נתכוין אדם להגביה את הדבר התלוש מן הקרקע בשבת, וחתך בשוגג את המחובר — פטור אף מלהביא קרבן על שגגתה כיון שלא נתכוון כלל לעשות מעשה של חיתוך (ודבר זה, כשעושה אדם מעשה בלא שיתכוון כלל לעשייה, הוא הנקרא "מתעסק") ואין בו חיוב כלל. ואולם מי שנתכוון לחתוך את הדבר התלוש, וטעה וחתך את המחובר ועבר על ידי כך על איסור קצירה בשבת, רבא אמר: גם הוא פטור. אביי אמר: חייב. וביאור דבריהם: רבא אמר שפטור — דהא [שהרי] הוא לא נתכוון כלל לפעולת חתיכה דאיסורא [שיש בה איסור], שהרי רצה לעשות דבר המותר לגמרי בשבת, ולא שגגה בדיני שבת היתה כאן, אלא חוסר זריזות או טעות בפעולה עצמה. ואביי אמר שהוא חייב — דהא קמיכוין [שהרי הוא מתכוין] לפעולת חתיכה בעלמא [כרגיל, בדרך כלל], וכיון שנתכוון למלאכה זו, ואירע שעשה איסור — הרי זה שוגג האמור בתורה.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני דעתי זו] דתניא [שכן שנינו בברייתא] יש חומר (חומרה מיוחדת) באיסורי שבת משאר מצות, וחומר בשאר מצות משבת. ומבואר שם: חומר שבת משאר מצות, שבהלכות שבת אם עשה שתים מפרטי עבירות שבשבת אף בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות, שבהן אם עבר כמה פעמים אותה עבירה בהעלם אחד מביא רק קרבן חטאת אחד. ואילו חומר בשאר מצות משבת — שבשאר מצות אם שגג בלא מתכוין — חייב, מה שאין כן בשבת. וממשמעות הדברים נראה ש"שגג בלא מתכוון" הוא המקרה שדיברו בו אביי ורבא, וראייה היא אם כן לשיטת רבא, שבדיני שבת שגגה שבאה מתוך התעסקות בדבר אחר (בלא להתכוון לעשיית אותו איסור) אינה נחשבת לשגגה.

ב לפני שבאים לדון במסקנותיה של ברייתא זו לענין מחלוקת אביי ורבא, מנתחים אותה לגופה. אמר מר [החכם] בברייתא: חומר בהלכות שבת משאר מצות, שהשבת אם עשה בה שתים (שתי שגגות) בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות. ושואלים: היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר]? אילימא דעבד [אם נאמר שעשה] בשבת קצירה וטחינה בשוגג, דכוותה גבי [שכמותה, בדומה לה אצל, ביחס] לשאר מצות במקרה שאכל חלב ודם, שעשה אז שתי עבירות נפרדות. ואולם אם כן הוא — אין כל הבדל בהלכה, שכן הכא תרתי מיחייב, והכא תרתי מיחייב [כאן שתיים הוא מתחייב, וכאן שתיים הוא מתחייב]. אלא שאר מצות דלא מיחייב [שאינו מתחייב] אלא חדא [קרבן אחד] היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר] — כגון שאכל פעם אחת חלב ושוב חזר ואכל חלב בהעלם אחד, דכוותה גבי [שכמותה, בדומה לה אצל, ביחס] לשבת — דעבד [שעשה] קצירה וקצירה בהעלם אחד, ואולם גם במקרה זה אין הבדל בהלכה, שכן הכא חדא מיחייב, והכא חדא מיחייב [כאן באחת הוא מתחייב, וכאן באחת הוא מתחייב]!

ומסבירים: לעולם תאמר שמדובר בכגון דעבד [שעשה] קצירה וטחינה, ומאי [ומה פירוש] "מה שאין כן בשאר מצות" — אין המדובר בכל המצוות כולן שאין בהן פרטי עבירה שונים, אלא ביחס לאיסור עבודה זרה, שאף בו יש פרטי עבירות שונים זה מזה שבכל אחד מהן חיוב לעצמו, וכפי שאמר ר' אמי. שאמר ר' אמי: מי שזיבח לעבודה זרה וקיטר קטורת לפניה וניסך יין לפניה בהעלמה אחת — אינו חייב אלא חטאת אחת, אף שאם עשה כל אחת מעבירות אלה בפני עצמה חייב על כל אחת ואחת, וזוהי החומרה היתירה שבהלכות שבת.

ומקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את המשנה — בעבודה זרה, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] ונראה אם גם בהמשך הדברים יש הגיון בהסבר זה. שנאמר שם: חומר בשאר מצות שבשבת, שבשאר מצות אם שגג בלא מתכוין — חייב, מה שאין כן בשבת, שאם שגג בה במלאכה בלא שהתכוין לעשותה — פטור, אם כן האי שגג בלא מתכוין בעבודה זרה היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אילימא [אם תאמר] בכגון שכסבור אותו אדם שבית הכנסת הוא והשתחוה לה ונמצא שהשתחווה לעבודה זרה — אין בכך כל עבירה, שהרי לבו לשמים ואין כאן אף עבירה בשגגה. ואלא תאמר שמדובר באופן דחזי [שראה] אנדרטא (פסל של המלך) וסגיד [והשתחווה] לה, ואולם אף כאן יש לנתח את הדברים בדיוק; היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אי [אם] מדובר באופן שקבלה לאותה דמות עליה [על עצמו] באלוה, ומשום כך השתחווה — הרי מזיד הוא זה בעבודה זרה. ואי [ואם] מדובר באופן שלא קבלה עליה [על עצמו] באלוה, והשתחווה מפני הנימוס או כבוד המלכות — לאו [לא] כלום הוא, ואין בכך עבודה זרה.

אלא תאמר שהשתחווה מאהבה, שרוצה לעשות רצון מישהו שאוהב, ומיראה שירא מפני אדם שכופה אותו לכך, ומשתחוה לפסל. וסבור אותו אדם שאם אינו מתכוון בלבו באמת לעבודה זרה אין בכך איסור, הניחא [הסבר זה נוח] לשיטת אביי בנושא זה, שאמר שהמשתחווה מאהבה ומיראה חייב. אלא לרבא שלדעתו על עבודה זרה מיראה ואהבה פטור, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלדעתו אף בזה אין חילוק בין עבודה זרה למצוות שבת! אלא תאמר שהמדובר כאן באומר לעצמו שדבר זה מותר לעשותו, שאותו אדם סבור היה שעבודה זרה מותרת, וטעותו לא שגגה שבשכחה היתה, אלא שגגה שבידיעה בלתי נכונה. ולפיכך "מה שאין כן בשבת "האמור בברייתא לענין זה משמעו שהאומר מותר לגבי עבירת שבת פטור. פטור לגמרי.

אך אם כן הוא, תהא זו סתירה לדברי רבא עצמו, כי עד כאן לא שמענו כי בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן במקרה של אדם שנעלם ממנו גם איסור השבת וגם איסור המלאכות, אלא אי לחיובי חדא, אי לחיובי תרתי [אם לחייבו חטאת אחת, אם לחייבו שתיים] אבל מפטרי [לפוטרו] לגמרי — לא שאף רבא לא העלה בדעתו שהאומר מותר בשבת ייפטר לגמרי. ואם כן הסבר זה בדברי הברייתא אינו נכון לשיטת רבא.