הכא [כאן] וכי תורה דיליה [שלו] היא שיכול הרב למחול על כבודה?! הדר [חזר] ואמר רבא: אין [כן], תורה דיליה [שלו] היא, של החכם הלומד אותה, דכתיב [שכן נאמר] "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א, ב), לומר כי מתחילה התורה היא "תורת ה'", ולאחר שהגה בה היא נעשית "תורתו".

ושואלים: איני [כך הוא]?! והא [והרי] רבא משקי בי הלולא דבריה [היה משקה את האורחים בשמחת החתונה של בנו] ודל ליה כסא [ומזג לו כוס] לרב פפא ולרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע וקמו מקמיה [ועמדו לפניו] כשהתקרב אליהם. וכן השקה לרב מרי ולרב פנחס בריה [בנו] של רב חסדא ולא קמו מקמיה [עמדו מפניו]. איקפד [הקפיד] ואמר: הנו רבנן רבנן, והנו רבנן לאו רבנן [חכמים אלה שלא קמו מפני הם חכמים, וחכמים אלה שקמו מפני אינם חכמים]? כלומר, סבורים אתם שאתם חכמים גדולים כל כך שאינכם צריכים לכבד חכם?

ותו [ועוד] מעשה היה, שרב פפא הוה משקי בי הלולא [היה משקה את האורחים במשתה החתונה] של אבא מר בריה [בנו] ודלי ליה כסא [ומזג לו כוס] לר' יצחק בריה [בנו] של רב יהודה ולא קם מקמיה [עמד מפניו] ואיקפד [והקפיד] רב פפא על כך. וגם מכאן משמע שאף שמחל על כבודו (והשקה לאורחים) אין כבודו מחול! ומשיבים: אפילו הכי [כך] שהרב מוחל על כבודו — הידור מיעבד ליה בעו [לעשות לו איזה עניין של הידור, כמבקשים לעמוד לפניו, צריכים היו].

אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הרב שמחל על כבודו — כבודו מחול, אולם נשיא שמחל על כבודו — אין כבודו מחול. מיתיבי [מקשים]: מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק שהיו מסובין בבית המשתה של בנו של רבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם. נתן הכוס לר' אליעזר ולא נטלו, נתנו לר' יהושע וקיבלו. אמר לו ר' אליעזר: מה זה יהושע? אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי (הגדול), עומד ומשקה עלינו?!

אמר ליה [לו]: מצינו גדול ממנו ששמש את אורחיו, שאברהם אבינו גדול ממנו — ושמש אורחים. שהרי אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו "והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בראשית יח, ח), ושמא תאמרו: כמלאכי השרת נדמו לו ומשום כך כיבד אותם — הרי לא נדמו לו אלא לערביים. ואנו, לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?!

אמר להם ר' צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום שאפשר להביא ראיה מהקדוש ברוך הוא עצמו ואתם עוסקים בכבוד הבריות? הלא הקדוש ברוך הוא משיב רוחות, ומעלה נשיאים (עננים), ומוריד מטר, ומצמיח אדמה, ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו? משמע שאף נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול!

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול, מכל מקום מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שמה שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) כוונתו: שתהא אימתו עליך, שמצוה היא לירוא ממנו, ומצוה זו אף המלך עצמו אינו יכול למחול עליה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט, לב), יכול אפילו מפני זקן אשמאי (פשוט, בור) — תלמוד לומר "זקן", ואין זקן אלא חכם, שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו" (במדבר יא, טז). ר' יוסי הגלילי אומר: אין "זקן" אלא מי שקנה חכמה, וכעין קיצור ("נוטריקון") — זה קנה, וכן מצאנו לשון קנין שהיא מתייחסת לחכמה, שנאמר שאומרת החכמה: "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח, כב).

ולענין הלכה למעשה, יכול יעמוד מפניו מפני הזקן מיד כשרואהו ממקום רחוק — תלמוד לומר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" לא אמרתי שיש חובה בקימה אלא במקום שיש הידור, ואם עומד כאשר הזקן הוא רחוק, אין זה ניכר שהוא נותן לו כבוד.

יכול יהדרנו בממון, שיהא חייב לתת לו ממון לכבודו — תלמוד לומר: "תקום והדרת", מה קימה היא דבר שאין בה חסרון כיס (הוצאה כספית) — אף הידור הוא דבר שאין בו חסרון כיס. יכול יעמוד מפניו גם מבית הכסא ומבית המרחץ — תלמוד לומר: "תקום והדרת", לא אמרתי מצות קימה אלא במקום שיש הידור, ומקומות אלה אינם מקומות מכובדים שראוי לכבד אדם בהם.

יכול יעצים (יעצום), הרואה, את עיניו מן הזקן כמי שלא ראהו — תלמוד לומר: "תקום... ויראת מאלוהיך" (ויקרא יט, לב) שכל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלהיך", שהרי אי אפשר להוכיח אם ראה או לא ראה, אלא זה דבר המסור ללב האדם, וגלוי רק לאלוקיו.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח על הבריות לכבדו — תלמוד לומר: "זקן ויראת", לומר שגם הזקן מצווה על יראת ה', שלא יטריח את הבריות. ולסיום מביאה הברי יתא דעה נוספת: איסי בן יהודה אומר: מה שנאמר "מפני שיבה תקום", הרי זה בא לומר: אפילו כל שיבה במשמע ולאו דווקא חכם.

ומבררים את פרטיה של ברייתא זו: לכאורה דעת ר' יוסי הגלילי היינו תנא קמא [היא שיטת התנא הראשון] שזקן הוא חכם ומה בא להוסיף? ומשיבים: איכא בינייהו יניק וחכים [יש ביניהם הבדל למעשה לגבי צעיר וחכם]; התנא קמא [הראשון] סבר: יניק וחכים [צעיר וחכם] — לא [צעיר וחכם לא] נקרא זקן, שאין מצות כיבוד אלא לזקן חכם, ואילו ר' יוסי הגלילי סבר: אפילו יניק וחכים [צעיר וחכם] מצוה לכבדו, שאין הכוונה כלל לזקנה בשנים אלא בחכמה.

מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי הגלילי? אמר [יכול היה ר' יוסבי הגלילי לומר] לך: אי סלקא דעתך כדקאמר תנא קמא [אם עולה על דעתך לפרש כפי שאמר תנא קמא] — אם כן נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "מפני שיבה זקן תקום והדרת", מאי שנא דפלגינהו רחמנא [מה שונה, שחילק אותם הכתוב] "שיבה" לחוד ו"זקן" לחוד — למימר [לומר] לך: דהאי לאו האי, והאי לאו האי [שזה אינו זה, וזה אינו זה], שזקן אינו צריך להיות בגדר "שיבה". שמע מינה אפילו יניק וחכים [למד מכאן שאפילו צעיר וחכם] נקרא "זקן".

ותנא קמא [והתנא הראשון] אומר שהפסוק נכתב כך משום דבעי למיסמך [שרצה לסמוך] "זקן" ל"ויראת" כדברי ר' שמעון בן אלעזר. ושואלים: ותנא קמא מאי טעמא [והתנא הראשון מה הטעם], מדוע סבור הוא שרק מפני חכם זקן צריך לעמוד? ומשיבים: שהוא סבור אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כדקאמר [כפי שאומר] ר' יוסי הגלילי — אם כן נכתוב רחמנא [תכתוב התורה]