למטה שיש גבול זמן תחתון, שבפחות מגיל זה גם אם הביאו סימנים אין הם נחשבים.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בן תשע שנים שהביא שתי שערות — לכל הדעות אין הן נחשבות לסימן בגרות, אלא הריהן כשערות הגדלות בשומא (יבלת), מבן תשע שנים ויום אחד עד בן שתים עשרה שנה ויום אחד ואפילו עודן בו, שלא נשרו — הרי היא שומא, ואילו ר' יוסי בר' יהודה אומר: סימן הוא לבגרות. בן שלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות — דברי הכל סימן.

מתיב [מקשה] רב ששת: שנינו שר' שמעון אומר: ארבעה אופנים שונים של שחרור עבדים יש, ובזמן השחרור מעניקים להם, למשוחררים. שלשה אופנים באיש (עבד עברי), ושלשה באשה (אמה עבריה) ואי (ואין) אתה יכול לומר ארבעה באף אחד מהם, לפי שאין שחרור על ידי סימנים באיש, ואין שחרור על ידי רציעה באשה, ולכן יש בכל אחד מהם רק שלוש דרכי שחרור.

ואם איתא [ואם יש] מקום לדברי ריש לקיש ניתני נמי [שישנה גם כן] מיתת אב באמה עבריה! וכי תימא [ואם תאמר] הכא נמי תני [כאן גם כן שנה] ושייר אופן נוסף והא [והרי] ארבעה קתני [שנה] משמע שקובע מספר מדוייק! וכי תימא [ואם תאמר] שהתנא, דבר שיש לו קצבה קתני [שנה] ודבר שאין לו קצבה לא קתני [שנה] — והא [והרי] סימנין שאין להם קצבה, ובכל זאת קתני [ושנה] אותם!

וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כאן גם כן] תפרש כמו שאמר רב ספרא שיש להם קצבה למטה, והאיכא [והרי יש] מיתת אדון, שאין להם קצבה וקתני [ושנה], ואם כן אין להסביר את דברי ר' שמעון בדרך זו! ומשיבים: מיתת אדון נמי [גם כן] לא קתני [שנה] ואין אופן שחרור זה נמנה בין ארבעת דרכי השחרור שהוזכרו.

ושואלים: ואלא אם אין אתה מונה מיתת אדון, אם כן, ארבעה מאי ניהו [מה הם]? ומשיבים: שנים, שעבד ואמה יוצאים לאחר שש שנים, ויוצאים ביובל אף אם חל בתוך שש השנים, וכן יובל של רציעה, של עבד נרצע, ואמה העבריה שיוצאה בסימנים.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דקתני סיפא [ששנה בסופה] של הברייתא: אי (אין) אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם, לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה. ואם איתא [ואם ישנה] גם מיתת האדון, אם כן באשה מיהא משכחת לה [לפחות מוצא אתה] ארבעה דרכי שחרור (שנים, יובל, סימנים, מיתת האדון), ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

מתיב [מקשה] גם רב עמרם על דברי ריש לקיש ממה ששנינו: ואלו מעניקים להם: היוצא בשנים, וביובל, ובמיתת האדון, ואמה העבריה היוצאה בסימנים. ואם איתא [ואם יש] מקום לדברי ריש לקיש אם כן ניתני נמי [שישנה גם כן] מיתת אב! וכי תימא [ואם תאמר] כי תנא [שנה] ושייר, והא [והרי] "אלו" קתני [שנה], לומר שדווקא אלו, ולא יותר!

וכי תימא [ואם תאמר] שרק דבר שיש לו קצבה קתני [שנה] ואילו דבר שאין לו קצבה לא קתני [לא שנה], והא [והרי] סימנין שאין להם קצבה וקתני [ושנה] אותם כאן. וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כאן גם כן] כדברי רב ספרא שיש להם קצבה למטה, האיכא [הרי יש] מיתת אדון ולכך אין קצבה! ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי ריש לקיש! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה] היא ונדחו דבריו.

ושואלים: כיצד אתה סותר את דבריו והא [והרי] ריש לקיש קל וחומר אמר, וכיצד דוחים נימוק זה? ומשיבים: קל וחומר פריכא היא [שבור, רעוע הוא], שאין לו בסיס. משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך אותו] ולטעון כך: מה לסימנין — שנשתנה הגוף, ואפשר לומר שעכשיו היא נחשבת כאישיות אחרת ולכן היא יוצאת לחירות, תאמר במיתת אב — שכן לא נשתנה הגוף.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: ענק (הענקה) שנותנים לעבד עברי כשמשתחרר — לעצמו, וענק של אמה העבריה — לעצמה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: ענק אמה העבריה ומציאתה שייכים לאביה, ואין לרבה (אדוניה) אלא שכר בטלה בלבד, כלומר, מה שיכול היה להשתכר מעבודתה בזמן שהגביהה את המציאה.

מאי לאו [האם לא] ההבדל בין שתי הברייתות הוא הא — דנפקא [זו שמענקה לאביה היא זו שיוצאת] בסימנים, שכיון שהיא נערה ועודנה ברשות אביה לכמה דברים, לכן הוא המקבל את המענק, והא [וזו] שמענקה לעצמה היא זו דנפקא לה [שיוצאת] במיתת אב ומכיון שאין לה אב — המענק הוא לעצמה. וכדברי ריש לקיש, ובניגוד למסקנה שדחתה את דבריו!

ודוחים: לא, אידי ואידי [זו וזו], שתי הברייתות, עוסקות באמה דנפקא [שיוצאת] לה בסימנין, ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא דאיתיה לאב [ברייתא זו היא במקרה שישנו האב] ואז הוא המקבל את המענק, הא דליתיה לאב [וברייתא זו במקרה שהאב איננו], שמת בינתיים לפני שהביאה סמנים ואז היא מקבלת את המענק.

שואלים: בשלמא [נניח] מה שאמרנו ענק של אמה העבריה לעצמה — הרי זה בא למעוטי [למעט] אחין של האמה, שהם אינם מקבלים את המענק לאחר מיתת האב. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" (ויקרא כה, מו) מדייקים: אותם, את העבדים הגויים, אתם מורישים לבניכם, ולא את בנותיכם לבניכם. מכאן שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו.

אלא ענק עבד עברי לעצמו פשיטא [פשוט] שכן הוא! אלא למאן [למי יתנו אותו]? אמר רב יוסף: יו"ד קרת קא חזינא הכא [יו"ד קטנה שנעשתה עיר גדולה אני רואה כאן], כלומר, התנא לא היה צריך לשנות זאת, ואמר את הדברים משום גרר הלשון, ואין בהם כל חידוש.

אביי אמר, הכי [כך] אמר רב ששת: הא מני [זו הברייתא כשיטת מי היא] — כשיטת החכם תוטאי הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], תוטאי אומר: מה שנאמר "העניק תעניק לו" הכוונה — ולא לבעל חובו. שגם אם העבד חייב כסף — אין המענק עובר לבעל החוב.

א גופא [לגופה] של הלכה שהזכרנו. שנינו, אלו מעניקים להם עת שחרורם: עבד היוצא בשנים, וביובל, ובמיתת אדון, ואמה העבריה היוצאת בסימנין. אבל הבורח מאדוניו וכן היוצא בגרעון כסף — אין מעניקים לו. ר' מאיר אומר: בורח אין מעניקין לו, ויוצא בגרעון כסף — מעניקים לו.

ר' שמעון אומר: ארבעה מעניקים להם, שלשה באיש ושלשה באשה, ואי (ואין) אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה.

ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? ומבארים: דתנו רבנן [ששנו חכמים]: יכול לא יהו מעניקים אלא ליוצא בשש, מנין לרבות שמעניקים גם לזה שיוצא ביובל ובמיתת האדון, ואמה העבריה היוצאה בסימנין? תלמוד לומר: שכתוב פעמיים "תשלחנו" "וכי תשלחנו" (דברים טו, יג), שבאו לרבות שבכל אופן שמשחררים את העבד צריכים להעניק לו.

יכול שאני מרבה אף את הבורח ויוצא בגרעון כסף — תלמוד לומר: "וכי תשלחנו חפשי מעמך" (שם) מי ששילוחו הוא מעמך, כלומר, מרצונך ולפי דעתך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף שאין שילוחו מעמך. ר' מאיר אומר: בורח אין מעניקין לו לפי שאין שילוחו מעמך אלא הוא מעצמו ברח, אבל יוצא בגרעון כסף ששילוחו מעמך שהדבר צריך להיעשות בהסכמת האדון המקבל את הכסף.

ותוהים על עצם הענין: בורח, השלמה בעי [צריך], כלומר, צריך הוא להשלים את השנים שהיה מחוייב לעבוד. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין לבורח שחייב להשלים — תלמוד לומר: "שש שנים יעבד" (שמות כא, ב) ולא בפחות מזה, ואם ברח באמצע — חייב הוא להשלים עבודת שש שנים.