קידושין ד ע"ב

דף ד - ב

קא משמע לן, לפיכך השמיענו הכתוב "ויצאה חנם", שיוצאת האיילונית בסימני בגרות, ומכאן אנו יודעים שאף איילונית נמכרת לאמה, לפי שאמרה תורה שהיא יוצאת בסימני בגרות.

והגמרא חוזרת לדון בהתקפת מר בר רב אשי, אשר תמה על דברי אביי, שהמילה "חנם" נצרכה ליציאת האילונית בבגרות:

ותמה: וכי לאו קל וחומר הוא שהאיילונית יוצאת בבגרותה?

ומה סימנין, שאין מוציאין מרשות אב, מוציאין מרשות אדון. בגרות, שמוציאה מרשות אב, וכי אינו דין שתוציא מרשות אדון?!

ותמהינן על התקפת מר בר רב אשי:

ולמר בר רב אשי, דאמר "ולאו קל וחומר הוא", הרי קשה:

הא אמרינן לעיל: מילתא דאתיא, דבר הנלמד בקל וחומר - טרח וכתב לה קרא!

ואם כן, מדוע הוקשה לו, למה השמיענו הכתוב שהאיילונית יוצאת בבגרות והרי זה קל וחומר מיציאה בנערות?

ומתרצינן: מה שאמרנו שדבר הנלמד מקל וחומר טרח וכתב לה קרא, הני מילי, היכא דליכא לשנויי.

הדברים אמורים רק היכן שאי אפשר לתרץ תירוץ אחר, טוב יותר.

אבל היכא דאיכא לשנויי - משנינן. במקום שאפשר לתרץ תירוץ טוב יותר, ואין צורך לומר שהכתוב השמיענו דבר שיכולנו להבין מעצמנו בקל וחומר, ראוי לתרצו.

ולכן, מר בר רב אשי שיכל לתרץ את הפסוק כדבריו, לא קיבל את דברי אביי.

עד כאן הגמרא דנה בדברי רב, שאמר קידושי כסף נלמדים מהפסוק "אין כסף" [למסקנא: מהאות י' במילה "אין"].

[ובדרך אגב הגמרא ביארה את הברייתא "ויצאה חנם - אלו סימני בגרות", מאחר שהברייתא הובאה תוך כדי המשא ומתן בדברי רב].

ועתה הגמרא מביאה מקור אחר לקידושי כסף:

ואמרינן: ותנא - מייתי לה מהכא. יש תנא, שלמד קידושי כסף מהדרשה של הפסוק האמור בפרשת גירושין -

דתניא: נאמר בתורה [דברים כד א]: כי יקח איש אשה, ובעלה. והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות, [גט], ושילחה מביתו".

ולא ביאר הכתוב באיזו דרך "לקח" האיש את האשה לו לאשה.

ומבאר התנא: אין לשון "קיחה", אלא בכסף.

וכן הוא [הכתוב] אומר [בראשית כג]: נתתי כסף השדה - "קח" ממני!

שמא תאמר, מדוע הוצרכנו ללמוד מ"כי יקח איש אשה", שהאשה מתקדשת בכסף?  76*   76*.  כלומר, קושית הברייתא היא על דבריה, מדוע הוצרכנו ללמוד זאת מפסוק, ולא למדנו זאת בקל וחומר [אבל אין הקושיא על הפסוק עצמו, שהוא בא ללמד דבר אחר. כדלהלן ה ב, [וכן פי' עצמות יוסף בפי' ראשון, עיין שם].

והלא, דין הוא! יכולנו ללמוד זאת מעצמנו, בקל וחומר:

ומה אמה עבריה, שאינה נקנית לאדון בביאה, ^[77] בכל זאת נקנית היא לו בכסף. ^[78]

זו, אשת איש, שקל לקנותה, שהרי היא כן נקנית לבעלה בביאה, וכי אינו דין שתקנה לו אף בכסף?! ^[79] תשובתך: יבמה תוכיח, שאין ללמוד קידושי כסף מקידושי ביאה:

שהרי יבמה נקנית ליבם בביאה, ואף על פי כן אינה נקנית ליבם בכסף. ^[80]

וכמו כן נאמר אף באשת איש, שעל אף שהיא נקנית בביאה, בכל זאת אין היא נקנית בכסף!

ושמא תאמר:

מה ליבמה, שאין היא נקנית בכסף למרות שהיא נקנית בביאה - משום שיש קנין הקונה באמה ואינו קונה ביבמה, שכן אין היבמה נקנית בשטר, ולכן היא קלה יותר מן האמה בענין זה.  80*  תאמר בזו, באשת איש, שיש לה להיקנות בכסף, מקל וחומר - שהרי היא נקנית גם בשטר! ולפיכך היא נקנית אף בכסף. ^[81]

תשובתך:

תלמוד לומר: "כי יקח איש אשה". ואין קיחה אלא בכסף.

ומכאן שהאשה מתקדשת בכסף.

ומיד הגמרא תמהה: הרי למסקנת התנא, אפשר ללמוד כסף קידושין בקל וחומר מאמה העבריה. ואם כן קשה:

הא - למה לי קרא!? מדוע הוצרך הפסוק "כי יקח"?

הא אתיא לה, הרי כבר למדנו זאת מקל וחומר [אף בלא פסוק]!

אמר תירץ רב אשי: התנא הוצרך לפסוק הזה משום שיש לדחות את הקל וחומר:

דאיכא למימר, מעיקרא דדינא - פירכא!

שיש לומר, מעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר, מדין האמה העבריה, משם יש פירכא לקל וחומר.

[זאת, בניגוד לפירכא המובאת בברייתא: שהברייתא ניסתה לפרוך את הקל וחומר, על ידי לימוד מיבמה, דהיינו ממקום אחר, ולא מעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר] - שהרי מהיכא קא מייתית לה? מהיכן למדת קל וחומר לקידושי כסף?

הרי למדת זאת מאמה העבריה!

[מה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה בכל זאת היא נקנית בכסף, אשה שנקנית בביאה, קל וחומר שתיקנה בכסף!]

אך יש לפרוך את דבריך, ולומר:

מה לאמה העבריה, דין הוא שנקנית לאדון בכסף, משום שכן היא יוצאה מרשות האדון בכסף, שיכולה היא לפדות את עצמה בתוך שש שנים, אם רצונה בכך, שנאמר בענין אמה העבריה "והפדה" [שמות כא]. ומכאן למדו חכמים שבידה לפדות את עצמה בכסף ולצאת. ^[82]

הילכך, מאחר שהכסף חשוב בה לפדותה, חשוב הוא בה אף לקנותה. ^[83]

תאמר בזו, באשת איש, שאינה יוצאה בכסף, ואם כן, לא חשוב בה הכסף לקנותה!

לכך הוצרך התנא לומר: תלמוד לומר: "כי יקח איש" [שמכאן למדים את קידושי כסף].

נמצא שיש בידנו שני מקורות לדין קידושי כסף:

א. רב למד זאת מהפסוק "ויצאה חנם, אין כסף".

ב. התנא למד זאת מהפסוק "כי יקח איש אשה".

ועתה הגמרא מבארת מדוע הוצרך הכתוב לומר את שני המקראות "ויצאה חנם", ו"כי יקח"] ^[84] -

ואיצטריך למיכתב, והוצרך לכתוב "ויצאה חנם", ואיצטריך למיכתב גם "כי יקח איש"

-

משום דאי כתב רחמנא רק "כי יקח" [שאין 'קיחה' אלא בכסף, וכדלעיל], הוה אמינא, שהקידושין דיהב לה בעל - דידה הוו. הייתי אומר שקידושין שהבעל נתן לנערה, הרי הם שייכים לה עצמה ולא לאביה.

לכן כתב רחמנא "ויצאה חנם אין כסף", ללמד שהכסף שייך לאביה.

וכמו שאמרנו: אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר.

וכשם שכאשר האמה יוצאת בכסף, הכסף שייך לאדון שממנו היא יצאה, כך כאשר הבת יוצאת מרשות אביה בקידושי כסף, הכסף שייך לאב, שממנו היא יצאה.

ואי כתב רחמנא רק "ויצאה חנם" - הוה אמינא: היכא דיהבה איהי לדידיה, וקדשתו, הייתי אומר היכן שהאשה נתנה כסף לבעל וקדשתו ואמרה לו "התקדש לי", ^[85] הוו קידושי, הרי אלו קידושין, כי מאחר שלמדנו [בפסוק "אין כסף"] שכסף עושה קידושין, הייתי אומר שאין לחלק בין כסף שהבעל נותן, לכסף שהאשה נקנית. ^[86]

לפיכך כתב רחמנא "כי יקח", שמשמעותו היא, שהלקיחה תיעשה על ידי האיש.

ולא כתב בלשון "כי תקח", שממנו היה משתמע שגם האשה יכולה לקדש את בעלה.

והגמרא מביאה את המשך דברי התנא דלעיל, שדרש את הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה". ופירש התנא שאין 'קיחה' אלא בכסף.

וממשיך התנא ומפרש את הפסוק:

"ובעלה" - מלמד שהאשה נקנית בביאה.

ומקשה התנא: מדוע הוצרך הכתוב ללמדנו שהאשה נקנית בביאה? והלא דין הוא, יכולנו ללמוד זאת מעצמנו, בקל וחומר: ומה יבמה, שאף על פי שאין היא נקנית ליבם בכסף, בכל זאת היא נקנית בביאה -

זו, אשת איש, שנקנית לבעלה בכסף - וכי אינו דין שנקנית אף בביאה?!

אך התנא דוחה את הקל וחומר:

אמה העבריה תוכיח, שאין ללמוד שהביאה קונה בקל וחומר מכסף:

שהרי אמה העבריה נקנית בכסף, ואף על פי כן אין היא נקנית בביאה.

וכיוצא בזה נאמר באשת איש, כי על אף שהיא נקנית בכסף, בכל זאת היא אינה נקנית בביאה!

והתנא חוזר ומיישב את הקל וחומר:

מה לאמה העבריה, שאינה נקנית בביאה, הרי זה משום שאין קנינה לשום [לשם] אישות. ולכן אין טעם שביאה תעשה בה קנין.

תאמר בזו - באשת איש, שקניינה לשום אישות, שאף היא לא נקנית בביאה?!

[הרי אשת איש קניינה לשום אישות מה שאין כן האמה!]

ומסיים התנא ואומר: תלמוד לומר: "ובעלה" - הכתוב מלמד שהאשה נקנית בביאה.

ומיד הגמרא תמהה: הרי למסקנת התנא, אפשר ללמוד שביאה קונה באשת איש בקל וחומר מיבמה.

ואם כן, למה לי קרא, למה יש צורך בכתוב "ובעלה"?

הא אתיא לה, הרי כבר למדנו זאת בקל וחומר [אף בלא פסוק]!

אמר רב אשי תירוץ: התנא הוצרך ללמוד זאת מפסוק, משום שיש לדחות את הקל וחומר:

דאיכא למימר, מעיקרא דדינא - פירכא!

שיש לומר, שמעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר, דהיינו מיבמה, משם יש פירכא לקל וחומר [בניגוד לפירכא המובאת בברייתא: שהברייתא ניסתה לפרוך את הקל וחומר על ידי הוכחה מאמה העבריה, דהיינו ממקום אחר] -

שהרי מהיכא קא מייתית לה? מהיכן למדת את הקל וחומר שאשת איש נקנית בביאה? - הרי למדת זאת מיבמה!

[מה יבמה שאינה נקנית בכסף, נקנית בביאה, אשת איש שנקנית בכסף, קל וחומר שתיקנה בביאה].

אך יש לפרוך את דבריך, ולומר: מה ליבמה שנקנית בביאה, הרי זה משום שכן היא זקוקה ועומדת ליבום מחמת קידושי המת [ואינה רשאית להנשא לאיש זר], ואין הביאה נצרכת אלא כדי לחזק ולגמור את אותה זיקה שיש לה כלפי היבם. ולכן, ביאה קונה בה.

ואם כן, וכי תאמר שיש ללמוד מכאן שאף בזו, באשת איש, שאין היא זקוקה ועומדת מתחילה לשום אדם, שאף היא תיקנה בביאה?!

והלא יש לומר שביאה אינה יכולה להתחיל קנין מראשיתו [אלא רק לחזק ולגמור את זיקת היבמה ליבם]! ^[87]

ומכאן שאין ללמוד שביאה קונה באשת איש בקל וחומר מיבמה, ולכן סיים התנא ואמר: תלמוד לומר: "ובעלה" - הכתוב מלמד שהאשה נקנית בביאה.

ומה אמה העבריה שאין נקנית בביאה נקנית בכסף וכו'. קשיא לי והא לאו משו' קולא דביאה הוא אלא שאין קנינה לשום אישות ותיתי לה מהאי טעמ' ולא בתורת ק"ו. ואיכא למימר דעדיפא מינה אקשינן דאי נמי אתי לה בתורת טעמא ומיפריך ק"ו אכתי איכא מה מצינו לכסף שקונה באמה עברי' אף כאן יקנה ומשו' הכי פריך ליה שמצינו ביבמה שאינו קונה ואף אני אביא את זו.
ותו קשיא לי הא דאמרינן מה ליבמה שכן אין נקנית בשטר. והא מ"מ ק"ו פריכא הוא הואיל ומצינו מקום שקונה בה ביאה ואין כסף קונה בו דהא אנן לאו מיבמה גמרינן מידי אלא שהיא מוכחת על הכסף שאינו חמור יות' מביאה אעפ"י שקונה באמה העבריה. ואיכא למימר (ה"מ) [ה"פ] הואיל ואינה נקנית בשטר שקונה בכל מקו' אין מביאין ראיה מיבמה דשאני התם כיון דאינה צריכה אלא ביאה דעושה נשואין בה.
תו ק"ל בהא היכי אקשינן עלי' דהאי ק"ו דקמן מה לאמה עבריה שכן יוצא' בכסף דהא אכתי איתיה לק"ו הכי ומה ביאה שאינ' קונה באמה העבריה קונה כאן כסף שקונה באמה העבריה אינו דין שיקנה כאן ואם תאמר מה לכסף שאינו קונה ביבמה שאני יבמה שכן אינה נקנית בשטר איכא למימר אי הוה דין הכי הוה ליה ק"ו מביאה לכסף ובההוא ודאי איכא למפרך מה לכסף שאינו קונה ביבמה תאמר בביאה שעושה בה נשואין אי נמי מה לכסף שאינו בע"כ כנ"ל.
ויש נמי לתרץ את כולן ולומר דהאי קל וחומר לא דוקא אלא כעין מה שמצינו הוא לומר מה מצינו לכסף שקונה באמה העברי' אף כאן קונה ומיהו מעיקרא נסיב לה בלשון ק"ו לאלימה למילתיה וכי אקשי' יבמ' תוכיח חזר למה מצינו ואמר נראה למי דומה שלאמה העבריה נראה יותר מליבמה שכן נקנית בשטר אף אני אביא כסף והא דקא מקשה והא אתיא לה [לא] בתורת ק"ו אלא הא אתיא ליה לתנא לפום מילתיה ומסקינן והיכי קא נסיב לה קרא מכי יקח ואמר רב אשי משום דאעיקר' דדינא פירכא ולא אתיא ליה לא בק"ו ולא במה מצינו מה לאמה העברי' שיוצאה בכסף ודין הוא שתקנה בכסף תאמר בזו שאינו יוצאה בכסף והיאך יקנה בה כסף במה מצינו הרי אין הצד בהם שוה:

מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. קשיא לי, והא ק"ו מיהו איתיה ומה יבמה שאין נקנית בכסף אעפ"י שזקוקה ועומדת נקנית בביא' זו שנקנית בכסף אעפ"י שאינה זקוקה ועומדת אינו דין שתקנה בביאה וא"ת משום דכסף אחר כסף לאו כלום הוא הא לקמן עבדי' כי האי ק"ו ומה כסף שאינו גומר אחר הכסף וכו' ואיכא למימר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת וביאה זו עושה נשואין ולפיכך אין כסף קונה בה שאינו עושה נשואין אלא אירוסין בכל מקום תאמר בזו שאינה זקוקה ועומדת והיאך יקנה בה ביאה מפני שהיא עושה נשואין ביבמ' הרי לאירוסין היא צריכי כנ"ל. אי נמי ה"פ אי מיבמ' גמרת שאני יבמה דזקוקה ועומדת ולא מצינו ביאה אלא בזקוקה ואי משום קל וחומר דכסף א"כ ה"ל ק"ו מכסף לביאה ואיכא למפרך מה לכסף שכן פודין בו הקדשות:

מה אמה העבריה שאין נקנית בביאה נקנית בכסף. הקשה הרמב"ן נר"ו והא לאו משום קולא דביאה היא, אלא שאין קניינה לשם אישות, איכא למימר דעדיפא מינה מקשינן דאפילו בתורת קל וחומר אתית לה קל וחומר פריכא הוא דיבמה תוכיח.

מה ליבמה שכן אין נקנית בשטר. ואם תאמר מכל מקום קל וחומר איפריך ליה, כיון דמצינו ביאה שקונה במקום שאין כסף קונה, ואיכא למימר דהכי קאמר הואיל ואין היבמה נקנית בשטר אע"פ שקונה בכל מקום, ממילא שמעינן דכסף שאינו קונה ביבמה לאו משום קולא וחומרא הוא, אלא שאין היבמה צריכה אלא ביאה שהיא עושה נישואין דזקוקה ועומדת היא, אבל לגבי קניה כסף עדיף מביא.

מה לאמה העבריה שאין קניינה לשם אישות. קשיא לי והא אמרי רבנן (לקמן קידושין יט, א) מעות הראשונות לקדושין נתנו. ויש לומר דלקדושין ממש לא ניתנו דהא נפקא בלא גט.

מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. ואם תאמר מכל מקום ביאה עדיפא, וקל וחומר אכתי איתיה דמה כסף אחר זיקה שאינו גומר ביבמה קונה ביאה שגומרת אחר זיקה ביבמה אינו דין שתקנה, דכי האי גוונא אמרינן לקמן (קידושין ה, ב) ומה כסף אחד כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה. ויש לומר דהכי קאמר לא מצינו ביאה אלא בזקוקה, ואי אמרת קל וחומר מכסף אם כן [הוי ליה קו' וכסף לביאה] הדרינן לפרוכי מה לכסף שכן פודין בו הקדשות.

בשטר כלומר דלאמה העבריה ראוי לדמות יותר מלדמותה ליבמה שהרי דומה לאמה העבריה בצד אחר שהיא נקנית בשטר משא"כ ביבמה הכא עדיפא לן למיגמר כסף מאמה במה מצינו ויש פנים אחרים וזהו הנכון:

ואיצטרך למכתב כי יקח וכו' עד הוה אמינא היכי דיהבי לה איהי לדידיה וקדשתיה הוה קידושיה קדושין. פי' ולא שני לן בין (יהיב) [יהבא] איהי כספ' לדידיה או דיהיב איהו לדידה ובכל חד מנייהו הויא מקודשת כיון דאיכא כסף. וכ"ת היכי קס"ד למימר הכי דהא אמרינן לעיל מסתברא יציאה דכוות' ממעט שאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב ואי איהי יהבא כספא לדידיה היכי הוי כסף דאב דזכות בתו זכי ליה רחמנא ולא זכות חתנו ואיכא למימר דאנן דרשינן אבל יש כסף לאדון אחר ומנו בעל (יהיב איהו) ולי נראה בזה תירוץ אחר (לה) כספא לדידה דרשינן אדון לאביה וכי יהבי איהי כספא לדידיה דרשינן אדון בעלה דהא מכיון דשקילה ליה לכסף מינה איתקדשי' לי' לאלתר וכי אתינן למידין על הכסף שהוא שלו כבר הוא אדון ושפיר איכא למימר יש כסף לאדון אחר ומנו בעל קמ"ל כי יקח דבעל יהיב כספא לעולם והוי דאב כדדרשינן אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב ואפילו כשהיא נערה ונתקדשה ע"י עצמה כדאסקינן לעיל וכיון דהכי הוא דאביה שקיל כסף קדושיו לעולם איכא למימר דאיהו נמי מקדש לה ולא היא עצמה וכרבי יוחנן דאמרינן לקמן בפרק (האומר) [האיש מקדש] דבין קטנה בין נערה אביה ולא היא דאי לא איכא למיפרך כדפרכינן לעיל איהי מקבלה קדושין ואביה שקיל כספא. והא אמרי' התם מ"ט דר' יוחנן גרושין מכנסת עצמה לרשות אביה בין היא בין אביה מקבלת גיט' קדושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא לאו היינו עיקר טעמא דר' יוחנן דא"כ כיון דגמרינן מההיא טעמא אביה ולא היא למה לן כל זה שקלא וטריא דלעיל דהא כיון דאביה מקבל קדושיה הדין נותן שיהא הכסף שלי דהשתא אביה מקבל קדושיה ואיהי תשקול כספא אלא ודאי דהתם יהיב טעמא אמאי שני לן בין גירושין לקדושין אבל עיקר טעמא דאביה ולא היא היינו משום מאי דאכרחי הכא דכספא דאב הוי וכיון דכן איהו מקבל קדושיה ור"ל דקאמר התם דבין היא ובין אביה מקבלי קדושי' ס"ל דלעולם יש לה יד לנערה לקבל קדושיה וממונא דקידושין הוא דזכי ליה רחמנא לאב מדידה כ"ש דזכי לה נמי מעשה ידיה והלכתא כר' יוחנן. רבינו נר"ו:

מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כו'. קשיא לן דהא אנן בתורת ק"ו אתינן עלה ולא בתורת מה מצינו וכיון שכן כי הויא זקוקה ועומדת מאי הוי מ"מ אע"פ שזקוקה ועומדת מצינו שקונה ביאה ואין כסף קונה בה וא"כ הויא לה ביאה חמור' מכסף ואיכא למימר דהכי קאמרינן דהא דביאה קונה ביבמה ולא כסף לאו משום חומרא דביאה אלא משום דהתם כיון שהיא זקוקה ועומדת הרי היא כארוסה וביאה שלה עושה נשואין משא"כ בכסף שאין עושה נשואין אבל בזו שהיא תחלת קטן וארוסין מנין לנו דביאה עדיפא אדרבא אימא לך דבזו שהיא תחלת קנין כסף עדיף טפי ואימא לך דביאה ראויה לגמור ולא לקנות לכתחלה שכן היא לעולם גמר מעשה וכסף ראו לקנות בו לכתחלה ולא לגמור והא ליכא למיפרך ומה כסף שאינו גומר קונה לכתחלה ביאה שגומרת ביבמה אינו דין שתקנה וכדיליף רב הונא לקמן לאכוחי דחופה קונה שהיא גומרת אחר כסף ואין כסף גומר דטפי שייכא חופה להיות קנין ככסף כיון שיש אחריה מעשה מביאה שאין אחריה כלום כנ"ל:

אמה העבריה אינה ניקנית לשפחות בביאה אבל נקנית היא בכסף וכן יוצאה בכסף על ידי גרעון כמו שיתבאר:

קדושי כסף כל שנתנתם היא וקדשתיהו ר"ל שאמרה התקדש לי בכסף זה אינן קדושין כלל וכן אפילו אמרה אתקדש אני לך כמו שיתבאר:

ולענין ביאור מה שנאמר כאן אי כתב ויצאה חנם הוה אמינא היכא דיהבה איהי לדידיה וכו' יש שואלים והאיך יתקיים יציאה דכותה והרי באדון המקנה לוקה הכסף ובזו הקונה לוקחו ומכל מקום איפשר לפרש בה אין כסף לאדון זה ויפסיד האמה והכסף ויש כסף לאדון אחר שקונה האשה והכסף והוא הבעל וגדולי המפרשים כתבו בה דיהבא איהי לדידיה ואמרה ליה הריני מקדשת לך כי הדר בעל מיהא ויהיב קדושין לאב ליהוו קדושין דהא מכל מקום איכא השתא כסף לאדון אחר ומנו אב:

גמ' מעיקרא דדינא פרכ' הק' ה"ר יעקב מאורלינ"ש ונילף מהיקשא שהקישה לאמה העבריה כדאמרי' לקמן ואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת ובאמה העבריה נפקא לן לקמן שנקנית בכסף מוהפדה, ולמאי דאמרי' בירוש' מדכתיב ובעלה ממעטי' שאין אשה נקנית בחזקה מק"ו משפחה כנענית ניחא דה"ה איכא למעוטי כסף אי לאו כתי' קרא בהדיא ומ הא סוגיא דתלמודא לית לה הך דרשא דאי לאו דאיכא פרכא הוה גמרי' מאמה העבריה שנקנית בכסף ולא ממעטי' ליה מובעלה וי"ל דאי מהיקשא לחודא ה"א דלא סגי בפרוטה עד שיהיו ב' פרוטות כדבעי' באמה העבריה יה כדמוכח לקמן גמ' בש"א דינר, ועי"ל דהא אמרי' דאיצטריך כי יקח לאשמועינן דאי יהבת ליה לדידיה לא הוי קידושין ומהיקשא דאמה העבריה לא הוה מצינן לאפוקי מאחר דמויצאה חנם משמע קצת שהאשה נותנת את הכסף כיציאת אמה העבריה שאם היה שם כסף היתה האשה נותנתו לאדון, ושינויא קמא ניחא לי טפי דהתם הקונה היה נותנו ה"נ יתננו הקונה:

מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף וא"ת ונדון כסף מביאה ומה ביאה שאינה קונה באמה העבריה קונה באשה כסף שקונה באמה העבריה אינו דין שיקנה באשה וי"ל דאיכא לאקשויי מה לכסף שכן הורע כחו שאינו קונה ביבמה במקום שביאה קונה:

ה"א היכא דיהבה ליה איהי לדידיה וקדשתיה וכו' תימא כיון דעיקר קרא דכי יקח לא אתא לאשמועינן אלא שלא תקדשנו היא אמאי צריך למילף קיחה קיחה משדה עפרון בלאו הכי שמעינן ליה מדכתיב כי יקח איש ולא כי תקח אשה לאיש וי"ל דהוה מוקמינן קרא דכי יקח בשאר קניינים ולאו להך דרשא אבל השתא דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ואשה נקנית בכסף אם אינו ענין לגופו דשמעינן ליה מויצאה חנם יתנהו ענין לענין זה שהוא יתן הקידושי', וא"ת והיכי מצי למימר דתנא דריש ליה הכי הא בעי למילף שאשה נקנית בכסף מק"ו מאמה העבריה וכי פרכיה לק"ו דידיה יליף לה מכי יקח אלמא עיקר קידושי כסף איצטריך, וי"ל כן דרך התנא לשנות כל משנתו כאלו לא שמעה מדוכתא אחריתי לאשמועינן דמהכא נמי מצי למילף אי לאו דידעינן ליה מדוכתא אחריתי:^*(ואע"ג דקרא דילפי' מיניה קידושי כסף בדיהיב לה בעל כסף לדידה או לאביה עסקיו דייקי' למימר דאשמועינן דיש כסף לאדון אחר ביציאתה ממנו ומני אב אימא לך דהה"נ היכא דיהבא ליה איהי לבעל וקידשתיה הוו קידושין דכיון דאשמועינן קרא דכסף עביד קידושין מה לי יהביה איהו לכלה מה לי יהבא ליה איהי לבעל וקידשתיה אלמא קרא חד מתרי אפי נקט והאי ראיה בדיהיב לה בעל לדידה או לאביה משום דאצטריך לאשמועינן דאי יהיב לה בעל כספא לדידה כספא לאביה הוא מיהו לענין קידושין ל"ש יהיב לה בעל ל"ש איהי לבעל וקידשתיה הו' קידושין להכי איצטריך היא למכתב כי יקח איש ולא כי תקח אשה את איש:)

ובעלה מלמד שנקנית בביאה וא"ת נימא מדכתיב כי יקח דמשמע נמי לשון ביאה כמו כולהו קיחות דעריות כי יקח איש את אחותו אשה אל אחותה לא תקח איש כי יקח את אשת אחיו, וי"ל אי לאו ובעלה לא גמרי' קדושי כסף משדה עפרון משום דהוה מסתבר טפי למיגמר קיחה קיחה מקיחה דאשה ולאוקמי קרא בקידושי ביאה דוקא אע"ג דהשתא נמי דרשי' קיחה קיחה מקיחה דעריות דאשה נקנית בהעראה כדאמרינן בריש הבא על יבמתו היינו משום דדרשי' ובעלה מלמד שנקנית בביאה הלכך אע"ג דדרשי' קיהה קיחה משדה עפרון לקידושי כסף ילפינן נמי קיחה קיחה מעריות לעשות העראה כגמר ביאה אבל אי לא כתיב ובעלה והוה שמעינן קידושי ביאה מקיחה קיחה דעריות תו לא שמעינן מינה קידושי כסף וביבמות ריש פ' הבא על יבמתו הארכתי בה יותר ועיין שם:

אמה העבריה תוכיח שניקנית בכסף ואינה נקנית בביאה וא"ת הא לא ידעינן דאמה אינה נקנית בביאה אלא מקרא דובעלה דדרשי' לקמן ולא אמה העברי' וא"כ אי הוי שתיק מקרא דובעלה היכי מצי למימר אמה העבריה תוכיח וי"ל דה"ק לישתוק מובעלה ועיקר קידושי ביאה ניליף מיבמה ומיעוטא דאמה העבריה דאין נקנית בביאה ליכתוב בדוכתא אחריתי, וה"ר שמואל מאיבר' תיר' דלקמן מה"א דובעלה נפקא לן למעוטי אמה העבריה וה"ק לישתוק מן ה"א דובעלה ולא לכתוב אלא ובעל ועיקר קידושי ביאה ניליף מיבמה ומיעוטא דאמה העבריה נידרוש מובעל דאם אינו ענין לגופו תנהו ענין למעוטי אמה העבריה:

מה ליבמה שכן^*(שכן זקוקה ועומדת קודם ביאתו דאסירא לזה בלא חליצה כיון דאית ליה ליבם קטן כל דהו מקמי ביאה דינא הוא שתקנה בו ביאה הרמ"ה ז"ל:) זקוקה ועומדת וא"ת והא אין מועיל זיקתה לענין כסף ונימא ק"ו הכי ומה יבמה אף על פי שזקוקה ועומדת אינה נקנית בכסף ונקנית בביאה אשת שאעפ"י שאינה זקוקה נקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה ולא יזיק לה מה שאינה זקוקה וכה"ג אמרינן בפ' כיצד הרגל, בשלמא רוב פירכות שבתלמוד שהן מעין חומרות הק"ו ניחא כגון מה ליבמה שאינה נקנית בכסף מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף מה לכסף שכן פודין בה הקדשות וכיון שמצינו בה חומרא לענין זה הדין יש ליתן בה חומרא אחרת מענין אותו הדין ומיהא הכא נמי י"ל דהך פירכא הויא מעין הדין דמה ליבמה שכן זקוקה ועומדת לביאה הילכך בקל יקנה בה ביאה יותר מבאשה אבל גבי כסף לא מהני לה זקוקה ועומדת ומיהא אשכח' בכמה דוכתין בפ"ק דזבחים (דף י"ד ע"א) גמר חוץ מן החטאת דפריך מה לחוץ בזמנו שכן כרת ובפ' שור שנגח ד' וה' מה לאיש ואשה שכן חייבים במצות ובפ' החובל מה לאשה שכן אינה במעילה ויש לחלק דחומרא שאנו מוצאים בתורה אין להכניסה בק"ו דמסתבר כיון שנתנה לו תורה חשיבות זה כמו כן יתן בו חשיבות אחר מק"ו אבל החומרא שאנו אומרים מסבר' כגון ההיא דשן ורגל לא אלימי כולי האי וכיון דלא אהני חומרות להאי מלתא לא אהני נמי למילתא אחריתי וניחא נמי הכא דהא דיבמה זקוקה ועומדת מילתא דכתיבה באורייתא היא הילכך אין להכניסו בתוך הק"ו:

בד"ה מעיקרא דדינא כו' יוצאת בכסף ה"ה כו' שכן יוצאת בשש ויובל כו' עכ"ל לפי מה שפרש"י שכן יוצאת בכסף כו' והואיל וכסף חשוב בה לפדותה חשוב כו' עכ"ל נראה דמשש ויובל וסימנין ליכא למיפרך הכא אקניית כסף וצ"ל דהתוספות מפרשים הא דקאמר שכן יוצאת בכסף היינו כיון שיש לאמה העבריה דין חדש שאינו באשה ביציאת כסף ה"נ איכא למימר דאית לה דין חדש שאינו באשה לענין קניית כסף וא"כ שפיר המ"ל שכן יוצאת בשש ויובל כו' כמו שכתבו התוספות וכה"ג כתבו לקמן דאיכא למיפרך מיציאת כסף אקניית שטר ומיהו קשה דא"כ לקמן דבעי למילף ביאה באשה מק"ו מיבמה אמאי לא פרכינן בכה"ג דמה ליבמה שכן יוצאת בחליצה ולכך נקנית בביאה וצ"ע:

בא"ד דאי מהיקש לחוד הוה אמינא דלא סגי בפרוטה עד שיהא ב' פרוטות כו' עכ"ל ק"ק דהשתא נמי דבעי למילף מקל וחומר נימא דיו לבא מן הדין להיות ב' פרוטות ויש ליישב דאתיא כרבי טרפון דאמר היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו וכה"ג כתבו התוס' לקמן בד"ה חופה כו' ע"ש:

בא"ד והר"ן תירץ כיון דלא ידענו דאמה עבריה נקנית בכסף אלא מוהפדה כו' עכ"ל אבל רש"י פי' מכסף מקנתו ואינו כן דההוא בע"ע הנמכר לנכרי איירי וכ"ה בהדיא לקמן וק"ל:

בד"ה מה לאמה כו' ואם תאמר נילף כסף מביאה כו' וי"ל כ"ש דאיכא למיפרך יבמה תוכיח כו' עכ"ל ר"ל דלא נילף אשה מאמה אלא כסף מביאה וליכא למיפרך הא דמסיק מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף דהא לא יליף אשה מאמה אלא כסף מביאה ואהא תירצו כ"ש דאיכא למפרך יבמה תוכיח שנקנית בביאה כו' ר"ל דאקל וחומר אשה מאמה דקאמר לא קאי האי יוכיח מיבמה כדפריך מה ליבמה שכן אין נקנית בשטר אבל אהאי ק"ו דכסף מביאה קאי שפיר האי יוכיח מיבמה דמה לביאה שכן קונה ביבמה דהכי פריך לקמן גבי חופה מביאה וליכא למימר שטר יוכיח דמה לשטר שכן מוציא בבת ישראל ומתרוייהו מביאה ושטר ליכא למילף דאחדא מתרתי פרכינן כל דהו דמה להנך שכן ישנן בע"כ כדמסיק לקמן:

ודע דלקמן גבי הא דבעי למילף ביאה באשה מק"ו דיבמה ופריך מה ליבמה שכן זקוקה כו' איכא לאקשויי נמי כה"ג דנילף ביאה מכסף מק"ו ואיכא לתרוצי נמי בכה"ג דכ"ש דאיכא למפרך אמה עבריה יוכיח דקאי האי יוכיח אק"ו דביאה מכסף וק"ל:

בד"ה כתב רחמנא כו' להכי אצטריך גזירה שוה לאורויי דכי יקח מיירי בכסף ואפ"ה בעינן נתן כו' עכ"ל יש לדקדק לפי זה מאי קאמר בברייתא והלא דין הוא כו' שנקנה בכסף אימא דודאי כן הוא אלא דאצטריך קרא דכי יקח לאורויי דבכסף נמי בעינן נתן הוא ואמר הוא וי"ל דהברייתא דקאמר והלא דין הוא כו' לא אקרא קאי דל"ל קרא אלא אדברי עצמו קאי ל"ל למילף כסף באשה מקרא הא איכא למילף בק"ו וכה"ג איתא בכמה דוכתין ודו"ק:

בד"ה אמה העבריה כו' לכתוב קרא ובעל והוה מוקי למעוטי אמה דמשום היא גופה לא צריך כו' ומשני אי לא כתב אלא ובעל היא גופה לא הוי אתיא בק"ו כו' עכ"ל כתב מהרש"ל בזה ואין להקשות א"כ היכי הוה דרשינן ובעל למעוטי אמה עבריה הא אשה גופה לא נקנית בביאה די"ל הכי כו' עכ"ל ע"ש באורך גם בעל דברי ריבות נתקשה בזה דהיאך קאמרי דמשני אי לא כתב אלא ובעל היא גופה לא הויא אתי בקל וחומר וכו' שהרי מה שאמה עבריה אינה נקנית הוא מכח ובעל דאמרינן זו ולא אחרת ומאי דאמרינן כו' עכ"ל ע"ש בישוב דבריהם ואין לי להאריך אבל הנכון בעיני למאי דמסיק לעיל דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכל היכא דאיכא לשנויי משנינן והשתא הכא ודאי משמעות ובעל זו ולא אחרת לא מפקינן ליה ממשמעותיה אלא דמשום הך קושיא דהיאך אתיא אשה בקל וחומר דהא אמה עבריה תוכיח ה"א דלא אתי ובעל כלל למעוטי אמה עבריה אלא לגופיה אתי ובין אשה ובין אמה עבריה נקנין בביאה בק"ו ולא הוה איצטריך ובעל אלא מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא ובהכי יתיישב מה שמקשים לפי אותה סברא לא לכתוב רק ובעל ואימא לגופה אתא ומדאצטריך לגופה ולא אתיא בק"ו ע"כ דאימעיט אמה העבריה די"ל כדאמרינן דה"א דלא אימעיט אמה עבריה ושפיר אתיא בק"ו ולא אצטריך נמי קרא ובעל לגופה אלא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ותו לא מידי ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמה העבריה וכו' עד ומשני אי לא כתב אלא ובעל וכו' לא אתי בק"ו וכו' יש לתמוה דהא כי ממעטין אמה העבריה מובעלה ע"כ ממשמעות דמשמע ובעל לה ולא לאמה כדלקמן (קידושין דף ט' ע"ב) בגמרא וא"כ ממילא משמע דאשה גופה נקנית בביאה ואי ר"ל דלא הוה מוקמינן למעוטי אמה אלא הוה מוקמינן לה לאשה גופה משום דלא אתי בק"ו דהא לפי מאי דאמרת השתא דלא ממעט אמה העבריה לאשה גופה לא צריך קרא דהא השתא ל"ל אמה תוכיח וי"ל דר"ל דע"כ היינו צריכין לאוקמי ובעל לגופה דאי מוקמת ליה למעוטי אמה לא אתי אשה גופה בק"ו משום דאיכא למימר אמה תוכיח וא"כ מכח מה את מוקים לה למעוטי אמה מכח שאשה גופה אתי מק"ו וכי מוקמת לה למעוטי אמה מיפרך ליה הק"ו וא"כ סתרי אהדדי ולכך היינו מוכרחים לומר דאתי לאשה ואע"ג דאתי בק"ו מלתא דאתא בק"ו טרח וכתב ליה קרא דבע"א א"א לאוקמי וכן מצאתי קצת בתשובות הנקראים דברי ריבות:

תוס' בד"ה היכא כו' הרי אתה מקודש לי כו' כצ"ל:

בד"ה אמה העבריה כו' בסוף הדבור לא הוי אתיא בקל וחומר כו' נ"ב ואין להקשות א"כ היכי הוה דרשינן ובעל למעוטי אמה העבריה הא אשה גופה לא נקנית בביאה די"ל הכי הוה דרשינן זו היא שראויה לביאה מאחר שכבר לקחה בקידושין של כסף והיא אשתו אבל אחרת אינה ראויה לביאה אפילו יש לו כבר קנין ושייכות בגווה כגון אמה העבריה ודוק (עיין במהרש"א):

גמרא כ"ר וכו' ולא כי תקח. לכאורה לפי' התוס' בד"ה היכא נראה לנקוד כי תקח בשורק מבנין הפעל. אבל ממש"כ בד"ה כתב ולא כי תקח אשה את איש ל"מ כן:

תד"ה מעיקרא. ה"ה כו'. מה שהניח המהרש"א בצ"ע מהא דל"פ מה ליבמה שכן יוצאה בחליצה. נ"ל דלק"מ דהא לאחר שקנאה א"י בחליצה ועי' לקמן (ה) בדבריו ד"ה גמרא בשם ת"י:

בא"ד וי"ל דאי מהיקש כו' עד שיהא ב' פרוטות כו' כדמוכח לקמן. כוונתם להא דאמרי' שם (יב) כל היכא דלא מצי מיגרעא לא הוי זבינא. אך לכאורה תימה דהא אמרי' שם כיון דאפיקתי' מפרוטה אוקמה אדינר ולמה כתבו ב' פרוטות. וכבר תמה כן המהרש"א שם. ונראה דס"ל להתוס' דע"כ ל"א שם כן אלא לב"ש דילפי מינה ג"כ לקידושי אשה (ולא מהקישא דאחרת דלא זכרה הגמרא שם) וע"כ דס"ל דהא דהצריך הכתוב יותר מפרוטה הוא משום קדושי יעוד עי' פרש"י שם לכן אמרינן כיון דאפיקתי' כו'. אבל לב"ה אינו אלא כדי שיקויים בה גרעון ודיו בב' פרוטות ודון מינה ומינה לקידושי אשה והוא כעין שכ' המל"מ בפ"ד מהל' עבדים ה"ג לדעת הרמב"ם ע"ש ועמש"כ לקמן (יא ב):

והנה דעת הרמב"ם שם דסגי ביותר מפרוטה קצת. ונ"ל ראיה לדעת התוס' מדפריך שם ואימא פלגא דדינר ואימא ב' פרוטות ול"א ואימא יותר מפרוטה (ואגב ראיתי במל"מ שם בסופו שהבין דהא דקאמרה הגמרא שם דומיא דיעוד כו' היינו דילפינן מיעוד בהיקשא וכ"נ שהבין מהר"ם לקמן (יד ב) בתד"ה מוכר עצמו. ושגו במחכ"ת דפשוט דהכוונה להביא ראיה דדרשינן כה"ג דהיכא דל"מ מיגרעא לא הוי זבינא מהא דאשכחן לת"ק דר"א לקמן (יח ב) דאין מוכרה לקרובים משום דדריש היכא דל"מ מיעד לא הוי זבינא):

ודע דפסיקא ליה להכ"מ שם (ומוכרח הוא בדעת הרמב"ם) דבע"ע הנמכר לעובד כוכבים לא בעינן יותר מפרוטה. ולכאורה יקשה דהתם כתיב ג"כ גרעון. ונ"ל דמשום דב"נ נהרג על פחות מש"פ לכן שייך גם עלה חשבון. מה שהקשה המהרש"א דהשתא נמי נימא דיו. נ"ל משום דק"ו זה מצינו למילף נמי משפחה כנענית כמש"כ התוס' לעיל ובה די פרוטה א'. אבל ק"ל הא איכא למימר מה לשפחה כנענית שכן ניקנית בחזקה וי"ל ואכמ"ל. ומש"כ מהרש"א בתירוץ הר"נ דרש"י שכ' מכסף מקנתו דאינו כן כו'. אישתמיטתי' דברי התוס' לקמן (יד ב) ד"ה מוכר עצמו דמשכיר שכיר יוכל למילף הכל ועי' ג"כ במל"מ שם:

תד"ה כתב. תימה כו' וי"ל כו'. ועי' מהרש"א. ולעד"נ דתנא אילו לא נאמר קאמר וכה"ג משני הש"ס בב"מ (סא) ובסנהדרין (מג) ואולי כוון לזה גם המהרש"א:

תד"ה ובעלה. ואשה אל אחותה לא תקח. לקמן (סז ב) דרשינן לה לענין קידושין וכן בר"פ נושאין על האנוסה משמע דמפרש לענין דדרך ליקוחין אסרה תורה:

תד"ה מה ליבמה. מק"ו דשן ורגל כו' ברשות הניזק נזק שלם קרן שחייב ברה"ר כו'. כצ"ל:

בסה"ד ומשום דאשכחן ביאה גומרת ל"נ שתקנה תחלת קנין. לכאורה זה דלא כר"ה דיליף לקמן דחופה קונה מהא דגומרת. אולם התוס' שם כתבו דר"ה כר"ט דל"א דיו היכא דמיפרך ק"ו והכא י"ל דאתיא כרבנן. ועוד כאן לא מיפרך ק"ו דמהני לענין שתגמור אחר קדושי כסף ושטר:

תוס׳ ד"ה היכא דיהבה לדידיה וקדשיא כצ"ל. נ"ב שהתוס׳ רוצים לגרוס כן לפי פירושם ור״ל וקידשה היא את עצמת לו וצ"ל וקדשיא ודחקו לשנות את הגי׳ ואינו נראה:

ד"ה ובעלה וכו׳ כמו כולהו קיחות דעריות כצ״ל:

גמ' א"ר אשי כו' מעיקרא דדינא פירכא. תמורה כח ע"ב:

ותנא מייתי לה מהכא דתני' כי יקח כו' והלא דין הוא כו' ואף על גב דלמאי דמסקינן בסמוך דעיקר קידושין ילפינן מאין כסף וג"ש דכי יקח לא אתא אלא לאשמעינן דהיכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו דקידושין לא הוי קידושין אפ"ה קאמר והלא דין הוא לשקלא וטריא בעלמא דאפילו לענין עיקר קידושין בעי קרא ולא ילפינן מק"ו וכ"כ מהרש"א מיהו כל זה לשיטת התוספות לעיל בדף הקדום דתנא דברייתא ורבי יהודה אמר רב לא פליגי אבל לשיטת רש"י שכתב לעיל דתנא דברייתא לית ליה דרשא דאין כסף ופשטא דלישנא דרשי כאן והא דאמרינן בסמוך וצריכא סתמא דתלמודא מסיק הכי דלקושטא דמילתא בעינן תרי קראי א"כ בלא"ה א"ש בפשיטות ולפי מה שאפרש בסמוך דהא דס"ד דהיכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוי קידושין היינו דוקא לבתר דילפינן עיקר קידושין מויצאה חנם כמו שאפרש בטעמים נכונים וא"כ מקשה הכא שפיר בברייתא דלא לכתוב ג"ש דקיחה קיחה ולא לכתוב נמי ויצאה חנם ויליף כולה מילתא מק"ו דאמה העברייה וממילא דלא איצטריך ויצאה חנם לומר דכספא דאבוה הוי דממילא שמעינן דומיא דאמה העבריה דכסף מכירתה לאביה ה"ה לקידושי כסף דאמרינן דיו וכיון דלא ניכתוב ויצאה חנם לא איצטריך ג"ש דקיחה קיחה דממילא ידעינן דהיכא דיהבה איהי לדידיה וקדשתו לא מהני דמהיכא תיתי ואדרבא בעינן דומיא דאמה העברייה שהקונה נותן להמקנה וה"ה לקידושין שהבעל הוא הקונה והאשה היא המקנית כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

רש"י בד"ה נקנית בכסף כדכתיב מכסף מקנתו עכ"ל. ואע"ג דהאי קרא בע"ע הנמכר לעכו"ם כתיב ומסקינן לקמן דף ט"ו ע"ב דע"ע הנמכר לישראל לא אתי מיניה דשאני עכו"ם שכל קנינו אינו אלא בכסף ונמכר לישראל ילפינן מוהפדה דכתיב באמה העברייה גופא מ"מ נ"ל דרש"י לשיטתו דהא דפרכינן לקמן מה לנמכר לעכו"ם שכל קנינו אינו אלא בכסף היינו לריש לקיש דוקא דאית ליה לעמיתן במשיכה ולעכו"ם בכסף משא"כ לרבי יוחנן דמעות קונה בישראל ודריש איפכא לעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה שפיר ילפינן נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם היינו מקרא דמכסף מקנתו והדר ילפינן אמה מע"ע דאיתקש עברייה לעברי וניחא ליה לרש"י טפי לפרש הברייתא אליבא דרבי יוחנן דאי לר"ל דיליף מוהפדה לא הוי שייך למימר והלא דין הוא לענין קידושין כמ"ש התוספות בד"ה מעיקרא דדינא בשני התירוצים. מיהו לר"ל לא תיקשי ברייתא דהכא דמוקי לה כהאי תנא דמעות קונה כדאיתא בהזהב דפלוגתא דתנאי היא אבל התוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן דף ט"ו דהאי פירכא דנמכר לעכו"ם שכל קנינו בכסף היינו בע"ע לחוד קאי בין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש ולכ"ע לא ילפינן מכסף מקנתו אלא מוהפדה משום הכי כתב כאן בשמעתין דאמה העבריה נקנית בכסף מוהפדה ואפ"ה אתי שפיר דקאמר והלא דין הוא משום דבלאו הכי לשיטת התוספות לעיל בדף הקדום דתנא דברייתא ורב יהודה אמר רב דלעיל לא פליגי ואית להו דרשא דאין כסף והא דדרשינן קיחה קיחה היינו לענין דיהבה איהי לדידיה וקידשתו לא מהני וא"כ ע"כ הא דקאמר והלא דין הוא לשקלא וטריא בעלמא לענין עיקר קידושין כדמשמע מסתימת לשונם ודלא כמה שכתבתי בסמוך ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה מעיקרא דדינא בו' דהוי מצי למיעבד ק"ו משפחה כנענית כו' עכ"ל. וקשיא לי דאיכא למיפרך חליפין יוכיח דקונה בשפחה כנענית כדאית' לקמן דף כ"ב ע "ב ואין קונה באשה אלא דאכתי מצינן למילף במה הצד מבינייהו מש"כ ומאמה העברייה מק"ו. ויש ליישב דאין זו פירכא דהא דאשה לא מקני' בחליפין היינו משום דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה מיהו לפי שיטת התוספות לעיל לא שייך לומר כן ויש ליישב בע"א:

בא"ד הקשה הר"י מאורליינש אכתי ל"ל כי יקח כו' ואע"ג דכי יקח אצטריך להיכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו מ"מ בשקלא וטריא דברייתא דקאמר והלא דין הוא והיינו לענין עיקר קידושין קשי' להו דאכתי ניליף מהקישא:

בא"ד ואמה עברייה נפקא לן לקמן מוהפדה כו' עכ"ל. כבר כתבתי דהתוספות לשיטתייהו בזה אלא דאכתי יש לתמוה דאגופא דברייתא ה"ל לפרושי הכי ואין זה מהצורך לקושיית הר"י מאורליינש דבפשיטות מצי לאקשויי כי היכי דבעי למילף מק"ו מאמה העברייה שנקנית בכסף ה"ה דמצי למילף בהיקשא ונלענ"ד ליישב דמהקישא לא שייך למימר דאשה איתקש לאחרת ואחרת גופא מדאיתקש עבריה לעברי משום דאיכא למימר איפכא דאשה פשיטא דאינה ניקנית בכסף מהקישא דויצאה והיתה כמו שאינה יוצאה בכסף כך אינה ניקנית בכסף ונאמר דהקישא דויצאה והיתה בין לריבוי קנינים בין למיעוט קנינים והדר ניליף אמה העברייה בהקישא דהקישה הכתוב לאחרת דאמה נמי אינה נקנית בכסף אלא בשטר לכך הוצרכו לפרש דאמה העברייה בגופה כתיב שנקנית בכסף מוהפדה כן נ"ל ועוד דבירושלמי אמתניתין דעבד עברי מייתי פלוגתא דתנאי אי למידין בכה"ג בהיקש בדבר הלמד בהאי הקישא דעברי לעברייה ועברייה לאחרת בהיקש וא"כ איכא למימר דתנא דברייתא סבר דאין למידין למד מהלמד וק"ל:

בא"ד וי"ל כו' עד שיהא ב' פרוטות. עיין במהרש"א. ובספר עצמות יוסף כתב דילפינן משפחה כנענית שניקנית בפרוטה ע"ש ואף למאי דפרישית בסמוך דילפינן במה הצד מ"מ יש לפרש כן ודו"ק. מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש טפי דמעיקרא לא קשיא כלל קושיית מהרש"א דדוקא למאי דבעינן למילף אמה העבריה מוהפדה משני התוספות שפיר דמה"ט לא מצינן למילף אשה מאמה דא"כ בעינן שתי פרוטות משא"כ לתנא דברייתא דיליף אמה העברייה מע"ע מהקישא דעברייה לעברי וכמו שאפרש לקמן בעוה"י בריש סוגיא דע"ע א"כ ממילא דתחילת קנין נמי באמה העברייה סגי בפרוטה וא"כ שפיר מצינן למילף מינה לקידושי אשה ואפילו למ"ד בירושלמי דאין למידין למד מלמד היינו בהקישא אבל בק"ו מיהא אתי' כן נ"ל מיהו בירושלמי משמע להדיא דאפילו מאן דיליף מוהפדה יליף מיניה לקידושי אשה דילפינן מסוף הגרעון שהוא פרוטה והיינו טעמא דבית הילל דקידושין בפרוטה ולפ"ז לא שייך תי' התוספות וצ"ל כדפרישית לעיל דמהקישא לא מצינן למילף דאיכא למימר איפכא מהקישא דויצאה והיתה ודו"ק:

גמרא ואיצטריך למיכתב כו' ואי כתב רחמנא ויצאה חנם ה"א היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוי קידושין כו'. כבר כתבתי שיש לתמוה דמהיכא תיתי נאמר כן ואף שרש"י ז"ל כתב דסד"א מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה זה יותר תימא דלא אשכחן כה"ג בכל הקנינים אלא דוקא הקונה נותן להמקנה והא האשה היא המקנית עצמה והאיש הוא הקונה ובשלמא ללוי דאמר בפרק הזהב דחליפין בכליו של מקנה מטעמא דמסיק התם דבההיא הנאה דמקבל מיניה גמר ומקני א"כ א"ש דסד"א דה"ה באשה וקמ"לן דלא משום דאשה בחליפין ובפחות מש"פ לא מקניא נפשה ומש"ה מהני באדם חשוב היכא דיהבה איהי לדידיה משום דהאי הנאה הוי ממון גמור טפי מש"פ משא"כ לרב דאמר חליפין בכליו של קונה א"כ אמאי איצטריך הכא קרא למעוטי היכא דיהבה איהי לדידיה. והנלע"ד דכיון דכתיב ויצאה חנם אין כסף ודייקינן אין כסף לאדון זה כו' וא"כ סד"א דנידוק הכי אין כסף לאדון זה ביציאתה מרשותו אבל יש כסף לאדון זה בכניסתה לרשותו כגון בייעוד דסליק מינה דעלה כתיב ואם שלש אלה לא יעשה לה סד"א דבעינן שתתן לו כסף קמ"ל כי יקח ולא כי תקח וכה"ג כתב הריטב"א בשם הרמב"ן ולשיטת התוספות דיהבה לדידיה לאו דוקא אלא לענין אמירה קאי א"ש טפי דסד"א דומיא דאמה העבריה שהאב אומר בתי מכורה לך וכן בשעת פדיית האדון שהוא המקנה אומר לה הרי את לעצמך וכמו בכל הקנינים שהמקנה אומר לך חזק וקני קמ"ל כי יקח ולא כי תקח כנ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה היכא דיהבה כו' וצ"ל דיהבה לאו דוקא שהרי אבי' מקבל הקידושין כו' ופשיטא להו הכי מדדייקינן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף כו' אלמא דפשטא דקרא שהבעל נותן ולא נחתו לאותו הסברא שכתבתי בסמוך מש"ה ניחא להו לפרש לענין אמירה דהיינו נתן הוא ואמרה היא והא דמסקינן לקמן דף ה' דספיקא הוי יבואר שם:

בד"ה כתב רחמנא כי יקח כו' תימא כיון דעיקר קרא כו' בלא"ה שמעינן לה כו' וי"ל דאי לאו ג"ש כו' אבל בקידושי כסף כו' עכ"ל. ויש לתמוה דמהיכא תיתי נחלק בכך בין קידושי כסף לקידושי ביאה לענין זה והא איתקשו הוויות להדדי ובשלמא לשיטת רש"י דלענין נתינה קאי א"ש כמו שפירשתי בסמוך משא"כ לשיטת התוספות דלענין אמירה קאי קשה טובא דאדרבא כיון דאשכחן דקפיד קרא דבעינן שהאיש יאמר להאשה בקידושי ביאה ה"ה בקידושי כסף מהקישא דהוויות להדדי. ואפשר דסד"א דאיכא הקישא איפכא דהקישה הכתוב לאתרת ובאחרת המקנה אומר להקונה ועוד מצינן לפרש דמדכתיב את בתי נתתי משמע שהאב יאמו להבעל כיון דבדידיה תליא מילתא כדאיתא לקמן דף ט' ושם אפרש יותר בעזה"י:

בד"ה כו' וא"ת דנילף מג"ש דנקנית בביאה כו' עד סוף הדיבור וקשיא לי טובא לפי מסקנא דהכא דסתמא דתלמודא מפיק ג"ש דקיחה קיחה לענין קידושי כסף לאפוקי אמרה היא א"כ היאך ילפינן ביבמה מהאי ג"ש דאשה לבעלה נקנית בהעראה הא לא מופנה וההיא דעריות נמי לא מופנה דאיצטריך לגופיה למילף אחייבי לאווין דכהונה כדאיתא התם ולכאורה היה נ"ל דהא דאמרינן ביבמות ילפינן קיחה קיחה לאו ג"ש אלא גילוי מילתא הוא דלבתר דקים לן דביאה קונה מובעלה א"כ ביאה נמי בכלל יקח הוא והעראה נמי מיקרי קיחה כדאשכחן בעריות אלא דא"א לומר כן דהא לקושטא דמילתא באשה לבעלה נמי העראה לאו בכלל קיחה הוא כדמסקינן לקמן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והא דהעראה קונה היינו דוקא בביאה שאחר קידושין א"כ ע"כ דג"ש גמורה היא ולאו מפשטא דקרא דהא פשטא דקרא לא איירי מקיחה שאחר קידושין ולפי מה שכתבתי לקמן דהיכא דפריש שיקנה בהעראה קונה אתי שפיר אבל לאידך שינויא קשה וצ"ע מיהו אחר העיון נ"ל דלק"מ משום דתרי קראי כתיבי דיקח איש אשה חד קרא בפ' מוציא ש"ר כי יקח איש אשה ובא עליה וההיא הוא דילפינן מש"ר מיבמה דקונה בהעראה והיינו בביאה דלאחר קידושין דע"כ דהכי מיירי קרא דאי ס"ד בתחלת קידושין איירי שנקנית בהעראה א"כ היאך מוקמית לסיפא דקרא אם אמת היה הדבר וסקלוה תיפוק ליה דבשעה שזינתה כבר היתה בעולה אע"כ דקרא איירי שקידשה כבר בכסף או בשטר קודם לזה בקטנותה וכי יקח איש אשה דאיירי בגדולה אשעת נישואין קאי משא"כ האי ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון אקידושי כסף לחוד קאי ולא איירי כלל מקידושי ביאה כדאמרינן אין קיחה אלא בכסף ומש"ה איצטריך ובעלה לקידושי ביאה ונתיישב' קושי' התוספות ודו"ק:

בד"ה אמה העבריה כו' ומשני אי לא כתיב אלא ובעלה היא גופא לא הוי אתיא בקל וחומר דה"א אמה העברייה תוכיח עכ"ל. כל המפרשים נדחקו בזה ולענ"ד נראה עיקר כפירוש מהרש"ל ז"ל והיינו למאי דאמרינן לקמן דמובעלה לחוד איכא למימר עד דמקדש והדר בעיל ואע"ג דרבי לא חייש להאי פירכא נראה משום דכתיב ובעלה למעוטי אמה העברייה ואם נאמר דובעלה היינו דמקדש והדר בעיל א"כ תו לא איצטריך למעוטי אמה העברייה דבלא"ה פשיטא דבאמה כסף לחוד קונה דאיתקש עברייה לעברי כמו שאפרש לקמן וא"כ שפיר כתבו דאי לא נכתב אלא ובעלה הייתי אומר דבאשה נמי עד דמקדש והדר בעיל אבל כסף לחוד לא מהני וליכא למימר דע"כ ביאה לחוד קונה מק"ו דיבמה דאיכא למימר אמה העברייה תוכיח דאמה העבריה ודאי אינה מקודשת בביאה מהקישא דעבריה לעברי דוקא בכסף ושטר מכסף מקנתו למעוטי קנינים אחרים כן נ"ל ועיין מה שאפרש לקמן גבי כעורה זו ששנה רבי ודו"ק: