הא [זה] שפסק רב נחמן כחכמים האומרים שאין דינם דין, כלומר, אין אומרים "מה כוח בית דין יפה" הרי זה מדובר באופן שטעו בית הדין בשתות, הא [זה] שפסק רב נחמן שאין היתומים יכולים למחות משהגדילו מכיון שאומרים "מה כוח בית דין יפה" מדובר באופן שלא טעו בשתות. ושואלים: אי [אם] מדובר באופן שלא טעו, מאי [מה] אם כן טעמו של שמואל האומר שיכולים למחות לאחר מכן, ועל מה ימחו? ומשיבים: יכולים למחות בחלוקת הרוחות (צדדים), שיש להם ענין להחליף את מיקומם של חלקי השדה שקיבלו בירושה.

א אמר רב נחמן: האחין שחלקו בנכסי ירושתם הרי הן כלקוחות, שנידונים כאילו היו קונים זה מזה, ודינם לענין אונאה שווה לשאר קונים. ולכן, אם היתה בחלוקה טעות פחות משתות — נקנה המקח. ואם היתה הטעות יתר על שתות — בטל המקח כולו. ואם היתה הטעות בדיוק שתות — קנה, כלומר, החלוקה קיימת, ומחזיר מי שקיבל יותר מן המגיע לו את ההפרש, כדין אונאה.

אמר רבא: הא דאמרן [זה שאמרנו] כי בטעות פחות משתות נקנה המקח — לא אמרן [אמרנו] כן אלא דווקא באופן שלא שויה [עשה, מינה אותו] אחד מן הלקוחות או האחים שליח לחלוק במקומו, אבל אם שויה [עשה, מינה אותו] שליח — אינו כן, כי אמר [אומר] המשלח: לתקוני שדרתיך [לתקן שלחתיך] ולא לעוותי [לקלקל] ואם עשה דבר שאינו מתוקן אפילו הוא פחות משתות — שוב אינו נידון לענין זה כשליח.

והא דאמרן [וזה שאמרנו] כי בטעה ביתר משתות בטל המקח — לא אמרן [אמרנו] כן אלא באופן שלא אמר "ניפליגן בשומא דבי דינא" ["נחלוק בשומה כמו של בית דין"], אבל אם אמר "נפלוג בשומא דבי דינא" ["נחלוק בשומה של בית דין"] — מכרן קיים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות — מכרן בטל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים. והלכה כמותו, שיפה כוח בית דין אף אם טעו.

והא דאמרן [וזה שאמרנו] כי כאשר טעה בשתות קנה ומחזיר אונאה — לא אמרן [אמרנו] כן אלא דווקא כשהיתה האונאה במטלטלי [במטלטלין] אבל אם היתה זו אונאה במקרקעי [בקרקעות], כלל הוא כי אין אונאה לקרקעות. וגם במקרקעי [בקרקעות] לא אמרן [אמרנו] שאין דין אונאה, אלא דווקא דפלוג בעילויא [שחילקו לפי ערך הקרקע], אבל אם פלוג במשחתא [חילקו במידה] וטעו בכך — לא אומרים שאין אונאה. וכדברי רבה. שאמר רבה: כל דבר שהוא טעות במדה, או במשקל, או במנין, אפילו היתה הטעות פחות מכדי אונאה, כלומר, פחות משישית — נמי [גם כן] חוזר.

ב וממשיכים בדיון כללי בדיני שליחות. שואלים: והא דתנן [וזה ששנינו במשנה]: השולח את הבעירה (דבר שגרם לשריפה) ביד חרש שוטה וקטן — פטור השולח מדיני אדם, וחייב בדיני שמים. ואם שילח ביד פיקח — הפיקח חייב ולא שולחו.

ואמאי [ומדוע] חייב השליח? נימא [נאמר]: שלוחו של אדם כמותו! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאין שליח לדבר עבירה. דאמרינן [שאנו אומרים]: דברי הרב ודברי תלמיד — דברי מי שומעים? שצריך היה השליח לשמוע בקולו של הקדוש ברוך הוא, שאסר את הדבר, ולא בקולו של המשלח, ולכן נחשב השליח כאילו עשה מדעת עצמו, ואין אחריות מוטלת על המשלח.

ומקשים: והדתניא [וזו ששנינו ברייתא] בדיני מעילה: שליח שלא עשה שליחותו, ששינה מכפי שציווה אותו המשלח, ובמה שעשה היה משום שימוש בחפץ של הקדש (מעילה) — שליח מעל והוא החייב בקרבן ("אשם מעילות"). אבל אם עשה השליח שליחותו — בעל הבית מעל. ומכל מקום כי [כאשר] עשה השליח שליחותו של בעל הבית — בעל הבית מיהא [על כל פנים] מעל. ויש לשאול: אמאי [מדוע]? נימא [נאמר]: אין שליח לדבר עבירה!

ומשיבים: במעילה יש דין מיוחד; שאני מעילה, דילפא [שונה היא מעילה, שלמדה] דין זה בגזירה שווה "חטא" "חטא" מתרומה; מה תרומה משוי [עושה, ממנה] שליח — אף מעילה משוי [עושה, ממנה] שליח ואף שהוא דבר עבירה.

ושואלים: ונילף מינה [ונלמד ממנה] ממעילה הלכה כללית, שיש שליח אף לדבר עבירה! ומשיבים: משום דהוי [שהריהם] מעילה ושליחות יד, כלומר, גניבת דבר שנמסר לאדם בפקדון, ועובר על כך גם אם נעשה על ידי שלוחו, שני כתובים הבאים כאחד, שבשניהם יש דין שליח לדבר עבירה, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין לגבי מקרים אחרים. ומסבירים: מעילה — הא דאמרן [זו שאמרנו]. שליחות יד מאי [מה] היא?

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על מה שנאמר בתורה לגבי הנחשד בשליחת יד בפקדון לשון ריבוי "על כל דבר פשע" (שמות כב, ח), בית שמאי אומרים: הרי ריבוי זה בא לחייב על הדיבור והמחשבה ("כל דבר") כמעשה. ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד ממש, שנאמר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו

"(שם י). אמרו בית שמאי לבית הלל: והלא נאמר "על כל דבר פשע", משמע שבדיבור בלבד מתחייב! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: והלא נאמר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"! אמרו בית שמאי לבית הלל: אם כן "על כל דבר פשע" למה לי? ומשיבים בית הלל: שיכול אין לי אלא אם הוא עצמו שלח יד, אבל אם אמר לעבדו או לשלוחו שישלח בו יד מנין שהוא גם כן חייב — תלמוד לומר: "על כל דבר פשע", שמתחייב השולח על ההוראה שנתן לשליחו.

ושואלים עוד: מה שתירצנו שמעילה ושליחות יד הם שני כתובים הבאים כאחד הניחא [זה נוח] לדעת בית הלל. אלא לבית שמאי דמוקמי ליה להאי קרא [שמעמידים את הכתוב הזה] שכוונתו לחייב בעבירה זו במחשבה כמעשה, ואינם למדים מכאן שבשליחות יד עושה אדם שליח, אם כן