קידושין לה ע"א

דף לה - א

ומקשינן: ולרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר: על שניהם, גם על האיש וגם על האשה הוא אומר "ויברך אותם אלהים, פרו ורבו" [בראשית א] , וגם האשה חייבת במצות פרו ורבו, מאי איכא למימר? מדוע אין לומדים ממצות תלמוד תורה לשאר מצות עשה שלא הזמן גרמא, והרי רק במצות תלמוד תורה יש לימוד שהנשים פטורות, ואין כאן שני כתובים הבאין כאחד שאין מלמדים?

ומתרצינן: לרבי יוחנן בן ברוקא אין למדים ממצות תלמוד תורה לשאר מצוות עשה שלא הזמן גרמא שהנשים פטורות, משום שגם במצות פדיון הבן יש לימוד שהנשים פטורות, דהוה תלמוד תורה ופדיון הבן שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.

ומקשינן: ולרבי יוחנן בן ברוקא, הסובר כי במצוות פריה ורביה שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, נתפרש בו שהנשים חייבות, נמי קשה, כיצד לומדים ממצות מורא לשאר מצוות עשה שלא הזמן גרמא שהנשים חייבות, ניהוו מצות פריה ורביה ומצות מורא, שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדין ^[1]!

ומתרצינן: לדעת רבי יוחנן בן ברוקא מה שהתורה חזרה לפרש בשתי מצוות אלו שהנשים חייבות, אינו משום שאין מלמדים, אלא משום שיש בכל אחת מהמצוות סברא שאי אפשר ללמוד אותה מהשניה, ובשני המצוות צריכי לפרש שהנשים חייבות בהם.

משום דאי כתב רחמנא רק במצוות מורא ולא כתב במצוות פריה ורביה שהנשים חייבות, הוה אמינא [היינו אומרים]: כיון שבמצוות פריה ורביה - לשון "וכבשוה" אמר רחמנא [אמר הכתוב], ואיש דרכו לכבוש את הארץ במלחמה ואין דרכה של אשה לכבוש, אם כן היינו סוברים לומר כי רק איש דדרכו לכבש - א?ין [כן] חייב במצוות פריה ורביה, אבל אשה דאין דרכה לכבש - לא חייבת, כי כל מי שלא נכלל ב"וכבשוה" לא נכלל במצות "פרו ורבו". לכן צריכה התורה לחזור ולפרש במצות פריה ורביה שהנשים חייבות בו.

ואי כתב רחמנא רק במצות פריה ורביה ולא כתב במצות מורא שהאשה חייבת. הוה אמינא [היינו אומרים] כי רק איש, דסיפק בידו לעשות ולכבד את אביו, שאין אימת אחרים עליו - א?ין [כן] חייב במצות מורא, אבל אשה, דאין סיפק בידה לעשות לאחר שנישאת, שהיא ברשות בעלה - לא חייבת במצות מורא, וכיון דאשה נשואה אין סיפק בידה לעשות, היינו סוברים לומר כי לא תתחייב כלל אפילו בעודה פנויה.

משום כך צריכא. הוצרכה התורה לפרש גם במצות פריה ורביה וגם במצות מורא, שהנשים חייבות, ולכן אין הם שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים.

ומקשינן [גם כאן כמו הקושיא שהקשו לעיל]: התירוץ שתירצנו כי אין למדים מתלמוד תורה שהנשים פטורות ממצוות עשה שלא הזמן גרמא, משום שנשנה גם בפדיון הבן, והרי הם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים - הניחא [תירוץ זה טוב] רק למאן דאמר הסובר כי שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.

אלא למאן דאמר הסובר כי אף שני כתובים הבאין כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה אפשר לומר], מדוע אין למדים מתלמוד תורה לכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא, שהנשים פטורות?

לסיכום: קושיתו של המקשן לכל הסוגיא היא כך: במצות עשה שהזמן גרמא מצאנו בתורה שתי מצוות שהנשים חייבות בהן: מצות אכילת מצה ומצות הקהל [אביי הוציא את מצות שמחה מכלל המצות שהנשים חייבות בהן], וכיון שאין צריכותא על כך שנשנה במצות הקהל שהנשים חייבות, נעשים על ידי זה ב' כתובים הבאים כאחד. ולפטור את הנשים ממצות עשה שהזמן גרמא מצאנו שלש מצות: סוכה, תפילין ומצות ראיה, ומאחר שקיים צריכותא בשלשתם, אין הם באים כאחד, אם כן, למאן דאמר הסובר כי ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדים לא קשה, מאחר שמצות אכילת מצה ומצות הקהל שהנשים חייבות בהן אין מלמדים, ולומדים מהמצות שהנשים פטורות בהן כיון שאין הם באים כאחד. והקושיא נשארת למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדים, שנלמד ממצות אכילת מצה וממצות הקהל לחייב את הנשים במצות עשה שהזמן גרמא.

אותה קושיא יש גם במצות עשה שלא הזמן גרמא: שמצאנו שתי מצות הנשים פטורות בהן: תלמוד תורה ופדיון הבן [ופרו ורבו לדעת רבנן], ועל מצות פדיון הבן אין צריכותא מדוע נשנה בו שהנשים פטורות, ועל ידי זה נעשים ב' כתובים הבאים כאחד. ומצאנו שלש מצות שהנשים חייבות בהם: מורא, מזוזה [ופרו ורבו לדעת רבי יוחנן בן ברוקא], ומאחר שיש צריכותא בכולם אין הם באים כאחד, אם כן למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים לא קשה, מאחר שמתלמוד תורה ופדיון הבן אין ללמוד לפטור את הנשים ממצות עשה שלא הזמן גרמא, ולומדים מהמצוות שנתחייבו בהם הנשים, לפי שאין הם באים כאחד. אבל למאן דאמר מלמדים, הקושיא נשארת, שנלמד מתלמוד תורה ופדיון הבן שהנשים פטורות.

ומתרצינן: אמר רבא: פפונאי, התלמידים הגרים בפפונא ידעי לה לטעמא דהא מילתא [יודעים את טעם הדבר] שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא וחייבות במצות עשה שלא הזמן גרמא.

ומנו [ומי הוא] היודע את טעם הדבר הגר בפפונא?

רב אחא בר יעקב מפפונאה.

וטעם הדבר הוא, כי אמר קרא: [שמות יג ט] "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך", הרי הוקשה כל התורה כולה לתפילין, וכשיש היקש ובנין אב, הלימוד של ההיקש עדיף. ולכן לא לומדים את מצות עשה שהזמן גרמא בבנין אב ממצות אכילת מצה ומצות הקהל, וכן לא לומדים את מצות עשה שלא הזמן גרמא בבנין אב מתלמוד תורה ופדיון הבן, אלא לומדים מההיקש שהוקשה כל התורה לתפילין:

מה תפילין - מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מצות עשה שהזמן גרמא - נשים פטורות ^[2].

ומדמצות עשה שהזמן גרמא הוצרכה התורה לכתוב היקש שנשים פטורות, מכלל זה לומדים דמצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייב ות.

יש מחלוקת במסכת עירובין [צה ב] האם מצות תפילין היא מצות עשה שהזמן גרמא, או מצות עשה שלא הזמן גרמא.

ומקשינן: הניחא [הביאור שאמרנו טוב] רק למאן דאמר הסובר כי מצות תפילין היא מצות עשה שהזמן גרמא, וכיון שהוקשה כל התורה לתפילין, לומדים מתפילין לכל מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות.

אלא למאן דאמר הסובר כי מצות תפילין היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, מאי איכא למימר [מה אפשר לומר], כיצד אפשר ללמוד מההיקש - הרי מההיקש נלמד הפוך, לכל מצות עשה שלא הזמן גרמא שהנשים פטורות?

ומתרצינן: מאן שמעת ליה דאמר [מי הוא שסובר] במסכת עירובין, כי תפילין היא מצות עשה שלא הזמן גרמא?

רבי מאיר!

ולדעת רבי מאיר לא נצרכים להיקש, אלא לומדים בבנין אב ממצות ראיה, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, ומה שנתקשינו לעיל, שנלמד ממצות אכילת מצה ומצות הקהל שהנשים חייבות, לא קשה לדעת רבי מאיר, כי:

וסבר לה רבי מאיר, שהם שני כתובים הבאים כאחד. ולדעת רבי מאיר כל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ^[3].

ומקשינן: ולרבי יהודה, דאמר בסנהדרין [סז ב]: שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, ואמר גם בעירובין [צו ב]: כי תפילין היא מצות עשה שלא הזמן גרמא,

מאי איכא למימר? מהיכן לדעתו נלמד למצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות, והרי לא ניתן ללמוד בבנין אב ממצות ראיה שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, כיון שיש שני כתובים, מצות אכילת מצה ומצות הקהל, שהם מצות עשה שהזמן גרמא, והנשים חייבות. וגם לא ניתן לומר שהוקשה כל התורה לתפילין שהנשים פטורות, כיון שלדעתו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, ובכל התורה כולה הנשים חייבות במצות עשה שלא הזמן גרמא.

ומתרצינן: לדעת רבי יהודה לומדים בבנין אב ממצות ראיה, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות ממנו, ואין לומדים ממצות אכילת מצה ומצות הקהל שהנשים חייבות.

משום שאין סוברים כמו אביי לעיל האומר כי אין לאשה חיוב שמחה אלא על בעלה לשמחה, אלא סוברים שהאשה מצווה במצות שמחה ברגל, דהואי מצות אכילת מצה ומצות שמחה ברגל ומצות הקהל שלשה כתובים הבאים כאחד, ושלשה כתובים הבאים כאחד גם רבי יהודה מודה שאין מלמדין. שנינו במשנה: וכל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. '

והוינן בה: מנהני מילי [מנין לומדים דברים אלו] ^[4]?

אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא [במדבר ה ו]: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם". השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה, ובמצות לא תעשה יש עונש מלקות. אם כן, הושוו אשה לאיש לענין מצות לא תעשה, ששניהם חייבים בין במצות לא תעשה שהזמן גרמא ובין במצות לא תעשה שלא הזמן גרמא ^[5].

אגב זה שהביאו בגמרא לימוד לענין עונשין, מביאה הגמרא לימוד מהיכן נתרבו הנשים לדיני ממון ולמיתה, שההורגן מת על ידן.

דבי רבי אליעזר תנא, אמר קרא: [שמות כא א] "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים [דיני ממון] שבתורה.

דבי חזקיה תנא: אמר קרא [שמות כא כט] "והמית איש או אשה", השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה, שההורגם מתחייב מיתה וכן שור ההורגם חייב כופר.

וצריכא, צריך לימוד להשוות אשה לאיש גם לענין עונשין וגם לענין דיני ממון וגם לענין שההורגם מתחייב במיתה, ואי אפשר ללמוד מאחד לשני.

משום דאי אשמעינן הך קמייתא, [שאם התורה היתה משמיעה רק את הלימוד הראשון] להשוות אשה לאיש לענין עונשים, היינו סוברים לומר כי משום כפרה חס רחמנא עלה [על האשה], שתקבל עונש ותתכפר.

אבל לענין דינין [דיני ממון] - אימא [היינו אומרים] כי רק איש, דבר משא ומתן, א?ין [כן] נאמר בו דיני ממון. אבל אשה, שאינה מתעסקת במשא ומתן, לא נאמרו בה דיני הממון.

ואי אשמועינן הא [ואם התורה היתה משמיעה רק לגבי דיני ממון], היינו אומרים כי רק לגבי דיני ממון שוה דין האשה לאיש משום דחיותה היא, שאם אינה בכלל דיני ממון, אין לה חיים, שהכל גוזלים אותה, והיא גוזלת את אחרים, וכולם היו בדלים ממנה.

ולרבי יוחנן דאמר על שניהם כו'. ואי קשיא לך ואמאי לא פרכינן לרבנן דלהוו מורא ומזוזה שני כתובים הבאים כאחד ואיכא למימר דאי כתב רחמנא מזוזה ולא כתב מורא הוה אמינא איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות מאי אמרת לכתוב מורא ולא לכתוב מזוזה אמינא לך אין הכי נמי ולא כתב רחמנא חיובא דנשים במזוזה בהדיא אלא דאיידי דכתב רחמנא למען ירבו ימיכם כנותן טעם למצות אשמועינן אגב אורחא שהנשים חייבות בה כיון דבעי חיי וזה מבואר:

הוקשה כל התורה כלה לתפילין ומדמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מכלל דמצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות. איכא דקשיא ליה מ"ש הכא דגמרינן חיובא לשלא הזמן גרמא מכלל פטורא דאזמן גרמא ומשמע לעיל דאע"ג דגמרינן פטורא לשהזמן גרמא אצטרכינן למגמר חיובא לשלא הזמן גרמא ממורא ולא גמרינן לה מכלל פטורא דשהזמן גרמא ומפרקי לה דלעיל דהוה גמרינן במה מצינו אין לנו אלא מה שלמדנו בלבד ואין לנו ללמוד חיוב מכלל פטור אבל הכא דגמרינן ביה קשה מכיון דחזינא דהני איתקוש לתפילין ואידך לא איתקש שמעינן דמאי דאיתקש הוי כתפילין ואידך דלא איתקוש לא הוי כתפילין ונכון הוא. ומסתבר לי' למימר דהכא לאו מהיקשא דרשינן לגמרי אלא מכיון דאתינא לעיל למגמר במה מצינו ולא מכרעה מילתא שפיר אי גמרינן שהזמן גרמא מתפילין לפטור או ממצה לחיובא ואי גמרינן שלא הזמן גרמא ממורא לחיובא או מת"ת לפטורא למאן דאית ליה שכה"כ מלמדים אתיא היקשא ומכרעה דאית לן למגמר שהזמן גרמא מתפילין לפטורא ושלא הזמן גרמא ממורא לחיובא. ופרכינן ולר"מ דאמר תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר. יש מפרשים דר' מאיר נשים חייבות בתפילין ולא נהירא דא"כ מאי קושיא דהא גמרינן לר"מ נמי מצות עשה שלא הזמן גרמא לחיובא בתפילין ומכלל דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וליכא בין הא דר"מ לאוקימתא דידן אלא בענין תפילין בלחוד דלדידן פטורות ולר"מ חייבות אבל בשאר מצות ליכא הפרישא ואנן בשאר מצות קיימינן השתא היכי דיינינן להו:

אבל הנכון דלר"מ נמי תפילין נשים פטורות דגמר מת"ת דאיתקש בפרשה ראשונה ובפרשה שנייה והשתא פרכינן שפיר דלדידי' הוי דינא דשאר מצוות היפך משנתינו דמצות עשה שלא הזמן גרמא נשים פטורות כתפילין ומינה גמרי דמצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות:

ולרבי יהודה דסבר תפילין מצוות עשה כו'. ה"ג משום דהוה מצה ושמחה והקהל ותלמוד תורה ופ"ו ופדיון הבן שני כתובים הבאים האחד ואין מלמדין וה"פ דלרבי יהודה גמרינן מצות עשה שהזמן גרמא לפטורא מראיה ולא גמרינן חיובא ממצה משום דהוה מצה ושמחה והקהל שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וכ"ת דשמחה איצטריך משום דבעלה משמחה כדאמרינן לעיל. איכא למימר דרבי יהודה לית ליה האי סברא דאביי וכן נמי לרבי יהודה גמרינן מצות עשה שלא הזמן גרמא ממורא לחיובא ולא גמרינן מתלמוד תורה לפטורא משום דהוה ת"ת פדיון הבן ופריה ורביה שלשה כתובים הבאים כא' ואין מלמדין:

הא דאמרינן השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כתבו בתוספות דהיינו היכא דכתיב בני ישראל לחוד א"כ אע"ג דכתיב בלשון זכר ה"ה לאשה אבל כל היכא דכתיב בהדיא איש אין אשה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב וכדאמרי' בפרק ד' מיתות גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא איש אשה מניין ואיצטרכינן לרבוייא ולא מייתינן לה מהא דהשוה הכתוב אשה לאיש אע"פ שיש לומר בההוא דמשום דאימעוט אשה גבי כבוד אב ואם משום דאין סיפק בידה לעשות איצטרך קרא לרבויא לקללתם דאי לא לא לכתוב איש כלל ותיתי אשה מן הסתם מהא דהכא וכ"ת דאיצטרך לטומטום ואנדרוגנוס כדאיתא התם הא ודאי בשיגרת לישן נקטינן ליה התם ותו היכא דאיכא אנשים ונשים טומטום ואנדרוגינוס חייבים ממה נפשך ולא מחוור ועוד ראיה לדבריהם מההוא בריש פ"ק דעירכין אמרינן אין לי אלא איש העריך אשה מניין ואיצטרך ריבוייא ובב"ק גבי שור שנגח אמרינן גבי שור שהמית את אדם שהוא חייב מיתה א"ל אלא שור איש שור של אשה מניין ומייתינן ליה מדכתיב שור שור של שבת ואצטרכין לרבויא משום דכתיב ובעל השור נקי לדונו כאיש:

אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה יש שפירשו בין לדון בין לידון ומאשר תשים דרשינן ליה דכתב סתמא בין לאנשים ובין לנשים דאלו לפניהם הא דרשינן ליה בסנהדרין לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות. והנכון דכולה שמעת מינה לפני כל ישראל אנשים ונשים ולא לפני עכו"ם וכ"ת רבי יוחנן היכי ממעט מינ' הדיוטות דהא כולהו נשים דישראל לא היו הדיוטות הא לא קשיא דקרא לא ממעט אלא עכו"ם והדיוטות לאו מהכא נפקא כדמוכח בפ"ק דסנהדרין ואשגרת לשון הוה וכדפרישנא בפרק בתרא דגיטין כנ"ל. והא דמרבינן הכא נשים לדון לא תיקשי לן הא דתנן כל הכשר להעיד כשר לדון ואשה אינה כשירה להעיד ואפ"ה כשירה לדון דמתניתן דהתם בזכרים מיירי באיש שכשר להעיד כשר לדון ולא ממעטינן מינה נשים דמקרא מלא דבר הכתוב והיא שפטה את ישראל:

תוספות ויש שפוסלין אותם לדון ומפרש שופטה את ישראל כלומר מנהגת ודברת:

הא דאמרינן משום כפרה חס רחמנא עליה. איכא דקשיא ליה אדרבא אי לאו מרבינן להא מקרא אינה בכלל עונשין ואינה צריכה כפרה ולא קשיא דהא דאי לא הוה אמינא דמעונשין ליכא למיפטרה לגמרי דהא איכא כמה מצות לא תעשה דרבייה רחמנא בהדיא וה"ה לכולהו והלכך רבייה הכא למהוי כאיש אלא לכפרה חס רחמנא עלה. ועד כאן לא עבדינן צריכותא אלא דמחדא לא אתיא אבל ודאי אתיא חדא מתרתי במה הצד דלא ראו זה כראי זה אלא דכיון דליכא למידרש אמרינן דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא כדאמרינן בעלמא וכולהו שארא אתו מהני מביניא:

כבר ביארנו שכל מצות לא תעשה נשים חייבות חוץ משלש שהזכרנו והם השחתה והקפה וטומאה וזהו שאמרו בסוגיא זו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכן ואלה המשפטים השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה ובתוספות חדשו דברים לומר מכאן שהאשה כשירה לדין שהרי במקרא זה לא דבר אלא בדיינין כדכתוב אשר תשים ובזו השוה אשה לאיש ואף הם מסתייעים מדבורה שנאמר עליה והיא שופטה את ישראל וכו' וכשהשבנו להם ממה שאמרו בסנהדרין כל הכשר לדון כשר להעיד והרי אשה אינה כשירה להעיד כדכתיב ועמדו שני האנשים הם מפרשים כל איש הכשר לדון כשר להעיד ומכל מקום אין הדברים כלום לא נאמר כאן השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה אלא לעשות להם דין בעניניהם בכל עסקיהם הן לתביעותיהם הן לתביעות שעליהם ופירוש הדברים אלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפני כלם להיות נדונין בהם ולא פירט בהם אנשים אלא אף נשים בכלל ומה שנסתייעו מדבורה לא היה אלא מתורת אדנות ושלטנות מצד מעלה יתרה שהיתה לה ומכל מקום כל מעשיה על פי דיינין נעשים אלא שאף היא היתה במעמדם כדכתוב והיא יושבת וכו':

גמרא ולר' יוחנן בן ברוקה להוו מורא ופריה ורביה שני כתובים הבאים כא' תי' אמאי לא פריך אפי' לרבנן דליהוו מורא ומזוזה ב' כתובים הבאים כא' ואע"ג דמזוזה ממילא נפקא מלמען ירבו ימיכם וליכא יתורא מ"מ לכתוב מזוזה ולא לכתוב מורא וי"ל דקושי' דר' יוחנן עדיפא ליה למצוא צריכותא לתרי קראי:

הא שלא הזמן גרמא נשים חייבות מדלא כתב לן רח' הקיש גבי מ"ע שלא הזמן גרמא שנשים פטורות כגון ת"ת ופדיון הבן:

אלא למ"ד תפילין מ"ע שלא הזמן גרמא ניחא ליה דהוה ליה ת"ת ופדיון הבן ותפילין ג' כתובים הבאים כא' אבל מ"ע שהזמן גרמא ק' לוח דנילף מצה ושמחה והקהל ג' כתובי' הבאים כא' למ"ד ב' כתובים הבאים כא' מלמדי':

משום דהוי מצה והקהל ושמחה ב' כתובים הבאים כא' פירש"י דלא כאביי דאמר לעיל [אשה בעלה משמחה. ונר' דאביי משכח ג' כתובים אחרים. קידוש היום דאמרי' בברכות פ' מי שמתו דנשים חייבות בו דבר תורה וכגון תוספת עינוי י"ה דמרבי' נשים מהאזרח בפ' וליכא לא עונש ולא הזהרה כדאי' התם והתלמוד לא חש להאריך. וא"ת אכתי לר' יהודא מ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות מנ"ל נילף מת"ת דפטרי וי"ל דר' יהודא לא ס"ל כר' יוחנן בן ברוקא והוו ת"ת ופדיון הבן ופריה ורביה ג' כתובים:

לכל עונשים שבתורה. מתוך פירש"י משמע דמיהך דרשא לחודה שמעי' לאו דמתני' שהרי פי' ולאוין דמתני' עונש מלקות הם וע"ל ההוא (דראב"י [דבי ר"א] פי' דלא מייתי ליה לפרושי מתני' וא"א לומר כן דהא ע"כ מקמיתא לא שמעי' לאוין דמתני' מדקאמר בתר הכי ואי אשמעי' קמייתא משום דכפרה חס רח' ונ"ל דמייתי כולהו לפרושי מתני' דכיון דאשכחן שהשוה הכתוב אשה לאיש בכל המקומות הללו סברא הוא דהאי קרא גופיה מוקמי' לכל עונשי' שבתורה דשייך בהו חטאת ודלא שייך בהו חטאת אתייא (מבנייא) [מבינייהו] או א"נ סברא הוא לאוקומי ריבוייא לכל עונשים מאחר שהשוה אשה לאיש בכל הני דוכתי:

השוה הכתוב אשה לאיש היינו דוקא היכא דגאמר' הפרשה בלשון זכר כי ההיא דבריש תמורה דפריך אמאי איצטריך ריבוי לענין תמורה לפי שנאמרה הפ' בלשון זכר הא השוה הכתוב אשה לאיש אבל היכא דכתיב בהדיא איש התם ודאי איצטריך ריבוייא כההוא דפ"ד מיתות דמקלל או"א דאמרי' אין לי אלא איש אשה מניין ובפ"ק ד דערכין אין לי אלא איש אשה שהערי' מניין:

אשר תשים לפניהם השוה הכתוב. אשה לאיש. ותי' והאי לפניהם לא איירי באשה אלא בכשרי' לדון כדאמרי' בפ' בתרא דגטין לפניהם ולא לפני גוים ולא לפני הדיוטו' ואשה פסולה לדון דהא תנן בפ' בא סי' כל הכשר לדון כשר להעיד ואשה פסולה להעיד כדאיתא בפ' החובל ופ' שבועת העדות וי"ל דמתני' איירי באיש כלו' כל איש הכשר לדון כשר להעיד ואין להביא ראיה דאשה כשרה מדכתיב גבי דבורה היא שפטה את ישראל דשמא מלמדת הייתה דייני ישראל א"נ משום נבואה קבלו אותה עליהם ועי"ל דלפניהם קאי אדיינים ואנידונים ולענין נדונים מרבה נשים אע"ג דפסולים לדון וא"ת מ"ש בגיטין דדרשי' למעוטי הדיוטות וגוים והכא דרשי' לרבות אשה וי"ל דהתם דריש משום דלפניהם כתיב אטובא אלהים דכתיב בפרשה ומה ממעט הדיוט וגוים:

לכל מיתות שבתורה פי' אם הומתה האשה שחייבים עליה או מיתה או כופר כמו על האיש דבהכי כתיב קרא וכן משמע בתר הכי דקאמר ואי אשמעי' הא כיון דאיכ' איבוד נשמה חס רח' עליה אבל באשה שהמיתה תתחייב כמו איש לאו מהכא נפקא:

משום כפרה חס רחמנא וא"ת כ"ש אם לא נכתבו כלל דחס רח' עלה טפי שאין בה לא עונש ולא חטאת וי"ל דקרא איצטריך לעונשי' הכתובי' בהדיא בנשים כמו עריו' לאשמעי' דיש להם כפרה:

ר' מאיר סבר לה שני כתובין הבאין כאחת אין מלמדין אי קשיא ראייה וסוכה נמי שני כתובין הבאין כאחת תריץ כדאמרן לעיל גבי תפילין וראיה מיצרך צריכי דאי כתב ראייה ולא סוכה הוה אמינא נילף חמשה עשר מחג המצות לחיובא ואי כתב סוכה ולא ראייה הוה אמינא נילף ראייה מהקהל לחיובא הילכך צריכי ומלמדין:

בפרש"י בד"ה הניחא כו' א"כ איפכא איכא למילף דשלא הזמן גרמא נשים פטורות כו' עכ"ל לא הוה צריך לפרש כן אלא דפריך כיון דתפילין שלא הזמן גרמא הוא הדרא קושיין לדוכתין דמצות עשה שהזמן גרמא מהיכי תיתי לן דפטור דממצה והקהל נילף לחיובא וכ"כ בת"י והקשו לפירושו דהכא שפירש דאיפכא איכא למילף דשלא הזמן גרמא נשים פטורות כו' הא בהדיא אמרינן בעירובין למ"ד דתפילין מ"ע שלא הזמן גרמא דנשים חייבות גם בתוספות שלפנינו יש להוכיח כן במה שנדחקו לקמן בג' כתובים במצות עשה שלא הזמן גרמא דלא כריב"ב הא ניחא אפילו לריב"ב אי הוי נשים פטורות מתפילין למ"ד דתפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא ודו"ק:

תוס' בד"ה מכלל כו' אי שתיק מיניה הוה ילפינן ממצה והקהל כו' דנשים חייבות כו' עכ"ל אע"ג דאיכא למילף מראיה וסוכה לפטור טפי אית לן לאקושי לחומרא וק"ל:

בד"ה אלא למ"ד תפילין כו' והיינו טעמא דמ"ע שהזמן גרמא כו' דכיון דאין מלמדין הוי כמו מיעוטא כו' עכ"ל ור"ל שחולקין על פרש"י שפירש דגמר לה מראיה דאינו כן אלא דלמאי דקאמרינן דב' כתובים אין מלמדין לא בעי למיגמר מ"ע שהזמן גרמא מראיה כפרש"י אלא ממיעוטא דב' כתובים וכ"ה מפורש בת"י וזה לשונם פרש"י דלדידיה לא כו' אלא כדגמר לה לעיל מבנין אב מראיה כו' ואומר השר מקוצי דא"צ למגמר מראיה כפרש"י הכא אלא כיון דמצה והקהל הוו ב' כתובים ואין מלמדין חיוב אלא פטור כו' וכן בכל דוכתא דאמרינן ב' כתובים אין מלמדין הא איפכא מלמדין בלא שום קרא אחרינא עכ"ל ת"י ומהרש"ל נדחק בזה ואין צורך ודו"ק:

בד"ה משום דהוי כו' וי"ל דלית להו דר"י ב"ב וה"ל שלשה כתובים כו' ופריה ורביה כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא חשיב נמי מילה בהדייהו דנשים פטורות מקרא דאותו וה"ל ג' כתובים אפילו לר"י ב"ב ובת"י כתבו לעיל דקאמר דהוה ת"ת ופדיון הבן ב' כתובים דה"ה דהמ"ל ת"ת ומילה עכ"ל ויש ליישב התוספות שלפנינו כיון דמילה לא שייכא באשה לא שייכא בב' כתובים ולא בשלשה כתובים ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא למ"ד כו' והיינו טעמא דמצות עשה כו'. נ"ב פי' דאל"כ לא מהני שום בנין אב בין למצות גרמא בין לאין גרמא דהא כתיב היקש גבי תפילין לפטור כל המצות שאין גרמא כתפילין הא מצות גרמא חייבין ואע"פ שפירש"י דלא איצטריך להאי היקש מ"מ אין לסתור שום היקש מכח מה הצד ע"כ פי' דב' כתובין הוו כמו מיעוטי ודו"ק:

בד"ה משום כו' וי"ל דלית ליה דר' יוחנן כו'. נ"ב פי' אפי' בהוה אמינא ליתא דאל"כ הא צריך לכתוב פריה ורביה דלא תימא חייב מקרא דאותם כדפרישית לעיל (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה דרכו לכבש. את הארץ כו'. והרע"ב בספ"ו דיבמות פי' לכבש את האשה:

תד"ה משום כפרה. וי"ל דמ"מ כו' היכא דכתב בה עונש כו'. ק"ק דהא יליף מיני' דהשוה כו' לכל עונשים אפי' במקום דלא כתב בה עונש לנשים:

גמרא ומדמצות עשה שהז"ג נשים פטורות מכלל דמ"ע שלא הז"ג נשים חייבות עיין פרש"י. ואע"ג דלעיל דיליף מ"ע שהז"ג פטורות בבנין אב מתפילין או משני כתובים דמצה והקהל ואפ"ה מקשה הש"ס במ"ע שאין הז"ג מנ"ל דחייבות היינו משום דלא פסיקא ליה בעיקר סברא חיצונה דנשים אי א"ל מדאיצטריך חיובא בלא תעשה אלמא דמסברא יש לפוטרן בכל מ"ע אף שהז"ג או דאיכא למימר דיש לחייבן יותר במ"ע כדפרישית בתחלת הסוגייא דמקשינן מנ"ל דפטורים ולפ"ז שקיל וטרי מעיקרא להאי גיסא דמסברא איכא למימר דחייבים בכל מ"ע לגמרי היכא דליכא קרא ובתר הכי שקיל וטרי לאידך גיסא שלא הזמ"ג מנ"ל דחייבות דלמא פטירי מכולהו מדאיצטריך קרא בלא תעשה וממצה והקהל ליכא למילף לחיובא דהו"ל שני כתובים משא"כ הכא דיליף מהקישא א"כ יפה כתב רש"י ז"ל מדאיצטריך הקישא דתפילין ולא אמרי' דבלא"ה פטירי מסברא מדאיצטריך חיובא בלא תעשה אע"כ דליכא למימר הכי דאדרבא יש לחייבן יותר בעשה וא"כ ממילא דלא מוקמינן הקישא דתפילין אלא בדדמי להו דהיינו מ"ע שהז"ג אבל באין הזמ"ג הדרינן לסברא דחייבות כן נ"ל נכון ובסמוך אפרש עוד בדרך אחר ודו"ק:

תוספות בד"ה מכלל פי' בקונט' כו' דאי ה"א דפטורות אמאי איצטריך הקישא בלא"ה נמי הוי ידעינן במכל שכן כו' ולא נהירא כו' עכ"ל. והאמת שכל האריכות הזה שכתבו בפי' הקונטרס לא נמצא בפרש"י שלפנינו וא"כ אין מקום לקושיית התוספות על פרש"י דשפיר יש לפרש כוונת רש"י כדפרישית בסמוך. אלא אף לסברת התוס' דלא נחתו לכל זה בענין מדאיצטריך לא תעשה אפ"ה לא ידענא מאי קשיא להו על פרש"י דיפה כתב מדאיצטריך הקישא דתפילין במ"ע שהומ"ג לאפוקי דלא נילף ממצה והקהל למאי דקיימינן השתא דב' כתובים מלמדין טפי ואכתי קשה לישתוק מהקישא דתפילין ונילף לפטורא בק"ו מת"ת דאין הומ"ג ופטירי כ"ש במ"ע שהזמ"ג אע"כ דאפ"ה איכא למילף טפי לחיובא ממצה והקהל דלחומרא ומש"ה איצטריך הקישא וא"כ ממילא ידעינן דבמ"ע שאין הזמ"ג דליכא הקישא דתפילין דבדדמי מוקמינן ליה כדפרישית בומ"ג וא"כ ממילא דמ"ע שאין הז"ג חייבות בק"ו ממצה והקהל דחייבים אף בזמ"ג כ"ש לאין הזמ"ג מאי קאמרת דנילף מת"ת ופדיון הבן לפטורא או שנא' ת"ת יוכיח הא גלי קרא דאדרבא שייך טפי למילף ממצה והקהל לחיובא אף בזמ"ג מדאיצטריך הקישא כן נ"ל נכון ולדעתי צ"ע גדול למה הניחו התוס' פרש"י בקושיא וצ"ע ודו"ק:

שם בגמרא הניחא למ"ד תפילין מ"ע שהז"ג אלא למ"ד מ"ע שלא הז"ג מא"ל ופרש"י דא"כ איפכא איכא למילף כו' עכ"ל. ואע"ג דאין שום סברא לומר כן מ"מ כיון דאיכא הקישא בע"כ הקישן הכתוב ולאפוקי מסברא דהא ליכא למימר דמהקישא דתפילין ממעטינן כולהו מ"ע דהאיכא מצה והקהל לחיובא וב' כתובים מלמדים לחומרא אע"כ דהקישא דתפילין היינו במאי דדמי ליה דוקא כן נ"ל מוכרח בכוונת רש"י ולפ"ז לא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל בשם תוספות ישנים על פדש"י מסוגיא דעירובין דלמ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות בתפילין דהתם בעירובין איירי לפי המסקנא דהכא דר"מ לית ליה הקישא דכל התורה לתפילין אלא יליף כולהו מ"ע דפטירי מדהוי מצה והקהל ב' כתובים וס"ל דאין מלמדין וא"כ ממילא דאין הו"ג חייבות ומש"ה מחייב ר' מאיר נשים בתפילין משא"כ הכא לסברת המקשה דס"ל דלכ"ע אית להו הך הקישא דכל התורה לתפילין א"כ מקשה שפיר מאי איכא למימר דהשתא ע"כ משמע הקישא איפכא כפרש"י וכדפרישית משא"כ בסמוך באידך קושיא דמקשה ולרבי יהודא מאי איכא למימר ומפרש רש"י דר"י מנ"ל דמ"ע שהז"ג נשים פטורות ולא מפרש נמי דנימא איפכא דפטירי באין הז"ג כמו שפירש לעיל והיינו משום דלבתר דמשני התרצן דלר"מ לית ליה הקישא דכל התורה לתפילין א"כ לר"י נמי אפשר דלית ליה ולא שייך לפרש דלימא איפכא אלא דוקא להמקשה דלעיל דלא אסיק אדעתיה דאיכא פלוגתא בהקישא דרב אחא כל זה נ"ל ברור מלשון מהרש"א ז"ל והתוס' ישנים צ"ע ודו"ק:

שם מאן שמעת ליה דתפילין מ"ע שלא הז"ג ר"מ. הכי מסקינן בעירובין פ' המוצא תפילין מדקאמר ר"מ דנשים חייבות בתפילין אלמא דמ"ע שלא הזמ"ג הוא ע"ש וקשיא לי טובא נהי דמ"ע שלא הז"ג הוא אכתי אמאי מחייב להו ר"מ הא איתקשו תפילין לת"ת ות"ת נמי לא הז"ג הוא ואפ"ה פטירי וא"כ ה"ה לתפילין אע"כ דר"מ לית ליה הקישא דתפילין לת"ת כיון דאיתקש נמי למזוזה וס"ל דלחומרא מקשינן א"כ מנא לן דר"מ ס"ל דתפילין מ"ע שלא הז"ג הוא דלמא לעולם לר"מ נמי מ"ע שהז"ג הוא ואפ"ה ס"ל דנשים חייבות מהקישא דמזוזה דלחומרא מקשינן ויש ליישב ודו"ק. אמנם ראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב דיש מפרשים דלר"מ נשים חייבות בתפילין ולא נהירא כו' ע"ש ומסיק דלר"מ נמי נשים פטורות מתפילין מהקישא דת"ת כו' ע"ש. ובמחילה מכבוד תורתו דברי שגגה הן דאישתמיטתיה סוגיא דפרק המוצא תפילין דר"מ מחייב בהדיא ומשמעתין נמי הוא מוכרע דהא דמסקי' דלר' מאיר ור' יהודא תפילין מ"ע שלא הזמ"ג לא קים ליה בשום דוכתא אלא מהא דס"ל לר"מ ור' יהודא דנשים חייבות בתפילין שם בפרק המוצא תפילין ומאי דקשיא ליה להריטב"א ז"ל מעיקרא בלשון המקשה המעיין בדברינו יראה דלא קשה מידי ואין להאריך:

שם פיסקא וכל מצות לא תעשה מנא הני מילי. יש לדקדק מאי מקשה מנ"ל ומהיכא תיתי דפטירי דהא ודאי ממצות עשה שהז"ג ליכא למילף דשאני לא תעשה דחמירי כדאיתא בפ"ק דיבמות הא דקי"ל אתי עשה ודחי ל"ת לאו ל"ת חמור מעשה כו' ובמסכת ברכות דף כ' נמי אמרינן דשב ואל תעשה שאני וא"כ משמע דל"ת דאיכא מעשה חמיר טפי אלא דנראה דמקשה מנה"מ משום דבכמה מצות ל"ת וברובן כתיב בהו בני ישראל ואיכא למידרש בנים ולא בנות כדאי' לקמן גבי סמיכה ומש"ה איצטריך קרא דהושוו ועיין מה שאכתוב בזה לקמן גבי סמיכה: