וכי משייר [וכאשר משאיר] בה, בעבודה, שוה פרוטה ומייעד אותה — הוו [הריהם] קידושין, ונמצא שמקדש אותה בהלוואה (בחובתה לעבוד) שיש עליה משכון, הכא נמי [כאן גם כן] בכל מקרה כגון זה לא שנא [אינו שונה], שהלוואה שיש עליה משכון אפשר לקדש בה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד מצות יעוד? אומר לה בפני שנים "הרי את מקודשת לי", או "הרי את מאורסת לי" אפילו אמר לה כן בסוף שש השנים של עבודתה, ואפילו סמוך לשקיעת החמה של היום האחרון לעבודתה. ולאחר שיעדה נוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה עוד מנהג שפחות. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אם יש שהות ביום כדי לעשות (לעבוד) עמו עבודה בשווי שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת.

משל לאומר לאשה "התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום — שמקודשת לראשון. ומבררים: משל זה למאן [לדעת מי] הוא נאמר?

אילימא [אם תאמר] משל לדברי ר' יוסי בר' יהודה — הא [הרי] אמר: אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — לא!

נמצא שלדעת ר' יוסי בר' יהודה אינה נחשבת כמקודשת על תנאי מתחילת קנייתה ("מעכשיו") אלא רק מזמן שייעדה ומשום כך צריך שישאר זמן לעבודה שיש בה שווה פרוטה ובשווי זה הריהי מתקדשת. אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא: משל זה הוא לרבנן [לדעת חכמים] האומרים שמזמן קנייתה הרי זה כאילו קידש מעכשיו על תנאי שבמשך שש שנים כשירצה האדון בה תהיה מקודשת למפרע. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, ואין צורך להסביר את הדבר!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הא [הרי] לא אמר ליה [לו] לאב בזמן הקניה שהיא מקודשת לו "מעכשיו", על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשל שדווקא אם אמר "מעכשיו" מקודשת.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: המוכר את בתו, ואחר כך הלך וקידשה לאחר — הרי זה שיחק באדון, שלמרות שמכרה לו הוא מוציא אותה מרשות האדון, ונמצא שמצחק בו. ומקודשת לשני, אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה. וחכמים אומרים: אם רצה האדון לייעד — מייעד ובטלים קידושי השני.

משל לאומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום" (ולא אמר "מעכשיו") ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שהיא מקודשת לשני, שהרי בתוך שלושים הימים הללו לא היתה מקודשת לראשון, וחלים קידושי השני. ושואלים: משל זה למאן [לדעת מי] הוא?

אילימא לרבנן [אם תאמר לדעת חכמים] האמרי רבנן [הרי אומרים חכמים] שאם רצה האדון לייעד מייעד ואין חלים קידושי שני!

אלא אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא: משל זה הוא לדעת ר' יוסי בר' יהודה. ושואלים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו שכן הוא!

ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: הא [הרי] לא אמר לה בשעת קנייה "לאחר שלשים יום" והרי זה כאילו קידשה מעכשיו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שתחילת הייעוד היא רק משעה שירצה לייעדה בפירוש ולא מזמן הקנייה.

ב תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: המוכר את בתו, ופסק (קבע, הסכים) עם הקונה על מנת שלא לייעד אותה — נתקיים התנאי, כלומר, מקיימים את התנאי כמות שהוא, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אם רצה האדון לייעד אותה — מייעד, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, שהרי תנאי זה הוא נגד האמור בתורה שיש באמה דין ייעוד וכל המתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל.

ושואלים: והאם לדעת ר' מאיר בכגון זה תנאו קיים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי (שאין אני מחוייב לך) בשאר (מזונות) כסות ועונה" — הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בדבר שבממון, כגון שאר וכסות — תנאו קיים. הרי שר' מאיר סבור שאינו יכול להתנות כלל על הכתוב בתורה!

אמר חזקיה: שאני הכא [שונה כאן] שאמר קרא [הכתוב] והדגיש "וכי ימכור איש את בתו לאמה" (שמות כא, ז), לומר: פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד, ולא לשם נישואין. משמע שאין ייעוד האמה העבריה בגדר חובה מן התורה, אלא רק רשות, ולכן יכול לבטלם על ידי תנאי, ואין בכך משום מתנה על מה שכתוב בתורה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [ביטוי זה] "לאמה" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: האי מיבעי להו לכדתניא [כתוב זה צריכים הם לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "לאמה" — הרי זה מלמד שמוכרה לפסולים כגון לממזר, שאסור לו לשאת אותה.

ושואלים: ולכאורה הלא דין הוא שמובן מן הסברה, ואין הדבר צריך לימוד מן הכתוב, שהרי אם אביה מקדשה לפסולים, שהלא קידושין לפסולים (כגון חייבי לאוין) תופסים, אף שאינם מותרים — וכי לא ימכרנה לפסולים? ומשיבים: יש צורך בלימוד מיוחד שכן מה למקדשה לפסולים — שכן אדם מקדש את בתו אפילו כשהיא נערה, וכי אפשר ללמוד מזה שגם ימכרנה לפסולים? — שהרי אין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ונמצא שגדול כוח האב בקידושין, יותר מאשר במכירה. לכן תלמוד לומר מן הכתוב: "לאמה" — מלמד שאכן יכול למוכרה לפסולין.

ר' אליעזר אומר: אם ללמד שמוכרה לפסולין אינו צריך — הרי כבר נאמר "אם רעה בעיני אדניה אשר לו יעדה" (שם כא, ח), לומר שרעה בנישואיה, שהנישואין האלה יש בהם איסור, ומכל מקום המכירה קיימת. אם כן מה תלמוד לומר "לאמה" — מלמד שמוכרה