קידושין יב ע"ב

דף יב - ב

לאו היינו, וכי מעשה זה אינו דומה למעשה דיהודית, דביתהו אשתו דרבי חייא?!

דיהודית, אשת רבי חייא, היתה נוהגת ללדת תאומים בקביעות, והוית [והיה] לה מכך צער לידה, ולא רצתה ללדת עוד.

אמרה ליה, יהודית לרבי חייא, כך אמרה לי אם [אמי]: קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת - אביך קיבל עבורך קידושין מאדם אחר כאשר היית קטנה, ונמצא שאני מקודשת לאדם אחר, ואסורה עליך משום אשת איש.

אמר לה רבי חייא: לא כל כמינה דאימך דאסרת ליך עלואי - אין בכוחה של אמך להיות נאמנת לאסור אותך עלי בדבריה.

ומוכח, שאפילו אם האשה מסכימה לדברי אמה, אין בכחה לאסור את עצמה על בעלה. ^[432]

וכמו כן במעשה של רב חסדא, כשהבת מסכימה לאמה, שביום הקידושין האבן אכן היתה שוה פרוטה, אין בכחה לאסור את עצמה בכך על השני.

אמרי תמהו ליה רבנן לרב חסדא: אמאי? למה אתה מתיר אותה לשני?

והא איכא סהדי באידית, דידעי דבההוא יומא, אכן הוה ביה שוה פרוטה!

הרי יצא הקול ^[433] שיש עדים במקום הנקרא אידית, ואותם עדים יודעים שהאבן היתה שוה פרוטה ביום הקידושין! ואם כן, האיך אתה מתירה לשני, ואינך חושש שמא יבואו העדים ההם, ויתברר בעדים שהיא אסורה עליו באיסור אשת איש? ^[434]

ענה להם רב חסדא: השתא, מיהא ליתנהו ^[435] קמן!

מכל מקום עכשיו, שאין העדים לפנינו, ורק יש קול אודותם, אין לנו לחוש לאוסרה.

ורב חסדא מוכיח את דבריו, שאין לאסור את האשה על סמך קול שיש עדים האומרים שהיא אסורה - אשה, ואפילו פנויה, שנשבתה לעובד כוכבים, הרי היא אסורה להנשא לכהן, כי שמא בא עליה השבאי, והרי היא נפסלת בכך בפסול "זונה", ואסורה להנשא לכהן. ^[436]

א. פסול "זונה" הוא שם כללי לכל אשה הנבעלת לאדם שאין לו בה תפיסת קידושין, ולאו דוקא לאשה המזנה תחת בעלה. ולכן ביאת גוי, שאינו יכול לקדש בת ישראל, פוסלת בת ישראל בפסול של "זונה".

ב. אשה שנשבתה, ואין עדים בדבר, אלא היא באה מעצמה ואומרת: "נשביתי, ואולם טהורה אני" [שלא נבעלתי על ידי עכו"ם], הרי היא נאמנת, כי "הפה שאסר, הוא הפה שהתיר". שהיות ואנו יודעים שהיא נשבתה רק מדברי האשה עצמה, בהכרח יש להאמין לכל דבריה, גם למה שאמרה "טהורה אני". ולכן היא מותרת להנשא לכהן. ^[437]

ג. מעשה בבנותיו של שמואל שנשבו, ובאה כל אחת מהן ואמרה "נשביתי וטהורה אני". ^[438] והתיר אותן רבי חנינא להנשא לכהן.

ושאלו את רבי חנינא: הרי יש עדים במדינת הים האומרים שהן נשבו, ^[439] ואין כאן נאמנות של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", שהרי הן אסורות על פי עדים, ולא על פי דבריהן בלבד! והאיך אתה יכול להתירן?

וענה על כך רבי חנינא: מאחר שעכשיו עדיין לא באו העדים, אין לחשוש לדבריהם. כי "עדים בצד אסתן [צפון], ותיאסר"?! וכי נאסור אותה מחמת שיצא הקול שיש לדבר עדים הנמצאים בחוץ לארץ, בצפון? ^[440]

ומוכח מכאן שאין לאסור אשה על סמך שיצא קול שיש עדים לאוסרה.

ורב חסדא מוכיח מכאן שאף בעניננו, למרות שיצא הקול שיש עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה ביום הקידושין, אין לאסור את האשה על השני משום כך.

שהרי לאו היינו, וכי מעשה זה אינו דומה למעשה דרבי חנינא? ! דאמר רבי חנינא: וכי עידיה בצד אסתן [צפון] ולא באו להעיד, ותיאסר?! אלא הרי היא מותרת.

ואם כן, גם בעניננו, כל זמן שהעדים לא באו בפנינו והעידו שהקידושין היו שוים פרוטה, אין לאוסרה על השני.

לסיכום: רב חסדא חידש שני דברים:

[א] המקדש בפחות משוה פרוטה אין חוששין לקידושיו, והרי היא מותרת לכל אדם [שלא כדברי שמואל].

[ב] אפילו אם יצא קול שיש עדים שראו שהקידושין היו שוים פרוטה באותו הזמן, אין חוששין לדבריהם כל זמן שלא באו והעידו.

אביי ורבא - לא סבירא להו להא דרב חסדא. אינם סוברים כדברי רב חסדא שהתיר את האשה לשני. אלא, לדעתם, מאחר שיש עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה ביום הקידושין, חוששין לדבריהם, ואסורה על השני.

ואף על פי שרבי חנינא התיר לבנות של שמואל שנשבו להנשא, ולא חשש לדברי העדים שבמדינת הים, אין להוכיח משם שאף בעניננו לא חוששים לדברי העדים שלא באו, כי יש לחלק בין הדברים: אם הקילו בשבויה, שלא לחשוש לדברי העדים שלא באו, וכדברי רבי חנינא, טעם הדבר הוא משום שלא שכיח שהאשה תיבעל לעכו"ם, ^[441] היות דמנוולה נפשה גבי שבאי, היא בזויה עליו [או מבזה את עצמה עליו], ומסתבר שהיא לא נבעלה לו, ולכן לא חששו שמא יבואו עדים ויעידו שנשבית, כי גם אם אכן הן נשבו, יש לנו לתלות שהן לא נבעלו לשבאים.

אבל, האם ניקיל באשת איש!?

הרי כשיש קול שיש עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה בשעת הקידושין, יש לנו לחשוש שמא אכן יש עדים על כך, כי שכיח הוא שתהיה האבן שוה פרוטה.

ומספרת הגמרא, כי אותה אשה שהתקדשה באבנא דכוחלא [באבן הכחולה], סמכה על דברי רב חסדא שהתיר לה להנשא לשני, ונישאה לו.

אישתאר מההיא משפחה, ונשארו בנים לאותה משפחה בסורא, ופרשו רבנן מינה, מפני שחששו שהיא אשת הראשון, ונמצא שהשני בא על אשת איש. והבנים ממזרים. ^[442]

ולאו משום דסבירא להו דשמואל, הטעם לכך שרבנן פרשו מאותה משפחה אינו משום שהם סוברים כשמואל, שהמקדש בפחות משוה פרוטה חוששין שמא שוה פרוטה במדי.

אלא אם היינו יודעים שבשעת הקידושין לא היתה האבן שוה פרוטה באותו מקום, הרי זו מותרת להנשא לאחר. ולא היו רבנן פורשים מאותה משפחה. ^[443] והטעם שרבנן פרשו מאותה משפחה, הוא משום דהיו עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה בזמן הקידושין. ורבנן סבירא להו [סוברים] כאביי ורבא, שחוששין לדברי העדים אף על פי שהם לא באו להעיד על הדבר.

הגמרא מביאה מעשה שמוכח ממנו שדעת רב יוסף כדעת שמואל, שהמקדש אשה בפחות משוה פרוטה חוששין שמא שוה פרוטה במדי:

ההוא גברא דאקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא, מעשה באדם שקידש אשה בבד [בענף] של עץ הדס בשוק.

שלחה רב אחא בר הונא לשאלה דלהלן לקמיה [לפני] דרב יוסף: כי האי גונא מאי, מה הדין בכגון זה?

שלח ליה רב יוסף תשובה:

א. נגדיה, כרב - הלקה את אותו אדם שקידש בשוק, משום שיש פריצות בדבר, וכפי שיש ללמוד מדברי רב דלהלן.

ב. ואצטריך גיטא, כשמואל - וצריכה האשה גט כדי להנשא לאחר, אף על פי שאין בבד של הדס שוה פרוטה, משום שחוששים שמא הוא שוה פרוטה במדי, כפי שאמר שמואל. ^[444] והיכן אמר רב שיש להלקות על כך?

דרב היה מנגיד [מלקה] על כל אחד מהדברים דלהלן:

[א] על דמקדש בשוקא מפני שזו דרך פריצות.

[ב] ועל דמקדש בביאה. שאף זו דרך פריצות. ^[445]

[ג] ועל דמקדש אשה בלא שידוכי, בלא שהשתדך עמה לפני כן - שאף זו דרך פריצות.

[ד] ועל דמבטיל גיטא - השולח גט לאשתו, ורדף אחריו ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא". ויש חשש שמא לא ידעו האנשים שהוא ביטל את הגט לפני שבא לידה, והשליח יתננו לה לאחר שבטלו ותנשא בו. ולפיכך ראוי להלקותו. ^[446]

[ה] ועל דמסר מודעא אגיטא - אדם שבית דין הכריחוהו לגרש את אשתו בעל כרחו, ולפני שגירשה מסר הודעה לעדים, ואמר להם: גט שאני רוצה ליתן לאשתי, דעו שאני אנוס ליתנו. לכן אני אומר בפניכם שהוא בטל.

ועל ידי כך הוא מוציא לעז על בניה, שכשתנשא לאדם אחר ותלד לו בנים, יאמרו שהיא אשת הראשון, ובניה ממזרים. ^[447] ולפיכך ראוי להלקותו.

[ג] ועל דמצער שלוחא דרבנן - המכה את שליח בית דין שבא להזמינו לדין בשליחות הדיינים. ^[448]

[ד] ועל דחלה שמתא עילויה תלתין יומין - אדם שבית דין נידוהו, ולא בא לבית דין להתיר את נידויו במשך שלשים יום. ^[449]

[ה] ועל חתנא דדייר בי חמוה - חתן הדר בבית חמותו, שבדרך כלל חמות אוהבת את חתנה. ויש חשש שמא יכשל בה. ^[450]

הגמרא מדקדקת בלשון שאמרנו "ועל חתנא דדייר בבי חמוה".

משמע מלשון זו שדוקא חתן דדייר [שדר] בבית חמותו לוקה, אבל אם אינו גר שם בקביעות, אלא חליף, עובר שם אינו לוקה.

וקשה: והא ההוא חתנא, דחליף אבבא דבי חמוה, ונגדיה רב ששת.

והרי היה חתן אחד שעבר על פתח בית חמותו, והלקהו רב ששת, למרות שלא היה גר שם בקביעות!

ומתרצינן: אין ללמוד מאותו מעשה, מפני שההוא חתן - מידם הות דיימא חמתיה מיניה. אותו אדם היתה חמותו חשודה ממנו ["דיימא" הוא מלשון "דומה", שכך נקראת סוטה], ולפיכך הלקוהו על שעבר שם. אבל שאר אנשים שעוברים בבית חמותם אינם לוקים.

ועתה הגמרא מביאה דעה אחרת על מה היה רב מלקה:

נהרדעי אמרי: בכולהו לא מנגיד רב, בכולם לא היה רב מלקה, אלא רק על דמקדש בביאה, וגם עשה זאת בלא שידוכי [שזו פריצות גדולה].

ואיכא דאמרי, ויש אומרים שלדעת נהרדעי המקדש בביאה לוקה ואפילו אם עשה זאת בשידוכי נמי, משום שיש בזה פריצותא. ^[451]

והגמרא מביאה מעשה נוסף בענין קידושי כסף:

ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא, מעשה באדם שקידש אשה במחצלת של הדס.

ומיד לאחר הקידושין, ^[452] אמרו ליה: והא לית בה שוה פרוטה, הרי אין בה שוה פרוטה! אמר להו: תקדוש בארבע זוזי דאית בה. תתקדש בארבעה זוזים הקשורים אל המחצלת.

שקלתא. ואישתיקא. האשה השאירה את המחצלת עם ארבעת הזוזים בידה, ושתקה, ולא השליכתם. ^[453]

אמר רבא: שתיקת האשה אינה מלמדת שהיא התרצתה להתקדש בארבעת הזוזים, כי כאשר היא קבלה את המחצלת והמעות שבתוכה, היא לא ידעה שיש שם מעות, ולא היה בדעתה להתקדש בהן. וכשנודע לה שיש שם מעות, הוה שתיקותא [הרי זו שתיקה] דלאחר מתן מעות.

וכל שתיקותא דלאחר מתן מעות - לאו כלום היא! היות ויש לומר שהטעם לכך שהאשה שתקה, הוא משום שחשבה בליבה שמתחילה היא לא קיבלת את המעות על מנת להתקדש בהן, ואין כאן כלל קידושין. ולפיכך שתקה ולא אמרה דבר. ^[454]

ומביא רבא מקור לדבריו:

אמר רבא: מנא אמינא לה, מנין למדתי דין זה? דתניא: הנותן סלע לאשה ואמר לה: "כנסי סלע זו בפקדון" - הכניסי סלע זה לרשותך לפקדון.

וחזר ואמר לה: "התקדשי לי בו".

אזי, אם אמר לה "התקדשי לי בו" בשעת מתן המעות, לפני שהאשה קבלתן, ^[455] הרי זו מקודשת.

ואם לאחר מתן מעות אמר לה כן, אזי, אם "רצתה", הרי זו מקודשת, ואם "לא רצתה", אינה מקודשת.

ורבא מבאר והולך את דברי הברייתא:

מאי "רצתה", ומאי "לא רצתה"?

אילימא, אם תאמר, ש"רצתה" היינו דאמרה אין [כן], ו"לא רצתה" היינו דאמרה לא, אם כן יש לתמוה:

הרי בתחילת הברייתא שנינו "בשעת מתן מעות מקודשת", ובזה הברייתא לא חילקה בין רצתה ללא רצתה.

ולדבריך, שבסיפא "לא רצתה" היינו שאמרה לו "לא", מכלל זה אתה למד,

הכי גרסינן: אמרי ליה רבנן לרב חסדא אמרי דאיכא סהדי באודית דידעי דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה. והכי פירושה: דהכא אתחזק קלא דבמדינת הים איכא סהדי דידעי דהוה ביה שוה פרוטה ואמר ליה דלא אסרינן לה עד שיבואו עדי' ויעידו שאין אוסרים אותה להמתין לעדים מפני קול כיוצא בזה וכן בההיא דר' חנינא קלא הוה בהו דאיכא עדי' במדינ' הים דידעי שנשבית וטמאה היא.
ודכוותה נמי בבא בתרא דף קל"ה ע"א גבי ההיא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי ואמר להו היינו דר' חנינא ואסיקנא לה נמי זילו חושו לה.
ואע"ג דחיישינן לקלא בפרק המגרש (גיטין דף פ"ט ע"א) שאני הכא דכיון דקדושי קמא נינהו מימר אמרי עיינו רבנן בהו ולא הוו שוה פרוטה בההוא יומא ובכה"ג סבר רב חסדא דמבטלין קלא וקרוב לענין זה מפורש שם בפרק המגרש אם כן קול שלא הוחזק בב"ד היה ואעפ"י כן חששו כיון שקרוב הדבר והכי דייק לישנא דהא אמרינן.
ואיכא דלא גרסי הכא והא אמרינן ומפרשי כגון שאמרו עדים בודאי אנו יודעים דהוו סהדי כאן בשעת קדושין והם יודעים אם שוה פרוטה אם לאו שהם שמו אותו מיד אחר קדושין וסביראלהו לרבנן שממתין להם עד שיבאו ויתברר הדבר. ולאו מילתא היא דאם כן אמאי פרשי רבנן מההי' משפחה אי אתו ואמר שוה פרוטה פשיטא דפסילא ולא מדאביי ורבא אלא רב חסדא גופיה מודה ואי דלא אתו להוי כמי שלא היו שם עדים כלל שהרי אין אנו יודעים אם שוה אם לאו אלא ודאי קלא הואהכא ובלא קלא לא היה חיישינן לה הכא כלל שאם באנו לחוש שמא הוזל למה להו לרבנן למימר והא איכא עדים במדינ' הים בלא עדים נמי ניחוש שמא הוזל וכן בההיא דב"ב דף קל"ה ע"א דכל מאן דמוחזק לן דלית ליה אחי אשתו מותרת לשוק וכל שכן כשאמר אין לי אחים אלא ע"כ לקול חששו:

ופי' אם הקלנו בשבויה. דמנוולה נפשה לגבי שבאי ואע"ג דעידי טומאה אתמר כדאיתא בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ג ע"א) אפי' הכי לא חיישינן לקלא אלא אמרינן מעולם לא נטמאת שחזקה דמנוולה נפשה לגבי שבאי ולא יבואו עדים לעולם שיעידו על טומאתה והתם בבבא בתרא גרסינן בנסחי עתיקא. ובהל' רבינו הגדול ז"ל אם הקלנו בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש.
ויש מפרשים אם הקלנו בשבויה דאיסור לאו נקל באשת איש דאיסור חנק ואינו מחוור דבאורייתא לא שנא איסור לאו לא שנא איסור כרת כדאמרינן בפרקא בתרא דיבמות ד' קי"ט ע"א.
וליכא לפרושי משום שכל זמן שלא ראינוה שנבעלה בחזקת היתר קיימא שאף באשת איש כל זמן שלא ראינוה שנתקדשה בודאי אתתא בחזקת פנויה קיימא והעמד אותה על התירא הראשון וכל שכן בההיא דב"ב דכיון דמוחזק לן דלית ליה אחי בחזקת היתר עומדת ועוד שאם כן לא היה להם לומר אם הקלנו בשבויה נקל בא"א שהרי אין חומרא של זו משום א"א ולא קולא של זו משו' שבוי' אלא מחמת החזק' אלא ש"מ כדפירש' וקולתה של זו משום שבוי' שהיא מנוולה נפשה מה שאין כן בא"א:

אמאי הא איכא סהדרי באידית דידעי דבההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה. כלומר הרי יצא קול בעיר שיש שם עדם באדיתא דהוי ביה שוה פרוטה. ואין לפרש שמא איכא סהדי, דמספיקא לא חיישינן להכי. והא דר' חנינא דמייתא הכא, על כרחך בדנפק קלא דנשבית, הא מספקא לא חיישינן, דהא קתני התם (כתובות כב, א) נשביתי וטהורה אני נאמנת, וההיא דבשלהי יש נוחלין (בבא בתרא קלה, א) גבי ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתתו דלית ליה אחי, וא"ר יוסף למאי ניחוש לה, ואקשינן והא אמרינן דאיכא סהדי במדינת הים דיעי דאית ליה אחי ואסיקנא לה זיל חוש לה. דכוותה היא בדנפק קלא דאית לה אחי דאי מספק לא חיישינן כלל דאם כן בכל אדם ניחוש שמא יש לו אחים, ועוד דאם כן הכא למה להו למימר, ניחוש דלמא איכא סהדי דידעי דבההיא שעתא שוה פרוטה והשתא הוא דהוזל, ואפילו כי ליכא סהדי באודיתא נמי ניחוש לה, והוי ליה למימר נויחוש דלמא הוזל, אלא ודאי בדנפק קלא דאיכא סהדי באודיתא דאמרי דשוה פרוטה הוה בשעת נתינה.
ואם תאמר אם כן הא תנן בפרק המגרש (גיטין פט, א)יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. איכא למימר דשאני הכא כיון דקדושי קמן נינהו ולית בהו שוה פרוטה מבטלינן קלא, דיאמרו עיינו בהו רבנן ולא הוו שוה רפוטה, וכדאמרינן התם גבי ההוא דנפק קלא דאיקדש באציפא דתחלה.
ואם תאמר אם כן אביי ורבא אמאי חשו לה הכא, ורבנן נמי אמאי פרשו מההיא משפחה, והא קיימא לן התם בפרק המגרש דמבטלין קלא, כי האי גונא, ואביי גופיה הוא דקאמר התם בההוא עובדא דצפתא דתחלה אפילו למאן דאמר לא מבטלין קלא הכא מבטלין מימר אמרי עיינו בהו רבנן בקדושי ולא הוי בהו שוה פרוטה. יש לומר דשאני התם דקמו רבנן בקדושי ולא הוה בהו בשעת נתינה שוה פרוטה וליכא אלא קלא בעלמא וקמו אקלא ולית בהו מששא, אבל הכא עדיף טפי דנפק קלא דבשעת נתינה הוה בה שוה פרוטה והשתא הוא דזל, וכיון שכן איכא למיחש לקלא דדלמא קושטא הוא, ומשום הכי חשו לה אביי ורבא ורבנן דפרשי מינה.

אמרו אם הקלו בשבויה דמנוולא נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש. כך הוא גרסת הספרים. וכן בההיא דיש נוחלין (קלה, א) והכי פירושו אם הקלו בשבויה דאע"ג דנפק עלה קלא דאיכא עדי טומאה לא חיישינן לה כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה (כג, א) התם משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי ומימר אמרו דקלא ליתא, ולעולם לא יבאו עדים בכך. נקל באשת איש דנפק עלה קלא דנתקדשה בקדושי מעליא ואיכא מאן דלא גריס דמנוולא לגבי שבאי, ופירושו אם הקלו בשבויה דאיסור לאו נקל באשת איש דאיסור חנק. ולא מחוור, דכל בדאורייתא לא שנא הכי ולא שנא הכי כדאיתא בפרק בתרא דיבמות (קיט, א).

ומאן דמבטל גיטא. פירש רש"י ז"ל השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא, דילמא לא ידעי ליה אינשי דבטליה קודם שבא לידה, ושמא יתננו לה השליח לאחר שבטלו ותנשא בו ע"כ. ותמיהא לי דאטו ברשיעי עסקינן, דשליח לאחר שבטלו, איך נותנו לה, ועוד משום חשש פשיעת השליח מלקין לזה טוביהי חטא זינגוד מנגד (פסחים קיג, ב). ומסתברא דהכי פירושו אמאן דמבטל גיטא שלא בפני השליח, דהא קיימא לן כר' דאמר בפרק השולח (גיטין לג, א) בטלו מבוטל, ושמא משום דרב יוסף הוא דשלחה ליה לרב אחא בר הונא הכי, ואיהו הוא דאית ליה בפר השולח כרשב"ג דאמר בטלו אינו מבוטל, הוצריך כאן רש"י לפרש כן, ומכל מקום אינו מחוור ממה שכתבנו, ואפילו לרב יוסף אע"פ שאינו מבוטל ואין כאן חשש אשת איש מכל מקום איכא משום לעז, וזה עיקר.

ומאן דמצער שליחא דרבנן. פירש רש"י ז"ל שהזמינו לדין הדיינין וזה קם עליו והכהו ע"כ. ואינו מחוור, דמאי שנא שליחא דרבנן, דאפילו בכל אדם בר נדוי הוא, ומסתברא שצערו בדברים, ובפ"ג דיבמות (נב, א) דמייתינן לה להא דרב, גרסינן בספרי דוקני ומאן דמבזי שליחא דרבנן, ופירש רש"י ז"ל שמעיז פניו להתריס עם שליח בית דין.

הא דאמרו לרב חסדא והא איכא עדים באורי דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה לאו למימרא דידעי ודאי דאיכא עדים דא"כ היכי איפשר דלא חייש לה רב חסדא כלל אלא ה"פ והא איכא קלא דאיכא עדים באורית ולאו קלא דאתחזק בבי דינא כדחזי דא"כ לא סגיא דלא ניחוש ליה דהא קי"ל יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת ולא דמי למאי דאמרינן התם מימר אמרינן עיינו רבנן בקדושי ולא הוה ביה ש"פ ובטלה קלא דהתם הוא משום דאשתכח דהכי הוה קושטא דמילתא שלא היה בקדושי שוה פרוטה אבל בכאן שהקול מוחזק שהיה ש"פ היכי איפשר דלא ניחוש לקלא אלא ודאי דהאי קלא דלא איתחזק בבי דינא הוה ואע"ג דקי"ל התם דכל קלא דלא איתחזק בבי דינא. לאו קלא הוא קסברי הני רבנן דהתם הוא שקול הקדושין הוא יוצא לגמרי ואין קדושין מוחזקין כלל אלא על פי הקול דלא מחזקי' קדושי מעיקרא אפומייהו אבל בזו שכבר היא מקודשת בפנינו אלא דמספקא לן בקדושי אי היה בהו ש"פ אי לאו בכי הא חיישינן לקלא אע"ג דלא איתחזק ורב חסדא סבר דכיון דסהדי ליתנייהו לא חיישינן לקלא דלא איתחזק אפילו בהא ואייתי ראיה מעובדא כבנתיה דמר שמואל דאפילו שהיו שבויות בפנינו אלא דמספקא לן אם נבעלו לא חששי לקול דאמרי דהוה עדי טומאה מכיון דלא איתחזק. ואביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא דאמרי אם הקלו בשבוייה נקל באשת איש פי' דאע"ג דחזינן דכשים שהאשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת כך אם אמרה אשת איש אני הייתי וגרושה אני נאמנת שאני התם דהפה שאסר היא הפה שהתיר דאורייתא הוא בכל דבר ואפילו באשת איש כדנפקא לן מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולא עוד אלא דסבראי הוא ולא בעיקרא כדאיתא בכתובות פרק האשה קמא אבל הכא דאיכא קלא לאסור' אמרי' שאם הקלו בקול זה בשבוי' נקל באשת איש ולאו משום דשבוייה איסור לאו ואשת איש איסור כרת דהא אמרינן התם ביבמות דכל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ל"ש אסור כרת וכן נמי ל"ל דמשום דשבויי' חזקה דכשרות שהיתה בחזקת בתולה דבאידך נמי איכא חזקה דכשרות שהיתה קודם ספק זה בחזקת פנויה ואוקמה אחזקת' אלא טעמא משום דשאני שבויי' דמנוולא נפשה לגבי שבאי ואיתתא לא איתרעי שהרי אעפ"י שנשבית אפשר שלא נבעלה וטהורה היא ובמקצת נוסחות גם בהלכות רבינו ז"ל גרסי הכי בהדיא אם הקלו בשבויי דמנוולא נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש וכי תימא הניחא. למאן דס"ד התם דעדי שבוי' איתמר אלא למאן דאסיקנא דעדי טומאה איתמר הא איתרעאי חזק' זו דמינוולא נפשי' איכא למימר שחזקה זו דמינוולא נפש' לגבי שבאי גדולה כ"כ דאית לן לאורועי קלא כיון דלא איתחזק ולמימר דקלא דשיקרא הוא ולעולם לא יבאו עדים שיעידו על טומאת' והרי זה נכון:

ההוא גברא דקדיש בשוטית' דאסא בשוקא. פי' ולא הוה ביה ש"פ שלחא רב אחא בר רב הנא לקמיה דרב יוסף שלח ליה נגדיה כרב ואיצטריך גיטא כשמואל פי' הא אלו לא הוה חיישינן לשמואל לא הוה נגיד ליה משום דרב כיון דלא אהנו מעשיו כלל:

דרב מנגיד מאן דמקדיש בביאה. פירוש משום חוצפא שבעל בפני עדים ולא מיחוור כלל דהא בעידי ייחוד סגי כדכתיבנא לעיל ותו דהא אמרינן ביבמות גבי יבם מצות יבם מקדש והדר בעיל אבל בעיל והדר מקדש לא משום דרב דמנגיד אמאן דמקדש בביאה והתם בין בתחל' בין בסוף לא סגיא דליכא עידי ביאה שהרי ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר לכך פר"ת ז"ל דהיינו חוצפה משום שעושה הפקר שתהא תחלת קירובו באשתו בביאה ונראה כעושה דרך זנות:

ומאן דמבטיל גיטא מסתבר לי דרב לטעמיה דס"ל דביטלו שלא בפניו מבוטל ומשום הכי מנגדינן ליה שהוא גורם להביא ממזרי' לעולם דזימנין דלא ידיע בטוליה ויהיב ליה שליחא לגיט' לאיתת' ומינסבא ביה ובתר הכי משתכח דבטלי' ותצא ובניה ממזרי'. הא למ"ד ביטלו אינו מבוטל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כיון דלא אהני בטוליה ולא נפיק מיני' חורבא לא מנגדינן ליה ואע"ג דרב יוסף ס"ל התם בפ' השולח דביטלו שלא בפניו אינו מבוטל ואנן מייתינן הכא הוא רב על מימרא דרב יוסף לא מייתי לה אלא משו' מאי דקאמר ננגיד כרב דמנגיד אמאן דמקדש בביאה ובהא ס"ל כרב ופליג באידך דמנגיד אמאן דמבטל גיטא ואפשר לומר דאפילו לרב יוסף דסבר ביטלו שלא בפניו אינו מבוטל מנגדינן לי' משום דמפיק עליה לעז וכגון שהרואה סבר שהועיל ביטולו והגט בטל ובטה ממזרים וגם זה נראה לי נכון:

ההיא גברא דקדיש בציפתא דאסא כו'. עד כל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. ואיכא למידק מהא דתנא לקמן בפרק האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבדו אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת. והא התם לא אמר' מידי אלא דאישתיקה ומ"ש דשתיקה לאחר מתן מעות מהני'. תירצו בתוספות דההיא בדשדיך ואידך מתניתא דמייתי רבא בדלא שדיך. ולא נהירא שכל כה"ג הוה להו לפרושי בגמרא כדלקמן גבי חטף סלע מידה. אבל הנכון דהתם בדאמרה אין והא דלא פירשי הכי במתניתא למתני רצתה מקודשת משום דהתם לא אתא תנא לאשמועינן מידי בדין קדושי סתם ושתיקה דהא פריש לה באידך מתניתא דקא מייתי הכא רבא והתם אתא לאשמועינן שהמקדש בפקדון שבידה אין דעתם על כלו אלא מה שנשתייר ממנו קיים וכל שיש בו שוה פרוטה מקודשת ולעולם בדאמרה אין וכן פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

אמר רבא מנא אמינא לה דתניא כו'. קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברא אי שדינא להו מחייבנא בהו הקשה הראב"ד ז"ל אי משום הא הוא דלא שדיתנהו תשדינהו ולימא ליה שקול פקדונך דרשתא לא מחייבא בהו ומדלא אמרה הכי נימא דודאי מתרצית היא בקדושין ותירץ הוא ז"ל דמיירי בפקדון שיש בו זמן ועדיין לא הגיע זמנו דהשתא לאו כל כמיני' למימר ליה הרי שלך לפניך ולמתב' ניהליה שלא מדעתו ולא מיחוור דא"כ הוה ליה לפרושי הכי בהדיא דפשטא דמתניתא סתם שאין בו זמן משמע. ואחרים תירצו דאנן לאו דינא קאמרינן אלא סברא דידה שטועה וסוברת דכיון דבתורת פקדון יהבינהו ניהלהי אי תישדינהו קמיה מחייבא באחריותן עד דמטו לרשותיה דומיא דמלוה ולא מיפטרא משום אמירתה דתימא הרי שלך לפניך אבל בקידושי' לא איפשר לה למטעי כלל כיון דלא קבלתינהו בתורת פקדון ואם איתא דלא ניחא לה תשדנהו ופריק רב אחא דאטו כלהו נשי דינ' גמירי כי היכי דטעא בפקדון טעי' נמי בהא דקדושין דסבר' כיון שבאו לרשות' בתור' קידושין אי לא מורה בקדושין ושדיא להו ומיתברי מתחייבי בהו ואיברא דלישנא דגמ' אתי שפיר להאי פירוקא דקאמרינן מעיקרא סברא אי שדינא להו ולא אמרינן התם אי שדיא להו מחייב בהו דאלמא לאי דינא הוא אלא דאיהי טעיא וסברה הכי וכאידך דפריק רב אחאי [קאמר] ה"נ סברה אי שדינא להו דהיינו סברה בטעותא ולאו מדינא אלא דאכתי תקשי לן אם על זה אנו באין לדון דמשום דסברה דתחייב בהו אע"ג דאמרה הרי שלך לפניך הוא דלא שריתנהו מ"מ אמאי שתקה לגמרי תימא ליה אני רוצה בקדושין ותו לא בעיא וליכא עלה משום חששה. לפיכך יש לנו לומר דקושיא מעיקרא ליתא דהכא ודאי אלו אמרה ליה תא שקול לפקדונך ואמר לא בעינ' ובתר הכי שדיתנהו קמיה פטורה ואיהי נמי ידעא במילתא. מיהו הכא אין אנו באין לדון אלא על שתיקת' ועכוב המעות אם הודא' היא שמודה בקדושין או לא ובהא טענינן דלאו הודאה היא אלא דחיישינן דמיתברי' ומיחייב' באחריותן ואיהי לא בעיא למיטען בהדיה ולא למימר ליה אני רוצה בקדושי' ולא לומר לו טול את שלך אי משום כסופא וצניעותא אי משום דמאיס ליה דיבוריה הילכך אין לנו לדון אלא על שתיקת' בלבד וזה עיקר מפי רבינו נרו בשם רבו ז"ל:

ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל שכבר בא בפקדון לידו אינו נפטר בזריקה לפניו עד שיאמר לו טול פקדונך ואמר לא בעינ' דבתר הכי שדי ליה קמיה ומיפטר אבל בתחילת פקדון אם אינו רוצה להיות נפקד שלו זורקו לפניו ונפטר וכדכתבי' לעיל:

קדשה ולאחר זמן ראינו הקדושין ואין בהם שוה פרוטה והעידו העדים או הודו שניהם שבשעת קדושין היה בו שוה פרוטה הרי אלו קדושין גמורין לא העידו העדים בכך ולא הודו שניהם וקדשה אחר והרי היא תחת ידו ונודע לנו בודאי שכל שיעור שהוא מתקיים אין בו שוה פרוטה בשום מקום שנמצא שאין כאן אפילו קדושי ספק מראשון ואמרה האשה בשעת הקדושין היה בו שוה פרוטה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה בראשון ורוצה להפקיע עצמה משני וכן הדין באמה ושאר קרובות וכן בכל אדם אלא אם כן העידו בכך שני עדים כשרים או שנתברר לנו שיש עדים בכך אע"פ שאינם כאן ומה שהקשה הא איכא סהדי באורית והשיבו השתא מיהא ליתנהו לא שנתברר כך אלא שיצא קול ואפילו יצא קול בכך ר"ל שהיה שוה פרוטה באותה שעה וכן יצא קול שיש עדים במקום פלוני שיודעים שכך הוא אין זה כלום לאסרה לשני שהוא תחת ידו עד שיבאו וכן הדין בשבויה שבאת ואמרה נשביתי וטהורה אני שאמרו עליה שנאמנת ואם באו עדים שנשבית ואחר כך אמרה טהורה אני שאינה נאמנת שכל שלא באו עדים אע"פ שיצא עליה קול שנשבית מתירין אותה בנשביתי וטהורה אני ואפילו יצא קול שיש עליה במקום פלוני עדי טומאה אין זה כלום עד שיבאו וכל שאומרת טהורה אני נאמנת ואין לומר אם הקלנו בשבויה אם מפני שאין בה אלא איסור לאו אם מפני שאין אסורה שוה בכל אלא לכהנים בלבד אם מפני שמן הסתם מנוולת עצמה לפני השבאי נקל באשת איש אלא כל כיוצא בזה אף באשת איש כן שאין מוציאין אשה מחזקת ארוס ודאי או מחזקת מי שהיא תחת ידו אלא אם כן בראיה ברורה אלא שבארוס מיהא הואיל ואינה תחת ידו ממש בקול יוצא שיש עדים במקום פלוני ראוי לגמור ולעכב עד שיצא הדבר לאור ואם בגט ראוי להרהר עליו ולפקפק בזרעו ויש פוסקין כן אף באשת איש ושהיא תחת ידו וחששות אלו כלם דוקא שנודעו הקדושין אלא שהיה הספק בשווי פרוטה אבל כל שעקר הספק בקדושין עצמן אינו כלום ר"ל שאם יצא קול על פנויה שנתקדשה אין הקול כלום ואין חוששין לה לפי דרכך למדת באשת איש שבאה לאסור עצמה על בעלה ואמרה לו שכבר נתקדשה מאחר אינה נאמנת לא כל הימנה שתאסור עצמה על בעלה מעשה היה באשתו של ר' חייא שהיתה לה צער לידה ומתוך כך היתה מחזרת לאסור עצמה על בעלה ואמרה לו אמרה לי אם קביל ביך אבוך קדושי כי זוטרת ואמר לאו כל כמיניך דאסרת ליך עלי ולא סוף דבר בזו שאף היא לא היתה אומרת כן בודאי אלא שכך שמעה מאמה אלא אף כשהיא אומרת בודאי שנתקדשה לאחר כך הוא הדין וכמו שאמרו באחרון של נדרים בטמאה אני לך שאע"פ שאוסרת עצמה עליו בודאי אינה נאמנת ואע"פ שאף היא מוזהרת בביאתו ושויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא כל שיש לחוש שעיניה נתנה באחר או להפקיע עצמה מיד בעלה נעקרו דבריה לגמרי ולא סוף דבר בעקר הביאה אלא אף להיתר אכילת תרומה כן אם היא אשת כהן כמו שיתבאר שם:

זה שכתבנו בקדשה בתמרה שמקדשת מספק ומטעם חיישינן שמא שוה פרוטה במדי כך היא שטת כל הפוסקים מפני שהם פוסקים כשמואל וכן שרב יוסף סובר כמותו וכמו שאמרו בההוא דקדיש בשוטיתא דאסא אצרכה גיטא כשמואל ואע"פ שאביי ורבא אמרו עליהם לא סבירא להו הא דרב חסדא ומשום טעמא דקולא בשבויה הא לטעמיה דשמואל לא חששו אנו מפרשין כך שאף במקום שאין לחוש לדבריו של שמואל כגון דבר שאינו מתקיים כל שקול יוצא לעדות חוששין לו ומכל מקום יש פוסקים שלא כשמואל וכל שאינו שוה כאן אין חוששין למקום אחר כלל הואיל ולא נודע בודאי ובמעשה הנזכר בסוגיא זו בציפתא דאסא שאמר אתון דשמיע לכו הא דרב הונא בריה דרב יהושע חושו לה ואם כן אף מצד שמא שוה פרוטה במקום אחר היה לו לחוש אלא שאף זו אנו מפרשים שהוא היה אומר לחוש לשתיקה דלאחר מתן מעות אף במקום שאין לחוש לדשמואל כגון דבר שאינו מתקיים והראיה שהרי ציפתא דאסא אינו שוה כלום אלא בעודו לח להנאת ריחו וכן דעת גדולי המחברים שפסקו בשתיקה דלאחר מתן מעות שאינו כלום ובציפתא דאסא כתבו שמקדשת מספק מטעם שמא שוה פרוטה במדי אפילו שדיא זוזי דאית בה הואיל ולא השליכה הציפתא כמו שיתבאר ויש חולקין עוד לומר שאפילו נודע בודאי אינו כלום שאין לה אלא מקומה וכמו ששנינו גבי הקדש אע"פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותם מפני השבח שאם תלקח לו כסות בשלשים דינרין הוא משביח מנה וכן פרה אם ממתינין לה באיטליז משבחת וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך אין להקדש אלא מקומו ושעתו ולא יראה כן שהרי כשהקשו לשמואל הקשו והא אנן בשוה פרוטה תנן כלומר דמשמע דודאי שוה פרוטה אלמא משווי הפרוטה לבד הוא מקשה לו ובזו הוא שיש קפידא ר"ל שיהא שוה פרוטה באיזה מקום הא בריחוק המקום ששוה בו פרוטה אין קפדין בו ומכל מקום גדולי הרבנים כתבו בפרק שני בענין אנסא דארחא שרמזנו עליה למעלה דברים המוכיחים שצריך שיהו הקדושין שוים פרוטה כאן אלא שאיפשר לפרשה בדרך אחרת ושמא אף הם לא כיונו בה לכך וכתבו גדולי ספרד שכל חשש שמא שוה פרוטה במדי אם נשאת לאחר מוציאין אותה ממנו אבל אין מפקפקין בזרע שלהם לפסלם אלא אם כן היה שם חשש עדים שידעו שבאותה שעה היה שוה פרוטה:

אע"פ שביארנו בקדושי ביאה שהם קדושין גמורין מן התורה מכל מקום הואיל והדבר מסור לעדי ייחוד אין ראוי להקל ראש בכך אלא יקדש בכסף או בשטר ומכל מקום העושה כן הואיל וקדושי תורה הם ובסיגנון של כונת אישות כגון ששדך תחלה אינו בר מלקות הא כל שקדש בביאה בלא שידוכין ראוי להלקותו הואיל ותחלת ביאתו לא נראית לשם אישות הא מקדש בכסף או בשטר בלא שדוכין וכן המקדש בשוק אע"פ שהדברים מכוערין אין מלקין אותו:

המבטל את הגט משנתנו לשליח קודם שיגיע לידה ושלא בפני השליח שהוא מבוטל כמו שיתבאר במקומו ונמצא מכשיל את האשה לינשא ראוי לבית דין שבאותה העיר לגעור בו ולקנסו אלא שאינו בר מלקות ומכל מקום אם בפני השליח בטלו אין בזה כלום שהרי השליח נזהר מליתנו לה הואיל וידע בבטולו:

המוסר מודעא על הגט שהיא מודעא כמו שהתבאר במסכת ערכין וכן שהיא מודעא אף בלא אונס אלא בגלוי הדעת לבד וכמו שביארנו דינה בשלישי של בתרא הואיל ומכל מקום הוא מוסרה דרך זדון ושלא מצד שום אונס ראוי גם כן לגעור בו מפני שהוא פירצה והכנת מכשול שמא תלך ותנשא אלא שאינו בר מלקות ומכל מקום כל שעושה כן מצד אונס אין כאן לא גערה ולא נזיפה ואפילו לא נודע האונס לעדים הואיל ומכל מקום הוא מגלהו להם אין כאן גערה כלל:

המצער שליח ב"ד הבא להזמינו לדין או למשכנו ומבזהו אע"פ שהוא בר נדוי כמו שיתבאר במקומו אין מלקין אותו:

וכן מי שחלה עליו שמתא שלשים יום על שלא בא לדין ועדין אינו רוצה לבא אע"פ שחוזרין ומנדין אותו כמו שיתבאר במקומו אין מלקין אותו:

חתן הדר בבית חמיו אם היא חשודה ממנו מלקין אותו על לא טובה השמועה הא כל שאינה חשודה אע"פ שהדבר מכוער אינו בר מלקות:

ובכל אלו אע"פ שאין שם מלקות כתבו הגאונים שמנדין אותם והכל לפי ענין הפירצה וכח הב"ד וצורך המקום והשעה ומכל מקום בחתן הדר בבית חמיו כתבו גדולי הדורות שלא נאמרה אלא בדורות הראשונים אבל בזמנים הללו שבנות ישראל גדורות ביותר אין חוששין לכך אלא שאם אירע שם רנון ודבת עם חוזרין לראשונות ויש פוסקים בכלם שמלקין עליהם כלישנא קמא דרב וכן כתבוה גאוני ספרד בחמשי של יבמות:

נתן לאשה פחות משוה פרוטה וכן שהוא דבר שאינו מתקיים שאין לחוש בה לשוה פרוטה במדי שאין כאן חשש קדושין כלל אלא שהטמין בתוכו דבר השוה פרוטה והיא אינה יודעת בכך ואחר שבא לידה ומרגישים בו שאינו שוה פרוטה הוא אומר שתהא מקדשת בדבר הטמון בה כגון שנתן לה עלה של כרוב וטמן בה חתיכת זהב והרי שמצד הכרוב אינו שוה פרוטה אלא שאחר שקבלתה הוא אומר שתתקדש לו בחתיכת זהב הטמונה שם או שאומר שבאותו דבר היה מכוין לקדש אם היא אומרת ר"ל שהיא מתרצה בכך הרי היא מקדשת ומכל מקום נראה דוקא שהעדים שם ששומעין הודאתה שאם לא כן הרי בשעת קבלתה לא נתקדשה בדבר הטמון שם שהרי לא ידעה היא בכך ואפילו אמר לה תחלה בדבר זה ולא פירש בעלה של כרוב זה מכל מקום אף היא לא סמכה דעתה אלא על מה שהיא רואה והראיה שהרי בנתן לה כוס מלא מים ואמר לה התקדשי לי בכוס זה לדעתנו אינה מקדשת אלא בכלי ואם אין הכלי שוה פרוטה אינה מקדשת אעפ"י שהמים מצטרפים לפרוטה שאין דעתה על המים כלל כל שכן במה שלא ראתה ואם תאמר התם הוא שאמר בכוס זה ולא הזכיר המים הרי אם מלא יין הוא בהפך ר"ל שדעתה על היין כמו שיתבאר בפרק שני אלמא הכל תלוי אחר מה שדעתה עליו וכשאומר אחר כן שתתקדש בדבר הטמון שם צריך שיהיו שם העדים שישמעו הודאתה ויראה לי שאף הקדושין אינם חלים אלא מאותה שעה ואם אין עדים שם בשעת הודאתה נמצאו אלו קדושין שלא בעדים שאפילו שניהם מודים אינה מקדשה אע"פ שבעל מנת שאני צדיק ונמצא רשע אמרו שמקדשת שמא הרהר תשובה בלבו ואע"פ שלא ידעו העדים אם הרהר תשובה ואין אומרים שתהא כמקדש בלא עדים בזו כיון שאמר על מנת שאני צדיק ודאי הרהר לעשות תשובה בלבו ואע"פ שלא ידעו העדים אם הרהר תשובה ואין אומרים שתהא כמקדש בלא עדים בזו כיון שאמר על מנת שאני צדיק ודאי הרהר לעשות תשובה ומכל מקום יש מוכיחים משם שאין צורך שידעו העדים קיום התנאי אם נתקדשה על תנאי הואיל וראו הקדושין שהרי בזו לא ראו העדים שיהא צדיק עכשו ואם לא הודית אלא שאמרה אינה רוצה בקידושיו אינה מקדשת כלל שתקה יראה מסוגיא זו שמקדשת מספק ואע"פ שאמרו שתיקה דלאחר מתן מעות לא כלום הוא כמו שיתבאר בזו יש לדון בה שמאחר שמתחלה בתורת קדושין בא לידה אם איתא דלא ניחא לה היה לה לזרקם שהרי אף אם יאבדו בזריקה אינה חייבת הואיל ולא זרקתו ממש במקום האבד ואע"פ שהקשו בה שאף היא סוברת כך ר"ל שאע"פ שבאו לידה בתורת קדושין תתחייב בזריקתם וכלהו נשי לאו דינא גמירי מכל מקום רבינא שהוא בתרא שלח להו חושו לה והילכך מקדשת מספק ומכל מקום אם למדוה את הדין ואמרו לה אם אינך רוצה בקדושין זרקהו לפניו שאינך חייבת בכך או שתאמר שאינה רוצה אלא ששתקה בזו ודאי מקדשת בודאי וכן כתבוה חכמי ההר אלא שאני מפקפק בראשונה ר"ל כשאמרו לה לזרקם שאינה חייבת בכך שמא חוששת להתבזות ולבא לבית דין על כך:

ממה שכתבנו אתה למד שאם זרקתם במקום האבד חייבת הואיל וידעה במעות וכן אמרו בבבא קמא פרק דיר הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה של כסף היא פשעה בו משלמת של כסף הזיקתהו משלמת של זהב דאמר לה נהי דנטירותא דכספא קבילת נטירותא דזהב לא קבילת מכל מקום אזוקינהו למה לך ומכל מקום אם קודם שהודיעה שיש שם דבר טמון זרקתהו במקום האבד אינה חייבת אלא על אותו דבר שהיתה יודעת בו וקצת גאוני ספרד כתבו בענין זה קצת דברים שלא נראה לנו:

אמר לה כנסי סלע זה בפקדון ובשעה שמסרו לידה אמר לה התקדשי לי בו ושתקה הרי זו מקדשת אחר שהבינה בלשון הקדושין שקבלתה מוכחת שרוצה היא בכך אבל אם אמר לה כנסי סלע זה בפקדון ומסרו לידה על דעת כן ואחר שבא לידה אמר לה התקדשי לי בו אם הודת ר"ל שאמרה הן או רוצה אני הרי זו מקדשת אבל אם שתקה אינה מקדשת כלל ששתיקה שלאחר מתן מעות אינה כלום אפילו לקדושי ספק ואין לדון בזה שאם אינה רוצה היה לה לזרקם בפניו שבזו ודאי הואיל ובתורת פקדון בא לידה סוברת היא שאם תזרוק ויאבדו שתהא היא חייבת בכך ואע"פ שמן הדין כל שזורקתו לפניו ואומרת הילך פקדונך אינה חייבת עוד בפקדון זה שכל נפקד מחזיר כל שעה שירצה מכל מקום היא סוברת כך והדברים מוכיחים שהיא סוברת כך ויש מפרשים מכח קושיא זו שקבלתם לזמן ידוע והוא אמר לה התקדשי לי בו שלא היתה רשאה להחזיר לו תוך הזמן ודברים זרים ואין צורך בכך:

גמרא האיכא סהדי באורית גר"ת בוא"ו וכן גורס בערוך ול"ג באירי ביו"ד ואורית הוא מערב כמו אורייא דבפ' לא יחפור גבי שכינה במערב דקאמר מאי אוריה אויריה ולא כמו שפרש"י שפי' אוריה במזרח אוי' שלפני השכינה והשתא ניחא דבני בבל היו אומרים האיכא סהדי באורית דהיינו מערב שקורים לבני ארץ ישראל בני מערבא ורבי חנינא שהיה בארץ ישראל היה אומר עידיה בצד אסתן דהיינו בצד צפון כדאמרי' האי שמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא והיינו רוח צפונית שמתרגמינן מצפון זהב יאתה מאסתנא דהבא יאתה ובבל היתה לצפונה. כדכתיב מצפון תפתח הרעה:

האיכא סהדי באורית אין לפרש ניחוש דילמא איכא סהדי באורית דלמה יש לנו לחוש מספק ועוד דההיא דר' חנינא דמייתי הכא דאמרי ליה רבנן בפ"ב דכתובות והא איכא סהדי במדינת הים אין לפרש דקשיא להו דניחוש מספק דא"כ תיקשי להו מתני' דהתם דקתני בהדיא נשביתי וטהורה אני נאמנת והא נמי ליכא למימר הא איכא סהדי דידעי דודאי איכא סהדי דפשיטא דעל זה ראוי להחמיר עד שנחקור דברי העדים הילכך נ"ל והא איכא סהדי כלומר יצא הקול שיש עדים באורית במדינת הים:

ועל דמקדש בביאה פר"ת משום פריצותא לפי שצריך עדי ביאה או עידי ייחוד ודבר מכוער הוא להעמיד עדים על כך וקשה דביבמות (פ"ג) מייתי לה גבי מצות יבום מקדש ואח"כ בועל לא קדש לוקה מכת מרדות מדרבנן כדרב. והתם לא מצי לפרושי משום עידי ייחוד דאפי' אי קדיש תחלה אכתי צריך עידי ייחוד דיבמה אינה נקנית מדאו' אלא בביאה. ונ"ל דהיינו פריצותא דעושה תחלת קניינו בביאה דומיא דקדיש בלא שידוכין:

ומאן דמבטל גיטה אי אמרי' ביטלו מבוטל ניחא דשמא אשה זו לא תדע בביטול ותנשא ומיהו רב יוסף גופיה אית ליה בפ' השולח בטלו אינו מבוטל ואיכא למימר מ"מ מוציא לעז הוא על הגט:

ועל דמצער שליח דרבנן פירש"י שליח ב"ד וגר' דבחנם דחק לפ' כן דלקמן בפ' בתרא מייתי לה אהא דמצער לשמעיה דרב יהודה דהוה שקיל בשרא דטבחא דהא דשמתיה רב יהודה שמתא עדיפא מניגודא כדאמרינן בפסחים (בפ' מקום שנהגו) החמיר עליו בשביל שגם עליו דיבר דאמר מאן יהודה בר שייסקל דשקיל בשרא מקמאי:

ועל דמסר מודעא אגיטא ואעפ"י שחזר [*פי' ביטול המודעא] ובטלה איכא מאן דשמע במודעא ולא שמע בביטול:

בכלהו לא מנגיד רב וכו' על זה סמכו לנהוג היתר לדור החתנים עם חמיו בזמן הזה אע"ג דכולהו אמוראי לית להו דשמואל דהא רב יוסף קאמר הכא נגדי' כרב ורב יהודה לקמן בפ' בתרא דשמתיה לההוא גברא:

בשעת מתן מעות מקודשת גר דל"ג בין רצתה בין לא רצתה כדמוכח לקמן דקאמר וליתני מקודשת סתם כי התם:

צער לידה יולדת בקושי והיתה רוצה שתאסר על בעלה:

אמרי איכא סהדי באידית. שם מקום:

אותן [העדים] היו כאן והלכו להם ונחוש להם:

דרבי חנינא בכתובות גבי בנתיה דמר שמואל דאשתביין:

אסתן. צפון כלומר לא נחוש לעדים שאינם כאן:

בשבויה שהרבה קולות עשו בה חכמים והטעם שאע"פ שנשבית לא היה לנו לאוסרה מספק שהי' לנו להעמיד' על חזקה ובחזקת כשרה היתה. אבל הכא הרי יצאתה מחזקת פנויה שהרי קבלה קדושין ואיתרע לה חזקה ואע"ג דהשתא לית בהו שוה פרוטה הואיל ונפק קלא דההוא יומא דקדיש הוה ביה שוה פרוטה חיישינן לה. ורב חסדא סבר הואיל והשתא חזינן דלית בהו שוה פרוטה יש לנו להעמידה בחזקת פנויה דומיא דשבויה. ואע"ג דקיימא לן כשמואל דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי ולגבי האי מילתא לא נפקא לן מידי. לגבי שאר מילי דאשת איש נפקא מינה דחיישינן לעדים שאינם כאן והוא שיצא קול כל דהו אבל אם לא יצא קול כלל ודאי לא חיישינן לסהדי כמו שבארנו בכתובות פרק האשה שנתארמלה:

מההיא משפחה שיצאו מאותה אשה שהתיר רב חסדא לשני:

שוטיתא. בד של הדס:

בביאה ובשוקא ובלאו שידוכי משום פריצותא. דמבטל גיטא ששלח גט לאשתו וקודם שיגיע גט לאשתו ביטלו בפני שנים ונפיק מיניה חורבא שהשליח הולך ונותנו לה והיא הולכת ונשאת ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וכ"פ הר"ם:

ור"ש פי' שהגיע בשליח ובטלו שמא יתננו לה השליח אחר שביטלו ותנשא בו:

מודעא היא בשני עניינים אם אמר לשנים כל גט שאכתוב לאשתי הרי הוא בטל או אפילו אם הוא מאלו שכופין אותו להוציא הואיל והודיע להם שמחמת אונסו יאמר רוצה אני אי לא בטיל ומיהו אינו גומר בלבו לגרשה דלאו הוי גיטא עד דמבטל גיטא למודעיה בתר דאכתוב תו לא מהני דהא מיד דאכתוב הו"ל כחספא דהא איבטיל כמו שנבאר בג"ה בהשולח. וכן אם מודיע להם שהוא אנוס אע"ג דהוי מאלו שכופין אותו להוציא הואיל והודיע להם שמחמת אונסו יאמר רוצה אני אי לא בטיל למודעא בהדיא מקמי דאיכתיב גיטא לא הוי גט כשר דאונסא בלא מסירת מודעא בעינן דנימא בהדיא רוצה אני והיכא דמסר מודעא בהדיא בעינן דליבטיל במודעיה כדאיתא בערכין וכמו שביארנו פ' המגרש וכל מודעא דגיטא אע"ג דלא ידע בההוא מודעא הויא מודעא ואע"ג דאמרינן כל מודעא דלא כתיב בה ידענא ביה באנסא דפלוני לאו מודעא היא ה"מ במקח וממכר אבל בגט הויא מודעא דכל מודעא גילוי מילתא בעלמא הוא כדאיתא בחזקת הבתים ובטיל גיטא ובהדיא אמרינן בערכין (דף כא) גבי הא מילתא אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא:

שליחא דרבנן שמכה שליח ב"ד שמזמין לדין או כשעשה שליחותו ומה שצוו לו ב"ד:

תלתין יומין דעמד כל כך בשמתא ולא אתי למשרי שמתיה:

חתנא אית דמפרשי חתן שקדש ארוסתו ודר בבית חמיו משום פריצותא:

דחליף. שעובר על הפתח:

מידם. כמו דומה. יצא עליו לעז מחמותו:

ש"מ שמי שנטען על ערוה לא יראה על פתח ביתה כלומר באותה שכונה ואם עבר מכין אותו מכת מרדות:

ולשון הר"ם באיסורי ביאה פ' ה' מי שנטען על ערוה או מי שיצא עליו שם רע לא ידור עמה בבית אחד ולא יראה באותה שכונה ומעשה באחד שהיו מרננין אחריו עם חמותו והכו אותו חכמים מפני שעבר על פתח ביתה ע"כ. נראה דלענין דירה נתן הר"ם לנטען על הערוה דין כהן שגירש דאמרינן בהאשה שנתאלמנה לא תדור עמו במבוי והשוה ריחוק דירה לערוה שהיא בכרת גבי ישראל. עם דירה דגרושה לגבי כהן שהיא בלאו והטעם דלאו דכהונה חמיר וערוה שהיא בכרת חמירא:

נהרדעי וכו' והלכתא כרב יוסף דאכולהו מנגיד רב וכן פסק הר"ם. מיהו לא הביא חתנא דדייר בבי חמוה לענין מכת מרדות. אלא שכתב בקדושה פרק כ"א וכן על האיש שידור בבית חמיו שזו עזות פנים ע"כ נראה שפירש חתנא אפילו נשאת. ור"ש פי' שמא יכשל בחמותו שסתם חמות אוהבת חתנה. ולזה הפי' קשה אמאי אמר בי חמוה היה לנו לומר בי חמותו דלדידיה אם אין לו חמות מותר:

ציפתא. אגודה של הדס. ור"ש שפי' מחצלת שאמר לה הרי את מקודשת לי בזה והיא קבלה בתורת קדושין ואמרה הן או שתקה שהרי הבינה הלשון:

אמרו ליה אותן העומדים. והא לית ביה שוה פרוטה (ואסרה רבא) דלא הוה ס"ל הא דשמואל:

שקלתה כלומר לא זרקתה אלא הלכה לה עם האגודה ולא אמרה כלום כשאמר תתקדש לי בד' זוזי דאית בה:

תתקדש לי גרסינן ואית דאמרי דאפילו לא אמר לה השתא לי הוו ידים מוכיחות דהא מעיקרא אמר לה לי:

שתיקה דלאחר מתן מעות. שהרי מעיקרא כשנטלה האגודה בתורת קדושין לא היה דעתה אלא על האגודה שהרי לא היו נראין המעות אע"ג דאמר לה בזה לא היה דעתה אלא על האגודה והואיל והאגודה אינה שוה כאן פרוטה הקדושין אינן כלום וכי אמר לה בתר הכי תתקדש במה שיש בתוכה הואיל ושתקה אין זה כלום שלא נתרצית והאי דלא שדיתה לאגודה סברא אחייבנא ביה דנשי לאו דינא גמירי כדמפרש רב אחאי לקמן. ואית דגרסי אמרה ליה שנראה מתוך דבריה שאין דעתה אלא על האגודה אבל אם אמר לה בזה ולא נראה מתוך תשובתה שאין דעתה אלא על מה שהיא רואה דעתה על כל מה שבתוכה ואפילו אין בה באגודה שוה פרוטה אם יש במה שבתוכה שוה פרוטה מקודשת קדושי ודאי ואם בא אחר וקדשה מקודשת לראשון וכ"נ מהל' הר"ם שכתב ואמרה לו:

בד"ה והאיכא סהדי כו' דא"כ אין לדבר סוף דלעולם איכא למיחש כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא ואמאי לא נימא אי לא ידעינן בודאי שלא היה ש"פ בשעת קדושין לעולם איכא למיחש שמא היה ש"פ והוזלה אח"כ ודומיא דהכי לשמואל לעולם חיישינן שמא היה במקום אחר ש"פ ובת"י דברים אלו אינן דפסיקא להו דלא איירי בכה"ג דלישנא והאיכא סהדי באורית לא משמע דניחוש לשמא איכא סהדי ויש ליישב דברי התוס' שלפנינו דמשמע להו דמשום דא"ל אימיה הכי פריך והאיכא סהדי באורית כו' ואי משום דניחוש לשמא איכא סהדי א"כ אין לדבר סוף ולעולם אף בלא א"ל כן אימיה ניחוש לכך וק"ל:

בד"ה בשעת מתן ה"ג ול"ג בין רצתה ובין לא רצתה כדאמר כו' עכ"ל דע"כ אי הוה קתני בין לא רצתה היינו דאישתיקה דאי לא רצתה ממש תקשי כדאמר מכלל דרישא כי אמרה לא כו' וא"כ ליתני מקודשת סתם וק"ל:

גמ' גבי שבויה נמתק ונ"ב בס"א אין זה ויש גורסין גבי שבאי:

רש"י בד"ה ועל חתנה כו' מחתנה הראשון הס"ד:

גמרא אביי ורבא לא סבירא ליה להא דר"ח. (בבא בתרא לג):

תד"ה אם. שהוא חלל ויעבוד כו' בשבת ובזה יש חיוב מיתה. עי' לקמן (סו ב) דאם אח"כ נודע שהוא חלל עבודתו כשרה ודעת הרמב"ם בפ"ו מהל' ביאת ביהמ"ק ה"י דאפי' עבודתו שאחר שהוא נודע שנתחלל לא נתחללה וא"כ לכאורה אין בו חיוב מיתה. ולפמש"כ יבמות (לג ב) בדעת רש"י דאף דשחיטה כשרה בזר לכתחלה מ"מ שבת לא נדחה אצלו ע"ש. י"ל דה"ה בחלל או אפי' כש"כ. ועמש"כ בס"ד בחולין (צו). ומה שהקשה בתור"ע בכתובות אות כ"ב על הי"מ אלו. עמש"כ ביומא (נה ב):

תד"ה בשעת. כדאמר לקמן כו' כי התם. ר"ל דכוונת כי התם הוא על ברייתא זו וכדפרש"י שם וא"כ מוכח להדיא דגרסי' בה מקודשת סתם. ודברי מהרש"א בזה תמוהים:

גמ׳ לאו כל כמינה דאימך דאסרה לך עלאי כצ״ל:

תוס׳ ד"ה אם הקלנו וכו' ולא נהירא שהרי השבוי׳ וכו׳ דאיכא איסור מיתה. נ"ב דבריו אינם מחוורים לי וכי מה ענין א"א דכי מזיד בה איכא ודאי מיתת ב"ד וכי שגג וכו׳ איכא חטאת קבועה לכל אדם זולת ממזרין מתרבין לשבויה דלא לכהן קיימא דרובא דעלמא לאו כהנים נינהו. ואפי׳ אתרמי דטמאה היא ואנסיבא לכהן ועבד בשהת אכתי מאי הוי אי שוגג הוא לא מיחייב אמידי לא יהא אלא זר שחיטה בזר כשרה ואידך עבודות טלטול הוא דהוי לבד מהקטרה אליבא דמ״ד לחלק יצאה כדאמר בפ״ג דיבמות (לג ע"ב) אבל בחלל אפ"ה לית ביה חיוב לדעתי כיון שעבודתו כשרה כדלקמן פרק האומר (סו ע״ב) א"כ בדין הוא שלא לחוש בשבויה שלא משכחת חיוב מיתה כלל אף בחששא רחוקה דלא שכיחא כלל:

א"ל לאו כל כמינה דאימך דאסרה לך עילואי. והקשה הריטב"א אכתי איהי היאך מישתרי הא שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ע"ש ולע"ד דהכא לא שייך לומר כן כיון דדביתהו דרבי חייא גופא לא הוי ידעה כלום אם נתקדשה בקטנותה כ"א ע"פ אמה א"כ שפיר אמר לה רבי חייא שאין צריכה להאמין לאמה כדי שתאסר עליו ואע"ג דבעלמא אמרינן אי מהימן ליה עד א' כבי תרי מחוייב להאמינו מ"מ שאני הכא שיש אמתלא דמחמת צער לידת בתו אמרה כן וק"ל:

תוספות בד"ה אם הקלנו בשבויה כו' ולא נהירא עכ"ל. עיין בחידושינו בכתובות דף כ"ג:

גמ' ולאו משום דס"ל דשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא. ודקדקו קצת פוסקים מכאן דאין הלכה כשמואל מדמסיק הש"ס הכא ולאו משום דס"ל דשמואל ולפמ"ש בסמוך הא דקאמר שמואל מקודשת דחיישינן שמא ש"פ במדי היינו חששא דרבנן א"כ אין ראיה מכאן דאי משום דס"ל דשמואל לא היו צריכין לפרוש מאותה משפחה כיון שאין כאן חשש ממזרים מדאוריית' אפילו אם יתברר שהוא ש"פ במדי ועוד כיון שהעידי קידושין לא ידעו בשעת קידושין אם ש"פ במדי א"כ הרי לא ראו דבר ברור ולא הוי קידושין כלל דאנן דבר דבר ילפינן דבעינן דבר ברור ואע"ג דבספק קרוב לו ספק קרוב לה מיקרי ספק קדושין דאורייתא הא מסקינן התם דהיינו בשתי כיתי עדים הא בכת א' מוקמינן לה אחזקתה ואפילו את"ל דבכת א' נמי מיקרי ספיקא דאורייתא היינו משום שהספק הוא להעדים גופייהו בשעת מעשה ואיתרע לה חזקת פנוייה טובא משא"כ הכא שהספק הוא מעלמא דלא רמיא עלייהו דעדים לידע אם ש"פ במקום אחר א"כ נראה ברור דלכ"ע אין כאן חשש קידושין דאורייתא ובלא"ה יש לי לדקדק אפילו אם יבואו עדים שהיה ש"פ במדי אכתי כל כת וכת מהעדים ה"ל חצי דבר וקיי"ל דבר ולא תצי דבר וכה"ג יש לדקדק אמאי דאמרי' בשמעתין והאיכא סהדי באידית דבהאי יומא הוי ש"פ ואכתי ה"ל חצי דבר ויש ליישב. מיהו מלישנא דגמרא דקאמר ולאו משום דסבירא ליה דשמואל משמע לכאורה דאי הוי סברי כשמואל שפיר הוי עבדי דפרשי מההיא משפחה דהוי חשש דאוריית' ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה ועל דמבטל גיטא פ"ה כגון השולח גט לאשתו והגיע בשליח כו' ולא נהירא כו' דאטו ברשיעי עסקינן עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דהא ודאי דחיישינן בכה"ג לרשיעי ואין להאמין לעד א' בדבר שבערוה משום דחיישינן ליה דמשקר כדאיתא להדיא בריש גיטין דמקשה הש"ס אמאי מהימנינן להשליח כבי תרי ומשמע התם דף ג' דחיישינן לזיופא ואי לאו משום דמדאורייתא לא חיישינן לזיופ' ומשום תקנת עגונות ודאי לא הוי מהימן הרי דחיישינן לרשיעי ואפילו בממון לא מהימנינן לעד א' דשמא משקר וכ"ש בעדות אשה כדאשכחן בעד א' במלחמה שכתבו התוספות והרמב"ם ז"ל דהטעם הוא שמא משקר ושמא שכרתו האשה א"כ שפיר מצינן למימר דרב מנגיד להבעל המבטל שהניח הגט ביד השליח ואפשר דאתא לידי תקלה שימסור ליד האשה וזימנין דסניא ליה לבעל ותינשא בו כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל:

דרב מנגיד וכו' ועל דמקדש בביאה וכו' משום פריצותא וכו'. כתבו התוספות משום פריצותא מפרש ר"ת לפי שצריך עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער דהוא מעמיד עדים על כך וקשה דביבמות וכו' דהא יבמה דאוריתא ואינה נקנית אלא בביאה אלא נראה לר"י דהיינו פריצות שעושין תחילת קנינן בביאה וכו' ע"ש. וק"ק דהתוספות ביבמות דף נ"ב והריטב"א בשמעתין כתבו בשם ר"ת כמו שפירש ר"י והנה כונת התוספות שכתבו דהא יבמה דאוריתא ואינה נקנית אלא בביאה כלומר וצריכה הביאה בעדים וכן כתב הריטב"א בחידושיו בפירוש:
וראיתי בספר בית מאיר על ש"ע אבן העזר שנדפס מקרוב ושם בסימן קס"ו חזיתיה שתמה על הרב משנה למלך פ"ב דיבום שנסתפק אם ביאת יבמה צריכה עדים ורוצה לדמות לביאת שוגג או מזיד ואינו דומה כלל ויותר תימה על מהרש"ל ביש"ש פרק ר"ג סימן כ"ה שכתב דאין צריך עדים ע"ש באורך ובאמת שהוא תימה על שני המאורות הגדולים שנעלם מהם דברי התוספות והריטב"א וכמו שתמה הרב הנזכר אך מהרש"ל ז"ל שתמה עליו מהריטב"א על הרוב שלא בא לידו כשכתב זה. ומה שתמה על הרב משנה למלך דאינו דומה לביאת שוגג או מזיד לק"מ דאעיקרא בשלא כדרכה וזנות ונתקע הדבר קשה שהיו שם עדים:
ואני הדל מצאתי בתוספי הרא"ש ז"ל ביבמות דף נ"ב שכתב כן בפירוש וכן בשיטת יבמות כ"י לרבוואתא קמאי שכתב כן. גם בהגהות מיימוניות פ"ג מאישות כתב בקצרה כדברי התוספות ע"ש ובשו"ת מחזה אברהם הנדפס מחדש סימן ז"ך אות ד' דף כ' ע"ד כתב הוא ז"ל על דברי הרב מש"ל ז"ל הללו והביא מתשובות כ"י ונעלם ממנו דברי התוספות והריטב"א הנזכרים ובמקום אחר כתבתי יותר בס"ד: