קידושין לט ע"א

דף לט - א

ניתני התנא של המשנה את שניהם בשוה: או זה וזה - "יורד ולוקח", כי רק ספק מותר בחוץ לארץ, או זה וזה - "יורד ולוקט", שגם ודאי מותר, כאשר לא לקט הישראל את האיסור בעצמו.

ומשנינן: אכן צריך לגרוס במשנה בשניהם בשוה, והראיה:

האמר ליה שמואל לרב ענן: תני, שנה את המשנה בלשון זאת: או זה וזה "יורד ולוקח", או זה וזה "יורד ולוקט". כי ערלה וכלאים, בשניהם האיסור בחוץ לארץ הוא רק מדרבנן, ולכן דינם שוה.

מר, בריה דרבינא, מתני ליה היה גורס במשנה בשניהם לקולא. דהיינו, זה וזה, בין ערלה ובין כלאים, יורד הגוי ולוקט אפילו כשהאיסור ודאי, ובלבד שלא ילקוט הישראל עצמו ביד. ^[35]

אמר ליה לוי לשמואל: אריוך! [כינוי לשמואל] ^[36] ספק לי, לקוט בשבילי פירות ערלה שלא בפני, ואנא איכול. כי לגבי הדבר מותר, שמאחר ואינני יודע שהוא פרי ערלה, כי לא ראיתי שהוא נלקח מעץ ערלה, הרי דינו כספק ערלה בחוץ לארץ, ומותר.

רב אויא ורבה בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי, היו לוקטים אחד לשני פירות ערלה בלי להודיע לשני שהוא ערלה, כדי שיוכל השני לאכול ממנו. ^[37] אמרי חריפי דפומבדיתא: אין ערלה נוהגת בחוצה לארץ כלל.

שלחה רב יהודה לקמיה דרבי יוחנן, לשאול כיצד לנהוג באלה המקילין לגמרי בערלה בחוץ לארץ.

שלח ליה רבי יוחנן: סתום ספיקא. התר להם ספק ערלה. אולם, מאחר והם כל כך מקילין בערלה, אל תדרוש זאת ברבים, אלא רק הורה להם בצינעא שספק ערלה מותר.

ואבד ודאה, גם זאת תחמיר להם, מאחר והם מקילין, שלא תתיר להם לספק אחד לשני ערלה, אלא תאבד אתה את פירות הערלה בידים.

והכרז על פירותיהן של המקילין שטעונים גניזה מחשש ערלה. ^[38]

וכל האומר: אין ערלה בחוץ לארץ, לא יהא לו "נין ונכד [מיכה ב ה] משליך חבל [חולק נחלה] בגורל בקהל ה'", כאשר ישובו לארץ ישראל. ^[39]

והוינן בה: ואינהו, חריפי דפומבדיתא, כמאן סברוה? מי מהתנאים מקל כל כך שהם סוברים כמותו? ומשנינן: הם סברו כי הא דתניא: רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משום רבי יוסי בן דורמסקה, שאמר משום רבי יוסי הגלילי, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, שאמר משום רבי אליעזר הגדול: אין ערלה בחוץ לארץ. ^[40]

ומקשינן: ולא!? וכי סבר רבי אליעזר שלא נוהגת ערלה בחוץ לארץ?

והאנן תנן במשנתנו: רבי אליעזר [שהוא רבי אליעזר הגדול] אומר: אף החדש. שהוא מוסיף על התנא קמא האוסר ערלה וכלאים בחוץ לארץ, וסובר שגם חדש אסור בחוץ לארץ. ומשמע שלגבי ערלה הוא מודה לתנא קמא!

ומשנינן: תני, גרוס במשנה כך: רבי אליעזר אומר: חדש.

כלומר, שהוא חולק על התנא קמא וסובר ש"חדש" בלבד אסור בחוץ לארץ, ואילו ערלה וכלאים דינן כשאר מצוות התלויות בארץ, שאינן נוהגות בחוץ לארץ.

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: ערלה בחוץ לארץ אסורה מהלכה למשה מסיני.

אמר ליה רבי זירא לרב אסי: והתניא: ספק ערלה, בארץ ישראל אסור, בסוריא מותר, (בחוצה לארץ יורד ולוקט).

ולדבריך, שערלה בחוץ לארץ אסורה מן התורה, מדוע ספק ערלה שם מותר, והרי ספיקא דאורייתא לחומרא?

אישתומם כשעה חדא. שתק רבי אסי מעט והרהר מה לענות.

אמר ליה רבי אסי: אימא, כך נאמר במפורש בהלכה למשה מסיני: ספיקא מותר, ורק ודאה אסור. ^[41]

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לוקין על הכלאים דבר תורה. הזורע כלאים בחוץ לארץ חייב מלקות מן התורה.

אמר ליה רבי אלעזר ברבי יוסי לרבי אסי: והאנן תנן: הכלאים בחוץ לארץ, איסורם הוא מדברי סופרים! ואיך אתה אומר שחייבים על כך מלקות מן התורה?

והשיב לו רבי אסי: לא קשיא. כאן, במשנה, מדובר בכלאי הכרם, שזרע שני מיני זרעים ביחד עם גרעין ענבים, וזה אסור רק מדברי סופרים בחוץ לארץ.

כאן, מה שאמרתי שכלאיים אסורים בחוץ לארץ מן התורה, בהרכבת האילן, שאסור להרכיב על האילן ענף ממין אילן אחר, וזה אסור מן התורה אפילו בחוץ לארץ.

וכמו שדרש שמואל.

דאמר שמואל: נאמר [ויקרא יט יט] "את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים".

כיון שלא אמר הכתוב "ושמרתם את חקתי", אלא "את חוקותי תשמרו", משמע שהכתוב בא לומר:

חוקים שחקקתי לך כבר מאז ומעולם אותם תשמרו. דהיינו, שמובר הכתוב במצוות שכבר נצטוו נח ובניו, ^[42] ואלו הן:

"בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כ לאים". ובאיזה כלאים מדובר שאסורים לבני נח?

הרי אנו דורשים בהיקש "שדך" ל"בהמתך":

מה "בהמתך" - מדבר הכתוב בהרבעה, שמרביע בעל חי ממין אחד על בעל חי ממין אחר, אף "שדך" מדבר בהרכבה, שמרכיב ענף אילן על אילן ממין אחר. וזה בלבד אסור לבני נח, ולא כלאים של זריעה, שבהם לא נאסרו בני נח.

ומעתה, אנו מוסיפים לדרוש בהיקש זה:

מה, כמו איסור הרבעה של "בהמתך" נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, שהרי הוא חובת הגוף ואינו תלוי בארץ, אף "שדך", איסור הרכבת האילן, נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ.

ומקשינן: ואלא הכתיב "שדך"! ומשמע שאיסור הרכבת האילן נוהג רק בארץ ישראל שמיוחדת לך, ולא בחוץ לארץ, שאינה מיוחדת לך, שהרי אותה לא הקנו אותה לך מן השמים? ^[43]

ומשנינן: ההוא קרא, למעוטי זרעים שבחוץ לארץ.

המיעוט של "שדך" עולה רק על הלשון של "לא תזרע", שמשמעו זריעת כלאים, דהיינו איסור כלאי הכרם שאינו נוהג בחוץ לארץ [מן התורה]. ^[44] אבל הרכבת האילן, אסורה אף בחוץ לארץ.

רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא, היו מהלכין בדרך [בחוץ לארץ]. חזיוהו ראו לההוא גברא, דקא זרע זרעים ממינים שונים בהדי הדדי ביחד.

אמר ליה אחד מהם לחבירו: ניתי מר, נשמתיה. יבוא מר, וינדה אותו, משום שעבר על איסור דרבנן של כלאים בחוץ לארץ.

אמר ליה חבירו: לא חווריתו! הלכות כלאים אינן ברורות לך, כי רק כלאי הכרם אסורים בחוץ לארץ כאשר הוא זורע גרעין של ענבים ביחד עם שני מיני זרעים אחרים, אבל לזרוע שני מיני זרעים בלבד מותר לגמרי בחוץ לארץ, כפי שיבואר לקמן.

ותו חזיוהו לההוא גברא דקא זרע חטי ושערי, זרעוני חטה ושעורה, בי גופני, בין עצי הגפנים.

אמר ליה אחד מהם לחבירו: ניתי מר, נשמתיה, על שעבר על איסור כלאי הכרם.

אמר ליה: לא צהריתו! הלכות כלאי הכרם אינן מאירות לך, שהרי:

וכי לא קיימא לן כרבי יאשיה, דאמר: שאינו חייב על כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן מענבים במפולת יד, שתחילת הזריעה של שלשתם תהא יחד בכלאים, ולא שזרע שני מיני זרעונים בין גפנים הנטועים מכבר. ^[45]

רב יוסף [היה בבבל] מערב ביזרני, כמה מיני זרעים, וזרע ביחד בשדה [ולא בכרם].

אמר ליה אביי: והאנן תנן: הכלאים אסורים בחוץ לארץ מדברי סופרים! וכיצד אתה זורע כלאים? אמר ליה רב יוסף: לא קשיא: כאן המשנה האוסרת זריעת כלאיים בחוץ לארץ, מדברת בכלאי הכרם.

כאן, מה שאני זורע, זה בכלאי זרעים, מיני זרעים בלבד, בלא תערובת גרעין של ענב, וזה מותר בחוץ לארץ.

והטעם שכלאי זרעים מותרים אפילו מדרבנן בחוץ לארץ, ואילו כלאי זרעים אסורים הוא:

כלאי הכרם, שאיסורם חמור, דבארץ ישראל אסורים הם אפילו בהנאה, בחוץ לארץ נמי גזרו בהו רבנן.

אבל כלאי זרעים, שאיסורם קל, דבארץ ישראל עצמה לא אסרי בהנאה, ^[46] בחוץ לארץ נמי לא גזרו בהו רבנן כלל. ^[47]

הדר אמר רב יוסף: לאו מילתא היא דאמרי! אלא אפילו כלאי זרעים אסורים בחוץ לארץ מדרבנן. וראיה לדברי מהא דרב זרע גינתא דבי רב, את הגינה שהיתה לצורך התלמידים שיאכלו מהירק שבה, זרע רב בצורת "משארי משארי", ערוגות ערוגות, כל מין בערוגה נפרדת בפני עצמה.

מאי טעמא מדוע הקפיד רב לזרוע כל מין בערוגה נפרדת, על אף שהיה בחוץ לארץ? לאו, האם לא משום עירוב עירובי כלאים שלא יהיו כלאים של זרעים.

הרי שגם כלאי זרעים אסור בחוץ לארץ [שהרי רב היה בבבל].

אמר ליה אביי: לא בגלל המנעות מאיסור כלאים עשה רב כן.

לא צהריתו ולא ק"ל כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פי' וזה אינו זורע אלא מין אחד בין הגפנים ואין בו משום כלאי הכרם ומדלא אסרינהו ניהליה משמע שאף לענין איסור הפירות אמר ר' יאשי' שאינן נאסרי' אלא בחט' ושעור' וחרצן ומדברי הר' משה הספרדי ז"ל נראה דלענין אסור הפירות מודה ר' יאשיה שנאסרין בחטה וחרצן או בשעורה וחרצן ואפשר לדעתו שלא אסרן עליו מפני שאין התבואה מקודשת אלא משתשרש וענבים משיעשו כפול הלבן כההיא דתנן במס' כלאים פ"ז שכך כתב הרב עצמו ז"ל ול"נ דלרבי יאשיה אין הזורע מין (אחר) [אחד] בכרם מקדש כלאים עד שיזרע בו שני מינין מיהו בשני מינים בכרם מודה דקדש שלא אמר רבי יאשיה מפולת יד אלא לענין (מחלוקת) [מלקות] בזרעו מעיקרו אבל מודה הוא דהמעביר עצוץ נקוב בכרם והיו בו חטה ושערה אם הוסיף בו מאתים קדש דודאי אית ליה הא דדרשי' במס' חולין דף קי"ו ע"א מקראי זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע (ולא) [ובא] תוספות ואית ליה מתניתין דהמעביר עציץ נקוב בכרם דסתם תנן לה בכמה דוכתי לא מפקינן להו מהלכה אלא מוקמינן להו בעציץ אליבא דכולהו אי כרבנן בעציץ של מין אחד אי כר' יאשיה בעציץ של שני מינין וכו', והוא דבר נכון וברור ועולה כהוגן, אבל ר"ת כתב בספר הישר שלו במס' מנחו' דמתני' מני רבנן ולא רבי יאשיה, ומה שכתבנו בו נרא' נכון ומחוור. ועיקר מילתיה דר' יאשיה במסכ' חולין פרשתיה בס"ד:

והא דאמרינן סתום ספיקא ואבד וראה. פי' התר ספקא בצנעה שלא תדרוש כן ברבים כדאמרינן התם בנדרים תנא מסתים לה סתימי ואת דרשת ליה בפירקא:

והא אנן תנן רבי אליעזר אומר אף החדש. פי' ואסיקנא לעיל דלחומרא קאמר דחדש נוהג אפי' בחוצה לארץ מן התורה ומדקתני אף משמע שכן הדין בערלה וכלאים שהם אסורים בחוצה לארץ ופרקינן תני חדש כלומר ופליג בערלה וכלאים דקסבר אין נוהגין בחוצה לארץ כלל אפילו מדרבנן. וכי תימא ואמאי לא שני ליה דכי קתני אף החדש לא קאי אערלה אלא אכלאים לחוד שנוהגין בחוצה לארץ דהא דכותה אמרינן בפרק מקום שנהגו גבי הא דתנן נותנים פאה ללפת ולקפלט ואמרו עליה אף מן הכרוב ואוקימנא דאלפת בלחוד קאי. ואיכא למימר דלא משנינן הכי הכא משום דמשמע לן דליכא לאחמורי בכלאים מדרבנן טפי מערלה וכיון דשרי בערלה הוא הדין בכלאים:

אמר ר' יוחנן לוקין על הכלאים חוצה לארץ דבר תורה והתנן והכלאים מדברי סופרים לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבה. פי' מתני' בכלאי הכרם דהוי מדרבנן ודר"י בהרכבה וכן הלכתא. והוי יודע שהמעשה הוא שאסור בהרכבה אבל הפרי מותר. חקים שחקקתי כבר פי' בני נח נצטוו על הכלאים כדמוכח בסנהדרין מהכא מיהו היינו לר"א דא"ל הכי בסנהדרין אבל לרבנן דקי"ל כותייהו פירושו שחקקתי כבר במעשה בראשית שנאמר בהם למינהו וכן פירשו בתוס' והא דמשמע הכי משום דכתיב חקתי ברישא והדר תשמרו דמשמע חקתי דמעיקרא תשמרו כדאיתא בסנהדרין:

וכי תימא והא כתיב את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ולא דרשינן הכי ואיכא למימר דשאני התם דמני מצות מברישא וכי כתיב חקתי תשמרו אמצות וחוקים דלעיל מהדר אבל כי כתיבי מצות בתר הכי ומקמי דמני לה למצות אמר את חקתי תשמרו או ושמרתם את חקתי משמע חקתי שחקקתי כבר מורי נר"ו:

מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה כלומר שהיא דבר מסויים ומערב זה בזה להדיא גוף בגוף מה שאין כן בכלאי זרעים וכלאי הכרם ומכאן אזהרה למרכיב אילן שהוא לוקה משום לאו דשדך לא תזרע ואסור לעשותו על ידי עכו"ם כדאיתא בירושלמי והיינו מדרבנן ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם דכתיב בהו לא תזרע תרי זימני כדאיתא התם ומה בהמתך אפי' בחוצה לארץ דהא חובת הגוף היא אף הרכבה אפילו בחוצה לארץ. ואלא הכתיב שדך פירש ובחוצה לארץ אין קנין לישראל דקנין עראי הוא:

ומכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל דהא דתנן במסכת ע"ז אף במקום שהשכירן לבית דירה אמרו מפני שעכו"ם מכניס לתוכו ע"ז והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך דבארץ ישראל קאי אבל בחוצה לארץ מותר דלא קרינא ביה ביתך והדין אמת כמו שכתבנו שם. ואע"ג דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ואפ"ה נוהגת בח"ל התם הא קיי"ל דמזוזה חובת הדר הוא וחובת הגוף חשיב ומאי ביתך דרך ביאתך: ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. כלומר שאין כלאי זרעים נוהגין כלל בחוצה לארץ ולהכי אפקיה רחמנא בלשון זריעה אע"ג דמיירי בהרכבה:

חזינא לההיא גברא דזרע לבי גופני. פי' מין אחד של זרעים ולא גרסי' דזרע חיטי ושערי ומאן דגריס טועה אמר ליה ליתא מר ולשמעתיה פי' שהרי מנדין על איסורין דרבנן וכלאי הכרם אסורים הם מדבריהם אפילו בחוצה לארץ אמר ליה לא צהריתו הא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד פי' הא דר"י לענין מלקות הוא ולהתראה ללקות שתים משום כלאי הכרם וכלאי זרעים כדאיתא בירושלמי אבל לענין איסור לא בעי מפולת יד מזרעים וחרצן אלא אפי' זרוע ובא כגון המעביר עציץ נקוב בכרם שיש בו שני מיני זרעים אם הוסיף במאתים אסור כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור. ואמרינן בפסחים זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספות ובכמה משניות מוכיחות שלענין איסור לא בעינן מפולת יד ואין סברא לומר דכולהו דלא כרבי יאשיה אלא ודאי פלוגתא דרבי יאשיה ורבנן דרבי יאשיה בעי לעולם שתי מיני זרעים מלבד הכרם ולענין מלקות בעי כלהו במפולת יד ולענין איסור אפילו בזרוע ובא על הכרם הנטועה כבר ונפקא ליה מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים שיהא כלאים לבד כרמך אבל בשדה ליכא למימר הכי שאפילו ליכא שום זרע בעולם נקרא שדה ורבנן לא דרשי הכי וסגי להו במין זרעים אחד עם זרע כרם מיהו לענין מלקות בעי מפולת יד מחטה וחרצן ולענין איסור אפילו זרוע ובא וכלהו מתניתא דאסרי זרוע ובא בתוספות אתו לרבנן במין אחד ולרבי יאשיה בשני מינים (אחד). והלכתא כרבי יאשיה בין למלקות בין לאיסור הפירות והיינו דהכא דזרע מין אחד בכרם לא שמתיה ולא אסרינהו ניהליה דאם איתא דלרבי יאשיה נהי דלא לקי אלא בשני מינים עם הכרם הפירות אסורים בתוספות אחד ממאתים אפילו במין אחד בכרם נהי דלא שמתיה לאסרינהו נהיליה דנהי דאכתי לא מטי זמן איסורא לפי שלא הגיעו הענבים לפול הלבן מכל מקום כיון שסוף איסור לבא ולקעמו הוא זורע היה לו לאסור מעתה אלא ודאי כדאמרן הלכך מותר לזרוע מין אחד בכרם אפילו בארץ וכרם הנטוע בפחות מד' אמות זורעים בו שני מינים בחוצה לארץ דפלוגתא היא בארץ כדכתיבנא בדוכתיה וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכבר הארכתי בזה כל הצורך במסכת חולין בס"ד. אשתכח השתא שלוקין על הרכבת דין הערלה וכלאי הכרם והרכבת אילן בחוצה לארץ ופירותיו מותרים וכלאי זרעים מותרים בחוצה לארץ אפילו בזריעה וכלאי הכרם בשני מיני זרעים אסורים מדברי סופרים וכרם הנטוע בד' אמות אבל מין אחד מותרים וכרם הנטוע על פחות מד' אמות מותר לזרוע בו שני מינים בחוצה לארץ. מפי מורי נר"ו הלכה למעשה:

ומכל מקום לענין ביאור לדעת האומר ובלבד שלא ילקוט ביד אמרו בגמרא ספק לי ואנא איכול כלומר ספק לי שלא אצטרך אני ללקוט ביד ולמדת שאף ישראל יכול למכור ממנה ואההיא דיורד ולוקט בפניו ובלבד שלא ילקוט ביד קאי ואין הלכה כן כמו שביארנו ומכל מקום יש שפירשה אההיא דיורד ולוקח ובלבד שלא יראהו לוקט כלומר שלא יתברר לו שהיא מן הערלה ופירוש ספק לי כלומר שתלקוט לי או שתצוה ללקוט לי שלא בידיעתי עד שכשיגיעו לידי יהיו אצלי ספק ואני אוכל ולפירוש זה הלכה היא אלא שאין נאה למוכר לעשות כן שמכיון שהממציא יודע האיסור בודאי אין ראוי לו להיותו מאכיל איסור:

וכן יש שפירשו בספק ערלה וספק כלאים דרכים אחרים ומצד מה שהקשינו מרוב וקרוב שלדעתם אף בקרוב המצוי אמרו לילך אחר הרוב ומפרשים ספק ערלה כגון שיש שם נטיעות של ערלה ושל היתר וכן הדין בכל דיני הספקות:

שלשה דינין יש באיסור כלאים והם הרכבת אילן מין בשאינו מינו וכלאי הכרם וכלאי זרעים:

הרכבת אילן אסורה מן התורה בין בארץ בין בחוצה לארץ ולוקין עליהם ואסור לומר לגוי להרכיב לו באילנו אלא שאפילו בארץ מותרין הפירות באכילה ואפילו למרכיב עצמו:

כלאי הכרם אסורין מן התורה בארץ ולוקין עליהם ובחוצה לארץ אסורין מדברי סופרים ואסורין בהנאה לכל אדם בארץ מן התורה ובחוצה לארץ מדברי סופרים:

כלאי זרעים אסורין מן התורה בארץ ולוקין עליהם ומכל מקום אם עבר וזרען מותרין באכילה וזה שאמרו בסוגיא זו כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה דאלמא באכילה מיהא אסירי אינו כן אלא מתוך שאמר בכלאי הכרם דבארץ אסירי בהנאה נקט ליה בכלאי זרעים דבארץ שרי בהנאה ומכל מקום אף באכילה מותר ומותר לומר לגוי לזרעם לו ובחוצה לארץ מותר אף לישראל עצמו לזרעם לכתחלה ולא סוף דבר שאין צריך להרחיק ביניהם שיעור יניקה כגון שיזרע ארבע זרעים בארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע על הדרך שהתבאר במסכת שבת ומכל מקום שיצטרך לזרעם זו לבד וזו לבד שאם כן אף בדרך זה הואיל ואין ביניהם שיעור יניקה מה הועיל אלא שאף לערב הזרעים לזרעם ביחד מותר:

ומאחר שביארנו דיניהם צריך שנבאר את שמותיהם והוא שהרכבת אילן הוא במי שהרכיב יחור של אגוז באילן של תאנה והדומה לזה אפילו אילן מאכל באילן הירק וכן אם הרכיב ירק באילן או אילן בירק כמו שמרכיבין ענף אילן בקלח של כרוב וכמו שתוחבין זמורה באבטיח ליתן מימיה לתוכה והדומים לזה אבל זריעת זרעים עם זרע אילן או עירוב זרעי אילנות מותר שאין לך כלאים באילן אלא הרכבה של שני מינין הא כל שבמין אחד אע"פ שאין זה כזה כגון מיני התאנה אם הרכיב זה במין אחר שבתאנה מותר שהרי באגסים וקרוסטמלין ובפרישין עם עוזרידין אמרו שאין כלאים זה בזה ואע"פ שאין אנו בקיאין בשמות אלו מכל מקום נראין הדברים שהם רחוקים זה מזה יותר ממיני התאנה זה בזה:

וכלאי זרעים הוא שלוקח שני מיני זרעים וזורען בשדהו הן ממיני הקטניות הן ממיני ירקות כגון חטה ושעורה או פולים ועדשים או זרע חציר וזרע כרתי וכיוצא באלו:

וכלאי הכרם הוא שזורע שני מיני זרעים כאחד מזרעים שבתבואה או הקנבוס ולוף שהם נגמרים עם גמר תבואת הכרם ולפיכך אמרו עליהם שאסורין מן התורה או אף שבקטניות ושבירקות מדברי סופרים חוץ מקצת זרעים נזכרים במקומם ומכללם האירוס והקסוס ושושנת המלך שאינם כלאים בכרם הא כל המינין שהזכרנו כלאים בכרם כל זמן שיזרעם בתוך הכרם או שיקח שני מינים מאלו עם חרצן ויזרעם כאחת בשדהו שכל שני מינין בכרם או שלשה מינין שהחרצן אחד מהם כלאי הכרם הוא נקרא ואיסורן וחיובן הוא שיזרע שני המינין כאחד בכרם או שיזרע שלשת המינין כאחד והוא הנקרא במפולת יד והוא שאמרו עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והוא הדין אם זורע חטה ושעורה במפולת יד בתוך הכרם וחייב באלו משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם אבל אם זרע חטה וחרצן או שעורה וחרצן או חטה בכרם או שני מינין בכרם אלא שלא זרעם כאחד אלא זה אחר זה וכן שזרע חטה ושעורה וחרצן אלא שלא זרעם כאחד אלא זה אחר זה אין אלו כלאי הכרם אלא שקצתם כלאי זרעים ומכל מקום יש בזה מחלקת בין המפרשים יש אומרים שאין אלו כלאי הכרם לא לענין איסור זריעה ר"ל מלקות בארץ ואיסור בחוצה לארץ ולא לענין איסור הנאה וזה שאמרו המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור דלא כר' יאשיה היא ואינה הלכה ואפילו שני מינין בכרם כל שאינן במפולת יד מותר בהנאה וכן דעת קצת רבני צרפת ויש אומרים שלא אמרה ר' יאשיה אלא לענין איסור זריעה אבל לענין איסור הנאה אפילו חטה וחרצן או מין אחד בכרם אסור בהנאה ואין צריך לומר שני מינים בכרם אע"פ שאינן במפולת יד וכשמועת המעביר עציץ נקוב בכרם שפירושה אפילו בעציץ של מין אחד וכן הרבה שמועות בתלמוד נוטות לדעת זה כגון מחיצת הכרם שנפרצה והמסכך גפנו על תבואתו של חברו והמקיים קוצים בכרם וכשותא בכרמא ערובא הא באכילה מיהא כלם מודים שאסור ואפילו מין אחד בכרם וגדולי הדורות מכריעים שמין אחד בכרם או חטה וחרצן מותר אף באכילה שאם לא כן מהו שאמרו במסכת ברכות נהוג עלמא כר' יאשיה לענין כלאים הואיל ואיסורן במקומו עומד מה היו מועילים במנהגם ואם כן כל השמועות שמורות שמין אחד בכרם קדש אינן הלכה וכן מוכיח מה שאמרו באחרון של בכורות אין תורמין ממין על שאינו מינו דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה אינו דין וכו' ולר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן היכי מייתי לה מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאין כלאים אין מתעשרין וכו' ואלו היה ר' יאשיה סובר שמין אחד בכרם אוסר באכילה או בהנאה היה לו להביא הקל וחמר כן מה תירוש ויצהר שאם נטעם זה עם זה אינם אסורים אין מתעשרין תירוש ודגן וכו' וכן יש עוד ראיה לזה לדעתי ממעשה הנזכר כאן חזיוה לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני וודאי לכונת אכילה היה עושה כן והיה לו לשמתו על שם שהיה יודע בסופו שיאכל אלא ודאי מותרין באכילה אלא שלכתחלה מיהא אסור וכן הדין בשעורה וחרצן או בחטה וחרצן שודאי מותרין באכילה אבל שני מינין בכרם אע"פ שאינם במפולת יד וכן חטה ושעורה וחרצן אע"פ שאינן במפולת יד אסורין בהנאה וממה שאמרו בפרק כל הבשר כתוב המלאה דמשמע דוקא התוספת וכתוב הזרע דמשמע שאף הזרע עצמו משהושרש נאסר אע"פ שלא הוסיף ותירץ זורע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בהוסיף אלמא אע"פ שלא נזרע במפולת יד כל שהוסיף אסור ודין כלאי הכרם בכרם שהוא עדיין בוסר לא קדש עד שיעשו הענבים כפול הלבן שהוא שיעור דק והוא כשיעור שיצאו הענבים מכלל בוסר אע"פ שהירק או התבואות השרישו אלא שבזו קונסין אותו לאסור את הזרע אבל כל שיצאו הענבים מכלל בוסר וזרע ביניהם משנשרשו קדש יש מתירין בכלאי זרעים לזרוע מין אחד בכרם על ידי גוים ממה שאמרו במסכת שבת יהיב פרוטה לגוי וזרע ויש אוסרין מפני שכל שאסור לו אסור אף על ידי גוי ולא אמרוה אלא בכשות שהוא ספק אילן:

תני חדש. תמיהא לי למה צריך למחוק אף לימא דקאי אכלאים דבכה"ג אשכחן פ' מקום שנהגו גבי הא דתניא בראשונה היו נותנים סאה ללפת ולקפלוט וי"ל דכלאים דרבנן וחדש מדאורייתא אין שייך לו' דקאי אף החדש אכלאים דלשמו' דאמר הלכות מדינה ערלה וכלאים תרוייהו מדרבנן אפי' הכי תני אף חדש לדידיה ניחא אי אף החדש אכלאים לחודיה קאי ולא איצטריך לשנויי אלא לר' יוחנן. והשתא ניחא דאי אמרת דלכ"ע אמרי' תני חדש ק' הא דאמרי' לעיל מאי אף אקמייתא משמע דבמתני' קתני אף היינו אליבא דשמואל:

חוקים שחקקתי לך כבר פי' דכתיב למינהו בבהמה ובאלנות ו ומהם דרשינן איסור כלים בפ' אלו טרפות גבי הרכיב שני דשאים. ולכאורה היה נר' דשמואל כר"א דאמר בפ"ד מיתות אף על הכלאים הוזהרו בני נח בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן דמפרש התם טעמא דר"א כשמואל. ומי' נר' דאתיא דשמו' אפי' כרבנן ובההיא פליגי רבי אליעזר ורבנן ר"א סבר שנרמזו ביצירת בראשית א"כ נצטווה אדם עליהם ורבנן סברי כיון דלא כתיב גבי צווי א"כ לא נצטווה אדם עליהם והא דכתיב רח' למינהו בבהמה ואילנות דאי לאו כתיב בהו למינהו באילנות לא הוה שמעי' מהכא הרכבת האילן אלא הוה מוקמי' ליה לקרא בזריעה כפשטיה אבל השתא דכתיב בהם שייך למדרש שחקקתי לך כבר שכתבתי למינהו בבהמה ואילנות לאשמועי' שדך לא תזרע איירי בהרכבת האילן ושייך בהו כלאים מדכתב למינהו באילנות וגם להקיש הרכבה להרבעה לאסור אף בח"ל ומלמינהו לחודיה לא סגי דאי כתב רח' חוקים שחוקקתים לך כבר לא הוה שמעי' מלמינהו איסור כלאים דה"א דאין זה אלא ציווי בעלמא שאמר הקב"ה לבהמות ולאילנות לצאת כל א' למינהו:

לא קי"ל כר' יאשיה. אע"ג דכמה משניות וברייתות אשכחן דלאו כוותיה כגון המעביר עציץ נקוב בכרם והבסכך גפנו על גבי תבואתו של הבירו ועובדא דכשותא בכרמא צרבוביא (שבת דף קל"ט) מכל מקום הלכה כר' יאשיה:

עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. והיינו דוקא להתחייב משום כלאי הכרם אבל משום כלאי זרעים יתחייב לר' יאשיה בחטה ושעורה לחוד וכן מוכח בירושלמי דמסכ' כלאים דפריך לר' יאשיה כתיב שדך לאי זה דבר נאמר כרמך כלו' בלא חרצן נמי מיחייב משום כלאי זרעים בחטה ושעורה לחוד ומשני להתראה התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה כלו' דכי איכא כרם בהדי כלאי זרעים לוקה תרתי וה"נ פריך לר' יוחנן נמי ל"ל כרמך כיון דלקי משום כלאי זרעים לחוד בלא כרם ומשני לחייב על חטה וחרצן ושעורה וחרצן והא דמחייב רבי יאשיה בכלאי זרעים בב' מיני' וכלאים הכרם בעי תלת מינין משום דמשמע ליה כרמך לא תזרע כלאים שיש כלאים בהדי כרם אבל כרם שהוא חרצן נזרע עם כלאים. ומי' בבתר' דבכורות משמע דלית ליה לר' יאשיה אסור כלאי זרעים בלא כלאי הכרם גבי ההיא דאין חורמי' ממין על שאינו מינו ודריש מדכתי' כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב זה וחלב זה אשכחן תירוש ודגן ויצהר דגן ודגן מנין ק"ו ומה תירוש ודגן ויצהר שהן כלאים זה בזה אין תורמי' מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה מיבעי' וכר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אפי' ע"י דבר אחר אין תורמי' מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה על ידי דבר אחר אינו דין שאין תורמי' מזה על זה אלמא אפי' על דנג ודגן לא מחייב ר' יאשיה בלא חרצן וי"ל דלא איצטרך למימר ע"י דבר אחר אלא משום שתירוש ודגן אבל בדגן ודגן מחייב בלא דבר אחר והשתא ניחא דלא צריכי' (דלא) לאוקמיה שמעתא כולה דלא כהלכתא דקי"ל כר' יאשיה ובכוליה שמעתיה משמע דכלאי זרעים דאורייתא קא' שדך למעוטי זרעים שבח"ל ואביי ורב יוסף דבסמוך דקאמר כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בחוצה לארץ לא גזרו בהו רבנן וכן בעובדא דרב נחמן בההוא גברא דהוה זרע זרעים בהדי הדדי א"ל לא חווריתו ולא א"ל משום דקי"ל כר' יאשיה משום דר' יאשיה מודה בכלאי זרעים אלא משום שלא גזרו בהו בח"ל:

אריוך קרי ליה לשמואל משום דהלכתא כוותיה בדיני לשון דיינא שדינו דין כמו מלך:

ספק לי. כלומר תן לי מספק ערלה ואכול. ואית דמפרשי תן לי מודאי ערלה דס"ל ללוי ולרבה ולרב אויא כמ"ד אין ערלה בח"ל. ור"ש פי' לקוט שלא בפני כדי שיהא ספק אצלי:

חריפי דפום בדיתא עיפא ואבימי בני רחבה דפום בדיתא:

סתום ספק ערלה הניחהו בידך וגנזהו לאוכלו. ור"ש פי' לא תתיר להם כי אם בהצנע וודאי ערלה אבדהו שאסור בהנאה:

יורד ולוקח. ואם הלמ"מ היא אמאי ספיקא מותר:

אשתומם כשעה חדא. פסוק הוא בדניאל. כלומר עמד בבהלה ומשומם כמו שעה:

אימור ההלכה שנאמר למשה כך נאמרה והאי אימור לשון ודאי הוא. והלכתא כר' יוחנן הלכך כל ספק ערלה מותר בח"ל ספק עברו ג' שנים או לא עברו או ספק ליקט מילדה או מזקנה:

לוקין אף בח"ל. הרכבת אילן אסורה כדשמואל וכלאי הכרם אינן אסורים אלא מדרבנן:

שחקקתי לך. היינו הרכבת אילן והרבעת בהמה שאסורה לבני נח כדאיתא פרק ישמעאל והלכתא כשמואל ור' יוחנן:

שדך שמשמע שלך דוקא דהיינו בארץ:

בח"ל לא הקנו לו מן השמים:

כלאי זרעים דבח"ל אין אסור בזריעתן ולא באכילתן כמו שנבאר לקמן:

דהוה זרע או מין אחר או ירק:

נשמתיה דהא עבר אד"ס:

לא צהריתו. כלומר אינכם בקיאין בזה:

לא קי"ל כר' יאשיה. פי' הר"ם דר' יאשיה לענין מלקות אמר שאינו לוקה הזורע כלאים בח"ל אלא כשזורע חטה ושעורה וחרצן יחד אבל מין אחד או שני מינין אסור בהנאה ואינו לוקה כדתנן פ"ז המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור ומייתינן בפ' כל שעה ובפ' כל הבשר והא דאמרי' במי שמתו ובראשית הגז נהוג עלמא כר' יאשיה בכלאים. ר"ל פי' דלא לקי בארץ אלא כשזורע ג' מינים אלו הלכך בח"ל ליכא איסורא בזריעתן בפחות מג' מינים אלו. ואיכא מאן דאמר דהא ר' יאשיה להיתר הנאה נאמרה שאינו אסור בהנאה עד שיזרע ג' מינים אלו והיינו דקאמר נהוג עלמא. וההיא דעציץ נקוב דלא כר' יאשיה היא. ובעל ה"ה כתב דשני מינים אם זרעם בכרם אסור בהנאה וההיא דהמעביר עציץ נקוב מיירי שיש שני מינים בעציץ. והיכא שזורע בכרם מין א' מותר בהנאה והיינו נהוג עלמא כר' יאשיה בכלאים. ואין אלו אלא דברי נביאות. ועוד בהדיא תנן בכלאים פ"ה הנוטע ירק בכרם או המקיים ה"ז מקדש אלמא אף בחד מינא אסור בהנאה. והעיקר דהא דר' יאשיה לא נאמרה אלא אם לוקה בזריעתו אם לאו דגרסי' בירושלמי פ"ח כתיב לא תזרע כרמך להחמיר עליו אפילו מין א'. פי' הואיל ואמר שדך לא תזרע כלאים דהיינו שני מינים בשדה שומע אני אם זרע בשדה ועשה כרם בשני מינים. ומשני להחמיר שאם זרע מין זרע א' עם זרע הכרם אע"ג דליכא משום כלאי זרעים חייב משום [כלאי] כרם. וזה ראיה שאם זרע חטה וחרצן לדברי הכל ליכא משום כלאי זרעים. על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים כלומר הואיל ואינו חייב בזריעת הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד למאי איצטריך לאו גבי כרם הרי נתחייב משום כלאי זרעים בחטה ושעורה. ומשני חברייא אמרי להתראה. שאם התרו בו משום שדך לוקה. משום כרמך לוקה. והאי דבעי שני מינים וכרם דכתיב כלאים וכרמך וכתיב נמי כלאים ושדך ולא בעי בכלאי זרעים אלא שני מינים הטעם דקרקע בלא זרעים נקראת שדה ובלא גפנים לא מקריא כרם. ופי' לא צהריתו אינכם בקיאים בזה שכלאי זרעים מותר לזרען בח"ל:

לא קי"ל וכו' דבארץ אינו חייב שיזרעו וכו' והואיל ובארץ אינו חייב אם זורע מין א' או מין ירק בכרם ואינו אסור אלא מדרבנן בח"ל מותר לזרוע מין א' או מין ירק בכרם דהא אפי' בארץ לא אסרה תורה כדאיתא במנחות וכ"כ הר"ם בזרעים ספ"א שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח"ל ואותו הירק אסור באכילה והוא שיראה אותו לוקט אבל ספקו מותר:

מערב בזרעונים היה מערב מיני זרעים וזורען. ופי' מערב בזרעונים או ממיני תבואה קאמר כגון חטה ושעורה או שני מיני ירק [משארי משארי] שהיה זורע למאכלו ולמאכל התלמידים כי הוה ס"ד דמשום ערבוב הרי חייש לערבוב והוה בעי לאוכוחי דאף במיני ירק איכא איסורא בזריעתן ולא קמא לה ההיא דאביי:

יורד ולוקט בלבד שלא ילקוט ביד. פי' יורד ישראל ולוקט מן הכלאים ומספק ונותן לחבירו כדאמר לקמן ספק לי ואנא איכול ובלבד שלא ילקוט האוכל בידו ויאכל מפני שהוא ודאי וודאי אוסר' בח"ל אבל ספקה מותר ואע"פ שהוא ודאי אצל חברו המאכילו. תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט:

גרסינן בירושלמי אמר רב הונא כן הוא מתניתין יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט כדקמיית' והנכון בעיני נ"ל לפרש הכי ספק ערלה. פי' כגון פרדס שיש שם אלנות זקנים וילדות ואין ידוע מהיכן ליקט הגוי הפירות או מן הזקינות או מן הילדות בא"י שאיסורה מן התורה אסור לקנות מפירותיו כשמוכרן בשוק ובסוריא מותר לקנות מן העכו"ם כשמוכרן בשוק אבל לא שילך ישראל ויקנה מן העכו"ם ממה שיש לו מלוקטים בתוך הפרדס שלו ואע"פ שזה וזה ספק כולי האי לא שרי ליה שזה נראה יותר קרו' לודאי ובח"ל יורד ישראל לתוך פרדסו של עכו"ם ולוקח מן הפירות מלוקטים שיש לו ובלבד שלא יראנו ישראל לעכו"ם כשלוקט אותם מאילונותיו ואע"פ שום זה ספק שאינו מכיר איזו היא ילדה ואיזה היא זקינה מ"מ כולי האי לא שרו ליה רבנן ואלו גבי כלאי הכרם תנן כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו פי' הי' ירק נמכר שם שהיה נטוע חוצה לכרם שלא היה נטוע בין הגפנים והיה העכו"ם מוכר ירק סמוך לכרמו ואין אדם יודע מהיכן תלשו או ממה שגדל בין הגפנים או מה שגדל חוצה לו בא"י אסו' שיקנ' ממנו ובסוריא מותר ואע"פ שמוכ' סמוך לכרמו ולא בשוק ובערל' אסרנו לו שירד בתוך הפרד' ויקנה. ובח"ל יורד ישראל ורואה העכו"ם כשלוקט הירק מתוך כרמו אבל מיהו אינו יודע מהיכן לוקט שאם היה רואהו לוקט מבין הגפנים זה יהיה ודאי והיה אסור שהספק התירו ולא הודאי ואע"פ שבערלה אסרנו כשרואהו לוקט ואע"פ שאינו יודע מהיכן לוקט והכא התירו:

ובלבד שלא ילקוט ביד פי' שלא ילקוט ישראל בידו מן הכלאים ויספק ויתן לחברו ישראל כדאמרי' לקמן ספק לי ואנא איכול שאע"פ שאצל חבירו הוא ספק כיון שהוא ודאי ביד ישראל אסור הוא דכולי האי לא שרו ליה רבנן הנה שיותר התירו ספק בכלאים ממה שהתירו בערלה:

את חוקתי תשמורו אע"ג דבההוא קרא כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך לא נאסרו כלאי בגדים לבני נח דלא קאי האי חקתי אלא אבהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע כלאים ומדבר בהרכבת האילן שדומה להרבעת בהמה אבל לבישת כלאים דלא דמיא להרבעת הבהמה לא אלא ישראל הוזהרו עליה ולא בני נח. והכי אמרינן בפ' ארבע מיתות ר' אליעזר אומר אף על הכלאים מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורין אלא בהרבעת הבהמה ובהרכבת האילן:

בד"ה תני חדש וא"ת כו' אין שייך למתני אף כו' ולא פריך אלא אליבא דמ"ד ערלה הל"מ עכ"ל דברים אלו אינן מובנים לי דלמ"ד נמי ערלה מנהג מדינה אדרבה תקשי ליה טפי כיון דחדש דאורייתא לר"א כדמסיק לעיל מאי אף דקאמר אכלאים וערלה כיון דכולהו מדרבנן נינהו ובלאו הא דלעיל שאמרו משום ר"א הגדול דאין ערלה בחו"ל תקשי ליה אמתני' גופה מיניה וביה מאי אף חדש דקאמר ר"א מדאורייתא גם בת"י אלו דברים שבתוס' שלפנינו ולא פריך כו' אינן והפירכא ודאי בין למ"ד לעיל אמתניתין דמס' ערלה הל"מ ובין למאן דאמר הלכות מדינה דאי לאו הא דמייתי מר"א הגדול דאמר אין ערלה בחו"ל סד"א דר"א דמתניתין סבר כרשב"י דחדש מדאורייתא וכלאים וערלה נמי הוו דאורייתא מק"ו דלעיל אבל השתא דקאמר ר"א הגדול דהיינו ר"א דמתני' דהכא דאין ערלה בחו"ל וא"כ ע"כ דלית ליה ק"ו וכלאים נמי לא הוו רק מדרבנן וא"כ מאי אף חדש דקאמר ר"א במתני' דהכא כיון דחדש הוא דאורייתא לר"א וע"כ נראה דטעות נפל בדברי התוספות שלפנינו ודו"ק:

בד"ה ההוא למעוטי כו' אבל זרעים לא מצי למילף מק"ו דחדש דהא כלאי זרעים כו' עכ"ל לפי' הר"ר י"ט דלעיל גבי יש היתר לאיסורו בחדש וערלה דיש היתר לזורעה ולנוטעה איכא שפיר ק"ו כלאי זרעים דאסורין לזרוע מחדש דמותר לזרוע אלא שכבר דחה ר"ת לעיל פירוש הר"ר י"ט וק"ל:

בד"ה לא קי"ל כר' יאשיה כו' ותדע מדקאמר הא דכתיב שדך למעוטי כלאי זרעים שבחו"ל כו' עכ"ל לפי מה שכתבו לעיל דלא אתי שדך למעוטי אלא כלאי כרם שבחו"ל ליכא הוכחה כלל ומהרש"ל כתב ליישב דבריהם דמ"מ כפשוטו נמי הוא דאיירי אף במיעוט כלאי זרעים כו' עכ"ל והוא דחוק דמ"מ כיון דמיעוטא לא אצטריך אלא לכלאי כרם שבחו"ל ליכא לדיוקי מיניה אלא כלאי כרם שבא"י אסור אבל כלאי זרעים ליכא לדיוקי מיניה כלל גם בת"י ליתא הך הוכחה כלל ואיכא שם הוכחה אחרינא מדקאמר ליה גבי כלאי זרעים לא חווריתו סתם ולא קאמר ליה נמי קי"ל כרבי יאשיה כו' כדקא"ל גבי כלאי כרם משמע דבכלאי זרעים מודה רבי יאשיה ולא קא"ל לא חווריתו אלא משום דבחו"ל היה לא גזרו בהו רבנן כמו גבי כלאי כרם כדמסיק ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד כתלתא סבי כרבי יאשיה בכלאים וכרבי אלעי כו' ומותר כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' בחוצה לארץ יורד ולוקט נמחק:

תוס' בד"ה לא קיימא לן כו' למעוטי כלאי זרעים כו'. נ"ב פי' אף ע"פ שהעיקר הוא בא למעוטי זרעים בכרם כמו שפירשו התוס' מ"מ כפשוטו נמי הוא דאיירי אף במיעוט כלאי זרעים דהא כתיב שדך ולא כרמך ותלמודא נמי סתמא קאמר למעוטי זרעים ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא והתניא ספק ערלה כו' בסוריא מותר. צ"ל והתנן כמו שהגיה הגרי"פ כי משנה היא בסוף ערלה וכן איתא לעיל דתנן ספק ערלה כו'. ולפלא על הט"ז ביו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ג שכתב דברייתא היא:

שם והאנן תנן הכלאים מד"ס לא קשיא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ההוא למעוטי זרעים. דמשום דאפקי' בלשון זריעה כתב שדך. ר"ל דהמיעוט לא קאי רק על פשטי' דקרא. וכה"ג כתבו התוס' בב"מ (סא) לענין רעך דכתיב גבי לא תגזול. ועמש"כ בס"ד בכתובות (לד):

תד"ה ההוא. פי' בקונטרס כו' דאין לוקין עליו. בפרש"י ליתא וכן נכון דלמעוטי ממלקות לא איצטריכא דאין מזהירין מ"ה אלא למעוטי מאיסורא:

תד"ה לא. ותדע כו' ל"ל שדך דמשמע למעוטי ח"ל כו'. דמפשטא דקרא ליכא למוכח דא"ל דמיירי בהרכבה. ומש"כ הרש"א ע"ד רש"ל שדחוק כו'. לפמש"כ בס"ד ברש"י תראה שהוא מורווח:

גמ' א"ל רבי אלעזר והאנן תנן כצ"ל ותי' ב"ר יוסי נמחק:

שם מערב ביזרני. נ״ב כמו פזרני שהזרעים נפזרים בזריעה בקרקע ומצינו חילוף פזר בזר:

שם משארי משארי. נ"ב האלף ט״ס וצ״ל משרי משרי:

גמ' למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. עיין שבת פד ע"ב תד"ה ארבע:

תוספות בד"ה תני חדש וא"ת אמאי צריך למחוק כו' וי"ל דאין סברא לומר שיהא מחמיר בכלאים יותר מערלה כו' עכ"ל. אף על גב דכלאים ודאי חמירי שאיסורן איסור עולם משא"כ בערלה לפרש"י דלעיל ולפירוש התוספות אין היתר לאיסורן משא"כ בערלה אפ"ה לא משמע להו להחמיר בשביל כך בח"ל ודוקא בחומרא דאיסור הנאה מפליג הש"ס בסמוך בין כלאי הכרם לכלאי זרעים לענין ח"ל. ואכתי איכא למידק דיש סברא להחמיר בכלאים טפי בח"ל דגזרינן אטו כלאים דהרכבת אילן דמשמע בסמוך דלכ"ע אסור בח"ל מדאורייתא. אלא דהא נמי ליתא דא"כ בכלאי זרעים שייך לגזור יותר אטו הרכבת אילן ואפ"ה מסקינן בסמוך דשרי בח"ל לכ"ע. אבל הא ודאי קשיא לי דאכתי אמאי צריך למחוק אף הא מצינן למימר דאף קאי אהרכבת אילן דאסור לכ"ע בח"ל והוי בכלל לשון סתם כלאים כדאמר רבי יוחנן בסמוך לוקין על כלאים בח"ל ומוקמינן לה בהרכבת אילן ובלא"ה נמי לא מצינן למימר דכלאים דת"ק כל כלאים במשמע דהא ודאי כלאי זרעים שרי לכ"ע בח"ל ויש ליישב בדוחק:

בא"ד ולא פריך אלא למ"ד ערלה הל"מ עכ"ל. ועיין במהרש"א שכתב דטעות נפל' בל' התוספות שלפנינו ולענ"ד אין צורך למחוק הספרים דכוונתן דלמ"ד ערלה הלכות מדינה בלא"ה א"א לפרש לשון אף מדאורייתא כמ"ש מהרש"א ז"ל בעצמו ומה שכתב דאיכא למימר דר"א ס"ל כר"ש בן יוחאי דכולהו מדאורייתא אפ"ה לא שייך לשון אף אמילתא דת"ק כיון דלת"ק לא איירי באיסורי דאורייתא כלל אפילו אי לר"א אסורי מדאורייתא אפ"ה לא שייך לשון אף אע"כ דלמ"ד ערלה הלכות מדינה לא נחית לחלק כלל בין דרבנן לדאורייתא ודוקא למ"ד ערלה הל"מ שפיר כתבו התוספות דפריך בגמר' שפיר דלא שייך אף אכלאים דכיון דערלה לת"ק מדאורייתא וחדש לר"א נמי מדאורייתא לא ה"ל לר"א למימר לשון אף החדש דהאי לישנא טפי משמע דאף קאי אערלה דת"ק ולא אכלאים דהוי דרבנן וחדש דאורייתא כן נ"ל בכוונת התוספות. ועוד היה נ"ל לפרש בפשיטות דבלא"ה לא משמע להו להתוספות לפרש קושיית המקשה למ"ד הלכות מדינה דאם כן לא קשה דר"א אדר"א דהא מצינן למימר דהא דקאמו ר"א הגדול אין ערלה בח"ל היינו דמדינא ליכא אבל מנהגא בעלמא איכא תדע דהא מדתנינן במסכת ערלה הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים ומפרשינן הלכות מדינה ואפ"ה לא תני לערלה וכלאים כחדא דהוי מד"ס אלמא דלא מיקרי דברי סופרים אלא מנהג בעלמא מש"ה ניחא להו להתוספות דהקושיא דוקא למ"ד ערלה הל"מ כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

גמרא ואלא הכתיב שדך ההיא למעוטי זרעים שבח"ל ופרש"י ותוספות דאכלאי כרם קאי. ופירושם מוכרח דהא קאמר בגמרא להדיא כאן בכלאי הכרם משמע בפשיטות דבכלאי הכרם לא הוי אלא מד"ס ולא מדאוריי' וע"כ היינו ממיעוטא דשדך דאל"כ ניליף בק"ו מחדש או מהרכבת אילן גופא דשרי באכילה וכ"ש בהנאה משא"כ בכלאי הכרם דאסור בהנאה ואיכא ק"ו אלא דאפ"ה ממעטינן להו ממיעוטא דשדך וכמ"ש התוספות דלכלאי זרעים גרידא לא איצטריך דמהיכא תיתי ליתסרא דהא ליכא ק"ו אלא דאכתי קשיא לי טובא מנ"ל למעוטי כלאי הכרם דילמא למעוטי זרעים לחוד אתא דלא נילף במה מצינו כלאי זרעים מהרכבת אילן גופא ומה שכתבתי לעיל דאיכא למיפרך מה להרכבת אילן שנוהג בבני נח אכתי קשה תינח למ"ד דכלאים נוהג בבני נח משא"כ לאינך תנאי דפליגי וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא בהל' מלכים דלא נצטוו ב"נ כלל בשום כלאים דפסיק כרבנן דסנהדרין דלא מנו כלאים בהדי שבע מצות ע"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנא לן למעוטי כלאי הכרם דאינו נוהג בח"ל האיכא לאוקמי מיעוטא אכלאי זרעים לחוד דלא ניליף בבנין אב מכלאי' דהרכבתאילן דבתרווייהו איירי פשטא דקרא דלא תזרע כלאים מש"ה איצטריך מיעוטא דשדך אבל כלאי הכרם דאיכא ק"ו מתדש ומהדכבת אילן גופא אכתי איכא למימר דאסירי. מיהו מפרש"י דשמעתין משמע דבאמת הא דקאמר רבי יוחנן הכא דלוקין על הרכבת אילן בח"ל דבר תורה היינו דוקא למ"ד דכלאים נוהג בב"נ ואית ליה מימרא דשמואל אבל מאן דס"ל בסנהדרין דכלאים אין נוהג בבני נח לית ליה כלל האי היקישא דהאי קרא איירי בהרכבת אילן דוקא אלא דסוגיית הש"ס לא משמע הכי דא"כ תיקשי הרכבת אילן אפילו בא"י מנא לן אע"כ דכולהו תנאי מודו דפשטא דקרא דאת חקותי תשמרו שדך לא תזרע כלאים איירי בהרכבת אילן וכמו שפירשו התוספות בב"ק ס"פ הפרה ובפרק אלו טריפות דאף דאין נוהג בב"נ אפ"ה שייך לשון חוקתי כיון דכתיב למינהו במעשה בראשית א"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיצטריך למעט זרעים גרידא וכל שכן דקשה טפי להא דבעי רבי חנינא בר פפא בפרק אלו טריפות וכיון דאסכים הקב"ה בדשאים כמאן דכתב למינהו דמי א"כ דמו לגמרי להרכבת אילן ואיצטריך קרא למעוטי אבל כלאי הכרם לעולם דאסור בח"ל. ולכאורה מסוגיא דשמעתין גופא מוכח כן דמקשה בפשיטות ואלא הכתיב שדך וכבר הקשיתי לשאול לעיל א"כ לרשב"י דאמר דחדש וערלה וכלאים כולהו אסירי מדאורייתא א"כ שדך מאי עביד ליה וכה"ג למ"ד דחדש מותר מן התורה בח"ל אמאי איצטריך שדך למעוטי כלאי הכרם מהיכא תיתי ליתסר כיון דליכא ק"ו מחדש אע"כ דלהנך תנאי נמי איצטריך שדך למעט כלאי זרעים דלא נילף מהרכבת אילן במה מצינו דלית להו פירכא למאי דס"ל דהרכבת אילן אינו נוהג בבני נח מ"מ להרמב"ם ז"ל שפוסק להדיא דאין נוהג בבני נח ואפ"ה כתב דכלאי הכרם בח"ל אינו אלא מדרבנן והוי כתרתי דסתרן וצ"ע ודו"ק. ובקונטרס חדש אבאר יותר. ומה שכתב מהרש"א ז"ל בל' התוספות דבכלאי זרעים איכא צד ק"ו לשיטת התוספות לעיל דחדש יש היתר לאיסורו משא"כ בזרעים ונדחק ליישב ובספר עצמות יוסף כתב כמה פעמים בשמעתין דשייך בכלאי זרעים ק"ו או בנין אב מחדש ואחר המחילה מכבוד תורתם דברי שגגה הם דמה לחדש שאסור באכילה משא"כ כלאי זרעים דמותרין באכילה אבל מה שדקדקתי למילף כלאי זרעים מהרכבת אילן עולה יפה דהרכבת אילן נמי מותרין באכילה וצריך עיון ליישב:

תוספות בד"ה לא קי"ל כרבי יאשיה כו' ותדע מדקאמר הא כתיב שדך למעוטי זרעים שבח"ל ואי לית ליה לרבי יאשיה כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ולענ"ד שפירוש רש"ל ז"ל מוכרח בכוונת התוספות ויתכן יותר לפי מאי דפרישית בסמוך דמה שכתבו התוספות בדיבור הקדום דלא איצטריך למעט כלאי זרעים גרידא אינו מוכרח כ"כ דלמ"ד דהרכבת אילן אינו נוהג בבני נח שפיר איצטריך למעט כלאי זרעים דלא נילף לאיסורא בבנין אב מהרכבת אילן כדפרישית. ועוד נ"ל דעיקר דיוק התוספות מלשון הגמרא דקאמר למעט כלאי זרעים ולא קאמר להדיא למעוטי כלאי הכרם שבח"ל אע"כ דבכלאי הכרם שייכי תרי לאוין חד מכלאי זרעים שבו ואידך מחרצן וקאמר שפיר דאתא למעוטי זרעים שבח"ל והיינו כדמסקו התוספות דכלאי הכרם לעבור בשני לאוין הוא דאתא כן נ"ל ועדיין צ"ע:

גמרא כלאי הכרם דבא"י אסירי בהנאה בח"ל נמי גזרו ביה רבנן כלאי זרעים דבא"י לא אסירי בהנאה כו'. לכאורה הוי מצי למימר דכלאי זרעים דבא"י מותרין אף באכילה כדתנן להדיא במשנה דכלאים וכ"כ כל הפוסקים. אלא דנראה דלא ניחא ליה לתלמודא למימר דמה שגזרו בח"ל תליא באיסור אכילה גרידא דא"כ תיקשי חדש לת"ק דמתניתין דמשמע מסוגייא דשמעתין דאף מדרבנן אין נוהג בח"ל מדלא תני להו בהדי ערלה וכלאי' והיינו ע"כ משום דס"ל דלא גזרו בח"ל אלא במאי דאסור בהנאה בא"י כגון ערלה וכלאים משא"כ בחדש דשרי בהנאה כן נ"ל ומכאן נמי יש לדקדק על לשון התוספות דמנחות שכתבו דמשמע בשמעתין דאיכא למ"ד חדש מדרבנן וליתא למאי דפרישית ומבואר בקונטרס אחרון: