קידושין כו ע"ב

דף כו - ב

חייבת בפאה ^[71] ובביכורים, ^[72] וראויה  לכתוב עליה [על ידה] פרוסבול, ^[73] ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות.

ומבואר במשנה שקרקע אפילו כל שהוא קונים עמה מטלטלין בקנין אגב.

ויש להוכיח מכאן שבקנין אגב אין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים:

שהרי, אי אמרת בעינן צבורים, אם כן קשה: כל שהוא למאי חזי, איזה מטלטלין יכולים להיות צבורים בקרקע קטנה כל כך?

אלא בעל כרחך אפילו אם אין המטלטלין צבורים בה הם נקנים עמה.

ודחינן: תרגומה [פירשה] רב שמואל בר ביסנא קמיה [לפני] דרב יוסף: ^[74] אפשר לקנות מטלטלין אגב קרקע כל שהוא בצבורים בתוכה, כגון שנעץ בה מחט.

אמר ליה רב יוסף: קסבתן, צערתני בדבריך! איכפל תנא לאשמועינן מחט, וכי התנא טרח והאריך במשנתו בשביל למדנו את קנייני המחטים?!  74*  ובעל כרחך לא מדובר במחט אלא במטלטלין גדולים יותר.  74*.  כנראה לא מצוי שאדם יקנה מחט על ידי קרקע בקנין אגב. והתנא לא צריך לטרוח להשמיענו דבר שאינו מצוי. וכעין זה פירש רש"י במסכת בבא מציעא מו א ד"ה איכפל תנא.

ואם כן חוזרת הראיה שהבאנו מהמשנה לעיל שאין צריך שיהיו צבורים. שהרי אם נאמר שצריך שהמטלטלין יהיו צבורים בה, קרקע כל שהוא למה היא ראויה?

אך רב אשי חוזר ודוחה את ראית רב יוסף:

אמר רב אשי: לעולם מדובר בנעץ בה מחט, ואין לתמוה על התנא שהאריך במשנתו להשמיענו קנייני מחטים, שהרי מאן לימא לן דלא תלה בה מרגניתא דשוויא אלפא זוזי, מי יאמר לנו שהאדם לא תלה על המחט מרגלית ששוה אלף זוז, ובא להקנות המחט והמרגלית שבה אגב הקרקע? נמצא שהתנא בא להשמיענו כיצד קונים מרגלית.

ולפי זה אי אפשר להוכיח מהמשנה שאין צריך שיהיו צבורים.

תא שמע ראיה אחרת, מברייתא, שאין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בקרקע שהם נקנים על ידה:

לדעת חכמים ^[75] "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים". כלומר: חולה שנוטה למות ומחלק את נכסיו לאחרים, הרי הם קונים את הנכסים בדיבורו למרות שלא הקנה להם בקנין. וכל זה בחולה, אבל בריא אינו יכול לחלק את נכסיו אלא בקנין.

רבי אלעזר חולק על חכמים, וסובר שאפילו חולה אינו יכול להקנות את נכסיו בדיבור אלא בקנין.

ורבי אלעזר הוכיח את דבריו:

אמר רבי אלעזר: מעשה במדוני אחד ^[76] שהיה בירושלים, שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה. ואמרו לו חכמים שאין לו תקנה להקנותם עד שיקנם על גבי [אגב] קרקע, ^[77] ולא היה לו קרקע.

מה עשה? - הלך ולקח בית סלע, קרקע ובה סלע אחד המכסה את כולה, ^[78] והיה זה סמוך לירושלים. ואמר כך:

"החלק הצפוני שבסלע זה יהיה לפלוני,  78*  ועמו מאה צאן ומאה חביות. ודרומו יהיה לפלוני אחר, ועמו מאה צאן ומאה חביות", ^[79] ומת. וקיימו חכמים את דברי ו.

רבי אלעזר סבר שאותו מדוני היה חולה בשעה שחילק את נכסיו, ואמרו לו שצריך להקנותם בקנין אגב ולא די בדיבור, ומכאן הוכיח רבי אלעזר שדברי שכיב מרע לאו ככתובים ומסורים הם. ^[80]

עד כאן דברי הברייתא השייכים לעניננו.

והגמרא מנסה להוכיח מכאן שבקנין אגב אין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בשדה: שהרי, אי אמרת דבעינן [צריכים] שיהיו צבורים בה, אזי תתעורר קושיא: בית סלע למאי חזי, מה ראוי להניח עליו? וכי אפשר להניח עליו מאה צאן ומאה חביות?! והלא הוא גבוה ומחודד ואי אפשר להעמידם שם! ^[81]

אלא, מוכח מדברי הברייתא, שאין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בקרקע שהם נקנים אגבה!

ודחינן: מי [וכי] סברת ש"בית סלע" היינו סלע ממש?! אין הפירוש כן, אלא מאי "סלע"? דנפיש טובא, מקום גדול מאוד. ואמאי קרו ליה "סלע"? משום דהיתה קרקעו קשי [קשה] כסלע, ולא היתה ראויה לזריעה, וקנאה המדוני בזול, כדי להקנות את המטלטלין עמה.

ומאחר שאותה קרקע היתה גדולה מאוד, אפשר היה לצבור בה מאה צאן ומאה חביות. ואין להוכיח משם שלא צריך שהמטלטלין יהיו צבורים.

תא שמע ראיה אחרת לכך שאין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בקרקע שהם נקנים עמה:

הגמרא מביאה מעשה נוסף כעין המעשה שהובא לעיל, באדם שרצה לחלק את מטלטליו, ואמרו לו שאינו יכול להקנותם אלא בקנין אגב, וכדלהלן.

דאמר רב יהודה: אמר רב: מעשה באדם אחד שחלה בירושלים [והיו לו מטלטלין הרבה, וביקש ליתנם במתנה, ואמרו לו שאין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע].

לפני שהגמרא מביאה את המעשה כולו, הגמרא מתעכבת על מה שאמרנו "מעשה באדם אחד 'שחלה' בירושלים:

ואמרינן: האמורא שאמר כי אותו אדם חלה, סובר כרבי אלעזר, ^[82] שאפילו חולה אינו יכול להקנות את נכסיו בדבור בלבד, שהרי לדעת חכמים חולה יכול לחלק את נכסיו אפילו בלי מעשה קנין, ולמה אמרו לו שאין לו תקנה אלא שיקנם על גבי קרקע?

ואמרי לה, אך יש אומרים, שאותו אדם בריא היה, ואמרו כך מפני שהם סוברים כרבנן, שחולה המחלק את נכסיו לפני מותו, יכול להקנותם בדיבור בלבד בלא קנין. ומאחר שהחכמים אמרו לאותו אדם שאינו יכול להקנותם בדיבור, בעל כרחך אותו אדם לא היה חולה.

והגמרא חוזרת ומביאה את המשך המעשה הנזכר:

מעשה באדם אחד שחלה בירושלים [כרבי אלעזר], ויש אומרים שהיה בריא [כרבנן], שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה. ואמרו לו חכמים שאין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע, ולא היתה לו קרקע.

מה עשה? - הלך ולקח קרקע בית רובע, מקום שראוי לזריעת רובע הקב חיטים, ^[83] סמוך לירושלים. ואמר: מקום טפח על טפח מקרקע זו, קנוי לפלוני, ^[84] ועמו מאה צאן ומאה חביות! ומת, וקיימו חכמים את דבריו.

עד כאן המעשה שסיפר רב.

ומנסה הגמרא להוכיח מכאן שבקנין אגב אין צריך שהמטלטלין יהיו צבורים על גבי הקרקע:

כי, ואי אמרת בעינן צבורים, אזי תתעורר קושיא: שטח של טפח על טפח, למאי חזי? מה ראוי להניח עליו? וכי אפשר לצבור שם מאה צאן ומאה חביות?!

אך דוחה הגמרא את הראיה:

לעולם יתכן שצריך שהמטלטלין יהיו צבורים, ואין מדובר כאן בשאמר לתת מאה צאן ומאה חביות ממש, אלא הכא במאי עסקינן, במה מדובר כאן, לדמי. מעות היו בידו, וביקש לתת דמי מאה צאן ומאה חביות לפלוני. ואפשר לצבור את הדמים הללו ולהניחם על גבי קרקע של טפח על טפח.

והגמרא מנסה להוכיח, שאכן מדובר כאן בדמים ולא בצאן וחביות ממש:

הכי נמי מסתברא. מסתבר שאכן בכך מדובר. דהרי, אי סלקא דעתך שמדובר כאן במאה צאן ומאה חביות ממש, אזי יש להקשות: מדוע אמרו חכמים שאין לו תקנה אלא להקנותם על גבי קרקע? ניקנינהו ניהליה, יקנם לו בקנין חליפין! ^[85]

אלא, בהכרח מדובר כאן בדמים, ומטבע אינו נקנה בחליפין. ^[86]

אלא שדוחה הגמרא טענה זו:

ואלא מאי, מה באת להוכיח מקושייתך? שמדובר כאן לדמי? והלא גם אם נאמר כדבריך עדיין יש להקשות: ניקנינהו ניהליה, יקנם לו במשיכה! ^[87] ומדוע אמרו חכמים שאין לו תקנה אלא להקנותם על גבי קרקע?

אלא, בהכרח הנך צריך לתרץ דליתיה למקבל מתנה, שמקבל המתנה אינו נמצא כאן, ואינו יכול למשוך את המעות, ^[88] ולפיכך אין לו תקנה במשיכה.

ומאחר שבהכרח תירצת שהמקבל אינו נמצא כאן, אם כן, הכי נמי, גם אם נאמר שמדובר במאה צאן ומאה חביות ממש, מובן מדוע אין לו תקנה בקנין חליפין. דהרי ליתיה למקבל מתנה, מקבל המתנה איננו כאן, והוא אינו יכול לתת את כליו לנותן המתנה כדי לקנות אותה לעצמו בקנין חליפין. ^[89]

ומקשינן: ^[90] אמנם ביארנו שהנותן לא יכל להקנותם למקבל במשיכה, מפני שהמקבל לא היה שם, אבל עדיין קשה: וניזכינהו ניהליה אגב אחר, יאמר לאדם אחר שנמצא שם: משוך מאה צאן ומאה חביות אלו, והתכוין לזכותם לפלוני מקבל המתנה!  90*  ומדוע אמרו חכמים שאין לו תקנה אלא להקנותם אגב קרקע?

ומתרצינן: לא סמכה דעתיה של הנותן על אדם אחר שימשוך את המתנה עבור המקבל. כי סבר, שמא אותו אחר, שמיט ואכיל להו. יטלם לעצמו ויאכלם, ולא יתנם למקבל המתנה. לפיכך עיכב את המטלטלין בידו ולא רצה להקנותם על ידי אחר. ^[91]

ומקשינן: ממה שתירצנו יוצא, שאם הנותן היה מסכים להקנות במשיכה על ידי אחר, היה בידו לעשות כן, אך הוא לא רצה.

אלא, עדיין קשה: מאי, מה נפרש בלשון הברייתא "אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנם"? והלא היתה לו תקנה במשיכה על ידי אחר, רק הוא לא רצה בכך!

ומתרצינן: הכי קאמר: למאי דלא סמכה דעתיה, לאור העובדה שלא סמכה דעתו על אחר, אין לו תקנה להקנותם בעצמו, עד שיקנם על גבי קרקע.

הגמרא סיימה לבאר את דברי רב. ועתה הגמרא חוזרת ומנסה לפשוט את השאלה שנשאלה לעיל: בקנין מטלטלין אגב קרקע, האם צריך שהמטלטלין יהיו צבורים בה, או לא?

תא שמע ראיה ממשנה שצריך שהמטלטלין יהיו צבורים בה: שנינו במשנה במסכת מעשר שני: ^[92] מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ונזכר רבן גמליאל שיש לו פירות שאינם מעושרים בביתו, ושכח ולא נתן רשות לאחרים לתרום בטרם יציאתו מביתו, ^[93] ואסור לחבר להשהות פירות שאינם מעושרים בביתו, ^[94] שמא יאכלו בני ביתו מהם בעודם טבל. לפיכך, מיהר רבן גמליאל לעשרם בעודו בספינה, ^[95] וכך עשה:

גרסת הספרים: אלא מאי לדמי ניקנהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכא נמי דליתי' למקבל מתנה. ופרש"י ז"ל ואחר לא היה שם חפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו ואיני יודע מהו שהרי אפשר לו להקנות סודרו לאחר ויחזור ויקנה בו ועוד שכל סתם חליפי סודר ע"מ להחזיר הוא כדמוכח לעיל בפרקין וכדמפורש במסכת נדרים נמצא שאינו מפסיד כלום.
ומשמע דה"פ: ונקנינהו ניהליה אגב אחר בחליפין לא סמכה דעתיה סבר שמיט ואכיל להו כלומר אם היה משתף כאן יד אחר מתירא היה ממנו ואף על פי שלא היה מוסר כלום לרשותו מתירא היה שלא לשתף כאן רשות אחרים והקרקע שלקת סמוך למקום מקבלי מתנה היה ולא היו שם הצאן והחביו' לזכות הוא בהן אבל בקרקע הם עצמם החזיקו בו ולא שלטו ידי אחרים בשלהם והשתא הא סברי' מאה צאן ומאה חביות ממש ולא בעינן צבורין. ומיהו כל שכן למאן דאמר לדמי דאי אפשר אלא במשיכה דלא סמכה דעתיה וניחא ליה דלחזק אחר בקרקע ואעפ"י שהמעות צבורין בה ולא שימשוך המעות עצמן, ועדיין אין זה מחוור.
ואיכא מאן דכתב דשמעינן מהא דלא מצי איניש למזכי לחבריה בחליפין שלא בפניו והא בורכא דהא כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו בשטרי אקניית' הוא אלמא קונין ממנו לחבירו שלא בפניו.
ומדברי ר"ח ז"ל נראה שהוא גורס וניקנהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר לא סמכה דעתיה וגרסא מיושרת היא:

הא דאקשינן הכא ממעשה דר"ג וזקנים. דלאו שכירות מקום הוא [לקנות בחצר], דחצר שאינה משתמרת לר' עקיבא ולר' יהושע היתה ואינה קונה אלא אם כן עומד בצד שדהו אלא מטלטלין אגב מקרקעי הקנה להם, והכי איתא בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"א ע"ב):

מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים וכו'. ואוקמוה רבנן כר' אליעזר בבריא, בפרק מי שמת (בבא בתרא קנו, ב) המחלק נכסיו על פיו.

אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנה על גבי קרקע. ובשאין מקבל המתנה שם, כדאמרינן בסמוך. ומהכא איכא למשמע שאין לסמוך אארבע אמות דקבורה, וכן משמע מההיא דמציעא (מו, א) דהיה עומד בגורן ואינו צריך לפנים.

והא דקתני הכא צפונו ודרומו. לאו עיכובא הוא, ואין אגב צריך יחוד מקום בדרום או בצפון, והכא לפי שהקרקע עצמו היה מחלק ביניהם, סיים להם את הקרנות, וההיא דרב פפא דאקנינהו אגב אסיפא דביתיה (ב"מ מו, א) לאו בדוקא.

הא דאמרינן: אין לו תקנה עד שיקנה על גבי קרקע. הוא הדין להודאה, וכדאמרינן (ב"ב קמט, א) נפק אודיתא מבי איסור, אלא שאלו נכסים ידועים לו ובא לישאל באיזה קניה יכול להקנותם, והודאה לא מדרך הקנאה.

אלא מאי לדמי ניקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה, וניקנינהו ניהליה על ידי אחר לא סמכא דעתיה. כך היא גירסת ר"ח, וכן היא בתוס'. ולגירסא זו קם ליה הכי נמי מסתברא, והלכך אין לו תקנה אלא באגב, אבל בחליפין לא, דמעות אין נקנין בחליפין, אבל גרסת רש"י וכן היא נמצאת בספרים אלא מאי לדמי נקנינהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכי נמי דליתיה למקבל מתנה, ולא קם ליה הכי נמי מסתברא, ולפיכך הוצרך רש"י לפרש ואחר לא היה שם שחפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו, ואינו מחוור דהא סודר קני על מנת להקנות הוא כדאיתא בנדרים (מח, א) ואין הסודר קנוי למקנה, ולעיל (קידושין ו, ב) נמי אמרינן גבי על מנת שתחזירהו לי בכולהו קני לבד מאשה, גבי על מנת שתחזירהו לי בכולהו קני לבד מאשה, גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, דאלמא חליפין דהיינו קנין סודר חוזר הוא ואינו קנוי קנין עולם אלא לשעה.
וראב"ד פירש שלא היה שם מי שיטרח בשביל הקונה. וגם זה אינו נכון, דהא במשיכה איכא טירחא יתירא, ואפילו הכי אקשינן וניקנינהו ניהליה אגב אחר.
ויש מרבותינו שפירשו וניקנינהו ניהליה על ידי אחר בחליפין, לא סמכא דעתיה, שאינו רוצה לשתף יד אחר בדבר, שהוא מתיירא אם היה לו שייכות בנכסים אגב הקנאת החליפין דלמא שמיט ואכיל להו, והקרקע שקנה סמוך למקבלי המתנה היה, והם בעצמם החזיקו בשדה לקנות אגבן הצאן והחביות שבכאן, וגם זה אין הדעת נוחה הימנו, חדא דאמאי לא סמכה דעתיה, והיכי מצי שמיט ואכיל להו, דהא לא מפיק נותן כלום מתותי ידיה, ועוד דהא לכאורה לא משמע הכי, דקרקע זה שקנה היה סמוך למקום מקבלי המתנה אלא סמוך למקום נותן, וכדאמרינן במעשה דמרוני שהיה בירושלים הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים, אלמא סמוך למקומו של נותן היו ולא למקומו של מקבל. וראיתי בתוס' שהיו מקצת מן הגדולים מוכיחין מכאן דאין קונין לאדם בחליפי סודר שלא בפניו. ור"י ז"ל דחה דבריהם, מדתנן בפרק גט פשוט (ב"ב קסז, ב) כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. ואוקימנא לה בפרק קמא דמציעא (יג, א) בשטרי אקנייתא. ושמועתנו צ"ע לפי גירסת הספרים, וגירסת ר"ח ז"ל עיקר.

ולכתוב עלה פרוזבול. פי' שאין כותבין אותו אלא על הקרקע וסגי בקרקע כל שהוא דבהכי חשבי ליה רבנן נגוש ועומד דאפשר דגבי והדר גבי כמעשה קטינא דאביי ולקנות עמם נכסים שאין להם אחריות ומדקא מדמי לה לפרוזבול איכא למשמע דסגיא בקרקע השאול או השכור אצל הנותן כי היכי דסגי לגבי פרוזבול כדמוכח התם הא דאמרינן צפונו לפלוני לאי למימרא דבעינן אגב מסויים בחצרו כדכתיבנא בכמה דוכתא אלא משום דמקני להו לארעא לגמרי מסיים חלק כל אחד ואחד שיכיר חלקו:

תא שמע דאמר רב יהודא מעשה במדוני באחד כו'. ואי אמרת בעינן צבורין בה טפח על טפח למאי חזי ופרקינן הכא במאי עסקינן לדמי פי' לא נתן לו מאה צאן ומאה חביות ממש אלא דמים לקנותם במעות ואמרינן ה"נ מסתברא דאי סלקא דעתך מאה צאן ומאה חביות ממש ליקנינהו ניהלה בחליפין פי' אלא ודאי מטבע הוה שאינה נקנה בחליפין איכא נוסחי דגרסינן ואלא מאי לדמי ניקנינהו ניהלה במשיכה אלא מאי א"ל למימר דלית' למקבל מתנה ה"נ לית' למקבל מתנה ונזכינה ניהליה אגב אחר לא סמכא דעתי' דסבר שמט ואכל לה וליתא להאי גירסא דלגבי חליפין כי ליתא למקבל מתנה מאי הוה הא אפשר לקנות לו בחליפין שלא בפניו על ידי אחרים כדתנן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואוקימנא בשטרא אקנייתא דלא משכחת מאן דבעי למיתן סודריה למיקני ביה לזוכה דהא לא אפשר כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ומתנה ע"מ להחזיר וליכא למימר נמי דלא סמכא דעתיה דנותן דסבר שמיט ואכל להו דהיינו הוא כמזכה במשיכה שהלה מושך אותה בשביל הקונה אבל בחליפין מטלטלין ברשות מוכר קיימי הלכך לא גרסינן ליה ומאי דאמרינן ה"נ מסתברא לא אידחייא כלל דודאי מעות היו כיון דלא מקני להו בחליפין וה"ג וליזכינהו ניהלה אגב אחר ופירושו דלכולי עלמא פרכינן בין למ"ד קס"ד מעיקרא דצאן וחביות ממש בין למאי דאוקימנא בסוף דאינם אלא מטבע מכל מקום ניזכינהו ניהלה על ידי אחר שימשכם בשבילו אם הם צאן וחביות ממש או שיגביהם בשבילו אם הם מעות ופרקי' דלא סמכא דעתיה דנותן דסבור דשמיט ואכיל להו מכיון שבאים לרשותו וקשה גזל הנאכל ואפילו כי מזכי ליה על ידיה על מנת שיחזירם לרשותו לאלתר ויהיו פקדון אצלו עד שיבא המקבל מתנה לא סמכי דעתיה אי אתי כלל לרשותו דהאי דמטלטלין קרובין להבריח ולבזבז אבל השתא דמקני להו אגב קרקע על ידי אחר שמחזיק בקרקע בשביל הנותן ליכא חששא דשמיט ואכיל דהאי קרקע אינה נגזלת ומשום פירי ליכא דטפח על טפח לא חזי כולי האי ומשום מטלטלי גופייהו ליכא למיחש דלא אתי לרשות אחר כלל:

תא שמע מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר להן ר' גמליאל לזקנים עשור שאני עתיד למוד נתן ליהושיע ומקומו מושכר לו נראה מדברי רש"י ז"ל שעשה כן כדי שלא יכשלו בני ביתו לאכול מהם באסור דמחזקי להו במתוקני' ולא נהירא דאם כן בקריאת שם סגי ולמה ליה להשכיר מקומו אבל הנכון כמו שפירשו בעלי התוספות דשנה שלישית היתה והגיע עונת הביעור שחייב לבער המעשרות כדכתיב בקרא בהדיא כי תכלה לעשר כו' ובשנה הג' מפרישין מעשר ראשון ומעשר עני במקום מעשר שני שבראשונה ושנייה ומעשר ראשון של לוים נתן ליהושע בן חנניה שהוא לוי כדאמרינן במסכת ערכין מעשה ביוחנן בן גודגדא שהלך לסייע את רבי יהושע בן חנניה בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים והא דיהיב מעשר ראשון ללוי בתר דקנסינהו עזרא משום דסבר דלא קנסינהו אלא למיתן אף לכהן אבל כהן ללוי לא אמר וכדאיתא בכתוב' ועשור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף היינו מעשר עני דר' עקיבא היה גבאי לעניים וכי תימא ולמה לא הפריש תרומה גדולה איכא למימר כדפרישו בירושלמי שאי אפשר לגורן שתעקור בלא סרומה לפי שנותן באומד ובמחשבה וקודם שפירש בספינה הפרישה:

וקשיא להו לרבנן ז"ל דהא ודאי פירות אלו כבר הגיעו לעונת המעשרות שאם לא כן לא נתחייבו בביעור דקיימא לן שאין מתחייבין בביעור עד שיגיעו לעונת המעשרות וא"כ האיך פירש לים מקמי דליעשרינהו דהוה ליה למיחש דלמא מחזקי להו בני ביתו במתוקנין דקיימא לן חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן כדאמרינן התם חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כלומר ממורחין ולהכי נקט מגורה דהוי הכי מסתמא אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין חזקה על חבר שמת שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וזו אינה קושיא דהא פירשו בירושלמי שלא אמרו אלא בחבר שמת דוקא וכשמת מתוך ישוב דעתו שאלו לא היה מתוקנים היה מודיע להם אבל כשלא מת מתוך הישוב וכ"ש כשפי' לים אין כאן חזקה זו ור"ג דעתו לחזור הוה ולהכי לא עשרינהו מעיקרא ואיכא דקשיא ליה היאך לא סיים מקום למעשרות אלו דהא תנן האומר תרומת כרי זה לתוכו תרומת מעשר ראשון לתוכו לא קנה שם עד שיאמרו לצפונו או לדרומו. וא"ל דכי בעינן סיום מקום הני מילי למאן דלית ליה ברירה אבל רבן גמליאל סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שזהו מה שהפריש דיקא נמי דקאמר שאני עתיד למוד ואע"ג דאמרינן בעלמא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף הכא דמיניה וביה מפריש עליה אף על פי שאינו סמוך לרבן גמליאל מוקף חשבינן ליה ודין מוקף פירשתיו במסכ' גיטין בארוכה בגמ':

קנין חליפין יש מי שאומר שאינן כלום אלא אם כן הקונה לשם שהרי צריך הוא להקנות סודרו ואע"פ שעכשו נוהגין לעשות כן בסודר העד מכל מקום הואיל ובפני הקונה הוא שליחותו הוא עושה וראיה להם בסוגיא זו הכא נמי דליתיה למקבל מתנה ואין זה כלום שכל שיש שם קונה בשבילו יכול להקנות סודרו במקומו והוא שפירשו כאן גדולי הרבנים שלא היה שם אחד משתדל בזכותו של זה ליתן כליו בשבילו שמנהגם היה להניח הכלי אצל המקנה כמו שביארנו במקומו וכן היה יכול לזכות לאחר שיזכה בשבילו אלא שלא רצה להאמין בו ואין להקשות ליקנינהו ניהליה באודיתא שלא היה רוצה להודות מה שאינו או שרצה לפרסם נדיבותו ושמתורת חסד הוא עושה ומכל מקום אלו עשה כן הועיל וכתבנו דבר זה להוציא ממה שכתבו גדולי הדורות שאין הודאה מועלת אלא בדבר המסויים כלומר שמעות הללו הם של פלוני אבל כשאומר שיש לי כך וכך מעות מפלוני לא קנה ואין זה נראה כלל:

יראה מסוגיא זו שקניית אגב מועלת אע"פ שאין הקרקע שהוא מקנה לו מסויים וכמו שאמרו טפח על טפח ולא סיים אי זה ומכל מקום יש מי שכתב שצריך שיהא המקום מסויים ר"ל הקרקע שמתוכו הוא מקנה לו השיעור שרצה כגון ארבע אמות או טפח ואף גדולי פורבינצה כתבו בחבוריהם שצריך לסיים הצד ר"ל שיאמר בצפונו או בדרומו אלא שאין זה נראה ומכל מקום לכלם אין צריך לומר שצריך שיהא לו קרקע ומה שסומכים על ארבע אמות שבארץ ישראל דברים בטלים הם אלא שקצת גאונים תקנוה שלא יהא כל אחד ואחד תוקף בממונו של חברו:

ומה שאמרו כאן שחלה בירושלם כר' אליעזר פירושו שר' אליעזר סובר שאף שכיב מרע צריך הקנאה ואין אומרין שדבריו ככתובים וכמסורים ומכל מקום אין הלכה כן אלא זו בבריא היא שנויה והוא שאמרו שהיה בירושלם כרבנן כלומר שאלו היה שכיב מרע לא היה צריך לאחת מדרכי הקניות אלא כל דבריו ככתובים וכמסורים כמו שיתבאר במקומו:

הוזכר בסוגיא זו מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ואמר להם רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ר"ל מעשר ראשון שהוא ניתן ללוי ויהושע זהו ר' יהושע בן חנניה שהיה לוי וכמו שאמרו במסכת ערכין מעשה בר' יוחנן בן גודגדא שהלך לסייע את ר' יהושע בן חנניה בהגפת דלתות ואמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים וצריך היה שיהא שם עמו כדי שאף הוא יזכה תרומת מעשר שבה לכהן כמו שנאמר בה בסמוך ושמא תאמר והיאך נותנו ללוי והרי קנסם עזרא ויש מתרצים שלא קנסם עזרא אלא לדורו ואין זה כלום שבכמה מקומות בתלמוד מצינו לבתר דקנסינהו עזרא אלא עקר הדברים שהיא לשטת ר' עקיבא שנחלקו הוא ור' אליעזר במסכת כתבות שלדעת ר' אליעזר קודם קנס היה מי שרוצה נותנו לכהן ומי שרוצה נותנו ללוי ואחר הקנס לכהן ולא ללוי ולדעת ר' עקיבא קודם קנס ללוי לבד ואחר הקנס לכהן או ללוי ולפיכך נתנו ללוי שהיה עמו לשם והיה תלמיד חכם והגון ונזכר במשניות מעשר שני שאף הוא ר"ל ר' יהושע פתח ואמר עשור שאני עתיד למוד ר"ל תרומת מעשר נתון לר' אלעזר בן עזריה שהיה לשם עמהם והיה כהן עשירי לעזרא ומקומו מושכר לו ואע"פ שאין השוכר רשאי להשכיר זו ברשות בעלים נעשית או שמא לענין הקנאה רשאי ולפי דרכנו למדנו מכאן דין אחר שאע"פ שאין הקרקע שלו הואיל והיא שכורה בידו מקנה אגבה ונראה שבשאלה אינו כן ולא עוד אלא שאף הבעלים אין מקנין באגב בשאילת קרקע אע"פ שלענין שכירות מקום שאלה כשכירות שאם כן דיו שישאיל להם את מקומם:

ונשוב לענין השמועה והוא שחזר רבן גמליאל ואמר עשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שהוא גזבר עניים שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו שהיתה שנה שלישית שמעשרין בה מעשר עני ונתקבלו זה מזה שכר ר"ל שנטל מהם את שכרו וכן שר' יהושע נטלו מר' אלעזר בן עזריה ובא ללמוד מכאן שקניית אגב צריכה צבורין שאם לא כן יקנם מיד מצד אחר ויקנה להם המעשרות אגבו ומה ענין שיקנה להם מקום המעשר עד שנטעה ללמוד מדבריו דצבורין בעינן אלא שתירץ שעשה כן כדי שלא יטריחם לפנות ויש לשאול ושמא לא הקנאת אגב היתה אלא הקנאת שוכר את מקומו שצריך שיהא הדבר הקנוי בתוכה ותירצו גדולי המפרשים שאלו כן היה להם להזכיר תחלה שכירות המקום ואחר כך יקנה להם הפירות שבתוכו הא מאחר שתחלה הקנה להם הפירות ואחר כך הוא מזכיר שכירות הקרקע אלמא קניית אגב היתה ויש לפרשה שביתו של אחד אינו משתמר אצל אחר ואם כן ביתו של רבן גמליאל לא היה משתמר אצל אלו ואין שכירות מקום קונה אלא בחצר המשתמרת לקונה אלא קנית אגב היתה וכן נראה בראשון של מציעא ואע"פ ששם אמרו וכי ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין דמשמע שבשדה היו הפירות לא כי שאלו כן הרי עדין לא היה חייב הואיל ולא ראו פני הבית אלא שהוא כשדה אצלם לענין שמור ואם כן על כרחנו קניית אגב היתה:

ולענין השמועה לידע מה היתה מהירותו של רבן גמליאל ולא המתין עד שיהא בביתו יש מפרשים שפירותיו טבלים היו וחשש על בני ביתו שיאכלו מהם בחזקת מתקנים ואף הוא לא נתן רשות לתרום ולעשר ומכל מקום תרומה לא הוזכרה כאן שחטה אחת פוטרתה ושאף היא נטלת באומד ובמחשבה ואינה צריכה מדידה ומתוך כך נראה שכבר נתנה קודם שיכנס בים או שנתן בה רשות אבל המעשרות שהם שיעור גדול וצריכים מדידה לא רצה לסמוך עליהם והיה דעתו לחזור קודם גמר הקציר ונתאחר וחשש על בני ביתו שיאכלו ואף בתלמוד המערב פירשו כיוצא בה שהתרומה בגורן היו מפרישין אותה אחר מירוח מיד אבל שאר מעשרות משנכנסו לבית ולכשירצה ויש שואלים לפי זה והלא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וזו אינו קושיא שאין דין מן המוקף נאמר אלא כשהתבואה זו במקום אחד והתבואה שמעשר עליה במקום אחר ומצד שמא ישרף המעשר והתבואה קיימת וכסבור שנתקנה ולא נתקנה הא כל שהתבואה במקום אחד אע"פ שהוא אינו לשם אין זה שלא מן המוקף וכן שואלים היאך נחשד רבן גמליאל להשהות בביתו תבואה שאינה מתקנת ואף זו יראה לי שיצא מביתו בתחלת הקציר והיה סבור לחזור תכף שיגמר הכל ותכנס התבואה בבית ונשתהא וקרא להם שם וכן יש שואלים אם כן היאך אמר למוד שמשמעו שמופרשים היו ואין צריך אלא מדידה מצד שהיו מוקפים זה אצל זה ואחר שטבלים היו היה לו לומר להפריש אף זו אצלי אינה שאלה שאף למוד פירושו להפריש דהא תלמוד תרומת מעשר ודאי צריך היה הפרשה ונאמר בו למוד גם כן אלא שיש כאן קושיא חזקה שהרי אמרו בלוקח יין מן הכותיים שכל כיוצא בזו אין ברירה ואם כן היאך היו אוכלין בני ביתו על סמך זה עד שפירשו שמכל מקום חשש לעון מיתה שבתרומת מעשר ויש ברירה מיהא לסלק עונש מיתה וממה שמסייע לפירוש זה הוא ממה שאמרו בראש משנה זו מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להם שם ומעשה ברבן גמליאל וכו' ופירותיו משמע שהם טבל וכן שאמרו שצריך לקרות להם שם ואין קריאת השם אלא במה שאינו מופרש ואע"פ שבמקומה נשנית משנה סמוך למשניות של ביעור לפניה ולאחריה שמא זו מיהא לא לענין ביעור נאמרה שאלו כן היה לו לומר בה מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקנות להם שם אלמא לענין טבלים נאמרה וכפשוטה של שמועה שנאמרה בה פירותיו וצריך לקרות להם שם:

ומכל מקום יש למדין דבר מענינו ומפרשים אותה לענין ביעור והוא שנאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וכו' כלומר שבשנה שלישית וששית לשמטה צריך להוציא כל מעשרותיו מביתו וליתנם לראוי להם ומה שהוא חייב לאכול בירושלם כגון מעשר שני ונטע רבעי שורפו וכן בכורים אע"פ שאינו אוכלם הואיל ואין מקום אכילתם אלא בירושלם ומתודה ואומר בערתי הקדש וכו' וגם נתתיו וכו' וודוי זה בערב יום טוב אחרון של פסח של רביעית וששית ואע"פ שהיה דינו בסכות של תחלת שביעית וששית נתן שיעור זה מצד קצת דברים שגמר שלהן למעשר אחר סכות והוא שאמרו מקצה שלש שנים ונאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות מה להלן חג אף כאן חג יכול מה להלן סכות אף כאן סכות ת"ל כי תכלה רגל שכל מעשרות השנה כלים בו ועל זו אמרו במשנה זו מי שהיו פירותיו ר"ל מעשרותיו רחוקים ממנו ושהגיעה שעת הביעור צריך לקרות להם שם ולא קריאת שם דוקא כדבר שאינו מופרש אלא הזכרת שמות המעשרות לזכותם לראוי להם וללמד שלא די לו כשיאמר דרך כלל יהיו כל המתנות קנויות לראוי להם ומקומם מושכר להם ומעשה ברבן גמליאל וכו' שהשהא מעשרותיו והגיעה שעת הביעור ואמר וכו' ושמא תאמר והיאך אמר שאני עתיד למוד והלא כל אחד מופרש ומדוד היה במקומו פירשוה שנתערב ואינו נראה כלל אלא שאיפשר שסמוכים היו זה בזה או שמא כל שבשעת נתינה סתם הדברים דרך מדידה אדם נותנו לבעליו ותרומה גדולה מיהא שלא נזכרה יש אומרים מפני שאינה טעונה ביעור וכמו שאמרו יש במעשר שני ובכורים מה שאין בתרומה שהם טעונין ביעור ולא תרומה ואע"פ שאמרו וגם נתתיו לרבות את התרומה ההוא מדברי סופרים ואין זה כלום ומה ענין שלא יהיו התרומות נתנות לבעליהם כשאר המתנות אלא זו שאמרו שאינה טעונה ביעור פירושה ביעור מן העולם אלא הוצאה מן הבית ליתנה לכהן ומעשר שני ובכורים טעונין שריפה ואם כן זה שלא הוזכרה הוא מטעם שהזכרנו תחלה שכבר נתנה והרי שנתישבה המשנה אלא שפירותיו משמען טבלים ואף לשון קריאת השם ולשון מדידה אין נופלים יפה אע"פ שיישבנו ענינם כפי היכולת וכן שבבבא מציעא אמרו שבשדה היו כמו שביארנו ואע"פ שפירשנוה שכל בית של אחרים כשדה הוא אצל אחרים מכל מקום אין הדבר מוכיח כן:

ומתוך כך נראה לי לצאת ידי כלם שפירותיו היו טבלים ושכונתו היתה לביעור ולא ליראת בני ביתו שמאחר שלא היה הוא לשם אין כאן חזקת חבר לטעות בה ורבן גמליאל לא היה רגיל להשהות מתנותיו וכל שכן בשנה זו שהיתה שנה שלישית אלא הענין היה שרבן גמליאל יצא מביתו בתחלת הקציר ונראה שתרם תרומה גדולה ונתנה שאלמלא כן אף הוא היה מזכירה והיה סבור לחזור קודם סכות ואירע שנשתהא בים ומצות ביעור אף על פי שעקרה וודוי שבה לפסח הבא מכל מקום תחלת מצותה בחג הסכות שנאספה כל התבואה ולא רצה לאחר וקרא שם לכל מתנותיו ולא לכונת האכילה לבני ביתו שהרי אין ברירה אלא לכונת קיום מצות ביעור והוא הוא אצלי אותו הפרק האמור בסכה מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהיו באים בספינה ולא היה להם לולב וכו' ואע"פ שאין ברירה דוקא לאכילה אבל לכונת קיום מצות ביעור ודאי יש ברירה וכן איפשר שהפירות היו בשדה שלרוב תבואותיו היו משתהין הרבה לשם וראיית פני הבית אינה מעכבת שאם רצה להפריש מיהא שלא יהא מעשר ובזה נסתלקו כל הקושיות והדברים ברורים:

ולכתוב עליו פרוזבל ואין כותבין פרוזבול דלא על קרקע ואין דרך אדם להלוות לחבירו אלא א"כ יש לו קרקע דבמטלטלים דידיה לא סמיך לפי שיכול לכלותם ואע"ג דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות יכול לכלותו כותבים עליו פרוזבול דלא פלוג רבנן דדין קרקע יש לו לכל דבר ורשב"ם פי' בגיטין דמ"ה כותבים פרוזבול אמקרקעי משום דאין להם אונאה כאלו יש להם משכון ואין שביעית משמטתו וק"ל לר"ת דנהי דאונאה אין להם ביטול מקח יש להם עד פלגא ופר"ת דהיינו טעמא משום דמשהו קרקע הוי ראוי לגבות כל חובו כי ההיא דקטינא דאביי דכתובות (פ"י דף צ"א) דגבי והדר גבי וכה"ג אמרי' בפרק כל הגט (דף ל') המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהם וכו' דאפי' הניח מלא מחט קרקע גובה מלא קרדום משום דגבי והדר גבי:

גמרא ה"ג אלא מאי לדמי נקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה וניזבינהו ניהליה אגב אחר וכו' כך הגיה רש"י הגר' בפי' כתב ידו וכן מוכה בפר"ח שפי' נזכינהו ניהליה אגב אחר המעות ולגר' זו קיימא הנ"מ אבל ברוב ספרים כתו' גרס' אחריתי אלא מאי ניקנינהו נהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתי' למקבל מתנה וניקנינהו ניהליה אגב אחר וכו' ולפי גר' זו לא קיימא הנ"מ וגם הוצרך רש"י לדחוק ולפרש דלכך לא הקנה בחליפין על ידי אחר שלא היה שם אחר שהיה חפץ בהנאתו של לוקח ליתן הסודר בשבילו וה"ר שמעיא פי בשמעתי' וה"ר יהודה פי' נמי בכתובות בפ' אע"פ דיש לדקדק משמועה זו דאין מועיל קנין סודר שלא בפני הקונה מדלא הקנה לו בחליפי ע"י אחר וכן כתב הריב"א דפליאה בעיני רש"י שהרי מעשים בכל יום שקונים בסודר שלא בפני מקבל מתנה. ונר' דליתיה לפי' דידהו שרש"י הגיה הגיר' וגם לפי גירס' הספרים נדחק רש"י ליתן טעם כדפרישי' וכן בכולי תלמודא משמע דמועיל קנין סודר מה שהעדים קונין מן המקנה בשביל הקונה כדאמרי' קניינא אקניא מניה מוסיף על דאכתובו וחתומו ויהבו ליה קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא ביה ובכמה דוכתי אמרי' בשקנו מידו והוא דקנו מיניה מכל אלו הלשונות מוכחי שהעדי' רגילים לקנות מן המקנה לצור' הקונה ואם אין מועיל קנין העדי', אלא בפניו למה עשאוהו עיקר והניחו קנין הקונה אלא ודאי משום דרב קניינין זוכה המקנה לצורך הקונה שלא בפני הקונה נקט בכוליה תלמוד' האי לישנא. ועוד סמך לדבר ממה שהורגל לעשות קנין בסודר של עדים ולא בסודר של קונה עצמו אם אינו מועיל אלא בפניו ועוד אם איתא דבפניו צריך נר' שהיה צריך לפרש בשטר שנעשה הקנין בפניו כמו שמפרשי' שאר דבריו במנא דכשר למקניא ביה. ועוד הביא ה"ר יצחק הלבן ראיה מהא דאמרי' בכתובות פ' הנושא ובגיטין פ' הניזקין בנוהי דהוו בשעת קנין מהניא להו קנין בנתיה דלא הוו בשעת קנין לא מהני בהו קנין משמע דאי הוו הבנות בעולם בשעת קנין מהני להו קנין אעפ"י שהקנין לא היה בפניהם וסתם קנין שבתלמוד קנין חליפי' משמע. ועוד הביא ראיה מיהא דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו ומוקי לה בשטרי אקניאתא משמע בסודר אלמא שלא בפני הלוה מקנין לו:

מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה פירש"י ושכח ולא נתן רשות לתרום והיה ממהר לעשר בעודו בספינה שהיה ירא שמה יאכלו בני ביתו וסבורים דעישר דחזקה על חבר וכו' וק' דא"כ לא היה צריך ליתן להם ולהשכיר מקום דא"כ דבקריאת שם סגי ועוד שלא עישר כלום שהרי לא אמר שיהא מעשר ולא נתן להם עישור אלא שהוא עתיד למוד ועוד אם היה מעשר לא היה מועיל אלא למאן דאי' ליה בריר'. ופר"ת בשעת הביעור היה ואהא מייתי לה בפ' בתרא דמעשר שני דתנן ערב יום טוב הא' של פסח של רביעית ושל שביעית היה זמן הביעור כיצד היה הביעור תרומה ותרומת מעשר נותנת לבעלים מעשר ראשון לבעליו מעשר שני לבעליו והבכורים מתבערים בכל מקום שהם רש"א הביכורים ניתני' לכהנים כתרומה. קתני בתר הכי מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להם מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספי' וכו' וקריאת שם דהתם היינו שם הבעלים שיבררו למי יתנו דהיינו הביעור וא"ת הניחא למ"ד כמי שהורמו דמיין אלא למ"ד לאו כמו שהורמו דמיין מה הועיל במה שאמר נתונין לפלו' ומקומו מושכר לו והלא אין במתנתו כלו' ואפי' אם היה מניח כל התבוא' בביתו לא היה קונה המעשר כדמוכח בחולין פ' הזרוע וי"ל דמיירי שקודם לכן אמר מה שאני עתיד להפריש יהא מעשר כדמוכח ההיא דהלוקח יין מבין הכותים או' אף מקום קבוע להם בצפון או בדרום אלא שהמשנה לא הזכירה רק מצות ביעור וא"ת למה לא הזכיר תרומה גדולה דגם היא חייבת בביעור כדאי' במשנה שהבאתי למעלה תרומה ותרומת מעשר לבעלים ור"א ב"ע שהיה כהן היה עמהם בספינה דקתני סיפא א"ר יהושע עישור שאני עתיד למוד נתון לראב"ע וי"ל משום דחטה א' פוטרת את הכרי מדאורייתא א"נ משום דתרומה גדולה ניתנת באומד ובמחשבה ולא בעי מדידה היה יכול להפריש קודם שיצא מביתו. ועי"ל משום דתרומה גדולה היו מפרישין בגורן אחר המירוח כדאי' בירושלמי מס' מעשרות מצא פירות בשדה מכונסים אסורים משום גזל מפוזרים מותרים משום גזל בין כך ובין כך חייבים במעשר ופטורים מתרומה גדולה ובהאי מעשה דר"ג וזקנים היה כבר התבואה בבית דקאמר בתר הכי והא ראיה ממעשר עני משום דאמרי' בתוס' אין מעשר עני מתחלל אלא בתוך הבית וא"ת כיון שהיתה התבואה ממורחת היאך יצא מביתו עד שלא תקנה הא אמרי' חזקה על חבר וכו' וי"ל שהודיע לבני ביתו שאינם מתוקנים א"נ היכא דמת בישוב הדעת הוא דאמרי' חזקה על חבר כדאמרי' בירושלמי א"נ אדם השולח פירות לחבירו כי ההיא דעירובין:

מדוני א' ממדון דכתיב מלך מדון אחד:

בית סלע. קס"ד מקום רחב כסלע שהוא מטבע:

כר' אליעזר דאמר במי שמת דאפי' מסוכן המחלק נכסיו לא קנה עד שיקנה בחזקה:

כרבנן. דפליגי עליה ובריא היה. אבל אם היה חולה קונה בלא חזקה דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו:

ומת וקיימו. שנתנו לזה המתנה:

למאי חזי והיכי קנה:

אלא לא בעינן צבורין. וא"ת לא נתנו לו משום דקנה דודאי לא קנה הואיל ולא הוי צבורים אלא משום לקיים דברי המת. דהא בספ"ק דגיטין גבי הילך מנה לפלוני משמע דאפי' לבריא אמרי' מצוה לקיים דברי המת. וי"ל דאי לא קנה מחיים לא היו נותנים לו המתנה דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא במה שמוציא מתחת ידו כגון הולך מנה לפלוני דאלת"ה הא דקי"ל במי שמת דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית אמאי נימא מצוה לקיים דברי המת אלא לאו ש"מ כדפרישנא:

לא לדמי לעולם בעי' צבורות ודמי מאה צאן ומאה חביות נתן לכל אחד ואחד והיו צבורים לכל טפח וטפח:

בחליפין. אבל מטבע אין נקנה בחליפין:

אגב [אחר] אמאי אין לו תקנה. לא סמכה דעתיה דהאי נותן הואיל ואסיקנא דלא בעי' צבורים ומאה צאן ממש הוא. ושמעי' מיהא דאפילו מטלטלי נקני' עם נכסים שיש להם אחריות:

בספינה ושכח ולא תרם:

תא שמע דאמר רבי אליעזר מעשה במדוני אחת כו' פי' ר' אליעזר גמיר דלית ליה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי דהאי שכיב מרע הוה מדקאמר ומת:

ה"ג אלא דלא איתה למקבל מתנה התם פי' ומשום הכי לא היה לו תקנה אלא על גבי קרקע ואע"פ שהיו צאן וחביות ממש ולא משום דהוי דמי דכיון דלא הוה מקבל מתנה התם לא יכול להקנותם לו לא במשיכה ולא בחליפין ובמקצת ספרים מצאתי כתוב אלא מאי אית לך למימר דלא איתיה למקבל מתנה הכא נמי דלא איתה למקבל מתנה והכי גריס המורה:

עישור שאני עתיד למוד כו' פי' היה מתכוין לתקן פירותיו שלא יכשל בהן אדם ויאכל טבלים ואע"ג דקריאת שם בלא הפרשה אינו כלום אהני דלכשיפרש הוברר הדבר מעיקרא שעל אלה קרא שם ומה שאכלו לא אכלו טבלים אלא מתוקן ואם לא היה קורא שם מעכשיו לא היה חל עליהם שם מעשר אלא לכשיפרישם מה שאכלו אכלו טבלים וסבר רבן גמליאל יש ברירה כדאמרינן גבי לוקח יין מבין הכותים:

בד"ה מעשה ברבן גמליאל כו' ועוד קשה דבסיפא תני אמר רבי יהושע תרומת מעשר כו' למה הוצרך לזה כו' עכ"ל כצ"ל והוא סיפא דהך מתניתין דפ"ה דמעשר שני דמייתי לה הכא וקושייתם אינה מובנת לי דאע"ג דלא הוצרך לזה בשביל בני ביתו של רבי יהושע מ"מ הוצרך לומר כן מפני בני ביתו של ר"ג שמא יאכלו ממנו וצ"ע:

בא"ד וכן משמע בתוספתא דמס' מעשר שני כו' שהיו פירותיו כו' עכ"ל גם דבריהם אלו בכללן משנה שלמה היא בפ"ה דמעשר שני וקצת בשינוי לשון ביעור כיצד נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה מעשר ראשון לבעליו מעשר עני לבעליו מעשר שני וביכורים מתבערין בכל מקום רש"א כו' מי שהיו פירותיו רחוקים כו' ומעשה בר"ג כו' וכ"כ התוס' בהדיא לקמן כדקתני במתני' כו' וכ"ה בתוס' פ"ק דב"מ וכן צריך להגיה כמו שהוא במתני' שכתבנו שמתבערין בכל מקום דקתני בסיפא דמלתא קאי על מעשר שני ובכורים דהיינו צריך לבערם מן העולם כמ"ש התוספות לקמן וכמ"ש הר"ש במקומו שם ודו"ק:

תוס' בד"ה ולכתוב עליה כו' אלא על קרקעות אבל כו' שיכול לכלותם כצ"ל. ונ"ב פי' ובעבור זה אין דרך להלוות לו:

בא"ד שאין לו קרקע ומילתא כו' ור"ת פי' כו' כצ"ל. ונ"ב ובפרק השולח פירש"י כזה וכן הביאו אותם התוס':

גמרא ת"ש א"ר אלעזר מעשה במדוני כו'. הוא ר"א בן שמוע התנא כי זהו ברייתא כדאיתא בב"ב:

שם מי סברת בית סלע ממש מאי סלע כו'. לכאורה לפי מאי דמסקינן לקמן דלא בעינן צבורין יש לן לפרש בית סלע ממש ולא כן פי' הרשב"ם בב"ב. ואולי דלישנא מי סברת משמע ליה דהוא לשון תמיהה כלומר איך ס"ד לפרש כן:

תד"ה מעשה. אדרבה גרע טפי שמא יאכלו ב"ב הכל ואף המעשר עצמו. תימה במאי גרע הא טבול למע"ר גם הוא במיתה כמו מע"ר שטבול לת"מ (כדאיתא ביבמות (פו) וע"ש בתד"ה אי מהתם) וכמו תרומה עצמה. ואדרבה תרומה עצמה לרב בסנהדרין (פג ב) אינה אלא בלאו לזרים. ועוד כשיאכלו הכל אין כאן מעשר דהא אמר שאני עתיד למוד ולא יבא לידי כך כמו בבקיעת הנוד בעירובין (ס"ד לז) וע"ש בתד"ה מיחל בסופו. וא"כ ודאי תקן באם ישיירו כדי המעשרות:

בא"ד וע"ק והלא לע"כ כיון שלא אמר שיהא מעשר. כצ"ל:

בא"ד ועוד ה"ל לפרש כמה מעשר כי ההיא כו'. לכאורה התם יודע שלקח מאה לוג לכן אומר שני לוגין כו'. אבל ר"ג ל"י כמה תבואה היה שם לכן אמר עישור כו' ובזה פירש הכמות:

בא"ד למה הוצרך לזה והלא לא ה"ל לירא כו'. מה שהעלה הרש"א בצ"ע. תמוה דהרי כתבו לעיל שהיה הרבה תבואה כו' וא"כ לא יאכלו מן המעשר כלום. ואם יאכלו קצת ממנו יהי' הכל טבל למפרע לפמש"כ לעיל:

בא"ד וע"ק כיון שלא קבע מקום לצפונו כו' מה הועיל בהפרשתו דהא תניא כו'. בעניי לא הבינותי מה בין שאני עתיד למוד דהכא להא דהלוקח יין כו' דאומר שאני עתיד להפריש דמהני ומועיל. וההיא דתוספתא הוא דוקא לענין חילול מע"ש עי' בדבריהם יומא (נו) ד"ה הלוקח וצ"ע:

בא"ד (בד' כז) וקריאת שם דהתם כו' שיבררו הבעלים למי יתנום כו'. הא ודאי דבבירור לחוד לא סגי אלא דצריך לזכותו כדעשה ר"ג וכדתנן נותנין תרומה ות"מ לבעלים כו' ולשון הר"ש שם שיזכה אותן לבעלים וכן לשונם בב"מ שיקנה אותם ללוי כו'. אלא דכאן הוסיפו דצריך ג"כ לברר לאיזה כהן ולאיזה לוי כו' כי כן משמע לשון קריאת שם:

רש"י ד"ה הכי נמי וכו׳ דכלים של קונה בעינן שהקונה כצ"ל:

ת"ש אמור רבי מעשה באדם א' שחלה בירושלים כר"א ואמרי לה ברי' היה כרבנן. בפרק מי שמת איתא להדיא דר"א מייתי ראיה לדבריו דלא מהני מתנת שכ"מ באמירה בעלמ' אפילו במצוה מחמת מיתה כ"א בקנין אמרו לו חכמים משם ראיה בריא היה ע"ש מיהו נרא' דשקלא וטרי' דשמעתין היינו דוקא אליבא דרבנן דלר"א לא שייך לומר ניקנינהו ניהליה במשיכה דאפשר שלא היה רוצה להקנותן לו מעכשיו אלא לאחר מיתה ואע"ג שהיה יכול להקנותן לו במשיכה שלא יקנו לו אלא לאחר מיתה דמהני אפילו עומדת באגם לאחר זמן כדאיתא בפרק האשה שנפלו אפ"ה לא סמכ' דעתיה דקסבר דלמא שמיט ואכיל וכ"ש דלא שייך אליבא דר"א הא דמקשינן וניזכינהו ניהלי' ע"י אחר דהא ר"א קאמר בהדי' בפרק מי שמת דאין זכין לגדול אע"כ דאליבא דרבנן קאי האי שקל' וטרי' דשמעתין והיינו דמייתי להא דאמרי לה בריא היה כרבנן כן נ"ל מיהו מהא דאמרו לו אין לו תקנה קשי' לי ליקנינהו ניהליה באודיית' כדאית' פ' מי שמת דף קמ"ט בעובדא דאיסור גיור' וכה"ג קשה בההיא דמדוני א' דלעיל ולכאורה היה נ"ל ליישב דמתוך שהיה רוצה לחלק לכמה בני אדם כדאיתא להדיא בפרק מי שמת במעשה דמדוני שאמר צפונו לפלוני ועמו מאה צאן כו' דרומו לפלוני ועמו מאה צאן וא"כ היה רוצה להקנות דוקא בזה הסדר זה ראשון וזה אחרון באופן שאם ימצא איזה פחת ואחריות לא יפסיד הראשון וא"כ אם היה ע"פ אודייתא היה ההפסד לכולם בשוה אלא דלפ"ז לא הוי מקשה נמי מידי בסמוך ולקנינהו במשיכה או ע"י אחר ויש ליישב בדוחק אלא דיותר נראה דמה שאמרו ואין לה תקנה היינו שלא היה רוצים לומר דליקנינהו באודיית' דמיחזי כשקרא כמ"ש מהרש"ל ז"ל בגיטין דף י"ג גבי מעמד שלשתן בל' התוספ' בד"ה גופא ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה ה"ג אלא מאי כו' אבל ברוב ספרים כתוב גירס' אחרת כו' ה"נ דליתא למקבל מתנה דליקנינהו ניהליה בחליפין כו' ומכאן מדקדק הר"ר שמעיה כו' ופלא גדול הוא בעיני ריב"ן דמעשים בכל יום כו' ועוד תדע שבכל הגמ' משמע כו' עכ"ל. ועיין בלשון הרא"ש ז"ל שהבי' להדיא כמה סוגיו' הש"ס דמוכחן להדיא דמהני ק"ס אפילו שלא בפני הקונה ע"ש ולולי שבענין כזה שנחלקו אבות העולם כמ"ש הרא"ש ז"ל ושאר פוסקים ראיתי לקיים בעצמי במקום גדולים אל תעמוד מ"מ כיון שהתוספות והרא"ש ז"ל כתבו דברוב ספרים כתוב כן אמרתי בלבי תורה היא וללמוד אני צריך דהא בלא"ה קשיא לי למה הוצרכו להקשות ממעשים בכל יום ומסוגיי' הש"ס ואמאי לא פשיטא להו מסברא דמהני אף שלא בפני הקונה דמה נשתנה קנין זה דחליפין משאר קנינים דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות כדמקשינן הכא בפשיטות ונקנינהו ניהליה ע"י אחר במשיכה אע"כ דמשמע להו דמסברא איכא למימר דודאי שני קנין זה משאר קנינים אי משום דלא שייך לומר זכין לאדם שלא בפניו ומטעם שליחות אלא היכא שהמקנה מוסר המתנה ליד הזוכה שיהא שליח בדבר זה ומשהגיע לידו נגמר הדבר וזכה בו בשביל חבירו וכן כשמקנה לו בשטר מתנה ומסר השטר לידו ה"ל כאילו מסרו לבעל דבר עצמו משא"כ בקנין חליפין משום דקנין חליפין חידוש הוא מדברי קבלה ואין לך אלא מה שאמור בענין ונתן איש לרעהו נמצא דלפי סברא זו יש לי ליישב הקושי' שהקשה הרא"ש ז"ל מסוגי' הש"ס דהנך כולהו מיירי בחוב או במכירה ומתנת קרקע ושיעבודין ובהנך כולהו מהני נמי בשטר אף בלא קנין ואפילו במה שלא היה חייב כדאשכחן בחייב אני לך מנה בשטר וכמ"ש הרא"ש ז"ל גופא הובאו דבריו בב"י סי' מ' דהיינו מטעם אודיית' ומסיק שם דאף ע"ג דמנה מטלטלים הוא אפ"ה מדטרח וכתב גמר ומקנה דהא אשכחן כמה דברים שנקנין אפילו באמירה היכא דידעינן דגמר ומקנה וא"כ מה"ט גופא מהני נמי בקנין בכה"ג אפילו שלא בפני הקונה ולאו מטעמא דשליחות אלא מטעם הודאה והתחייבות בעדים דכיון דקני מיניה אלימא מילתא טובא דלאו מילי דבדיחא נינהו אלא בלב שלם מודה או מתחייב עצמו בפניהם וכיון שמתחייב עצמו וגופו לכך ממילא נשתעבדו נכסין כדין דנכסי דבר אינש אינון ערבין בי' ובהכי אתי שפיר ההיא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי אקנייתא שהרי מודה ומתחייב עצמו בכך ולא גרע מעידיו בחתומין זכין לאביי אלא דאפילו למאן דלית ליה דאביי מודה בשטר אקניית' דקנין אלים טפי וה"ל התחייבות והודאה גמורה מעכשיו מש"ה מהני שפיר דהא אפילו בהודה שלא בפני התובע דרך הודאה גמורה כתבו רוב הפוסקים דמהני אף בלא אתם עידי וכ"ש בשאמר אתם עידי דלכ"ע מהני וכ"ש היכא דאיכא שטר או קנין דעדיף מאתם עידי וכן במתחייב לזון בת אשתו או בנותיו היכא דהוי בעולם שפיר מהני אף שלא בפניהם בשקנו מידו מה"ט גופא כיון שהתחייב עצמו וגופו בחוב גמור ממילא אישתעבד ניכסי כדפרישית וכן אפילו במתנת קרקעות כיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו אומר כתבו שטר מתנה לפלוני ותנו בידו דשלוחין גמורין עשאן לכתוב וליתן ומש"ה מהני שפיר אף שלא בפני המקבל משא"כ בנותן מתנה מטלטלים ידועים דלא מהני בהו שטרא וא"כ לא שייך נמי סתם קנין לכתיבה עומד ואידי ואידי לא מהני בהו לאלומי מילתא למימר דגמר ומקני בלב שלם אלא קנין חשוב בעינן משיכה או קנין דחליפין ממש שמקנה לו גוף החפץ ומגזירת הכתוב וחידוש דקנין חליפין ומש"ה איכא למימר שפיר דלא מהני הקנין במתנת המטלטלים כי האי דהכא שלא בפני הקונה כיון דמתורת זכייה זכיי' מטעם שליחות ליכא מטעמא דפרישית וטעמא דגמר ומקני בלב שלם נמי לא מהני בהו כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה משום דלא סמכא דעתא דקונה עלייהו כיון שיכול להבריחן מש"ה לא מהני בהו שטר וממילא דה"ה לקנין שלא בפניו והא"ש ליישב גירסת הספרים שלפנינו שהיה כתוב ברוב הספרים ה"נ דליתא למקבל מתנה כך היה נראה בעיני לולי שאיני כדי להכניס ראשי בזה מ"מ כתבתי הנלע"ד להתלמד במקום אחר ועיין בלשון הרא"ש ז"ל בר"פ הנושא שכתב בעצמו זה הלשון דבמטלטלים ידועים לא מהני אלא משיכה ולא שטר אבל דרך שיעבוד וחוב מהני לשון שטר ומסיק ג"כ בסוף דה"ה לקנין והיינו לגמרי כדפרישית וממילא נתיישבו כל קושיותיו בשמעתין ועיין מ"ש בסמוך שלא היו רוצין להקנות באודייתא ולפ"ז יתיישב יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון) גמרא אלא דליתא למקבל מתנה כתבו התוס' דמכאן מדקדק הר"ר שמעיה דאין מועיל קנין סודר אלא בפני הקונה כו' ופלא גדול הוא בעיני ריב"ן ממעשים בכל יום וכן הרא"ש ז"ל הקשה כמה קושיות מכמה סוגיות. וכתבתי ליישב בטוב טעם ולקיים הגירסא דיש לחלק בין שאר קנינים דמהני בהו שטר משא"כ במטלטלים ידועים דלא מהני בהו שטר מש"ה איכא למימר שפיר דלא מהני קנין שלא בפניו וכמ"ש באריכות בטוב טעם לולי שהקדמוני' לא כתבו כן וצ"ע:

בד"ה מעשה בר"ג וזקנים פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ מה היה מועיל תיקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו הכל ואף המעשר עצמו עכ"ל. כבר פירשתי בזה בחידושי בפ"ק דמציעא דודאי אין כוונת התוס' לחשש המעשר עצמו דהא קי"ל דמותר לזרים אלא שאם יאכלו כל המעשר או מקצתו יש בו האי חששא גופא דטבל דהו"ל טבל טבול לתרומת מעשר ולמאי דמסקו התוס' בשם התוספתא דר' יהושע הפריש ג"כ תרומת מעשר א"כ כ"ש דאיכא חששא שיאכלו התרומת מעשר עצמו אלא דאכתי קשה לשון התוס' שכתבו דאדרבא גרע טפי ומה גריעותא איכא הכא הא טבל במיתה כמו תרומת מעשר וא"כ יותר יש לחוש לאכילת טבל דבודאי אם יאכלו כל דהו קיימי באיסור טבל ממה שנחוש שיאכלו הכל וקיימי באיסור תרומת מעשר וכן הקשה מהר"י טראני בחידושיו. והנלע"ד דלמאי דס"ד דהתוס' שקרוב לודאי שיאכלו הכל לפי שהוא דבר מועט א"כ אתי שפיר מה שכתבו דגרע טפי דהא בפ' בתרא דיומא במי שאחזו בולמוס דמאכילין אותו איסור הקל ופליגי התם בן תימא ורבנן אם אין כאן אלא טבל ותרומה וס"ל לחכמים דטבל מיקרי קל לגבי תרומה ע"ש ומסתמא קי"ל כחכמים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מאכלו' אסורות כן נ"ל ועי"ל דלגבי ביתו של ר"ג שלא היה התבואה שלהם אפשר דליכא איסורא דאורייתא כדאיתא בפרק הפועלים דף פ"ח דדרשינן תבואת זרעך ולא לקוח משמע דמדאורייתא אין האיסור אלא לבעל התבואה עצמו ולא ללוקח וכ"ש מי שאוכלין דרך עראי משל אחרים ואפילו בני ביתו וכדאשכחן בפועלים וכדאיתא פ"ב ופרק ג' דמעשרות ע"ש משא"כ בתרומת מעשר דאיכא איסורא דאורייתא לכל אדם כן נ"ל נכון אלא דלפ"ז קשה לי אמאי לא מייתי האי טעמא בפרק בתרא דיומא וצ"ע ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה איך יצא מביתו כו' עכ"ל. ולענ"ד כבר נזהר רש"י ז"ל מזה שדקדק בלשונו הצח וכתב ושכח ולא נתן רשות לתרום ולא כתב שכח ולא תרם והנראה מזה שהתבואה היה עדיין במחובר כשהלך ר"ג דא"א לתרום אלא שהיה לו ליתן רשות לתרום לכשיתלש דאף לפמ"ש התוס' בפ"ק דנזיר דף י"ג שנסתפקו אם אדם יכול ליתן רשות לשליח קודם שהגיע זמנו להפריש חלה מ"מ נראה דבכה"ג אם אמר לכשיתלש דמהני עיין לקמן דף ס"ב אלא ששכת ר"ג ליתן רשות וא"כ תו לא קשה מההיא דחבר שאינו מוציא מתחת ידו ועיין בחידושי הריטב"א שתירץ בענין אחר. ומה שהקשו עוד לפרש"י למה היה צריך ליתן להם הא בקריאת שם סגי יש לי ליישב דודאי טפי עדיף ליתן להם מיד כי היכי דלא ליקו בבל תאחר כדאיתא בפ"ק דר"ה וכמ"ש שם התוס' בד"ה ומעשרות דבאמר ולא אפריש קאי בבל תאחר אף קודם הביעור ע"ש. ומה שהקשו עוד דהיה לו לפרש כמה מעשר נמי אתי שפיר למאי דפרישית שהיה במחובר קודם שהלך וא"כ לא היה יודע כמה יפריש. ומה שהקשו עוד דבסיפא תני א"ר יהושע תרומת מעשר למה הוצרך לזה כו' כבר הרגיש מהרש"א ז"ל וכתב דהא ודאי היה לו לירא שמא יאכלו בני ביתו של ר"ג ורבים תמהו על מהרש"א ז"ל דהתוס' לשיטתייהו שכתבו שהיה הרבה תבואה בכרי ולמאי דפרישית דברי מהרש"א ז"ל קיימין דנהי שלא היה חושש שיאכלו הכל אפילו תרומת מעשר עצמו דבמעשר עצמו לא היה חושש שמותר לזרים מ"מ ר' יהושע ודאי היה חושש שמא יאכלו בני ביתו של ר"ג המעשר עצמו קודם שהופרש ממנו תרומת מעשר וא"כ הו"ל טבל הטבול לתרומת מעשר דהוי ג"כ במיתה. ובלא"ה נמי לא ידענא מאי קשיא להו לתוס' וכי לא ניחא ליה לר"י להפריש מיד לקיים מצות הפרשת תרומת מעשר וזריזין מקדימין למצות ואף שלא היה מקיים ההפרשה כתיקונה לקבוע מקום מ"מ כשיבא לביתו יגמור המצוה כתיקונה. ומה שהקשו עוד כיון שלא קבע מקום לצפונו או לדרומו מה הועיל כבר תירץ הריטב"א ז"ל דר"ג סבר יש ברירה וכ"ש למאי דפרישית שהתבואה היה עדיין במחובר כשהלך וא"כ מסתמא לא היה יודע נמי באיזה מקום התבואה מונחת לקבוע מקום וכל מאי דהוי אפשר לתקוני היה מתקן דאף למ"ד אין ברירה הא אסקינן דמספקא ליה וא"כ מוטב לתפוס הספק ולהניח הודאי איסור ובלא"ה נמי הא מילתא דלצפונו או לדרומו פלוגתא דתנאי היא וא"כ שפיר מצינן למימר דר"ג ס"ל כאידך תנא. ומה שהקשו עוד דלא עשה כלום כיון שלא אמר שיהא מעשר אפשר דמכיון שאמר שיהא נתון ליהושע מיד לא גרע ממאי דקאמר שיהא מעשר כדאשכחן כה"ג טובא בפודה מעשר שני ולא פירש וכן במדבר על עסקי גיטה וקידושי' ולא פירש דנתינה הו"ל כמו בדיבור וה"נ כיון שאמר מה שאני עתיד למוד נתון ליהושע אפשר דהו"ל כמו שאמר שיהא מעשר. נמצא דלפמ"ש נתיישבו כל קושיות התוס' על פירש"י. ועל פי' התוס' בשם ר"ת ששעת הביעור היה ואיירי שפיר שכבר הפריש קשיא לי א"כ מאי שאני עתיד למוד דקאמר וצ"ע מיהו מסוף דבריהם שכתבו כי לא היה מתוקן משמע שהרגישו בזה ועיי' במהרש"ל ובמהרש"א ודו"ק: