קידושין לג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - א

נכתוב רחמנא "מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן". שהרי בשני אנשים הכתוב מדבר, ובכל אחד מהם צריך לומר קימה והידור!

ומדלא כתב הכי, וממה שהכתוב לא אמר כך, שמע מינה חד הוא. שהכתוב מדבר באדם אחד, שיבה שהוא זקן [חכם]. ^[436]

והגמרא מבארת את המשך הברייתא:

אמר מר בברייתא: יכול יהדרנו בממון, תלמוד לומר: "תקום והדרת", מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס.

ותמהינן: וכי קימה לית אין בה חסרון כיס?! מי לא עסקינן דקא נקיב מרגניתא, וכי הכתוב אינו מדבר גם באדם שמנקב מרגליות, ששכרו רב, ואדהכי והכי קאים מקמיה, ובאותה שעה עובר זקן וצריך לקום מפניו, ובטיל ממלאכתו ומפסיד ממון רב?! נמצא שגם בקימה יש חסרון כיס!

ומתרצינן: אלא, כך נלמד שהידור אין בו חסרון כיס:

תחילה אקיש קימה להידור, אלמד את "קימה" מ"הידור": מה הידור, היינו כיבוד בדברים או בממון, ^[437] הוא דבר שאין בו ביטול מלאכה, אם כן, אף בקימה הכתוב מדבר דוקא כשאין בה ביטול מלאכה.

ואחר כך, אקיש נמי הידור לקימה, אלמד את הידור מקימה: מה קימה מדובר בשאינו בטל ממלאכתו כדלעיל, ונמצא שאין בה חסרון כיס, אם כן, אף בהידור מדובר כשאין בו חסרון כיס.

מכאן אמרו חכמים: אין בעלי אומניות העוסקים במלאכת אחרים ^[438] רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם. ^[439] ותמהינן: ולא?! וכי בעלי אומניות אינם רשאים בכך?!

והלא יש להוכיח מהמשנה דלהלן [ביכורים ג ג] שרשאים לעמוד! וכדלהלן:

תנן [שם]: כשהיו מביאי הביכורים עוברים בירושלים, כל בעלי אומניות עומדים מפניהם, ושואלים בשלומם, ואומרים להם: "אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום".

הרי שמבואר במשנה שבעלי האומניות היו קמים מפני מביאי הביכורים למרות שהם בטלים ממלאכתם, וכיצד אמרנו לעיל שאין בעלי אומניות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים? ^[440], ^[441]

ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: דוקא מפניהם של מביאי ביכורים, בעלי אומניות היו עומדים לכבדם, כדי שיהיו רגילים לבוא, ^[442] אבל מפני תלמידי חכמים, אין עומדים.

ומדברי הגמרא שלפנינו נלמד האם מדובר כאן דוקא במביאי ביכורים, או בכל עושי מצוה בשעה שמקיימים אותה.

אמר רבי יוסי בר אבין: בוא וראה כמה חביבה, כמה אנו צריכים לחבב מצוה בשעתה ^[443], שהרי מפניהם של מביאי הביכורים עומדים, ואילו מפני תלמידי חכמים, אין עומדים.

הרי, שרבי יוסי בר אבין הבין שצריך לקום מפני כל עושי מצוה בשעתה, ולאו דוקא במביאי הביכורים. ^[444]

ודחינן: אי אפשר להוכיח ממביאי הביכורים לעושי מצוה אחרת. שהרי, ודלמא, שמא לעולם אין בעלי אומניות קמים מפני שאר עושי מצות, ושאני התם, מביאי ביכורים שונים משאר עושי מצוות, משום דאם תאמר שלא לקום בפניהם, אם כן אתה מכשילן לעתיד לבוא, שלא יביאו מכאן ואילך ביכורים, מפני שיאמרו אנו בזויים בעיני בני ירושלים. אבל שאר עושי מצוות, שמקיימים את המצוה בעירם, בני המקום מכירים בחשיבותם. ואין חשש שמא ימנעו מלקיים את המצוה מכאן ואילך. ^[445], ^[446]

והגמרא מבארת את המשך הברייתא:

אמר מר בברייתא: יכול יעמוד מפניו מבית הכסא ומבית המרחץ, תלמוד לומר: "תקום והדרת", לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור.

ותמהינן: ולא?! וכי לא צריך לקום מפני החכם בבית המרחץ?!

והא יש להוכיח שצריך לקום בפני חכם אפילו בבית המרחץ וכדלהלן:

רבי חייא, הוה יתיב בי מסחותא, היה יושב בבית המרחץ, וחליף ואזיל, והלך ועבר רבי שמעון בר רבי לפניו, ולא קם רבי חייא מקמיה [מפניו], ואיקפד והקפיד על הדבר.

ואתא, ובא רבי שמעון לרבי אביו, ואמר ליה לאבוה [לרבי]: שני חומשים שניתי לו בספר תהילים, שניתי לו בשתי חמשיות מספר תהילים, את מדרש אגדותיו ^[447] ולא עמד מפני! ^[448]

ותו ועוד כיוצא בזה, בר קפרא, ואמרי לה, ויש אומרים שהיה זה רבי שמואל בר רבי יוסי, הוה יתיב בי מסחותא, היה יושב בבית המרחץ, על ואזיל נכנס והלך רבי שמעון בר רבי לשם, ולא קם מקמיה מפניו, ואיקפד, רבי שמעון בר רבי הקפיד על הדבר.

ואתא אמר ליה לאבוה, ובא ואמר לרבי אביו: שני שלישי שליש [שני חלקים של שליש הספר] שניתי לו בתורת כהנים ^[449] ולא עמד מפני.

ואמר לו רבי: שמא בהן, באותן ברייתות ששנית לו, היה יושב ומהרהר, ^[450] ומתוך שהעמיק בהן לא שם לב שאתה עובר לפניו.

ובודאי רבי שמעון בר רבי סבר שצריך לקום מפני החכם אפילו בבית המרחץ, שהרי מטעם זה הקפיד על מי שלא קמו בפניו. וכדלעיל.

ויש להוכיח שגם רבי אביו סבר כמותו:

שהרי טעמא, כל טעמו של רבי שלימד זכות עליהם, לא היה אלא משום ד"שמא בהן יושב ומהרהר", ומשמע הא לאו הכי לא, אי לא היה יושב ומהרהר בהן לא היה רבי מלמד זכות בדבר. ^[451]

ואם כן קשה: כיצד שנינו בברייתא דלעיל שאין צריך לקום מפני החכם בבית המרחץ?

ומתרצינן: לא קשיא. הא, הברייתא דלעיל האומרת שאין צריך לקום לחכם במרחץ, מדברת בבתי גואי, בחדרים הפנימיים שבבית המרחץ, שבני אדם עומדים שם ערומים. ואין הידור כשקמים שם.

ואילו הא המעשים ברבי שמעון ברבי היו בבתי בראי, בחדרים החיצוניים שבבית המרחץ, שבני אדם עומדים שם לבושים, וכשקמים שם יש הידור בדבר.

והגמרא מוכיחה שהמעשה ברבי שמעון בר רבי אכן היה בחדרים החיצוניים של בית המרחץ.

הכי נמי מסתברא, אכן מסתבר שכך היה, דהרי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: "בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא". ואם תאמר שהמעשה היה בחדרים הפנימיים שבבית המרחץ, כיצד אמר לו רבי "שמא בהן יושב ומהרהר"? והלא אסור להרהר שם.

אלא, בעל כרחך המעשה היה בחדרים החיצוניים של בית המרחץ, ומאחר שהאנשים העומדים שם אינם ערומים, אין איסור להרהר בדברי תורה שם.

ודחינן את הראיה: לעולם יתכן שהמעשה היה בחדרים הפנימיים שבבית המרחץ, ואף על פי כן רבי אמר "שמא בהן יושב ומהרהר" ולא עבר עבירה, משום דדילמא לאונסיה שאני, שמא עיין בדבר לפני שנכנס לבית המרחץ, ומתוך שהיה טרוד בדבר בעל כרחו עיין בו בבית המרחץ, ואנוס הוא, ולא עבר איסור בדבר.

שנינו בהמשך הברייתא: יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, תלמוד לומר: "תקום ויראת". וכו'.

ותמהינן: אטו ברשיעי עסקינן, וכי ברשעים אנו עוסקים? מדוע צריך הכתוב ללמדנו שלא יעצים עיניו? פשיטא שהעושה כן רשע הוא! ומתרצינן: אי אפשר לפרש את הברייתא כפשוטה, אלא כך יש ליישבה:

יכול יעצים עיניו מקמיה דלמטיה זמן חיובא, שמא נאמר שמותר לאדם לעצום את עיניו כל זמן שהחכם עדיין לא הגיע לארבע אמותיו, מפני שעדיין לא התחייב לקום בפניו כמבואר להלן, ובכך הוא גורם דכי מטא זמן חיובא, הא לא חזי ליה, שכאשר החכם יכנס לתוך ארבע אמותיו שזהו זמן החיוב, לא יראהו ולא יחול עליו חיוב לכבדו.

תלמוד לומר: "תקום ויראת". ראוי לך לירא מיוצר האדם, היודע מחשבותיך, שאתה מחפש תחבולות להפטר ממצותו. ^[452]

שנינו בברייתא: יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק, תלמוד לומר: "תקום והדרת". לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור.

וביחס לזה תנא בברייתא אחרת: איזוהי קימה שיש בה הידור? ^[453] הוי אומר זה בתוך ד' אמות לחכם.

אמר אביי: לא אמרן [לא אמרנו] שחיוב קימה הוא רק בתוך ארבע אמות, אלא ברבו שאינו מובהק, אבל ברבו המובהק צריך לעמוד מפניו מלא עיניו משעה שרואהו. ^[454], ^[455]

והגמרא מביאה שני מעשים בענין קימה מפני רב מובהק:

א. אביי, מכי הוה חזי ליה לאודניה דחמרא דרב יוסף דאתי, הוה קאים. כאשר היה אביי רואה את אוזן חמורו של רב יוסף, והבין שרב יוסף בא, מיד באותה שעה היה קם [מפני שרב יוסף היה רבו המובהק].

ב. אביי הוה רכיב חמרא, וקא מסגי אגודא דנהר סגיא, אביי רכב על חמור, והלך על שפת נהר סגיא. יתיב רב משרשיא ורבנן באידך גיסא, ישבו רב משרשיא ושאר תלמידי אביי מעברו השני של נהר סגיא, והיה הנהר מפסיק ביניהם. ולא קמו מקמיה מפניו.

אמר להו [להם]: וכי לאו רב מובהק אנא?! והלא אפילו כשאתם רחוקים ממני יותר מארבע אמות היה ראוי לכם לקום!

אמרו ליה: לאו אדעתין, היינו טרודים בדבר אחר ולא נזכרנו לעמוד. ^[456] שנינו בברייתא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח? תלמוד לומר: "זקן ויראת".

אמר אביי: נקטינן קבלה יש בידינו, ^[457] דאי מקיף, חיי. שאם החכם מאריך על עצמו את הדרך, ומקיף את הציבור כדי שלא להטריחם לעמוד, בזכות זאת הוא מאריך ימים.

אביי היה מקיף את הצבור. וכן רבי זירא היה מקיף. ^[458]

רבינא הוה יתיב קמיה היה יושב לפניו דרבי ירמיה מדיפתי רבו. חלף ההוא גברא קמיה ולא מיכסי רישא, עבר אדם אחד לפניהם ולא היה מכסה את ראשו לכבודם.

אמר רבינא: כמה חציף הא גברא, כמה חצוף אדם זה!

אמר ליה רבי ירמיה מדפתי: דלמא ממתא מחסיא ניהו, דגיסי בה רבנן, שמא ממתא מחסיא הוא, שבני אותו מקום רגילים לראות תלמידי חכמים. ולפיכך דעתם גסה בהם ואינם מכבדים אותם.

שנינו בברייתא: איסי בן יהודה אומר: "מפני שיבה תקום" ואפילו כל שיבה במשמע. כלומר: אפילו זקן אשמאי.

אמר רבי יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה. ^[459]

ואפילו איסי בן יהודה לא הצריך לקום מפני זקן אשמאי אלא כשהוא מישראל, אבל זקן גוי אינו נכלל במצות "מפני שיבה תקום". ^[460]

ובכל זאת, רבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי, היה עומד מפני זקני הגויים, מפני שאמר: כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני. כמה מאורעות עברו עליהם, וראו הרבה ניסים ומופתים. ^[461]

רבא מיקם לא קאי, רבא לא עמד מלא קומתו מפני זקני הגויים, אבל הידור עבד להו, היה מקיים בהם הידור, כלומר: היה נע מעט לקראתם ומראה כאילו רוצה לעמוד מפניהם. ^[462]

אביי יהיב ידא לסבי, אביי היה מושיט ידו לזקני הגויים ^[463] כשעברו לפניו, כדי שישענו עליו. ^[464]

רבא משדר שלוחיה, היה שולח שלוחים לפשוט להם יד, אבל הוא בעצמו לא עשה כך.

וכן, רב נחמן משדר גוזאי, היה שולח את משרתיו להושיט להם יד, ^[465] אבל לא עשה כך בעצמו, מפני שאמר: אי לאו תורה שלמדתי, כמה נחמן בר אבא איכא [יש] בשוקא. כלומר: חשיבותי אינה מפני שאני נחמן בר אבא, אלא משום התורה שלמדתי, ולפיכך לא ראוי לי לזלזל בכבודי.

ומביאה הגמרא מאמר בענין כבוד הרב. שהקשו עליו מהברייתא דלעיל:

הערות

^[436] ולא נאמר "מפני שיבה תקום והדרת" כדי להסמיך "זקן" ל"ויראת", כמבואר בגמרא לעיל.

^[437] כלומר: כך היא משמעות המילה לפי פשוטה, אבל להלן נדרוש מהכתוב שמדובר כאן רק בדברים ולא בממון.

^[438] כך פירש רש"י במסכת חולין [נד ב]. וכן פירשו התוספות כאן בפירושם הראשון. ועיין להלן בהערה הבאה.

^[439] אומן העוסק במלאכת עצמו אינו חייב לעמוד מפני תלמיד חכם בשעה שעוסק במלאכתו. אבל אם רצה לעמוד רשאי, ואילו אומן העוסק במלאכת אחרים אינו רשאי לעמוד בפני תלמידי חכמים כשעוסק במלאכתו. כך משמע מדברי רש"י [הנ"ל הערה קודמת] ותוספות. והלשון "מכאן אמרו חכמים" וכו' מתפרשת כך: אילו אומן שעוסק במלאכת עצמו היה חייב לעמוד, אזי אף העוסק במלאכת אחרים היה חייב בכך. [כשם שחייב בכל המצוות], אבל מאחר שהעוסק במלאכת עצמו אינו חייב לעמוד, אם כן העוסק במלאכת אחרים אינו רשאי לעמוד אפילו אם ירצה, [שהרי הוא משועבד למלאכת אחרים] ר"ן ריטב"א. יש דעה נוספת בראשונים: מדובר כאן בעוסק במלאכת עצמו. ואף על פי כן, אפילו אם רוצה לעמוד מפני תלמיד חכם אינו רשאי. וטעם הדבר: מפני שאם יעמוד בשעת מלאכתו, יאמרו שרוב בעלי האומניות שאינם עומדים מזלזלים בכבוד תלמידי חכמים [ר"ן, ועיין טעם נוסף בריטב"א]. ולהלכה נפסק בטור ושלחן ערוך [יורה דעה רמד ה] כדעת רש"י ותוספות, שהעוסק במלאכת עצמו רשאי להחמיר על עצמו.

^[440] כנראה כיבוד עושי מצוה הוא מעין מה שנאמר "והדרת פני זקן". מפני שכיבוד הזקן הוא כבוד התורה שלמד. וכיוצא בזה צריך לכבד עושי מצוה מפני שבכך מכבדים את התורה שהם מקיימים את מצותה. ולפיכך הגמרא משוה זה לזה - מאחר שבכיבוד זקן אמרנו שאין צריך לקום בפניו כשיש ביטול מלאכה. אם כן גם בכיבוד עושי מצוה היה צריך לומר כן. ומדוע שנינו שהיו עומדים בפני מביאי הביכורים בשעת מלאכה?

^[441] לדעת רש"י ותוספות [הנ"ל הערה 439] דוקא העוסקים במלאכת אחרים אינם רשאים לקום מפני תלמידי חכמים. ואם כן קשה: כיצד הגמרא מקשה ממביאי ביכורים? והלא אפשר לומר שמדובר שם בעוסקים במלאכת עצמם ולא במלאכת אחרים! ויש לומר: מאחר ששנינו "כל בעלי אומניות עומדים מפניהם". משמע שחייבים לעמוד. וכבר התבאר לעיל [בהערה 439] שאם נאמר שהעוסקים במלאכת עצמם חייבים לעמוד, אם כן גם העוסקים במלאכת אחרים חייבים בכך. [על פי הריטב"א, ועיין שם תירוץ נוסף, ובמהרש"א ורש"ש].

^[442] רש"י חולין נד ב.

^[443] היינו בשעה שהאדם מקיים אותה. [וכן הבין פני יהושע, אבל המהרש"א להלן מבאר זאת בדרך אחרת].

^[444] וכתב הרע"ב [ביכורים ג ג] שמטעם זה עומדים מפני נושאי המיטה שהמת בה. ומפני נושאי התינוק לברית מילה. ועיין תוספות אנשי שם שם. ועיין להלן בהערה 446.

^[445] כך נראה לבאר את דברי רש"י כאן. וכוונתו: מביאי הביכורים לירושלים לא היו מבני המקום, והיו מרגישים את עצמם כזרים, ולא נוח להם לבוא לירושלים ולפיכך מצוה לחבבם. מה שאין כן מקיימי שאר המצות, יכולים לקיים את המצוות בעירם. ואולם מרש"י במסכת חולין נד ב משמע שהחילוק בין ביכורים לשאר מצות האו מפני שבביכורים יש טורח לבוא לירושלים ולהעלותם.

^[446] לפי זה נראה שדוקא מפני מביאי הביכורים צריך לקום. ולא מפני שאר עושי מצוה. אבל הרע"ב למד מדברי המשנה במביאי ביכורים, שצריך לקום מפני נושאי המיטה שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית [כנ"ל בהערה 444]. וכנראה פירש שדחיית הגמרא נאמרה רק בדרך דיחוי בעלמא, אבל האמת היא כדברי רבי יוסי בר אבין שהסביר שצריך לקום מפני מביאי הביכורים משום חביבות המצוה. [וכן כתב מהרי"ט, ועיין שם פירוש נוסף]. [ועיין פירוש מחודש בפירוש המשניות ביכורים ג ג. ומהרש"א בחידושי אגדות, וספר המקנה].

^[447] כך פירש רש"י. [ומקורו: מפני שנאמר "שניתי". ולשון זו שייכת במשניות או ברייתות שבמדרש שהיו משננים אותם בעל פה. ואילו היה מדובר במקרא עצמו היה צריך לומר "קראתי"].

^[448] מה הקושיא? והלא אפשר לומר שרבי חייא שלא קם סובר שאין צריך לקום מפני הרב בבית המרחץ, והברייתא דלעיל סוברת כמותו! עיין להלן הערה.

^[449] הברייתות שנשנו במדרש ספר ויקרא שהוא תורת כהנים.

^[450] להלן הגמרא מבארת כיצד היה מותר לו להרהר בדברי תורה בבית המרחץ.

^[451] נראה שהגמרא מוסיפה זאת. כדי שלא נאמר שרבי חייא ובר קפרא שלא קמו מפני רבי שמעון בר רבי סוברים שאין צריך לקום בבית המרחץ. והברייתא דלעיל סוברת כמותם. ולפיכך הגמרא הקשתה מתשובתו של רבי, שהשיב לבנו רבי שמעון "שמא בהן יושב ומהרהר". הרי שרבי לא לימד זכות על בר קפרא שלא קם מפני שסובר שאין לקום בבית המרחץ, אלא מפני שבהן יושב ומהרהר, הרי שלולי זאת פשיטא שהיה צריך לקום אף בבית המרחץ, ואין חולק בדבר.

^[452] [כנראה שפשוט מסברא שלא ראוי לאדם לכתחילה לגרום לעצמו להפטר מהמצוה. והכתוב "ויראת" מזהיר את האדם שיש איסור תורה בדבר].

^[453] כבוד ונשיאות פנים, שדבר הניכר שבשבילו עמד [רש"י].

^[454] מפני שמאחר שאדם מצווה ביותר במורא רבו המובהק, לפיכך ניכר שעומד לכבודו כבר ממלוא עיניו. [חזון איש. ועיין שם פירוש נוסף].

^[455] ואינו יושב עד שרבו ישב או עד שיתרחק ויתכסה מעיניו. [טור ושלחן ערוך יורה דעה רמד ט].

^[456] החיוב לעמוד מפני "רבו מובהק" היינו רב שלמד את רוב חכמתו ממנו. ו"רבו שאינו שאינו מובהק" היינו אפילו אם הרב פחות חכם ממנו, מכל מקום אם למדו קצת חייב לכבדו. וכן, אדם שגדול ממנו בחכמה, אפילו אם לא למד ממנו דבר חייב לכבדו. [תוספות ר"י הזקן].

^[457] תוספות ר"י הזקן.

^[458] מדברי שיטה לא נודע למי משמע שהברייתא שאמרה "מנין לזקן שלא יטריח" אינה מדברת בשחרית וערבית [כלומר: מדת דרך ארץ לקום בפני הרב בכניסתו בשחרית וביציאתו בערבית]. ואביי ורבי זירא היו מקיפים אפילו בשחרית וערבית למרות שלא היו חייבים בכך.

^[459] וכן פסקו הפוסקים. הר"ן דייק מרש"י שאיסי בן יהודה סובר שצריך לקום אף בפני יניק וחכים. [כמבואר לעיל הערה 434] וכן כתב הריטב"א, וכן פסקו הרמב"ם [תלמוד תורה ו א] וטור ושלחן ערוך [יורה דעה רמד א]. אבל עיין רי"ף רמב"ן ור"ן.

^[460] תוספות לעיל לב ב ד"ה מאי שנא.

^[461] רש"י [יתכן שכוונתו שאפשר ללמוד מהם יראת שמים, לפיכך ראוי לקום מפניהם].

^[462] כך פירש הרש"ש על פי רש"י לעיל לב ב ד"ה הידור. אבל הרמב"ם כתב שמהדרים אותם בדברים [תלמוד תורה ו ט] וכן העתיק שלחן ערוך [יורה דעה רמז ז].

^[463] על פי הרמב"ם ושלחן ערוך [שם].

^[464] מהרמב"ם [שם] נראה שעשה כך כדי להדרם.

^[465] רב נחמן היה חתן הנשיא והיו רגילים לעמוד לפניו משרתים להכות את מי שאינו מציית לפסקי בית דין ולכופו לקיימם. וכשהיו הזקנים עוברים לפניו, היה שולח את המשרתים הללו להחזיק בידם [רש"י].

"מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן" ומדלא כתב הכי [ומתוך שלא כתב כך] לחלקם לגמרי, שמע מינה חד הוא [למד מכאן, שאחד הוא] "זקן" ו"שיבה".

א אמר מר [החכם] באותה ברייתא: יכול יהדרנו בממון — תלמוד לומר: "תקום והדרת": מה קימה היא דבר שאין בה חסרון כיס (הוצאה כספית) — אף הידור שאין בו חסרון כיס. ושואלים: וקימה לית [אין] בה חסרון כיס כלל? מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] גם במקרה דקא נקיב מרגניתא [שהוא נוקב מרגליות] שהיא מלאכה שמקבלים עליה שכר מרובה, אדהכי והכי קאים מקמיה ובטיל [ובינתיים הוא עומד לפניו ובטל] ממלאכתו ומפסיד משכרו ונמצא שאף קימה אפשר שיהא בה חסרון כיס!

אלא יש להקדים ולומר כך: אקיש [הקש, השווה] קימה להידור; מה הידור שאין בו ביטול מלאכה — אף קימה שאין בה ביטול מלאכה, והעוסק במלאכתו אינו צריך אפוא לקום מפני החכם. ומתוך כך אקיש נמי [הקש גם כן] הידור לקימה, מה קימה שאין בה חסרון כיס, שהרי כך הגדרנוה — כל שאין עימה ביטול מלאכה — אף הידור שאין בו חסרון כיס. מכאן אמרו: אין בעלי אומניות רשאין (כלומר, אינם חייבים) לעמוד מפני תלמידי חכמים, בשעה שעוסקין במלאכתם.

ושואלים: ולא, וכי אין הם חייבים לקום? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כאשר באים מביאי הביכורים לירושלים כל בעלי אומניות עומדים מפניהם, ושואלים בשלומם, ואומרים להם: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום! משמע שעומדים אפילו לפני אנשים העוסקים במצוה וכל שכן לפני תלמידי חכמים! אמר ר' יוחנן: אין זו קושיה, אכן מפניהם עומדים, אבל מפני תלמידי חכמים אין עומדים.

ומתוך כך אמר ר' יוסי בר אבין: בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם של מקיימי מצוה עומדים בעלי אומניות ואילו מפני תלמידי חכמים אין עומדים. את הראיה הזו דוחים: מכאן אין להוכיח לגבי כל מצוה בשעתה, ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם] במביאי ביכורים, שאם כן, שאין נוהגים בהם כבוד, נמצא שאתה מכשילן לעתיד לבא, שלא ירצו שוב לבוא, ולכן תקנו שיכבדום במיוחד, ואין הדין כן בשאר עושי מצוה.

ב אמר מר [החכם] בברייתא: יכול יעמוד מפניו של רבו מבית הכסא ומבית המרחץ — תלמוד לומר: "תקום והדרת" לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור. ושואלים: ולא, האם אין מכבדים שם? והא [והרי] ר' חייא הוה יתיב בי מסחותא [היה יושב בבית המרחץ] וחליף ואזיל [והיה חולף ועובר] ר' שמעון בר רבי על פניו, ולא קם מקמיה [ולא עמד מלפניו] ואיקפד [והקפיד] ר' שמעון בר רבי על כך, ואתא אמר ליה לאבוה [ובא ואמר לו לאביו (רבי)]: שני חומשים מתוך חמשת ה"חומשים" שמחולק בהם ספר תהלים שניתי לו בספר תהלים, ולא עמד מפני! משמע שגם בבית המרחץ יש ענין זה של כיבוד!

ותו [ועוד] מסופר: בר קפרא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה ר' שמואל בר ר' יוסי, הוה יתיב בי מסחותא [היה יושב בבית המרחץ], על ואזיל [נכנס ועבר] ר' שמעון בר רבי, ולא קם מקמיה [עמד מפניו], ואיקפד [והקפיד] ר' שמעון ואתא אמר ליה לאבוה [ובא ואמר לו לאביו]: שני שלישי שליש שניתי לו בתורת כהנים (ספרא — מדרש ההלכה לספר ויקרא) ולא עמד מפני! ואמר לו רבי: שמא בהן במה ששנית לו היה יושב ומהרהר, ולא ראה שנכנסת.

ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שבהן יושב ומהרהר, הא לאו הכי [הרי לולא כן] לא היה רבי מצדיק אותו! ומכאן משמע שצריך לעמוד מפני החכם אף בבית המרחץ!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמרנו שאין צריך לעמוד בפניו בבית המרחץ הרי זה בבתי גואי [בבתים, בחדרים, פנימיים], כשכולם ערומים ובכגון זה ודאי שאין בכך משום כבוד, הא [זה] שאמרנו שצריך לעמוד בפניו בבית המרחץ הרי זה בבתי בראי [בבתים, בחדרים, החיצונים] שבהם אנשים עדיין לבושים ובכך יש משום כבוד.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. ואם אמר רבי "בהן היה יושב ומהרהר", משמע שהיה זה במקום שאין בו כל דיני בית המרחץ, דהיינו החדרים החיצוניים. את הראיה הזו דוחים: דילמא לאונסיה שאני [שמא לאונסו שונה], שייתכן ששקע בהרהור ושכח שהוא נמצא במקום האסור בכך.

ג שנינו באותה ברייתא: יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו וכו'. ותוהים: אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים], בכאלה שעוברים בזדון, ואינם מקיימים מצוה?

אלא הכוונה: יכול יעצים עיניו מקמי דלימטיה זמן חיובא [לפני שיגיע זמן החיוב לקום] בעוד הזקן רחוק, דכי מטא [שכאשר מגיע] זמן חיובא [החיוב] הא לא חזי דקאים מקמיה [הרי אינו רואה אותו שיקום מלפניו] ובכך סבור הוא שיוכל להשתמט מחיוב המצוה, תלמוד לומר: "תקום ויראת" שהדבר מסור ללב, ועליך להיות ירא מיודע התעלומות.

תנא [שנה] החכם: איזוהי קימה שיש בה הידור כשנמצא — הוי אומר זה שניכר שעומד לכבודו בתוך ארבע אמות. אמר אביי: לא אמרן [לא אמרנו] דבר זה שקמים רק בתוך ארבע אמות אלא ברבו שאינו מובהק, אבל ברבו המובהק — עומד לפניו מלא עיניו, ממקום שעיניו רואות אותו אפילו הוא יותר מארבע אמות.

וכן מסופר: אביי מכי הוה חזי ליה לאודניה דחמרא [מזמן שהיה רואה את אוזו חמורו] של רב יוסף דאתי [שהוא בא], הוה קאים [היה עומד]. מסופר: אביי הוה רכיב חמרא וקא מסגי אגודא דנהר [היה רוכב על חמור והולך על שפת נהר] סגיא, יתיב [ישב] רב משרשיא ורבנן [וחכמים אחרים] באידך גיסא [בצידו האחר] של הנהר ולא קמו מקמיה [עמדו מפניו]. אמר להו [להם]: וכי לאו [ולא] רב מובהק שלכם אנא [אני]]? וחייבים אתם לקום אפילו מרחוק. אמרו ליה [לו]: לאו אדעתין [לא היה בדעתנו], כלומר, לא ראינוך כלל.

שנינו שם שר' שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח על הבריות לגרום שיעמדו מפניו — תלמוד לומר: "זקן ויראת". אמר אביי: נקטינן [מוחזק בידינו] דאי [שאם] הוא, החכם, מקיף, שמטריח עצמו להקיף מסביב כדי שלא יצטרכו הנמצאים לטרוח ולעמוד מלפניו — חיי [יחיה, יאריך ימים]. מסופר: אביי היה מקיף, וכן ר' זירא היה מקיף.

ועוד בענין כבוד הרב, מסופר: רבינא הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] ר' ירמיה מדיפתי, חלף ההוא גברא קמיה [עבר אדם אחד לפניו] ולא מיכסי רישא [כיסה את ראשו]. אמר: כמה חציף הא גברא [חצוף אדם זה] שאינו נוהג אפילו כבוד מעט זה לכסות ראשו מפני כבוד הרב. אמר ליה [לו]: דלמא [שמא] מהעיר מתא מחסיא ניהו [הוא] דגיסי [שרגילים] בה רבנן [חכמים], ולכן אין מדקדקים כל כך בכבודם.

על מה ששנינו איסי בן יהודה אומר: מה שנאמר "מפני שיבה תקום" הרי זה בא לומר: ואפילו כל שיבה במשמע ולא רק תלמידי חכמים. אמר ר' יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה. מסופר: ר' יוחנן עצמו הוה קאי מקמי סבי דארמאי [היה עומד לפני זקני הגויים]. אמר: כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני [כמה הרפתקאות ומאורעות חיים באו עליהם, על אלה] וראוי לכבד אותם בשל חכמת החיים שקנו. רבא מיקם [לעמוד] לא קאי [היה עומד], ואולם הידור מסויים עבד להו [היה עושה להם לכבדם].

אביי יהיב ידא לסבי [היה נותן יד לזקנים] שישענו עליו. רבא משדר שלוחיה [היה שולח את שליחו] שיעזור להם. רב נחמן משדר גוזאי [היה שולח את הסריסים, המשרתים] לעזור להם. אמר: אי לאו [אם לא] תורה שיש בי כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא [יש בשוק]? ואינו רשאי לזלזל בכבוד תורתו, אם יכול לעשות מצוה זו על ידי אחרים.

ד אמר ר' אייבו אמר ר' ינאי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Before the hoary head of an elder you shall stand and revere; you shall stand and revere the face of an elder. From the fact that the Merciful One did not write this and thereby divide the two concepts, learn from it that “elder” and “hoary head” are together referring to one type of person.

The Master said previously in the baraita: One might have thought that he should revere him through money, i.e., he is required to give him money in his honor; therefore, the verse states: “You shall stand and you shall revere” (Leviticus 19:32). Just as standing includes no monetary loss, so too, reverence is referring to an action that includes no monetary loss. The Gemara asks: And does standing include no monetary loss at all? Are we not dealing with a case where he was piercing pearls, a highly remunerative task, and in the meantime he must stand for the elder and thereby neglect his work, which causes him a loss?

Rather, the verse juxtaposes standing to reverence: Just as reverence does not include neglect of work, so too, standing does not include neglect of work; therefore, one who is engaged in work is not obligated to stand before an elder. And the verse also juxtaposes reverence to standing: Just as standing includes no monetary loss, as standing applies only when it does not entail neglect of work, as explained previously, so too, reverence is referring to an action that includes no monetary loss. From here the Sages stated: Craftsmen are not permitted to stand before Torah scholars when they are engaged in their work.

The Gemara asks: And are craftsmen not required to stand before Torah scholars? But didn’t we learn in a mishna (Bikkurim 3:3): When farmers bring their first fruits to Jerusalem, all craftsmen stand before them, and greet them, and say to them: Our brothers from such and such a place, welcome! Since craftsmen would stand even for those engaged in a mitzva, all the more so should they stand for Torah scholars. Rabbi Yoḥanan says: There is no difficulty here, as indeed they stood before those bringing first fruits, and yet they would not stand before Torah scholars.

Based on this Rabbi Yosei bar Avin says: Come and see how beloved is a mitzva performed in its proper time, as the craftsmen stood before those who were fulfilling a mitzva, whereas they did not stand before Torah scholars. The Gemara responds: This does not prove that the same applies to all mitzvot performed in their proper times, as perhaps it is different there, with regard to the bringing of the first fruits; for if so, i.e., if one does not treat those who bring first fruits with such honor, they will not want to come at all, and you will cause them to stumble and sin in the future. Consequently, the Sages instituted that those bringing first fruits should be treated with special honor. This reasoning does not apply to people performing other mitzvot.

The Master said previously: One might have thought that one should also stand before an Elder in the lavatory or in the bathhouse; therefore, the verse said: “You shall stand and you shall revere,” which indicates that the mitzva of standing applies only in a place where there is reverence. The Gemara asks: And does one not show honor in a lavatory? But Rabbi Ḥiyya was sitting in a bathhouse and Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi passed by, and he did not stand before him. And Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi became angry and went and said to his father, Rabbi Yehuda HaNasi: I taught Rabbi Ḥiyya two of the five parts of the book of Psalms, and yet he did not stand before me. This indicates that a display of honor is appropriate even in a bathhouse.

And furthermore, bar Kappara, and some say it was Rabbi Shmuel bar Rabbi Yosei, was sitting in a bathhouse. Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi entered and passed by, and he did not stand before him. Rabbi Shimon became angry and went and said to his father: I taught him two of the nine parts of Torat Kohanim, the halakhic midrash on Leviticus, and yet he did not stand before me. And Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Shimon: Perhaps he was sitting and contemplating what you taught him and did not see you come in.

The Gemara explains the proof: The fact that the reason he might have been exempt was that he was sitting and pondering the lessons indicates that if that were not so, Rabbi Yehuda HaNasi would not have justified such behavior. One must stand before a Sage even in a bathhouse.

The Gemara answers that this is not difficult: This halakha, that one is not required to stand in a bathhouse, applies to the inner rooms, where everyone is naked; standing in a place of this kind certainly does not bestow honor. That halakha, that one is obligated to stand in a bathhouse, applies to the outer rooms, where people are still dressed. Standing is a sign of respect in these rooms.

The Gemara comments: So too, it is reasonable that this is the correct explanation, as Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: One is permitted to contemplate matters of Torah everywhere, except for the bathhouse and the lavatory. Since Rabbi Yehuda HaNasi suggested that the student might have been sitting and pondering his studies, it can be assumed that the episode occurred in a location where only some of the halakhot governing one’s behavior in a bathhouse apply, i.e., the outer rooms. The Gemara rejects this proof: Perhaps one whose studies are beyond his control is different; it is possible he was so absorbed in Torah study that he forgot that he was in a place where it is prohibited to think about sacred matters.

It is taught in the same baraita: One might have thought that one may close his eyes like one who does not see the elder; therefore, the verse states: “Before the hoary head you shall stand, and you shall revere the face of an elder, and you shall fear your God” (Leviticus 19:32). The Gemara expresses surprise at this statement: Is that to say that we are dealing with wicked people who would intentionally act this way to avoid fulfilling a mitzva?

Rather, this means: One might have thought that one may close his eyes before the obligation to stand arrives, i.e., when the elder is still far off. This would mean that when the obligation does arrive he will not see him, such that he would be required to stand before him. In this manner he thinks that he can avoid the obligation altogether. Therefore the verse states: “You shall stand…and you shall fear,” i.e., one should fear He who knows the secrets of one’s heart.

§ A Sage taught: What is the type of standing that indicates reverence? You must say that this applies when it is clear that one is standing in the elder’s honor, which is within four cubits of him. Abaye said: We said this halakha, that one must stand within four cubits of the elder, only with regard to one who is not his primary teacher; but for his primary teacher he must stand when he is within his range of vision, i.e., as soon as he sees him, even if he is more than four cubits away.

The Gemara likewise reports that Abaye would stand as soon as he saw the ear of Rav Yosef’s donkey coming toward him. The Gemara relates: Abaye was riding a donkey along the bank of the Sagya River. Rav Mesharshiyya and other rabbis were sitting on the other bank of the river, and they did not stand before him. Abaye said to them: Am I not your primary teacher? You are therefore required to stand before me, despite the fact that I am far away. They said to him: That did not enter our minds, i.e., we did not see you at all.

§ It was further stated in the baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: From where is it derived that an elder should not trouble others to honor him? The verse states: “And you shall revere the face of an elder, and you shall fear your God.” Abaye said: We have a tradition that if a Sage circumnavigates an area so that people will not have to stand before him, he will live a long life. The Gemara relates that Abaye would circumnavigate an area, and likewise Rabbi Zeira would circumnavigate an area.

The Gemara cites another incident involving honor one demonstrates for his teacher. Once, when Ravina was sitting before Rabbi Yirmeya of Difti, a certain man passed before him and did not cover his head. Ravina said: How rude is this man, who does not show respect by covering his head in honor of a rabbi. Rabbi Yirmeya of Difti said to him: Perhaps he is from the city of Mata Meḥasya, where rabbis are common and the people living there are consequently not as careful to display honor as those in other places.

§ It was stated previously that Isi ben Yehuda says that as the verse states: “Before the hoary head you shall stand,” it indicates that even anyone of hoary head is included, not only a Torah scholar. Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Isi ben Yehuda. The Gemara relates: Rabbi Yoḥanan himself would stand before Aramean, i.e., gentile, elders. He said: How many experiences [harpatkei] have occurred to these individuals. It is appropriate to honor them, due to the wisdom they have garnered from their long lives. Rava would not stand before them, but he displayed reverence to them.

Abaye would extend a hand to elders so that they could lean on him. Rava would send his agent to help them. Rav Naḥman would send officers [goza’ei], his servants, to assist elders. He said: If not for the Torah, how many people named Naḥman bar Abba would there be in the marketplace? In other words, I am not permitted to treat my Torah study lightly by assisting them myself, as I can perform this mitzva through others.

Rabbi Aivu says that Rabbi Yannai says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין בעלי אומניות רשאין לקום מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתם יש שפי' דהאי אין רשאין לאו דוקא דאמאי לא אלא פירושו אין חייבין ויש כיוצא בו בתלמוד וחוב מתרגמינן רשו וכיוצא בו מפרש הא דאמרינן אין תלמיד רשאי לעמוד בפני רבו שרצה לומר אינו חייב ואקשינן מדתנן כל בעלי אומניות עומדין מפניהם שפירוש חייבין לעמוד וכן פר"ת ז"ל. ויש שפירשו רשאין ממש ואיירי כשעושין לאחרים וכיון דבמלאכת אחרים אינם רשאין במלאכת עצמם אינם חייבין ואקשי' להאי דיוקא מדתנן כל בעלי אומניות חייבין לעמוד מפניהם אלמא במלאכת עצמם חייבין אי נמי מדתנן כל בעלי לרבות אפי' עושין מלאכת אחרים. ומסתברא דלעולם אין רשאין ממש ואפי' מלאכת עצמם ולפי שידעו חכמים שכל אדם עושה בזה לפנים משורת הדין והיו עומדין מפניהם אף על פי שאינם חייבין והיה להם ביטול ממלאכתם אמרו שלא יהיו רשאין. כצ"ל וכן הודה לי רבי נר"ו:

אמר רבי יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה דכל שיבה במשמע ואפילו זקן אשמאי והוי יודע דעל כרחין איסי בן יהודה מודה לרבי יוסי הגלילי ביניק וחכים דאי לא זקן דקרא במאי מוקים ליה אלא ע"כ ביניק וחכים והכי סוגיין בכל דוכתי כדאמרינן בגיטין ניקום מקמיה דבר אוריין הא ואמרינן נמי לקמן מפני למודיה עומדים. ומיהו מסתברא שלא אמרו מפני זקן אשמאי אלא כשהוא לפי כבודו של אידך אבל אם האחר חכם ואינה לפי כבודו לו וכן אתה אומר ביניק וחכים שאם האחר זקן חכם ואינו לפי כבודו פטור וכדאמרינן לקמן חדא דאתון חכימין ואנא חבר שאין התלמוד תבר עומד בפני מי שקטן ממנו ולא מפני מי ששוה לו ואמרינן נמי שאני רב יחזקאל דבר מעשים הוה דאפי' מר שמואל קאי מקמי' פי' וכיון דהוה בר מעשום הוה לי' לשמואל זקן לפי כבודו ומה שתרגם אונקלוס מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא אע"ג דקי"ל כאיסי בן יהודה דכל שיבה במשמע פריש לה הכי לאשמעינן קימה אפי' ליניק וחכים כדברי רבי יוסי הגלילי:

ואימא מוראות רבית ואימא מוראות משקלות לא אשכחן בשום דוכתא מוראה במשקולת בהדיא ובתוספות פרשו דגבי רבית כתיב מוראה וכן נמי בפרק משקולות כתיב לי' ויראת מאלהיך וסמוך ליה איפה שלימה וצדק וההוא מוראה נדרש לפניו ולאחריו ואית דגרסי מוראות מכשולות ומפרשי לה דהיינו דכתיב ויראת מאלהיך דכתיב בפסוק ולפני עור לא תתן מכשול ולא מצינו גירסא זו בספרים שלנו:

כך היא הגירסא במסכת נגעים הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור וכן באבן המנוגעת ואם הניחה הרי זה טמא. ובתורת כהנים נמי הכי איתא אלא דגרסי התם יושב במקום עומד וכלהו חדא היא ואע"ג דגבי זב ומצורע כתיב מחוץ למחנה מושבו אינו לשון ישיבה ממש אלא לשון עכבה ואשכחו דכותיה טובא כדכתיב ותשבו בקדש ימים רבים. וכתבו בתוספות דדוקא באילן הוא דתליא מילתא בעכוב דלא כתיב ביה ביאה אבל בית דכתיב ביה ביאה כדכתיב והבא אל הבית לא בעינן ביה עיכוב והיינו דתנן במסכת נגעים טהור שהכניס ראשו ורובו בבית נטמא וטמא שהכניס ראשו ורובו בבית טהור טמאהו. והא דמשמע מהא מתני' ובשאר דוכת' ומן הכתיב ג"כ שהמצורע מטמא באהל כמת מ"מ אינו מביא את הטומאה בפותח טפח כמת אלא כיון שיש מחיצה עשרה בינו ובין העם אין טומאה עוברת וכן היא במשניות מסכת אהלות בפירוש וכן האבן המנוגעת פי' הא קמ"ל דלא אמרינן אבן לאו מדעתה אזלא וכמאן דמעכבא דמיא ואסיקנא דרכוב כמהלך דמי:

ולא יהא היושב עוצם עיניו עד שלא יראהו בזמן החיוב שהרי נאמר ויראת מאלהיך ומכל מקום ראוי לחכם שלא יטריח ר"ל שלא יכוין לעבור דרך שם ויש לו לעבור דרך אחרת כדי שיעמדו מפניו אדרבא ראוי להקיף עד שיעברו בדרך אחרת שאין להם מכירים בה כדי שלא יטריחו ואם היה החכם יושב אסור לעבור לפניו דרך עזות ובגלוי הראש אלא אם כן באדם שיש לו עם החכמים שיכות וחברה:

זקן מופלג שאינו חכם אין חייבין לעמוד מפניו מלא קומה אלא שמכל מקום מצוה להדרו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת ואפילו יניק וחכים מצוה עליו להדר הזקן המופלג ואפילו היה הזקן אשמאי ר"ל בור ועם הארץ אלא שהוא בעל מדות הא אם הוא רשע ועבריין אינו בכלל זה כלל:

ולשון אשמאי נגזר מענין והאדמה לא תשם שתרגומו לא תבור:

וזקן שמשאר אמות מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסמכו ולעזרו ואם היה חושש לכבודו שולח לו שלוחו לסמכו כמו שאמרו רב נחמן משדר להו גזאי ר"ל אותם הרצים שהיו עומדים לפניו לכוף ולהביא לפניו אותם שהיה מזמנן לדין אבל הוא עצמו לא שהיה חושש לכבוד תורתו והוא שאמר אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא:

גמרא אין בעלי אומניות' רשעים לעמוד וכו' תי' מה שייך הכא לשון רשאים דמשמע דאיכא איסורא וי"ל [דמיירי] דעוסקים במלאכת אחרים וי"מ דרשאים הוי כמו חייבים כי ההיא דתנן בערכין (כ"ח:) פ' המקדש שדהו אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעשות עולה אע"פ שאינו רשאי:

שני חומשי'. פירש"י לשון חומש הספר וי"א דה' חומשים יש בתהילים כמו בס"ת. אשרי האיש. כאיל תערוג. אך טוב לישראל. תפלה למשה יאמרו גאולי ה'. וכל א' מהספרים מסיים באמן בר מאחרון שהוא סוף תילים:

שמא בהם היה יושב ומהרהר לא היה צ"ל בהן אלא סוד ה' ליריאיו הוה דהכי איתא במדרש ב"ר כששאל ר"א למה לא עמד השיב לו יבא עלי אם לא הייתי מסתכל בס' תילים:

ובטיל ממלאכתו. ויש ש"פ באותה קימה:

מה הידור שיכול להדרו אפי' כשעושה מלאכתו. אף קימה. שאם עושה מלאכה אינו מצווה לקום:

ומה קימה [שאין בו חסרון כיס] שהרי אינו נותן לו ממונו. אינן רשאין פר"ש באלו טרפות כשעסוקי' במלאכת אחרים ע"כ. ולישנא דעסוקי' במלאכתן לא משמע מלאכת אחרים אלא משמע מלאכת עצמן ופשטיה דעובדא דר' חנינא פתוראה דאלו טרפות נמי משמע שהיה עוסק במלאכת עצמו דקא קרי ליה פתורא כלומר שהיה שולחני אע"פ שנדחק שם ר"ש לפרש שהיה משתכר בשביל אחרים למחצה. ופי' אינן רשאין. כלומר מצד החיוב והוא כמו אינן חייבין דלפרש"י קשה אפי' הם במלאכת אחרים אמאי אינן רשאין ישלמו לבעל הבית שכר בטולם. אלא ודאי אינן רשאין מצד החיוב קאמ' שהתורה לא צוותה שיקומו מפני ת"ח בשעה שעסוקים במלאכה הילכך אינן רשאין לעשות כן מפני מצות הידור והוא כמו אינן חייבין וכן תבין דעת הר"ם בת"ת פ"ו שכתב ואין בעלי אומניות חייבים לעמוד מפני ת"ח בשעה שעסוקי' במלאכתן:

חומשים שהספר תהלים נחלק לחמשה ספרים:

בתי גוואי שעומדים שם ערומים שאין שם הידור:

רבו שאינו מובהק הוא אם הוא גדול הימנו אעפ"כ שלא למדו כלל או אם הוא פחות הימנו ולימדו קצת כמו שביארתי בסוף אלו מציאות. ורבו מובהק לא מקרי אלא כשלמד רוב חכמתו ממנו:

הוה קאים. דרכוב כמהלך דמי ונתחייב לעמוד כמלא עיניו דרבו מובהק היה. לאו אדעתין כלומר לא ראינוך. נקטינן. קבלה היא בידינו שאם מקיף עליו את הדרך והולך בדרך אחר כדי שלא יטריחם מאריך ימים. דגייסי. דעתם קרובה אצל החכמים והורגלו בכך ואינם מקפידים כשהולכים לפניהם בגילוי הראש. הלכה כאיסי. ומסתברא דאיסי לא פליג אדר' יוסי ותרוייהו פליגי את"ק דבעי זקנה. הלכך אפי' יניק וחכים וכן דעת הר"ם:

הרפתקי סבות ועניינים:

עדו עברו. כמו ולא עדה עליו שחל:

ניכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן מדלא כתב הכי שמע מינה חד הוא ראיתי מקשין והא כי האי גונא דרשי' בפרק איזהו נשך את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ודרשינן כנשך ותרבית לכסף ונשך ותרבית לאוכל וכן בפרק כל שעה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי דדריש ר' מאיר דבין לגר בין לנכרי בין במכירה בין בנתינה ונראה לי שבודאי הרבה ימצאו כאלה שעונין לפניהן ולאחריהן אלא הכא משום דפשטי דקרא בין שיבה בין זקן לא משמע אלא בא בימים ולאו יניק וחכים משום הכי קאמר דאי זקן לאו אשיבה קאי ולאו חד נינהו אלא בא לרבות יניק וחכים היה לו לכתוב ולחלקן בפירוש אלא ודאי מדלא חלקן ש"מ חד נינהו דבעינן שיהא זקן וחכם:

אין בעלי אומניות רשאין יש לומר בעסוקין במלאכת אחרים קאמר מש"ה תני רשאין ומינה ילפינן לעסוקין במלאכתן נמי שאינן חייבין שאם אלו היו חייבין גם אותן היו רשאין ודלמא שאני התם דאם כן נמצאים מכשילן לעתיד לבוא פי' שטורחין לבוא מארץ רחוקה להביא ביכורים אם לא יכבדו אותם לא יטרחו עוד להביא ולעולם מצוה שאין בה טורח כל כך אין בעלי אומניות עומדין מפני מקיימיה:

אמר אביי נקטינן דאני מקיף חיי. כתב בילמדנו במדרש אספה לי שבעים איש אמר רבי אבא הכהן בר פפא כשהייתי רואה סיעה של בני אדם הייתי הולך בדרך אחר כדי שלא להטריח עליהם שלא יהיו רואים אותי ועומדים מלפני וכשעברתי ואמרתי כן לפני רבי יוסי ברבי זבידא אמר לי צריך אתה לעבור לפניהם למה שהן רואין אותך ועומדין מלפניך ואתה מביאין לידי יראת שמים:

בד"ה אין בעלי אומניות רשאין כו' דמיירי בעוסקין במלאכת אחרים כו' עכ"ל והך דכל בעלי אומניות עומדין מפניהם כו' לא מסתברא ליה לאוקמי במלאכת עצמן דוקא וק"ל:

גמ' ואמר ליה שמא בהן יושב ומהרהר כו' מת"י לא היה צ"ל בהן ה"ה בשאר דברי תורה אלא הא דקאמר הכי סוד ה' ליראיו כדאיתא בב"ר דאמר רבי חייא יבא עלי אם לא הייתי מסתכל בספר תהלים עכ"ל וק"ל:

כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי כו'. ומה טעם במצוה זו בשעתה ולא אמרו לעמוד מפני העוסק במצוה אחרת כתב הרמב"ם בפירוש המשניות לפי שהפחות והסגנים וגזברין יוצאין לקראתן וכשנכנסים שוב היה קהל וכבוד צבור ולמאי דדחי וקאמר דשאני התם דא"כ אתה מכשילן לעתיד היינו נמי דוקא במצוה זו שבאים לשם בכבוד גדול כמפורש שם שלא יאמרו נבזים אנו בעיניהם כו' כפרש"י וק"ל:

[כמה הרפתקי דעדו עליהם כו'. עיי' פרש"י ובערוך תרגום הרפתקי זמנים וק"ל]:

גמ' ומבית הכסא. נ"ב ס"א ואי אמרת בתי גוואי מי מצי מהרהר אלא לאו בבתי בראי:

תוס' בד"ה אין בעלי כו' ליתן בשור זה כו'. נ"ב קאי אמי שאמר שור זה עולה ואח"כ החרימו שחל החרם עליו וצריך ליתן דמי פדיונו לכהנים וקאמר שאין שמין אותו בכל שויו אלא אומדין כמה היה אדם נותן בעד שור זה כדי להקריבו עולת נדבה אע"פ שאינו חייב קרבן שהרי זה נמי לא אמר עלי עולה אלא זו עולה וק"ל:

גמרא רבא מיקם לא קאי הידור עביד להו. עי' לעיל (לב ב) בפרש"י ד"ה הידור:

שם ר"נ משדר גוזאי כו' כמה נחמן בר אבא כו'. כה"ג אמר רב יוסף בפסחים (סח ב). מכאן קשה בין לפרש"י ובין לפי' התוספות בגיטין (ס"ד לא) בסתם ר"נ מי הוא. אח"ז מצאתי שקדמוני בזה גליון התוס' בב"ב (מו ב):

רש"י ד"ה זמן חיובי'. בד' אמותיו כדלקמן. פשוט דכוונתו להא דבסמוך תנא איזוהי קימה כו' זה ד"א והמציין ל"ד:

תד"ה אין. וי"ל דמיירי בעוסקין במלאכת אחרים. ודקאמר מכאן ע"כ ר"ל כיון דבמלאכת עצמן אינן חייבין ממילא במלאכת אחרים אינן רשאין. ואהכי פריך והתנן כו' דאפי' תימא דמיירי במלאכת עצמן מ"מ קשה מהא דמשמע דחייבין והרש"א במחכ"ת ל"ד:

גמ׳ ואמרי לה שמואל בר ר׳ יוסי. נ"ב ישמעאל צ"ל:

שם בכל מקום מותר להרהר. נ"ב בכ"מ לרבות מבואות המטונפות דהכי ס"ל לר"י בפא"ר:

שם מכי הוה חזי ליה לאודניה. נ"ב משמע אע"גדלא חזי ליה לרביה הו"ל קימה שיש הדור לאודניה דחזי דר״י מאור עינים הוי ואפי׳ בד׳ אמות לא ידע דקם מקמי. מ"מ טפי ודאי לאו הדור הוא:

רש"י ד"ה נמצאת מכשילן וכו׳ ואנו בני אדם. נ״ב אילו היה כך נ״ל להגי׳:

ד"ה לאונסי׳ וכו׳ ומעיין בשמועתו כצ"ל:

ד"ה הרפתקי. מאורעות כצ"ל:

תוס׳ ד"ה אין בעלי וכו׳ אע"פ שאינו חייב. נ"ב ועי׳ תענית (דף יג.):

נִמְצֵאתָ מִכַּשִּׁילָן מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבוֹא. פירש רש"י ז"ל שלא יביאו עוד שיאמרו נבזים אנו בעיניהם. הדבר הזה יפלא וכי מפני שאין קמים מפניהם, יאמרו נבזים הם ויחדלו מלקיים המצוה? דאם כן נמצא הם מקיימים המצוה בשביל הכבוד ולא חשידי ישראל בהכי! ועוד הלא הם יודעין שאין קמים אפילו בפני תלמיד חכם ומאי רבותייהו על תלמיד חכם? ועוד מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דהפחות והסגנים והגזברים שיוצאים לקראתם הולכים עמהם בשוקי ירושלים גם כן ואם כן המה רואין בעיניהם שגם בפני הפחות והסגנים אינם קמים דהא הולכים עמהם ביחד ואיך אומרים נבזים בעיניהם דהיתכן לחשוב שגם הפחות והסגנים נבזים?!
ונראה לי בס"ד מה שאמר נבזים בעיניהם לאו משום העדר הקימה אלא משום שמביאים מעיר לעיר דבר מועט ששוה דינר אחד ולא עוד אלא שמרעישים העולם בו דהחליל מכה לפניהם והשור מהלך וקרניו מצופים זהב ומשמיעין קול חרדה גדולה בהודות והלל הנה הם בושין ואומרים ודאי שאנשי ירושלים הרואין אותנו שבאנו מעירנו בדורון זו שהוא דבר מועט וכל כך מרעישים העולם בעבורו כאלו הבאנו דורון ששוה ממון הרבה ולכך יחשבו בעת מהלכם בשוקי ירושלים לפני אנשי העיר שכל האנשים שבירושלים בוזין אותם בלבם באומרם על מה באו אלו מעירם ועל מה עושים כל החרדה הזאת?
ולכן לשנה אחרת לא יבואו כי יבושו ולכך תיקנו חז"ל שיקומו כל בעלי אמניות בפניהם אף על פי שאין קמים בפני תלמיד חכם כדי שיראו כל הכבוד הזה שעושים להם אז יאמרו ודאי מצוה זו יקרה ונכבדת בעיני אנשי ירושלים דהא עושים לנו כל הכבוד הזה בעבורה לקום מפנינו ולשאול בשלומינו ולא יבואו לחשוב שהם משחקים עליהם בלבבם ובוזין אותם.

אִי לָאו תּוֹרָה, כַּמָּה נַחְמָן בַּר אַבָּא אִיכָּא בְּשׁוּקָא. ודאי לא היה שם אביו אבא כי הוא היה חתן הנשיא ששם אביו היה יעקב כידוע דרב נחמן בר יעקב הוא אשר היה חתן הנשיא אך לא רצה לזכור שם אביו אף על פי שלא היה שם פלאי אלא אמר רב נחמן בר אבא שהוא לשון חשיבות כמו וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה (בראשית מה, ח) וכן וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בראשית מא, מג) תרגומו דין אבא למלכא וכונתו לומר 'כַּמָּה נַחְמָן בַּר אַבָּא אִיכָּא בְּשׁוּקָא' אך עיקר הכבוד שעושים לי הוא בשביל התורה ואיך זלזל בכבודה לעשות לאלו כבוד בעצמי לכך משלח גוזאי לכבודם.

א"כ נכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן. לכאורה הסוגיא תמוה דלא אשכחן כה"ג דלימא תלמודא א"כ ליכתוב רחמנא לישנא יתירא ועוד שכבר כתבתי דלא הוי צריך למיכתב אלא מפני שיבה וזקן תקום והדרת ועכ"פ אי הוה כתיב מפני שיבה ופני זקן תקום והדרת הוי משמע שפיר כר"י הגלילי ויש ליישב הכל לפמ"ש התוספות בר"פ איזהו נשך דלא ניחא להו לרבנן לפרש לשון מפני אוהדרת ולשון פני אתקום וא"כ הכי קאמרי ליה ודאי אי הוה כתיב הכי מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן ודאי הוי לן לאוקמי בחד גברא וכר"י הגלילי והוי ידעינן נמי הקישא דאיתקוש קימה להידור בתרווייהו בכל מילי כדפרישית לעיל אבל כל כמה דלא כתיבי קראי הכי תו ליכא לאוקמי כר"י הגלילי דהא לא שייך לשון מפני אוהדרת ולשון פני אקימה ואף אי הוה כתיב מפני שיבה ופני זקן תקום והדרת אפ"ה לא הוי ידעינן שפיר דאיתקש קימה להידור אלא ס"ד דהידור היינו בממון וקימה אף במקום רחוק והיינו כדפרישית דלא ידעינן האי הקיש' אלא מדשני רחמנא בלישניה. והא דקאמר הש"ס לעיל דר"י לא אמר כת"ק דא"כ ניכתוב מפני שיבה וזקן תקום והדרת ולא אמרינן דאיצטריך למיכתב הכי משום הקישא היינו משום דלרבנן לא איצטריך האי הקישא דכיון דלדידהו לא כתיב זקן אלא לאפוקי מזקן אשמאי א"כ ע"כ דוהדרת לא איירי בממון דאין שום סברא להדר זקן אשמאי בממון אף לפי' התוספות דאיירי בבור וע"ה כ"ש לפרש"י דאיירי ברשע ומדאיצטריך זקן לאפוקי זקן אשמאי אלמא דוהדרת לאו בממון איירי אלא לגלוי אקימה דאינה במקום רחוק ולא במקום שאין בה הדור כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם אמר רבי יוסי בר אבין בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדין כו', ואף על גב דבכל דוכתי פשיטא לן דתלמוד תורה עדיף ממצוה אף בשעתה מ"מ נ"ל דשאני הכא דמה שהן עומדין מפני מביאי ביכורים היינו דבהאי שעתא גופא עסקי במצות הבאת ביכורים גופא והיינו דקאמר בשעתה משא"כ בקימות ת"ח אפשר דבהאי שעתא לא עסיק הת"ח בתורה ואע"פ דלפ"ז סברא פשוטה היא אפ"ה דחי לה הש"ס משום דאיכא נמי סבר' איפכא דסוף סוף גזירת הכתוב היא לקום בכל עת מפני ת"ח ואפ"ה אין בעלי אומנים עומדים מפניהם וכ"ש בקימה לפני עוסקי במצוה דלא רמיזא באורייתא כלל דהוי לן למימר דאין בעלי אומניות עומדין כי אין צורך כלל לעמוד מפניהם אי לאו משום דא"כ אתה מכשילן כו' כן נ"ל:

תוס' ישנים ד"ה שמא בהן יושב ומהרהר וכו' עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד דף קכ"ב ע"ד:

(לג סע"א) כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא.—בשו"ת חוט השני סי' כ תמה ע"ז, שהרי כבר הוכיחו בכמה מקומות בתוס' (עי' ב"ב מו ב ד"ה שלח) דרב נחמן סתם הוא "בן יעקב", וכאן מפורש שהוא "בן אבא". ולכן דעתו שם דתרי רב נחמן סתם היו, וזה רחוק. אבל ראה זה מצאתי בשו"ת רשב"ץ ח"א סי' קמז בשם השאיל' פ' קדושים, שהעתיק "כמה נחמן כי אנא איכא בשוקא"^*בשאיל' שלפנינו נשמטו בט"ס שתי התיבות "כי אנא", והנוסח: כמה נחמן איכא בשוקא. [וכ"ה הנוסח בכ"י מינכן], וגירסא נכונה היא, ונשתבש לפנינו "בר אבא" במקום "כי אנא".

יכול יהדרנו בממון. כדכתיב (ויקרא יט) לא תהדר פני גדול דמשמע בממון וכגון ודל לא תהדר בריבו (שמות כג): מי לא עסקינן. כלומר מי לא משמע נמי אפילו נוקב מרגניתא שאומנות יקרה היא ומצריך ליה למיקם ואע''ג דבטל ממלאכתו ואיכא חסרון כיס: מה הידור שאין בו ביטול מלאכה. דאין לשון הידור אלא נשיאות פנים או בממון או בכיבוד דברים ואין במשמעו ביטול מלאכה: מה קימה שאין בה חסרון כיס. דהא אוקימנא דבשאין בה ביטול מלאכה עסקינן ותו לא שייך בה חסרון כיס: אף הידור שאין בו חסרון כיס. ועל כרחיך לא נכתב הידור אלא לדרוש כדאמרן למעוטי עמידה מרחוק ולמעוטי בית המרחץ כדאמרן: עומדין מפניהם. במביאי בכורים קאי כשעוברים בתוך ירושלים: נמצאת מכשילן. שלא יביאו עוד שיאמרו נבזים אנו בעיניהם ולאו משום חיבוב מצוה הוה ואילו בני אדם הניכרים חשובים בעיר ועסוקים במצות לא הוה למיקם מקמייהו: מסחותא. מרחץ כדמתרגמי' (בראשית מג) וירחץ ואסחי: שני חומשים. שני חמישיות של ספר שניתי לו מדרש אגדותיו: שני שלישי שליש. שני חלקים של שליש הספר: תורת כהנים. ספר ויקרא שניתי לו ברייתא של מדרש הספר: בהן היה מהרהר. וטרוד היה ולא הבין בעברך לפניו: בתי גואי. מקום שבני אדם עומדים ערומים והא דר' שמעון ברבי בבתי בראי מקום שעומדים לבושים דהתם מקום הידור הוא: ה''נ מסתברא. דר' שמעון ברבי בבתי בראי מדקאמר ליה בהן יושב ומהרהר: לאונסיה שאני. פעמים שהוא טרוד ומעיין בשמועתיה לפני כניסתו למרחץ וע''כ היא שגורה בפיו ולבו ומעיין בה בבית המרחץ: ברשיעי עסקינן. בתמיה למה לי קרא אם ראה ועצם עיניו הרי עבר על תקום והדרת: זמן חיוביה. בארבע אמותיו כדלקמן (עמוד ב): ת''ל ויראת. יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו: שיש בה הידור. כבוד ונשיאות פנים שדבר הניכר הוא שבשבילו עמד: באידך גיסא. הנהר מפסיק ביניהם: ולאו רב מובהק אנא. ואף על פי שאתם רחוקים יותר מד' אמות איבעי לכו למיקם: לאו אדעתין. לא נזכרנו לעמוד שהיינו טרודים: ואי מקיף. מסבב דרך אחרת שלא לעבור לפני הצבור: חיי. מאריך ימים: דגיסי בהו ברבנן. תמיד רגילים אצלם ולבם גס בחכמים כאילו הם מהם: גיסי. בלע''ז פריבי''ץ: הרפתקי. מקראות וצרות וראו נסים הרבה ומופתים: עדו עליהן. עברו עליהם: אביי יהיב ידא לסבי. פושט ידו לזקנים כל כמה שעוברים אצלו ונשענין עליו: רבא. היה שולח שלוחיו לפשוט להן יד אבל הוא עצמו לא: רב נחמן משדר גוזאי. סריסים שהיו תמיד לפניו לפי שהיה שר חתן הנשיא ואב ב''ד היו רגילין לעמוד לפניו משרתים להכות ולכוף מאן דלא ציית דינא וכשהיו זקנים עוברים לפניו היה שולח הנך סריסים להחזיק בידם אבל הוא עצמו לא שלא לזלזל בתורתו דאמר אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא הלכך אין חשיבותי בשביל עצמי אלא בשביל תורה ואית דמפרשי אביי יהיב ידא לסבי מכבד עצמו בזקנים ופושט להם ידו שישען הוא עליהם רבא משדר שלוחיה שיצאו לקראתו לכבודו וכן רב נחמן וליתא דכל היכא דגרסי' יהיב ידא להשען אחרים עליו קאמר ולא להשען הוא על אחרים כדאמר בפרק קמא דיומא (דף ט:) ריש לקיש הוה סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהיב ליה ידא שישען ר' שמעון בן לקיש עליו ויצא לשפת הנהר:

אין בעלי אומניות רשאין לעמוד כו'. תימה מה לשון רשאי שייך דמשמע דאיכא איסורא וי''ל דמיירי בעוסקין במלאכת אחרים והשתא שייך לשון רשאים ומיהו י''ל רשאים כמו חייבין כי ההיא דתנן בערכין פרק המקדיש שדהו (דף כח:) כמה רוצה אדם ליתן בשור זה לעולה אע''פ שאינו רשאי פי' אע''פ שאינו חייב והשתא ניחא דמיירי שפיר בעוסקין במלאכת עצמן: שני חומשין. פי' בקונט' לשון חומש הספר וי''מ חמשה חומשין יש בו כמו בשל תורה אשרי האיש (תהלים א) כאיל תערוג על אפיקי מים (שם מב) אך טוב לישראל (שם עג) תפלה למשה (שם צ) יאמרו גאולי (שם קז) לכל אחד מן הספרים אלו מסיים באמן לבד מן האחרון שהוא סוף תהלים: [שמא בהן יושב ומהרהר כו'. לא היה צריך לומר בהן דה''ה בשאר ד''ת אלא הא דקאמר הכי סוד ה' ליראיו כדאיתא בב''ר דאמר ר' חייא יבא עלי אם לא הייתי מסתכל בספר תהלים כו'. ת''י:]

דף לג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד