קידושין לא ע"ב

דף לא - ב

ומעשהו מביאו לחיי עולם הבא, מפני שמכבדו בדברים טובים וניחומים. כעין המעשה דלהלן:

מעשה באדם שציווהו להתייצב לעבודת המלך. ובנו רצה להתייצב במקום אביו, אך היה רגיל להתפרנס מטחינה בריחיים, ולא היה יכול להתבטל מעבודתו. מה עשה? אמר לאביו: אבא, טחון אתה, ואני אלך תחתיך לעבודת המלך, שאי אפשר לדעת מה יבוא בסופה, אם בזיון, עדיף לך לטחון בריחיים, ואם מלקות, ודאי עדיף לך לטחון בריחיים. ^[368]

ומביאה הגמרא מאמר נוסף:

אמר רבי אבהו: כגון אבימי ברי [בני] קיים מצות כיבוד כהוגן.

ומבארת הגמרא: כיצד?

חמשה בני סמכי, בנים שסמוכים על שולחנו, ^[369] הוה ליה לאבימי בחיי רבי אבהו אביו. וכי הוה אתא רבי אבהו, קרי אבבא, כאשר היה בא רבי אבהו ומקיש על הדלת, לא היה אבימי מניח לאחד מבניו לפתוח, אלא רהיט ואזיל, היה רץ בעצמו והלך, ופתח ליה, וכל זמן שלא הגיע לדלת אמר: אין! אין! עד דמטאי התם. היה אומר 'אפתח', 'אפתח', עד שהיה מגיע לדלת.

יומא חד, אמר ליה אביו אשקיין מיא! יום אחד אמר רבי אבהו לאבימי בנו "אשקני מים". אדאייתי ליה, עד שהספיק אבימי להביא לו, נמנם. גחין אבימי, קאי עליה עד דאיתער, עמד מעליו עם המים עד שהתעורר.

ובזכות שהקפיד כל כך על המצוה, איסתייעא מילתיה, ובשעה שגחן על אביו דרש אבימי את מדרש כל מזמור ע"ט שבספר תהילים, "מזמור לאסף", שלא הבינו קודם לכן. ^[370]

אמר שאל ליה רב יעקב בר אבוה לאביי: כגון אנא, אני שאהוב לאבי, ויקר לאמי, דעד דאתינא מבי רב, שלפני שאני חוזר מהישיבה, אבא מדלי לי כסא ואמא מזגא לי, אבי שופך לי יין לכוס, ואימי מוזגת בו מים כדי שיהיה ראוי לשתיה נכונה, היכי איעביד, איך אנהג? האם מותר לי לקבל מהם או שאני פוגע בכך בכבודם?

אמר ליה אביי: מאמך קביל, ומאביך לא תקבל. דכיון ד"בר תורה" הוא חלשה דעתיה. שהואיל והוא חכם יש לחוש שלפעמים תהיה לו חלישות הדעת אם תשתמש בעבודתו.

רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא, היתה לו אמא זקנה, ^[371] דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא, גחין, וסליק לה. בכל פעם שהיתה רוצה לעלות על מטתה, היה רבי טרפון מתכופף, והיתה עולה על גבו. וכל אימת דהות נחית, נחתת עילויה, בכל פעם שהיתה יורדת, ירדה על גבו.

אתא, וקא משתבח בי מדרשא, בא רבי טרפון לבית המדרש והשתבח על מעשהו.

אמרי ליה, אמרו לו חכמים: עדיין לא הגעת לחצי מהכיבוד שחייבה התורה. שהרי, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה על כך?! והלא בכלל מצות כיבוד נכלל גם זה! ^[372]

רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאימיה, כאשר היה שומע את קול פסיעות רגלי אמו, אמר: איקום מקמי שכינה דאתיא! אקום מלפני השכינה שבאה עכשיו. כי בזמן שאדם מכבד את אמו, אומר הקב"ה "מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני". ^[373]

אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא חמאן, שלא ראה את הוריו, מפני שאי אפשר לקיים את כיבודם ככל הצורך, ואדם נענש בגללם.

ורבי יוחנן אמר כך מפני שהתייתם ולא ראה את הוריו כלל, כי [כאשר] עברתו אמו, מת אביו, וכאשר ילדתו, מתה אמו.

וכן אביי, גם הוא התייתם ולא ראה את הוריו.

ומקשינן: איני! והאמר אביי כמה פעמים "אמרה לי אם כך וכך", ומכאן שראה את אמו!

ומתרצינן: ההיא אם, מרבינתיה הואי. לא היתה זו אמו, אלא אומנתו שגידלתו היתה.

רב אסי הוה ליה היתה לו ההיא אמא זקינה.

אמרה ליה: בעינא אני רוצה תכשיטין! עבד [עשה] לה.

חזרה ואמרה לו: בעינא גברא, אני רוצה איש להנשא לו! אמר לה: נייעין נחפש לך.

חזרה ואמרה לו: בעינא גברא דשפיר כותך, אני רוצה איש כמוך!

שבקה ואזל לארעא דישראל, עזבה והלך לארץ ישראל, כי הבין שנטרפה דעתה עליה, ולא יוכל לכבדה כדין. ^[374]

משהגיע לארץ ישראל, שמע רב אסי דקא אזלה אבתריה, שבאה אחריו. ורצה לצאת לקראתה כדי לכבדה. אך הסתפק שמא אסור לצאת מארץ ישראל לצורך זה.

אתא לקמיה, בא לפני דרבי יוחנן, ואמר ליה: מהו הדין לענין לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ?

אמר ליה רבי יוחנן: אסור. חזר רב אסי ושאל: לצאת לקראת אמא, מהו הדין?

אמר ליה רבי יוחנן: איני יודע.

אתרח פורתא, המתין רב אסי מעט, ^[375] הדר אתא, אחר כך חזר לפני רבי יוחנן.

ורבי יוחנן היה סבור שדעתו של רב אסי לחזור למולדתו בבל, ^[376] ולא לצאת לכבוד אמו התכוין. ^[377]

לפיכך, אמר ליה רבי יוחנן: אסי, נתרצית לצאת לבבל? אם כן יהי רצון שהמקום יחזירך לשלום עד מקומך.

וחשש רב אסי שמא רבי יוחנן כועס עליו, לפיכך, אתא לקמיה, בא לפני רבי אלעזר תלמידו של רבי יוחנן, ואמר ליה: חס ושלום דלמא [שמא] רבי יוחנן מירתח רתח עלי?

אמר ליה רבי אלעזר: מאי אמר לך?

אמר ענה ליה רב אסי: כך אמר לי רבי יוחנן: "המקום יחזירך לשלום".

אמר ליה רבי אלעזר: ואם איתא דרתח, לא הוה מברך לך! אילו רבי יוחנן היה כועס עליך, הוא לא היה מברך אותך.

ומששמע זאת רב אסי יצא לחוץ לארץ כדי להקביל את פני אמו.

אדהכי והכי, בינתיים, לאחר שיצא לחוץ לארץ לקראתה, ולפני שהספיק לפגוש את אמו, שמע לארונא דקאתי, שמע שמתה אמו וארונה בא, על מנת לקוברה בארץ ישראל.

אמר: אי ידעי, לא נפקי! אילו הייתי יודע שהיא מתה, לא הייתי יוצא לחוץ לארץ לקראתה. ^[378]

תנו רבנן, שנו חכמים בברייתא בענין מצות כיבוד אב ואם:

בכלל מצות כיבוד אב כלולים שני דברים: [א] מכבדו בחייו [ב] ומכבדו במותו.

והברייתא מבארת:

מכבדו בחייו, כיצד? ^[379]

הנשמע בדבר אביו למקום, אדם שמבקש בקשה מאנשי המקום ומכיר בהם שמכבדים את אביו, ויכבדו את הבקשה שיבקש מהם בשם אביו, אזי, אפילו אם יודע שיכבדוהו כאביו, בכל זאת לא יאמר להם: 'מלאו את בקשתי ושלחוני בהקדם לביתי בשביל עצמי', או 'מהרוני בשביל עצמי', או 'פטרוני בשביל עצמי'.

אלא בכולהו יאמר 'בשביל אבא', כלומר: מהרו לשולחני כי אבי צריך את עזרתי.

מכבדו במותו, כיצד? היה אומר דבר שמועה ששמע מפיו, לא יאמר 'כך אמר אבא', אלא 'כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו". כלומר: עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשו.

והני מילי, והדברים אמורים בתוך שנים עשר חדש ממיתת אביו, מפני שמשפט רשעי ישראל בגיהנם הוא עד שנים עשר חדש, אבל מכאן ואילך אומר על אביו "זכרונו לברכה לחיי העולם הבא".

תנו רבנן, בברייתא נוספת בענין כיבוד אב:

בזמן הגמרא היה נהוג שהחכם לוחש את דרשתו באוזני מתורגמן והמתורגמן היה חוזר על הדברים בקול רם, כדי שהקהל ישמע.

ואומרת על כך הברייתא: חכם שרוצה לדרוש דבר בשם אביו או רבו, משנה את שם אביו ושם רבו באזני המתורגמן. כלומר: אינו מזכיר את שם, אלא אומר 'כך אמר אבי מורי', או 'כך אמר רבי ומורי'.

ואילו התורגמן אינו משנה לא את שם אביו ולא את שם רבו.

ומיד הגמרא תמהה: "שם אביו" שהוזכר בענין המתורגמן, אבוה דמאן, אביו של מי הוא?

אילימא, אם נפרש כפשטות הלשון, שהברייתא מדברת על אבוה דתורגמן, דהיינו, כשהחכם אומר דבר הלכה בשם אבי התורגמן להשמיעו לרבים, לא ישנה התורגמן את שם אביו לומר 'כך אמר אבא מורי', אלא קוראהו בשמו.

אם נפרש כך, יש לתמוה על דברי הברייתא: אטו וכי תורגמן לאו בר חיובא הוא לכבד את אביו?!

אלא, אמר רבא: הברייתא מדברת בשם אביו של חכם ובשם רבו של חכם, כלומר: כשהחכם לוחש באזני התורגמן "כך אמר לי אבא מורי" המתורגמן אינו אומר "כך אמר לי אביו של החכם", אלא מזכיר את שם אביו של החכם.

כי הא כמו שהיה נהוג לפניו דמר, בר רב אשי, כי, כאשר, הוה דריש בפירקא, כאשר רב אשי היה דורש ברבים ברגל, איהו, רב אשי אמר לתורגמן "כך אמר אבא מרי". ואילו אמוריה, מתורגמנו אמר: הכי כך אמר רב אשי.

תנו רבנן:

איזהו מורא שהוזכר בתורה,  379*  ואיזהו כיבוד שהוזכר בתורה? ^[380]

מורא - היינו, שהבן לא עומד במקומו, במקום המיוחד לאביו לעמוד ולהתייעץ שם עם זקני העיר. ^[381]

ולא יושב במקומו המיועד לו להסב בו בביתו. ^[382], ^[383]

ולא סותר את דבריו. ^[384]

ולא מכריעו, אם אביו חולק על דברי חכם אחר, לא יאמר נראה לי להכריע כדברי החכם האחר, ולא כדברי אבי. ^[385]

כיבוד - הבן מאכיל ומשקה ומלביש ומכסה את אביו, ומכניס ומוציא את אביו ממקום למקום.

עד כאן דברי הברייתא.

אסתייע מילתא ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך. פירש"י ז"ל דקשיא ליה מזמור לאסף קינה לאסף מבעיא ליה כיון שראה בית המקדש חרב שמח לפי שכלה השם חמתו בעצים ובאבנים וכדדרשינן התם כלה ה' את חמתו כו' אלמלא כלה הב"ה חמתו בעצים ובאבנים לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. אבל בירושלמי דריש בענין אחר דכיון שראה אסף שהיה מבני קרח שטבעו לארץ שערי בית המקדש שמח ואמר מי שעתיד להעלות שערים אלו עתיד להעלות אבי אבא משל לבת עניים שהיתה דולה מים מן הבור בדלי של עץ ונפל הדלי לבור והיתה בוכה באה בת המלך לדלות בדלי של זהב ונפל בבור כיון שראתה בת עניים שמחה אמרה מי שיעלה דלי של בת המלך יעלה שלי:

תנו רבנן איזהו כבוד כו'. איבעיא להו משל מי ואסיקנא משל אב ואע"ג דאייתינן לעיל ראייה דדמה בן נתינה שהפסיד בשביל כבוד אביו ששים רבוא שכר תירצו בתוספות דהתם דלא הפסיד משלו אלא העברת ריוח בעלמא לא חשוב דבר האבוד ולא חסרון כיס וכדדחינא נמי לענין מלאכת חול המועד דהעברת ריוח לא חשיב דבר האבוד ואסור למכור פרקמטיא בחולו של מועד אף על פי שלא ישתכר במכירתה לאחר המועד כמו שמשתכר עכשיו דלאו דבר האבד הוא הכא נמי לא חשיב דבר האבד אלא בביטול מלאכתו:

וכי אמרי' משל אב דוקא בשיש לו לאב אבל אם אין לאב ויש לו לבן חייב לפרנסו משלו והביאו ראיה לדבריהם מדגרסינן בירושלמי תני רבי שמעון בן יוחאי הבן מחזיר על הפתחים חייב לזון את אבותיו מצינו שהקפיד הכתוב על כבוד אב ואם יותר מכבודו בכבודו הוא אומר כבד את ה' מהונך אם יש לך ממון כבד ואם לאו פטור וכבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך בין יש לך בין אין לך הלכך הא דאותבינן בגמרא מדתניא כבד את אביך כו' בדין הוא דמצי לאוקמה כשאין לא לאב אלא לרווחא דמילתא שני ליה דאפי' כשיש לו נמי איתיה לענין בטול מלאכתו או העברת ריוח שהוא כיוצא בה:

אפילו היה הבן תלמיד חכם וכן שהוא גדול בשנים אין לו להקל בכבוד אב ואם דרך הערה אמרו על אבימי בנו של ר' אבהו שהיה תלמיד חכם וכן שהיה גדול בשנים עד שהיו לו חמשה בנים בעלי הוראה ואעפ"כ אמרו עליו כי הוה אתי אבוה וקרי אבבא רהיט ואזיל ואמר אין אין עד דמטי התם ופתח ליה יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאיתי נמנם גחין וקם עליה עד דאיתער ומה שאמרו על זה איסתייעא מלתא ודרש מזמור לאסף בתריסר אפי הוא שתמהו בו מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שמו את ירושלם לעיים אדרבה קינה לאסף מיבעי ליה ואחד מהם הוא שאמר שירה על שכלה חמתו בעצים ואבנים שבה ולא נהרגו כלם וכדכתוב כלה י"י את חמתו ויצת אש בציון:

וכן אמרו על ר' טרפון שהיתה אמו זקנה כל אימת דבעיא למיסק לפוריא גחין וסלקא עליה וכשהיה משבח עצמו על כך אמרו לו עדין לא הגעת לחצי כבוד:

ואם היה הבן תלמיד חכם ורצו אביו ואמו לשמשו יקבל מאמו ואל יקבל מאביו שמכיון שהוא בן תורה יש לו בזה חלישות הדעת:

אע"פ שהמצות לא ניתנו לדחות מפני כבוד אב ואם כמו שיתבאר מכל מקום מותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לצאת לקראת אביו או לקראת אמו וכן לשאר מיני כבוד:

היה משתדל באי זה דבר ואינו נשמע אל יאמר מהרוני בשביל עצמי שלחוני בשביל עצמי פטרוני בשביל עצמי אלא שלחוני בשביל אבא פטרוני בשביל אבא מהרוני בשביל אבא:

וכשם שצריך לכבדו בחייו כך צריך לכבדו במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו אל יאמר כך אמר אבא אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו ודוקא תוך שנים עשר חדש אבל לאחר שנים עשר חדש אומר זכרונו לחיי העולם הבא וכיוצא בזה:

כשהחכם דורש ומעמיד תורגמן והיה החכם מביא דברים בשם אביו או רבו אינו מזכירן בשמותיהן אלא כך אמר אבא כך אמר רבי אבל כשהתורגמן משמיע הדברים לאחרים אינו אומר כך אביו או רבו של חכם אלא מזכירן בשם כשאר החכמים:

אי זהו מורא ואי זהו כבוד מורא אינו עומד בפניו ר"ל עד שיתן לו רשות לעמוד ולא יושב במקומו ולא יסתור את דבריו ופירשו בו דוקא בפניו וכן אם אביו חולק עם אחרים לא מכריעו בפניו אי זהו כבוד מאכילו ומשקהו מלביש ומכסה מכניס ומוציא וכלם משל אב אלא שמתבטל ממלאכתו לדברים אלו ומכל מקום אם אין לאב עושה משלו ואם לא עשה הרי נפקע ממצות כבוד וכופין אותו וכן מצינו במדרש מתן תורה בפרשתא רביעאתא כל שמועתא פשטין בחדא כופין את הבן לזון את האב ומה שיש לפקפק בו ממה שאמרו כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרים עליה אב אצל הבן אינו בכלל זה כדין קטני קטנים בשאר צדקות כופין לדעת הרבה מפרשים כמו שביארנו ברביעי של כתבות:

ועוד מצאתי במדרש שהזכרנו גדול כבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה על שלו שעל כבוד הקב"ה כתיב כבד את י"י מהונך כיצד מפריש לקט שכחה ופיאה תרומות ומעשרות אם יש לך תתן ואם אין לך פטור בכלן ובכבוד אב ואם כתיב כבד את אביך ואת אמך אפילו אתה מסבב על הפתחים וזו מיהא אף בתלמוד המערב שבפרק זה שנויה כן:

מאימך קביל. דהואיל והיא רוצה בכך רצונה זהו כבודה א)ואע"פ שלא תקבל מאביך שהוא חכם יש לחוש שפעמים יהיה לו חלישות הדעת על זה:

גברא. בעל:

נעיין. נראה ואבקשנו לך:

דשפיר. יפה והכיר שנטרפה דעתה וברח שלא יוכל לצאת ידי שמים:

לקראת אמו. לכבדה:

איתרח. שהה מעט:

נתרצית. שחשב שלא היה רצה לכבוד אמו אלא שרוצה לחזור:

ארונה. שמתה:

לא נפקי. שאין זה מכבוד שאחר מיתה:

הנשמע שאנשי המקום מכירים אביו ומקבלים הדברים שאומר בשמו אבל אם אין אנשי המקום מכירים אביו ואינו נשמע שם אלא בדבר (אביו) [עצמו]. יתלה הדבר בכבוד עצמו ולא בכבוד אביו שלא יהיה לאביו אלא גנאי אם יתלה בשמו:

דבר שמועה. הלכה ששמע מאביו וודאי אין הדין באמו שאינו חייב לומר כך לא כפרה ולא זכרונו אלא כשאומר דבר הלכה ששמע ממנו כדקתני היה אומר דבר שמועה מפיו. אבל כשאומר בשמו מילי דעלמא אינו חייב לכבדו בדברים אלו והיינו דקתני בברייתא היה אומר דבר שמועה ולא אמר היה דובר בשמו וכן תבין דעת הר"ם בממרים פ"ו שכתב היה אומר דבר שמועה כלשון הברייתא. הריני כפרת משכבו כלומר עלי יצא כל רע הראוי לבא בנפשו:

תוך י"ב חדשים. שנדונים רשעים בגיהנם אבל מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל:

משנה. כדמפרש שאם קבל החכם את השמועה מאביו או מרבו אין החכם אומר כך אמר ר' פלוני אלא כך אמר לי רבי או כך אמר לי אבא מרי:

אטו תורגמן וכו' קס"ד דמקשה דה"ק שאם קבל החכם זאת השמועה מאביו של תורגמן או מרבו של תורגמן ואמר החכם כך א"ל ר' פלוני ג"כ [המתורגמן] אומר כך אמר לי ר' פלוני בשם ר' פלוני. מ"ה מותיב אטו תורגמן לאו בר חיובא הוא לכבד אביו או רבו לקרות שאם לומר כך אמר ר' פלוני בשם ר' פלוני רבי או בשם אבא מרי. ומשני שם אביו של חכם כלומר ודאי אם קבל החכם מאביו או מרבו של תורגמן דינא הוא כדקאמרת דמשנה וברייתא איירי כולה באביו ורבו של חכם. וקאמר שאע"פ שמשנה שמם התורגמן אינו משנה שמם. והביא זה הר"ם בת"ת פ"ד. וכתב בממרים פ"ו היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים מכנה את שמם. פי' שמם של אחרים. ולא ידעתי מאין הוציא זה. וכתב יראה שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי. שאין הכל דשים בו אבל השמות שקורים בהם העם כגון אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן כיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים שלא בפניו אין בכך כלום ע"כ. אמר שהחכם אומר כך אבא מרי והתורגמן אומר כך אמר פלוני:

אינו עומד במקומו. במדרגה אחת במקום המיוחד לאביו לעמוד שם עם זקני העיר. אינו יושב במקומו שהוא יושב ממש:

סותר שחולק עליו. מכריע שאם הוא ואחר חולקים לא יאמר נראין דברי פלוני. ומסתברא דכל הני דוקא בחייו:

מאכיל הוא בעצמו. לבטול מלאכה. שנתבטל ממלאכתו כשמאכילו:

ה' בני סמכי ה"ל לאבימי בחייו כו'. דקדק לומר דהוו בני סמכי ובודאי הוו ידעי לכבד אביהם ולרוץ במקומו לפתוח לאבי אביהם אבל הוא לא הניח אותם כדי שיקיים הוא בעצמו מצות כבוד אב ועי"ל בני סמכי שהיו סמוכים על שלחן אביהם אבימי והיה בידו לצוות עליהם שיעשו מלאכתו במקומו לפתוח לאבי אביהם ולא הניח אותם וק"ל:

אסתעייא מלתא ודרש אבימי מזמור לאסף כו'. לפי' התוס' ניחא משום דקיים אבימי מצות כבוד אב זכה להך דרשא שדרש שאמר אסף מזמור משום כבוד בית אבותיו הבלועים שיעלו עם השערים בב"י:

מאבוך לא תקבל כיון דבר תורה הוא כו'. ואפילו למ"ד לקמן דבין האב ובין הרב שמחל על כבודו הוא מחול היינו הכבוד שראוי התלמיד לעשות לרבו אבל אם הרב עושה כבוד לתלמידו כי הכא אינו מחול דמ"מ חלשה דעתיה וק"ל:

עדיין לא הגעת לחצי כבוד כלום זרקה כו'. כדאמרינן בעלמא ביותר צריך הכתוב להזהיר היכא דאיכא חסרון כיס ודו"ק:

אמר איקום מקמי שכינה כו'. ע"ד שאמרו לעיל בזמן שאדם מכבד כו' מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכמ"ש דה' משם י"ה שבאשה רומזת לשכינה ודו"ק:

עברתו מת אביו כו'. וכן אביי ובספר יוחסין אביי ר"ת אשר בך ירוחם יתום וק"ל:

נתרצית לצאת המקום כו' פרש"י סבור היה שדעתו לחזור למקומו כו' עכ"ל והוא דחוק דמשמע דהדר אתא לשאול לקראת אמו קאמר גם נדחק לפרש יחזירך לשלום עד מקומך ולולי פירושו נראה דלקראת אמו ולחזור לא"י קאמר ואפ"ה קא"ל ר' יוחנן איני יודע דאפשר דגם משום כבוד אם אסור לצאת מא"י לח"ל ומשום דמצות כבוד אם היה חביב עליה דרב אסי הדר אתי לפני ר"י להתיר לו ספיקו וא"ל ר"י נתרצית לצאת משום כבוד אם המקום יחזירך לכאן לא"י וק"ל:

אמר אי ידעי לא נפקי כו'. אע"ג דאמרינן בסמוך מכבדו בחייו ובמותו לקראת המת כי הכא אפשר שאין מקרי כבוד למת וק"ל:

מכאן ואילך יאמר זכרונו לברכה לחיי העולם הבא כו'. גם בחייו מצינו שי"ל זכרונו לברכה כמ"ש גבי ואברהם היו יהיה לגוי גדול ובמותו מוסיף לחיי עוה"ב וק"ל:

גמ' דהות בעית למיסק לפוריא גחין וסליק לה וכל אימת דהוה נחית נחתת עלויה אתא וקא משתבח בי מדרשא וכו' כצ"ל. ונ"ב בירושלמי לא היה משבח עצמו אלא רבי טרפון חלה ונכנסו לבקרו אמרה אמו לחכמים התפללו על רבי טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד אמרי לה עדיין לא הגיע כו':

שם איני יודע רתח פורתא כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א איתרח והוא לשון המתנה ואיחור וכן תמצא בפרק אלו מגלחין בסופו איתרח לי תלתין יומין:

רש"י בד"ה כגון אנא כו' לאבי ולאמי ועושין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רבי טרפון כו' אמה דרבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקסין שלה והלך רבי טרפון ושם ידיו תחת רגליה כו' דורסת על ידיו והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למטתה ועוד בירושלמי כו' כצ"ל:

גמרא ואמר אין אין עד דמטא התם. כצ"ל:

שם גחין וסליקא לה. כצ"ל:

שם עברתו אמו מת אביו ילדתו כו'. כה"ג במגילה (יג):

שם אמר אי ידעי לא נפקי. עי' רש"א בח"א. ול"נ דר"ל אי ידעי דתיזל אבתרי ותמות בדרך לא נפקי מבבל. דחשש פן טורח הדרך או עזיבתו אותה גרמו מיתתה. ונ"ל דכן פי' ג"כ הראב"ד בפ"ו מהל' ממרים ה"י דר"א חזר בו ממה שהלך מאצלה ומוצל בזה מגמגום הר"ן והכ"מ עליו מעובדא דא דר"א:

שם הריני כפרת משכבו. עי' גה"ש. ואנכי מוסיף בסוכה (כ סע"א

רש"י (בסה"ע) לא יאמר נראין דברי פלוני. הטור ר"ס ר"מ כ"ע בשם הרמ"ה דזה א"צ דהיינו סותר א"ד. ול"נ מפני שמצינו שאין כח באמורא לחלוק על תנא. אבל כשמוצא תנא אפילו יחיד שרבים חולקים עליו יוכל להכריע כוותי' קמ"ל דכנגד אביו גם כזה אסור. והוא כעין תירוץ הב"י שם. ועוד נ"ל דסותר א"ד היינו שמדחה דבריו בקושיות להראות טעותו. אבל בלי סתירת דבריו רק שמציע דעתו וראיותיו אע"ג דממילא יסתרו דבריו שרי וזהו כשאר"י לקמן לאביו בלשון קושיא לסתור דבריו דמאי איריא כו' א"ל שמואל לא תימא לאבוך הכי כו'. וקמ"ל דלומר נראין דברי פלוני אסור:

תד"ה איסתייע. אך יש במדרש כו'. הוא בתנא דב"א רבא פ' למ"ד:

בא"ד כך בני קרח שהיו בלועים כו'. צ"ע דהא כתיב ובני קרח לא מתו. ובתנא דב"א שם הגי' לנכון ע"ש וכן לשון הריטב"א בשם הירושלמי מדוייק בזה אבל לא מצאתי בירושלמי שלפנינו:

כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי, קִיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד. קשה מאי רבותיה בדבר זה שהולך לפתוח הדלת לאביו והלא רבי טרפון גחין וסלקא אימיה לפוריה על גבו וגם הלכה פעם על כפות ידיו ועם כל זה אמרו לו 'עֲדַיִן לֹא הִגַעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד'?
ונראה לי בס"ד דאין כונתו לשבחו בשיעור הכבוד אלא כונתו לשבחו שהיה עושה מצות כבוד לשמה ולא בעבור שכר, דידוע מה שאמר התנא (משנה אבות ו, ז) גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא ופרשנו הכונה דעל עסק התורה מפורש שכר של אריכות ימים דכתיב 'וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים' (דברים לב, מז) וכן נאמר 'כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים' (משלי ט, יא) ואף על גב דשכר זה של אריכות ימים נאמר גם במצות כבוד אב ואם ובמצות שלוח הקן התם אינו אלא בעולם הבא ולא בעולם הזה כמו שאמרו רז"ל (קידושין לט:) בגמרא לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ (דברים ה, טו) לעולם שכולו ארוך.
אך אריכות ימים האמור גבי תורה היא בעולם הזה ובעולם הבא ולכך בא רבי אבהו לעשות הוכחה לאבימי בריה שהיה עושה מצות כבוד אב לשמה ואין כונתו בשביל השכר יען כי כאשר היה אביו קרי אבבא היה פוסק מלימודו והולך לפתוח הדלת לכבודו ואם היה בשביל שכר אדרבא ישאר במקומו ללמוד עדיף ליה כי שכר לימוד התורה הוא בעולם הזה ובעולם הבא ושכר הכיבוד אב ואם הוא רק בעולם הבא.
והא דהוצרך לומר 'חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו' ללמד כיון דחמשה כולם סמוכים אי אפשר שלא ימצא להיות תמיד לומדים עמו כולם או מקצתם ונמצא יש מצויים לפתוח ועם כל זה קם הוא לפתוח ואינו מניח לאחד מבניו לקום לפתוח.
ועוד נראה לי בס"ד הא דהוצרך לומר 'חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו' דלא תימא מה שהיה קם לפתוח לאביו מפני שלא היה אחד מן בני הבית הולך לפתוח ובעל כרחו היה פוסק לימודו וקם לפתוח לו כי כולם עצלים, לזה אמר דהיה לו חמשה בנים סמוכים ואם כן מסתמא היו מצויים אצלו ללמוד עמו ביחד ומסתמא גברי רברבי אלו לא יהיו עצלים בדבר הזה אלא היו חפצים בשמחה רבה לעשות שימוש אלא רק הוא לא היה מניחם כדי לעשות הכבוד בעצמו.

וְאָמַר: 'אִין אִין', עַד דְּמָטָא הָתָם. קשא למה הוצרך לומר 'אִין אִין' כל משך הליכתו עד שהיה מגיע אצלו, ודי בפעם אחת להשמיעו קולו שהוא בא לפתוח ולא יהיה קָרִי אַבָּבָא?
ונראה לי בס"ד כיון בזה לעיני הרואין ההולכים ובאים בתוך החצר דשמא בעת שאמר 'אִין' היו עסוקים בפנים ולא שמעו זאת ואחר שרואין אותו רץ והולך בתוך החצר חושבין שהוא רץ בעבור צורך עצמו להביא איזה חפץ או דבר אחר שיש לו שם אצל הפתח ואגב פתח לאביו אכן עתה רואין שהוא רץ וקורא 'אִין אִין' בזה ניכר שעושה לכבוד אביו.
ועוד נראה לי שהוא רוצה לעשות המצוה של הכבוד במעשה ודבור ומחשבה ביחד בבת אחת ולכן בעת שהוא מהלך שעושה מעשה היא מחשב במצוה זו וגם מדבר בפיו 'אִין אִין' נמצא מקיים המצוה במחשבה ודבור ומעשה בבת אחת.

אִיסְתַּיְעָא מִלְּתֵיהּ וְדָרִישׁ אֲבִימִי: "מִזְמוֹר לְאָסָף" (תהלים עט, א). נראה לי בס"ד שייכות לדרשא זו כאן על פי מה שכתבו התוספות בשם המדרש דחרבן בית המקדש היה טובה לבני קרח כי על ידי שטבעו השערים אחזו בהם כדי לעלות עמהם לעתיד ולכך אמרו שירה בטביעת השערים ולכן אסף שהיה מבניהם אמר מזמור על חרבן בית המקדש עד כאן.
וקשא בשלמא קרח ובניו שהם עצמן עומדים בצרה גדולה לכן כשראו שצמחה להם טובה בטביעת השערים אמרו שירה אך אסף דאינו עומד בצרה זו של אבותיו איך מלאו לבו לומר 'מזמור', ו'קינה' מבעי ליה!
אך התשובה לזה כי אסף היה כבוד אבותיו חביב ואהוב לו מאד ובאמת אמרו (בראשית רבה נה, ח) גדולה אהבה שמקלקלת את השורה, לכן אמר שירה גם לעת כזאת שלא היה מן הראוי לאומרה דחביבה ליה טובת אבותיו וכבודן ולכן עתה שהיה אבימי עוסק בכבוד אביו אסתייעא מלתא ודריש הכתובים של מזמור שאמרו אסף בשביל כבוד אבותיו וטובתם.
ועוד נראה לי בס"ד על פי הטעם דאיתא במדרש מה שאמר אסף מזמור בחרבן בית המקדש מפני שראה טובתו יתברך עם ישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים ולא לכלותם ואמרו במדרש על זה משל לאב עם בנו שאהב אותו עיין שם ולכן בשביל שהראה אבימי עתה אהבתו עם אביו דהוה גחין קאי ליה עד דאתער לכך זכה לדרוש במזמור זה דאסף המדבר בעד אהבה שיש בין האב הוא הקדוש ברוך הוא ובין הבן שהם ישראל.

כְּגוֹן אֲנָא, דְּעַד דַּאֲתִינָא מִבֵּי רַב. אַבָּא מַדְלִי לִי כַּסָּא, וְאִמָּא מַזְגָא לִי, הֵיכִי אִיעָבִיד?. יש להקשות למאי אצטריך למימר 'עַד דַּאֲתִינָא מִבֵּי רַב' לימא בקיצור כגון 'אֲנָא דְּאַבָּא מַדְלִי לִי כַּסָּא וְאִמָּא מַזְגָא לִי הֵיכִי אִיעָבִיד' ומה לו להודיע אם עושים לו זאת בעת שבא מבית המדרש או בשאר עתים?
ונראה לי בס"ד כונתו לומר אם עושים כן בשאר עתים ודאי לא אקבל אך אני מסופק בדבר זה שהם עושים לי כן בזמן שאני בא מבית המדרש דוקא דהענין מוכיח מתוכו לאו משום יקרא דידי בלבד עבדי אלא הם מתכוונים גם כן בשביל אהבת ויקרת התורה שלמדתי בבית המדרש שהם שמחים מאד על אשר הלכתי ללמוד תורה ומכיון דמצורף עם זה אהבה ויקר וחבוב של תורה גם כן אפשר דמותר לי לקבל מהם ואמר לו אף על פי כן מאמך קבל ומאביך לא תקבל כיון דבר תורה הוא.

עֲדַיִן לֹא הִגַעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד. כְּלוּם זָרְקָה אַרְנְקִי בְּפָנֶיךָ לַיָּם, וְלֹא הִכְלַמְתָּהּ?. קשא איך חלקו שיעור הכבוד לחצאין ונתברר אצלם שלא הגיע בזה לחצי שיעור הכבוד?
ונראה לי בס"ד כי במה שנאמר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ, יא) נרמז באותיות כבוד שצריך האדם לכבד אב ואם בין אם מגיע לו צער מצד הגוף שלו כמו רבי טרפון בין אם מגיע לו צער מצד הממון שלו כגון שזרקו לו ארנקי לים. והיינו כי כבוד [32] גימטריא ל"ב כמנין ב' פעמים וי [16] וכל וי הוא לשון צער כלומר בין אם עשו לו וי בגופו כמו אמו של רבי טרפון שהיתה עולה על גבו למטתה וגם לפי דברי הירושלמי שהלכה פעם אחת על כפות ידיו, בין אם עשו לו וי בממון שזרקו לו ארנקי לים.
נמצא מצות הכבוד חציה על וי של הגוף וחציה על וי של ממון ולכן כאשר שבח עצמו רבי טרפון בכבוד שהיה לו בו צער הגוף דכל זמן שהיתה עולה למטה הוה גחין וסלקא עלויה אמר לו הן אמת שקיימת החצי של וי הגוף אך עדיין לא הגעת לחצי הכבוד השני שהוא וי של הממון, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?!

בָּעִינָא גַּבְרָא! נִיעַיֵּין לָךְ. אין כונתו לדחותה בשקר ח"ו אלא בקושטא קאמר שהיה רוצה לפייס אדם אחד בממון שיתרצה ליקח אשה זקנה כמוה אך אחר שאמרה לו שיהיה יפה כמוהו אמר ודאי דבר זה לא יתכן להיות כי אדם יפה כמוהו קפצי עליה אינשי בעלי ממון ובעלי יופי ואיך אפשר שיתרצה ליקח אשה זקנה?

גמ' הריני כפרת משכבו. כעין זה במתני' רפ"ב דנגעים:

עד דאיתער מסתייע מילתא ודריש אבימי מזמור לאסף עיין פרש"י ותוספות ובחידושי אגדות למהרש"א ז"ל. ולענ"ד נראה לפרש בפשיטות דבמה שהיה אבימי מקיים מאד מצות כיבוד דלאחר שהביא לו המים שביקש ממנו עוד הוסיף וקאי עליו עד דאיתער שהיה שלא לצורך אלא לקיים המצוה בלבד במדה יתירה בדבר זה ראה מעשה ונזכר להבין המזמור לאסף ולאו היינו מזמור ע"ט שכתבו רש"י ותוספות אלא מזמור ע"ג שהן תחילת דבריו של אסף שאמר ואני כמעט נטיו רגלי כי קנאתי בהוללים וגומר הנה אלה רשעים וכל המזמור שהיה מצטער מאד על אריכות הגלות כדכתיב נמי עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם וכמעט רוב מזמורי אסף בספר שני הכל על אריכות הגלות האחרון ביד בני עשו ומסיים שם באותו המזמור בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני ואיתא במדרש א"ר יהודא בן בתירה בעצת תורה תנחני ואחר כבוד תקחני כבוד גדול שכיבד עשו את הוריו שאתה עתיד לעלותינו רב הונא בשם רבי נחוניא איחר כבודו של יעקב בעוה"ז בשביל כיבוד גדול שכיבד עשו את הוריו ע"ש בילקוט עוד באריכות והיינו ממש כעין עובדא דאבימי מצינן נמי בעשו שקם על אביו והיה מאכילו ומשקהו תמיד וא"כ בהאי מילתא מסתייע מילתא דאבימי שהבין במזמור פסוקי אסף והיינו נמי דכתיב מזמור לאסף דכיון שלא מצינו לעשו אלא מצוה זו מכבוד ניתן לו שלוה כ"כ בעוה"ז ומהן אתה למד מתן שכרן של צדיקים בעוה"ז ובעה"ב והיינו דסיים במדרש על ואחר כבוד תקחני שאתה עתיד לעלותינו כן נ"ל נכון וברור בעוה"י לולי דרש"י ותוס' כתבו בענין אחר דקאי על מזמור ע"ט ואף דלפי מה שכתבתי נתישב ג"כ על מזמור ע"ט אלא דנ"ל עיקר דעיקר הדרש אתחילת מזמורי אסף קאי ואפשר דה"ה לכולהו דאיירי בהאי ענינא דוק ותשכח ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה:

שם אדהכי שמע לארונא דקאתי אמר אי ידעי לא נפקי. נראה דאתא לאשמעינן דאף על גב דתנינן בסמוך מכבדן בחייו ומכבדן במותו היינו דבר שיש בו תועלת למת כגון לומר דבר שמועה מפיו או הריני כפרת משכבו משא"כ לצאת לקראת ארונו לא וכדאית' שילהי מס' מועד קטן בארונא דרב הונא דנפיק נפק דלא נפיק לא נפק ומחלק בין שלדו קיימת וכ"ש הכא ורב אסי נפיק לקראתה מא"י לח"ל וקמל"ן דבשביל ארונו של מת אין לצאת מא"י לח"ל כן נ"ל:

אסתייעא ליה מילתא ודריש מזמור לאסף. התוספות כתבו דאמרו במדרש מי שיעלה את השערים יעלה את אבא ע"ש באורך ואני בעניי בנחל אשכול על פסוק טבעו בארץ שעריה כתבתי על מדרש הזה בסייעתא דשמיא לך נא ראה:
ועדיין צריכין אנו למודע"י דכפי הש"ס אבימי כי קאים ובידו קתון של מים לתת לאביו אשר מים שאל ונתנמנם דורש הן לה לדרשה זו. ומה יחס יש לדרשה זו עם כבוד אב ואם דעסיק ביה ואיך בשביל כבוד אבא יעיר אזן לזה:
ויתכן למצוא הפתח כי הנה עלה בלבו כי הוא מתכשר במצות כבוד אב ואם בחשק וזריזות לעשות נחת רוח ליוצרו וזה חשוב לפניו יתברך ומעין דוגמא השערים שחלקו כבוד לארון זכו שלא נמסרו ביד אויב. ואפשר דבעבור דבני קרח חלקו כבוד למשה רבינו ע"ה כמו שאמרו רז"ל היתה התחלת הצלתם ונמשך זכות זה להציל אביהם. וזה רמז שהשערים הלכו ביד קרח כמ"ש באגדה והבאתיו שם על שפ"ת הנחל. לרמוז שבשביל שהשערים חלקו כבוד לארון עתידין לעלות. וגם בעבור שבניו חלקו כבוד למשה רבינו ע"ה וברא מזכי אבא וגם הוא אחרי רדתו אומר משה אמת ותורתו אמת כמ"ש בש"ס בזכות זה עלה. וז"ש מי שיעלה השערים בשביל שחלקו כבוד לארון הוא יעלה לאבא בשביל כבוד שעשינו למשה וגם כי הוא אומר משה אמת. ונמצא כי בצד מה בהיותו עוסק בכבוד אביו בא לדעתו כי יש נחת רוח לה' בזה דאפילו לשערים שחלקו כבוד לארון לא קפח שכרן ומזה בא לדרוש מזמור לאסף שאמרו מי שיעלה את השערים כמדובר:

אסתייעא מילתיה ודריש וכו' עמ"ש התו' ומה שהביאו מהמדרש ועמ"ש אני עני בספרי הקטן דברים אחדים דף קמ"ז ועיין בספרי הקטן ראש דוד דף קל"ד ע"ד בס"ד:

(לא ב) והני מילי תוך יב"ח.—עי' מ"ש בעדיות פ"ג מ"י.