קידושין לח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כל מצוה שנצטוו עליה ישראל שיקיימוה קודם כניסתן לארץ, דהיינו שהיא חובת הגוף ואינה תלויה בקרקע, וניתן לקיימה גם קודם כניסתן לארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.

ואילו כל מצוה שנצטוו לקיימה רק לאחר כניסתן לארץ, שהיא חובת קרקע, אינה נוהגת אלא בארץ.

ורבי אלעזר ברבי שמעון חולק על אביו [רבי שמעון בר יוחי], וסובר ש"חדש", כיון שהוא חובת קרקע, אינו נוהג אלא בארץ, וממילא איסורי ערלה וכלאים אינן נלמדים מקל וחומר מ"חדש", אלא הן מצוות הנוהגות בחוץ לארץ מצד הלכה למשה מסיני, או מדברי סופרים, כדלקמן בסוגיא.

חוץ מן השמטת כספים בשנת השמיטה, ושילוח עבדים בשנת היובל, שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.

ושואלת מיד הגמרא: השמטת כספים, הלא חובת הגוף היא ואינה תלויה בקרקע, ובודאי נצטוו עליה קודם כניסתן לארץ, ומדוע אומר רבי אלעזר ברבי שמעון "חוץ מן השמטת כספים"? ^[28]

ומתרצינן: לא נצרכא רבי אלעזר ברבי שמעון להשמיענו זאת, אלא לכדתניא בברייתא, שהשמטת כספים לא נצטוו עליה אלא רק לאחר כניסתן לארץ, על אף שהיא חובת הגוף, ובכל זאת היא נוהגת מאז גם בחוץ לארץ.

דתניא: רבי אומר: נאמר [דברים טו ב] "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו, אשר ישה ברעהו", ודייקינן מכפל הלשון "השמיטה" "שמוט", שבשתי שמיטות הכתוב מדבר - אחת שמיטת קרקע, ואחת שמיטת כספים.

ולכן, בזמן שאתה משמט קרקע, דהיינו, לאחר כניסתן לארץ, אתה משמט כספים [ואפילו בחוץ לארץ]. ובזמן שאי אתה משמט קרקע, כגון במדבר, או לאחר שגלו מארץ ישראל, אי אתה משמט כספים.

ומקשינן: ואימא ששמיטת כספים דומה לגמרי לשמיטת קרקע, ואינה נוהגת בחוץ לארץ ואפילו בזמן הבית, ונדרוש כך: במקום שאתה משמט קרקע, בארץ ישראל, אתה משמט כספים, ואולם, במקום שאין אתה משמט קרקע, בחוץ לארץ, שאין נוהג שם שמיטת קרקע כי היא מצוה התלויה בארץ, אין אתה משמט כספים!? ומתרצינן: תלמוד לומר בסוף הפסוק של "וזה דבר השמיטה", המדבר בשמיטת כספים, "כי קרא שמיטה לה'", ומשמע שהוא נוהג מכל מקום, ואפילו בחוץ לארץ.

ועדיין מקשה הגמרא על שילוח עבדים, הרי חובת הגוף היא, ופשיטא שהיא נוהגת אף בחוץ לארץ, ומדוע היה צריך רבי אלעזר ברבי שמעון לומר חוץ משילוח עבדים? ^[29]

ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב בשילוח עבדים ביובל [ויקרא כה י] "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", ומשמע בארץ, אין, רק בארץ ישראל נוהג שילוח עבדים, אבל בחוצה לארץ, לא.

לכן, תלמוד לומר, בהמשך הפסוק "יובל היא", ומשמע שהוא נוהג מכל מקום, ואפילו בחוץ לארץ.

והוינן בה: אם כן מה תלמוד לומר "בארץ"?

ומשנינן: לומר לך, רק בזמן שהדרור נוהג בארץ הוא נוהג גם בחוצה לארץ. אבל בזמן שאין דרור נוהג בארץ, כגון בזמן שאין היובל נוהג משום ש"אין כל יושביה עליה", אינו נוהג בחוצה לארץ. ^[30]

תנן התם במסכת ערלה [ג י]: ה"חדש" - אסור מן התורה בכל מקום, ואפילו בחוץ לארץ [כדעת האומרים "מושבותיכם" - בכל מקום שאתם יושבים משמע].

ערלה גם כן אסורה בכל מקום - הלכה [לקמן יתבאר].

והכלאים אף הן אסורות בכל מקום מדברי סופרים. ^[31]

והוינן בה: מאי מהי משמעות ה"הלכה" האמורה במשנה לגבי ערלה?

ומשנינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה. מנהג המדינה. כלומר, בני חוץ לארץ הנהיגו על עצמם איסור ערלה, ואיסורו מדרבנן. ^[32]

עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני, שערלה אסורה בחוץ לארץ.

אמר ליה עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי, דאמינא ערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, היינו דשני לן, יש שוני בין ספק ערלה לספק כלאים, שספק ערלה חמור יותר מספק כלאים -

דתנן במסכת ערלה [שם]: ספק ערלה, כגון שאין יודעים אם כבר עברו שלש שנים, או פרדס שיש בו נטיעות ערלה ונטיעות מותרות, ולקט הגוי מהפירות, ולא ידע הישראל מהיכן לקט, בארץ ישראל אסור, כדין כל ספק איסור תורה, שהולכים בו לחומרא.

בסוריא, שדינה כחוץ לארץ, מותר, כי ספק ערלה בחוץ לארץ מותר.

[ואפילו למאן דאמר שערלה בחוץ לארץ אסורה מדאורייתא מהלכה למשה מסיני, כפי שיבואר להלן בגמרא].

בחוצה לארץ, הרחוקה יותר מארץ ישראל, ואין לחשוש שיבאו להקל גם בארץ ישראל, הקילו שם יותר, שהישראל יורד אל הגוי שיש לו פרדס שגדלים בו אילנות של ערלה ואילנות מותרות, ולוקח ממנו פירות, ואפילו אם הגוי עדיין לא לקט, מותר לומר לך והבא לי פירות, ואף על פי שיתכן שהוא יביא פירות ערלה, ובלבד שלא יראנו הישראל כשהוא לוקט מאילנות הערלה.

אבל בסוריא, שהיא קרובה לארץ ישראל, לא הקלו כל כך לומר לכתחילה לגוי לך ולקוט, אלא רק אם הגוי כבר לקט מותר לקנות ממנו ספק ערלה.

ואילו גבי כלאים תנן שם: כרם הנטוע ירק, שזרע ירק בין הגפנים ונאסר הירק משום כלאי הכרם, וירק נמכר חוצה לו מחוץ לכרם, ויש חשש שמא הירק הנמכר הוא ממה שגדל בכרם ^[33] -

בארץ, אסור. שספק איסור תורה הוא, ולחומרא.

בסוריא, מותר. כי כלאים בחוץ לארץ אסורים רק מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא.

ואילו בחוצה לארץ, הקילו עוד יותר, שהגוי יורד ולוקט מהכלאים ממש ומותר לישראל לקנות ממנו, ובלבד שלא ילקוט הישראל עצמו ביד את הכלאים.

לפי שלא אסרו רבנן בחוץ לארץ אלא כאשר הישראל זורע או לוקט את הכלאים בעצמו. ^[34]

הרי שבחוץ לארץ חמורה ערלה יותר מכלאים, שבערלה מותר רק ספק ערלה, ואילו כלאים מותרים גם בודאי כלאים.

ובשלמא לדידי, ניחא, כיון שערלה בחוץ לארץ אסורה מדאורייתא מהלכה למשה מסיני, ואילו כלאים אסורים רק מדברי סופרים.

אלא לדידך, שגם ערלה בחוץ לארץ אסורה רק מדרבנן, מדוע חילקה המשנה בין ערלה לכלאים

הערות

^[28] כך פירש רש"י. ותוס' הקשו עליו, ופירשו שהגמרא ידעה ששמיטת כספים אינה נוהגת רק לאחר ירושה וישיבה, והקושיא היא דמה צריך רבי אליעזר ברבי שמעון להשמיענו ששמיטת כספים נוהגת בחוץ לארץ מאחר שהיא חובת הגוף. ומתרצת הגמרא שהיינו לומדים היקש לשמיטת קרקע שלא ינהג בחוץ לארץ. תוס' ד"ה השמטת.

^[29] רש"י לא פירש כאן, וביארנו לפי פירוש התוס' [בהערה 28] כפי הנראה מתירוץ הגמרא.

^[30] כך כתב הטורי אבן בראש השנה [ט ב] בשם רש"י שם [לא נמצא לפנינו ברש"י]. והקשה עליו למה צריך קרא למעט חוץ לארץ, וכי סלקא דעתך דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שחוץ לארץ יהא חמור יותר מארץ ישראל שמאחר שבארץ ישראל אינו נוהג בזמן שאין יושביה עליה פשיטא שגם בחוץ לארץ אינו נוהג אז. והביא בשם הרמב"ן לפרש, בזמן שאינו נוהג בארץ כגון שלא תקעו בשופר ולא שילחו עבדים בארץ ישראל שאז אינו נוהג בחוץ לארץ ואפילו אם יש שם בית דין שיכול לתקוע ולשלוח עבדים.

^[31] הקשו תוס' למה לא נלמד קל וחמר מ"חדש" לערלה וכלאים שינהגו מן התורה בחוץ לארץ כדעת רבי שמעון בן יוחי [לעיל בעמוד א]. ותירצו שתנא זה סובר כמו שאמרה הגמרא להלן [לט א] שבכלאים נאמר "שדך לא תזרע כלאים", "שדך" - משמע למעט חוץ לארץ שאינה קנויה לך מן השמים. וממילא אי אפשר ללמוד קל וחומר גם לערלה שיש לומר כלאים יוכיחו שאינה נוהגת בחוץ לארץ. תוס' ד"ה הערלה.

^[32] לכאורה אם כן הוא ממש כמו כלאים שאיסורו גם כן מדרבנן ולמה הוא נקרא "הלכתא מדינה". ובשיטה לא נודע למי מבאר שהעובר על זה אינו נקרא עבריין ואינו לוקה מכת מרדות. וצריך עיון דלפי זה ערלה יותר קל מכלאים ולקמן פריך מדוע מחמירין בערלה יותר מכלאים, והיה לו להקשות דאדרבה כלאים היה ראוי להחמיר יותר. אילת השחר.

^[33] ואף על גב דקיימא לן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, והיה לנו לילך אחר רוב העולם שאינו כלאים, מכל מקום כאן אסור שכיון שדרך הגננים למכור על פתח גינותיהן הרי זה נחשב כמקום האיסור ממש ולא רק "קרוב" בלבד, וחזקה כאן נמצא כאן היה. רמב"ן בבא בתרא [כה. א] ד"ה אבל. והחזון איש ביאר דבריו שבכל נידון של "רוב וקרוב" אנו דנים על הדבר הנמצא אם הוא בא מהרוב או מהקרוב אבל כאן במקום הספק עצמו יש רוב שהוא בא מהגינה הקרובה.

^[34] כך פירש רש"י. תמה עליו הגר"א [יו"ד רצד לג] שבגמרא משמע שדוקא ספק כלאים מותר ולא ודאי, דקאמר "היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים". ועוד כיון דכלאים נוהג בחוץ לארץ ואפילו בשל גוים, למה יהא מותר כשלקטו הגוי. והר"ן מפרש שגם בכלאים אסור בודאי, וההבדל בין ערלה לכלאים, שבערלה, בארץ ישראל - אסור לקנות על פתח הגן שגדלים בו גם פירות ערלה, דמוכחא מילתא שמפירות הגן הם והוי רק ספק אחד שמא מפירות הערלה הם ולכן אסור. בסוריא - מותר לקנות על פתח הגן אבל ליכנס לתוכו וליקח מפירות התלושין שבו אסור אף שהוא ספק, גזירה אטו ארץ ישראל. בחוץ לארץ - יורד לתוך הגן ולוקח מפירות התלושין שבו ובלבד שלא יראנו את הגוי כשהוא לוקט ואפילו אם אינו יודע אם לוקט מהערלה או מהמותר. ובכלאים מקילין יותר שבחוץ לארץ מותר לומר לגוי ללקוט מהפירות סתם, ובלבד שלא ילקוט הישראל ביד מהאיסור או שלא יראה את הגוי לוקט מכלאים ודאי.

כל מצוה שנצטוו עליה ישראל קודם כניסתן לארץ, שלא נאמר בה שהיא תלויה בביאת ישראל לארצם — נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. וכל מצוה שנצטוו עליה לאחר כניסתן לארץ — אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים (חובות) בשנת השמיטה ושילוח עבדים ביובל, שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ — נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.

ותוהים: השמטת כספים הרי חובת הגוף היא ומה החידוש שבדבר שנוהגת גם בחוץ לארץ?

ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] השמטת כספים להיאמר אלא לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא], דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: נאמר "וזה דבר השמטה שמוט" (דברים טו, ב) בלשון כפולה, ללמדך כי בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע, שאסור לעבד את הקרקע בשביעית, ואחת שמיטת כספים. ולהקישן זו לזו ולומר: בזמן שאתה משמט קרקע כלומר: כאשר היובל נוהג — אתה משמט כספים, בזמן שאי (אין) אתה משמט קרקע — אי אתה משמט כספים

ואימא [ואמור] איפוא גם את ההיקש לדבר אחר: במקום שאתה משמט קרקע, כלומר, בארץ ישראל — אתה משמט כספים, ובמקום שאין אתה משמט קרקע — אין אתה משמט כספים ותהא שמיטת כספים נוהגת רק בארץ ישראל למרות שהיא חובת הגוף — תלמוד לומר: "כי קרא שמטה לה'" (שם) — מכל מקום ואף בחוץ לארץ, וזהו מה שחידש ר' אלעזר בר' שמעון.

על מה שר' אלעזר בר' שמעון אומר ששילוח עבדים ביובל נוהג בכל מקום, תוהים: גם זו חובת הגוף היא! ומה החידוש בדבריו? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה, י) שמא תאמר: בארץ — אין [כן], אבל בחוצה לארץ — לא, תלמוד לומר: "יובל היא" (שם), מכל מקום.

ומקשים: אם כן מה תלמוד לומר: "בארץ" ומשיבים: לומר לך: בזמן שהדרור נוהג בארץ — נוהג גם בחוצה לארץ, אין דרור נוהג בארץ — אינו נוהג בחוצה לארץ, שהדבר תלוי בזמן שהיובל נוהג ולא במקום.

א תנן התם [שנינו שם במשנה]: החדש אסור מן התורה בכל מקום, ערלה אסורה בחוץ לארץ על פי הלכה, והכלאים אסורים בחוץ לארץ מדברי סופרים. ושואלים: מאי [מה היא] הלכה זו שאמרנו בערלה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה [הלכות מדינה], כלומר, כך נהגו ישראל במקומות שישבו בהם. ועולא אמר בשם ר' יוחנן פירוש אחר: הלכה למשה מסיני.

אמר ליה [לו] עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי [נניח לשיטתי] דאמינא [שאני אומר] בשם ר' יוחנן שהלכה שאמרו במשנה הכוונה להלכה למשה מסיני — היינו דשני לן [זה הטעם ששונה לנו] הדין בין ספק ערלה שאסורה בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני לספק כלאים שאסורים רק מדברי סופרים.

כמו דתנן [ששנינו במשנה]: הקונה מגוי פרי שהוא ספק ערלה, כגון שלקט פירות משדה שיש בו גם אילנות האסורים באיסור ערלה ואין ידוע ממה לקט, בארץ ישראל — אסור לאכול מפירות אלו אף בדיעבד, בסוריא — מותר, בדיעבד לאכול מהפירות הללו. בחוצה לארץ יורד היהודי ולוקח מן הגוי אפילו לכתחילה, ובלבד שלא יראנו שהוא לוקט מעצי הערלה, שאין זה ספק אלא ודאי.

ואילו לגבי דיני כלאים תנן [שנינו במשנה]: כרם הנטוע ירק, שזרעו ירקות בתוך הכרם, ורואים ירק נמכר חוצה לו לכרם, אבל אין הוכחה גמורה שירקות אלה באו מכרם זה; בארץ — אסור, שהרי יש ספק שמא הירקות באים משם, ובכל ספק של איסור תורה הולכים לחומרה, בסוריא — מותר,

בחוצה לארץ — יורד בעל הכרם הגוי ולוקט ומוכר ליהודי. ובלבד שלא ילקוט היהודי עצמו ביד. אם כן רואים שיש הבדל בחוץ לארץ בין ספק ערלה לספק כלאים והוא מובן אם ערלה היא הלכה למשה מסיני ולכן מחמירים בה, בעוד כלאיים הם רק מדברי סופרים.

אלא לדידך [לשיטתך שלך] בשם שמואל ששניהם אסורים מדברי סופרים ומפני המנהג, אם כן אין הבדל בהלכה בין ערלה לכלאיים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Any mitzva that the Jewish people were commanded to perform before entering Eretz Yisrael, i.e., it was not linked to entry into the land, applies both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael. Conversely, any mitzva that they were commanded to perform after they entered Eretz Yisrael applies only in Eretz Yisrael, except for the abrogation of monetary debts in the Sabbatical Year (see Deuteronomy 15:1–2), and the emancipation of slaves in the Jubilee Year (see Leviticus 25:39–41). Even though the Jews were commanded with regard to these mitzvot that they were to perform them only after their entry into Eretz Yisrael, these mitzvot apply both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael.

The Gemara questions the need for this ruling: The abrogation of monetary debts is an obligation of the body. Since this mitzva is not referring to the land, what is the novelty of the ruling that it applies even outside of Eretz Yisrael?

The Gemara answers: It is necessary to mention the cancellation of debts only for that which is taught in a baraita. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse states in the context of the cancellation of debts: “And this is the manner of the abrogation: He shall abrogate” (Deuteronomy 15:2). The verse speaks of two types of abrogation: One is the release of land and one is the abrogation of monetary debts. Since the two are juxtaposed, one can learn the following: At a time when you release land, when the Jubilee Year is practiced, you abrogate monetary debts; at a time when you do not release land, such as the present time, when the Jubilee Year is no longer practiced, you also do not abrogate monetary debts.

The Gemara asks: But why not say that one can learn the following from this juxtaposition: In a place where you release land, i.e., in Eretz Yisrael, you abrogate monetary debts, and in a place where you do not release land, you do not abrogate monetary debts. If so, the abrogation of debts would apply only in Eretz Yisrael, despite the fact that this obligation is not related to the land. Therefore, the verse states: “Because the Lord’s abrogation has been proclaimed” (Deuteronomy 15:2), to indicate that this obligation applies in any case, even outside of Eretz Yisrael. This is the novelty of the statement of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon.

The Gemara questions the need for the second ruling of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon: The emancipation of slaves is also an obligation of the body, not one that applies to the land. What is novel about this ruling? The Gemara answers that it might enter your mind to say: Since it is written: “And proclaim liberty throughout the land unto all the inhabitants thereof” (Leviticus 25:10), one could say: “Throughout the land,” yes, this mitzva applies, but outside of Eretz Yisrael, no, the emancipation does not take effect. Therefore the same verse also states the seemingly superfluous phrase: “It shall be a Jubilee” (Leviticus 25:10), to indicate that it applies in any case, in all places.

The Gemara asks: If so, what is the meaning when the verse states: “Throughout the land”? The Gemara answers that this phrase teaches: When the liberty of slaves applies in Eretz Yisrael, it also applies outside of Eretz Yisrael, and when the liberty of slaves does not apply in Eretz Yisrael, it does not apply outside of Eretz Yisrael. The mitzva depends on whether the Jubilee Year is in effect, not on the place in question.

We learned in a mishna there (Orla 3:9): The new crop is forbidden by Torah law everywhere; orla is forbidden outside of Eretz Yisrael according to a halakha, as the Gemara will immediately explain; and diverse kinds are forbidden outside the land by rabbinic law. The Gemara asks: What is this halakha, mentioned with regard to orla? Rav Yehuda says that Shmuel says: It is the local halakha, i.e., this was the practice of Jews in places where they settled. Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: It is a halakha transmitted to Moses from Sinai.

Ulla said to Rav Yehuda: Granted, according to my opinion, as I say in the name of Rabbi Yoḥanan that the mishna means that this is a halakha transmitted to Moses from Sinai, this is the reason why we distinguish between fruit whose status as orla is uncertain, which is forbidden outside of Eretz Yisrael according to the halakha transmitted to Moses from Sinai, and produce whose status as diverse kinds is uncertain, which is permitted outside of Eretz Yisrael, as the prohibition of diverse kinds applies outside of Eretz Yisrael only by rabbinic law.

This is as we learned in a mishna (Orla 3:9): Fruit whose status as orla is uncertain is forbidden in Eretz Yisrael, and it is permitted in Syria with no concern about its uncertain status. Outside of Eretz Yisrael, a Jew may go down into the gentile’s field and purchase fruit that is orla from the gentile, provided that the Jew does not see him gather it.

Nevertheless, we learned in a mishna with regard to the halakhot of diverse kinds (Orla 3:9): If a vineyard has vegetables planted in it, and there are vegetables being sold outside the vineyard, but there is no proof that these vegetables came from the vineyard, in Eretz Yisrael they are forbidden. The reason is that as it is possible that the vegetables came from the vineyard, the halakha is stringent in a case involving a prohibition by Torah law. In Syria these vegetables are permitted.

Outside of Eretz Yisrael, if the gentile owner of a field containing diverse kinds goes down into his field and gathers produce, then, provided that the Jew does not gather it by hand, he may purchase the produce from the gentile. This indicates that outside of Eretz Yisrael there is a difference between orla of uncertain status and diverse kinds of uncertain status. This is understandable if orla is forbidden by a halakha transmitted to Moses from Sinai, while diverse kinds are forbidden by rabbinic law.

But according to your opinion, that neither orla nor diverse kinds is forbidden by Torah law,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חוץ מהשמטת כספים ושלוח עבדים שאף ע"פ שנצטוו לאחר כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ קס"ד דהכי קאמר דאע"פ שהן חובת קרקע נוהגת בכל מקום והיינו דפריך השמטת כספים חובת הגוף הוא ופרקי' לא צריכא לכדרבי כלומר הא דאמרי' שנצטוו בשמיטת כספים לאחר כניסתן לארץ לא בעינא למימר שהן חובת קרקע אלא הכי בעינא למימר שלא נצטוו לנהוג בהן אלא לאחר כניסתן לארץ אבל קודם לכן או לאחר שגלו ממנה אין נוהגת בשום מקום ואף על פי כן בזמן שהן נוהגת נוהגת בכל מקום ואפילו בחוצה לארץ כדמפרש ואזיל.

דתניא רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחד שמטת קרקע ואחד שמטת כספים. עיקר הפירוש כמו שפירש ר"ת ז"ל דשמטת קרקע היינו יובל שהשדות חוזרות לבעליהן ושמטת כספים היינו שביעית והוא הדין דדכוותיה בחרישה וזריעה של שביעית דדינה ככספים ונקט כספים משום דדמו ליובל כשם שיובל שדות חוזרות לבעליהן ונפקע זכות הלוקח כך השמטת כספים נפקע המלוה מנכסי הלוה וחוזר שעבודו ללוה בזמן שאתה משמט קרקע דהיינו בזמן שבית המקדש קיים וכל יושביה עליה כדכתיב ביובל לכל יושביה אתה משמט שביעית דכספים וחרישה וזריעה אי אתה משמט קרקע ביובל כגון בזמן הזה דלאו כל יושביה עליה אי אתה משמט שביעית והשתא תלי שפיר שמטת כספים ביובל דביובל פשיטא ליה שאין נוהג בזמן הזה כדכתיב לכל יושביה והיינו דמוכחינן התם בפרק השולח דשביעית בזמן הזה אינה משמטת כספים אלא מדרבנן אבל רש"י ז"ל פירש במסכת גיטין דשמטת קרקע היינו חרישה וזריעה של שביעית וליתא כמו שכתבתי שם בס"ד. מפי מורי נר"ו:

תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום כו'. מאי הלכה רב יהודה אמר שמואל הלכת' מדינא שהנהיגו על פי חכמים בחוצה לארץ ורבי יוחנן אמר הלכה למשה מסיני והלכתא כר' יוחנן. ואסיקנא דכך נאמרה הלכה דודאי אסורה אפי' בשל עכו"ם ספקה מותר אפילו בשל ישראל. והא דאמרינן במסכת ע"ז גבינות של עכו"ם אסורה מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה אע"ג דהא ספקה הוא וספק ערלה מותר בחוצה לארץ מכיון דאסור בארץ ואסרו גבינתם מחמת כך בארץ לא חלקו בגזרתם ואסרו אפי' בחוצה לארץ. והלכתא אין הברכה והרכבה של ערלה נוהגין בחוצה לארץ כלל ואפי' אחר שקצצן דהא פלוגתא דתנאי היא אם נוהגת בהן ערלה בארץ וקיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לתרץ אבל בארץ נוהגת מן התורה לאחר שקצצן שאינה יונקת מאמה וכדתניא בראש השנה בהדיא. והא דאמרינן התם ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מיירי בהברכה שלא קצצה עדיין שהיא יונקת מאמה ועליה הפוכים ממנה ואמרו בירישלמי כמה דאמרין אינשי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולו ביה ושם נכתבנה בארוכה בע"ה. והלכתא כמר בריה דרבינא דמתני לקולא דאפילו רבי יוחנן מודה בהא שכך הלכה ואם תמצא לומר דפליג בה והא אתיא כשמואל כיון דמר בריה דרבינא סבר כשמואל הלכתא כוותיה כנ"ל:

יובל לא היה נוהג אלא בבית ראשון שהיו כל יושביה עליה ובאותו זמן היה נוהג אף בחוצה לארץ לענין שלוח עבדים עברים ושאר דברים התלויים ביובל חוץ מחזרת קרקע וכן באותו זמן היתה שמטת כספים נוהגת בכל שביעית מן התורה אף בחוצה לארץ שאין שמטת כספים תלויה במקום כהשמטת קרקע ואין אומרים במקום שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים וכו' אלא בזמן שאתה משמט וכו' אבל איסור עבודת קרקע בשביעית והפקר הפירות לא היה נוהג מן התורה אלא בארץ ומשגלו שבט ראובן וגד וחצי מנשה בטלו יובלות ולא חזר קרקע לבעלים אף בבית שני אבל איסור עבודת קרקע והשמטת כספים היתה נוהגת בארץ מדברי סופרים אבל לא מן התורה שבזמן שאתה משמט קרקע וכו' הא בזמן שאין אתה משמט קרקע להחזירו לבעלים אי אתה משמט כספים והוא הדין לעבודת קרקע ויש אומרים שאיסור עבודת קרקע מיהא היתה נוהגת מן התורה בארץ אבל שמטת כספים מדברי סופרים ומכל מקום בתלמוד המערב מוכיח כדעת ראשון ר"ל שאין איסור עבודת קרקע מן התורה אלא בזמן היובל ומתוך כך הם מפרשים בכאן בזמן שאי אתה משמט קרקע לאיסור עבודת קרקע ואין נראה כן אלא לענין החזרתו ומכל מקום שמטת כספים נוהגת מדבריהם ובזמן הזה יש דנין בו קדשת שביעית לענין השמטת כספים מדברי סופרים גם כן ודינין אלו מבולבלים ביד מפרשים וכבר כתבנו מדינין אלו בארכה בראשון של מועד קטן וברביעי של גיטין:

אע"פ שהערלה בחוצה לארץ הלכה והכלאים מדברי סופרים ספיקן שוה ר"ל שספק ערלה וספק כלאים בארץ אסור בסוריא מותר בחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ביד מן הערלה או מן הכלאים כיצד היה כאן כרם של ערלה וענבים נמכרים חוצה לה או כרם של כלאי הכרם וירק נמכר חוצה לו ואין ידוע אם ענבים אלו או ירק זה מאותם הכרמים האסורים אם לאו בארץ ספק תורה הוא ואסורין ואע"פ שרוב וקרוב הלך אחר הרוב קרוב המצוי עד שהוא קרוב לודאי שאני בסוריא מותר ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים או הירק יוצאים מאותם הכרמים האסורים לוקח מהם הואיל ולא ראהו בוצר להדיא משם או לוקט הואיל ומכל מקום יש בו צד באיפשר רחוק שמא ממקום אחר הביאם לאותו הכרם הא כל שנתברר לו שמשם הם כגון שראה או שהעידו לו ודאי אסורין ואין הלכה כדברי האומר בספק כלאים שהגוי יורד ולוקט בפניו ובלבד שלא ילקט הישראל ביד:

גמרא השמטת כספים חובת הגוף היא. וא"ת מ"מ איצטריך לאפוקי מכלל מצות שנצטוו לאחר כניסתן לארץ. וי"ל דלא אר"ש הכלל שלו אלא במצות התלויות בארץ ולא בחובת הגוף וכן פירש"י:

בזמן שאתה משמט וכו' פירשתי בגיטין פ' השולח:

גמרא יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד. תסי' לי אמאי קרי ליה ספק כלאים הא חזי ליה לנוי דקא לקיט כלאים ופרש"י דכל הכרם נסוע ירק וירק הנמכר חוצה לו מספקא לן אם אותו מאותו כרם או מאחרי':

תנן התם בערלה פ"ג החדש אסור לאוכלו בכל מקום עד עבור זמן הקרבת העומר דהיינו ט"ז בניסן כדאיתא במנחות פ' ר' ישמעאל:

הלכות מדינה מה שנהגו בני המדינה:

סוריא ארם צובא וכבשה דוד וכבוש יחיד לאו שמיה כבוש ומתוך שהיא סמוכה לארץ ישראל מחמירים בה טפי מחו"ל:

יורד בתוך הכרם ולוקח מן העובד כוכבים מאותן שכבר נלקטו שספק הוא וספקא בחו"ל מותר כדלקמן ומיירי שהכרם ודאי ערלה ומ"ה בעינן שלא יראנו לוקט. ופי' ספק ערלה דרישא דמתניתין כגון שיש לעובד כוכבים כרם של ערלה ומוכר חוצה לה פירות ולא ידוע אי משל כרם של ערלה הם או ממקום אחר באו דומיא דכרם נטוע ירק:

יורד ולוקט יורד הישראל בכרם ולוקט העובד כוכבים מן הכלאים בידיו ובלבד שלא יטול הישראל בידיו. מסתברא דקסבר הא דתנן ערלה וכלאי הכרם אסורים דוקא בשל ישראל כדפרישנא ומ"ה לא ילקוט ביד והכי מסתברא דאלת"ה מאי דעתיה הא ערלה והכלאים אסורים אפי' משל עובד כוכבים אף ע"פ שלא ילקוט ביד אסורים. ומסתברא דרבי יוחנן פליג עליה דמר בריה דרבינא בערלה דקסבר דודאי אסור וספיקא מותר. ובכלאים נמי לאו הלכתא כותיה אלא בתרוייהו תנן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט והכי תני בירושלמי:

כל מצוה כו' ויש היתר לאיסור שמה שקצר קודם העומר והיה אסור העומר מתירו אבל הכלאים ופירות של ערלה שגדלו תוך ג' שנים אין להם היתר לעולם ה"ג בזמן שהיובל נוהג בארץ דרור נוהג בחוצה לארץ אין היובל נוהג בארץ אין דרור נוהג בחוצה לארץ:

בד"ה השמטת כו' אלא הל"ל אמר קרא כי קרא שמיטה וע"ק היאך כו' שקדם לשמיטה ס"א כו' עכ"ל כצ"ל ולא ידענא מאי קושיא דאימא דהתם שמיטת קרקע קאמר ועוד מאי אולמיה הך ברייתא דהתם מהך דהכא ואימא דמדהתם נמי קשיא ליה כי הכא אשמיטת כספים והא חיבת הגוף כו' ובת"י זו הקושיא אינה וק"ל:

בא"ד ואית ספרים דגרסי נמי במקום כו' עכ"ל ר"ל ואימא נמי במקום כו' וכ"ה בת"י דהשתא ניחא לפרושי טפי שהוא סיום התירוץ וק"ל:

בא"ד ההיא דירושלמי דהא רבי נמי אמרה התם ושמיטת כו' כצ"ל:

גמרא הלכתא מדינה. כה"ג בב"מ (צג) במשנה:

תד"ה השמטת. ומשני בזמן כו' כגון במדבר דליכא חרישה וזריעה. ג"ת אחרונות ליתא ברש"י שלפנינו וכן נכון דת"ל דכתיב כי תבואו וגם היא חובת קרקע:

תד"ה הערלה. ואין לומר דערלה מיהא ניתי בק"ו כו'. כצ"ל:

גמ' הלכות מדינה כצ"ל:

גמ' נמכר חוצה לו בארץ אסור. עי' חידושי הרמב"ן ב"ב לד ע"א ד"ה אבל עינבי:

ויש לומר דאיכא למיפרך מה לחדש שאין בשאלה תאמר להנך שהן בשאלה כו' עכ"ל. ולא יכולתי להבין דבריהם בזה דמה פירכא היא זו דסוף סוף אי מיתשל עלייהו הדרי לטיבלא וצריך להפריש תרומות ומעשרות כמקודם דלכאורה עיקר קושייתם מעיקרא מתרומות ומעשרות לאו לענין איסור תרומה לזרים או לטמאים איירי אלא מעיקר חיוב הפרשה איירי אי נוהג בח"ל או לא וא"כ תו לא שייך הך פירכא ויש ליישב בדוחק:

גמרא רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כל מצוה כו' לאחר כניסתן לארץ אין נוהגין אלא בארץ חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים כו'. לכאורה האי כללא דסיפא לאו דוקא דהאיכא נמי הרכבת האילן דקאמר רבי יוחנן לקמן דאף על גב דחובת קרקע היא אפילו הכי נוהג בין בארץ ובין בח"ל ומפיק לה מקרא ומשמע דליכא מאן דפליג בהא דהא לא אשכחן בהא מילתא פלוגתא דתנאי והיאן פליג רבי יוחנן אדרבי אלעזר ברבי שמעון אלא ע"כ כדפרישית וכדאמרינן בעלמא דאין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ:

רש"י בד"ה רבי אלעזר ברבי שמעון פליג אדאבוה כו' וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים כדלקמן עכ"ל. ונראה דהא דפסיקא ליה לרש"י דר"א ב"ש ס"ל דערלה נוהג מיהא בח"ל מדרבנן ואמאי לא ס"ל כרבי אליעזר הגדול דלקמן דאין ערלה כלל בח"ל אף מדרבנן אלא משום דמשמע לרש"י דוחק לומר דחמש מחלוקות בדבר דלרבי שמעון שלשתן נוהגין מדאורייתא ולד"א ב"ש כולן אין נוהגין אף מדרבנן כמ"ש התוספות לקמן דאין סברא לתחמיר מדרבנן בכלאים יותר מבערלה ולת"ק דמתניתין חדש אין נוהג אף מדרבן וערלה וכלאים נוהגין ולרבי אליעזר דמתניתין דהוא ר"א הגדול דלקמן הוי איפכא דחדש נוהג אף מדאורייתא וערלה וכלאים אין נוהגין כלל ולתנא דמתניתין דערלה ס"ל דחדש נוהג מדאורייתא וערלה הלכה וכלאים מד"ס ומשמע ליה דוחק לפרש כן מש"ה ניחא ליה שפיר לפרש דר"א ב"ש ס"ל לגמרי כתנא דמתניתין ות"ק דמתניתין ר"א ב"ש היא כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ובקונטרס אחרון אבאר יותר ודו"ק:

תוספות בד"ה הערלה הלכה כו וי"ל דקסבר האי תנא כו' שדך למעוטי זרעים כו' ואין לומר דערלה מיהא ניתי בק"ו דחדש כו' עכ"ל. נראה דעיקר דבריהם בזה למ"ד ערלה הלכות מדינה דלמ"ד הלכה למשה מסיני בלא"ה אתי שפיר דאע"ג דערלה אתיא בק"ו אפ"ה איצטריך הילכתא למימר דודאה אסור וספיקה מותר כמו שיבואר בסמוך ובקונטרס אבאר באריכות מה שיש לדקדק בדברי התוספות בזה ועיין עוד בסמוך:

כל מצוה שנצטוו ישראל. להנהיגה קודם שיכנסו לארץ דהיינו חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ: חוץ מהשמטת כספים. ולקמיה פריך הא נמי נצטוו עליה קודם לכן דהא חובת הגוף היא ומאי חוץ: לא נצרכא אלא לכדתניא. דלא נצטוו עליה קודם לכן: בזמן שאין אתה משמט קרקע. כגון במדבר ולאחר שגלו: ואימא במקום כו'. ולמעוטי חוצה לארץ אף בזמן הארץ: אסור מן התורה בכ''מ. קסבר מושב כל מקום שאתם יושבים משמע: הלכתא מדינה. הנהיגוהו הם עליהם בחוצה לארץ: היינו דשני לן. חמור ספק ערלה מספק כלאים ספק ערלה ספק עברו עליה שלש שנים אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט עובד כוכבים מן הפירות ואין ידוע מהיכן: בסוריא. היא ארם צובה שכבש דוד וסנפה עם ארץ ישראל וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש הלכך ספיקו מותר ולקמן (דף לט.) פרכינן ואי הלכה למשה מסיני היא בחוצה לארץ היאך מיקל בספיקה ומשנינן אימא כך נאמרה הלכה ספיקה מותר בחוצה לארץ ודאה אסור: ובחוצה לארץ. דרחיק טפי ולא מיחליף: יורד. ישראל ולוקח מן העובד כוכבים הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה: ובלבד שלא יראנו. ישראל כשהוא לוקט מן הערלה והא דתניא לעיל בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו לך רד ולקוט: כרם הנטוע ירק. שזרע ירק בין הגפנים דה''ל כלאי הכרם: וירק נמכר חוצה לו. ויש לחוש שמא מירק שגדל בכרם הוא וה''ל ספק כלאים: יורד. עובד כוכבים ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לחבר: ובלבד שלא ילקוט. החבר עצמו ביד ואם איתא דערלה בחוצה לארץ דברי סופרים ולא הלכה למשה מאי שנא דאחמיר בספק ערלה מספק כלאים:

איסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה וי''ל דאיכא למיפרך מה לחדש שכן אינו בשאלה תאמר בהני שהן בשאלה פי' שיכולין לשאול לחכם כדי לחזור מהפרשת תרומה ומעשר שהפריש וטבל אע''ג שאינו בשאלה דלעולם הוי טבל עד שתקנו מ''מ כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר לא חמירי מינייהו עוד י''ל דאיכא למיפרך דלא דמי לחדש שהרי איסורו בא מאליו ולא ע''י מעשה אדם אבל טבל ותרומה איסורן בא ע''י מירוח שהוא מעשה אדם ושמא יש לדחות דחדש נמי בא ע''י אדם דהיינו החרישה והזריעה: השמטת כספים חובת הגוף היא. פי' בקונטרס ולמה אתה אומר שהיא מצוה שנצטוו עליה אחר כניסתן לארץ כיון דחובת הגוף נצטוו עליה אף במדבר ומשני בזמן שאי אתה משמט קרקע כגון במדבר דליכא חרישה וזריעה אי אתה וכו' ופריך ואימא במקום שאתה משמט כלומר אף בזמן שבית המקדש קיים לא תנהג השמטת כספים אלא בארץ ומשני הכא רבייה קרא ת''ל כי קרא שמיטה דמשמע מ''מ וקשה דא''כ לא היה לו לומר ת''ל כי קרא שמיטה כיון דהתירוץ של קושיא הוא אלא הוה ליה למימר (אלא) אמר קרא כי קרא שמיטה ועוד קשה דהיאך נוכל לפרש לעיל שתנהוג שמיטת כספים במדבר והלא דין שמיטות אינו אלא לאחר ירושה וישיבה כדאמרינן בסוף פירקין (לקמן דף מ:) גדול תלמוד תורה שקדם לשמיטה ס''א שנה ונראה לי השמטת כספים חובת הגוף הוא וא''כ פשיטא דנוהג אפילו בחוצה לארץ ומאי אתא ר''א בר' שמעון לאשמועינן ומשני לא צריכא לכדרבי כלומר משום הקישא דמקשי כספים לקרקעות איצטריך למימר וגרסי' מהו דתימא במקום שאתה משמט קרקע דהיינו בארץ ישראל שהרי חובת קרקע היא אתה משמט כספים ובמקום שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים וכיון דאין שמיטת קרקע בחוצה לארץ השמטת כספים לא תנהוג בחוצה לארץ תלמוד לומר כי קרא שמיטה מ''מ וממקרא זה מפיק ליה ר''א בר''ש דנוהג אף בח''ל ולפי גירסא זו ואימא במקום שאתה משמט כו' הוא סיום התירוץ ולאו בלשון קושיא הוא כמו לפירוש הקונטרס ואית ספרים דגרסי נמי במקום כו' וכן בסמוך דפריך שילוח עבדים חובת הגוף היא כו' כדפרישית גבי השמטת כספים צריך לפרש גבי שילוח עבדים ולא ניחא לפרש כמו שפירש בקונטרס בהשמטת כספים ורש''י פירש בפרק השולח (גיטין דף לו.) גבי הא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה דלא משמט מדאורייתא ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט כו' דקרקע אינה נשמטת מחרישה וזריעה אלא דוקא בזמן הבית מהאי קרא גופיה ופירש אחד שמיטת קרקע דחרישה וזריעה ואחד שמיטת כספים דהשמטת מלוה אידי ואידי שביעית כשאין היובל נוהג שמיטין נמי לא היו נוהגין כדדריש בירושלמי וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית בזמן שיובל נוהג שביעית נוהג אין היובל נוהג כו' ובזמן הזה אין היובל נוהג דגבי יובל כתיב בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה יובל נוהג כו' ובזמן הזה אין יושביה עליה והואיל ויובל אינו נוהג שביעית נמי אינה נוהגת וקשה מה שפירש דשמיטת קרקע היינו מחרישה וזריעה בשביעית והוצרך להביא רש''י ההיא דרשה דירושלמי דא''כ היה לו לאביי להביא אותה כיון שהיא עיקר דמשם מוכיח דשמיטה אינה נוהגת שהרי לא ידעינן כלום אלא מההוא לכך פירש רבינו תם כי זאת הדרשה דהכא היינו ההיא דירושלמי דהא רבי נמי אמרה התם ושמיטת קרקע קרי יובל שחוזרת לבעלים ביובל מה שאין כן בשביעית ושמיטת כספים קרי שביעית שאין השמטת כספים ביובל כדרשינן בספרי בפרשת ראה וזה דבר השמיטה שמיטה משמטת כספים ולא יובל וה''פ בזמן שאתה משמט קרקע ביובל שהיא חוזרת לבעלים אתה משמט כספים היינו שביעית שכספים נוהגים וה''ה דמיירי בשמיטת חרישה וזריעה דשמיטת שביעית לגמרי ילפינן לה משמיטת יובל והא דנקט שמיטת כספים משום דנקט קרקע לפי שהיה רוצה להזכיר מה היא שמיטת יובל נקט נמי שמיטת כספים דדמיא להו שמיטת יובל שביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמיטת כספים כמו כן מופקעים ממלוה ללוה אי נמי משום דבשביעית נוהגת שמיטת כספים מה שאין כן ביובל ומשום הכי נקט לה: הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים. וא''ת אמאי לא ילפינן כלאים מקל וחומר דחדש דנוהג אף בח''ל דאורייתא ומה חדש שאין איסורו איסור עולם כו' וי''ל דקסבר האי תנא דכתיב גבי כלאים שדך למעוטי זרעים שבח''ל כדאמר לקמן (דף לט.) ואין לומר דערלה מיהא נייתי בקל וחומר דחדש דאיכא למימר כלאים יוכיחו:

דף לח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד