קידושין לב ע"א

דף לב - א

איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: מה ששנינו בברייתא שהבן מאכיל ומשקה את אביו ומכבדו,  מממון של מי צריך לעשות כך?

האם הבן מאכיל את אביו מממון אביו, או שהוא חייב להוציא על כך אפילו מממון שלו?

ונחלקו חכמים בדבר:

רב יהודה אמר: משל בן. רב נתן בר אושעיא אמר: משל אב.

אורו [הורו] ליה רבנן לרב ירמיה, ואמרי לה ויש אומרים לבריה [לבנו] דרב ירמיה כמאן דאמר משל אב. ^[386]

מיתיבי סתירה מברייתא:

דתניא: נאמר [שמות כ יב]: "כבד את אביך ואת אמך", ונאמר [משלי ג ט]: "כבד את ה' מהונך", ומאחר שבשני המקומות הוזכרה לשון "כבד", יש להשוותן זו לזו, מה להלן בכבוד ה' נאמר 'מהונך', דהיינו כיבוד שיש בו חסרון כיס, אף כאן בכבוד אב ואם היינו בחסרון כיס. ^[387]

ומכאן קשה על מה שאמרנו לעיל: ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מיניה, איזה חסרון כיס יכול לבוא לבן מממון של האב? ומתרצינן: לביטול מלאכה, הבן חייב לכבד אתא ביו למרות שבאותו הזמן הוא בטל ממלאכה ויש לו חסרון כיס בדבר. אבל אינו חייב להוציא ממון מכיסו ולתת לאביו.

תא בוא שמע ראיה לכך שכיבוד אב אינו אלא משל אב:

הפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש. הפודה מעשר שני של אחרים אינו מוסיף חומש.

ושנינו בברייתא: שני אחים, ושני שותפין, וכן האב ובנו הרב ותלמידו, למרות שמחבבין זה את זה, בכל זאת פודין זה לזה מעשר שני בלי להוסיף חומש. ואין אומרים מאחר שהאחד חביב על רעהו הרי זה כפודה מעשר שני שלו עצמו. ^[388] וכן, מאכילין זה לזה מעשר עני, אחד מהם שהפריש מעשר עני מפירותיו, יכול לתת זאת לרעהו אם היה עני, למרות שהם חביבים זה על זה כגופם, ואילו לא היה בידי אחד מהם פירות מעשר עני היה מאכיל את רעהו מממונו. ^[389]

עד כאן דברי הברייתא.

והגמרא מנסה להוכיח מכאן שכיבוד האב נעשה מממון של אב בלבד:

ואי אמרת כמאן דאמר משל בן, אזי יקשה:

אדם שחייב ממון לעני, אינו רשאי לפרוע את חובו מפירות מעשר עני שבידו, ^[390] מפני שפירות המעשר שייכים לעניים, ואינם שלו כלל. ^[391]

ומאחר שאנו אומרים שהבן חייב להוציא ממון משלו ולהאכיל את אביו, אם כן כיצד שנינו שהבן מאכיל את אביו מעשר עני? והלא נמצא זה הבן פורע את חובו משל עניים!

אלא, מכאן ראיה למאן דאמר שחיוב כיבוד אב אינו אלא מממון האב.

ודחינן את הראיה: אמנם למאן דאמר שהכיבוד משל בן אסור לבן להאכיל את אביו מעשר שני, מפני שמוטל עליו להאכילו מממונו.

אבל, הבן אינו חייב להאכיל את אביו אלא במדה בינונית. ואם האב נצרך לסעודה יתירה, אין הבן חייב לזונו משלו.

ולפי זה יש לפרש: לא צריכא, לא נצרכה הברייתא ללמדנו אלא לענין העדפה.

כלומר: את אותה העדפה שאביו נצרך יותר ממידה בינונית, מותר לבן להאכילו מפירות מעשר עני.

ומקשינן: אי הכי, אם אכן מדובר כאן בהעדפה, תיקשי היינו דקתני עלה, על מה ששנינו בהמשך אותה ברייתא: ^[392]

אמר רבי יהודה: תבא מאירה למי שמאכיל את אביו מעשר עני.

ואי, אם אכן מדובר בברייתא לענין העדפה, אם כן מאי נפקא מינה, מה רע בזה? והלא כדי פרנסתו הוא נותן לאביו משל עצמו! ^[393]

ומתרצינן: למרות שמדובר כאן להעדפה, אפילו הכי זילא ביה מילתא, מגונה הדבר שבן אינו נותן את מזונות ההעדפה לאביו מממונו אלא מממון עניים. ^[394] תא בוא שמע ראיה לכך שכיבוד אב הוא אפילו משל הבן: שנינו בברייתא: שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב?

אמר להם: עד כדי שאביו יטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו, ואינו מכלימו על כך.

והגמרא מבינה שלמאן דאמר 'משל בן' אפילו אם הרב זרק את הארנקי של הבן אסור לו להכלימו. אבל, למאן דאמר 'משל אב', אם האב זרק את הארנקי של הבן מותר לבן להכלימו, שהרי אינו מצווה לכבדו מממונו ^[395].

ואי אמרת שחיוב כיבוד אב הוא רק משל אב, בהכרח שרבי אליעזר דיבר בארנקי של האב [שהרי בארנקי של הבן, הבן רשאי להכלימו].

ואם כן קשה: איזו מעלה יתירה יש בכך שהבן אינו מכלימו? וכי מאי נפקא ליה מיניה? מה הוא מפסיד מזריקת ארנקו של האב?

ומתרצינן: בראוי הבן ליורשו, והבן כועס על כך שהאב משליך את הארנק כדי להפסידו, ובכל זאת אסור לו להכלימו. ^[396]

ומביאה הגמרא מעשה שהיה כעין מה שאמר רבי אליעזר, בבן שאביו השליך ארנקי ואינו מכלימו.

וכי הא וכעין המעשה דרבה בר רב הונא:

דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, קרע בגד משי חשוב בפני רבה בנו. ואמר בלבו: איזול אחזי אי רתח אי לא רתח, אצא ואראה אם יכעס או לא יכעס.

ומקשינן: כיצד היה מותר לרב הונא לעשות כך? והלא היה ראוי לו לחשוש דלמא רתח שמא רבה בנו יכעס, ויאמר לאביו דבר בזיון, ואז קעבר אאיסור "לפני עור לא תתן מכשול", ^[397] שהרי הוא גרם לבנו לחטוא!

ומתרצינן: דמחיל ליה ליקריה, רב הונא מחל לבנו על כבודו, ולפיכך גם אילו היה רבה כועס ומדבר שלא כהוגן, לא היה עובר עבירה. ^[398]

ומקשינן: כיצד היה מותר לו לקרוע שיראין? והא קא עבר איסור משום "בל תשחית" [דברים כ יט]!

ומתרצינן: דעבד ליה בפומבייני, רב הונא קרע במקום תפירת הבגד [במכפלה], שכאשר קורעים את הבגד שם אינו נחסר מדמיו כלום.

ומקשינן על התירוץ: הרי רב הוא רצה לבדוק ולראות אם בנו רבה כועס או לא, וכיצד יכל לדעת זאת? ודילמא משום הכי לא רתח, מפני שהקריעה היתה במקום שאין הבגד נפסד! ומתרצינן: דעבד ליה בשעת ריתחיה, רב הונא בדק את רבה בשעת כעסו, ואדם כעסן אינו מבחין בשעת כעסו היכן נעשתה קריעת הבגד, ואם רבה לא כעס על הקריעה, אזי יש ללמוד מזה שאינו כעסן.

והגמרא מביאה עתה מעשה, כדי ללמדנו מה הדין באב שטעה, כיצד הבן רשאי להעמידו על טעותו:

ארבעה חיובי מיתת בית דין נאמרו בתורה: סקילה, שריפה, הרג [בסייף], וחנק.

חייבי מיתות שהתערבו זה בזה [כגון: חייבי שריפה שהתערבו בחייבי סקילה וכדומה]. ואין ידוע מי מהם נידון למיתה קלה, ומי נידון לחמורה, דנים את כולם במיתה הקלה שביניהם, מפני שאין אתה רשאי להעניש אדם שהתחייב עונש קל, בעונש חמור שלא התחייב בו.

ונחלקו חכמים ורבי שמעון בענין סקילה ושריפה, איזו מהן נחשבת מיתה חמורה יותר. לדעת רבי שמעון השריפה חמורה, ולדעת חכמים הסקילה חמורה, וכדלהלן: מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה, רב יחזקאל שנה לבנו רמי ברייתא:

הנשרפים שהתערבו בנסקלים, רבי שמעון אומר: כולם ידונו בסקילה, מפני שהשריפה חמורה ממנה, ^[399] לפיכך אי אתה רשאי להמיתם בשריפה.

אמר ליה רב יהודה בריה: ^[400] מאחר שאתה שונה "הנשרפים בנסקלים", משמע שעמדו לפנינו כמה נסקלים, ואחד מןה נשרפים פרש והתערב בהם. נמצא שהרוב הם נסקלים. ^[401]

אך, לא תיתנייה הכי, אל תשנה כך! שהרי יש להקשות על דבריך:

מאי איריא, מדוע הוצרך רבי שמעון לומר שהשריפה חמורה? והלא אפילו אם נאמר ששריפה וסקילה שוות בחומרתן, ^[402] תיפוק לי, עדיין אני חייב לדונם בסקילה, משום דרובא נסקלים נינהו, הנסקלים הם הרוב, ובכל התורה כולה "הלך אחר הרוב"!

אלא, הכי איתנייה, כך תשנה את הברייתא, בלשון זו: "הנסקלים שהתערבו בנשרפים". כלומר: הנשרפים הם הרוב. ואחד מן הנסקלים התערב בהם, ואמר על כך רבי שמעון: למרות שהנשרפים הם הרוב, בכל זאת ידנוו כולם בסקילה, מפני שהשריפה חמורה.

אמר ליה, הקשה לו רב יחזקאל אביו: אי הכי, אם אכן הברייתא נשנתה בלשון זו, ["הנסקלים בנשרפים"] אימא סיפא, הסבר לי את הסיפא של הברייתא:

שכך שנינו שם: וחכמים אומרים: ידונו בשריפה מפני שהסקילה חמורה.

ומאחר שאתה רב יהודה שונה "הנסקלים בנשרפים", כלומר: הרוב הם הנשרפים, אם כן יש להקשות:

מאי איריא, מדוע הוצרכו חכמים לומר דסקילה חמורה? והלא אפילו אם נאמר ששריפה וסקילה שוות בחומרתן, תיפוק לי, עדיין אני צריך לדונם בשריפה, דהרי רובא נשרפים נינהו!

אמר ליה רב יהודה: אמנם חכמים לא היו צריכים לנמק את דבריהם בכך שהסקילה חמורה, שהרי אפילו אם הן שוות הולכים אחר הרוב. אלא כך יש לפרש את דברי חכמים: התם רבנן הוא דקאמרו ליה לרבי שמעון, חכמים באו לענות על טענת רבי שמעון - דקאמרת, מה שאתה רבי שמעון אמרת ששריפה חמורה ולפיכך ידונו בסקילה כדי להקל עליהם, לא הקלת עליהם, אלא אדרבה! אתה מחמיר עליהם, שהרי סקילה חמורה משריפה! ^[403]

אמר ליה שמואל לרב יהודה תלמידו: שיננא [שנון וחריף] ! לא תימא ליה לאבוך הכי, אל תאמר לאביך כשם שאמרת לו "לא תיתנייה הכי" [לא תשנה כן]! שהרי אתה אומר לו בפירוש שהוא טועה, ואתה מביישו ומצערו! ^[404]

דתניא: הרי שהיה אביו של אדם עובר על דברי תורה, אל יאמר לו: 'אבא עברת על דברי תורה', אלא אומר לו: 'אבא כך כתוב בתורה'. כלומר: בניגוד למה שאתה עושה. ומיד תמהינן: והלא כשהוא אומר "כך כתוב בתורה" צעורי מצער ליה, שהרי זה כאומר לו בפירוש 'עברת על דברי תורה'! ומתרצינן: אלא צריך לומר שכך אומר לו: אבא, מקרא כתוב בתורה כך וכך, כלומר: אומר לו את המקרא שכתוב בתורה כמו שהוא, והאב עצמו יבין מתוך המקרא שטעה. ^[405]

וכשם שכאשר האב עובר על דברי תורה, אין הבן רשאי לומר לו "עברת על דברי תורה", כך אתה, רב יהודה, לא תאמר לאביך כשהוא טועה "אבא לא תיתנייה הכי". ^[406]

ומביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין כבוד אב ואם: אלעזר בן מתיא אומר: אם אבא אומר "השקיני מים" ומוטלת לפני מצוה אחרת לעשות, כגון לקבור מת או ללוותו, ^[407] אזי, מניח אני את כבוד אבא ועושה את המצוה. מפני שאני ואבא חייבים במצוה.

איסי בן יהודה חולק ואומר: אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים, תיעשה על ידי אחרים, וילך הוא ויעסוק בכבוד אביו.

אמר רב מתנה: הלכה כאיסי בן יהודה. ^[408]

ומביאה הגמרא מאמר נוסף בענין כבוד אב:

אמר רב יצחק בר שילא אמר רב מתנה אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו, כבודו מחול, ואין בנו חייב לכבדו.

אך, הרב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, ותלמידו חייב לכבדו. ^[409]

ורב יוסף אמר: אפילו הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול. שנאמר [שמות יג כא]: "ויי' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ולילה בעמוד אש להאיר להם". ומאחר שהקב"ה מחל על כבודו וכביכול שימש את ישראל, כל שכן שהרב יכול למחול על כבודו.

אמר רבא: הכי השתא!? מהו הדמיון!? והרי אין להוכיח ממחילת הקב"ה למחילת רבו כי יש לחלק ביניהם:

התם, במקרא הנזכר, הקדוש ברוך הוא, עלמא דיליה הוא, ותורה דיליה היא, מחיל ליה ליקריה, מאחר שהעולם הוא שלו ואף התורה היא שלו, זכותו למחול על כבודו וכבוד התורה, ^[410] שהרי הם שייכים לו.

הא דאמרינן אם אפשר לעשות המצוה על ידי אחרים תעשה ע"י אחרים. איני יודע אם נוהגת המצוה הזאת (כשאר) [בשאר] המצוות דהא קי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מחלקינן בהו ושמא בשקדם והתחיל במצוה ואחר כך נזדמנה לו אחרת אבל כאן שתיהם לפניו:

הא דאקשינן ודלמא רתח ואיכא משום ולפני עור לא תתן מכשול ופרקי' דמחיל ליקריה. קשיא לי דהא מכל מקום לא ידע בריה דמחיל ליה ליקריה והוי כמי שעלה בידו בשר כבש ונתכווין להעלות בשר חזיר שצריך כפרה כדאיתא ביבמות ונדרים ואפשר דבלאו דלפני עור לא תתן מכשול כיון שהיא לאו כולל לא מחמרינן ביה כולי האי ושרינן בהכי כדי לנסותו ולהדריכו בדרך ישרה:

איסי בן יהידה אומר אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים תעשה היא על ידי אחרים ויתעסק בכיבוד אביו פי' בזו הוצרכנו ששתיהן לפניו אבל כשהתחיל כבר במצוה ובאת לידו מצוה אחרת הא קיימא לן בהדיא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפי' כשאפשר לעשות שתים:

והלכתא האב או הרב או הנשיא שמוחל על כבודו כבודו מחול אלא דהידר בעי אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ואם מוחל כבודו לא תהא אימתו עלינו:

כבר ידעת שהפודה מעשר שני לעצמו מוסיף חומש והפודה מעשר שני של חברו אינו מוסיף חומש והתבאר במקומו שמערים אדם ונותן לבנו ולבתו הגדולים מעות ואומר להם פדה בהם את המעשר והוא שאמרו שני אחים שני שתפים אב ובנו רב ותלמידו פודין זה לזה מעשר שני ר"ל בלא תוספת חמש וכן אם הוצרך אחד מהם והיה לו לשני מעשר עני הרי זה מאכילו אפילו הבן לאביו שהרי עיקר חיובו להאכילו ולהשקותו אינו אלא משל אב ואע"פ שאם אין לאב מוטל הוא על הבן אפילו משלו מכל מקום הואיל ויש לו מעשר עני רשאי להאכילו ואין זה נקרא פורע חובו בשל עניים אחר שעיקר החיוב משל אב הוא אלא שאמרו תבא מארה שמאכיל לאביו מעשר עני אלא אם כן האכילו משלו כראוי והוא רוצה בהעדפות וזה מעדיף לו מן המעשר:

מצות כבוד שלא להכלים הבן את האב או שלא לגעור בו אפילו נטל ארנקי של בן וזרקו בפניו לים לא יכלימהו וכן בכל הדברים וראוי להדריך את בניו בכך ולעשות להם לפעמים דברים המכעיסים כדי לנסותם ולבחנם ובלבד שימחלו האבות על כבודם עד שאם חס ושלום יהא הבן עובר על מצות כבוד לא יהא האב נמצא עובר על נתינת מכשול וכן שתהא בחינתו בדברים שלא יעבור עליהם על בל תשחת ומה שאמרו ברב הונא דקרע שיראי באפי בריה כבר אמרו כפום מאני הוה כלומר במקום התפירה:

כבר ידעת שכל חייבי מיתות שנתערבו ולא הוכרו נדונין בקלה אפילו היו בעלי החמורה מרבין מוטב להקל בראויים לחמורה משנחמיר בראויין לקלה וכן ידעת בארבע מיתות שהסקילה חמורה מן השריפה מעתה הנשרפין שנתערבו בנסקלין אע"פ שהנסקלים רוב ידונו בשריפה ואין צריך לומר שכן בנסקלין שנתערבו בנשרפין שנצטרף עם זה שהנשרפים רוב ואפילו לא היתה האחת חמורה מחברתה היו נדונין בה:

מי שראה את אביו טועה בהוראה או עובר על אי זו מצוה אל יאמר לו אבא על דברי תורה עברת או טועה אתה בהוראה או כך כתוב בתורה ר"ל כנגד מה שעשית אלא יאמר לו דרך שאלה מקרא שכתוב בענין היאך הוא כלומר התבונן אם הוא כמו שאתה מבין בו וכיוצא בדברים אלו:

כל שאמר לו אביו השקני מים או שצוהו אי זה דבר והיה לו מצוה לעשות אם איפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים תעשה על ידי אחרים וילך הוא לכבוד אביו וכן הדין במצוה שאי אפשר לו בה באחרים אלא שאינה שעה עוברת ואיפשר לו לקיים את שתיהן הא כל שהמצוה שעה עוברת ואי אפשר לו בה באחרים יניח כבוד אביו ויעשה את המצוה שהוא ואביו חייבין בכבוד שמים ואם צוהו לעבור על אי זה מצוה הן עשה הן לא תעשה אפילו מדברי סופרים אל ישמע לו כלל ומה שיש לפקפק בשמועה זו עם שמועת כל חפצים לא ישוו בה האמורה בראשון של מועד קטן כבר ביארנוה שם בסוגית המשנה הששית ותלמוד תורה מיהא כל שבטל כבוד אב ואם בשבילה אין בידו עבירה והוא שאמרו במסכת מגלה גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן השנים שנטמן יעקב בבית עבר לא נענש עליהם:

האב או הרב אפילו נשיא שמחלו על כבודם כבודם מחול אפילו להשתמש מהם אלא שמכל מקום אף במה שמחלו מכבודם ראוי שלא יקבל מהם אלא בהדור ובסרהוב עד שיעשו עצמם כמכירים שלא מן הדין הוא ומכל מקום מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואין לשום אדם להקל בכבודו אף עם מחילתו וכל שכן לקבל תשמיש ממנו כדי שלא להקל בעול יראתו והוא שאמרו שום תשים עליך מלך שתהא אימתו מוטלת עליך:

גמרא רב יהודה אמר משל בן. יש לדקדק למ"ד משל בן אם נזדמן לו כבוד אביו ואבידת חבירו ואביד' עצמו כיצד יעשה אם יעסוק בכבוד אביו אבידת חבירו קודמת כדאמרי' באלו מציאות יכול א"ל אביו אל תחזיר יכול ישמע לו וכו' והיינו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי דאי אל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא ואם יעסוק באבידת חבירו אבידת עצמו קודמת ואם יעסוק באבידתו הו"ל כיבוד אב קודם ונר' שיניח כיבוד אב ואבידת חבירו ויעסוק באבידתו דהא דאמרי' חייב לכבדו ומשל בן היינו כשהוא נהנה מן הממון שמכבדו בו אבל היכא שאינו נהנה מן האבידה שמפסיד הבן אעפ"י שהוא נהנה שהיה מכבדו בדבר אחר בשעה שמחזיר האבידה כהאי גוונא אינו חייב לכבדו ולהפסיד ממונו אע"ג דאמרי' כדי שיטול ארנקי של בן ויטול לים ואינו מכלימו למ"ד משל בן התם הוא נהנה מן הממון עצמו שמפסיד הבן שיש קורת רוח לאביו בכך במה שזורקו לים כגון למרמה אימתא אאינשי ביתיה דאי לאו הכי אלא שמשליכו בחנם רשע הוא ועובר משום בל תשחית ואין חייב לכבדו בזה ועוד יש חילוק בזה שאין לו להכלימו אם עשה:

אורו ליה רבנן לר' ירמיה כמ"ד משל אב הכי הלכתא וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפ' וישמע יתרו והיכא דאין לו לאב ואית ליה לבן חייב ליתן לאביו ואפי' לאחרים צריך ליתן צדקה וכן כתב ר"ח דאם אין לו לאב והבן אמיד כייפי' ליה לבן לפרנס אביו כדאמרי' בפ' נערה שנתפת' דאי אמיד כייפי' ליה לזון את בניו וכ"ש אביו ועוד הביא ראיה מן הירושלמי מעובד' דר' יוחנן שכופין את הבן לזון את האב ונר' דאין ראיה משום דההיא בכותב נכסיו לבניו איירי והכי מייתי לה בפ' נערה שנתפתתה. ועוד הביא ראיה מההיא דתני רשב"י מצי' שהקפיד המקום על כבוד אב ואם יותר מכבודו בכבודו הוא אומר כבד את ה' מהונך ואם יש לך ממון חייב ואם לאו פטור בכבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך בין שיש לו בין שאין לו אפי' הוא מחזר על הפתחים ולא שיתן לו ממונו ומחזר על הפתחים אלא בגופו מכבדו ומבטל ממלאכתו ומתוך זה צריך לחזור על הפתחים:

דמחיל ליה ליקריה והודיעו תחלה כן שלא יהא כמו נתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך כפרה:

א) בלא חומש דאחר הוא ולא קרינן כי יגאל איש ממעשרו ויסף חמישיתו. ומאכילים אם האחר עני:

פורע חובו. עליו מוטל לפרנסו. להעדפה שרשאי להעדיף מזונותיו ממעשר עני ולא הוי פורע חובו שאם הוא נותן לו די ספקו כמו שמוטל עליו:

מאי נפקא לו מינה. הרי הוא נותן לו מה שמוטל עליו ליתן:

והלכתא משל אב. ממתיבתא דאי לית ליה לאב וריוח לבן כייפינן ליה ושקלינן בתורת צדקה:

כך כתוב בתורה. פי' דקס"ד דבתמיה יאמר וכי כתוב בתורה כך ושני דקאמר הפסוק כמו שכתוב והוא עצמו יבין שטעה. ור"ח והר"ם פירשו שאומר לו כשואל ולא כמזהיר:

בד"ה רבי יהודה כו' יכול אמר לו אביו אל תחזיר כו' שא"ל עסוק בכבודי כו' עכ"ל לכאורה מההיא דלקמן מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה כו' יש להוכיח כן בפשיטות דמצות החזרת אבידה קודמת לכבוד אב ויש לומר דהך דלקמן איכא לאוקמי דוקא במצוה אחרת כגון לקבור את המת כו' כפרש"י אבל במצות החזרת אבידה לחבירו לא איירי ביה דודאי נדחית מפני כבוד אב ואם כיון דכבוד אב ואם קודם לאבידתו מכ"ש דהוי קודם לאבידת חבירו דהא אבידתו קודמת לאבידת חבירו ולהכי איצטריכו להך דפרק אלו מציאות דבהדיא קאמר שם יכול א"ל אביו אל תחזיר כו' דאבידת חבירו קודם לכבוד אב ואם והתם יליף לה מקרא ע"ש וק"ל:

בד"ה אורו ליה כו' אין לאב ממון והבן יש לו דצריך הבן לפרנסו משלו דלא יהא אלא אחר כו' ועוד ראיה מירושלמי כו' עכ"ל דבריהם סותרים אהדדי דממה שכתבו מתחלה דצריך לפרנסו משלו היינו דוקא אם יש לו לבן ואין לו לאב ובתורת צדקה וכמפורש בהדיא ברא"ש ובר"ן ולבסוף כתבו ראייתם מירושלמי דאם אין לו לאב וגם אם אין לו לבן צריך לחזר על הפתחים משום מצות כיבוד ומינה דמכ"ש אם יש לו לבן ואין לו לאב דצריך לפרנסו משום מצות כיבוד והר"ש בריש מסכת פאה הרגיש בזה ותירץ למאי דמסיק הכא נ"מ לבטול מלאכה ה"נ ה"ק שאם יבטל ממלאכתו בשביל כבוד אביו יהא צריך לחזר על הפתחים בשביל עצמו ואין לומר דמ"ד משל אב מודה דאי לית ליה לאב דחייב הבן משל עצמו דא"כ כי פריך כו' אף כבד אביך בחסרון כיס לוקמא בדלית ליה לאב אלא ודאי כו' עכ"ל וכהאי גוונא כתב הרא"ש והר"ן בשמו אבל דברי התוספות שלפנינו סתומים בכל זה במקום שהיה להם לפרש גם בת"י כתבו אהא דקאמר ואי אמרת משל אב כו' לא מסתבר ליה לאוקמא דוקא באין לו לאב עכ"ל וצ"ע ודו"ק:

כבד ה' מהונך מה להלן בחסרון כיס כו'. אע"ג דאמרינן בעלמא דאין למדין ד"ת מדברי קבלה הכא אינו רק גילוי מילתא דלשון כבוד יפול בחסרון כיס וק"ל:

תוס' בד"ה ר"י כו' אל תחזיר יכול ישמע לו כו' כצ"ל:

בד"ה אורו ליה כו' ועוד דאמרינן בירושלמי נ"ב ס"א ראיה מירושלמי:

בד"ה דמחיל ליה כו' שהודיעו קודם לכן. נ"ב ורבה בר רב הונא לא בא אלא לידע אם בנו קפדן הוא ודו"ק. :

רש"י ד"ה פודין זל"ז. לצורך אביו. היינו שלוקח הבן מתחלה ממעות עצמו המע"ש בתורת חילול (עי' פ"ד דמע"ש מ"ו ובפי' הרע"ב) וכשיוצא המע"ש לחולין ת"י חוזר ומוכרו לאביו במחיר אותן דמים. או דאביו נותן לו מעות במתנה ופודהו ואח"כ נותן לאביו הפירות במתנה. או כפשוטו שיאמר לבנו הרי הפירות מחוללין על מעותיך:

תוס׳ ד"ה רב יהודה וכו׳ דאל תחזור בחנם לא איצטריך קראי. נ"ב דרשע הוא שמונעו ממצוה בחנם ולדידי משו"ה ליכא למישמע די"ל שהוא שונאו של בעל האבדה ואע״ג דהשתא נמי י"ל ממ"נ אי רשע גמור הוא שמצוה לשנאותו מ"ט לא ישמע לו ואי בכשר (או שראהו עובר עבירה יחידי) מ״מ מצוה הוא לכוף את יצרו אפילו אי חזא בי׳ דבר עבירה ואביו שמונעו רשע ועובר על ד"ת ומאי קס"ד שישמע לו. הא לק״מ. סד"א כיון שהוקש כבודו לכבוד המקום ישמע לו דמחיל ליה קב"ה יקריה לגבי אבוה קמ״ל דקרא מעטי׳. גם מ"ש ר״י שאין הבן חייב להפסיד אבדתו בשביל אביו אפילו למ"ד משל בן. ל״נ לי דהכא נמי מי ליכא קורת רוח לאביו בשעה שמאכילהו ומשקהו בטרם יבקש אבדתו. איברא ודאי איפכא מסתברא דאפי׳ למ"ד משל אב היינו שאין חייב לתת מכיסו להאכילו כו׳ מיהא כה"ג שאבדה לו אבדה באותה שעה שצריך להאכיל אביו מודו כ"ע שמניח אבדתו ועוסק בכבוד אביו לזונו משל אביו כיון דהשתא מיהת לאו מדידיה יהיב ליה מידי. וגם ספק הוא אם ימצא אבדתו. איך יניח מצות כבוד ודאי ויתפוס הפסד ספק ממונו ונראה שאפילו להאכיל אותו הצריך לכך חייב להחיותו בתחלה:

תד"ה דמחיל וכו׳ וצריך לומר שהודיעו. נ״ב ואפ"ה הויא בדיקה כה"ג נמי משום דשעת ריתחי׳ הוי כדמסיק:

גמ' משל בן. ע' בר"ש פ"א מ"א דפאה:

שם דמחיל ליה ליקריה. ע' טורי אבן מגילה כח ע"א ד"ה א"ת משנאי:

תוספות בד"ה רב יהודא אמר משל בן מדקדק ר"י וכו' היינו אל תחזיר שא"ל עסוק בכבודו כו' עכ"ל. ואפ"ה מייתי התם שפיר דאל ישמע לו דכתיב אני ה' כולכם חייבים בכבודי דאף ע"ג דכיבוד האב נמי מצות המקום היא כמו מצות השבת אבידה אפ"ה אל ישמע לו דאביו גופו חייב נמי במצות השבת אבידה זו עצמה משא"כ מצות כיבוד לא שייך לגבי האב כלל ואדרבא יכול למחול על כבודו כן נ"ל והא דפשיטא ליה לר"י דאל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא היינו משום דא"כ שאביו מתכוין להכעיס ולצערו לבעל האבידה תו לא מקרי עושה מעשה עמך ומותר אף לבזותו וכדמסיק נמי בסוף הדיבור לענין אם עובר על בל תשחית וק"ל ומתוך מה שכתבתי נתיישבו ונתחזקו דברי מהרש"א ז"ל דלקושטא דמילתא מוקמינן קרא דאני ה' נמי לענין השבת אבידה דשייך בהאי דרשא גופיה דכולכם חייבין וליכא למימר דלא איירי מאל תחזיר כיון דכיבוד קודם אף לאבידת עצמו דהא לתירוץ ר"י לא שייך כיבוד בכה"ג ודו"ק:

בד"ה אורי ליה כו' משמע שכן הלכה כו' כדאמר בנערה שנתפתתה דרב אכפייה כו' א"ל כגון זו כופין כו' עכ"ל. ואף על גב דבפרק כל הבשר דף ק"י מסקינן להדיא דאין כופין על מצות כיבוד דה"ל מצות עשה שמתן שכרה בצירה שאין ב"ד מוזהרין עליה כבר כתבו שם התוספות דהיינו שאין הב"ד מוזהרין לכפות בשוטים משא"כ בדברים ודאי כופין ובפ' השותפין דף ח' ע"ב כתבו עוד דנהי שאין ב"ד מוזהרין לכפותו במ"ע שמתן שכרו בצידו מ"מ אם רצו לכפותו אף בשוטים רשאין ועי' בזה בס' טורי זהב י"ד סי' רמ"ב ועי' עוד בסמוך:

בא"ד ועוד ראייה מהירושלמי שהבאתי למעלה כו' עד סוף הדיבור. ונ"ל בכוונתן דאע"ג דבדף הקדום בד"ה כבד את השם משמע מדבריהם דתלמודא דידן לית ליה האי דירושלמי מדאמרינן בגמ' דידן השוה כבודן לכבוד המקום ובשאר מצות אין צריך לחזר על הפתחים מ"מ בעיקר הדרשא דהתם כתיב כבד מהונך והכא לא כתיב לא משמע דפליג וא"כ ממילא ע"כ מוקי להא מילת' דאם אין לו לאב ויש לו לבן חייב הבן דהא אף בכבוד המקום חייב בכה"ג דהא קרינן ביה מהונך והא דלא כתיב בכבד נמי מהונך היינו לאשמעינן דאם יש לו לאב פטור הבן כן נ"ל ועיין במהרש"א:

גמרא תניא שאלו את רבי אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם א"ל כדי שיטול ארנקי ויזרוק לים ואינו מכלימו ואי אמר' משל אב מאי נ"מ. ומכאן קשה על שיטת הפוסקים סי' רמ"ב דאף למאי דקי"ל כיבוד משל אב ואפ"ה אין לצערו א"כ לא מקשה הכא מידי וכן הקשה מרן הב"י בכסף משנה על הרמב"ם ז"ל ותירץ בדוחק דודאי ה"מ לשנויי הכי ע"ש והוא דוחק גדול והנלע"ד ליישב כשנדקדק עוד אמאי מייתי הכא האי עובדא דשאלו את ר"א והשיב להם עד שיזרוק ארנקי ואמאי לא מייתי הכא האי עובדא דלעיל בדף הקודם שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב אם וא"ל ראו מה עשה עכו"ם אחד ודמא בן נתינא שמו כו' שהיו מבקשים ממנו אבני אפוד בס' ריבוא שכר ולא ציערו אלמא דכיבוד משל בן והתם לא שייך האי שינוייא דמשני הגמרא הכא ואף שראיתי להר"ן ז"ל שמחלק בין ההיא דלעיל שאינו אלא מניעת הריווח ובין זריקת הארנקי שהוא הפסד ממש אלא דלפ"ז תיקשי להיפך למאי דס"ד עכשיו דהארנקי הוא משל הבן ואפ"ה ס"ל לר"א דאין להכלימו א"כ אמאי קאמו ר"א גופא לעיל עד היכן כיבוד ראו מה עשה עכו"ם א' דמשמע שאינו מחויב שלא להכלימו אלא במניעת הריוח ותיפוק ליה דאף אם זרק הארנקי של הבן דהוא הפסד ממש נמי אין להכלימו כדקאמר ר"א גופא הכא ולדעתי שיש לחלק נמי איפכא דבעובדא דלעיל איכא רבותא טפי דאפשר דאבוה גופא הוי ניחא ליה אם הקיצו משנתו וברווחא דבנו ניחא ליה טפי ואפ"ה לא היה מכניס עצמו לספק אלא דאכתי לעולם הקושיא במקומה עומדת דה"ל לר"א למימר תרווייהו בחדא כששאלו לו עד היכן כיבוד והנראה מזה דודאי בעובד' דדמא בן נתינא לעיל באמת אין כיבוד זה מצד החיוב כלל מצד מה שמחויב מדין תורה ולכפותו בדברים או בשוטים שלא להקיצו אף למ"ד משל בן כיון דאפשר דאבוה ניחא ליה בהכי ומסתמא לא אקפיד דרווחא כי האי עדיפא לאינש מצערו דהקיצה משנתו אלא כל זה דקאמר ר"א לעיל היינו במאי דשאלו לו עד היכן כיבוד וקסבר דלענין קיבול שכר איירי למצוה מן המובחר ולא לענין כפייה וכדמוכח להדיא ממאי דהשיב להם ראו מה עשה עובד כובבים א' ונתן לו שכרו ומה אם אינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה עאכ"ו אלמא דלא איירי אלא לענין קיבול שכר משא"כ הא דחזרו ושאלו עד היכן כיבוד אב ע"כ לקמן בעיקר חיוב דאורייתא איירי דבכה"ג כפינן בדברים או בשוטים וכדפרישית ואם כן מקשה שפיר דעיקר חיוב דאורייתא היינו נמי משל בן וכופין אותו ואהא משני דהיינו דוקא משל אב ובראוי ליורשו וכ"ז לענין חיובא דאורייתא ולכופו משא"כ בעיקר מצות כיבוד מן המובחר יפה כתב הרמב"ם ז"ל שהוא עד כדי שיזרוק ארנקי של הבן ואפ"ה אין לו להכלימו והוא נלמד בגופא דעובדא דדמא בן נתינא דלעיל דמסקינן עלה ומה מי שאינו מצווה ועושה כך אלא משום דכה"ג דעובדא דלעיל לא שכיח כ"כ מש"ה ניחא ליה להרמב"ם ז"ל לאתויי עובדא דארנקי דשכיח ועוד דאיכא נמי רבותא איפכא כדפרישית דאיכא הפסד הקרן ואפ"ה לקושטא דמילתא לא משמע ליה להרמב"ם ולהפוסקים לחלק ביניהם לענין מצוה בעלמא כן נ"ל נכון ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף לב גמרא ת"ש שאלו את ר"א עד היכן כיבוד א"ל כדי שיטול ארנקי ויטיל לים ואינו מכלימו ואי אמרת משל אב מאי נ"מ. והקשה הכ"מ על הרמב"ם ז"ל שפסק דאע"ג דקיי"ל כיבוד משל אב אפ"ה אין לצערו א"כ לא מקשה הכא מידי ותירץ בדוחק דודאי מצי לשנויי הכי ותירצתי בענין אחר:

דמחיל ליקריה עמ"ש אני הדל בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן ר"מ בס"ד:

משל מי. מאכילו ומשקהו ומכבדו: מאי נפקא ליה מיניה. מאי חסרון כיס איכא לגביה: פודין זה לזה מעשר שני. אם יש לאביו מעשר שני פודה הבן משלו לצורך אביו בלא חומש ולא אמרי' הרי הוא כגופו שהרי הוא אוהבו ומזונותיו עליו ולא אחר ניהו לגביה והרי הוא כמי שפודהו הוא בעצמו: ומאכילין זה לזה מעשר עני. אם יש לבן מעשר עני לחלק לעניים מאכילו לאביו אם אביו עני וכן כולם אע''פ שחביב עליו כגופו ואם לא היה בידו מעשר זה היה נותן לו מזונות משלו: להעדפה. עליו מוטל להאכילו ולהשקותו מדה בינונית ואם אביו צריך לסעודה יתירה יאכילנו מעשר עני: שיטול אביו ארנקי כו'. ואי אמרת כבוד האב על הבן בחסרון כיס אינו אלא משל אב אם כן האי ארנקי דקאמר רבי אליעזר משל אב הוא ומאי נפקא ליה מיניה להכלימו: ודלמא רתח. ואמר לאבוה מידי בריתחיה: וקא עבר. רב הונא: משום לפני עור. שגורם לבנו לחטוא: בפומבייני. במקום התפירה שאינו נחסר מדמיו בכך כגון בשוליו: הנשרפין בנסקלין. משמע אחד מן הנשרפין נתערב בנסקלין הרבה וקיי''ל (סנהדרין ד' עט:) כל חייבי מיתות שבתורה שנתערבו ואין ידוע איזה מהן בקלה ואיזה מהן בחמורה כולן ידונו בקלה שאין אתה רשאי למשוך את הקל לעונש חמור שלא נתחייב בו: רבי שמעון אומר ידונו בסקילה. שהיא קלה דאית ליה לרבי שמעון שריפה חמורה מסקילה וטעמא מפרש בסנהדרין (דף נ.): אמר ליה. רב יהודה בריה דרב יחזקאל לרב יחזקאל אבא לא תתנייא הכי הנשרפין בנסקלין והוו נסקלין רובא דא''כ אמאי תלית טעמא משום דשריפה חמורה תיפוק לי דליכא למימר כולן בשריפה דא''כ אזלת לך בתר מיעוטא: הנסקלין בנשרפין. דאע''ג דנשרפין רובא ידונו בסקילה מפני שהיא קלה: התם רבנן הוא דקאמרי ליה לרבי שמעון כו'. האי דקאמרי שהסקילה חמורה לאו טעמא יהבי למילתייהו אלא הכי אמרי ידונו בשריפה בתר רובא ודקאמרת ידונו בסקילה להקל עליהם אין אתה מיקל אלא מחמיר שהסקילה חמורה: לא תימא לאבוך הכי. להודיעו פתאום שהוא טועה דקאמרת לי' לא תתנייא הכי: כך כתוב בתורה צעורי קא מצער ליה. והרי הוא כאומר לו עברת על ד''ת: מקרא כתוב בתורה כך. ואומר לו המקרא כמו שהוא כתוב והוא עצמו יבין שטעה: אבא אומר השקיני מים. ויש מצוה אחרת לפני לעשות כגון לקבור את המת או לויה:

רב יהודה אומר משל בן. מדקדק ר''י למ''ד משל בן אם נזדמן לו כיבוד אב ואבידת עצמו ואבידת חבירו כיצד יעשה אם יעסוק בכבוד אביו הלא אבידת חבירו קודמת כדאמרינן באלו מציאות (ב''מ דף לב.) יכול אמר לו אביו אל תחזיר יכול ישמע לו ת''ל וכו' והיינו אל תחזיר שאומר לו עסוק בכבודי דאל תחזיר בחנם לא אצטריך קרא משמע א''כ דאבידת חבירו קודמת לכיבוד אב ואם ואם יעסוק באבידת חבירו הרי אבידתו קודמת דכתיב (דברים טו) אפס כי לא יהיה בך אביון (ב''מ ל: לג.) שלך קודם לכל אדם ואם יעסוק באבידתו הרי כבוד אביו קודם למאן דאמר משל בן ונראה לר''י שיניח כבוד אביו ואבידת חבירו ויעסוק באבידתו דהא דאמר כיבוד אב קודם היינו דוקא להניח לאביו לעשות רצונו בממונו לפי שזהו גוף הכיבוד אבל באבידתו כיון שאין האב נהנה באבידה עצמה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו ואע''ג דאמרינן בסמוך כדי שיטול ארנקי ויטיל לים ואינו מכלימו למ''ד משל בן התם מיירי באותו ענין שיש לאב קורת רוח בכך כגון שזורקו לים למירמא אימתא אאינשי ביתיה דאי לאו הכי אם בחנם משליך רשע הוא דעובר בבל תשחית ואפילו היכא דשוגג הוא ומשליכו בחמתו מ''מ נהנה בהשלכת ארנקי ומש''ה אין להכלימו: אורו ליה רבנן לרבי ירמיה כמ''ד משל אב. משמע שכך הלכה וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשת וישמע (סוף סימן נז) ופסק היכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן חייב הבן לזון אביו וכן פסק ר''י ור''ח דאם אין לאב ממון והבן יש לו דצריך הבן לפרנסו משלו דלא יהא אלא אחר כדאמר בנערה שנתפתתה (כתובות דף מט:) דרב אכפייה לההוא גברא ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה ועוד דאמרינן בירושלמי אמר רבי יוסי הלואי דהויין כל שמעתתי ברירי לי כהך שכופין את הבן לזון את אביו ועוד ראיה מהא דאמר בירושלמי דרבי יונתן ורבי יאשיה הוו קאזלי באורחא אתא ההוא גברא וקא נשק לכרעיה דרבי יונתן אמר מאי האי אמר ליה דאמרי ליה זיל צעוק בבי כנישתא כלומר הוריתי לו שיעשה כל כך שיפרנסנו בנו א''ל אמאי לא אכפי' מר אמר ליה כגון זו כופין בתמיה אמר ליה את צריכת לכך פירוש וכי לא ידעת דכופין פשיטא דכופין ועוד ראיה מירושלמי שהבאתי למעלה כבד את ה' מהונך אם יש לו ממון חייב ואם לאו פטור ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך דמשמע בין יש לו הון ובין אין לו הון: דמחיל ליה ליקריה. וצריך לומר שהודיעו קודם לכן שלא יהא כמו נתכוין לאכול [בשר] חזיר ועלה בידו בשר טלה דאמר לקמן בפ' בתרא (דף פא:) שצריך מחילה וכפרה: ותיפוק לי משום דרובא נסקלין נינהו. לפום ריהטא ה''ק ואפילו היתה סקילה חמורה היו נסקלים ואין זה נכון לפרש שלפי מה שמגיה הנסקלים בנשרפים אף על גב שנשרפים רובן הן בסקילה לפי שהיא קלה אלא הכי פירושו למה לי שריפה חמורה אפילו הם שוות תיפוק לי משום דרובא נסקלים נינהו: