קידושין י ע"ב

דף י - ב

לטמא משכב תחתון כעליון, וכמו שיבואר להלן:

א. אשה הטמאה בטומאת נדה, מטמאה את המשכב שהיא שוכבת עליו, או את המושב שהיא יושבת עליו, בטומאה חמורה. והיינו, שהמושב או המשכב של הנדה, מטמאים אפילו אדם וכלים הנוגעים בהם.

ב. ואפילו היתה הנידה יושבת או שוכבת על עשר מצעות זה על גבי זה, כולם נטמאים בטומאת "משכב" או "מושב", ונעשים "אב הטומאה", והם מטמאים אפילו אדם וכלים, וכל שכן אוכלין ומשקין.

ג. אדם הבועל נדה, נטמא גם הוא, ומטמא אף הוא את עשר המצעות שתחתיו, אלא שטומאתם של המצעות קלה היא יותר מאשר מושב הנדה עצמה, והרי הם טמאים רק כ"עליונו של זב". כלומר, כבגד שהזב נושאו מעליו, שהוא נטמא רק בטומאת "ולד הטומאה" [המכונה גם "ראשון לטומאה"], ובכוחו לטמא אוכלין ומשקין בלבד, אבל לא אדם וכלים. ^[327]

ד. אשה שהיא בת שלש שנים ויום אחד, ביאתה ביאה.

ולפיכך, אם היתה נדה, אדם הבועל אותה, הרי הוא נטמא, כאמור לעיל, בטומאת בועל נדה, שטמא שבעת ימים, וטומאתו היא חמורה, שהוא נטמא בתורת "אב הטומאה".

וכאמור, טומאתו חלוקה מטומאת הנדה עצמה, ^[328]  328א  בכך שהוא מטמא את המצעות שהוא שוכב עליהן בטומאה קלה בלבד, "לטמא משכב תחתון", שתחת עשר מצעות, "כעליון", כבגד שמעל הזב, שהוא טמא רק בתורת ולד הטומאה, ולא בטומאת אב הטומאה [שבו טמא המשכב שתחת הנדה].

וכן, בת שלש שנים ויום אחד, אם נשאת לכהן, אוכלת בתרומה, כדין אשת כהן. ^[329]

אבל פחות משלש שנים ויום אחד, אין נישואיה נישואין, הואיל ואין ביאתה ביאה. ^[330] וכן, אם בא עליה אחד מכל העריות שבתורה, הרי אלו מומתין על ידה, הואיל וביאתה ביאה.

ואולם היא - פטורה! שהרי קטנים אינם בני עונשין.

וכן, אם היא בת כהן, ובא עליה אחד מן הפסולין לכהונה [כגון: גוי, עבד, נתין, ממזר, או חלל], ^[331] פסלה בביאתו מן הכהונה, מלהנשא לכהן. ^[332] ומלאכול בתרומת בית אביה, אם היא כהנת. ^{[333] [334]}

עד כאן דברי המשנה במסכת נדה שהביא רבא.

ומוכיח עתה רבא מדברי המשנה הללו, שביאה עושה קידושין בלבד ולא נישואין:

קתני, שנינו בתחילת המשנה: בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה. וקתני בהמשך המשנה: ואם נישאת לכהן אוכלת בתרומה.

ומשמע שגם אם התקדשה בביאה [ולא בכסף ושטר], כפי ששנינו ברישא, היא אינה אוכלת בתרומה עד שתנשא. ומוכח, שביאה עושה אירוסין בלבד, ולא נישואין!

ודוחה הגמרא את ראית רבא, כי אפשר לפרש את דברי המשנה באופן אחר:

הכי קאמר התנא במשנה ההיא:

א. בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, והביאה הרי היא כנישואין.

ב. אי הני נשואין, דכהן נינהו, אם אותם נישואין שנעשו על ידי קידושי ביאה [שכאמור, הם גם נישואין], היו נישואין לכהן, הרי זו אוכלת בתרומה.

ומאחר שאפשר לפרש את דברי המשנה ההיא בנישואין שעל ידי קידושי ביאה לכהן, חוזרת השאלה: האם ביאה עושה אירוסין בלבד, או אף נישואין? תא שמע ראיה מברייתא שביאה עושה אף נישואין:

שנינו בברייתא: ^[335] וכבר שלח יוחנן בן בג בג אצל רבי יהודה בן בתירה לנציבין שאלה:

שמעתי עליך, שאתה אומר: ארוסה בת ישראל שהתארסה לכהן אוכלת בתרומה אף על פי שלא נשאת. וכי אמנם אמרת כך?!

שלח לו רבי יהודה בן בתירה לבן בג בג תשובה על ידי שליח:

ואתה, וכי אי אתה אומר כן?!

הרי מוחזקני בך שאתה בקי בחדרי תורה. ואם כן, וכי יתכן שלדרוש בקל וחומר אי אתה יודע?!

הרי יש לדרוש מקל וחומר שבת ישראל שהתארסה לכהן אוכלת בתרומה -

ומה שפחה כנענית, שאם הכהן לא קנה אותה בכסף, אין ביאתה של הכהן בה, מאכילתה בתרומה. ^[336]

אך אם היא נקנתה לכהן בכסף, כספה, שנקנית בו, מאכילתה בתרומה.

לפי שנאמר [ויקרא כב] בענין אכילת תרומה: "קנין כספו [של הכהן] הוא יאכל בו".

ומוכח שכח קנין הכסף גדול יותר מכח קנין הביאה לענין האכלת תרומה.

אם כן, זו, אשת כהן, שביאתה מאכילתה בתרומה, וכפי שיבואר להלן ^[337] -

אינו דין שכספה, הכסף שנקנית בו, מאכילתה בתרומה, אף על פי שלא נכנסה לחופה?!

שהרי כח קנין הכסף גדול הוא מכח הביאה לענין האכלת תרומה! ולפיכך, מן התורה אכן בת ישראל שהתארסה לכהן אוכלת בתרומה, אף על פי שלא נכנסה לחופה.

אבל, מה אעשה, שהרי אמרו חכמים: אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מדרבנן, עד שתכנס לחופה.

עד כאן דברי הברייתא.

וכדי להוכיח מכאן שביאה עושה נשואין, דנה הגמרא בדברי הברייתא:

רבי יהודה בן בתירה הוכיח מכך שביאה מאכילה את האשה בתרומה, שאף כסף הקידושין מאכילה בתרומה. ויש לשאול: היכי דמי, באיזה אופן הוכיח רבי יהודה בן בתירה, שקנין כסף של כהן מאכיל את בת ישראל בתרומה, בדומה לביאה שעושה הכהן?

אי, אם תאמר שמדובר בביאה שעל ידי חופה, ^[338] כגון שנכנסה לחופה, ולאחר החופה בא הכהן עליה.

ובאותו אופן מדובר גם בכסף על ידי ^[339] חופה.

אי אפשר לומר כן.

שהרי אם האשה נכנסה לחופה לאחר קנין קידושין, אזי בתרוייהו מיכל אכלה, בשניהם בין בכסף ובין בביאה, האשה אוכלת משנכנסה לחופה, ואפילו מדרבנן!

ומדוע אמר בן בתירה "אבל מה אעשה, שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה"?

והרי מדובר שאכן היא נכנסה לחופה, וראוי שתאכל בתרומה!

ואלא שמא תאמר, שרבי יהודה בן בתירה אמר בביאה שמאכילה בתרומה על ידי שנכנסה כבר לחופה, ומכאן הוא למד לכסף שמאכיל בתרומה אפילו שלא על ידי חופה.

הרי גם כך אי אפשר לומר! שהרי, הכא, בביאה יש תרתי, ואילו הכא בקנין כסף, יש רק חדא!

דהיינו, הביאה הזאת מאכילה בתרומה על ידי צירוף שני קנינים: הביאה עצמה, והחופה.

ואילו בכסף מדובר בקנין אחד בלבד!

ואם כן, האיך אפשר ללמוד שכסף יאכיל בקנין אחד בלבד מביאה כזאת שאינה מאכילה אלא על ידי שני קנינים?

אלא לאו, בהכרח שבן בתירה דיבר בביאה שלא על ידי חופה, שדי בביאה זו להאכיל בתרומה, ולמד מכך לכסף, שאף הוא מאכיל שלא על ידי חופה.

ובכך שניהם שוים, שמאכילים על ידי קנין אחד.

וחכמים גזרו ואמרו, אין האשה אוכלת על ידם עד שתכנס לחופה.

ואם כן, יש להוכיח מכאן שביאה עושה נישואין:

שהרי אי אמרת בשלמא, דברי הברייתא מובנים אם תאמר שביאה נישואין עושה. כי מאחר שהביאה עושה נישואין, ואילו כסף אינו עושה אלא אירוסין, משום הכי פשיטא ליה דאלימא לה ביאה מכסף. לפיכך פשוט לו לבן בתירה שהביאה עדיפה מכסף, ואין ספק שהיא מאכילה בתרומה. לפי שנאמר בענין תרומה: "כל טהור בביתך יאכל אותו". ודרשו מכאן חכמים, שאשה נשואה אוכלת מן התרומה. מפני שהיא בבית בעלה. ומאחר שביאה עושה נישואין, ודאי שהיא מאכילה בתרומה.

אלא, אבל, אי אמרת שביאה קדושין בלבד היא עושה, אם כן קשה:

מאי שנא הכא, במה שונה ומיוחדת הביאה, דפשיטא ליה לרבי יהודה בן בתירה שהיא מאכילה בתרומה.

ומאי שנא הכא, במה שונה ומיוחד הכסף, דמספקא ליה אם הוא קונה, עד שהוצרך ללומדו מביאה?

אלא בהכרח יש להוכיח מהברייתא שביאה עושה נישואין.

ודחינן את הראיה:

אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם אימא [אומר] לך שמדובר בביאה שמאכילה על ידי חופה, ומכאן למד בן בתירה שכסף מאכיל שלא על ידי חופה.

אלא שהקשנו על כך: וכי אפשר ללמוד שכסף בפני עצמו מאכיל, מביאה שאינה מאכילה אלא על ידי שני דברים [א. ביאה, ב. חופה]?!

ורב נחמן בר יצחק עונה על כך: ודקאמרת הכא תרתי והכא חדא, ועל מה ששאלת: הרי ביאה מאכילה על ידי שני קנינים' ואיך אפשר ללמוד מכאן שכסף יאכיל בקנין אחד? יש להשיב:

קל וחומר מיהא, איתיה. בכל זאת אפשר ללמוד מקל וחומר שכסף יאכיל אף בלא חופה. וכדלהלן:

והכי שלח ליה, וכך שלח בן בתירה לבן בג בג: ומה שפחה כנענית, שאם הכהן לא קנה אותה בכסף אלא בא עליה, אזי אין ביאתה מאכילתה בתרומה אפילו על ידי חופה, ובכל זאת כספה מאכילתה בתרומה בלא חופה. ומכאן שכח הכסף בלא חופה, גדול יותר מכח ביאה וחופה גם יחד. ^[340]

ואם כן, זו, אשת כהן, שביאתה מאכילתה בתרומה על ידי שנכנסה לחופה, וכי אינו דין שנאמר, שכספה מאכילתה בתרומה אף בלא חופה?! שהרי כח הכסף בלא חופה, גדול מכח ביאה וחופה גם יחד!

והוסיף בן בתירה ואמר: אבל מה אעשה? שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, משום הגזירה דהזכיר עולא לעיל [ה א]: מאחר שארוסה נמצאת בבית אביה, יש לחשוש שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה בבית אביה, ותשקנו לאחיה ולאחיותיה, והם אסורים לאכול תרומה, שהרי הם אינם כהנים.

ולפי זה, רב נחמן בר יצחק מבאר גם את טעמו של בן בג בג, שנראה מדברי הברייתא שהוא לא דרש את הקל וחומר הזה. ולדעתו, ארוסה אינה אוכלת בתרומה אפילו מדאורייתא: ^[341] ובן בג בג סובר, שאין להוכיח משפחה כנענית שכח כסף הקידושין בפני עצמו גדול מכח ביאה וחופר יחד, היות ולגבי שפחה כנענית, כאשר שקנאה בכסף, הוא לא שייר בקנינה כלום, והרי היא שלו לגמרי.

אך הכא, באשה שנקנתה בכסף, שייר בקנינה. שהרי עדיין היא לא נכנסה לרשותו לגמרי, ליורשה ולהטמא לה, עד שתכנס לחופה.

ולפיכך אין ללמוד את כח כסף הקידושין בפני עצמו מכסף השפחה הכנענית.

רבינא חולק על רב נחמן בר יצחק, וסובר, שלא עלה בדעתו של בן בתירה ללמוד שכסף יאכיל בפני עצמו, מביאה שאינה מאכילה אלא בצירוף חופה.

ולפיכך, רבינא אמר: מטעם אחר אין להוכיח מדברי בן בתירה שביאה עושה נישואין:

אף בן בג בג שסבר שאין ארוסה אוכלת בתרומה, מדאורייתא מפשט פשיטא ליה דאכלה משעת הארוסין, בין אם התקדשה בביאה ובין אם התקדשה בכסף. ולפיכך אין להוכיח מכאן שביאה עושה נישואין. שהרי אפילו אם אינה עושה אלא אירוסין, אזי היא אוכלת בתרומה.

ורק לענין איסור מדרבנן, הוא דשלח ליה לבן בתירה.

והכי [וכך] שלח ליה:

אני בן בג בג סובר, שבת ישראל שהתארסה לכהן בכסף או בשטר ^[342] אינה אוכלת בתרומה כל זמן שלא נכנסה לחופה, משום שיש חשש שמא ימצאו בה "סימפון", ^[343] דהיינו מום, ואז קידושיה בטלים מלמפרע, מפני שהתברר שהם קידושי טעות [שהבעל לא קידש אותה על דעת כן]. ואם ארוסה בת ישראל היתה אוכלת בתרומה, נמצא שבסופו של דבר התברר שהיא עברה איסור באכילתה, שהרי קידושיה היו קידושי טעות.

ולפיכך אמרו חכמים שארוסה בת ישראל שהתארסה בכסף או בשטר אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, ומשנכנסה לחופה אין לחשוש שמא ימצא בה מום ויתבטלו הקידושין, מפני שדרך האדם לבדוק את האשה ביד קרובותיו לפני החופה אם יש בה מום, ואפילו אם נמצא שהיה בה מום, ודאי הוא ידע על כך, והסכים להנשא על דעת כן, ואין קידושיו קידושי טעות.

ושמעתי עליך, שאתה בן בתירה, אומר: ארוסה בת ישראל שהתארסה בכסף או בשטר אוכלת בתרומה אפילו מדרבנן. ולא חיישת לסימפון [למום].

האם אמרת כך?!

שלח ליה בן בתירה: ואתה, וכי אתה, אי אתה אומר כן?! הרי מוחזקני בך שאתה בקי בחדרי תורה, וכי לדרוש בקל וחומר אי אתה יודע?!

והלא יש להוכיח מקל וחומר שאף ארוסה שהתארסה בכסף או בשטר אוכלת בתרומה -

שהרי אין ספק, שגם אתה, בן בג בג מודה, שאשה אשר התקדשה לכהן בביאה, אוכלת בתרומה אף על פי שלא נכנסה לחופה. ואין חשש שמא נמצא בה מום שיבטל את הקידושין, מפני שאין אדם מקדש את האשה בביאה לפני שהוא בודק אם יש לה מום.

ולכן, אפילו אם נמצא בה מום, אין הקידושין בטלים, שהרי הבעל ידע מכך, ולמרות הכל הוא קידש אותה. ואין אלו קידושי טעות.

ולפי זה יש ללמוד בקל וחומר, שאשה אשר התארסה לכהן בכסף, תאכל בתרומה אפילו מדרבנן, ואין חוששים לסמפון:

ומה שפחה כנענית, שאין ביאתה לכהן מאכילתה בתרומה, ובכל זאת כספה מאכילתה בתרומה, ולא חיישינן לסמפון, ואין חוששים שמא נמצא בה מום, ויתבטל קניינה משום שהוא מקח טעות.

אם כן, זו, אשת כהן, שביאתה מאכילתה בתרומה אפילו אם לא נכנסה לחופה, ונמצא שכח אכילתה בתרומה גדול מכח שפחה כנענית שאינה אוכלת על ידי ביאה -

וכי אינו דין לומר שכספה מאכילתה בתרומה כשם שמצאנו בשפחה כנענית, ולא ניחוש לסימפון?!

מה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה וכו'. קשיא לי מי דמי התם ביאה באיסור הוא וכיון שהיא אסורה איסור גמור היאך תקנה ודמיא למאי דפרכינן לעיל שאין קנינה לשום אישות ואת"ל דההיא לאו פריכה הוא הא עדיפא טפי דלא חזיא לאישות כלל ומתוך הדוחק יש לי לומר דלאו ק"ו ממש הוא אלא שהוקשו כסף שבבת ישראל לכסף שבשפחה כנענית (ס"א ונשאו בה ק"ו לחזק הדבר וזהו שאמר גבי שפחה כנענית) לא שייר בקנינו והכא שייר בקנינו כלומר ואין מקישין כסף זה לכסף זה:

נשאת לכהן אוכלת בתרומה. אבל פחות מג' שנים ויום אחד אינה אוכלת בתרומה, דכיון דאיתה ביאתה ביאה חופתה אינה חופה, כך פירש רש"י. ונראה שהזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כך, מדאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות נז, ב) אתמר רב אמר יש חופה לפסולות ושמואל אמר אין חופה לפסולות. אמר שמואל ומודה לי אבא בקטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה. ואמר רבא עלה אף אנן נמי תנינא בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וכו', דאלמא לכאורה משום דאין לה חופה הוא. ותמיהא לי דהא ארוסה מדינא אכלה, דקנין כספו היא, כדעולא דאמר (לעיל קידושין ה, א) דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, ומה טעם אמרו אינה אוכלת, או משום דעולא או משום סמפון, וכל שנכנסה לחופה כי אין ביאתה ביאה מאי הוה, מכל מקום לא משום דעולא איכא ולא משום סמפון איכא, ולא גרע ממסר האב לשלוחי הבעל וקבל הבעל מומין שאוכלת בתרומה אע"פ שלא נכנסה לחופה כדאיתא בסמוך הואיל וליכא משום דעולא ולא משום סמפון. וההיא דיבמות הכי קאמר הואיל ואין לה ביאה ליפסל בה אין לה חופה, כלומר אין החופה פוסתה מלאכות בתרומה, וכן פירש שם רש"י וכן פירש ר"ח, והיינו דמסיק רבא התם אף אנן נמי תנינן בת ג' שנים ויום אחד וכו' בא עליה אחד מן הפסולין פסלה, בא עליה אחד מן הפסולין היא דמיפסלא בביאה מיפסלא בחופה, הא פחותה מבת ג' ויום אחד לא מיפסל בביאה ולא מיפסלא בחופה.
ונראה כפירוש רבותינו בעל התוס' שפירשו דכיון שאין ביאתה ביאה אף הוא חוזר ומשלחה אצל האב ואיכא משום דעולא ואיכא משום סמפון, ובראויה לביאה בדק לה עד שלא תכנס לחופה, שאינה ראויה לביאה לא בדק לה. ואפשר לומר שאף רש"י כך פירש הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה, כלומר שאף הוא אינו בודקה בחופה, והלכך אין לה דין חופה לאכול בתרומה על ידי אותה חופה.

ומה שפחה כנענית דאי ביאתה מאכילתה בתרומה כספא מאכילתה בתרומה ולא חיישינן לסמצפון זו שביאתה מאכילתה בתרומה וכו'. פירש רש"י ז"ל דבנישאת מודו דלא חיישינן לסמפון, דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו ויודע וקבל עליו. וקשיא לי אם כן מאי קל וחומר, דהא כסף בכי האי גונא נמי מיכל קאכלה, כלומר אם קדיש בכספא ובדק או דקבל עליו וכדאמרינן בסמוך איכא בינייהו קבל מסר והלך, ופירש רש"י ז"ל קבל הבעל המומין דמשום סמפון ליכא. ויש לומר דקל וחומר מיהא איתאי וכדאמרינן לעיל, והכי קאמר ומה שפחה כנענית שאין ביאתה אפילו בבדיקה מאכילתה בתרומה כספא גרידא מאכילתה בתרומה ולא חיישינן לסמפון, זו שביאתה בבדיקה מאכילתה בתרומה אינו דין שכספא גרידא מאכילתה בתרומה ולא חיישינן לסמפון.

ומטמא את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון. פי' נדה מטמא משכב ומושב טומאת מדרס לטמא אדם וכלים ואפילו עשר מצעות זו ע"ג זו התחתון טמא טומאה חמורה והבועל נדה גם כן מטמא משכב ומושב אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו אלא שאינו מטמא אותם טומאה חמורא לטמא אדם וכלים כאב הטומאה אלא לטמא אוכלין ומשקין כראשון לטומאה כדין עליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין כדאי' במסכת נדה והיינו ומטמא [את] בועל' שהוא מטמא משכב התחתון כלומר אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו וטומאתן כעליונו של זב והכי מתפרש במס' נדה וקמ"ל דנדון אותה כגדולה אבל פחות מכאן הבועל אותה אין דינו אלא כנוגע בנדה. ועליונו של זב פי' רשב"ם ז"ל שהיא הסיטו והוא הדבר הנושא עליו כגון הוא בכף מאזנים ומושבות ומשכבות בכף שנייה וכורעו הן טמאין מדרס כרע הזב זהו עליונו ומטמא אוכלין ומשקין אבל זב מטמא הוא משכב ומושב טומאה חמורה כדאיתא במגלה ובכמה דוכתא:

ואם נשאת לכהן אוכלת בתרומה קמ"ל שאפילו להאכילה בקדשים חשבינן ליה כנשואה וחופתה חופה אבל קודם לכן כיון דלא חזיא לביאה כלל אין חופתה חופה ודינה כארוסה שאינה אוכלת בתרומה ואע"ג דיש חופה דלא חזיא לביאה הא לביאה מחמת נפשה דביאה ביאה:

ת"ש וכבר שלח כו'. ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה כו' פי' לאו ק"ו ממש הוא דהא איכא למיפרך מה לשפחה כנענית שכן אין קניינה לשם אישות אלא ודאי במה מצינו אתי עליה ונקיט לה בלשון ק"ו וכדפרשינן דכוותה לעיל:

אי אמרת בשלמא נישואין עושה מ"ה פשיטא ליה וא"ת ואלא מאי נישואין עושה אם כן איכא למיפרך מה לביאה שכן עושה נשואין דין היא שתאכל תרומה תאמר בכסף שאינה עושה אלא אירוסין. וי"ל דמ"מ אכתי ק"ו איתא ומה שפחה כנענית שאין הביאה עושה נישואין מאכילתה בתרומה כספה מאכילה זו שביאתה מאכילתה בתרומה אין דין שכספה מאכילה וכ"ת מה לשפחה כנענית שכן אין ראויה לביאה שאין קטינה לשם אישות ואין ביאה קונה בה הא אמרינן דכי פרכינן הכי הדרי' למידן מה מצינו:

ה"ג בהאי לישנא קמא דרבי יהודה בן בתירא אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום סמפון דהכי פריך התם עולא בפ' אף על פי טעמא דמשנה אחרונה משום סמפון אבל במשנה ראשונה פי' עולא טעמא משום שמא ימזגו לה כוס דתנן התם נותנין לבתול' י"ב חדש ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה זו משנה ראשונה בית דין של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ואמרינן התם אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומ' ומ"ט אמרו אינה אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה א"ה הגיע זמן ולא נישאו נמי ופרקינן התם בדוכתא דוכתא מייחד לה רב שמואל בר יהודה אמר משום סמפון א"ה הגיע זמן נמי התם מבדק בדקי לה. הדר אמרינן עלה דסיפא דמשנה אחרונה מ"ט אמר עולא משום סמפון הילכך האי לישנא קמא דר' יהודה בן בתירא דקתני שאינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה אתיא כמשנה אחרונה ומאי דאמרינן משום דעולא היינו משום סמפון דלכ"ע טעמא דמשנה אחרונה משום סמפון ובאידך לישנא דרבינא גרסינן אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משום דעולא ולא גרסינן בה עד שתכנס לחופה דע"כ כיון דרבי יהודא בן בתירא מייתי בק"ו מעבד דלא חיישינן לסמפון טעמא דאמרו רבנן שאינה אוכלת בתרומה היינו כטעמא דעולה למשנה ראשונה דהיינו שמא ימזגו לה כוס דלמשנה אחרונה ליכא טעמא אלא משום סמפון וכיון דהא למשנה ראשונה היא ליכא למגרס בה עד שתכנס לחופה דלמשנה ראשונה מכיון שהגיע זמן ולא נישאו אוכלות בתרומה אשתכח להאי לישנא דרבי יהודה בן בתירא ובן בג בג לא פליגי בדאורייתא ובדרבנן הוא דפליגי מ"ט אינה אוכלת בתרומה דרבי יהודה סבר משום שמא ימזגו לה כוס ובן בג בג סבר משום סמפון ותרוייהו ס"ל כמשנה ראשונה ופליגי בטעמא דידה דרבי יהודה כשיטתא דעולא ובן בג בג כשיטתא דשמואל בר יהודה אבל כלהו מודו דהגיע זמן אוכלות בתרומה והיינו דאמרינן מכדי בין מר ובין מר לא אכלה מאי טעם כלומר דבין לרבי יהודה ובין לבג בג מדרבנן לא אכלה משעת אירוסין לאלתר עד שיגיע זמן או עד שתכנס לחופה אם נשאת תוך זמן אם כן מאי בינייהו דמה לי הוי טעמא כבן בג בג משום סמפון או משום שמא ימזגו לו כוס כרבי יהודה ואמרי' דאיכא בינייהו (עליו) קבל מומין ומסר והילך:

נשאת על ידי אביה אוכלת בתרומה הא פחות מכן אינה אלא כארוסה בעלמא ואסורה מדברי סופרים בא עליה אחד מן הפסולים כגון כותי וחלל נתין או ממזר פסלה מן הכהנה בא עליה אחד מכל העריות שבתורה מומת על ידה והיא פטורה מצד שאינה בת עונשין כמו שהתבאר:

זה שגזרו בארוסה שלא לאכול בתרומה לא מחשש סמפון הוא ר"ל שמא ימצא בה מום ונמצאו קדושי טעות ונמצאת זרה אוכלת בתרומה שאין חוששין לסמפון וכן שאפילו קבל הבעל מומין שאין כאן עוד טענת מקח טעות אינה אוכלת אלא טעם האיסור שמא ימזגו לה כוס כמו שביארנו למעלה מעתה הגיע זמן הנשואין ומסרה האב לשלוחי הבעל או הלך האב עמה עם שלוחי הבעל אוכלת שהרי אין אחיה עמה ואם משום אביה אב ודאי גדול הוא ונזהר בכך:

עבד כנעני ושפחה כנענית אוכלין בתרומה שהרי קנין כסף הוא ואין ביאה קונה באמה לענין זה ולא לשם שפחות כמו שהתבאר אלא בכסף ושאר קניות הנזכרות למטה:

גמרא נשאת לכהן אוכלת בתרומה אבל פחות מג' אעפ"י דנשאת לא אכלה דאיכא למיחש לסמפון דכיון דלאו בת ביאה היא אע"ג דנשאת לא בדיק לה וגם חוזר ומשלחה לבית:

ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה תי' דהכא דריש מק"ו דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ונשואה דרשינן בספרי מכל טהור בביתך יאכל אותו ואית דמפיק לה מאתם וביתכם וק' לעולא דאמר לעיל (דף ה' ע"א) ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משום דהוי קנין כספו ופר"ת דהא ז קאמר עולא קנין כספו אסמכתא בעלמא היא ולא עיקר דרשא, ומי' בר"פ אלמנה לכ"ג לא משמע הכי דפריך שיאכלו עבדי מלוג שהכניסה אלמנה לכ"ג בתרומה מכח קניינו שקנה קנין כמו עבדיו שקנו עבדים ומשני קנין שאינו אוכל אינו מאכיל, הלכך נראה לפר' דדרשא דעולא היא עיקר וההיא דספרי אסמכתא היא וכמה דרשות מצי' בת"כ דאסמכתות נינהו כגון מעשר פירות וירק דדריש בספרי מקרא וכן לא עולים ביום טוב וכל הנהו דריש מקרא אבל מילתיה דאמורא הוי דוקא וק"ו דהכא הא קא דחי ליה ואע"ג דמקנין כספו לא משמע אלא קידושי כסף איתקוש הויות להדדי:

ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה וכו' ומהאי ק"ו ליכא למילף נקנית בכסף ושטר ומה שפחה כנענית שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף ושטר אשה שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף ושטר וכו' דאיכא למיפרך מה לשפחה כנענית שכן יוצאה בכסף כדפרכינן ליה גבי אמה העב יה אבל לענין אכילת תרומה לא שייך הא פירכא, ובירושלמי שלמי בעי למילף מהאי ק"ו שתהא אשה נקנית בחזקה ומשני ובעלה בביאה נקנית ואינה נקנית בחזקה וה"ה דממעטי מובעלה כסף ושטר אבל התלמוד לית ליה הך דרשא כדמוכח כל הסוגיא לעי' דאי לאו דאשכחן פירכא הוה ילפינן מק"ו ותי' אמאי לא ילפינן לה לה בג"ש דאשה ושפחה מהדדי לענין כסף ושטר וצ"ל דלית ליה הך דרשא דאי אית ליה יותר היה ראוי לדרוש הג"ש לענין קנין מלענין מצות דעיקר קרא בביטול קנין כתי' וכתב לה ספר כריתות או חופשה לא ניתן לה וה"ה לענין קנין ולא נהירא לי האי שינויא דלא ידעינן דעבד חייב במצות שהאשה חייבת בהם אלא מג"ש דלה לה ונראה דפירכא מעיקרא ליתא דחופשה לא ניתן לה בשפחה כתיב ואין ללמוד משם שתהא נקנית [אשה לשם אישות משפחה שנקנית לשם שפחות בכסף ושטר כצ"ל אי"ק ס"ט] גויה לשם אישות שפחות בכסף ושטר:

אלימא בביאה שע"י חופה וכסף שע"י חופה פירש"י ביאה שאחר חופה איירי וכסף שלפני חופה ולא נ"ל לפרושי בתרי גווני ועוד אי בביאה שאחר חופה איירי מאי האי דקאמר זו שביאתה מאכילתה הא אכלה מקודם ביאה משעת החופה ועוד הא דקאמר בתר הכי הכא תרתי והכא חדא. הל"ל הכא תלת והכא חדא בביאה איכא תלת כסף וחופה וביאה. ונ"ל בביאה שע"י חופה היינו ביאה שהיא חופה כמו כסף שע"י חופה:

זו שביאתה מאכילתה ע"י חופה אינו דין שכספה מאכילתה בלא חופה תי' לימא דיו אסוף דינא מה ביאה שע"י חופה ה"נ כסף שע"י חופה קניא הניחא לר' טרפון דאמר היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו אלא לרבנן ק' י"ל דהאי ק"ו ליתיה הכי אלא גלויי מילתא בעלמא דבן בתירא אית ליה דאשה אוכלת בתרומה מכל טהור בביתך יאכל אותו והאי ק"ו אינו אלא לגלות אם ארוסה בכלל ביתך היא הלכך לרבנן נמי כיון דק"ו אינו עיקר מודו דלא אמרינן דיו היכא דמפריך ק"ו:

גמרא עד שתכנס לחופה משום דעולא מדנקט עד שתכנס לחופה משמע דהיינו כמשנה אחרונה דאינה אוכלת בהגעת זמן עד שתכנס לחופה ותי' דבפרק אע"פ פליגי אמוראי למשנה ראשונה דאינה אוכלת עד שיגיע זמן משום דעולא או משום סמפון אפ"ה במשנה אחרונה כולהו מודו דהטעם משום סמפון כדאיתא התם ונ"ל דתנאי דהכא כמשנה ראשונה ופליגי בפלוגתא דעולא ורב שמואל כרבי יהודא דהתם בן בג בג סבר משום סמפון ובין בתירא סבר משום דעולא ועד שתכנס לחופה דהכא לאו דוקא אלא לפי שבהגעת זמן רגילים לעשות חופה נקט חופה והתם נמי אמרי' דבין עולא לרב שמואל איכא בינייהו קבל מסר והלך כי הכא ובפ' נערה נמי אשכחן שקורא הגעת זמן לשון חופה דתנן התם לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ודייקי' בגמרא מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה משמע דאי לאו לעולם הוה מיתוקם בהגעת זמן אע"ג דקתני לחופה ומיהו התם ניחא טפי דנקט לשון חופה משום שאר דברים שהוא ברשות הבעל ע"י חופה כגון ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה וה"ר משה מנרבונא מפ' דלמשנה אחרונה [נמי פליגי הני תנאי וגם מישב מה שכתוב במקצת ספרים אבל מה אעשה שחכמים אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה אי משום דעולא אי משום סמפון ובן בג בג סבר אי לא נכנסה לחופה אינו אוכלת משום סמפון ובן בתירא סבר דלסמפון לא חיישי' (מהגעת זמן ואילך משום דעולא או משום סמפון לאוסרה ע"ד ולאסור עד שעת החופה) אלא מאחר שהתחילו לגזור משום דעולא והחמירו לאסור עד הגעת זמן (או משום סמפון) החמירו לבסוף נמי לאסור משום סמפון עד שעת החופה ומאי בינייהו דקאמר לא לפי האמת שנוהג עכשיו דחיישינן לסמפון אלא לפי משנה ראשונה בא לפרש מאי בינייהו דבן בג בג חייש לסמפון ובן בתירא סבירא ליה משום דעולא.

מטמאה את בועלה אם היא נדה:

משכב התחתון כעליון שעושה בועלה משכב ומושב אפי' בעשר מצעות זו על זו לטמא אוכלים ומשקים אבל לא לטמא אדם וכלים כדאיתא התם:

פטורה לפי שאינה בת עונשין:

ביאה שעל ידי חופה. כלומ' ביאה שאחר חופה:

חופה היא שמייחדין שניהם בפני רבים בבית א' לבדם ועדים רואין היחוד אבל אין עדים נשארים עמהם בבית שאין לבעול בפני שום אדם. וקי"ל כאביי ורבא דביאה אירוסין עושה ואע"ג דדחי להו תלמודא דחייתא נינהו דפשטא (דמייחדין) [דידהו] דייקי דאירוסין עושה וכן הלכתא:

בד"ה ומה שפחה כו' וא"ת ונימא יבמה תוכיח שביאתה מאכילתה כו' עכ"ל וכה"ג אמרינן לעיל יבמה תוכיח אהא דבעי למילף קנין כסף באשה מאמה העבריה ומיהו לעיל פרכינן אהאי יוכיח מה ליבמה שכן אינה נקנית בשטר ואפשר דהתם אקנין כסף משמע להו למפרך שפיר מקנין שטר אבל הכא אאכילת תרומה דכסף לא ניחא להו למפרך מקנין שטר מיהו מה ליבמה שכן אינה נקנית בכסף כמ"ש הכא בתירוץ שני משמע להו שפיר למפרך כיון דהוי מכסף אכסף:

ודע דאי הוה ילפינן הכא בק"ו כסף מביאה ודאי דהוי שפיר יוכיח מיבמה דמצינו ביאה מאכיל וכסף אינו מאכיל וליכא למפרך כלל מה ליבמה שכן אינה נקנית בכסף אלא דמשמע להו דלא יליף הכא כסף מביאה דא"כ למאי דבעי למימר דמפשט פשיטא ליה בביאה משום דנשואין עושה הא איכא למפרך מק"ו דהכא מה לביאה שכן נשואין עושה ליורשה ולטמא לה משא"כ בכסף אלא דאשה משפחה כנענית יליף בק"ו דהשתא ליכא למפרך הכי ודו"ק:

בד"ה זו שביאתה כו' והרר"ם פי' דה"ק מה כו' זו שביאתה מאכילתה מן התורה כו' עכ"ל מת"י דלא ניחא ליה להרר"ם למימר כפרש"י דאפילו ביאה ארוסין עושה אוכלת תרומה בביאה מדרבנן ולא חיישינן לסמפון דא"כ תקשה הא רבא מוכיח לעיל מדקתני נשאת אחר ביאה אלמא ארוסין עושה דמ"מ אמאי לא אכלה תרומה ע"י ביאה ודוחק הוא דרבא ורבינא פליגי בזה ודו"ק:

בא"ד ומיירי שפיר בביאה שלא ע"י חופה עכ"ל לפרש"י נמי מיירי שפיר בביאה שלא ע"י חופה אלא משום דלפרש"י ניחא להו שפיר במאי דלא ניחא לרבינא באוקימתא דרב נחמן בר יצחק משום דקשיא ליה נימא דיו אסוף דינא כמו שהקשו התוספות דלרבינא ניחא לפרש"י דליכא דיו אסוף דינא דהא ביאה מאכיל בתרומה אף מדרבנן אבל לפי' הרר"ם קשה דמאי תיקן רבינא באוקימתא דיליה דהא לדידיה נמי איכא למימר דיו אסוף דינא וע"כ אית לן לתרוצי כמ"ש התוס' לעיל לרב נחמן ב"י ואהא תירצו דבהא תיקן רבינא באוקימתא דיליה טפי מבאוקימתא דרב נחמן בר יצחק דהשתא לאוקימתא דרבינא מיירי שפיר בביאה נמי שלא ע"י חופה דומיא דגבי כסף דאיירי שלא ע"י חופה משא"כ לרב נחמן ב"י דלא איירי הקל וחומר בדומה ודו"ק:

רש"י ד"ה ה"ד. א"נ ביאה שלאחר חופה כו'. עי' בהגמ"ר סי' תקמ"ו שהביא בשם רש"י דחופה שקודם קדושין ג"כ מהני. אבל לכאורה אינו מובן מה דחקו שלא לפרש דר"ל ביאה שלאחריה היתה החופה דומיא דכסף שע"י חופה ועי' בסמוך ישוב לזה:

תד"ה זו שביאתה מאכילתה ע"י חופה א"ד כו' (כצ"ל) וא"ת ונימא דיו אסוף דינא כו'. לכאורה תמוה דכיון דיליף הק"ו מביאה וחופה יחד מאי שייך לומר דיו. וא"ת דיו כזה תיבטל כל דיני ק"ו למשל אם היה יליף אף מביאה לחודא נימא ג"כ דיו מה התם ביאה אף כאן ביאה. ואולי משום דלא הזכיר בהק"ו אלא ביאה לבדה משמע דעיקר הק"ו ממנה וחופה איננה בה אלא תנאי וס"ל דחופה הקודמת לקדושין לאו כלום הוא. ובזה יובן פרש"י שפי' דביאה מאכלת אף לאחר חופה ודו"ק:

תד"ה רבינא. פי' רבינא בא כו'. כצ"ל:

גמ׳ ומהי שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילה כספא מאכילה וכו׳ אין שכספה מאכילה כצ"ל. וכן לקמן וברש"י ובתוס׳:

גמרא ומה שפחה כנענית שאין ביאה מאכיל בתרומה. תמוה לי דהא איכא למפרך מה לש"כ דחזקה וחליפי' מאכילתה משא"כ באשה. דהא ודאי ל"ל דגם חזקה וחליפי' נילף דהא איכא למפרך מה לש"כ דנקנית בחזקה וחליפין משא"כ באשה. וא"כ ממילא איכא למפרך כנ"ל. וכסף מביאה ליכא למילף כמ"ש המהרש"א ע"ש:

ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה כו' ויש לדקדק דאיכא למיפרך מה לש"כ שכן גופה קנוי משא"כ באשה וליכא למימר דכל זה אשים בק"ו דאע"ג שגופה קנוי אפ"ה אין ביאתה מאכילתה וכספה מאכילתה הא ליתא דהא ע"י ביאה אין גופה קנוי ולפ"ז ע"כ דעיקר הק"ו דאשה עדיפא משפחה כיון דאשה אוכלת ע"י ביאה ואם כן הדרא הפירכא לדוכתא אדרבה שפחה עדיפא שכן גופה קנוי מיהו לפי מ"ש התוס' דאין זה ק"ו אלא גילוי מילתא מהו נקרא קנין כספו א"ש וכן נראה לכאורה בהדיא מדקאמר עולא בכתובות הובא לעיל דף ה' דהא דארוסה אוכלת מדאורייתא היינו מדכתיב קנין כספו אלא דאכתי מספקא לן דאיכא למימר דקנין כספו קאי דוקא אש"כ דגופה קנוי או דילמא דאשה עדיפא שקנוייה ג"כ לשם אישות וענין אישות עדיף טפי לענין תרומה כדאשכחן ביבמה דאע"ג דלאו קנין כספו היא אלא דאחיו כדאיתא ביבמות ד' ס"ד ע"ב אפ"ה אוכלת מצד ביאה דאישות דכתיב כל טהור בביתך יאכלנו דמייתי רש"י הכא ויבמה ודאי מיקרי ביתו וע"ז מייתי שפיר ק"ו ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה והיינו כפרש"י שדקדק בלשונו דלא חזייא לביאה כלל דאסורה לו וא"כ לא מקריא כ"כ קנינו ואפ"ה אוכלת כ"ש באשה דיש לקרותה קנין כספו כיון שקנינו לשם אישות דמה"ט ביאתה מאכילתה כן נ"ל ועיין בסמוך ודו"ק:

תוספות בד"ה ומה שפחה כנענית כו' וא"ת ונימא יבמה תוכיח כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דכאן משמע להו בפשיטות דשומרת יבם אין אוכלת מדאורייתא בתרומה אפילו ע"י מאמר דכסף וביבמות דס"ח ע"ב ובכתובות דף כ"ח כתבו התוס' להדיא דשומרת יבם אוכלת מדאורייתא דהא דדרשינן התם קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא אסמכתא בעלמא היא. והנראה מזה דהתוספות דהכא קאי בשיטת רש"י דהתם דשומרת יבם אינה אוכלת מדאורייתא דהאי דרשה דקנין כספו ולא קנין דאחיו דרשה גמורה היא אלא דאכתי קשה דע"כ הסוגיא דהכא לא מצי סברה דקנין כספו ולא קנין דאחיו דרשינן מייתורא דלישנא דקרא דא"כ ממילא שמעת מיניה דאשתו גמורה שהיא ק"כ אוכלת ולמה הוצרכו הכא לק"ו אע"כ דלבתר דילפינן הכא דארוסה אוכלת וק"ו דשפחה אמרינן שפיר כיון דארוסה אינה אוכלת אלא מק"ו דש"כ שהיא קנין כספו א"כ שומרת יבם דלאו קנין כספו היא ליתא בהאי ק"ו משו"ה אינה אוכלת וא"כ לפ"ז לא מקשו התוס' מידי דהא למאי דבעינן למילף ארוסה בק"ו מש"כ לא שייך למימר יבמה תוכיח כיון דאיכא למימר דאין ה"נ דאפילו שומרת יבם אוכלת מיהא ע"י כסף מהאי ק"ו גופא כיון דליכא מיעוטא ויש ליישב בדוחק שלסברות הללו נתכוונו התוספות בתירוצם וצ"ע ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

רש"י בד"ה זו שביאתה מאכילתה כו' ונשואה פשיטא ליה דאכלה ונפקא ליה בסיפרי מכל טהור בביתך כו' עכ"ל. מכאן קשיא לי טובא על מ"ש התוספות ביבמות דף ס"ח ע"ב דהאי דרשה דכל טהור בביתך אסמכתא בעלמא היא כיון דאפילו ארוסה אוכלת מדאורייתא דקנין כספו דרשה גמורה היא לגבי ארוסה כדמוכחי התוספות התם ע"ש וא"כ מאי קאמר הכא זו שביאתה מאכילתה ומנא ליה הא כיון דהאי תנא סובר דקנין כספו לא קאי אארוסה ובלא"ה נמי תמיה לי לשון התוס' שכתבו דכל טהור בביתך דאסמכתא היא מאי אסמכתא שייך הכא דפשטא דקרא הוא דאשתו קרוייה ביתו ובלא"ה אין מקום לקושיית התוס' שם על לשון הסיפרי דהא בלא"ה מה שהוכיחו התוספות דפשטא דקרא דקנין כספו קאי בארוסה מסוגייא דר"פ אלמנה ומטוגייא דפרק הבע"י דף נ"ו ע"ב לאו מילתא פסיקא היא דהא לאוקימתא דרנב"י בשמעתין פלוגתא דתנאי אי ארוסה אוכלת מדאורייתא ואפילו למ"ד אוכלת היינו מק"ו לבתר דכתיב כל טהור בביתך דביאה מאכילה ולרבינא נמי איכא למימר הכי אלא דע"כ אליבא דהאי תנא ביבמות דף נ"ז ע"א) דדריש מוכהן כי יקנה נפש קנין כספו לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים אלמא דמייתורא דנפש פשיטא לן דאארוסה קאי וע"ז כתבו התוס' דלפ"ז ע"כ כל טהור בביתך מיותר לשום דרשא ולשון אסמכתא אינו מדוקדק מיהו בעיקר קושיית התוס' דהתם נלע"ד דאפילו מאן דאית ליה דארוסה אוכלת מפשטא דקרא אפ"ה איצטריך כל טהור בביתך לענין יבמה גמורה שנתיבמה דמטעם קנין כספו לא הוי אכלה דק"כ דאחיו היא אלא מטעם דמיקרי ביתך אכלה כנ"ל ועיין בסמוך ועיין בזה לעיל בסוגיא דרב הונא דאמר חופה מאכילה בתרומה ע"ש ודוק היטב:

בד"ה היכי דמי כו' אי נימא ביאה שלאחר חופה כו' עכ"ל לכאורה הלשון אינו מדוקדק דהאי ביאה שאחר חופה היכי דמי אי למ"ד חופה קונה א"כ מחופה לחוד אוכלת כמ"ש לעיל ד"ה וכמ"ש מהרש"א ז"ל שם ועוד נראה דוחק לאוקמי סוגיא דהכא כמ"ד חופה קונה ואי למ"ד חופה אינו קונה א"כ חופה בתחלה לאו כלום הוא וא"כ ביאה שאחריה לא מיקרו תרתי מיהו אפשר דלמאי דס"ד עכשיו שייך האי ק"ו כעין ק"ו דר"ה לענין חופה כמ"ש התוס' שם וכאן דס"ל דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו א"כ שפיר איכא לאוקמי סוגייא דהכא כרב הונא מיהו אין צורך לכל זה דהכא איירי שפיר בביאה שהיא ברשות הבעל דחופה וביאה באין כאחד כמ"ש לעיל דעיקר חופה היינו שכנסה הבעל לרשותו וכיון שהביאה וחופה באין כא' שפיר קרי להו תרתי ומהאי טעמא כתבו הפוסקים דביאה כי האי נשואין עושה ודו"ק:

גמרא אלא אי אמרת קידושין עושה מ"ש ביאה דפשיטא ליה כו' וקשיא לי דלמא הא דפשיטא ליה דביאה לחוד מאכילה בתרומה היינו משום דיליף לה מיבמה דאוכלת כדכתיב כל טהור בביתך והאי נמי בית מיקרי אלמא דביאה לחוד מאכילה דהא ביבמה לא הוי אלא ביאה לחוד דהא לא מיקרי קנין כספו אלא קנין כספו דאחיו כדאיתא ביבמות ובשלמא לפירוש התוס' דיבמות שהבאתי לעיל שכתבו דהא דאמרינן ק"כ דאחיו היא היינו מדרבנן א"ש אבל לפרש"י דהתם קשה. מיהו יש ליישב דאע"ג דלאו ק"כ היא אלא דאחיו אכתי הו"ל תרתי לגבי חדא כיון שזקוקה ועומדת. ועוד שאם נאמר מהאי טעם דזקוקה ועומדת לא מהני בה כלל למיקרי תרתי א"כ סוף סוף ממילא איפשיטא האיבעיא דביאה לחוד נשואין עושה כדאשכחן ביבמה וכמ"ש לעיל בלשון האיבעיא דעיקר ספיקא הוא אי שייך הכא האי פירכא דזקוקה ועומדת או לא ודוק היטב:

שם ובן בג בג התם לא שייך בקניינה כו' ולפמ"ש התוס' בד"ה זו שביאתה מאכילתה דהאי ק"ו דרבי יהודה ב"ב היינו כרבי טרפון דלא אמרינן דיו א"כ ה"מ למימר הכא דבן בג בג כרבנן דאמרי דיו אלא דקושטא דמילתא קאמר דמשום האי סברא דשייר בקניינה מיפרך הק"ו ומש"ה נמי לא הוי בכלל קנין כספו כפשטא דקרא כן נ"ל:

שם רבינא אמר מדאורייתא מיפשט פשיטא ליה דאכלה כו' נראה דהא דפשיטא ליה דאכלה מדאורייתא לאו מהאי ק"ו דשפחה כנענית יליף לה דהא לכאורה משמע דהא דנאדי רבינא מאוקימתא דרנב"י היינו משום דלא ניחא ליה למילף בק"ו כסף שלא ע"י חופה מביאה שע"י חופה ולא מיסתבר למימר איפכא דפשיטא ליה לרבינא מסברא דנפשיה דשייר בקניינו לאו פירכא היא ומשו"ה לא מוקי כרנב"י משום דאכתי קשיא ליה טעמא דבן בג בג דמלבד שזה דוחק אלא שלא ניתן לאמרו לא מיבעיא לפירוש התוס' בד"ה זו שביאתה דמאן דיליף בק"ו ס"ל כר"ט א"כ בפשיטות מצי לאוקמי טעמא דבן ב"ב דלא ס"ל כר"ט ועוד דא"כ לא שייך מילתא דרבינא הכא לענין האיבעיא דביאה אירוסין עושה או נשואין עושה כיון דלרבינא נמי בלא"ה אתי ליה שפיר הא דריב"ב כמו לרנב"י ולפירש"י ותוס' דרבינא אאיבעיא דלעיל קאי לכך נראה דלרבינא הא דפשיטא ליה דאכלה מדאורייתא היינו מפשטיה דקרא דק"כ והיינו כדאמר עולא בפרק אע"פ וכמ"ש התוספות ביבמות דף ס"ח מסוגיא דפרק הבא על יבמתו דף נ"ז דמייתורא דנפש קנין כספו דרשינן לפצוע דכא שנשא בת גרים אלמא דק"כ איירי בארוסה כנ"ל עיין בסמוך:

רש"י בד"ה אי אתה יודע בתמיה עכ"ל. והוא תמוה דאמאי לא פירש כן לעיל בברייתא ולכאורה היה נ"ל דלעיל ודאי מצינן למימר דלאו בתמי' קאמר ליה אלא בפשטא דלישנא שהיה אומר לו ואמאי לא ילפת ק"ו משא"כ הכא דלרבינא לכ"ע אכלה מדאורייתא והיינו ק"ו מש"כ וא"כ ע"כ דבן בג בג גופא ידע מהאי ק"ו דשפחה כנענית וא"כ בתמיה קאמר לו כי היכי שאתה יודע לדרוש האי ק"ו מדאורייתא ה"נ אית לן למילף מדרבנן האי ק"ו גופא אבל למאי דפרישי' בסמוך דמפרש"י ותוספות מוכח דהא דלכ"ע אכלה מדאורייתא לאו מק"ו אלא מפשטא דקרא א"כ א"א לפרש כן לכך נ"ל כיון דבלא"ה אין צורך הכא לק"ו דבפשיטו' הוי מצי למימר מ"ש דבארוסה חיישת לסימפון ובש"כ לא חיישת אע"כ דהא דנקיט ק"ו היינו לאלומי הקושיא והתמיה וא"כ יפה כתב רש"י ז"ל דבתמיה קאמר ליה כן נראה לי ודוק ועיין בסמוך:

גמרא זו שביאתה מאכילתה בתרומה אינו דין שכספה מאכילתה ולא ניחוש לסימפון. הסוגיא תמוה ועיין בפירש"י ותוספות ועדיין התמיה במקומה דלא אשכחן ק"ו כי האי בכולה תלמודא כיון דמתניתין בסימפון איירי ובביאה לא שייך אין כאן ק"ו כלל ולולא פירש"י ותוספות היה נלע"ד לפרש בענין אחר משום דקשיא לי אהאי חששא דסימפון דאמרינן שמא ימצא סימפון ונמצא זרה למפרע ואמאי ניחוש להכי כיון שהתורה התירה בפירוש למאי דפרישית דפשטא דקרא דק"כ איירי בארוסה ולא שייך לעשות משמרת למשמרת בדבר שנא' בתורה בפירוש להיתר וא"כ לא הוי זרה למפרע דרחמנא אמר ודוחק לאוקמי קרא בקיבל עליו המומין דהא לקושטא דמילתא אזלינן בתר רובא וקרא סתמא איירי ואכילת תרומה נמי מצוה היא ואמאי עקרוה רבנן ונלענ"ד דרש"י ז"ל הבליע סברא זו בנעימות וצח לשונו בכתובות דף כ"ח ע"א) בד"ה קמייתא משנה ראשונה כו' שהתורה התירה כו' לא גזר משום סימפון כו' עכ"ל. ונהי דהתם לא קשיא לי מ"ט דמשנה אחרונה דחייש לסימפון דאפשר דמשנה אחרונה סברה דק"כ לא איירי פשטא דקרא אארוסה אלא אש"כ וארוסה בקל וחומר ילפינן לה וא"כ שפיר חששו לסימפון מדרבנן משא"כ סוגייא דהכא דע"כ מפשטא דקרא יליף כדפרישית הדרא קושיא לדוכתא. אע"כ דלאו משום חששא דידה גזרו חכמים דנמצאת זרה למפרע אלא משום דמאן דחזי דנפקא בתר הכי ע"י סימפון ואפ"ה אכלה מעיקרא בתרומה סברי דמשום חיוב מזונות אכלה בתרומה ואתי למיטעי בשאר שכיר ולקיט למימר דאכל בתרומה וכמו שאכתוב בזה בלשון התוספות בד"ה עד שתכנס אלא דבהא נמי קשיא לי הא כתבו תוספות בכתובות דף ע"ג ע"ב דסימפון מיהא בעיא גיטא ומספקא להו אי מדאורייתא או מדרבנן וא"כ תו לא שייך האי חששא דפרישית ומה"ט לא שייך נמי חששא דנמצאת זרה למפרע ולפ"ז מצינן לפרש הק"ו על זה הדרך ממש ולפמ"ש לעיל בסוגייא דאכילת תרומה באשתו הוא משני דרכים האחד מפשטא דקרא דק"כ והשני מצד אישות אפילו בלא ק"כ כדאשכחן ביבמה דאף ע"ג דלאו ק"כ אלא ק"כ דאחיו כדאמרינן ביבמות דף ס"ז לפירש"י דמה"ט שומרת יבם לא אכלה מדאורייתא ואפ"ה יבמה גמורה אוכלת וע"כ מטעם אישות לחוד וא"כ יפה השיבו ריב"ב לבן בג בג לדרוש בק"ו אי אתה יודע מה ש"כ שאין ביאתה מאכילתה דלית בה צד אישות כלל כמו שפירש"י בשמעתין דאסירא ליה וא"כ אין בה אלא קנין כסף לחוד לשפחות ואפ"ה לא חיישת לסימפון אע"ג שאם ימצא סימפון יתבטל המקח לגמרי וה"ל זרה גמורה למפרע ואתי למיטעי נמי למימר דשאר שכיר ולקיט נמי אכלי אפ"ה לא חששו לסימפון כ"ש בארוסה דאית בה נמי צד אישות דמה"ט ביאתה לחוד מאכילה כדאשכחן ביבמה ובהאי טעמ' דצד אישות הא אפי' ימצא סימפון גיטא מיהא בעיא כדפרישית וא"כ לא ה"ל זרה למפרע ולא אתי למטעי נמי בשכיר ולקיט כיון דחזינן דנפקא ע"י גט א"כ כ"ש שאין לחוש לסימפון כנ"ל נכון בעזה"י ודעת קדושים מלאתי לולא שרש"י ותוס' לא פירשו כן ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) ע"ב גמרא זו שביאתה מאכילתה אינו דין שכספה מאכילתה ולא נחוש לסימפון כו' כתבתי דלענ"ד כל מה שמצינו שהתירה התורה בפירוש לא שייך לומר שהחמירו חכמים משום גזירה להיפך מדין תורה וכה"ג אשכחן טובא עיין בטורי זהב י"ד סי' קי"ז לענין היתר משא ומתן בחלב אלא שבספר חות יאיר (סי' קי"ב הקשה עליו מהא דכתיב לנכרי תשיך ואפ"ה גזרו חכמים ולענ"ד יש לתמוה על דברי חות יאיר שהרי באמת כתבו התוספות שם דמזו הסברא בעצמה הקשה שם הש"ס איתיביה לנכרי תשיך והיינו כיון שהתירה התורה בפירוש אין לחכמים לאסור משום גזירה שמא ילמד ממעשיו ובלא"ה יש לחלק בפשיטות דהך גזירה שמא ילמד ממעשיו אין כל הזמנים שוין בזה אלא לפי שראו חכמים קלקול הדור שע"י שעיקר מחייתם ע"י רבית דעכו"ם היו למידין ממעשיהם גזרו לפי שעה תדע שהרי לא גזרו בשאר משא ומתן והתירו ג"כ לת"ח וחזרו והתירו בזמן הזה וכל היכא דאיכא משום מיגדר מילתא פשיטא שיש כח ביד חכמים אף לעקור דבר מן התורה משא"כ בהך גזירה דסמפון לעולם הסברא במקומה וכן לענין החלב שכתב הט"ז ולדעתי דברים ברורים הם: