קידושין לג ע"ב

דף לג - ב

אמר רבי אייבו: אמר רבי ינאי:  אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא בשחרית וערבית בלבד, כדי שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים, שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא בשחרית וערבית בלבד. ^[466] הלכך, מי שעמד בפני רבו בשחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא בערבית בלבד. ^[467], ^[468]

מיתיבי סתירה לדברי רבי אייבו מהברייתא דלעיל:

שנינו בברייתא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח? תלמוד לומר "זקן ויראת".

ואי אמרת שאין עומדים מפני הרב אלא בשחרית וערבית בלבד, אמאי לא, מדוע שלא יעבור בקהל בשחרית וערבית? ניטרח, וכי טירחה היא זו?! והלא חיובא הוא לקום פעמיים ביום לחכם, ואינו גורם להם שום טרחה יתירה!

אלא לאו, כולי יומא. בהכרח, צריך לקום כל היום, בכל זמן שהחכם עובר!

ודחינן: לא! לעולם אין תלמיד חכם רשאי לעמוד אלא בשחריתו ערבית בלבד. ואפילו הכי, כמה דאפשר ליה לרב, לא ניטרח, לא יטריחם למלא את חובתם.

אמר רבי אלעזר: כל תלמיד חכם שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח.

שנאמר [קהלת ח יג]: "וטוב לא יהיה לרשע, ולא יאריך ימים, כצל, כאשר איננו ירא מלפני האלהים".

וכך יש לפרש את הכתוב:

"וטוב לא יהיה לרשע" - אין טוב אלא תורה, שנאמר ^[469] "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי". ^[470] כלומר: תלמודו ישתכח ממנו.

"ולא יאריך ימים", אלא יהיה "כצל".

ולמה? " [ב] אשר איננו ירא מלפני האלהים".

ומורא זו המוזכר כאן איני יודע מהו, במה מתבטא שאיננו ירא מן האלהים?

כשהוא, כשהכתוב אומר [ויקרא יט לב]: "והדרת פני זקן ויראת מאלהיך", הרי למדנו שמורא זו קימה. והכתוב קורא למי שאינו קם מפני החכם 'רשע'. ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח.

ומקשינן: אמנם בענין קימה נאמר "ויראת מאלהיך", אבל, יש עוד מקומות שהוזכר בתורה מורא:

[א] בענין ריבית [ויקרא כה לו]: "אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלהיך".

[ב] בענין משקלות נאמר [דברים כה טו]: "אבן שלמה וצדק יהיה לך", ואחר כך נאמר: "זכור את אשר עשה לך עמלק, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים". ודרשו חכמים מסמיכות הפרשות: "ולא ירא אלהים" היינו שלא שמרו על הגינות המשקלות. ^[471]

ואם כן קשה: ואימא, אמור שמורא המוזכר כאן ["אשר איננו ירא מלפני האלהים"] היינו מוראת ריבית ומוראת משקלות! ומנין אתה יודע שהכתוב מדבר בענין קימה?

ומתרצינן: רבי אלעזר גזירה שוה "פני פני" גמר, למד. נאמר כאן: "אשר איננו ירא 'מפני' האלהים". ונאמר בענין קימה: '"מפני' שיבה תקום, ויראת". לפיכך, מורא האמור כאן הוא מורא של קימה. ^[472]

איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: בנו והוא רבו, בן שהוא רבו של אביו, מהו דינו לענין לעמוד מפני אביו?

תא [בוא] שמע ראיה שצריך לקום לאביו:

דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, חריף ! קום מקמי אבוך, קום מפני אביך! ורב יהודה היה רבו של אביו, רב יחזקאל. ^[473]

ודחינן: לעולם יתכן לומר, שכאשר הבן הוא רבו של אביו אינו צריך לקום מפניו משום כבוד אב.

ושאני שונה רב יחזקאל, דבעל מעשים טובים הוה, וצריך לעמוד מפניו מפני מעשיו ולא משום שהוא אביו. דהרי אפילו מר שמואל, רבו של רב יהודה, נמי קאים מקמיה גם הוא היה קם מפני רב יחזקאל.

אלא, שלפי זה קשה: מאי קאמר ליה? מדוע שמואל הוצרך להזהיר את רב יהודה לקום מפני אביו? והלא אפילו הוא עצמו היה קם מפניו מפני מעשיו! אלא בעל כרחך, נצטרך לומר ששמואל בא ללמד הוראה כללית שכל בן חייב לכבד את אביו מדין כיבוד אב, ולמרות שהוא רבו!

ומתרצינן: אמנם שמואל לא אמר לרב יהודה לכבד את אביו מדין כיבוד אב, אלא משום שבעל מעשים הוא, והכי קאמר ליה. וכך התכוין לומר לו:

זימנין דאתי מאחורי, לפעמים כאשר אתה יושב מולי, כדרך התלמיד שיושב מול רבו, ^[474] אביך רב יחזקאל בא מאחורי, ואני אינני רואהו, ולפיכך איני קם מפניו. ועל פי הדין אינך צריך לקום מפני רב יחזקאל בכגון זה. מפני שאין חולקים כבוד לתלמיד [רב יחזקאל] במקום הרב [שמואל], אלא אם גם הרב עצמו חולק עלו כבוד. ^[475]

ובכל זאת, אני מוחל על כבודי, וקום את מקמיה, ולא תיחוש ליקרא דידי, עמוד אתה מפניו, ואל תחוש לכבודי שלי.

לסיכום: הגמרא לא פותרת את השאלה בבן שהוא רבו של אביו, האם הבן צריך לקום מפני האב או לא. ^[476]

איבעיא להו, שאלה נוספת הסתפקו, בבן שהוא רבו של אביו:

בנו והוא רבו, בן שהוא רבו של אביו, מהו הדין לענין שיעמוד אביו מפניו מדין מצות כיבוד רבו?

תא [בוא] שמע ראיה שצריך לקום מפניו: דאמר רבי יהושע בן לוי: אני איני כדי [ראוי] לעמוד מפני בני, אלא מפני שבני התחתן עם בתו של הנשיא, ולפיכך אני צריך לקום מפניו, משום כבוד בית הנשיא.

ומאחר שרבי יהושע בן לוי אמר: "אני איני ראוי לעמוד מפני בני", משמע שיתכן מצב שיהיה אב שראוי לו לעמוד מפני תורתו של בנו, כגון כשבנו הוא רבו. ורבי יהושע בן לוי אמר: אני אינני תלמיד של בני. אלא אדרבה, אני רבו.

טעמא, וכל הטעם לכך שאיני ראוי לקום בפניו היינו משום דאנא רביה, שאני רבו, ומשמע הא איהו רבאי, קאימנא מקמיה. אילו הוא היה רבי, הייתי קם מפניו, על אף שהוא בני ואני אביו.

ודחינן: הכי קאמר, יתכן שכך רבי יהושע בן לוי התכוין לומר: אני איני כדי ראוי לעמוד מפני בני, ואפילו אם הוא היה רבאי [רבי]. דהא אנא אבוה, שהרי אני אביו, ואין אב קם מפני בנו אפילו כשהוא רבו. אלא משום כבוד בית הנשיא אני קם מפניו.

לסיכום: הגמרא לא פתרה את השאלה בבן שהוא רבו של אביו, האם האב חייב לקום מפני בנו. ^[477] ומביאה הגמרא בעיה נוספת בענין כיבוד הרב:

איבעיא להו, עוד הסתפקו בני הישיבה:

אם היה רבו רוכב על בהמה, צריך לקום בפניו או לא.

וצדדי הספק הם:

האם רכוב כמהלך דמי, הואיל והבהמה שתחתיו הולכת, הרי זה כאילו הוא עצמו מהלך. ^[478]

או לא כמהלך הוא, אלא כיושב. שהרי למרות שהבהמה הולכת, הוא עצמו יושב.

אמר אביי: תא [בוא] שמע ראיה שרכוב כמהלך הוא:

נאמר בענין מצורע [ויקרא יג מו]: "טמא הוא, מחוץ למחנה 'מושבו'".

ובתורת כהנים [שם] דרשו מהמילה 'מושבו' שמקום מושבו של המצורע טמא, ^[479] וכל אדם שעומד שם נטמא.

ומכאן אמרו חכמים: ^[480] אם היה הטמא [המצורע] יושב תחת האילן, וטהור עומד שם, אזי הטהור נעשה טמא. מפני שכל המקום שתחת האילן נחשב מקום "מושבו" של המצורע.

אבל, אם היה הטמא [המצורע ^[481]] עומד תחת האילן, וטהור יושב שם, ^[482] הרי זה נשאר טהור. כי מאחר שאין המצורע יושב שם אין זה נקרא "מושבו".

ואם ישב הטמא, נעשה הטהור לטמא. מפני שהמקום נקרא "מושבו" של המצורע. ^[483]

וכן, כשם שאדם אשר יש בו נגע צרעת מושבו מטמא, כך באבן המנוגעת, ^[484] אם אדם נושאה תחת האילן וטהור יושב שם, לא נטמא הטהור עד שנושא האבן ישב. ואם ישב נושא האבן, אזי הטהור נטמא אפילו אם הוא עומד. ^[485]

עד כאן דברי הברייתא.

ואמר על כך רב נחמן בר כהן: מאחר ששנינו בברייתא "וכן באבן המנוגעת" [אם היה האדם הנושאה עומד, ^[486] אין הטהור נטמא]:

זאת אומרת, רכוב כמהלך דמי. שהרי האבן עצמה יושבת [נחה] ביד האדם. והאדם הנושאה הוא זה שהולך, ומחמת הליכתו נחשבת גם האבן כמהלכת. ולפיכך אינה מטמאה.

ואם כן, שמע מינה שאף אדם הרוכב על גבי בהמה, נחשב אף האדם למהלך, מחמת הליכת הבהמה.

ולפיכך, אם היה הרב רוכב על גבי בהמה, חייב התלמיד לקום מפניו. מפני שהרי זה כמהלך.

ומביאה הגמרא בעיה נוספת בהלכות קימה והידור:

איבעיא להו: מהו הדין לענין לעמוד מפני ספר תורה? צריך לעמוד או לא?

רבי חלקיה ורבי סימון ורבי אלעזר אמרי: צריך לעמוד מפני ספר תורה, שהרי אם מפני לומדיה ^[487] עומדים, מפניה לא כל שכן?!

ועתה הגמרא מבררת האם אדם שעוסק בתורה צריך לקום מפני רבו שעובר באותה שעה.

רבי אלעי ורבי יעקב בר זבדי הוו יתבי, היו יושבים ועוסקים בתורה, חליף ואזיל עבר והלך רבי שמעון בר אבא לפניהם, וקמו מקמיה מפניו.

אמר להו: משתי סיבות לא היה ראוי לכם לקום מפני:

חדא, סיבה אחת: דאתון חכימי, ואנא חבר. אתם חכמים, ואני איני אלא "חבר", ואיני רבכם.

ועוד סיבה: הרי אתם יושבים ועוסקים עכשיו בתורה, וכלום תורה עומדת מפני לומדיה?! והלא כאשר אתם קמים הרי זה כאילו התורה עצמה קמה בפני, שאני מלומדיה!

אך, דברי רבי שמעון בר אבא אינם מוסכמים על דעת הכל.

אלא, הוא סבר לה כרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה.

אבל, לייט עלה אביי, אביי קילל את מי שמקיים את דברי רבי אלעזר. מפני שלדעת אביי אפילו בשעה שאדם עוסק בתורה חייב לקום מפני רבו. ^[488]

ועתה הגמרא מבררת בענין אדם שקם מפני רבו או מפני הנשיא, אימתי הוא רשאי לשבת:

לגבי משה רבנו נאמר [שמות לג ח]: "והיה כצאת משה אל האהל, יקומו כל העם, ונצבו איש פתח אהלו, והביטו אחרי משה עד בואו האהלה".

רבי אמי ורבי יצחק בר נפחא נחלקו, כיצד לדרוש את מה שהביטו אחרי משה עד בואו האהלה:

חד, אחד מהם אמר: יש לדרוש את הכתוב לגנאי. כלומר: בני ישראל נהגו בכך שלא כהוגן. ויבואר להלן.

וחד אחד מהם אמר: יש לדרוש את הכתוב לשבח. כלומר: בני ישראל נהגו בכך כהוגן. וכדלהלן:

מאן דאמר לגנאי, אותו הגנאי הוא כדאיתא, כפי שמפורש במדרש תנחומא שם, ומפני שהדבר מגונה לא רצה הש"ס לפרסמו.

[והיינו שאמרו: "ראו כמה עבים שוקיו, כמה צוארו שמן, והכל משלנו"].

מאן דאמר לשבח, השבח שבדבר מבואר במאמר שלפנינו:

אמר חזקיה: אמר לי חנינא בריה דרבי אבהו, אמר רבי אבהו, אמר רבי אבדימי דמן חיפא:

א. הרואה חכם עובר, עומד מלפניו משעה שהחכם נכנס לתוך ד' אמות שלו. ^[489] וכיון שהחכם עבר והתרחק ד' אמות נוספות שמצידו השני של האדם, יושב. ^[490]

ב. הרואה את אב בית דין עובר, עומד מלפניו מלא עיניו משעה שרואהו ואפילו ממרחק, ואינו יושב עד שישב הנשיא במקומו. ^[491], ^[492]

שנאמר [שם]: "והביטו אחרי משה עד בואו האהלה". כלומר: הביטו עליו ונשארו עומדים עד שראוהו בא לאהל שאז מותר להם לשבת. ומשה נשיא היה.

ומכאן שהרואה נשיא עובר, אינו רשאי לשבת עד שהנשיא ישב במקומו.

עד כאן הגמרא דנה בענין כיבוד הרב והנשיא.

וכל זה הובא כאן בדרך אגב, מאחר שדנו בענין כיבוד אב ואם, שהוזכר במשנתנו שאחד אנשים ואחד נשים חייבים בכך.

ועתה הגמרא חוזרת לבאר את המשך משנתנו:

שנינו במשנה: ^[493] כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות. וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין.

ומביאה הגמרא הברייתא המבארת את דברי המשנה:

תנו רבנן: איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? כגון: מצות סוכה ולולב, שאינן נוהגות אלא בזמן סוכות.

וכן שופר, שאינו נוהג אלא בראש השנה.

וכן ציצית, שאינה נוהגת אלא ביום. ^[494]

איזהו מצות עשה שהזמן גרמא וכו' וציצית. ואיכא נסחי דלא כתיב בהו ציצית משום דרבנן סברי מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא דלילה זמן מצות ציצית הוא כדאיתא במסכת מנחות דף מ"ג ע"א ובתוספתא נמי הכי תני לה איזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא (דתניא) [כגון] אבידה ושלוח הקן מעקה וציצית רבי שמעון פוטר את הנשים ממצות ציצית מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא ונסחי דכתיב בהו מצות עשה שהזמן גרמא ציצית משום דק"ל כרבי שמעון.
ואיכא דקשיא ליה נשים אמאי פטורות מן הציצית והא איתקש לכלאים דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דאיתיה בלא תלבש שעטנז ישנו בקום עשה ציצית כדאמרינן במצה וחמץ. וניחא ליה כיון דתרי קראי נינהו לא אמרינן כל שישנו בזה ישנו בזה. וליתא אלא עיקר טעמא משום דגבי מצה וחמץ לא איצטריך היקשא אלא להכי אבל לגבי כלאים וציצית איצטריך להתיר כלאים בציצית ואין אומרים בכיוצא בזה הואיל ואיתקוש איתקוש שאין היקש למחצה שכן הדין נותן זו שהיא מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות בה וזו מצות לא תעשה ונשים חייבות בהם בכל מקום וה"נ אמרינן לקמן בכה"ג (קידושין דף לה:) ואי משום ג"ש להכי הוא דאתא ואמרי' נמי (דף לו.) תפילין גופייהו מהכא גמיר להו.
והוי יודע דהאי תנא כי תני איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה. ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון מזוזה ותנא ושייר במצות עשה שהזמן גרמא שייר תפילין דכתיב בהדיא דפטורות ואי סבר שאין הזמן גרמא שייר ראיה ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא מורא וכבוד בכורים חלה כסוי הדם ראשית הגז מתנות ספירת העומר פריקה טעינה פדיון פטר חמור ורוב המצות כן אלא לא לפרש בא ולמנות את כולם שאם בא לפרטן בפרט הוה ליה למימר אלו מצות עשה וכו' מדקתני איזוהי שמע מינה כגון קתני וכן בירושלמי בריש' וסיפא, ויש מי שטעה בזה ולכך כתבתי:

הא דאמרינן חכם עובר עומד מלפניו ד"א. פי' ר"י ז"ל שלא נאמרו דברים אלא שלא בבהמ"ד אבל בבהמ"ד סדר אחר יש בדבר כדאיתא בהוריות וכמו שהבי' רבינו אלפסי ז"ל בהלכיותיו ותו לא מידי:

תנו רבנן איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה ולולב ושופר ואי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה מעקה אבדה ושלוח הקן. פי' לאו דוקא הני דהא איכא נמי אחריני דבמצות עשה שהזמן גרמא איכא תפילין וראיה ובמצוות עשה שלא הזמן גרמא איכא מורא וכיבוד ביכורים חלה כסוי הדם ואחריני טובא אלא דתנא ברא תנא ושייר והיינו דלא קתני אלא דמשמע דוקא אלא כגון קתני דמשמע דאיכא נמי אחריני והא דלא קתני ציצית לא ברישא ולא בסיפא משום דהוי בפלוגתא דר"ש ורבנן דלרבנן דסבירא להו דלילה נמי הוי זמן ציצית הוי מצות עשה שלא הזמן גרמא דנשים חייבות אליבא דרבנן ופליג עלה רבי שמעון דאזדא לטעמיה דסבר לילה לאו זמן ציצית הוא והוי מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ובפלוגתא לא קא מיירי. מיהו בתוספתא חשיב לה בהדי מצות שלא הזמן גרמא דנשים חייבות אליבא דרבנן ופליג עליה רבי שמעון דאזדא לטעמיה דאמרינן דסבר לילה לאו זמן ציצית והוי מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות:

ואיכא נוסחי בגמרא דילן דחשביה לה ברישא ואתיא כרבי שמעון דהלכתא כוותיה בסוגיין בכולן תלמודא כוותיה כדאמרינן התם גבי הא דתניא סדין בציצית בית שמאי פוטרים ובית הלל מחייבים מאי טעמא דבית שמאי גזיר' משום כסות לילה והכי נמי מוכח בכמה דוכתי:

וקשה לן אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לרבי שמעון דהא דרשינן סמוכים דציצית וכלאים למיפטר כלאים בציצית וא"כ טמא נמי כל שישנו בבל תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך וכל שאינו בבל תלבש שעטנז אינו גדילים תעשה לך והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תלבש שעטנז דהא מצות לא תעשה היא איתנהו נמי בגדילים תעשה לך דהא דכותה דרשינן גבי מצה דאע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות בה דאמרינן כל שישנו בבל תאכל עליו חמץ ישנו בקום אכול מצה כדאיתא בפסחים. ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למידרש מילתא אחריתי גבי ההיא סמיכותא דרשינן הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאיכא למידרש ביה למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשינן ביה אידך דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ובהא רהטא שמעתין כדבעינן למימר קמן. והא דמחייב נשים באבדה ומעקה ושליח הקן משום דהוה מצות עשה שלא הזמן גרמא:

תלמיד היושב לפני רבו ועוסק בתורה אינו זקוק לעמוד מפניו כל זמן שהוא יוצא ובא אלא שתי פעמים ביום דיו שישוה כבודו לכבוד שמים אבל שתי פעמים ביום יעמוד מפני רבו אפילו בשעה שעוסק בתורה הא כל שיושב במקרה ותלמיד חכם עובר עומד אפילו מאה פעמים כמו שביארנו והוא שאמרו בבבא בתרא ר' אסי כד הוה חליש מגירסא אמר איקום אפיתחא דבי מדרשא דכי חלפי רבנן אקום מקמיהו ויש מפרשין שמפני אדם אחד אינו רשאי לעמוד אלא שני פעמים ביום אבל להרבה תלמידי חכמים עומד מפני כל אחד מהם שני פעמים והיא היא כונתו של ר' אסי ויש מפרשים שכל תלמיד חכם צריך לעמוד כל זמן שיראהו ואפילו תלמיד היושב לפני רבו ושמועה זו פירושה שאינו רשאי להשתדל בכך עד שיכין עצמו לעמוד במקום שתלמידי חכמים מצויים לעבור שם אלא שתי פעמים ביום שהרי אינו מזמין עצמו לכבוד שמים אלא שתי פעמים ביום ויש מפרשים בשמועה זו שאינו חייב ומכל מקום אם רצה להזמין עצמו מאה פעמים לאדם אחד מותר שהרי בכבוד שמים ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ואע"פ שאמרו אינו רשאי פירושו אינו חייב וכן הם מפרשים מה שאמרו אין בעלי אומניות רשאין וכו' אלא שאנו מפרשין בה לשון ראשון על מלאכת אחרים כמו שכתבנו:

היה הבן תלמיד חכם והוא רבו של אביו הוא חייב לעמוד מפני אביו ואין אביו חייב לעמוד מפניו:

ורכוב הרי הוא כמהלך לענין זה ועומדין מפניו על הדרך שעומדין מפני המהלך:

המצרע מטמא באהל על הדרך שביארנו בשלישי של ברכות ומכל מקום אין טומאת אהל שבו הולכת על סדר טומאת אהל של מת שהמת מטמא כל המתאהל עמו אע"פ שלא היה המת עומד אלא שהיו מעבירין אותו אבל מצורע אין מטמא באהל אלא אם כן הוא עומד מעתה היה המצורע יושב או עומד תחת האילן וטהור עובר הרי הטהור טמא שאין קפידא בטהור אם עובר אם עומד או יושב אבל אם היה הטהור עומד או יושב והמצורע עובר לא נטמא הטהור וכן בנושא אבן המנוגעת:

ספר תורה כל זמן שמגביהין אותה או מעבירין אותה ממקום למקום עומדין מפניה מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן ומכל מקום דוקא בספר תורה שיש בה קדשה יתירה אבל לשאר ספרים אין עומדין כלל ומה שאמרו במסכת מכות כמה טפשאי הני דקיימי מפני ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה שהרי אמרה תורה ארבעים יכנו והם דרשו ארבעים חסר אחת לא שיהא תלמיד חכם גדול ממנה אלא כך פירושו הואיל והם יודעים את התורה כל כך שמתוך מה שהם דורשים בה נראים כסותרים דבריהם ודאי ראוי לעמוד מפניהם:

זה שביארנו שאדם חייב לעמוד מפני תלמיד חכם דוקא מי שאינו עוסק בתורה אבל כל שהוא עוסק בתורה ועבר לפניו תלמיד חכם אינו זקוק לעמוד אלא אם כן היה רבו:

ולענין ביאור זו היא שאמרו ר' אלעזר ור' יעקב הוו יתבי כלומר והיו עוסקין בתורה חלף ר' שמעון וקמו מקמיה אמר להו חדא דאתון חכימי ואנא חבר כלומר ואין הרב זקוק לעמוד מפני תלמיד וזו הלכה היא אלא שאחר כך אמר ועוד כלום תורה עומדת מפני לומדיה וזה שהוא קורא אותם תורה הענין הוא מצד שהיו עוסקים בתורה והפירוש כלומר ואפילו הייתי רב לכם הואיל ואתם עוסקים בתורה אינכם רשאים להתבטל ולעמוד שאין תלמיד חכם העוסק בתורה רשאי לעמוד לפני רבו העובר לפניו בשעה שעוסק בתורה ועל זו האחרונה אמרו לייט עלה אביי כלומר שמפני תלמיד חכם אחר הוא שאינו רשאי לעמוד הא מפני רבו צריך לעמוד וכן הלכה:

אע"פ שבחכם אינו עומד עד שיהא סמוך לו בארבע אמות וכיון שעבר יושב באב בית דין עומד כמלא עיניו ואינו יושב עד שיעבור מלפניו ארבע אמות ובנשיא עומד כמלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו או שיתכסה מעיניו וגאוני הראשונים כתבו שכך הדין ברבו מובהק ומה שאמרו במסכת הוריות שכשאב בית דין עובר עושין לו שתי שורות אחת מלפניו ואחת מלאחריו פירושו בשעה שנכנס לבית המדרש:

בגמ' אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו וכו'. תמי' לי כל הני דלעיל שהיו מקפידין אפי' בסעודה וכי כולהו מיירי בשלא עמדו שחרית ערבית ואין נראה לחלק בין רבו מובהק דהא מפרש טעמא שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. ואין לו' דוקא קא' להשכים לפתחו או ללכת במקום שעתיד רבו לעבור כדי לעמוד מפניו כמו שמשכימים ומעריבין לכבוד שמים לתפילה דא"כ מאי קאמר שלא יטריח ונראה לפ' דדוקא קאמר בבית המדרש או במקום הצנוע אבל במקום שיש שם בני אדם ויחשדוהו אם לא יעמוד מפניו חייב ואי הוה מפרשי לשון רשאי חייב ניחא:

ואימה זו מורא משקלות. וק' שלא מצינו בשום מקום דכתיב בהו מורא ואית דגרסי מכשולות דכתיב ולפני עור לא תתן מכשול ויראת וי"ל דלא דמי דבעמידה לפני זקן שייך מורא השם טפי כדאמרי' ומורא רבך כמורא שמים את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ור"ת מפרש דבמשקלות כתיב מורא משום דבתרי' דלפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך לא תעשו עול במשפט בפ' קדושים תהיו ובתר ה"נ כתיב לא תעשו עול במידה במשקל ובמשורה וילפי' הך עול מהך עול דכתיב אצל ויראת. ומיהו ק' דשבק תלמוד מכשולות דכתיב ביה בהדיא ונקט משקולות וי"מ מוראת משקולות משום דכתיב בפ' זכר את אשר עשה לך עמלק ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהי' היינו שלא היה זהיר במשקולות ועל עון זה בא עמלק דבתר פר' משקלות כתיב בפ' כי תצא והיינו דכתיב במשלי מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלימה רצונו וסמיך לי' בא זדון ויצא קלון כלומר על עון זה בא עמלק זדונו וקלונו:

קום מקמיה ולא תיחוש ליקרא דידי לפי שגם אני הייתי עומד אם הייתי רואהו אבל אם לא היה שמואל עומד מפניו גם רב יהודה לא היה לו לעמוד מפניו כדאמרי' ביש נוחלין והלכתא חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב והלכתא אין חולקים ול"ק הא דפליג ליה רביה יקרא והא דלא פליג ליה רביה יקרא:

איבעיא להו רכוב כמהלך דמי. הוה מצי לאוכוחי מאביי דלעיל דקאים מקמיה דרב יוסף מכי הוה חזי אודנא דחמריה אלא דניחא ליה למפשט מברייתא ולא דמי לספינה דאמרי' בפ"ק דב"מ (ט':) דלא חשיבא כחצר מהלכת דמינח קא ניחא ומיא הוא דקא ממטו לה דהת' טעמא משום דילפי' מידה ומינח ניחא ואיהי קא מסגיא תותא תדע דהא בפ"ק דשבת אמרי' אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתו ולא אמרי' דמיא קא ממטו לה:

מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש. וא"ת והא בפ' בתרא דמכות קא עביד ק"ו איפכא דקאמר כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמיה גברא רבא. וי"ל דלעולם ס"ת עדיפא אלא ה"פ התם טפשאי נינהו דקיימי מקמיה ס"ת ולא קיימי מקמיה גברא רבא דס"ת גופו לא ידעי' אלא מק"ו דגברא רבא:

חכם עובד עומד מלפניו ד' אמות. במס' הוריות מפ' סדר אחר וי"ל דהתם מיירי בבית המדרש שהיו יושבים שורות שורות והכא בר"ה כי ההוא מעשה דמשה:

אפ"ה לא נטרח שחרית וערבית:

מקמי אבוך ורב יהודה היה רבו שלמדו כי הוה תני לרמי בריה הנשרפין בנסקלין והוה תני ליה נסקלין בנשרפין כדאי' באלו הן הנשרפין ולעיל מייתי לה בגמרא אגב גררא:

כמהלך וחייב לעמוד ופסק הר"ש כפשט המימרא דשמואל דמשמע אפי' בנו רבו עומד מפני אביו ואינו עומד מפניו:

שהזמן גרמא כלומ' שזמן קבוע לעשות המצוה והזמן גורם עשייתה.

ואימא מוראת ריבי' ומוראת משקלות אין כתיב מורא במשקלות לא בפרשת קדושים ולא בפרשת כי תצא ויש גורסין מורא מכשולות דכתיב ולפני עור לא תתן מכשול ולפי גירסא זו יש עדיין לגמגם כשמתרץ רבי אליעזר פני פני גמר ואימא פני דלפני עור ויש לומר כיון דגזירה שוה גמיר כך קיבל דהאי פני זקן אתי' לגזירה שוה מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן ובפרק אלו הן הלוקין אמרינן אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה דאלו בספר תורה כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן בצרי חדא והכין פירושו כלום למדו ספר תורה אלא מקל וחומר דחכם דכתב בו עשה ובספר תורה לא כתב מידי אלא בקל וחומר קא אתי:

תוס' בד"ה אין תלמיד חכם רשאי לעמוד כו' שמא קמו מפניו שחרית וערבית כו' עכ"ל ולשון ת"י ותימה וכי כל הני דלעיל איירי כשלא קמו ערבית ושחרית כו' וצ"ל אינו רשאי אינו חייב כדפ"ל עכ"ל:

מורא זו איני יודע מהו כשהוא אומר ויראת מאלהיך הרי מורא זו קימה כו'. והא דלא קאמר מורא זו מוראת שמים גופיה כדכתיב את ה' אלהיך תירא וגו' די"ל דא"כ הל"ל אשר איננו ירא מלפני ה' אלהים כי התם ולכך מקשה נמי מקרא דמוראת רבית כו' דכתיב כה"ג דלא כתיב ביה ה' ויש לדקדק אמאי לא פריך מקרא דאונאה דכתיב ביה נמי ויראת מאלהיך מקמי קרא דרבית ויש ליישב דהיינו משקלות שמאנה חבירו במשקל ונקט משקלות משום דמפורש ביה טפי ולא ירא אלהים כמ"ש התוספות וק"ל:

אבעיא להו רכוב כמהלך דמי כו'. והני עובדי דלעיל אביי מכי הוה חזי לאודניה דחמרא דרב יוסף כו' ואביי הוה רכיב חמרא כו' לבתר דמבעיא לן ופשט ליה הכי הני הוי וק"ל:

[ק"ו מפני לומדיה עומדין מפניה לכ"ש כו'. מה שיש לדקדק בזה מפורש בחידושינו פרק אלו הן הלוקין ע"ש]:

נשיא עובר עומד כו' ואינו יושב כו' שנאמר והביטו אחרי משה עד וגו'. ארישא דקרא קסמיך דכתיב וקמו כל העם ונצבו וגו' וק"ל:

גמרא ניטרח חיובא הוא נמחק. נ"ב בס"א אינו:

שם ולא תיחוש ליקרי דידי. נ"ב פי' שגם אני הייתי עומד מפניו אילו ראיתיו הא לאו הכי לא הוה ליה למיקם מקמיה דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אלא היכא דפליג ליה רביה יקרא כדאיתא בפ' יש נוחלין ר"ן:

שם ר"א ורבי יעקב כו' כצ"ל:

גמרא ר"א פני פני גמר. כה"ג בסוכה (ה ב):

תד"ה ואימא. וקשה דל"מ בשום מקום דכתיב בהו מורא בהדיא. נ"ל דכיוונו לומר במלת בהדיא דמשמעות מורא איכא בהו. והוא דדרשינן בב"מ (סא ב) דלהכי נאמר יצ"מ גבי משקלות דאמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי כו' אני הוא שעתיד להפרע כו' ע"ש. ולכן נ"ל דברש"י ט"ס וצ"ל מאזני צדק וגו' הכתוב בפרשה קדושים אצל יצ"מ. ומ"מ הקשו התוס' שפיר דאע"ג דתני דבי רי"ש ושב הכהן כו' מ"מ מדדמי ליה ילפינן כדאמרי' בכ"ד:

בד"ה עומד מלפניו. השניות. הס"ד ואח"כ מתחיל ד"ח שנאמר:

גמ׳ אלא מאי קאמר. נ"ב כלומר מאי צריך לאזהורי׳ כיון שראה רב יהודה לשמואל רבו דקם מקמי דרי"ח אבוהי פשיטא דאיהו דבריה נמי הוי דמחייב למקים מקמיה ומשני תלמודא דה"ק זימנין דאתי מאחורי. ר״ל לפי שהתלמיד יושב לפני רבו בפנים אל פנים וזימנין דאתי רי״ח מאחורי׳ דשמואל וכי יתיב קמי ר"י ושמואל לא חזו ליה דליקום מקמיה א"ה אמר ליה אפי׳ הכי קום את מקמיה דכי חזית ליה לאבוך דאתי. דסד"א כיון דרבי׳ לא פליג לו יקרא אין לר"י לעמוד מפני אביו דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אלא היכא דרביה פליג ליה יקרא להכי אמר ולא תחוש ליקרא דידי שאלמלא ראיתיו גם אני עמדתי מפניו דפליגנא ליה יקרא. זה למדתי מדברי הר"ן הועתק בת"י:

שם מפני לומדיה עומדים מפני׳ לא כ"ש. נ"ב עי׳ מכות דף כ״ב: בתו״י ד"ה אין ת"ח וכו׳ אינו רשאי אינו חייב. נ"ב זה א״א לומר כאן דקא יהיב טעמא כדי שלא יהא כבודו מרובה וכו׳. והתימה לא מידי הוא בפרט לפי תי׳ התוס׳ לק"מ:

כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין עוֹמֵד מִפְּנֵי רַבּוֹ, נִקְרָא רָשָׁע וְאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ (קהלת ח, יג). הא דנענש בשתים אלו כי בתורה כתיב (משלי ג, טז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד לכן זה שלא נהג כבוד ברבו נמצא זלזל בכבוד התורה לכך לוקה בימין שמשם אורך ימים ולוקה בשמאל שמשם הכבוד כי על ידי ששוכח תלמודו מתבזה בעיני העולם יותר דאותו שלא למד מעיקרא הוא טוב ממנו כי זה אינו ניכר חסרונו וזה ניכר כי להיותו תחלה בעל תלמוד יבואו העולם לשאול ממנו דבר הלכה וכאשר לא ידע להשיב מתבזה מה שאין כן חכם מחריש חכם יחשב אבל זה אי אפשר לו להחריש ומוכרח שישיב בטענות ויתבזה בר מינן.

שֶׁנֶּאֱמַר "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵל" (קהלת ח, יג). הא דדמהו לצל נראה לי בס"ד כל משפיע אחוז באותיות יו"ד וא"ו של השם ברוך הוא וכל נשפע אחוז בשתי ההי"ן כי אותיות י"ו משפיעים ואותיות ה"א ה"א נשפעים וכנודע מסוד בציעת פת בשבת שצריך ארבע ככרות כנזכר בספר הכונות עיין שם. וידוע דאותיות יו"ד וא"ו הם אותיות 'צל' של 'צלם' כיצד? יו"ד פעמים יו"ד עולה ק' הסר מזה מספר עשרה השורש נשאר צד"י, וכן ו' פעמים ו' הוא ל"ו הסר מזה מספר ששה השורש נשאר ל' הרי הם אותיות 'צל' של צלם כנזכר בספרי המקובלים ז"ל. ולכן זה שלא כיבד את רבו שהוא משפיע דאחוז באותיות יו"ד וא"ו של השם שהם אותיות 'צל' דצלם לכך לא יאריך ימים כצל שהולך תכף.

גמ' יושב תחת האילן וטהור. עי' יבמות דף קג ע"ב תד"ה כיון שנכנס:

בד"ה אין תלמיד חכם רשאי כו' תימה למה איקפד רבא לעיל כו' עכ"ל. ולא ניחא להו למימר הכא דנהי דאין רשאין לעמוד אלא שחרית וערבית מ"מ הידור בעי למיעבד ומש"ה איקפד כדשנינן נמי לעיל אלא כיון דיהיב טעמא שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים משמע דכלל וכלל לא אבל מה שתירצו דהיכא דאיכא חשדא רשאין וחייבין אתי שפיר ועיין מ"ש לעיל:

גמרא כשהוא אומר ויראת מאלקיך הרי מורא זו קימה ואימא מורא דריבית ומורא דמשקלות. והקשו בתוספות דלא מצינו בשום מקום דכתיב בהו מורא ונדחקו ליישב ולולי שאיני כדאי היה נ"ל דאף לענין קימה גופא דמסיק לה קרא בהאי לישנא אשר איננו ירא מפני אלקים היינו משום דאיירי בכה"ג דדרשי' לעיל יכול יעצים עיניו כמי שלא ראה ת"ל ויראת ומש"ה קרי ליה רשע לפי שהוא כגונב דעת עליון והיינו דמקשה שפיר ואימא מורא ריבית ומורא משקלות דדרשינן נמי בפרק איזהו נשך למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בריבית ובמשקלות והיינו דכתיב בהם אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומסיק דבריבית היינו במי שתולה מעותיו בעכו"ם ובמי שמטמין משקלותיו במלח אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור כו' וא"כ לפ"ז שייך שפיר בריבית ומשקלות האי ענינא דאיננו ירא מלפני אלקים שגונב דעת עליון לתלות מעותיו בעכו"ם ולהטמין משקלותיו במלח ואף על גב דבמשקלות לא כ' מורא להדיא כיון דכתיב אני ה' ויציאת מצרים שפיר שייך האי לישנא וכמאן דכתיב מורא דמי ועי"ל דס"ד שויראת מאלקיך דכתיב לעיל מיניה בהאי פרשה גופא בקימה מפני שיבה וזקן שייך נמי לדרוש לאחריו דכתיב בהו הכא לא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל ובמשורה מאזני צדק אבני צדק וגומר ואף על גב דמפסיק בפסוק אונאת גרים בינייהו אין בכך כלום דהכי נמי אשכחן שכתבו התוספות בסוף תמורה דאיתקוש ערלה לכלאים דכתיבי בפרשת קדושים ואף על גב דאפסקו קראי טובא כמו שכתבתי בחידושי פסחים פרק כל שעה וכ"ש הכא דענין מורא גופא דשייך בקימה שייך בהאי ענינא גופא כמו במשקלות והא דקשיא ליה ואימא מורא ריבית ומשקלות ומשמע דלא בעי לאוקמי כלל האי קרא לענין קימה דכתיב מורא בהדיא נראה משום דלא משמע ליה דבמה שעבר על מצות עשה דקימה לקריי' רחמנא רשע ומש"ה הוי ניחא ליה טפי לאוקמי בריבית ומשקלות דהוי רשע דחמס כן נ"ל נכון וברור בעזה"י:

שם רבי חלקיה ורבי סימון ור"א אמרי מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש. ושמעתי מקשין כד הווינא טליא דהא בסוף מכות דף כ"ב אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה אלמא דגברא רבא עדיף והכא משמע איפכא ומתרצין דהתם נמי הכי קאמר דהני טפשאי דכיון דלא קיימי מקמי גברא רבה מנא להו דקיימי מקמי ס"ת מיהו לישנא דתלמודא שם לא משמע הכי והנלע"ד דהכא לא איירי אלא בסתם חכם דאפ"ה חייבין לעמוד מפניהם ושפיר הוו ק"ו לס"ת משא"כ התם איירי בגברא רבה ממש שראוי לישב בסנהדרין דעדיף מס"ת כדמסיק דאתי רבנן ובצרי חדא:

מכבוד שמים. שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית הלכך מי שעומד מפני רבו שחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא ערבית: אמאי לא. מאי טרחא איכא אורחא דמילתא הוא: לא ניטרח. גרסינן: וטוב לא יהיה לרשע. אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב אלמא תלמודו משתכח ולא יאריך ימים אלא כצל מה טעם לפי שאינו ירא מלפני ה' ומורא זו קימה היא כדמפרש ואזיל: מוראת רבית. דגבי רבית נמי כתיב (ויקרא כה) אל תקח מאתו וגו' ויראת וכן גבי משקלות (דברים כה) אבן שלמה וצדק וכו': פני פני גמר. כתיב הכא מלפני וכתיב התם (ויקרא יט) מפני שיבה: והוא רבו. הבן רבו של אביו: מקמי אבוך. ואע''ג דרב יהודה רביה דרב יחזקאל אבוה הוה כדאמרי' לעיל (דף לב.) אבא לא תתנייא הכי: אלא מאי קאמר ליה. אמאי צריך לאזהוריה אי לאו למילף מינה הוראה בעלמא דאף על פי שהוא רבו חייב לעמוד מפניו: אני איני כדאי לעמוד מפני בני. קס''ד דה''ק אני רבו של בני ולא הייתי כדי לעמוד מפניו אלא מפני שנתחתן בנשיא ומדקאמר אני איני כדי ש''מ דאילו היה כדי שהיה תלמידו הוה ליה למיקם: ה''ק. כלומר איני כדי דקאמר לאו משום גדולת תורה הוא אלא מפני שהוא אביו קאמר דאין אב כדי לעמוד מפני הבן: רכוב כמהלך דמי. רבו רכוב כמהלך דמי וצריך לעמוד מפניו: או לאו. כמהלך דמי אלא כיושב דבתריה דידיה אזלינן והא קא יתיב: ה''ג להך ברייתא בת''כ טמא יושב תחת האילן וטהור עומד טמא טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור ואם ישב הטמא הטהור טמא וכן באבן המנוגעת. ויליף לה מקרא דאין מצורע מטמא טהור הנכנס עמו לאהל אלא א''כ יושב המצורע ורישא דברייתא הכי איתא מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן כו': טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור. דישיבת טהור לא מהני מידי אלא ישיבת טמא: וכן באבן המנוגעת. ואדם נושאה תחת האילן וטהור יושב תחת האילן לא נטמא הטהור עד שישב נושא האבן ואם ישב נושא האבן נטמא הטהור ואפי' הוא עומד: זאת אומרת. מדקתני וכן באבן המנוגעת: רכוב כמהלך דמי. דלאו בתריה דידיה אזלינן אלא בתר בהמה הנושאתו דהא הכא לא בתר אבן אזלינן אלא בתר אדם הנושאה אזלינן דאי בתרה דידה אזלינן אפילו לא ישב נושאה נטמא הטהור דהא איהי מיתב יתבא בחיקו או בכתיפו של זה הנושאה: מהו לעמוד. מי מיחייב למיקם או לא: תורה עומדת מפני לומדיה. בתמיה לפי שעסוקים בדבר הלכה היו קרי להו לדידהו תורה עצמה ולדידיה קרי לומדיה: לייט עלה אביי. אהך דרבי אלעזר כל מאן דציית ליה: כדאיתא. משום דדבר מגונה הוא לא רצה לפרסמה והרי הוא מפורש במדרש רבי תנחומא ראו כמה עבים שוקיו כמה צוארו שמן הכל משלנו: עומד מלפניו. משמתחיל ליכנס לתוך ארבע אמות ואינו יושב עד שיעבור הימנו ארבע אמות השניות: שנאמר והביטו אחרי משה. ומשה נשיא היה:

אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית. תימה למה איקפיד רבא לעיל שמא קמו מפניו שחרית וערבית ולאו אדעתיה ונראה לפרש דדין זה אינו נוהג אלא באותם הדרין בבית הרב דמסתמא עמדו שחרית וערבית אבל תלמידים אחרים חייבין לעמוד אפי' מאה פעמים ביום שמא יראה אחר ויחשדם ואפילו אותם שדרין בבית הרב נמי אם באו פנים חדשות צריכין לעמוד: [אין ת''ח כו'. תימה וכי כל הני דלעיל מיירי בלא קמו שחרית וערבית וצ''ל אינו רשאי אינו חייב כדפי' לעיל] ת''י: ואימא מורא משקלות. פירש בקונטרס גבי משקלות כתיב (דברים כה) אבן שלמה וצדק יהיה לך וקשה דלא מצינו בשום מקום דכתיב בהו מורא בהדיא ויש גורסים מכשולות דכתיב (ויקרא יט) ולפני עור לא תתן מכשול ויראת וא''ת א''כ מאי משני פני פני גמר גבי מכשול נמי כתיב לפני עור לא תתן מכשול וי''ל דלא דמי דעמידה מפני זקן שייך לירא מפני השם כדאמר (ב''ק דף מא:) את ה' אלהיך תירא לרבות ת''ח ור' יצחק מפרש דמצינו מורא במשקלות כדאמרי' במדרש זכור את אשר עשה לך עמלק ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים היינו בשביל המשקלות ועל עון זה בא עמלק דבתר פרשת משקלות כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק בפרשת כי תצא והיינו דכתיב במשלי מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלמה רצונו וסמוך ליה בא זדון ויבא קלון כלומר שעל עון זה בא זדון וקלון של עמלק: