קידושין טו ע"ב

דף טו - ב

דתניא: נאמר [ויקרא כה] בענין עבד עברי הנמכר לנכרי: "אחרי [ש] נמכר גאולה תהיה לו. אחד מאחיו יגאלנו [יפדנו] או דודו, או בן דודו".

"ואם לא יגאל באלה [בגאולת הקרובים], ויצא בשנת היובל".

ושנינו בברייתא:  "ואם לא יגאל באלה" -

רבי אומר: הכתוב הזה מלמדנו, שרק באלה, בגאולת הקרובים, הוא נגאל. ואין נגאל [יוצא לחרות] ביציאת שש שנים.

ומדוע הייתי חושב שהוא יוצא לחרות כעבור שש שנים?

מפני שהייתי יכול לומר: והלא דין הוא שנלמד זאת בקל וחומר, מעבד עברי הנמכר לישראל ומה מי שאינו נגאל ב"אלה", דהיינו, עבד עברי הנמכר לישראל, ^[591] אינו יוצא לחרות על ידי שפדאוהו קרוביו, אלא אם כן הוא גאל את עצמו, ^[592] ובכל זאת הוא נגאל בשש.

אם כן, זה, עבד עברי הנמכר לגוי, שנגאל ב"אלה", בגאולת הקרובים, נמצא שהתורה ריבתה בו יציאת לחרות יותר מאשר בנמכר לישראל. וכי אינו דין שנאמר שאף הוא נגאל בשש, שהרי קל וחומר הוא מנמכר לישראל?!

תלמוד לומר, לפיכך נאמר: "באלה", ללמד שדוקא באלה הוא נגאל, ואין נגאל בשש.

עד כאן דברי רבי.

ומתוך דברי רבי מבואר שנמכר לישראל אינו יוצא לחרות על ידי גאולת קרוביו.

[שהרי רבי אמר: "ומה מי שאינו נגאל באלה", והיינו הנמכר לישראל].

והגמרא מוכיחה מכאן, שרבי אינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה: ואי סלקא דעתך יליף "שכיר שכיר", אם יעלה בדעתך שרבי דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אם כן קשה:

אמאי קאמר, מדוע רבי אמר: ומה מי שאינו נגאל באלה?

כלומר, שנמכר לישראל אינו נגאל על ידי הקרובים.

נילף, נלמד בגזרה שוה "שכיר שכיר", שאף הנמכר לישראל נגאל על ידי קרובים!

שהרי, כשם שלומדים מוכר עצמו לישראל ממכרוהו בית דין בגזרה שוה "שכיר שכיר", כך ראוי ללמוד את הנמכר לישראל מנמכר לגוי בגזרה שוה.

שהרי גם בנמכר לגוי נאמר "שכיר" [שם]: "כשכיר שנה בשנה יהיה עמו".

אלא, בהכרח, שרבי אינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה. ולפיכך הנמכר לישראל אינו נפדה על ידי קרובים, מפני שלא נאמרה בו עצמו גאולת קרובים. ואין ללמוד זאת בגזרה שוה. ^[593] ודחינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם אף רבי יליף דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה.

ושאני הכא, ושונה הוא דין גאולת הקרובים, דאמר קרא בענין הנמכר לגוי "או דודו יגאלנו".

מיעט הכתוב, "יגאלנו" הקרוב - רק לעבד עברי זה, שנמכר לגוי, ולא לעבד עברי אחר, הנמכר לישראל!

ללמדך, שרק הנמכר לגוי נגאל בקרובים, ולא הנמכר לישראל. ^[594]

ואגב שהגמרא דנה בברייתא המביאה את דברי רבי, הגמרא ממשיכה לדון בדבר.

שנינו בברייתא "ואם לא יגאל באלה" - רבי אומר "באלה" הוא [הנמכר לגוי] נגאל, ואינו נגאל בשש.

ומשמע מדברי הברייתא, שיש חולקים על רבי, וסוברים שעבד עברי הנמכר לגוי יוצא בשש. ^{[595] [596]}

והוינן בה: ומאן תנא דפליג עליה דרבי? ומי הוא התנא החולק על רבי?

ומשנינן: רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא הם, שהם דורשים את המילה "באלה" לדרשא אחרת. והכתוב לא בא ללמד שאינו יוצא בשש. וכדלהלן:

דתניא: נאמר "ואם לא יגאל באלה". רבי יוסי הגלילי אומר: המילה "באלה" מלמדת, שדוקא "באלה" בגאולת הקרובים העבד הנמכר לגוי יוצא לשחרור.

אבל אם הוא נגאל בשאר אדם, כלומר, אם פדאוהו אחרים, אין העבד יוצא לשחרור, אלא לשעבוד, הרי הוא משתעבד למי שפדאוהו.

רבי עקיבא אומר: אדרבה, "באלה", בגאולת הקרובים העבד יוצא מידי אדונו הנכרי לשעבוד להשתעבד לקרוביו.

ואילו בגאולת שאר כל אדם העבד יוצא לשחרור.

ובסמוך הגמרא תבאר את מחלוקתם.

על כל פנים, בין רבי יוסי הגלילי ובין רבי עקיבא לא דרשו את המילה "באלה" למעט שאין הנמכר לגוי יוצא בשש. ומכאן, שלדעתם הנמכר לגוי יוצא בשש.

הגמרא מבארת את טעמו של רבי יוסי הגלילי ושל רבי עקיבא:

והוינן בה: מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי? מה הוא טעמו של רבי יוסי הגלילי?

ומשנינן: אמר קרא: "ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל". וכך יש לדרוש את הפסוק:

אם לא יגאל באלה, בגאולת הקרובים, אלא בגאולת אחר, שאינו קרוב, אזי - ויצא מידי אותו אחר בשנת היובל.

ומשמע שלפני היובל הוא לא יצא. ומכאן אתה למד, שאם פדאו אדם אחר, הרי הוא משתעבד לו.

ורבי עקיבא חולק ואומר: כך יש לדרוש את הפסוק:

אם לא יגאל בידי אחר, אלא באלה, בקרובים, אזי - ויצא מידי הקרובים בשנת היובל.

ומשמע שלפני היובל הוא לא יצא. ומכאן, שאם פדאוהו הקרובים הרי הוא משתעבד להם.

והגמרא דוחה זאת:

ותמהינן: והרי רבי יוסי הגלילי יתמה על דברי רבי עקיבא:

איך יתכן לדרוש את הכתוב "ואם לא יגאל 'אלא' באלה"?

מידי [וכי] "אלא באלה" כתיב?!

אדרבה, הכתוב אומר "ואם לא יגאל באלה"! ^[597]

ובעל כרחך לא זה היה טעמו של רבי עקיבא.

אלא בהאי קרא קמפלגי, שורש מחלוקתם של רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, הוא בפסוק אחר:

נאמר בענין עבד עברי הנמכר לגוי [שם פסוק מט]: "או דודו או בן דודו יגאלנו. או השיגה ידו ונגאל".

וכך הוא ביאור דברי הכתוב:

"או דודו או בן דודו יגאלנו" - זו גאולת קרובים.

"או השיגה ידו" - זו גאולת עצמו.

"ונגאל" ^[598] - זו גאולת אחרים.

כלומר, הכתוב מלמד שאף אחרים יכולים לפדות את העבד אפילו בעל כרחו של האדון הגוי. ^[599]

והנה, אין ספק שגאולת העבד עצמו היא לשחרור, והכל מודים שמקישים אליה את הגאולה שנכתבה בסמוך לה. אלא שנחלקו איזו גאולה הוקשה לגאולת עצמו:

רבי יוסי הגלילי סבר: "מקרא נדרש לפניו"

- כשדורשים את המקרא ללמד על מקרא אחר, אזי הוא נדרש ללמד על המקרא שנכתב לפניו.

ולפיכך, שדי גאולת קרובים אגאולת עצמו - הקש את דין גאולת הקרובים לדין גאולת עצמו, שהרי גאולת הקרובים נכתבה לפני גאולת עצמו:

מה כמו שגאולת עצמו היא לשחרור -

אף גאולת קרובים היא לשחרור.

ורבי עקיבא סבר: מקרא נדרש לאחריו - כשדורשים את המקרא ללמד על מקרא אחר, אזי הוא נדרש ללמד על המקרא שאחריו.

ולפיכך, שדי גאולת אחרים אגאולת עצמו - הקש את דין גאולת אחרים לדין גאולת עצמו. שהרי גאולת אחרים נאמרה בפסוק לאחר גאולת עצמו:

מה גאולת עצמו היא לשחרור -

אף גאולת אחרים היא לשחרור.

ומקשינן: אי הכי, אם בכך תלויה מחלוקתם של רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, אם כן, "באלה" - למה לי?

מדוע הם הוצרכו לדרוש את הכתוב "ואלה" כמבואר לעיל בברייתא, [לרבי יוסי הגלילי

- באלה לשחרור, אבל בשאר כל האדם לשעבוד. ולרבי עקיבא - באלה לשעבוד, אבל בשאר כל האדם לשחרור]? ^[600] ומתרצינן: אי לאו, אילו לא היה נאמר "באלה", הוה אמינא הייתי אומר שהמקרא נדרש בין לפניו ובין לאחריו.

יש לדרוש שגאולת עצמו בא ללמד בין על גאולת הקרובים שהוזכרה במקרא לפניה, ובין על גאולת אחרים שהוזכרה לאחריה.

והכל, וכל הגאולות דינן שוה, שהן לשחרור, ולא לשעבוד.

לפיכך הכתוב הוצרך לומר "באלה" - ללמד שיש גאולה שהיא לשחרור ויש גאולה שהיא לשעבוד.

ונחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא איזו מהן היא לשחרור, ואיזו לשעבוד.

ותמהינן על דברי התרצן: לדבריך, בדרך כלל מקרא נדרש בין לפניו ובין לאחריו, וכאן הכתוב אמר "ואלה". ומטעם זה אין דורשים את הכתוב אלא ללמד על אחד מהם.

ואי הכי, הדר קושיא לדוכתיה. אם כן חוזרת הקושיא לעיל למקומה: הרי מהכתוב "ואלה" משמע כדברי רבי יוסי הגלילי ["ואם לא יגאל באלה", אלא באחר, אזי "ויצא בשנת היובל", ולא קודם לכן].

ואיך דרש רבי עקיבא את הפסוק "ויצא בשנת היובל" על גאולת הקרובים? ומכח קושיא זו הגמרא חוזרת בה ממה שהיה פשוט לנו עד כה:

עד עתה היה פשוט לנו שלדברי הכל "באלה" היינו בקרובים. ^[601]

ולפי זה, אכן משמע כדברי רבי יוסי הגלילי: "אם לא יגאל באלה", בקרובים, אלא באחר, אזי "ויצא בשנת היובל", ולא קודם.

ולפיכך הקשנו על דברי רבי עקיבא, איך אפשר לומר שהפסוק "ויצא בשנת היובל" מתייחס לקרובים?

וכדי ליישב את דברי רבי עקיבא הגמרא חוזרת בה מהבנה זו:

אלא אפשר לפרש את המילה "באלה", בין על הקרובים, ובין על אחרים. שהרי גם גאולת אחרים הוזכרה בפרשה, ^[602] וכפי שהגמרא אמרה לעיל.

ובסברא קמפלגי, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא נחלקו בסברא: במה יותר מסתבר להעמיד את "באלה" -

רבי יוסי הגלילי סבר: מסתברא שגאולת אחרים לשעבוד היא, וכפי שיבואר בסמוך.

ולכן צריך לומר ש"באלה" היינו בקרובים, וכך אמר הכתוב: אם לא יגאל בקרובים אלא באחר, אזי, ויצא ביובל ולא קודם.

ומדוע הסתבר לרבי יוסי הגלילי שגאולת אחרים לשיעבוד היא?

משום דאי אמרת לשחרור, הוו מימנעי ולא פרקי ליה.

מפני שאם תאמר שגאולת אחרים היא לשחרור, אם כן הם ימנעו מלפדות את העבד מכספם, שהרי לא ירויחו מכך דבר.

ולפיכך, מסתבר שהתורה אמרה שכאשר אחרים פודים את העבד, הרי הוא משתעבד להם, כדי שהם יפדוהו מידי הגוי.

אבל, בקרובים אף אם העבד לא ישתעבד להם, הם יפדוהו, מפני שהוא קרובם.

ורבי עקיבא סבר: מסתברא שגאולת קרובים לשיעבוד היא, וכפי שיבואר בסמוך.

ולפיכך צריך לומר ש"באלה", היינו באחרים, וכך אמר הכתוב: ואם לא יגאל באחרים אלא בקרובים, אזי ויצא בשנת היובל ולא קודם.

ומדוע הסתבר לרבי עקיבא שגאולת קרובים לשעבוד היא?

משום דאי אמרת שגאולת הקרובים היא לשחרור, אזי, כל יומא ויומא אזל ומשעבד נפשיה, העבד יסמוך על כך שקרוביו יפדוהו, ועל סמך זה הוא ימכור את עצמו לנכרים. ^[603]

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ברייתא זו שמחלקת בין דין גאולת הקרובים לגאולת אחרים, היא דברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא.

אבל חכמים אומרים: הכל, בין גאולת קרובים ובין גאולת אחרים, היא לשחרור.

וכך אמר הכתוב "ואם לא יגאל באלה", כלומר, בין בקרובים ובין באחרים, אזי "ויצא בשנת היובל, " ולא קודם.

אבל אם הוא נגאל בקרובים או באחרים, הרי זה משתחרר מיד.

ומבארינן: מאן חכמים, מי הם אותם חכמים שחולקים על רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא?

רבי היא. דמפיק ליה להאי "באלה" לדרשה אחרינא.

רבי דרש [בברייתא דלעיל] את המילה "באלה" לדרשה אחרת [שעבד עברי הנמכר לנכרי אינו יוצא בשש], ולדבריו "באלה" לא נאמר כדי לחלק בין גאולת הקרובים לגאולת אחרים.

ומקשינן: ורבי, האי "ויצא בשנת היובל"

- מאי עביד ליה?

מדוע הכתוב הוצרך לומר כאן שהעבד יוצא מתחת אדונו ביובל? הרי כבר נאמר קודם לכן באותה פרשה [ויקרא כה נ]: "וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל".

ומפסוק זה יש ללמוד שהעבד יוצא בשנת היובל! ואם כן, מדוע הכתוב חזר על כך פעם שניה? ^[604]

ומתרצינן: מיבעי ליה - לכדתניא.

דאמרי' א"ה באלה למה לי ה"פ א"ה דר' יוסי סבר מקרא נדרש לפניו דוקא ולא לאחריו ור"ע סבר לאחריו ולא לפנו ממילא אמעיט למר גאולת אחרים ולמר גאולת קרובים ל"ל למכתב באלה למעוטי' וכ"ת דהאי באלה דרשי לה לכדר' והא מתנית' דידהו לא קתני הכי:

ומהדרין דבעלמא מקרא נדרש ביו לפניו בין לאחריו והכא נמי הוה דרשי' ליה הכי והכל לשחרור כתב רחמנא למעוטי אחרי' או קרובים לשעבוד ואקשי' א"ה הדרא קושיא לדוכתי'. פירוש בשלמא אי אמרת דבסברא פליגי ודרשי' באלה כדדריש רבי שפיר אא"א דמשום באלה הוא דממעט חד מנייהו כיון דלא פירש הי מנייהו ממעט אית לן למהדר על כרחך למדרש לרבי עקיבא אם לא יגאל אלא באלה והדרא קושיא לדוכתה מידי אלא באלה כתיב. אלא אימא הכי דודאי בעלמא מקרא נדרש לפניו ולאחריו והכא אתא באלה למעוטי חד מינייהו ולא גלי באלה הי מנייהו ממעטינן אלא מסרו הכתוב לחכמים ופליגי רבי עקיבא ור' יוסי הי מנייהו מסתבר טפי לרבות' לשעבוד:

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זו דברי רבי יוסי כו' אלא כיון דהכל לשחרור האי ויצא בשנת היובל דמשמע שלא יצא עד יובל מאי עביד ליה ואמרינן מבעי ליה לכדתניא ויצא בשנת היובל בעכו"ם שישנו תחת ידיך הכתוב מדבר פירוש שלא יצא מעמו עד שנת היובל שאע"פ שהוא כפוף תחת ידינו לא נוציאנו מידו קודם לכן בע"כ אבל ביובל נוציאנו מידו בע"כ דביובל אית לן טענה לאפוקי מרשותיה אבל קודם לכן לית לן טענה ואפי' למ"ד גזלו של עכו"ם מותר הכא אסור מפני חלול השם. ומסתברא דהלכתא כרבי דהא קאמר לה רבי יוחנן בלשון חכמי' דהוה רבים כי היכי דתיקום להלכת' הילכך קיי"ל דבאלה נגאל ואינו נגאל בשש וקי"ל דבעכו"ם שישנו תחת ידינו הכתוב מדבר שיצא ביובל ולא קודם לכן בעל כרחו של עכו"ם וקיי"ל נמי דבין נגאל ע"י אחרים בין נגאל ע"י קרובים הכל לשחרור ומקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו ותו לא מידי:

כבר ביארנו שמי שאין לו לאכול מותר לו למכור עצמו ומכל מקום אסור לו למכור עצמו לגוי ואפילו לגר תושב ואם עבר ומכר עצמו אפילו לע"ז מכור וכשנמכר לגוי אם אינו נפדה אינו יוצא בשש אלא ביובל הא ביובל מיהא יוצא וכופין את הגוי להוציאו אם ידנו תקפה ומכל מקום אם יש לו במה לפדות או שמוצא ללות מחשב עמו ונותן לו כפי שנים העתידים לבא בעבודתו ואפילו אינו מוצא בכדי כל פדיונו גואל עצמו לחצאין כמו שיתבאר ואם אין לו ואינו מוצא ללות מצוה על קרוביו לפדותו והקרוב קודם לחיוב פדיונו שנאמר או דודו או בן דודו ואף בית דין כופין את הקרובים על כך לא היתה יד הקרובים משגת או שאינם כאן מצוה על כל ישראל לפדותו ובין שפדאוהו קרובים ובין שפדאוהו שאר בני אדם יצא לחירות ואינו משתעבד ביד הפודה כלל אבל נמכר לישראל אין קרובים יכולין לפדותו על כרחו של לוקח או של עבד וכן אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין אלא אם ידו משגת לכדי כל השנים הנותרות יוצא כמו שיתבאר:

ולענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן אי הכי הדר קושיין לדוכתיה כך פירושו עם ביאור הסוגיא דרך כלל והוא שתחלה אמר בנמכר לגוי שאינו יוצא בשש דכתיב ואם לא יגאל באלה באלה ר"ל גאלת קרובים הוא נגאל ולא בשש ואע"פ שמקל וחומר היה לנו לדרוש כן אתא באלה ואפקיה והקל וחומר הוא ומה מי שאינו נגאל באלה וכו' באלמא נמכר לישראל אינו נפדה בקרובים ואי יליף גזירה שוה דשכיר שכיר לימא נמי דנמכר לישראל יהא נגאל בקרובים ואע"פ שגזרה שוה של שכיר שכיר ממוכר עצמו למכרוהו ב"ד היא דבמוכר עצמו כתוב כשכיר כתושב יהיה עמך ובמכרוהו ב"ד כתיב משנה שכר שכיר וכדאמר ברישא דשמעתין דמאן דלא יליף לה מפליג בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד מכל מקום אף בנמכר לגוי כתוב כימי שכיר עמו ומאן דיליף הא יליף הא דכלה חדא היא וכדאיתא לקמן בשמעתא דנמכר במנה והשביח וכו' דיליף שכיר שכיר ממוכר עצמו לגוי לנמכר לישראל ואחר כך שאלו מי הוא שחלק עם ר' בזו לומר שאף נמכר לגוי יוצא בשש והשיב שר' יוסי ור' עקיבא הם שנחלקו עמו שראינו להם מזקיקים באלה לדרשא אחרת ונחלקו בגאלת קרובים ושל אחרים אי זו לשיעבוד עד שהוצרך לומר לר' עקיבא וכי אלא באלה כתוב והשיב שלא נחלקו במשמעות באלה אלא במקרא נדרש לפניו או לאחריו והקשה אי הכי באלה למה לי והיאך אתה מיחס להם מחלוקת עם ר' מטעם באלה והלא לא במשמעות באלה הם חולקים כלל ותירץ שהם סבורים בעלמא נדרש לפניו ולאחריו והכל בשיחרור אלא שבאלה מוציא האחד לשעבוד והקשה אם כן ששניהם סבורים בעלמא נדרש לפניו ולאחריו אלא שבאלה הוציא את האחד ומיעט לר' יוסי גאלת אחרים ולר' עקיבא גאלת קרוביו על כל פנים אתה צריך לחזור ולדרוש לדעתו באלה אלא באלה ותירץ בסברא קא מיפלגי ואין גורסין אלא שדרשת באלה ודאי במקומו עומדת שאם לא כן היכן מחלוקתם שעם ר' אלא שעקר מחלקתם בסברא ודרשת באלה אסמכתא בעלמא ומאחר שאינה אלא אסמכתא אין קפדין לדרוש בה אלא באלה וחזר לגמור את הענין ללמד שזו שאמרוה לשיעבוד נחלקו בה עם ר' ואמר שר' סובר אף בזו לפניו ולאחריו והכל לשיחרור ואסמכתא דבאלה אין לו שהרי העמידו לדרשת באלה הוא נגאל וכו' וחזר ושאל לר' מאחר שהכל לשיחרור מאי ויצא בשנת היובל והלא בין שתדרוש אלא באחר בין שתדרוש אלא באלה יוצא לאלתר ואינו צריך להמתין את היובל ופירשה בגוי שישנו תחת ידו כלומר אם לא יפדה על ידי שום אדם לא תבא עליו בעקפין להוציאו מרשותו אפילו בשש אלא העמידהו ברשותו עד היובל ויצא וכן הלכה:

בגמ' זה שנגאל באלה אינו דין שנגאל בשש וא"ת שדה אחוזה יוכיח שנגאל בקרובים ואינו נגאל בשש וי"ל דלא אמרינן הוכחה משדה לאיש ונ"ל דמה לשדה אחוזה דאינה נגאלת אלא ע"י [עצמו] ולא בשאר קרובים:

אמאי קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה ניליף שכיר שכיר וא"ת אפי' למ"ד דלא יליף שכיר שכיר נילף עליון מתחתון כדאסיקנא לעיל וא"ו מוסיף על ענין ראשון. ונ"ל לתר' דר' סבר כדרבנן דלעיל דאמרי' לעיל דמוכר עצמו יתר על שש. והא דקאמר ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש היינו בשמכרוחו ב"ד וא"ת השתא דמיעטנו מבאלה דנמכר לגוי שאינו יוצא בשש א"כ יהא נמכר לישראל נגאל באלה מק"ו ומה נמכר לגוי שאינו יוצא בשש נגאל באלה מכרוהו ב"ד שיוצא בשש אינו דין שנגאל באלה וי"ל דאיכא למפרך מה לנמכר לגוי שכן יוצא במיתת אדון מה שאין במכרוהו ב"ד ולפום האי שינויא נרצע ואמה העבריה שיוצאה במיתת אדון נגאלים בקרובים אליבא דר':

שכר בטלה. כשמגבהת מציאתה:

דליתיה לאב. שלא הספיק לגבות עד שמת:

שילוחו. דכתיב וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם:

בורח. השלמה בעי שישלים כמה שברח ונתבטל:

ובשביעית. אף בשביעית עובד היינו כשברח:

ובשביעית יצא אע"פ שנתבטל והיינו כשחלה:

ופגע בו יובל פרש"י מיד למחרת שברח. והר"ם פי' אע"פ שבורח יצא לחרות וכ"ש אם פגע בו כשחזר ומשלים דלעולם אין לאחר יובל תשלומין. ואית דמפרשי שברח שנה קודם יובל ולאחר יובל הוא משלים כמה שברח ב)ויוצא כשעבד שנה ביובל שעבר:

מחט שעושה מלאכה קלה ואינו בטל מכל וכל אפילו חלה כל שש בזה החולי יצא אבל אם אינו יכול לעשות שום מלאכה הואיל ונתבטל רוב שש ישלים:

ומסתברא שאין זה הדין אלא בעבד עברי אבל שכיר אחר אם חלה מחשב עמו כל מה שנתבטל אם מעט אם הרבה. ואיכא מ"ד דה"ה בשכר פועל. דשכיר קרייה רחמנא:

ירושלמי ברח וחלה שעבד רוב שש ואם לא ברח היה פטור לא אבשת לא חלית אתנשמת בפריע ותרפיאת מהרה:

יגאלנו לזה ולא לאחר. אי קשיא וכי אם רוצה הקרוב לפדות עבד עברי ולשחררו למה אינו יכול אי דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את יהיב זוזי לעבד מתנה ויפדה עצמו ובודאי אם היה פודהו לשיעבוד היה ממעטו אבל רבי סובר דגאולת קרובים היא לשיחרור כדקאמרי' לקמן יש לפרש דממצוה מיעט הקרוב שאינו מצווה לפדות הנמכר לישראל כמו שמצווה לפדות נמכר לעכו"ם:

מקרא נדרש לפניו. פי' כי כתב או משמע שגם גאולה אחרת יש שדינה כגאולת עצמו שהיא לשחרור דהכי משמע או או זה או זה ובעל כרחין קאי האי או או לפניו או לאחריו. אלא בסברא קמיפלגו פי' ובאלה דקר' למר משמע דקאי אקרובים ולמר משמע דקאי ארחוקים. אבל באלה דתני בבריית' בין בדברי ר' יוסי בין בדברי ר' עקיבא אקרובים קאי והכי קאמר ליה רבי עקיבא להנך דקריית באלה דהיינו לקרובים הן לשיעבוד אבל בשאר כל אדם לשיחרור דקרא דכתב באלה לאו אקרובים קאי כדסברת אלא אאחרים:

מיבעי' לי' לכדתניא ויצא בשנ' היובל כו'. פי' לגופיה איצטריך לומר שהיובל מוציאו והאי דאמר לכדתניא שכן דרך התלמוד כשמוציא ברייתא מביא אותה ואינו רוצה לומר מסברא. והמורה פי' אע"פ שהוא תחת ידך לא תבוא עליו בעקיפין. ואינו נראה לי דקרא לא משמע הכי ועוד שלא תבוא עליו בעקיפין מוחשב עם קונהו נפקא:

גמרא ואי ס"ד יליף שכיר שכיר אמאי קאמר ומה מי כו' נילף שכיר כו' אבל הא ל"ק ליה ואי ס"ד יליף שכיר שכיר בלא ק"ו נמי נימא דנמכר לעובד כוכבים נגאל בשש מג"ש דשכיר שכיר דניחא ליה לתנא דברייתא למילף ליה בק"ו וק"ל:

תוס' בד"ה אמאי קאמר כו' וא"ת כי נמי לא ילפינן שכיר שכיר כו' מ"מ נילף מוכי תשיג כו' עכ"ל לפום מה שהבינו השתא דעביד ק"ו ממוכר עצמו לישראל אמוכר עצמו לעכו"ם שיהיה נגאל בשש עדיפא תקשי להו למאן דיליף מוכי תשיג מוכר עצמו גופיה נמי לא נגאל בשש ומאי קאמר והלא דין הוא ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש כו' הא מוכר עצמו לישראל גופיה אינו נגאל בשש ויש ליישב דודאי הא נמי קשיא להו אלא דניחא להו להקשות דהך קושיא גופיה דפריך תלמודא אמאן דיליף שכיר שכיר תקשי ליה נמי למאן דלא יליף שכיר שכיר אלא מוכי תשיג ודו"ק:

בד"ה אמר קרא כו' אמאי לא יליף ק"ו שמכרוהו ב"ד יהיה נגאל באלה כו' עכ"ל מהאי לישנא דקאמר ומה מי שאינו נגאל באלה כו' משמע ליה להרר"ם דפסיקא ליה מיהת לפי האמת דנמכר לישראל לא נגאל בקרובים ולעיל נמי דעביד ק"ו ומה יבמה שאין יוצאה בגט כו' היינו דהכי פסיקא ליה מיהת לפי האמת דאין יבמה יוצאה בגט וכה"ג בפ"ק דחולין גבי ותהא פרה כו' ולכך הכא קשיא ליה להרר"ם השתא דלא אסיק אדעתיה הך דרשה דיגאלנו תקשי ליה האי לישנא מהיכא פסיקא ליה למימר הכי לפי האמת דהא איכא למיעבד ק"ו דמכרוהו ב"ד יהיה נגאל באלה מק"ו דעכו"ם שאינו יוצא בשש ומהר"י תירץ דגם בכה"ג שאינו כן לפי האמת עביד מיניה ק"ו ומשום דלא כתיב בקרא בהדיא כההיא דפרק הפועלים ועיין עוד לקמן בזה וניחא כל מה שנתקשה בזה מהר"י אב"ן לב ודו"ק:

בא"ד ותירץ דאיכא למיפרך מה לנמכר לעכו"ם שכן יוצא במיתת כו' עכ"ל ולמאי דיליף שכיר שכיר שיהיה נגאל באלה לא פרכינן הך פירכא דמיתת אדון דלהך מלתא לא ניתנה הג"ש לידרש מיהו מלתא דסברא הכתובה פרכינן אג"ש כדקאמר לעיל דליקנסיה משום דעביד איסורא ובהיפך בק"ו מלתא דסברא במלמד דליכא בלמד לא פרכינן דמכניסין אותה בק"ו כמ"ש התוספות לעיל ומלתא דדינא דאיכא במלמד ולא בלמד פרכינן שפיר בק"ו וכן היא המדה ודו"ק:

בא"ד תאמר לנמכר לישראל שאינו יוצא במיתת האדון כו' דין הוא שלא יגאל באלה כו' עכ"ל הקשה מהר"י אב"ן לב הא לאו פירכא הוא דאיכא למימר שדה אחוזה יוכיח שאינה יוצאה במיתת אדון ונגאלת באלה כו' עכ"ל ויותר קשה בזה דלפי קושייתו הוה ילפינן חדא מתרתי הא חדא מחדא דהיינו ע"ע נמכר לישראל שיהא נגאל באלה איכא למילף בק"ו הכי משדה אחוזה. ומה שדה אחוזה שאינו נגאל בשש נגאל באלה מכרוהו ב"ד שנגאל בשש אינו דין שנגאל באלה דהשתא ליתא הך פירכא דמיתת אדון שהרי שדה אחוזה נמי אינה יוצאת במיתת אדון ודברי בעל דברי ריבות בזה אלא ודאי נראה דלא עבדינן תחלת דינא משדה לעבד כ"א יוכיח עכ"ל דברי נביאות הן ומדה זו לא ידענא מהיכן יבא לו דאם עבדינן מיניה פירכא ויוכיח על הק"ו למה לא נעביד מיניה גם תחלת דינא אבל הנראה דודאי איכא למיעבד האי ק"ו משדה אחוזה אלא דניחא להו להקשות מהאי ק"ו דנמכר לעובד כוכבים גופיה ובפשיטות טפי דאההוא ק"ו משדה אחוזה היו צריכין לאתויי ראיה מדלקמן דעביד הוכחה מעבד לשדה כו' כמ"ש התוס' לקמן ע"ק לי בזה דהא אק"ו דעביד בברייתא נמי איכא למפרך בכהאי גוונא מה לנמכר לישראל שהוא יוצא בשטר כדלקמן ולכך דין הוא שיוצא בשש תאמר בנמכר לעכו"ם שאינו יוצא בשטר וצ"ל בנמכר לעכו"ם שיוצא בשטר אע"ג דאינו נקנה בשטר כמ"ש התוספות לעיל וצ"ע ודו"ק:

בא"ד ומ"מ קשה דהא אמה העבריה מצינו למילף מהאי ק"ו כו' והדר נילף ע"ע כו' עכ"ל וה"ה דהוה מצי להקשות למאי דקיימינן השתא כמ"ד דלא יליף שכיר שכיר וא"כ מוי"ו דוכי תשיג ילפינן מוכר עצמו לישראל דנמכר באלה ולא בשש מנמכר לעכו"ם והדר נילף מכרוהו ב"ד בהאי ק"ו ומה מוכר עצמו לישראל דאינו נגאל בשש נגאל באלה מכרוהו ב"ד דנגאל בשש אינו דין שיהא נגאל באלה ויש ליישב דלפום סברא דהשתא דלא יליף ג"ש אלא מוכי תשיג ה"נ מוכר עצמו לישראל יוצא במיתת אדון דקרא ועבדך דדרשינן מיניה ולא ליורש לקמן במכרוהו ב"ד הוא דכתיב ודו"ק:

בא"ד ומהר"י תירץ כו' וה"פ ומה מי שאינו נגאל באלה פי' דלא כתיב בקרא בהדיא כו' עכ"ל אבל אי יליף מג"ש דשכיר שכיר מקרי שפיר בקרא בהדיא דודאי הוה הג"ש מופנה מצד אחד דאל"כ לא הוה למדין ממנה אפילו אי ליכא למפרך מידי כדאמרינן בפרק המפלת אך הסוגיא דלקמן קשה לתירוץ מהרר"י דאמרינן לקמן דאבעיא להו ע"ע הנמכר לישראל נגאל לקרובים או לא כו' אליבא דרבי לא תיבעי לך דאמר מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש אלמא לא מיפרק כי תבעי לך אליבא דרבנן מאי ילפינן שכיר ולא דרשינן יגאלנו כו' ולפי פי' מהר"י לרבי נמי הא איכא למימר דלא דריש יגאלנו ודקאמר ומה מי שאינו נגאל כו' היינו דלא כתיב בקרא בהדיא וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ור"י הגלילי מידי אלא באחר כתיב נראה כו' ולספרים דגרסי ליה נראה להר"ם בו' עכ"ל כצ"ל גם בשמעתין לפי מה שמקיים הר"ם הגירסא וכ"ה בדפוס ישן גם בת"י כתובים בקלף אבל הגירסא אמיתית גם לפרש"י צ"ל בשמעתין מידי אלא באלה כתיב והקושיא אליבא דר"ע דפשטיה דקרא ואם לא יגאל באלה דהיינו קרובים אלא באחר ויצא בשנת היובל וכר"י הגלילי אבל חדשים מקרוב באו בכל דפוסי לובלין ובדפוס קראקא הרכיבו שתי הגירסאות דהיינו ור"י הגלילי מידי אלא באלה כתיב והוא טעות גמור דר"י הגלילי לא קאמר הכי אלא ר"ע וא"א להולמם כל דברי התוס' כפי טעות הזה וק"ל:

ד"ה ור' יוסי הגלילי וכו'. נ"ל שצ"ל ור"י הגלילי מירי אלא באלה כתיב ופי' שר"י הגלילי מפרש המקרא אם לא יגאל באלה היינו בקרובים אלא באחר ויצא בשנת היובל ולכך פריך מידי אלא באלה כתיב וכו'. ד"ה ור' האי ויצא כו' לא בעי למאי אתא וכו' פי' לא בעי למאי מוקי ליה ובמאי מפרש ליה דודאי איהו מפרש דפי' הפסוק הוא שיצא מן העכו"ם ביובל אלא דקשה ליה יתורא דהא כתיב בקרא אחרינא שהוא יוצא ביובל:

רש"י בד"ה ואם לא כו' וגו' הס"ד:

בד"ה אי הכי כו' משתמע שיעבוד דיצא בשנת היובל אקרובים כצ"ל:

גמרא ארנב"י לעולם יליף שכיר שכיר וש"ה דא"ק יגאלנו כו'. לכאורה ראיה מפורשת לו מברייתא דלקמן (כ) ת"ר נמכר במנה והשביח כו' אין לי אלא עבד הנמכר לעובד כוכבים הואיל ונגאל בקרובים כו' ת"ל שכיר שכיר. הרי אף דיליף שכיר שכיר אפ"ה אמר הואיל ונגאל בקרובים כו'. אך לפמש"כ התוס' שם (בע"ב) בד"ה איתיבי' אין ראיה. וע"ע מש"כ בברכות (כו):

תד"ה א"ק. ומהר"י תירץ כו'. עי' רש"א שהניח בצ"ע מהא דלקמן (כא) אליבא דר' לא תיבעי לך דאמר מי שאינו נגאל באלה כו' ע"ש. ול"נ דהתם קאמר לפום מאי דלא אשכח שום תנא דלא יליף שכיר שכיר ולכן אמרי' דגם רבי יליף וא"כ ע"כ דריש מיעוטא דיגאלנו:

תד"ה וריה"ג. ולספרים דגרסי כו' דלמא כו' אבל אחרים לא מצו למיפרקי' כו'. לכאורה לפ"ז מ"ק לקמי' א"ה הדר קושיא לדוכתי' הלא כבר ילפינן גאולת אחרים. ונ"ל משום דעתה פריך איך תדרוש דויצא בשנת היובל קאי על גאולת אחרים כיון דלא מיירי קרא בהם וע"כ ר"ל דנפרש דשב על העובד כוכבים שקנהו כמו כן כי קאמר דמקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו נאמר דבאלה אכולהו קאי וקרא דויצא ביובל שב על העובד כוכבים:

תד"ה ורבי. לא בעי למאי אתא (ר"ל על מה קאי) דהא כו' אלא כו'. ר"ל דלא פריך אלא דנכתוב ואם לא יגאל באלה לא יצא דיציאת יובל כבר כתוב:

גמ' דא"ק יגאלנו לזה ולא לאחר. ע' יומא מ ע"ב תד"ה ועשהו חטאת:

תוס' ד"ה אמר ובו' דלא כתיב בקרא בהדיא. וכיוצא בזה ברכות כא ע"א ברש"י שם:

ואי ס"ד יליף ש"ש אמאי קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה ניליף ש"ש. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא מקשה בפשיטות אי ס"ד יליף ש"ש בלאו ק"ו נמי דיליף דנמכר לנכרי נגאל בשש בג"ש דש"ש משום דניחא ליה לתנא דברייתא למילף בק"ו עכ"ל ובאמת שאין זה תירוץ מספיק אלא לתירוץ ראשון של תוספות בד"ה אמר קרא שכתבו דק"ו גמור הוא משא"כ לתירוץ שני של מהר"י שאין זה ק"ו גמור דאיכא למימר איפכא וא"כ הדרא קושית מהרש"א לדוכתא. אמנם לענ"ד קושיית מהרש"א מעיקר' ליתא דודאי לא מצי לאקשויי אי ס"ד יליף ש"ש נילף בג"ש דנמכר לעכו"ם יוצא בשש דא"ל דרבי ס"ל כת"ק דלעיל דמוכר עצמו אינו יוצא בשש מדכתיב ועבדך ולא מוכר עצמו. וא"כ לפ"ז ע"כ לא שייך למילף נמכר לעכו"ם בג"ש דש"ש לענין שש ממכרוהו ב"ד דמאי חזית דילפת ממכרוהו ב"ד אדרבה איכא למילף ממוכר עצמו דאינו יוצא ובהאי ג"ש גופא דש"ש ואדרבה ניתא למילף מוכר עצמו ממוכר עצמו וכמ"ש מהרש"א ז"ל גופא לעיל בדף הקדום וליכא למימר דאדרבה משום האי קושיא דלעיל פשיטא ליה למהרש"א דג"ש דש"ש לא נאמרה אלא לענין ריבוי קנינים וריבוי יציאה ולא לענין מיעוט יציאה הא ליתא כדמוכח מלשון מהרש"א ז"ל עצמו בסמוך ועיין עוד בסמוך ואין להקשזת דא"כ אפילו אי לא יליף רבי ש"ש אלא מוכי תשיג א"כ אמאי איצטריך באלה למעוטי שאינו יוצא בשש ת"ל מוכי תשיג דאיכא למימר דאי לא יליף ש"ש אלא מוכי תשיג אפשר דלית ליה מיעוטא דועבדך וזיל הכא קמדחי ליה כו' ודו"ק:

שם ואי ס"ד כו' ניליף ש"ש ופרש"י נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם. ומשמע מזה דמאן דיליף ש"ש ישראל מישואל ה"ה ישואל מעכו"ם ומאן דלא יליף בחדא לא יליף נמי באידך וכבר הקשיתי לשאול דאדרבה איפכא מסתברא דכיון דאיכא פירכא בעינן ג"ש מופנה משני צדדים וא"כ כיון דהנך תרתי מוכר עצמו לישראל ומכרוהו ב"ד איצטריכו למילף אהדדי תו לא הוי מופנה למילף מנמכר לעכו"ם ולולא פרש"י ותוס' היה נ"ל בזה דודאי אף מאן דיליף ש"ש נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם כדילפינן לקמן בברייתא לענין השביח והכסיף אכתי לא מהני האי ג"ש לענין שיהא נקנה בכסף משום דמסברא איפכא הוא דכיון דמהני בעכו"ם לא מהני בישראל כדממעטינן מלעמיתך וכדפרישית בתחלת הסוגיא באריכות וא"כ כיון שהסברא הוא לגמרי להיפך לא אמרינן אין ג"ש למחצה כדמוכח כולה משמעתין. אלא כל השקלא וטריא דשמעתין דקנין כסף בג"ש דש"ש היינו מוכר עצמו לישראל ממכרוהו ב"ד וה"נ ה"ק משום דפשיטא ליה להמקשה דמוכר עצמו לישראל נגאל באלה וע"כ דהכי הוא דלמאי דס"ד דלא ידע דיגאלנו לזה ולא לאחר ע"כ היינו משום דבברייתא לקמן דף כ"א דרשינן להדיא איפכא דיגאלנו ריבוי הוא דאמרינן יגאלנו יגאלנו שלש פעמים לרבות כל הגאולים שנגאלין כסדר הזה ומינה בעינן למיפשט לקמן דנמכר לישראל נגאל בקרובים דכל הגאולות היינו בתי חצרים וע"וע הנמכר לישראל ונהי דדחינן לא בתי חצרים ושדה אחוזה נראה ברור דהא דשבקינן ריבוי דע"ע דאיירי ביה קרא ודרשינן אשדה אחוזה ובתי חצרים היינו משום דמסברא אין לנו לומר דמכרוהו ב"ד יוצא באלה דמשום דעבד איסורא איכא למימר דנקנסיה והיינו דאיבעיא לן לקמן משא"כ בע"ע המוכר עצמו לישראל סובר לקמן דלא בעינן רבוייא דיגאלנו דבלא"ה פשיטא לן אי מג"ש דש"ש אי מהקישא דוכי תשיג וא"כ לפ"ז מקשה הכא שפיר אי ס"ד דילפינן ש"ש מכרוהו ב"ד ממוכר עצמו לישראל אמאי קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה ניליף מכרוהו ב"ד ממוכר עצמו דפשיטא לן מריבויא דיגאלנו אע"כ דר' לא דריש ש"ש ישראל מישראל והיינו דמקשינן לעיל למאן דלית ליה האי ש"ש קנין כסף מנ"ל דישראל מעכו"ם לא ילפינן דמסברא הוי איפכא ומשני דילפינן מוכי תשיג ואע"ג דישראל מעכו"ם הוא אפ"ה ילפינן שפיר משום דהקישא דוכי תשיג לא איצטריך אלא להכי לחוד דלענין גאולת קרובים ילפינן במוכר עצמו מריבויא דיגאלנו ומשני הש"ס דאדרבה יגאלנו מיעוטא הוא והא דאיצטריך תלתא מיעוטי יבואר לקמן בעזה"י. כך היה נראה בעיני לפרש. ובזה נתיישב לי מה שהקשה חתני המופלא נר"ו אסברת המקשה דהכא דאינו נגאל באלה היינו דוקא משום דלא ילפינן ש"ש וא"כ היאך הוי מתרץ ברייתא דלקמן דאף ע"ג דדריש ש"ש לענין השביח והכסיף אפ"ה פשיטא ליה דנמכר לישראל אינו נגאל באלה ואף שיש לתרץ דהתם מקמי דמסיק ג"ש קאמר הכי מ"מ שינוייא דחיקא הוא ולמאי דפרישית א"ש דלענין באלה איכא למימר דלא ילפינן נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם דדוקא בעכו"ם יוצא באלה כדי שלא יטמע בין העכו"ם כקושית התוס' והכא ישראל מישראל איירי וכדפרישית כנ"ל אלא שהקדמונים לא כתבו כן ודו"ק:

תוספות בד"ה אמאי קאמר כו' וא"ת כו' ניליף מוכי תשיג עכ"ל. ואף ע"ג דשקלא וטריא דשמעתין ליישב סברת המקשה דלעיל דקאמר אלא למאן דלא יליף ש"ש מנ"ל והמקשה דלעיל לא אסיק אדעתיה ילפותא דוכי תשיג מ"מ מקשו התוספות שפיר אסוגיא דהכא דלא אסיק אדעתיה דיגאלנו לאחר א"כ היאך מפרש מילתא דרבי דממ"נ כיון דע"כ אית ליה לרבי או ג"ש דש"ש או הקישא דוכי תשיג דאל"כ קנין כסף במוכר עצמו מנ"ל וק"ל. מיהו בעיקר קושית התוספות נ"ל ליישב דדוקא אי אית ליה ג"ש דשכיר שכיר י"ל דנגאל באלה דאין ג"ש למחצה משא"כ בדרשה דוכי תשיג איכא למימר דלא אתא אלא בהא מילתא לחוד דנמכר בכסף ולא לענין יציאה דלא כתיב כלל בעליון ואדרבא כתיב עד שנת היובל יעבוד עמך:

בא"ד וא"ת כו' הא אמר דסברא הוא במכרוהו ב"ד דליקנסיה משום דעביד איסורא כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי קושיא נהי דאמרינן לעיל דמכרוהו ב"ד דעביד איסורא איכא סברא דליקנסיה היינו דלגבי מוכר עצמו לישראל י"ל דמכרוהו ב"ד גרע טפי מה"ט אבל לגבי מוכר עצמו לעכו"ם מנ"ל דשייך האי סברא דהא מוכר עצמו לעכו"ם נמי עבד איסורא כדאמרי' לקמן הואיל ונעשה כומר לעבודת כוכבים ויש ליישב:

בד"ה אמר קרא יגאלנו הקשה הר"ר מאיר כו' ומ"מ קשה דהא אמה העברייה מצינן למילף כו' עכ"ל. וליכא למימר דאדרבה מדאיצטריך באמה העברייה והפדה שמגרע מפדיונה ויוצאה משמע דאינה יוצאה באלה דאל"כ והפדה ל"ל וכן משמע קצת כאן מפרש"י ז"ל אלא שכבר כתבתי לעיל דוהפדה איצטריך בלא"ה לאשמעינן דכל היכא דלא מצי מגרע לה לא מקניא כלל ומש"ה לא מקניא בפרוטה. אלא דלכאורה יש ליישב קושית התוספות למאי דפרישית לעיל דשש שנים יעבוד ריבוייא הוא וא"כ אי לאו ג"ש דש"ש הוי ממעטינן נמי גאולת קרובים בפשיטות מהאי קרא דשש שנים יעבוד דמשמע דלעולם יעבוד ואינו יוצא באלה אבל מג"ש מקשה שפיר דאית לן לאוקמי ריבוייא דשש שנים לענין שאינו יוצא במיתת האדון לחוד אלא דהתוס' סברי כשיטת רש"י דלקמן דשש שנים יעבוד לאו ריבוייא הוא ושם אפרש אי"ה:

בא"ד ומהר"י תירץ כו' והקשה מהרש"א ז"ל מסוגיא דלקמן דקאמר אליבא דרבי לא מיבעיא לן כו' ונראה ליישב דכיון דבעל האיבעיא סליק אדעתא מיהא דשייך דרשה דיגאלנו דאפילו לרבנן הוי פשיטא ליה האי דרשה אי לאו משום דמספקא ליה משום ג"ש דש"ש כדמשמע להדיא לקמן וכמו שאבאר שם משא"כ לרבי ניחא ליה טפי לאוקמי מילתא כפשטיה דלפי האמת אינו נגאל באלה כיון דאשכחן מיהא כמה תנאי דלית להו שכיר שכיר ועיין בחידושינו שם:

שם בגמרא ומאן תנא דפליג עליה דרבי כו' ופרש"י דפליגי ואמרי דנמכר לעכו"ם יוצא בשש עכ"ל. ולמאי דפרישית אין זה מוכרע דאף דלית להו להני תנאי דפליגי דרשה דבאלה אכתי מצי סברי דנמכר לעכו"ם אינו יוצא בשש משום דדרשי במוכר עצמו ועבדך ולא מוכר עצמו והדר ילפי נמכר לעכו"ם ממוכר עצמו לישראל בהקישא דמוכי תשיג וכ"ש למאי דפרישית דאף מאן דאית ליה ג"ש דש"ש אית ליה נמי הקישא דוכי תשיג מדלא מקשינן לעיל ואידך הקישא דוכי תשיג ל"ל ויש ליישב וצ"ע:

שם דתניא אם לא יגאל באלה רבי יוסי הגלילי כו' ונראה לי דלא משמע להנך תנאי לפרש סיפא דקרא דויצא בשנת היובל שיצא מיד העכו"ם עצמו הרי כבר נאמר משנת המכרו לו עד שנת היובל אלמא שאין רשאי העבד למכור עצמו אלא עד היובל ופשיטא דכשהגיע היובל שאנו מוציאין אותו מיד העכו"ם שישנו תחת ידינו ואי למדרש מיניה שאין אנו רשאין לבא בעקיפין על העכו"ם להוציאו קודם היובל אפשר דהנך תנאי ילפי מקרא דוחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו וכ"ש לר"ע דאיירי הכא יליף בהדיא גזל עכו"ם דאסור בכל מקום מוחשב עם קונהו שלא יבא בעקיפין כדאיתא בהגוזל בתרא ומש"ה ע"כ משמע להו פשטא דקרא דאם לא יגאל באלה אלא בגאולה אחרת למר ע"י קרובים ולמר ע"י אחרים ויצא בשנת היובל מאותו שגאלו כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם ור' יוסי הגלילי מידי אלא באחר כתיב כן צריך להיות הגירסא שלפנינו וכ"כ מהרש"א ז"ל. וכתב עוד שהגירסא האמיתית ור"ע מידי אלא באלה כתיב משום דמשמע ליה דפשיטא דלר"ע יש להקשות יותר מידי אלא באלה כתיב וכמו שנדחקו רש"י ותוספות אף לפי האמת בלישנא דר"ע. ולענ"ד נראה דאדרבה לר"ע לק"מ דהא עיקר מילתא דר"ע במה שאמר גאולת קרובים לשיעבוד לא מיתוקמא אלא לענין חובה דאע"ג דילפינן לקמן מקרא אחרינא דגאולת קרובים חובה על הקרובים מ"מ משמע שאין החוב שיגאלוהו קרובים ויוציאוהו לחירות אלא החוב הוא שיגאלוהו ואם ירצו להשתעבד בו הרשות בידם ואם ירצו שלא להשתעבד תע"ב ובודאי בהא איירי רבי עקיבא דנהי דסיפא דמילתא דקאמר ר"ע שאר כל אדם לשיחרור לית לן לאוקמי לענין חובה דהא לא אשכחן בהו חובה מ"מ התם מילתא אחריתא קאמר ר"ע דשאר כל אדם אין להם אפילו רשות לגאול העבד מיד העכו"ם בע"כ של העבד או בע"כ של העכו"ם דאפשר שאין זה זכות להעבד למוכרו בע"כ לאיזה אדם מישראל שירצה לקנותו לשיעבוד ואין זה גאולה כלל אלא אם ירצו לגואלו לשיחרור הרשות בידם ואפילו מצוה רבה איכא משא"כ בקרובים אפילו אם יפדוהו לשיעבוד מיקרי גאולה קצת לעבד שיפול ביד קרוביו וירחמו עליו וכופין העכו"ם שימסרנו לקרובים ואפשר דאפילו להעבד כופין ועכ"פ עיקר גאולת קרובים שהיא חובה מיתוקמא לר"ע שפיר דרך שיעבוד כדמסקינן נמי לקמן מסברא ולר"י הגלילי דקאמר קרובים לשיחרור היינו נמי לענין חובה ושאר כל אדם לשיעבוד היינו דאפילו לשיעבוד כופין את העכו"ם או אפשר דאפילו להעבד כופין שלא יטמע בין עכו"ם. כך נ"ל בעיקר מילתייהו דר"ע ור"י הגלילי והא"ש דלר"ע ל"ק מידי אלא באלה כתיב דודאי הכי משמע ליה פשטא דקרא דאיירי מעיקרא בגאולת קרובים ועיקר המצוה ודאי לשיחרור דמיקרי גאולה אלא דחובה ליכא לשחררו אלא לפדותו וע"ז גלי לן אידך קרא אם לא יגאל באלה פירוש ע"י פדיית הקרובים לא יהיה לו גאולה שאין רוצין לשחררו אלא להשתעבד בו ויצא בשנת היובל מהקרובים משא"כ לר"י הגלילי מקשה שפיר מידי אלא באחר כתיב וכפי' התוספות דלמא לא מצי למיפרקיה כלל אפילו לשיעבוד כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב הנוסחא שלפנינו ובזה נתיישב כל מה שנדחקו רש"י ותוספות במילתא דר"ע אף לפי המסקנא ודו"ק:

ובאמת דלפ"ז יש ליישב אף נוסחת מהרש"א ז"ל ונאמר דודאי מעיקרא דהוי ס"ד דלר"ע בגאולת קרובים לשיעבוד לא איירי קרא כלל מקשה שפיר משא"כ למסקנא דאמרינן מסברא יליף ר"ע דקרובים לשיעבוד דאם לשיחרור כל יומא מזבין נפשיה והאי סברא ודאי לא מיתוקמא אלא לענין חובה משא"כ לענין שיעבוד הוי חובה מ"מ לענין שיחרור ודאי דלא גריעי קרובים מרחוקים לענין דמצוה לפדותן וא"כ מיתוקמא שפיר ואם לא יגאל באלה דקרא כדפרישית שאם לא יהא לו גאולה ע"י כך אלא שהפדייה יהיה באלה והיינו קרובים לשיעבוד כדפרישית אלא דלפי פירושו הנוסחא שלפנינו יותר נכון אלא דמפרש"י משמע כנוסחת מהרש"א ז"ל:

תוספות בד"ה ור"י הגלילי כו' נרא' להר"ם דהכי פירושו מידי אלא באחר כתיב כן צ"ל כו' מנ"ל לר"י דלמא אחרים לא מצו למפרקיה עכ"ל. וקשה דא"כ לא א"ש הא דמקשה הש"ס בסמוך אי הכי הדרא קושיא לדוכתא ומאי קושיא השתא שפיר ילפינן מהקישא גאולת אחרים ותו לא שייך להקשות מידי אלא באחר כתיב ויש ליישב דאדרבה השתא קשה יותר לר"י הגלילי ולר"ע כולו קרא דאם לא יגאל באלה ל"ל דאי לענין שיצא בשנת היובל מילתא דפשיטא היא כיון שיוצא מיד העכו"ם ביובל הישראל שקנאו ממנו נמי אין להם זכות יותר אלא מה שהיה לעכו"ם אע"כ דעיקר קרא הא גופא אתי לאשמעינן דשייך גאולת שיעבוד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא במאי קמיפלגי ומ"ט דר"י הגלילי מידי אלא באחר כתיב ואף למסקנא דיליף ר"י הגלילי מסברא לאו דילפינן מסברא דשייך גאולת שיעבוד באחרים כיון דפשטא דקרא משמע דהכל לשיחרור דמקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו אלא לבתר דגלי קרא דשייך גאולת שיעבוד מדכתיב ויצא בשנת היובל אלא דאכתי לא ידעינן אי מיירי בקרובים או באחרים ובהא יליף ר"י הגלילי מסברא דקאי בגאולת אחרים כיון דאיכא סברא ולר"ע להיפך כן נ"ל נכון והא"ש הא דמקשה הש"ס אי הכי באלה ל"ל משום דלענין שיצא בשנת היובל לא איצטריך קרא כדפרישית ודו"ק:

בד"ה ורבי האי ויצא כו' לא בעי למאי אתא כו'. ונ"ל משום דלכאורה הוי משמע דפשטא דקרא דויצא בשנת היובל לא מצינן לאוקמי לרבי כיון דלא אשכחן גאולת שיעבוד ועל זה כתבו דפשטא דקרא שפיר איירי ביציאת היובל מיד העכו"ם אלא דלא איצטריך קרא להכי כן נראה לי בכוונת התוספות ובס' עצמות יוסף כתב דודאי לרבי איצטריך קרא להכי באלה למעט שאינו יוצא בשש אלא ביובל וע"ז כתבו דאיכא קרא אחרינא ונכון הוא אלא דאכתי קשה הא מהאי קרא אחרינא לא מצינן למעט שש דהא איכא קל וחומר כדאמרה רבי ויש ליישב וק"ל: