קידושין לד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - ב

למרות שנשים פטורות ממצות שהזמן גרמא, בכל זאת איצטריך, הכתוב הוצרך לומר 'האזרח' בענין סוכה, למעט נשים במפורש, משום דסלקא דעתך אמינא, היה עולה בדעתך לומר כך:

נילף נלמד שנשים חייבות במצות סוכה בגזירה שוה "חמשה עשר [בתשרי] חמשה עשר [בניסן" מחג המצות.

מה להלן, במצות אכילת מצה, נשים חייבות באכילת מצה בלילה הראשון [כי כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה], אף כאן, בסוכה, נשים חייבות.

לכן צריכא, הוצרך הכתוב למעטן, ולכך נאמר "האזרח".

ומקשינן: והרי מצינו מצוות עשה של ראיה, להיראות בשלש רגלים לפני ה' בבית המקדש עם קרבן, שכתוב [שמות כג יז]: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה'", דמצות עשה שהזמן גרמא היא, כי מצוה זאת חיובה נוהג רק בשלשה זמנים מסוימים בשנה, בפסח, שבועות וסוכות, ובכל זאת, טעמא [רק מטעם] דכתב רחמנא [שם] "זכורך" למדנו למעט ולהוציא את הנשים.

הא לאו הכי [אבל בלא מיעוט זה], היה הדין שנשים חייבות!

ומוכח שלא לומדים מתפילין לכל מצוות עשה שהזמן גרמא, שהנשים פטורות. כי הרי מצוות ראיה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ובכל זאת צריך בו לימוד מיוחד למעט את הנשים.

ומתרצינן: אין להוכיח שהנשים חייבות במצוות עשה שהזמן גרמא מכך שיש לימוד מיוחד במצוות ראיה למעט את הנשים, כיון שבמצוות ראיה איצטריך לימוד מיוחד.

כי בלא הלימוד המיוחד למעט את הנשים, סלקא דעתך אמינא [היינו סוברים לומר], נילף [נלמד] את דין מצוות ראיה בגזירה שוה "ראיה" "ראיה" ממצות "הקהל", שהנשים חייבות בה, לפי שכתוב [דברים לא יא]: "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". לכן במצות ראיה צריכה התורה להשמיענו לימוד מיוחד למעט את הנשים ממצוה זו.

אבל שאר מצוות עשה שהזמן גרמא, לומדים מתפילין שהנשים פטורות בהם.

ומקשינן על המשנה: ואדילפינן [עד שהמשנה לומדת] בבנין אב מתפילין לפטורא, לפטור את הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמא, נילף [נלמד] בלימוד של "בנין אב" ממצוות שמחה בשלש רגלים, שכתוב "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך" - וכמו שמצינו במצוות שמחה, שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, הנשים חייבות בה, אף כל מצוות עשה שהזמן גרמא נלמד משם לחי ובא!

אמר אביי: אין ללמוד ממצוות שמחה שהנשים חייבות במצוות עשה שהזמן גרמא, כיון שבמצוות שמחה, אין חובת השמחה מוטלת עליה, אלא אשה - בעלה משמחה, שהקרי בפסוק הוא "ושימחת", ואם כן המצווה היא של הבעל, ולא של האשה ^[1].

ומקשינן: הרי מוזכר בפסוק שיש חיוב שמחה גם באלמנה, שאין לה בעל, שכתוב [דברים טז יא]: "ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם". ואם אנו אומרים שחיוב השמחה אינו על האשה אלא על הבעל שחייב לשמחה, אלמנה, מאי איכא למימר, כיצד אפשר לפרש כן באלמנה שאין לה בעל?

ומתרצינן: הפסוק מדבר באלמנה עניה השרויה אצלו, שיש חיוב לבעל הבית לשמח אותה משלו במאכל ומשתה ובגדים בשלש רגלים ^[2].

ומקשינן: ונילף [ונלמד] לכל מצוות עשה שהזמן גרמא ממצוות "הקהל" שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא והנשים חייבות בו, שמצווה זו נוהגת פעם בשבע שנים במוצאי שנת השמיטה.

ומתרצינן: אין לומדים ממצוות "הקהל" משום דהוה מצוות אכילת מצה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא בט"ו ניסן ויש לימוד שהנשים חייבות בה [כמבואר במסכת פסחים מג ב], ומצוות הקהל גם כן יש בה לימוד מיוחד שהנשים חייבות, אם כן הם שני כתובים הבאים כאחד [המלמדים אותנו ענין אחד], שהנשים חייבות במצוות עשה שהזמן גרמא.

וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדים.

כי בכך שהתורה חזרה פעמים לפרש את אותו דין, סימן הוא שהלימודים לא נכתבו ללמד לשאר מקומות.

כי אם אחד מהלימודים נכתב כדי ללמד לשאר מקומות, התורה לא היתה צריכה לחזור וללמד לימוד נוסף לאותו דין. ולכן אין לומדים ממצוות הקהל ומצות אכילת מצה שהנשים חייבות במצות עשה שהזמן גרמא, אלא לומדים מתפילין שהנשים פטורות בו.

ומקשינן: אי הכי, אם הטעם שאין למדים ממצוות הקהל, הוא משום שהם שני כתובים הבאים כאחד, ואין הם מלמדים למקומות אחרים, אם כן כיצד לומדים מתפילין? והרי מצות תפילין ומצות ראיה נמי, הם שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדים!

ומתרצינן: הטעם שהתורה פירשה גם במצות תפילין וגם במצות ראיה שהנשים פטורות, אינו משום שאינם מלמדים, אלא משום שיש בכל אחת מהמצוות סיבה שאי אפשר ללמוד אחת מהשניה, ושתי המצוות צריכי לכתוב בהן שהנשים פטורות.

משום דאי כתב רחמנא רק במצות תפילין, ולא כתב במצות ראיה שהנשים פטורות, הוה אמינא נילף [נלמד] בגזירה שוה "ראיה" "ראיה" מהקהל שהנשים חייבות, לכן התורה פירשה במצות ראיה שהנשים פטורות.

ואי כתב רחמנא רק במצות ראיה, ולא כתב במצות תפילין שהנשים פטורות, הוה אמינא אקיש תפילין למזוזה לחייב את הנשים במצות תפילין ^[3], שהרי אחרי פרשת תפילין נאמר: "וכתבתם על מזוזות", והיינו אומרים: כמו שבמצות מזוזה נשים חייבות, אף בתפילין נשים חייבות.

לכן צריכא התורה לפרש גם במצות ראיה וגם במצות תפילין שהנשים פטורות.

ומקשינן: אי הכי, אם מצות תפילין ומצות ראיה אינן נחשבות כשני כתובים הבאים כאחד, משום שבשתיהן יש סיבה שהיה צריך הכתוב לפרש בהם שהנשים פטורות, אם כן, מצות אכילת מצה ומצות הקהל נמי, יש בהן סיבה שצריכי לפרש בהם שהנשים חייבות, ואי אפשר ללמוד מאחד לשני, ואם כן, הן אינם שני כתובים הבאים כאחד, ואם כן אפשר ללמוד ממצוות הקהל לכל מצוות עשה שהזמן גרמא שהנשים חייבות.

והוינן בה: למאי צריכי, [לשם מה הוצרכו] לפרש גם במצות הקהל וגם במצות אכילת מצה שהנשים חייבות, ומדוע לא ניתן ללמוד ממצוה אחת לשניה בבנין אב עם כל שאר מצוות עשה שהזמן גרמא?!

בשלמא אי כתב רחמנא רק במצות הקהל, ולא כתב לגבי מצוות אכילת מצה שהנשים חייבות, יש סברא לומר שלא לומדים את מצות אכילת מצה ממצות הקהל בבנין אב, כי הוה אמינא, נילף [היינו סוברים ללמוד] את מצות אכילת מצה בגזירה שוה "חמשה עשר - חמשה עשר" מחג הסוכות, כמו ששם נשים פטורות, לפי שכתוב "האזרח" להוציא את הנשים, אף במצות אכילת מצה נשים פטורות, ומשום כך צריך לפרש במצות אכילת מצה שהנשים חייבות.

אלא מדוע היה צריך הכתוב לפרש גם במצות הקהל שהנשים חייבות? הרי היה די אם ניכתוב רחמנא רק לגבי אכילת מצה, ולא בעי לגבי הקהל. ואנא אמינא [ואנחנו היינו אומרים מסברא] שהנשים חייבות במצוות הקהל: כי אם אפילו טפלים [קטנים] חייבים במצות הקהל, לפי שכתוב בה "והטף" [דברים לא יב], נשים, לא כל שכן שחייבות ^[4].

הילכך מסיקה הגמרא: כיון שנתפרש גם במצות הקהל שהנשים חייבות, הוה להו ב' כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדים.

ומקשינן: מה שתירצנו כי אין למדים ממצוות אכילת מצה וממצוות הקהל שהנשים חייבות במצות עשה שהזמן גרמא, משום שהם ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים, הניחא, תירוץ זה טוב רק למאן דאמר הסובר כי אין מלמדין.

אלא למאן דאמר הסובר כי אף ב' כתובים הבאין כאחד מלמדין ^[5] , מאי איכא למימר [מה אפשר לומר], מדוע אין למדים משם לכל מצוות עשה שהזמן גרמא, שהנשים חייבות?

ותו [ועוד] קשה, מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות, מנלן [מנין לנו] ^[6]?

ומתרצת הגמרא תחילה את הקושיה השניה, מנין שנשים חייבות במצות עשה שלא הזמן גרמא:

משום דיליף [שלומדים] ממורא, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו" ויש בו לימוד שגם הנשים חייבות בו, שכתוב "תיראו" בלשון רבים לרבות את האשה, ומשם לומדים בבנין אב לשאר מצות עשה שלא הזמן גרמא:

מה מורא - נשים חייבות, אף כל מצות עשה שלא הזמן גרמא - נשים חייבות.

ומקשינן: ונילף מתלמוד תורה, שהיא מצוות עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות, שנאמר: "ושננתם לבניך" - ולא לבנותיך, ונלמד משם בבנין אב לשאר מצות עשה שלא הזמן גרמא שהנשים פטורות.

ומתרצינן: משום דהוה ליה מצות תלמוד תורה ומצות פריה ורביה, שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא והנשים פטורות בהן [שנאמר: "וכבשוה" ורק איש שדרכו לכבוש קוראים בו "פרו ורבו"], שני כתובים הבאים כאחד. וכל שני כתובים הבאים כאחד - אין מלמדים.

ולכן לא לומדים משם בבנין אב לשאר מצוות עשה שלא הזמן גרמא שנשים פטורות, אלא לומדים בבנין אב ממצוות מורא, שהנשים חייבות במצות עשה שלא הזמן גרמא.

הערות

^[1] כך פירש רש"י, שהאשה אינה חייבת בשמחה, אלא בעלה חייב לשמחה, אבל הריטב"א פירש, שהאשה חייבת במצוות שמחה, אלא שהתורה לא חייבה את האשה לשמוח אלא על ידי בעלה, מה שאין כן שאר מצוות שלא תלוי קיומן בבעל כלל. הגמרא בראש השנה [ו ב] מביאה: בעי רבי זירא: אשה מה היא בבל תאחר? האם אינה עוברת על איחור הבאת נדריה כיון שלא מחוייבת במצות ראיה, ואינה מחוייבת לעלות לירושלים, ואם כן לא שייך בה זמן של רגלים לאיסור בל תאחר, או שמא עוברת, כיון שיש לה חיוב שמחה ברגל, ובזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים, וצריכה היא לעלות לירושלים כדי לאכול בה בשר שלמים. אמר לו אביי: ותיפוק שעוברת על "בל תאחר" שהרי מחוייבת לעלות לירושלים כדי לשמוח באכילת שלמים, ומקשה הגמרא, ומי אמר אביי הכי? והאמר אביי: אשה בעלה משמחה, ומתרצת הגמרא: אביי לדבריו דרבי זירא קאמר. ומקשה השואל ומשיב [חלק א סימן סא], מה הקשו על אביי ממה שאמר: אשה בעלה משמחה, והרי כל הטעם שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, הוא משום שמשועבדות לבעליהן, וכיון שהבעל חייב לעלות לרגל ולשמוח שם, מהיכי תיתי שהאשה תפטר מכך, אדרבה השיעבוד מחייב אותה גם כן לעלות אתו ולא שייך הפטור מטעם שהזמן גרמא. ותירץ, שצריך לומר, שקושית הגמרא היא, באופן שבעלה אינו חייב לעלות ולשמוח, כגון בערל וטמא וחרש, שפטורים ממצות שמחה, אם כן באופן זה האשה פטורה, כיון שהיא מצוה שהזמן גרמא שעיקר החיוב הוא בשביל הבעל ולא מצד עצמה. נמצא לפי דברי בעל השואל ומשיב, כל שהבעל חייב לעלות, אין הכי נמי גם היא חייבת, ובאופן זה לא שייך בכלל הפטור של מצות עשה שהזמן גרמא, כי אדרבה, השיעבוד שפוטר אותה בדרך כלל ממצות עשה שהזמן גרמא, במצוה זו היא מחייבת אותה.

^[2] כתב בטל תורה, מכאן מוכח שהמצוה מוטלת על שכן ליתן לשכניו העניים יותר ממי שאינו שכן רק בן עיר. וכן נפסק בשו"ע [יו"ד רנא], ששכנים קודמים לעניי העיר.

^[3] כתב העצמות יוסף, רק את מצות תפילין היינו מקישים למזוזה, אבל את שאר מצות עשה שהזמן גרמא היינו לומדים ממצות ראיה, כי אין לומר שהיינו לומדים מתפילין לחייב כל מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי מצות הקהל מיותרת, ותפילין והקהל הם שני כתובים הבאים כאחד, למעט ולומר שנשים לא חייבות במצות עשה שזמן גרמא.

^[4] כתב בשיטה לא נודע למי, ואם תאמר מצות ראיה תוכיח, שדורשים "כל" זכורך - לרבות את הקטנים, ובכל זאת נשים פטורות. ותירץ, שקטנים אינם חייבים במצות ראיה אלא רק מדרבנן כדי לחנכן במצות, והפסוק, הוא רק אסמכתא בעלמא.

^[5] בשער המלך פ"ב דשחיטה כתב בשם ספר כריתות [הובא בגליון מהרש"א] בחלק לשון למודים שער א', שמחלוקת התנאים האם שני כתובים הבאין כאחד מלמדים, הוא, שמאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדים סובר שאפשר לומר מלתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב קרא, ומאן דאמר אין מלמדים סובר שלא אומרים כן אלא דוקא בקל וחומר.

^[6] כתב הרמב"ן, שאין מדייקים מכך שמצות עשה שזמן גרמא נשים פטורות מכלל שלמצות שלא הזמן גרמא חייבות, אלא רק במקום שיש היקש, כמו שנלמד לקמן, אבל כאן שהגמרא לומדת במה מצינו, אין לומדים ממנו אלא רק לצד אחד, ולא מדייקים ממנו, מכך שבאופן זה פטור, מוכח שבאופן השני יהיה חייב. וכן כתב הריטב"א, שאם לומדים במה מצינו, אין לנו אלא מה שלמדנו בלבד, ואין לנו ללמוד חיוב מכלל פטור, אבל אם לומדים מהיקש, כיון שרואים שרק מצוות מסוימות הוקשו לתפילין ומצות מסוימות לא הוקשו, אנו אומרים מה שהוקש הרי הוא כתפילין, ומה שלא הוקש אינו כתפילין.

איצטריך [הוצרך] מקרא זה להיאמר, מטעם אחר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה דעתך לומר]: נילף [נלמד] בגזירה שווה יום "חמשה עשר" (בתשרי) האמור בחג הסוכות (ויקרא כג, לד) מיום "חמשה עשר" (בניסן), היינו מחג המצות (שם, ו), ונאמר כי מה להלן בפסח נשים חייבות במצות אכילת מצה — אף כאן נשים חייבות בסוכה, על כן צריכא [צריך] היה להיאמר במפורש "האזרח", להוציא את הנשים.

ומקשים עוד: והרי חובת ראיה להביא קרבן עולה ברגל, שמצות עשה שהזמן גרמא היא וטעמא [והטעם] לפטור את הנשים ממצוה זו דווקא משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במצות ראיה "שלש פעמים בשנה ייראה כל זכורך אל פני האדון ה'" (שמות כג, יז) — להוציא הנשים, הא לאו הכי [הרי לולא כן] הייתי אומר שנשים חייבות על אף שזו מצות עשה שהזמן גרמא!

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר גם כאן, ולא די בכך שזו מצוה התלויה בזמן, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: נילף [נלמד] בגזירה שווה ראיה ראיה ממצות הקהל, שכתוב בהקהל "בבוא כל ישראל לראות את פני ה'" (דברים לא, יא) וכמו שבהקהל נשים חייבות — גם במצות ראיה ברגל תהיינה נשים חייבות, לכן צריך היה להדגיש שהן פטורות ממצות ראיה.

א על ההוכחה העיקרית לכלל שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, שואלים: ואדילפינן [ועד שאנו למדים] מתפילין לפטורא [לפטור] את הנשים מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, נילף [נלמד] ממצות שמחה ברגל שהוזכרה לעיל שנשים חייבות בה לחיובא [לחיוב] הנשים בכל המצוות האלה. אמר אביי: גם במצות שמחה אין החובה על האשה עצמה, אלא אשה בעלה משמחה שהמצוה מוטלת איפוא עליו ולא עליה.

ושואלים: באלמנה מאי איכא למימר [מה יש לומר], שהרי אין לה בעל ובכל זאת היא חייבת בשמחה ככתוב "ושמחת לפני ה' אלהיך אתה... והאלמנה" (דברים טז, יא)? ומשיבים גם באלמנה אין החובה עליה אלא באותו אדם שהיא שרויה (נמצאת) אצלו, שעליו מוטלת החובה לשמחה.

ושואלים: ובכל זאת ונילף [ונלמד] לחייב את הנשים בכל מצוות עשה שהזמן גרמא ממצות הקהל שהחובה מוטלת במפורש גם על הנשים למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא! ומשיבים: אין הדבר ניתן ללמוד משם, משום דהוה [שהיו] מצה והקהל שני כתובים הבאים כאחד, שבשניהם נאמר דבר אחד — שנשים חייבות למרות שהם מצוות עשה שהזמן גרמא — וכלל הוא: כל שני כתובים הבאין כאחד — אין מלמדים על הכלל כולו ואנו רואים אותם כהדגשה של היוצאים מן הכלל, לומר שהכלל אינו דומה לפרטים אלה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה אומר, הרי תפילין וראיה נמי [גם כן] הרי הם שני כתובים הבאים כאחד שאומרים דבר אחד — שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, ולפיכך אין מלמדים! ומשיבים: אין זה בכלל שני כתובים הבאים כאחד כי צריכי [נצרכים] שניהם להיאמר, כל אחד לעצמו; דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] שנשים פטורות רק ממצות תפילין ולא כתב [היתה כותבת] שפטורות ממצות ראיה, הוה אמינא [הייתי אומר]: נילף [נלמד] בגזירה שווה מצות ראיה ברגל ממצות ראיה בהקהל לחייב את הנשים בראיה ברגל, ולכן היה צריך לכתוב שנשים פטורות מראיה.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] פטור נשים רק בראיה ולא כתב [היתה כותבת] פטור הנשים ממצות תפילין, הוה אמינא [הייתי אומר]: אקיש [הקש] תפילין למזוזה, ותתחייבנה נשים בתפילין כפי שחייבות במזוזה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים ואין לראותם כ"שני כתובים הבאים כאחד" שאינם מלמדים.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה דן, מצה והקהל נמי צריכי [גם כן צריכים] להיאמר כל אחד לעצמו ואף הן אינן בכלל שני כתובים הבאים כאחד? ודוחים: למאי צריכי [למה יש צורך בשניהם]? בשלמא אי כתב רחמנא [נניח אם היתה כותבת התורה] חיוב נשים בהקהל ולא כתב [היתה כותבת] במצה, הוה אמינא [הייתי אומר]: נילף [נלמד] "חמשה עשר" "חמשה עשר" מחג הסוכות ונפטור נשים ממצה, על כן צריך לימוד מיוחד לחייב נשים במצה.

אלא ניכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] מצה בלבד, ולא בעי [צריך] לכתוב דין זה בהקהל, ואנא אמינא [ואני הייתי אומר] מעצמי: אם טפלים (טף) חייבים בהקהל כפי שנאמר במפורש, נשים לא כל שכן?! הילכך (על כן) כיון שלמרות זאת נאמר במפורש חיוב נשים בהקהל, הוה להו [הריהם] שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדים.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] ככלל כי שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר [לדעת מי שאומר ששני כתובים הבאים כאחד מלמדים מה יש לומר]?

ותו [ועוד] יש לשאול: זה שבמצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות מנלן [מניין לנו]? ועונים: דיליף [שהוא לומד] דבר זה ממורא אב ואם, מה מצות מורא נשים חייבות בה — אף כל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות בה.

ושואלים: ונילף [ונלמד] להיפך מתלמוד תורה, שכמו שבתלמוד תורה נשים פטורות — כך תהיינה פטורות מכל מצוות עשה שאינן תלויות בזמן! ומשיבים: משום דהוה ליה [שהיו להם] תלמוד תורה ופריה ורביה שני כתובים הבאים כאחד, שנאמר בהם שנשים פטורות ממצוות עשה אלה למרות שאין הזמן גרמן, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is necessary to state this verse for another reason, as it might enter your mind to say: Derive a verbal analogy with regard to Sukkot, where the verse states: “On the fifteenth day of this seventh month is the festival of Sukkot” (Leviticus 23:34), from Passover, where the verse states: “And on the fifteenth day of the same month is the festival of Passover” (Leviticus 23:6). One would then say that just as there women are obligated to eat matza on the first night of Passover, despite the fact that it is a time-bound mitzva, so too here, with regard to the mitzva of residing in the sukka, women are obligated. Therefore it was necessary for the verse to use the term “the homeborn” to exclude women from the obligation to reside in a sukka.

The Gemara further asks: But there is the mitzva of appearance, i.e., the obligation to bring a burnt-offering on pilgrimage Festivals, which is a positive, time-bound mitzva. And the reason women are exempt from this obligation is that the Merciful One writes, with regard to this mitzva: “Three times in the year all of your males shall appear before the Lord God” (Exodus 23:17), which serves to exclude women. It may be derived from here that if that were not so, women would be obligated. This indicates that women are not necessarily exempt from every positive, time-bound mitzva.

The Gemara answers: It was necessary for the verse to teach the halakha in this case as well, as it might enter your mind to say: Derive a verbal analogy with regard to appearance, where the verse states: Three times in the year all of your males shall appear,” from the appearance stated with regard to the mitzva of assembly, about which the verse states: “When all of Israel come to appear before the Lord your God” (Deuteronomy 31:11). One would then say that just as women are obligated in the mitzva of assembly, so too they should be obligated to appear on a pilgrimage Festival. It is therefore necessary for the Torah to state explicitly that women are exempt from the mitzva of appearance on a pilgrimage Festival.

With regard to the primary proof for the principle that women are exempt from positive, time-bound mitzvot, the Gemara asks: But before deriving the halakha from phylacteries, to exempt women from all positive, time-bound mitzvot, derive it from the mitzva of rejoicing on a Festival, in which women are obligated, to obligate women in all these mitzvot. Abaye said: The mitzva of rejoicing does not apply directly to women. Rather, a woman is rendered joyful by her husband, i.e., the mitzva is for him to gladden her on a Festival.

The Gemara asks: What can be said with regard to a widow, who no longer has a husband but is nevertheless obligated to be joyful on a Festival, as it is written: “And you shall rejoice before the Lord your God, you…and the widow” (Deuteronomy 16:11)? The Gemara answers that the mitzva does not apply directly to a widow; rather, it applies to the men with whom she is present, i.e., they have an obligation to ensure that widows rejoice on the Festivals.

The Gemara asks: But why not derive that women are obligated in all positive, time-bound mitzvot from the mitzva of assembly, in which women are explicitly obligated despite the fact that it is a time-bound mitzva. The Gemara answers: One cannot derive in this manner, because the verses concerning matza and assembly are two verses that come as one, i.e., to teach the same matter, that women are obligated in these mitzvot despite the fact that these are positive, time-bound mitzvot. And there is a principle that any two verses that come as one do not teach a precedent that applies to other cases. Rather, the two instances are considered exceptions.

The Gemara asks: If so, the verses concerning phylacteries and appearance are also two verses that come as one, as they both indicate that women are exempt from positive, time-bound mitzvot, and therefore the verses do not teach a precedent. The Gemara answers: These are not considered as two verses that come as one, as both are necessary, each for its own reason. As, if the Merciful One had written that women are exempt from donning phylacteries and had not written that they are exempt from the mitzva of appearance, I would say: Derive a verbal analogy to obligate women from the verse stated with regard to appearance from the appearance stated with regard to the mitzva of assembly. Therefore, it is necessary for the Torah to teach that women are exempt from the mitzva of appearance.

And if the Merciful One had written that women are exempt from appearance, and had not written that they are exempt from donning phylacteries, I would say: I will compare phylacteries to mezuza, which would mean that women are obligated in the mitzva of phylacteries. Therefore, it is necessary to state this halakha for both phylacteries and appearance, and they are not two verses that come as one.

The Gemara asks: If so, the verses concerning matza and assembly are also necessary, each for its own reason, and they are not two verses that come as one either. The Gemara rejects this suggestion: For what purpose are both of them necessary? Granted, if the Merciful One had written that women are obligated in the mitzva of assembly but had not written that they are obligated in eating matza, I would say: Derive a verbal analogy with regard to Passover, where the verse states: “And on the fifteenth day of the same month is the festival of Passover” (Leviticus 23:6), from Sukkot, where the verse states: “On the fifteenth day of this seventh month is the festival of Sukkot” (Leviticus 23:34), teaching that women are exempt from eating matza, just as they are exempt from residing in a sukka. Therefore, it is necessary for a verse to teach that women are obligated in eating matza.

But let the Merciful One write that women are obligated in eating matza, and it would not be necessary to state the same halakha with regard to assembly, and I would say on my own: If children are obligated in assembly, as is stated explicitly in the verse “Assemble the people, the men and the women and the children” (Deuteronomy 31:12), are women not all the more so obligated? Therefore, as it is explicitly stated that women are obligated in assembly, the verses concerning matza and assembly are two verses that come as one, and consequently do not teach a precedent.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says as a principle that two verses that come as one do not teach a precedent. But according to the one who says that two verses that come as one do teach a precedent, what can be said?

And furthermore, one can ask: From where do we derive that women are obligated in positive mitzvot that are not time bound? The Gemara answers that one derives this from the mitzva of fearing one’s mother and father: Just as women are obligated in the mitzva of fear (Leviticus 19:3), so too, women are obligated in every positive mitzva that is not time bound.

The Gemara asks: But why not derive the opposite from Torah study: Just as women are exempt from Torah study, so too they should be exempt from all positive mitzvot that are not time bound. The Gemara answers: One cannot derive an exemption for women from their exemption from Torah study, because Torah study and procreation are two verses that come as one, as in both cases women are exempt, despite the fact that these are not time-bound mitzvot. And any two verses that come as one do not teach a precedent.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי הכי תפילין וראי' נמי ניהוי שני כתובין הבאין כאחד. פי' אא"ב מצה והקהל לאו שני כתובין הבאים כאחד הם משום דאיצטריך סד"א ניליף ט"ו ט"ו מחג המצות והקהל נמי ניליף ראי' ראי' מעולת ראיה דאז התפילין וראיה נמי לאו שני כתובים הבאים כאחד דצריכי אלא אי אמרת מצה והקהל שני כתובין הבאים כאחד הם דלא הוה ס"ד למגמר גזרה שוה תפילין וראיה נמי שני כתובין הבאים כאחד הם.
ומפרקינן צריכי וכו' אלא נכתוב רחמנא נשים במצה ולא בעי הקהל ואנא אמינא טפלים חייבין וכו' כלומר דליכא למילף ראיה ראיה מעולת ראיה מה להלן זכורך ולא נשים אף כאן ולא נשים כיון דטפילין חייבין כל שכן נשים:

הא דאקשינן ותו מ"ע שלהז"ג דנשים חייבות מנ"ל. משום דליכא למימר מדמ"ע שהזמן גרמא פטורות מכלל שלא הזמן גרמא חייבות אלא היכא דאיכא היקשא כדלקמן אבל השתא דגמרינן במה מצינו ליכא למימר אלא לחדא ולא דייקינן מינה מדהאי. ובמסקנא דלקמן לר' יהודה ה"ג בנסחא רויחא משום דהוה מצה ושמחה והקהל [ג' כתובים הבאים כאחד למ"ע שהז"ג] ותלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן שלשה כתובים הבאים כאחד [למ"ע שלא הז"ג].
והא דאמרינן משום דהוי תורה ופריה ורביה שני כתובים הבאים כאחד, איכא למידק ולימא דהוי שלוח הקן ומזוזה ומורא ג' כתובים הבאים כאחד איכא למימר מורא הא אצרכיניה לקמן סד"א כיון דאין ספק בידה לעשות מזוזה נמי איצטריך דלא תיקשי נמי לתפילין אי נמי לת"ת ואי קשי' כבוד נמי כתיב למען יאריכון ימיך והוי מורא וכבוד שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין איכא למימר מורא וכבוד חד הוא ולא מיקרו שני כתובין הבאים כא':

סד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות קמ"ל. פי' והאי ג"ש דרשינן לה לחייב לאכול כזית פת בסוכה לילה הראשון מדין סוכה דומיא דחיוב לילה הראשון של פסח לאכול כזית מצה וכדכתיבנא בדוכתא וכיון דאיכא למדר' הא תו לא דרשינן ליה לחיובינהו בסוכה שהיא מעש"ג דאע"ג דג"ש דעלמא דרשי' לה בכל מידי דאפשר הכא לא דרשינן ליה לסתור הכלל שבידינו הכתוב שממעט נשים וכדכתיבנא לעיל:

ואדילפינן תפילין לפטורא לילף משמחה לחיובא. פירוש דהא ק"ל דכל היכא דאיכא למידרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשי' לקולא ל"ד:

ומהדרינן אשה בעלה משמחה. פירש"י ז"ל אין אשה חייבת בשמחה אלא שחייב בעלה לשמחה. ולא נהירא דהא מנינן לה לעיל בהדי מצות דנשים חייבות ותו דאביי גופא אמר במסכת חגיגה דאשה חייב' בשמחה דאמרינן גבי קטן ועד האידנא מאן אתייה אמר אביי עד האידנא דאימיה מחייב בשמחה אייתיתיה אימיה ונראה לפרש דה"ק דמשמחה ליכא למגמר דשאני שמחה שלא חייבה תורה בה הנשים אלא ע"י בעלה משא"כ באידך דלא תלו בבעל כלל. כנ"ל. והאי שמחה דאמרינן בכל דוכתא בזמן שב"ה קיים הוא בבשר כלומר בשנמי שמחה שאין נאכלין אלא בירושלים וכדמוכח בההיא דלעיל גבי קטן דבעי לאתוי' בירושלים ובזמן שאין ב"ה קיים בבבל בבגדי צבעונים ובא"י בבגדי פשתן המגוהצין כדאיתא התם וכן עיקר. א"ה תפילין וראיה נמי להוי להו שכה"כ פירוש בשלמא לדידי לא הוה שכה"כ דתפילין לא גמרו מראי' דה"א דאיתקש למזוזה לחיובא וראיה לא גמר מתפילין דה"א ניליף ראיה ראיה מהקהל אלא לדידך לכתוב תפילין ונגמר מינה ראיה לפטורה דהא לא דרשת את ראיה ראיה מהקהל לחיובא דאלו סבירא לך דדרשינן ראיה ראיה לג"ש היכא אמרת דהוה מצה והקהל שכה"כ דהא לא גמר הקהל ממצה משום דדרשי' ראיה ראיה מעולת ראיה ומדלא חיישת להא שמעינן דלית לך ג"ש דראיה ראיה והיינו דמהדרינן דלעולם הוה דרשינן ראיה ראיה ואי לאו דכ' רחמנא ראיה הוה גמר מהקהל ואפילו הכי לא איצטרך למיכתב חיובא דנשים בהקהל דממצה גמרינן ולא דיינינן ג"ש בראיה ראייה בהא מיהת דאתי ק"ו ומפיק לן מינה דכיון דטפלי' חייבין בהקהל כ"ש נשים וכיון דלא הוה צריך לחיוביה נשים בהקהל ואכתביה הוה להו שכה"כ ואין מלמדין:

ונילף מת"ת וכי תימא והיכי שבקינן למגמר ממורא לחומרא וגמרינן מת"ת לקולא דהא כל היכא דאיכא למידרש לקולא לחומרא לחומרא דרשינן ולקולא לא דרשינן ואיכא למימר דקסבר דממורא ליכא למגמר דשאני מורא דחמיר טובא שהוקש כבודו לכבודו המקום דהא מה"ט הוה ס"ד דלידחי עשה דמורא עשה ול"ת דאבדה אי לאו משום דכתיב אני ה' כלכם חייבין בכבודי כדאיתא בפרק אלו מציאות מה שאין כן בעשה דעלמא דלא דחי עשה ולא תעשה וכיון דחמיר כולי האי לא גמרינן מיניה לחומרא לאידך דלא חמירי כוותיה וגמרינן מתלמוד תורה כל היכא דאפשר:

אשה חייבת בשמחה כמו שביארנו ומה שאמר כאן אשה בעלה משמחה לא להפקיעה מחיוב שמחה אלא שעקר חיובה מצד שמחת הבעל ומכל מקום לענין פסק אף אשה שאין לה בעל חייבת בשמחה:

ולענין ביאור מיהא כונת התלמוד היתה לומר שאין היא חייבת כלל אלא שבעלה חייב לשמחה והקשה אלמנה מאי איכא למימר כלומר דהא אלמנה נמי כתיבה בה שמחה כדכתיב לגר ליתום ולאלמנה ותירצה בשרויה אצלו כלומר שאותו שהיא שרויה אצלו חייב לשמחה ויש גורסין גרושה והכל אחד אלא שהגירסא הנכונה באלמנה מדכתיבא גבה שמחה בהדיא ולענין פסק מיהא היא עצמה חייבת כמו שביארנו:

תפלין הרי הם בכלל מצות עשה שהזמן גרמא שהרי יצאו שבתות וימים טובים מדין תפלין כמו שביארנו במקומו:

בגמ' אמר אביי אשה בעלה משמחה פירש"י בבגדים נאים ובכלי פשתן וק' לר"ת היינו דוקא בזמן שאין ב"ה קיים כדמוכח בערבי פסחים דאמר אנשים בראוי להם ביין ונשים בראויי להם בבגדי צבעוני' ומוקי לה בזמן שאין ב"ה קיים [אבל בזמן שב"ה קיים אין שמחה אלא בבשר שנ' וזבחת שלמים ואכלת שם ותניא בפ"ק דחגיגה ג' מצוות נצטוו יש' ראיה חגיגה ושמחה יש בראיה מה שאין בשתיהן שכולה לגבוה ויש בחגיגה שאין בשתיהן שהיא לפני הדבור ויש בשמחה מה שאין בשתיהן שנוהגת באנשים ובנשים אלמא בגוף הקרבן מחייבי ועוד אמרי' בפירקא גבי קטן עד האידנא מאן אתייא וקאמר אביי עד האידנא דהוה אימיה מחייבא בשמחה אתייא ואי שמחה דנשים בכלי פשתן מה צריכה לבא ירושלים בביתה יכולה לעשות זה ומפ' ר"ת אשה בעלה משמחה בשלמי שמחה שהחובה שלה מוטלת על בעלה ובאלמנה נמי על מי ששרויה אצלו אבל היא גופא לא מיחייבא לאייתויי:

ואנא אמינא טפלים חייבים נשים לכ"ש. תי' מה ענין ק"ו זה אצל מצה דמשמע משום דכתיב מצה הוא הא אפי' בלא מצה נמי יכול לדרוש ק"ו זה. וי"ל דאי לאו מצה לא אייתו נשים לק"ו דטפלים משום דטפלים אתו לכלל חיובא אבל השתא דכתיב מצה אמרי' ומה מצה דטפלים פטורים נשים חייבות הקהל דטפלים חייבים אינו דין שיהיו נשים חייבות וא"ת האי ק"ו למה ליה ניליף הקהל במה מצינו ממצה י"ל משום דאי לאו ק"ו הוה ילפי' הקהל מראיה אבל השתא דאיכא ק"ו מוקמינן ג"ש למילתא אחריתי וילפינן נמי האי ק"ו וכי האי גונא אמרי' לעיל לגבי יום הכיפורים כתיבא חוקה ודרשי' ק"ו אע"ג דחוקה הוא ג"ש כדפי' ר"ת פ"ב דזבחים וכן בפ"ק דזבחים גבי היקשא דיליף ר"א אשם שנכנס דמו לפנים פסול משום דאיתקש לחטאת דכתיב כחטאת כאשם ורבנן לא ילפינן מהקישא לפסול אשם משום דאתי בק"ו מעולה אע"ג דרבנן נמי אית להו הקישא כדקאמר התם לרבנן מאי הלכתא איתקש חטאת לאשם אלמא לא אתי הקישא ומפיק ק"ו אע"ג דקי"ל דאין הקישא למחצה:

וניליף מת"ת אע"ג דקי"ל בפ"ק דיבמות דף ה' גבי אשת את ואחת אשה ובפ' כל הצלמים גבי נעבד ואתנן דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' הכא נ"ל סברא למילף מת"ת לקולא טפי ממורא לחומרא משום דשאני אב ואם דהוקש כבודם לכבוד המקום כדאמרי' בסוף אלו מציאות דאע"ג דבכל התורה כולה ק"ל דאין עשה דוחה את לא תעשה ואי לאו דאשמועי' דכולכם חייבים בכבודי ק"ו דכיבוד אב ואם דחי עשה ול"ת משום שהוקש כבודם לכבוד המקום אלמא לא ילפינן שאר מצות ממורא:

אמר אביי אשה בעלה משמחה פירש אין אשה כתובה אצל שמחת הרגל כי אם בת דכתיב ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך אבל מיהו כיון דבתו חייבת גם אשתו חייבת ובא אביי לתרץ דהשמחה באיש נוהגת ולא באשה דאשה בעלה משמחה וכן נמי הבת אביה משמחה:

בד"ה סד"א נילף כו' ל"ל האזרח להוציא את הנשים דגבי סוכה פשיטא דפטורות כו' עכ"ל יש לדקדק בזה דהא אי לא הוה כתיב קרא במצה לא הוה ב' כתובים והוה ילפינן שפיר כל מצות עשה שהזמן גרמא מהקהל לחיובא ולא לפטור מראיה דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ושפיר אצטריך האזרח לפטור בסוכה ושוב הוה יליף ט"ו דמצה מט"ו דסוכה לפטור ויש ליישב דבריהם הכא למאי דלא אסיק אדעתיה אכתי הך מילתא דב' כתובים ועוד למאי דמסיק לקמן דב' כתובים מלמדין אלא דהוקשה כל התורה לתפילין לפטור מדכתיב תורת ה' בפיך קשיא להו שפיר אם כן לא הוה איצטריך שום קרא לפטור בסוכה נשים אי לאו מדאיצטריך דבמצה חייבות הנשים והשתא ניחא לקמן דקאמר אי לא כתב מצה ה"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות דהיינו לפטור דודאי כן הוא למאי דלא אסיק אכתי דנילף כל התורה מתפילין מהיקשא דלקמן אלא במה מצינו מתפילין או מראיה דהשתא אי לא הוה כתיב גם האזרח בסוכות ה"א דנילף ליה לחיובא מהקהל ולא לפטור מתפילין וראיה דטפי אית לן לאקושי לחומרא ולכך איצטריך האזרח לפטור ושוב ילפינן ט"ו דמצה מט"ו דסוכה לפטור ומהרש"ל גם מהר"י אב"ן לב נדחקו בזה לאין צורך כי הדברים ברורים כמ"ש ועוד הקשה מהר"י אב"ן לב בזה דכהאי גוונא איכא לאקשויי לקמן דלמאי איצטריך חיובא דנשים בהקהל דבלאו הכי ידעינן לה דאי פטורות ל"ל זכורך בראיה להוציא הנשים דהא פשיטא דפטורות דהוה מצות עשה שהזמן גרמא אלא ש"מ דנשים חייבות בהקהל ולהכי איצטריך זכורך להוציא הנשים דלא נילף ראיה מהקהל והך קושיא ליכא לתרוצי כי הכא גבי האזרח דה"א דאתי לרבויי נשים דזכורך לא משמע כלל לרבות נשים אלא למעט ע"כ תוכן דבריו ונראה דהך קושיא נמי ל"ק למאי דבעי למימר דהוה מצה והקהל ב' כתובים דהא אי לא הוה כתיב חיובא דנשים בהקהל הוה ילפינן שפיר כל מצות עשה שהזמן גרמא ממצה לחיובא ולא מתפילין וראיה לפטור דלחומרא מקשינן ושפיר אצטריך זכורך לפטור בראיה ושוב יליף לפטור נשים בהקהל בג"ש דראיה ראיה מראיה אלא דקושיא זו יפול ג"כ דוקא למאי דמסיק דהוקשה כל התורה לתפילין לפטור וא"כ לא הוה אצטריך פטור דנשים בראיה אי לאו מדאיצטריך דחייבין בהקהל מיהו עדיפא איכא לאקשויי בזה למאי דמסיק דב' כתובים מלמדין ולא איצטריך הקהל משום ב' כתובים דאין מלמדין אלא דהוקשה כל התורה לתפילין לפטור ל"ל חיובא דהקהל דהא איכא למילף מכ"ש מתפילין וממצה כדמסיק לקמן וכמ"ש התוס' שם וע"כ נראה בזה דאע"ג דאיכא למילף מכ"ש מתפילין וממצה טרח וכתב לה קרא במפורש בהקהל דנשים חייבות דכה"ג אמרינן לעיל גבי נערות ובגרות מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ומינה אע"ג דהוה שמעינן לה נמי במדאיצטריך זכורך טרח וכתב לה קרא במפורש לחייב נשים בהקהל אבל גבי מצה הכי קא קשיא להו כיון דהך דרשא דכל שישנו כו' נמי אינו מפורש אלא הקישא בעלמא למאי אצטריך ליה דהא שפיר שמעינן ליה במדאיצטריך האזרח אע"ג דאינו מפורש הא בהך דרשא דכל שישנו כו' נמי אינו מפורש ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה ונילף מת"ת וא"ת כו' עי"ל דסברא הוא למילף טפי מת"ת ממורא דשאני כו' עכ"ל כתב מהרש"ל לפי הנך שינויי לא ס"ל לשנויי דלעיל דיליף ממזוזה וחד מנייהו נקט כו' דאם כן מאי פריך ונילף מת"ת לפטור דטפי עדיף למילף לחיובא ממזוזה עכ"ל גם בת"י הנך שנויי בתראי דבתוס' הכא ליתנהו אלא תירוץ קמא איתא שם מיהו קשה לפי דברי התוס' שלפנינו דהנך תרתי תירוצי בתראי שכתבו אינן מספיקין דאכתי נילף ממזוזה ויש ליישב לפי הנך תירוצי בתראי דממזוזה לחוד ליכא למילף מידי דאי לאו דילפינן ממורא בכל מצות שלא הזמן גרמא דחייבי במזוזה נמי הוה מקשינן ליה לת"ת לפטור ולא הוה גמרינן ליה [לחיוב] מסברא דגברא בעי חיי כו' אי לאו דאשכחן גם בעלמא במצות שלא הזמן גרמא [דחייבין] ודו"ק:

גמ' דה"ל ת"ת ופריה ורביה ב' כתובים כו' כתב מהרש"ל הרי ת"ת בודאי צריכה דאל"כ הוה נילף ממורא לחיובא לשנויא קמא דתוס' כו' אלא בודאי פריה ורביה לא ליכתוב ונילף מת"ת אמאי לא נימא דה"א פ"ו חייב מקרא דאותם ונ"ל דבקושיא דפריך ולר"י כו' איתא נמי הך קישיא כו' עכ"ל ע"ש והוא דחוק אבל הנראה דס"ל לתלמודא דודאי לא הוה אצטריך למיכתב פ"ו ונילף מת"ת דע"כ לא דייקי להו לרבנן הא דכתיב פרו ורבו בלשון רבים דלא כתיב הכי אלא ברכה לשניהם ולא למצוה כמ"ש התוס' שם דאל"כ הא דכתיב וכבשה לא הוה מפקא ליה מהך משמעות ודו"ק:

גמ' ראיה מהקהל. נ"ב אבל בלא ג"ש אי אפשר לסתור הבנין אב דתפילין:

שם ראיה ביו"ד א' כצ"ל בכל העמוד בגמ' וברש"י:

שם מחג הסוכות. נ"ב ואע"פ שפי' התוס' אי לאו היקשא דמצה ה"א האזרח בא בעל כרחך לחייב נשים היינו כסוגיא דלעיל דקי"ל מה הצד של תפילין לפטור כל מצות עשה של הזמן גרמא אבל השתא דקי"ל בהאי סלקא דעתך דנילף כל מצות עשה שהזמן גרמא לחיובא מהקהל א"כ שפיר בא האזרח (לחיובא) [לפטורי] ודו"ק:

שם דהוה ליה ת"ת כו'. נ"ב הרי תלמוד תורה בודאי צריכה דאם לא כן הוי נילף ממורא לחיובא לשינויי קמא דהתובפות דעיקר קושיא נילף מת"ת ועוד אי לא כתיבא הוי נילף תורה ותפילין כולם לחיובא ממזוזה אלא בודאי פריה ורביה לא לכתוב ונילף מתלמוד תורה אמאי לא נימא הוה אמינא פריה ורביה חייב מקרא דאותם ונראה לי דבקושיא דפריך ולרבי יוחנן בן ברוקא כו' איתא נמי האי קושיא אלא דעדיפא מינה פריך ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה ונילף מת"ת כו' שלא הזמן גרמא. נ"ב לפי הך שינויי לא סבירא להו לשנויי דלעיל הא דלא יליף ממזוזה דחד מינייהו נקט דהא אי אפשר למילף ממזוזה דאם אפשר למילף א"כ מאי פריך ונילף מת"ת לפטורא נילף לחיובא ממזוזה דטפי עדיף (עי' במהרש"א):

תד"ה אשה. דקאמר התם בן שא"צ לאמו כו' ואם הוא צריך לאמו כו'. הני לישני ליתנייהו שם לפנינו:

בא"ד ופריך עד הכא מאן אתייה. כצ"ל:

תד"ה ה"א. בגה"ש ציין לעיין בזבחים כו'. ורצונו דמשם נראה סתירה לדבריהם ע"ש. אבל עי' בדבריהם בפסחים (ס"ד ב) ותראה שם ישוב לזה וכה"ג כתבו בערכין (יד ב) בד"ה איבעי':

תד"ה ואנא. וא"ת כו' ל"ל דאמר לכתוב רחמנא מצה כו'. לע"ד נל"פ דהא דקאמר ניכתוב רחמנא מצה ר"ל לאגמורי לעלמא לכל מ"ע שהז"ג ולא בעי הקהל דגם לגופי' לא איצטריך דניליף ק"ו מטפלים. ועל תירוצם ק"ל דהא טפלים אין חיובן אלא על האבות וכדאיתא בחגיגה (ג) כדי ליתן שכר למביאיהן ואם כן נימא דיו דאף נשים לא ליהוי החיוב על עצמן אלא על בעליהן ואבותיהן או על מי ששרויין אצלו. אבל אם הק"ו כפשוטו יש ליישבו:

ד"ה אשה וכו' שאינו צריך לאמו חייב להעלות עולת ראיה להר הבית. נ"ב נ"ל שטעות הוא וכצ"ל חייב לעלות להר הבית. דקטן ודאי לאו בר קרבן הוא אפי' לפי׳ הירו' שם:

תוס' ד"ה ה"א כו' דילפינן ראיה מהקהל. עי' זבחים נז ע"א רש"י ד"ה אין מלמדים:

בד"ה ניליף ט"ו ט"ו מחג המצות כו' וא"ת למאי איצטרריך במצה דכל שישנו וכר דאי פטורים ל"ל האזרח כר עד סוף הדיבור. וכבר האריכו כל המפרשים בזה הדיבור ע""ש במהרש"א ובמ"ש בשם מהר"ין לב כס' עצמות יוסף שהקשו כמה קושיות ובאמת שזה לי כמה עתים הקשיתי בישיבה בהא דמקשו ל"ל האזרח דלפי המסקנא דפרק הישן אסמכתא בעלמא היא ואם נפרש כמו כן קושייתם דאי ס"ד דפטירי ממצה א"כ ל"ל הלכתא בסוכה וכמו שכתבתי בסמוך בפרש"י אלא דלפ"ז לא אתי שפיר מה שתירצו דאי לאו כל שישנו ה"א דהאזרח אתא לרבויי ומאי ענין האזרח להכא דהא מהילכתא ידעינן דפטירי ועיקר קושייתם דהלכתא ל"ל וכן הא דמסקו אבל השתא דחזינן דחייבים במצה ע"כ האזרח למעוטי אתא פשיטא דלא הוי כמסקנא דפרק הישן עיין מ"ש בעצמות יוסף בזה דדברי התוספות בכאן הם למאי דס"ד מעיקרא בפרק הישן דהכי משמע להו הסוגיא דהכא ויש לתמוה על דבריו דלפ"ז אכתי לפי המסקנא דפרק הישן נשאר קושית התוספות במקומה ועוד דאביי ורבא גופייהו דאיירי בשמעתין מסקי התם דסוכה הלכתא עד שלכאורה נראה דאשתמיט סוגיא דהתם להתוספות לגמרי והאמת אברר ולא אכחד דמלבד כל אלו הקושיות שהקשו בדעת התוספות מעודי הייתי עומד ומשתומם ומתפלא על עיקר קושיית התוספות כאן דלכאורה הן דברים שאין להם שחר במה שכתבו דאף אי לא הוי כתיב הקישא במצה אפ"ה הוי ידעינן חיובא אף ע"ג דכל מ"ע שהז"ג פטירי מדאיצטריך פטורא בסוכה אלמא דלא איצטריך אלא כי היכי דלא ניליף סוכה לחיובא מר"? דמצה ומי כהחכם תבין את כל אלה בדעתו ו ?כש למיתלי פטורא דסוכה בחיובא דמצה ובמצה גופא לא אשכחן שום חיובא ואין אלו אלא דברי נביאות עד שהחכם מהרי"ן לב הוסיף מדעתו דברים כאלה דברי תימה על תימה להקשות כן בראיה והקהל דלא ניכתוב נשים בהקהל ואפ"ה שפיר ידעינן חיובא דאי ס"ד דפטירי מהקהל א"כ אמאי איצטריך זכורך בראיה אע"כ דאיצטריך זכורך בראיה דלא ניליף חיובא מהקהל אף על גב דלא אשכחן שום חיובא בהקהל ודברים כאלה מתמיהין מאד וביותר בעל עצמות יוסף הקשה קושיות כאלה לרוב בכולה מכילתין דקידושין ולדעתי שלא עלה על לב הגדולים חקרי לב להקשות קושיות כאלה אי לאו דמשמע להו הכי בתוספות דשמעתין ומהם הורגלו חכמי דורינו ללמד בני יהודה קושיות ופירוקים כאלה ממש לחדודי ואני בער ולא אדע היאך עולה על הדעת לומר כן בדרשות הכתובים שתסמוך התורה על מדאיצטריך כזה למיתלי תניא בדלא תניא ודכתיבי בדלא כתיבי ולפי שכמדומה לי שלא נמצא קושיא כזאת בכולה תלמודא בלשון התוספות כ"א כאן בזה הדיבור לכן יגעתי ומצאתי להבין דבריהם בדרך פשוט דאין כוונת קושייתם כאן דנישתוק קרא מהקישא דמצה לחמץ לגמרי דבלא"ה איצטריך הקישא לכמה מילי במס' פסחים דאיתקש אכילת חמץ אכילת מצה אלא עיקר כוונתם כאן לפי מאי דאיתא בפסחים בפרק אלו עוברין דדרשינן מכי כל אוכל חמץ ונכרתה כל לרבות הנשים ומקשינן התם ותיפוק ליה דהושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ותירצו בגמרא דסד"א הואיל וכתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות סד"א הני נשי דליתני בכלל חיובא דמצה דמצות עשה שהזמן גרמא היא ליתנהו נמי באיסור חמץ וכתבו התוספות דאף על גב דלחומרא מקשינן אפ"ה סד"א דאורחא דקרא למידרש מסיפא לרישא מש"ה איצטריך כל לרבות נשים לאיסור חמץ והשתא דאיתרבו לאכילת חמץ איתרבו נמי לאכילת מצה מהאי הקישא דכל שישנו כו'. ולפ"ז היינו דקשיא להו להתוספות הכא בשמעתין דמאי איצטריך למיכתב כל בחמץ לאפוקי דלא נימא דליתנהו בחמץ מהאי הקישא דליתנהו במצה דמ"ע שהז"ג והיאך אפשר לומר כן דא"כ לישתוק מהאזרח לפי לשון הברייתא ולמסקנא דפרק הישן מההילכתא אע"כ מדאיצטריך פטורא בסוכה ע"כ משום דחייבות במצה מהקישא דחמץ דלחומרא מקשינן ומרישא לסיפא וע"ז מתרצין שפיר לפי לשון הברייתא וממילא דא"ש נמי למסקנא דפרק הישן דלעולם איצטריך כל לחיובא ואיסורא דחמץ דאי לא כתב כל ה"א דאיתקוש חמץ למצה לפטורא ואפ"ה איצטריך הילפותא בסוכה נמי לפטורא דלא נימא דהאזרח לא אתא לרבויי גרים אלא לרבות נשים משא"כ השתא דכתיב כל בחמץ לחיובא וא"כ מצה איתקוש לחיובא והלכתא לפטורא דסוכה והאזרח ע"כ לרבות גרים ומה שקיצרו התוספות בלשון תירוצם לפי שלא הזכירו כאן כלום מההלכתא אלא לפי ל' הברייתא דהאזרח אלא דממילא מיתרצין נמי לפי המסקנא דפרק הישן כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ליישב דברי התוספות כאן אף שקצרו קצת בלשון ולא הביאו האי מילתא דכל אוכל חמץ כה"ג אשכחן בלשון התוספות טובא שסמכו על המעיין וכן נראה ממה שכתבו בקושייתם ובתירוצם דאיצטריך טעמא דכל שישנו ולא כתבו דאיצטריך הקישא דכל שישנו אלא כדפרישית ובהכי ניחא לן טפי לפרש כוונתם כן שבזה סרו ושקטו כמעט כל הקושיות שהקשו מפרשי התוספות בדבריהם ה"ה מהרי"ן לב והרשד"ם ועצמות יוסף ומהרש"א ז"ל ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

בד"ה אשה בעלה משמחה פירש בקונט' כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בזה פ"ק דר"ה ליישב שיטת רש"י ז"ל דודאי היכא שרוצית לעלות לרגל עיקר מצוה מן המובחר היא לקיים מצות שמחה בשלמים אבל מ"מ אם אינה רוצית לעלות אע"ג דלא מקיימה מצות שמחה מן המובחר אפ"ה לא עברה אעשה דשמחה דמקיימת בשאר מיני שמחה וכ"כ בעל המאור ז"ל:

בד"ה ואי כתב ראייה ולא כתב תפילין אינו ר"ל דלא ליכתוב תפילין כלל כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם בזה למותר ולא הוצרכו לפרש וכן בדיבור הסמוך לענין הקהל אלא דלענ"ד שהוצרכו לפרש כן משום דהיה באפשר לומר דמצות תפילין כבר נכתבו בפרשת בא ולא נאמרו ונשנו בפרשת קריאת שמע ראשונה ושנייה אלא משום הקישא דת"ת לחיובא דנשים אלא דבאמת אינו כן דהא הוצרכו ליכתוב פרשת תפילין בכל פרשה ופרשה מד' פרשיות שכותבין אותן בתפילין וכן במה שכתבו בדיבור הסמוך בענין הקהל היינו משום דלכאורה היה באפשר לומר דפסוק ולשון הקהל מיותר לגמרי דלא שייך לשון הקהל אלא אי נשים פטורות משאר מ"ע שהזמן גרמא והכא חייבות שייך בהו ל' הקהל דבשארי רגלים פטורות לעלות לגמרי כדפרישית משא"כ למאי דבעי למימר השתא דאי לא כתב הקהל הוה ילפי' כולהו מ"ע ממצה לחיובא וממילא דלא אמרי' אשה בעלה משמחה אלא מדינא חייבות דילפי' ממצה וא"כ שפיר הוה קאמר דלא ניכתוב לשון הקהל כלל דהא בלא"ה הנשים בירושלים דחייבות בשמחה וע"ז כתבו התוספות דאין לפרש כן דהא בלא"ה שייך מיהו לשון הקהל משום טף או משום נשים שיקהלם לעזרה אע"ג דפטורי ליראות בעזרה כן נ"ל לפרש דבריהם אם הן מלשון התוס' ודו"ק:

גמרא ותו מ"ע שלא הזמן גרמא מנ"ל דחייבות. ולכאורה יש לדקדק מהיכי תיתי דפטירי דהא ממאי דאשכחן שני כתובים במ"ע שהזמן גרמא לפטור במ"ע דעלמא אכתי לא ידעינן אלא מ"ע שהזמן גרמא דלא חשיבי כי הנך דתדירין ומצויין כדמשמע בכולה סוגייא תו קשיא לי דמ"ע שאין הזמן גרמא איכא למילף בק"ו ממצה והקהל וליכא למימר תפילין וראיה יוכיח דמה להנך שהזמן גרמא ואפשר דהשתא נמי מסיק אדעתא דאיכא למילף טפי מת"ת לפטורא כדמקשה בסמוך ועי"ל דהשתא משמע ליה דאין לחלק כלל במ"ע דבכולהו איכא למימר דפטירי מדאיצטריך קרא בלא תעשה דחמירי מעשה כדאמרי' פ"ק דיבמות:

תוספות בד"ה נשים חייבות מנ"ל דיליף ממורא וא"ת אמאי לא קאמר דילפינן ממזוזה וי"ל כו' ולולי דבריהם היה נ"ל דלא שייך למילף כלל ממזוזה דשאני התם דאיכא סברא רבתא אטו גברי בעו חיי ובזה יש ליישב דברי התוס' בדיבור שאח"ז שהקשו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל דלהנך שינויי בתראי שכתבו התוס' אכתי קשה מאי ס"ד למילף מת"ת לפטור ניליף ממזוז' לחיובא לחומרא ולמאי דפרישית דלהנך שינויי בתראי לא חיישו להך קושייא דנילף ממזוזה מטעמא דפרישית:

בד"ה ונילף מת"ת וא"ת אדרבא אית לן למילף ממורא לחיוב דהא אמרי' פ"ק דיבמות כו' לחומרא מקשינן עכ"ל. ולכאורה תמיהא לי טובא על קושייתם דמאי ענין לחומרא מקשינן לכאן דבהיקש כיון דקי"ל אין משיבין על ההיקש שפיר שייך למימר לחומרא מקשינן משא"כ הכא דבעינן למילף מבנין אב דמ"ע שלא הזמן גרמא חייבות וע"כ דאי לאו הן ילפותא ה"א דפטירי דאלת"ה לא הוי מקשה מידי מנ"ל דחייבות אע"כ כדפרישית מדאיצטריך קרא בלא תעשה דחייבות למאי דלא ס"ד השתא סברא השנייה שכתבתי דאיכא ק"ו מת"ת אלא דבעי למילף ממורא בבנין אב דפטירי וא"כ מקשה שפיר ונילף מת"ת דפטירי וא"כ עכ"פ הוי ת"ת כמו יוכיח דליכא למילף ממורא וא"כ ממילא הדרינן לסברא דפטירי מדאיצטריך קרא בלא תעשה דחייבות וצ"ע ליישב ודו"ק:

איצטריך. למיעוטה בהדיא: מה להלן נשים חייבות. באכילת מצה לילה הראשונה: ראיה. מצות עשה היא יראה כל זכורך: ראיה ראיה מהקהל. דכתיב ביה (דברים לא) בבא כל ישראל ליראות והתם נשים חייבות דכתיב האנשים והנשים והטף: ואדילפינן מתפילין לפטורא. אמתני' (לעיל דף כט.) פריך דגמר כל מצות עשה שהזמן גרמא מתפילין לפטור את הנשים בבנין אב דמה מצינו בתפילין: נילף. בנין אב במה מצינו משמחה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות: בעלה משמחה. אין חובת השמחה תלויה בה אלא על בעלה שישמחנה קרי ביה ושימחת: אלמנה מאי איכא למימר. הא כתיב בה שמחה דכתיב (דברים טז) והגר והיתום והאלמנה: בשרויה אצלו. לא נצטוית היא אלא בעניה הכתוב מדבר ונצטוה מי שהיא שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל ומשתה וכלי פשתן: אי הכי תפילין וראיה נמי ניהוי שני כתובים כו'. והיכי ילפת מתפילין לפטור הא כתיב פטורא בין בתפילין דאיתקיש לת''ת בין בראיה דכתיב זכורך להוציא את הנשים: צריכי. למיכתב פטורא בתרוייהו דלא גמירי מהדדי הילכך לאו למימרא דאין מלמדין איכתיב בתרוייהו אלא משום דלא הוה גמיר חד מחבריה כדמפרש ואזיל: דאי כתב רחמנא. פטורא דנשים בתפילין ולא כתב בראיה ה''א נילף ראיה מהקהל לחייב את הנשים: א''ה מצה והקהל נמי צריכי. ולאו שני כתובים הבאים כאחד נינהו ונילף שאר מצות עשה מינייהו לחיובא: למאי צריכי. תרוייהו אלא חד מינייהו נכתוב ונגמר אידך מיניה עם כל שאר מצות עשה: בשלמא אי הוה כתב. חיובא בהקהל לא הויא אתיא מצה מיניה בבנין אב דאנא אמינא נגמר ג''ש מחג הסוכות ט''ו ט''ו מה להלן נשים פטורות דכתיב האזרח להוציא הנשים אף מצה נשים פטורות: ואנא אמינא טפלים חייבין. דכתיב (דברים לא) והטף: מא''ל. נילף כל מצות עשה שהזמן גרמא ממצה והקהל לחיובא: ממורא. איש אמו ואביו תיראו דילפינן ביה נשים לעיל (דף כט.) כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים: ונילף מתלמוד תורה. לפטורה:

סד''א נילף ט''ו ט''ו מחג המצות מה להלן נשים חייבות. פירש בקונטרס כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וא''ת למאי איצטריך במצה דכל שישנו בבל תאכל ולומר דנשים חייבות במצה בלאו הכי נמי ידעינן שנשים חייבות במצה דאי פטורות למה לי האזרח להוציא את הנשים דגבי סוכה פשיטא דפטורות דהא מ''ע שהזמן גרמא היא אלא ש''מ דנשים חייבות במצה ולהכי איצטריך האזרח גבי סוכה להוציא את הנשים דלא נילף ט''ו ט''ו מחג המצות ואם כן למה לי טעמא דכל שישנו וי''ל דע''כ איצטריך לטעמא דכל שישנו דאי לא דחזינן מיניה דנשים חייבות במצה ה''א האזרח אתא לרבויי נשים דלמעוטי לא איצטריך דהא מ''ע שהזמן גרמא הוא אבל השתא דחזינן דחייבות במצה מכל שישנו בבל תאכל חמץ א''כ ע''כ האזרח למעוטי אתא דלרבות לא איצטריך דמג''ש דט''ו ט''ו נפקא: אשה בעלה משמחה. פי' בקונטרס אין חובת השמחה בה אלא על בעלה שישמחנה אלמנה מאי איכא למימר פירוש דכתיב בה שמחה דכתיב (דברים טז) והלוי והגר והיתום והאלמנה ומשני בשרויה אצלו כלומר לא נצטוית היא אלא בעניה הכתוב מדבר שנתחייב מי שהיא שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל ובמשתה וכלי פשתן עד כאן לשונו וקשה לר''ת דהיינו בזמן שאין בהמ''ק קיים כדמוכח בערבי פסחים (פסחים דף קט.) דקאמר אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להם בבגדי צבעונים וההוא מילתא לא מיתוקמא אלא בזמן שאין בהמ''ק קיים כדאמר התם דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין אבל בזמן שבהמ''ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ועוד דמשמע מתוך לשון הקונטרס שאינו חייב להעלותה לירושלים ולהאכילה שלמי שמחה מיהו במס' חגיגה (דף ו.) לא משמע הכי דקאמר התם בן שאינו צריך לאמו חייב להעלות עולת ראיה להר הבית ואם הוא צריך לאמו אינו חייב ופריך עד האידנא מאן אתייה וקאמר אביי עד הכא דהוה אמיה דמיחייבה בשמחה אתייה ועוד אי שמחה בכלי פשתן זה יכולה לעשות בביתה ועוד תניא בתוספתא (דחגיגה פ''א). שלש מצות נצטוו ישראל ראיה חגיגה שמחה יש בראיה שאין בשניהם שכולה לשמים ויש בחגיגה מה שאין בשניהם שכן נוהגת לפני הדבור ויש בשמחה שאין בשניהם שהשמחה נוהגת באיש ובאשה אלמא בגוף הקרבן קאמר ומפרש ר''ת אשה בעלה משמחה בשלמי שמחה שלו שהחובה מוטלת על בעלה ובאלמנה על ששרויה אצלו אבל היא גופא לא מיחייבא לאתויי שלמי שמחה: ואי כתב ראיה ולא כתב תפילין. אינו ר''ל דלא ליכתוב תפילין כלל דמצות תפילין איצטריך ליכתוב אלא ה''ק לא ליכתוב תפילין היקישא דתפילין לת''ת: ולא בעי הקהל. פי' לא ליכתוב חיובא דנשים גבי הקהל אבל מצות הקהל בעי למיכתב: ה''א נילף ראיה ראיה מהקהל. וא''ת הא אמרינן מצה והקהל הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וי''ל דמג''ש דראיה ראיה הוה אמינא דילפינן ראיה מהקהל: ואנא אמינא טפלים חייבים נשים לא כל שכן. וא''ת למה לי האי ק''ו בלאו ק''ו נמי מצי למילף הקהל ממצה לחייב נשים ואפילו לא כתיב נשים בהקהל כלל שכן שיטת כל שני כתובים וי''ל דאי לא כתיב נשים בהקהל ה''א אדרבה נילף ראיה דהקהל מעולת ראיה ולפטור כדקאמר לעיל וא''ת כיון דלא נילף חיוב דהקהל ממצה למה לי דאמר ליכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל בלא מצה נמי נפקא לן חיובא בהקהל מטפלים בק''ו טפלים חייבים וכו' וי''ל דאי לא כתיב נשים במצה הוה אמינא דמקל וחומר לא אתו נשים לחיובא דטפלים מעלו מנשים לפי שבאים לכלל חיוב אבל נשים אין סופן לבא לידי חיוב לא אבל השתא שמצינו דנשים חייבות במצה וטפלים פטורים מעתה נוכל לדון מק''ו בהקהל היכא דטפלים חייבים אינו דין שיהו נשים חייבות: נשים חייבות מנ''ל דיליף ממורא. וא''ת אמאי לא קאמר דילפינן ממזוזה ויש לומר דהוה מצי למימר דיליף ממזוזה וחד מינייהו נקט וא''ת אם כן הוי מורא ומזוזה שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין וי''ל דצריכי תרוייהו דאי כתב מורא ולא כתב מזוזה הוה אמינא דבמזוזה יהיו פטורים דילפינן מת''ת ואי כתב מזוזה ולא כתב מורא הוה אמינא דבמורא יהיו פטורין כדלקמן (דף לה.) דאין סיפק בידה לעשות: ונילף מת''ת. ואם תאמר אדרבה אית לן למילף ממורא לחיוב דהא אמר פ''ק דיבמות (דף ח.) כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ואמר הר''ם דמסברא דמת''ת איכא טפי למילף כיון דאשכחן דנשים פטורות ממצוה יקרה וחביבה כת''ת דין הוא שיהו פטורין בכל השאר שלא הזמן גרמא עי''ל דסברא הוא למילף טפי מת''ת ממורא דשאני אב ואם דהוקש כבודם לכבוד המקום ואין למילף שאר מצות מינה עי''ל דאין סברא לומר נילף ממורא דמורא נמי לפעמים דאינה חייבת היכא דרשות אחרים עליה כדאמרינן (לעיל דף ל:) אשה אין סיפק בידה לעשות:

דף לד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד