א גמרא שנינו במשנה שמספר אבותתת המלאכות הוא ארבעים חסר אחת. ושואלים: מנינא [המנין] למה לי לאומרו? די לרשום את אבות המלאכה, בלי להודיע את מספרם! אמר ר' יוחנן: המנין בא ללמדנו שאם עשאן כולם בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת.

ב שנינו במשנה בין אבות המלאכות את הזורע והחורש. ושואלים: מכדי מכרב כרבי ברישא [הלא לחרוש חורשים בתחילה] ורק אחר כך זורעים, ואם כן ליתני [שישנה] התנא קודם חורש והדר ליתני [ואחר ישנה] זורע! ומשיבים: התנא שכתב את המשנה כמנהג בארץ ישראל קאי [עומד, מתבסס הוא] דזרעי ברישא והדר כרבי [שהם זורעים בתחילה ואחר כך חורשים], שנוהגים בארץ ישראל לחרוש חרישה שניה לאחר הזריעה, כדי לכסות את הזרעים.

תנא [שנויה ברייתא] בענין מלאכת הזורע: הזורע, והזומר את ענפי הגפנים שהוא חלק מהטיפול בעידוד צמיחתם, והנוטע שתיל והמבריך עץ, כגון גפן, שכופף אחד מענפיה לארץ על מנת שיכה שורשים בעודו צמוד לגזעו. והמרכיב אילן באילן — כולן מלאכה אחת הן, שבכולן יש יסוד משותף שהוא הצמחה, סיוע לגידול. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? ומסבירים כי דבר זה השמיע לנו: שהעושה בשבת בשוגג מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, כגון המלכות האמורות כמו זורע ונוטע אינו חייב אלא חטאת אחת, שהן נחשבות כפרטי אותה מלאכה. אמר ר' אחא שכך אמר ר' חייא בר אשי שכך אמר ר' אמי: זומר חייב משום מלאכת נוטע, והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום מלאכת זורע. ותוהים: וכי המרכיב והמבריך משום זורע אין [כן] חייב, ומשום נוטע לא? והרי מלאכות אלה נעשות בעצים וקרובות יותר לנטיעה. אלא אימא [אמור, תיקן כך]: חייב אף משום זורע שבהלכות שבת אין הבדל בין זריעה ונטיעה.

אמר רב כהנא: מי שהיה זומר אילן וצריך לעצים שהוא זומר, להסקה או לצורך אחר — חייב שתים, שתי חטאות, חטאת אחת משום מלאכת קוצר, שכל התולש דבר מגידולו משום שנזקק לדבר שתלש הרי זה מעין מלאכת הקצירה. ואחת חייב משום מלאכת נוטע, שכן בכך הוא מסייע לצמיחה. ובדומה לכך אמר רב יוסף: האי מאן דקטל אספסתא [מי שקוצר אספסת] חייב שתים, שתי חטאות, אחת משום קוצר, שהוא צריך לאספסת להאכילה לבהמתו, ואחת משום נוטע, שקצירה זו מסייעת לגידול האספסת. וכן אמר אביי: האי מאן דקניב סילקא [הקוצץ עלי סילקא] חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום זורע.

ג שנינו במשנה בין המלאכות האסורות בשבת גם את החורש. תנא [שנויה ברייתא] בענין מלאכת החורש: החורש והחופר והחורץ (העושה חריץ בקרקע) כולן מלאכה אחת הן. אמר רב ששת: היתה לו גבשושית של אדמה ונטלה ויישר בכך את השטח, אם היה זה בקרקע הבית — חייב משום מלאכת בונה, שכן בכך הוא משלים ומתקן את בנין הבית. ואם היה זה בשדה — חייב משום מלאכת חורש. וכן אמר רבא, מי שהיתה לו גומא וטממה (סתמה), אם היה זה בבית — חייב משום בונה, בשדה — חייב משום חורש.

אמר ר' אבא: החופר גומא בשבת ואינו צריך את הגומא עצמה אלא שנזקק הוא לעפרה — פטור עליה, על חפירה זו, שאין זו מלאכת חפירה האסורה מן התורה בשבת. ואפילו לשיטת ר' יהודה שאמר בדרך כלל שהעושה בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו רוצה להשתמש בתוצאותיה הישירות חייב עליה — גם הוא יודה במקרה זה. שכן הני מילי [דברים אלה] שאמר ר' יהודה דווקא במתקן, כאשר עושה הוא מלאכה שיש בה משום יצירה ותיקון, אבל האי [זה] שחופר גומא — מקלקל הוא, וכיון שאינו עושה מלאכת תיקון ואף אינו זקוק למלאכה — פטור לדעת הכל.

ד שנינו במשנה בין המלאכות האסורות בשבת גם את הקוצר. ועל מלאכת הקוצר תנא [שנינו] בתוספתא: הקוצר, והבוצר ענבים, והגודר בתמרים והמסיק בזיתים והאורה בתאנים — כולן מלאכה אחת הן, שכולן מלאכת קטיפת פרי. אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי [מי שזרק צרור לדקל והשיר תמרים] חייב שתים, שתי חטאות, אחת משום תולש, שהיא תולדת מלאכת קוצר ואחת משום מפרק, שהיא תולדת מלאכת דש, כלומר, הוצאת דבר הראוי לאכילה מתוך כיסוייו. ואילו רב אשי אמר: במקרה זה פטור, כיון שאין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך, ומלאכה שעושה אותה שלא כדרך המקובלת בעשייתה — אינו חייב עליה.

שנינו במשנה בין המלאכות האסורות בשבת גם את המעמר. והוסיף ואמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא [מי שאוסף מלח מבריכות המלח] חייב משום מלאכת מעמר. שכן עושה הוא פעולה דומה, שהוא אוסף מן השדה את הדברים שהוא נצרך להם לערימה אחת. אביי אמר: אין הדבר כן, ואין איסור עימור חל מן התורה אלא בגידולי קרקע בלבד.

בן המלאכות שנשנו במשנה הוזכרה גם מלאכת הדש. תנא [שנינו] בתוספתא: הדש והמנפץ את הפשתן ומוציא אותו מן הכיסוי הקשה של גבעולו, והמנפט, שמוציא את גרעיני צמר הגפן מן הכותנה, כולן מלאכה אחת הן.

ה ברשימת המלאכות השנויה במשנה מוצאים אנו את הזורה, הבורר, והטוחן והמרקד. ושואלים: היינו [זוהי] בדיוק מלאכת זורה, היינו [זוהי] מלאכת בורר, היינו [זוהי] מלאכת מרקד, שכולן דומות זו לזו בדרך עשייתן, וזהות במטרתן, שכולן דרכים שונות להפרדת המאכל מן הפסולת. אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] תירוץ לדבר, וקבעו כלל: כל מילתא דהויא [דבר שהיה] במשכן, שנעשתה מלאכה זו בודאי לצורך המשכן,