קידושין ד ע"א

דף ד - א

יציאה דכוותה קא ממעט!

יציאת הנערה באירוסין שהכתוב מיעטה, הינה באופן הדומה ליציאת האמה מרשות האדון, כדלהלן:

ביציאת האמה מרשות האדון, הכתוב בא להשמיענו שהיא יוצאת חינם, ואין צורך לתת כסף לאדון שהיא יוצאת מרשותו, כדי לפצותו על יציאתה.

וכיוצא בזה יציאת אירוסין, שהכתוב מיעט אותה מכלל יציאת האמה ומשמע מהכתוב שהנערה כן יוצאת מרשות אביה בקידושי כסף, כוונת הכתוב היא לומר: שהאב מקבל כסף כשהבת יוצאת מרשותו.

ומקשינן על זה: וכי יציאת הבת באירוסין דומה ליציאת האמה?!

והא לא דמיא האי יציאה - להאי יציאה!

הרי אין דומה יציאת האמה ליציאת האשה, כי -

התם, שם, בענין אמה עבריה, נפקא לה, הרי היא יוצאת בהבאת סימני נערות מרשות האדון לגמרי.

ואילו הכא, ביציאת אירוסין, אכתי עדיין מיחסרא, מחוסרת היא מסירה לחופה. וכל עוד לא נמסרה הבת לבעל לחופה, אין הבת יוצאת מרשות האב לגמרי באירוסין.

שנינו במשנה במסכת כתובות: האב זכאי בבתו במעשה ידיה, במציאתה, ובהפרת נדריה. ^[52]

זכויותיו של האב הם כל זמן שהיא קטנה או נערה, שאז היא ברשותו, כל עוד אינה נישאת.

ואילו בשעת הנישואין [החופה], הבת יוצאת מרשות אביה לגמרי, ומעתה מעשה ידיה ומציאתה אינם שלו אלא של בעלה.

וכמו כן, משנישאת הבת, אין האב יכול להפר נדריה כלל, אלא הבעל לבדו מיפר את נדריה. ^[53] אך הקידושין בפני עצמן, אינם מוציאים את הבת מרשות אביה לגמרי, שהרי עדיין מעשה ידיה ומציאתה הם שלו, וכן מפר האב את נדריה בשותפות הארוס.

ולפיכך, אין יציאת האמה מרשות האדון, דומה ליציאת הבת מרשות האב בקידושין. שהרי האמה יוצאת [על ידי סימני נערות] מרשות האדון לגמרי בלא כסף, ואילו יציאת הבת בקידושין אינה יציאה לגמרי מרשות אביה, כי עדיין חסרה מסירתה לחופה. ורק בשעת החופה, הבת יוצאת לגמרי מרשות אביה, ומעשה ידיה ומציאתה אינם שלו.

ואם כן, קשה על מה שתירצנו לעיל שהכתוב ממעט את יציאת אירוסין באופן הדומה ליציאת האמה. שהרי אין היציאות הללו דומות זו לזו!

ומתרצינן: בהפרת נדרים, מיהא, נפקא ליה מרשותיה!

דהיינו, על כל פנים, לענין הפרת נדרים, הבת יוצאת לגמרי מרשות האב על ידי קידושין. כדלהלן:

דתנן [נדרים סו א]: נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירין יחד את נדריה, ואין אחד מהם יכול להפר את נדריה לבדו.

נמצא, שעל ידי האירוסין, הבת יצאה מרשות האב לגמרי. שמכאן ואילך אין בכוחו להפר את נדריה לבדו. ^[54]

לסיכום: מסקנת הגמרא היא, שלמדים מהפסוק האמור באמה העבריה "ויצאה חנם אין כסף", שהאשה מתקדשת בכסף, ושהכסף שייך לאביה [אם מתקדשת לפני בגרותה].

ותמהינן: וכי האי "ויצאה חנם" - להכי הוא דאתא!?

וכי הכתוב "ויצאה חנם אין כסף" בא ללמדנו דבר זה שהאשה מתקדשת בכסף, ושהכסף בנערה שייך לאביה?!

והרי הא מבעי ליה לכדתניא, הרי יש צורך בפסוק זה ללמדנו דרשה אחרת, המבוארת בברייתא - בענין אמה העבריה נאמרו שלשה דרכים שבהם היא יוצאת מרשות האדון, ומכאן ואילך אינו יכול לנהוג בה כשפחה:

א. על ידי שהאדון לוקח אותה לו לאשה. [וזו מצות יעוד] ^[55].

ב. על ידי שהאדון נותן אותה לבנו לאשה [מצות יעוד לבנו].

ג. על ידי פדיון כסף, שהאדון מגרע מהכסף ששילם עבורה את ערך הזמן שהיא עבדה אצלו, והאב נותן לו את יתרת הדמים [שמות כא ח ט].

ונאמר [שם פסוק יא]: "ואם שלש אלה לא יעשה לה, ויצאה חנם אין כסף". ולא התבאר בפסוק מתי היא תצא חנם אין כסף.

דתניא, כך שנינו בברייתא: "ויצאה חנם" מסתבר לומר שאילו ימי הבגרות, ^[56] בזמן שהיא חדלה מלהקרא "נערה", ומכאן ואילך הרי היא בכלל "בוגרת", שאז האמה יוצאת מרשות האדון. ^[57]

והוסיף הכתוב ואמר "אין כסף", ללמד על יציאה בזמן אחר. ואלו ימי נערות, ^[58] בזמן שהביאה סימני נערות, וחדלה מלהקרא "קטנה". והרי היא "נערה".

[ולהלן הגמרא תבאר איך יתכן שהאמה תצא בבגרות, והרי היא יוצאת כבר בנערות].

ומעתה קשה על רב יהודה אמר רב שדרש מיתור המילים "אין כסף" ללמד - אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, דהיינו אב.

אמר תירץ רבינא: אמנם המילים "אין כסף" אינן מיותרות, שהרי הן באו ללמד שהאמה יוצאת בימי נערות, אבל עדיין יש לשאול על הפסוק: אם הכתוב בא ללמדנו רק שהאמה יוצאת בנערות, אם כן לימא קרא, יאמר הכתוב "אן כסף" ["אין" חסר י']!

מאי "אין כסף"? למה נאמר "אין כסף" בכתיב מלא [והרי מצינו שאמר הכתוב "מאן יבמי", בלא האות י', ושמשמעות הלשון היא "אין יבמי רוצה"] -

מכאן למדו חכמים, שהכתוב בא לומר: אין כסף לאדון זה בלבד.

אבל יש כסף לאדון אחר שהנערה יוצאת מרשותו.

ומאן ניהו, ומי הוא אותו אדון אחר? - זה האב.

והגמרא מביאה עתה מקור לדברי רבינא שדורשים את האות י' שבמילה "אין" בפני עצמה, מפני שהיה ראוי לכתוב לומר "אן" בלא האות י':

וממאי דדרשינן הכי? מנין לנו שאכן דורשים את יתור האות י' שבמילה "אין"?

דתניא בברייתא כיוצא בזה לגבי דין אכילת תרומה:

בת כהן אוכלת בתרומה. אבל אם היא נשאת לישראל, הרי היא אסורה לאכול בתרומה. ^[59]

ונאמר בענין זה [ויקרא כב יג]:

"ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה [שבעלה הישראלי מת או גירשה], וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה [מן התרומה שמקבל אביה הכהן] תאכל".

ומוכח מהכתוב הזה, שבת כהן אשר יש לה זרע מישראל, אסורה לאכול תרומה אפילו לאחר מות בעלה.

ושנינו בברייתא על הפסוק הזה:

"וזרע אין לה" -

אין לי ללמוד מדברי הכתוב הזה, אלא רק שזרעה מישראל מונע את בת הכהן מן התרומה.

אבל אם מת בנה מישראל, אך השאיר אחריו בן, שהוא זרע זרעה מישראל - מנין שאף הוא מונע אותה מלאכול בתרומה?

תלמוד לומר, לכך נאמר "זרע אין לה" בכתיב מלא [ולא נאמר "אן"]. ודרשו מכך חכמים את הכתוב כאילו נאמר "זרע עיין לה".

כלומר, אף אם מת בנה מישראל, עיין ובדוק אחריו, שאם הוא השאיר אחריו זרע, עדיין אמו הכהנת אסורה לאכול תרומה.

וכיוצא בזה יש לנו לדון:

אין לי מקור לכך שזרע ישראל מונע את בת כהן מן התרומה, אלא כשאותו זרע הוא זרע כשר.

זרע פסול, כגון ממזר, ^[60] מנין לנו שאף הוא מונע את אמו [בת הכהן] מלאכול בתרומה? ^[61]

תלמוד לומר: "זרע אין לה" בכתיב מלא [ולא נאמר "אן"], ודרשו חכמים את הכתוב כאילו נאמר "זרע עיין לה" - חפש ובדוק אחר כל זרע שהוא, ואפילו ממזר בכלל. ^[62]

ומקשינן על הברייתא: איך אפשר ללמוד מהכתוב "זרע אין לו" שאף זרע ממזר מונע את אמו מלאכול בתרומה?

והא אפיקתיה, והרי כבר דרשת את הפסוק לרבות זרע זרעה!

ומתרצינן: זרע זרעה - לא איצטריך קרא!

אין צורך בפסוק על מנת לרבות את זרע זרעה כדי לפוסלה מאכילת תרומה. היות דבני בנים - הרי הן כבנים, וכפי שהגמרא דורשת במסכת יבמות [סב ב] מן המקרא.

ולפיכך, כי איצטריך קרא, כל אשר הוצרך הכתוב, הוא ללמד שאף זרע פסול מונע את בת הכהן מלאכול בתרומה. ^[63] על כל פנים, למדנו מדברי הברייתא שדורשים שהאות י' במילה "אין" מיותרת, וחכמים דורשים אותה בפני עצמה. ולכן, אף רב דרש את האות י' שבפסוק "אין כסף" ללמד שהנערה מתקדשת בכסף, והכסף שייך לאביה.

והוינן בה: ותנא גופיה - מנליה דדריש הכי!?

התנא עצמו שדרש "זרע אין לה" - עיין לה, מנין הוא למד שהאות י' שבמילה "אין" היא מיותרת, ואפשר ללמוד מהיתור שלה דרשה?

אמרי, אמרו חכמים לבאר:

הרי כתיב [במדבר כב] "מאן בלעם הלוך עמנו".

והמילה "מאן" משמעותה "אין", שאין בדעתו של בלעם ללכת עמנו.

וכמו כן כתיב [דברים כה] "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל". וגם כאן משמעות המילה "מאן", היא "אין", שאין בדעתו של יבמי להקים לאחיו שם בישראל.

דלא כתיב בהו, בפסוקים הללו אות יו"ד במילה "מאן", וכאילו אמר הכתוב "אין" בלי להשתמש באות יו"ד.

ומוכח שלשון הכתוב "אין", יכולה להאמר "אן", בלא יו"ד.

ואילו הכא [בפסוקים "אין כסף", וכן "זרע אין לו"] כתיב ביה אות יו"ד.

ומדוע הוסיף הכתוב כאן אות י'?

אלא, שמע מינה, לדרשא הוא דאתא. למד מכאן שהאות י' באה ללמדנו דרשה.

לסיכום: למסקנת הגמרא, האות י' שבכתוב "אין כסף" היא המלמדת שהנערה מתקדשת בכסף, הניתן לאביה.

ובמהלך הסוגיא הובאו דברי רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת לאב? שנאמר [שמות כא]: "וכי ימכור איש את בתו לאמה". כשם שמעשה האמה לאדון, כך מעשה הבת לאב.

ועתה הגמרא מבררת מדוע הוצרך הכתוב ללמד שמעשה הבת וקידושיה שייכים לאב, ואין לומדים זה מזה:

ומפרשינן: ואיצטריך, הכתוב הוצרך למכתב שכסף קידושיה שייך לאביה.

ואף איצטריך למכתב ששכר מעשה ידיה שייך לאביה.

משום דאי כתב רחמנא רק שכסף קידושיה שייך לאביה, הוה אמינא, הייתי אומר שרק את כסף קידושי הבת הכתוב זיכה לאב, משום דלא טרחא בהו [שאותו כסף לא מגיע לבת כיון שלא טרחה בו].

אבל שכר מעשה ידיה, דקא טרחא בהו, אימא דידה הוו. מעשה ידיה שהיא טורחת בהם, הייתי אומר שהשכר שלה.

לפיכך הוצרך הכתוב להשמיענו שמעשה ידיה שייכים לאביה.

ואי אשמעינן, אילו השמיענו הכתוב רק שמעשה ידיה שייכים לאביה, הייתי אומר שטעם הכתוב שזיכה אותם לאב, הוא משום דקא מיתזנא מיניה, שהבת ניזונת מממון אביה, ודעת האב הזן את בתו לכסות את הוצאותיו על ידי שיזכה בשכר מעשה ידיה, שזהו ממון שכיח. ^[64]

אבל, זכות ממון קידושיה, דמעלמא קאתי לה, שמזדמנים לה באופן חד פעמי, אין דעתו של האב עליהם, ואימא דידה הוו, הייתי אומר שהם שלה. ^[65] לפיכך צריכא, הוצרך הכתוב לומר בין בקידושין ובין במעשה ידי הבת שהם שייכים לאב.

ובמהלך הסוגיא הובאו דברי הברייתא: "ויצאה חנם" - אלו ימי בגרות. "אין כסף" - אלו ימי נערות [ומכאן שהאמה יוצאת בסימני נערות].

גופא, עתה באה הגמרא לדון בגוף דברי הברייתא, ששנינו בה "ויצאה חנם", אלו ימי בגרות, "אין כסף", אלו ימי נערות.

והוינן בה:

ולכתוב [יכתוב] רחמנא שהאמה יוצאת בימי הנערות בלבד.

וכיון שהיא יצאה מן האדון כבר בימי הנערות, הרי לא בעי, אין צורך להוציאה מרשותו שנית בימי הבגרות!

אמר רבה תירוץ: אילו היה נאמר בתורה בפירוש שהאמה יוצאת בימי הנערות, אכן לא היה צורך לומר שהיא יוצאת בימי הבגרות.

אבל מאחר שלא נאמר בפירוש שהאמה יוצאת בימי הנערות [אלא שאנו למדים זאת מתוך שאין לנו דבר אחר לתלות בו את יציאת האמה], לפיכך הוצרך הכתוב לכתוב מקרא יתר.

ובא הכתוב הזה, "ויצאה חנם", ולמד על זה, על הכתוב "אין כסף", שהיציאה היא בימי הנערות.

שהרי אילו נאמר רק "ויצאה אין כסף", הייתי אומר שהיציאה היא בזמן הבגרות. אבל כיון שכבר נאמר "ויצאה חנם" [שאלו ימי הבגרות], בהכרח, ש"אין כסף" בא ללמד שהיציאה היא כבר מזמן הנערות.

ורבה מוכיח את דבריו, שהתורה כותבת מקרא מיותר כדי ללמד על חברו ^[66] -

מידי דהוה אתושב ושכיר. כשם שמצאנו כיוצא בזה לענין "תושב" ו"שכיר" האמורים בתורה בענין אכילת תרומה -

נאמר בספר ויקרא [כב ו]: "תושב כהן ושכיר - לא יאכל קדש". דהיינו' תרומה. ^[67]

ומבואר בברייתא מי הם "תושב" ו"שכיר" המוזכרים כאן: דתניא: "תושב כהן" שאמר הכתוב שאינו אוכל בתרומה - זה עבד עברי נרצע, הקנוי לרבו הכהן קנין עולם, עד היובל. והשמיענו הכתוב, שאף על פי שעבד כנעני של כהן אוכל בתרומה, ^[68] עבד עברי הנרצע לאדונו הכהן אינו אוכל בתרומה, היות ואינו קנוי לאדון קנין הגוף, שמתירו לאכול בתרומה, כעבד כנעני.

"שכיר" - זה עבד עברי הקנוי לרבו הכהן קנין שש שנים, שעדיין לא עברו שש שנים מקנייתו [והוא עומד לצאת מרשות רבו כעבור שש שנים].

ודנה הברייתא:

הרי יש לשאול: מדוע שלא יאמר הכתוב אלא "תושב" [עבד עברי נרצע] בלבד, שאינו אוכל בתרומה מחמת אדונו הכהן, ולא יאמר הכתוב שגם שכיר [הקנוי לכהן לשש שנים] אינו אוכל בתרומה.

ואני אומר זאת מדעתי, גם בלי גילוי הכתוב:

הואיל ואמרה תורה שעבד נרצע הקנוי קנין עולם אינו אוכל בתרומה -

קנוי קנין שש שנים, לא כל שכן שאינו אוכל?!

שהרי אם תאמר שאפילו עבד עברי נרצע, הקנוי קנין עולם, אין גופו קנוי, ואינו אוכל בתרומה, קל וחומר שעבד עברי הקנוי לשש שנים בלבד אין גופו קנוי לאדונו הכהן, ואינו אוכל בתרומה! ויש לתרץ: אילו היה הכתוב אומר כן [שהיה מזכיר רק תושב ולא שכיר], הייתי אומר כי "תושב" - זה עבד הקנוי קנין שש שנים. ורק הוא, שאין גופו קנוי, אינו אוכל בתרומה.

אבל, הנרצע שהוא קנוי קנין עולם, אף גופו קנוי לכהן, ולכן הוא כן אוכל בתרומה, כדרך שעבד כנעני אוכל.

לכן אמרה התורה "תושב ושכיר".

ובא "שכיר", שהוא עבד הקנוי לשש שנים, ולימד על "תושב", שהוא אינו עבד הקנוי לשש שנים [כי הקנוי לשש הוא ה"שכיר" שכבר הוזכר בפסוק], אלא הוא עבד עברי נרצע, שאף על פי שהוא קנוי קנין עולם, בכל זאת הוא אינו אוכל בתרומה.

עד כאן דברי הברייתא.

ומדברי הברייתא, הוכיח רבה, שהתורה כותבת מקרא מיותר כדי ללמד על חבירו. שנכתב "שכיר" רק כדי לגלות מהו "תושב".

ומעתה יש לפרש אף את הפסוק "ויצאה חנם אין כסף" בדרך זו, ש"חנם" מלמד על "אין כסף", שמדובר בימי נערות.

אמר ליה אביי לרבה, יש לדחות את ראייתך, ולומר שאין לדרוש את הפסוק בדרך של "בא זה, ולימד על זה":

שהרי מי דמי, וכי הלימוד של הברייתא דומה לדבריך [בענין הפסוק "ויצאה חנם אין כסף"]? ^[69] הרי התם, "תושב" ו"שכיר" - תרי גופי נינהו. שני אנשים חלוקים הם, ושניהם אסורים לאכול בתרומה. ולכן אין קושי בדבר לומר שבא זה ולימד על זה.

דכי נמי, שהרי גם אילו כתב רחמנא בפירוש "תושב נרצע לא יאכל תרומה", ואז הייתי יודע בקל וחומר ששכיר הנמכר לשש לא יאכל, ובכל זאת, אילו הדר כתב רחמנא אידך, אילו היה הכתוב חוזר ואומר שגם שכיר הנמכר לשש לא יאכל, לא היה קשה לנו מדוע הוצרך הכתוב לחזור ולומר ששכיר אינו אוכל בתרומה, על אף שהוא דבר הנלמד מעצמו בקל וחומר -

כי הוה דין "שכיר" שאינו אוכל בתרומה, מילתא דאתיא בקל וחומר, היה השכיר דבר הנלמד בקל וחומר מהנרצע.

ומילתא דאתיא [דבר הנלמד] בקל וחומר - טרח וכתב לה קרא בפירוש.

ולפיכך, עכשיו שנאמר "תושב ושכיר", ולא פירש הכתוב מי הם, יש לומר, שבא זה ולימד על זה. ^[70]

אלא הכא, באמה העבריה הרי - חד גופא הוא!

הפסוק "ויצאה חנם אין כסף", מדבר בגוף אחד, באמה העבריה, והרי כי נפקא לה בנערות - בגרות, מאי בעיא גביה!?

מאחר שהאמה יוצאת מן האדון בנערות, אם כן, כיצד יתכן שתהא האמה אצל האדון בזמן הבגרות!? [שהרי לא יתכן שהיא תצא מרשותו בבגרות, מאחר שהיא כבר איננה אמה].

ולכן, היה ראוי לכתוב בפסוק בפירוש "ויצאה בימי נערות", ואז לא היה הכתוב צריך לרבות את ימי הבגרות, שאינה יוצאת בהם כלל! ^[71] ומטעם זה אביי חולק על תירוצו של רבה. וחוזרת הקושיא דלעיל: מאחר שהאמה כבר יצאה בנערות, מדוע אמר הכתוב שהיא יוצאת בבגרות?

אלא, אמר אביי, תירוץ אחר:

לא נצרכה, לא הוצרכה המילה "חינם", המרבה את היציאה בימי הבגרות, אלא לבגר דאילונית. ^[72] לומר, שהאילונית אשר היא אינה מביאה לעולם סימני נערות, הרי היא יוצאת בסימני בגרות.

ואילו לא הזכיר הכתוב אלא את ימי הנערות, אזי סלקא דעתך אמינא, שרק בנערות תיפוק, ואילו בבגרות לא תיפוק! היה עולה על דעתך לומר שהאמה יוצאת בסימני נערות בלבד, ולא בסימני בגרות, ולכן לא תצא האילונית בסימני בגרות.

לכן, קא משמע לן, השמיענו הכתוב שהבגרות מוציאה את האילונית מרשות האדון. ^[73]

אך מר בר רב אשי דוחה את תירוצו של אביי: מתקיף לה מר בר רב אשי: וכי היה אפשר לחשוב שאין האילונית יוצאת בבגרות עד שהוצרך הכתוב לומר זאת?!

וכי דבר זה, שהאיילונית תצא בסימני בגרות, לאו קל וחומר הוא?

ומה סימנין, שאין מוציאין מרשות האב [שהרי מעשה ידי הנערה ממשיך להיות שייך לאביה גם משהביאה סימני נערות, כמבואר בגמרא לעיל], ובכל זאת הם מוציאין מרשות האדון.

בגרות, שמוציאה מרשות האב, וכי אינו דין שמוציאה מרשות אדון?!

ואילו היה נאמר בתורה שהאמה יוצאת בנערות, הייתי מבין מעצמי שאף בבגרות היא יוצאת [מקל וחומר], ולמה הוצרך הכתוב להזכיר את היציאה בימי הבגרות? ^[74]

אלא, אמר מר בר רב אשי תירוץ אחר: המילה "חנם", המרבה את ימי הבגרות, לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאילונית. ללמד על עצם מכירת האיילונית, ולומר שאדם יכול למכור את בתו האילונית לאמה, כשהיא קטנה.

שאילו לא נאמר בתורה שהבגרות מוציאה מרשות האדון, סלקא דעתך אמינא, אזי היה עולה בדעתך לומר כך:

רק קטנה, דאתיא, המביאה סימני נערות - הוי זבינא. מכירתה לאמה היא מכירה, היות ואפשר לקיים בה דין יציאה בסימני נערות.

אבל איילונית, דלא אתיא, שאינה מביאה סימני נערות - לא הוי זבינה זבינא. אין מכירתה מכירה, מפני שאי אפשר לקיים בה דין יציאה בסימני נערות שהוזכרה בתורה. ^[75], ^[76].

זרע פסול מנין. פי' רבותינו המפרשים זרע זרעה פסול קא מבעיא ליה אבל זרעה פסול ודאי אינה אוכלת שכיון שנבעלה לפסול לה נפסלה:

לזרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים. איכא למידק והא אמרינן ב"ב דף קט"ו ע"א ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן מנין בן בת הבן מנין ת"ל אין לו עיין עליו איכא למימר שאני הכא דכתיב זרע ויש בכלל זרע בני בנים ולאו דוקא בני בנים הרי הם כבנים דק"ל נמי שאין בני בנים כבנים וכן משמע במס' סנהדרין דף ס"ד ע"ב דתניא מעביר בנו ובתו באש אין לי אלא בנו ובתו בן בנו ובן בתו מנין ת"ל מזרעו אלמא זרעו משמע כלל אפי' לזרע זרעו ובנו ובתו משמע דוקא:

כי אצטריך קרא לזרע פסול. איכא דקשיא ליה הא דאמרינן ביבמות ד' כ"ב ע"א מי שיש לו אח מ"מ זוקק לאשתו ליבום ואמרינן מ"מ לאתויי ממזר ואקשי' פשיט' אחיו הוא סד"א ניליף אחוה אחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולים אף הכא כשרים ולא פסולים אלמ' זרע פסול נמי לא צריך קרא דזרעו הוא איכא למימר זרע משמע כשר ולא פסול שיהא מיוחס כמותו אבל בן ואח משמע כלהו:

ואי אשמעינן מעשה ידיה משום דקא מתזנא מיניה. תמהני ואעפ"י שאינה נזונת משל אביה מעשה ידיה שלו כלומר העדפתה. איכא למימר כיון דזכי ליה רחמנא מעש' ידיה לאב שנזונת ממעשה ידיה משלו היא נזונת לפיכך העדפתה שלו:

בבגרות לא תיפק קמ"ל. וק"ל להראב"ד ז"ל דזבין לה אימת אי דזבין לה בקטנות בבגרות מאי בעיא גביה הא יוצאה בשש אלא דזבין לה בת. ט"ו שהיתה קטנה לפי שלא הביאה שתי שערות ויצאה בבגרות של שנת כ' לרב דאמר ביבמו' דף פ' ע"א גבי סריס שלא הביא שתי שערות נעשה גדול למפרע היכי קס"ד דלא תיפוק והא עיקר זבינא בטעות הוו שהרי כשמכרה היתה גדולה וניחה ליה דאינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שנולדו סי' סריס וכן היא לא נעשי' גדולה למפרע אלא משעה שנולדו בה סימני איילנית והכא כשלא נולדו לה כשמכרה.
ועיקר קושיא ליתא דלרב משכחת לה דזבנא בט' וי' כשהיא קטנה ויצאה בשש וכשהגיעה לכ' ונודע שהיא אילונית נעשה גדולה למפרע ואיגלאי מילתא שהיתה דינה לצאת מבת שתים עשרה שנה ומחצה נמצא הוא צריך להחזיר לה מה שעשתה עמו יותר וכן הא דאמר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זביניה דאילונית סד"א לא הוו זביני ה"נ קאמר דלכשתיזא בת עשרים ואיגלאי מילת' שהיא אילונית בטל מקח ויחזרו זה לזה:

זרע זרעה פוסל מנין. יש מי שגורס כן, דאי זרעה ממש פסול, מאי איריא משום זרע, הא מכיון שבא עליה פסול לה פסלה כדאיתא ביבמות פרק אלמנה (סח, א), וכדמוכח מבת כהן אלא זרע זרעה פסול כגון שיש לו בן כשר והלך הבן ונכבש על הערוה והוליד ממנה בן ממזר. ואפילו לגירסת הספרים דגרסי זרע פסול מנין. הכי נמי מפרשינן לה בזרע זרעה ולא בזרעה ממש.

לזרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים. ואם תאמר והא בפרק יש נוחלין (ב"ב קטו, א) לא משמע הכי. דאמרינן התם ובין אין לו אין לי אלא [בן הבן בת הבן בן בת הבן] (בן בן הבת בת הבן) מנים תלמוד לומר ובין אין לו עיין עליו, אלא בן הבן צריך קראי. יש לומר בן משמע בן ממש, אבל זרע כל יוצאי ירכו נקרא זרעו, והכא דקאמר בני בנים הרי הם כבנים לא בני בנים הרי כבנים דוקא קאמר, אלא זרעו הרי הוא כבנים. וכן משמע בסנהדרין (סד, ב) דתניא מעביר בנו בותו באש אין לי אלא בנו ובתו וכו' בן בנו וכו' מנין תלמוד לומר כי מזרעו, דאלמא זרעו משמע כל יוצאי ירכו, אבל בנו בנו ממש משמע.

כי אצטריך קרא לזרע פסול. יש מקשים בזרע פסול נמי לא צריך קרא. ותדע דתנן ביבמות פרק כיצד (כב, א) מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום, וכן מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשר אחיו ליבום, ואמרינן עלה בגמרא מכל מקום לאתויי מא י לאתויי ממזר, ואקשינן עלה פשיטא אחיו הוא סלקא דעתך אמינא ניליף אחוה אחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולין הכא נמי וכו', אלמא זרע פוסל נמי לא צריך קרא, וניחא להו דזרע משמע זרעו מיוחד אחר, אבל בן ואח משמע כל שהוא בנו ואחיו, ואנא גברי חזינא תיובתא לא חזינא, דהתם נמי בן ממזר מקרא נפקא לן כדאמרינן התם מי שיש לו בן מכל מקום לאתויי מאי לאתויי ממזר, ואמרינן מאי טעמא, ואהדרינן אמר קרא ובן אין לו עיין עליו, ואח ממזר דפשיטא לן התם דאחיו הוא לאו מנפשא איפשיטא להו התם, אלא מבן הוא דאיפשיטא, דכיון דבנו הוא כדנפקא לן מאין לו, אם כן פשיטא דאחיו הוא. ותדע לך מדאמרינן התם פשיטא אחיו הוא, ופרקינן מהו דתימא לילך אחוה ואחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולין הכי נמי כשרין ולא פסולין, ואמרינן ואימא הכי נמי, ופרקינן מדמפטר פטור מזקק נמי זקיק, אלמא כל עיקר לא איפשיט לן התם אלא מדפטר אשר אביו מן היבום, וההוא לא נפקא לן אלא מאין לו עיין עליו, אבל בן ואח לא משמע כל שהוא בנו ואחיו.

אי אשמועינן מעשה ידיה משום דקא מתזנא מיניה. פירש רש"י ז"ל דקא מתזנא מיניה ודעתיה על מעשה ידיה, אבל קדושין דמעלמא קאתו לא היתה דעתו עליהם לזונה בשבילן. ואינו מיושב לפי לשון הגמרא, דהא משמע דמשום דהני מזונת גרמי להו, והני משום דלאו מזונות גמרי להו. ואי כפירוש רש"י הוה לן למימר משום דשכיחי ודעתיה עלוייהו, אבל הני דמעלמא קא אתו לא. ונראה לי דהכי פירושו משום דקא מיתזנא מיניה דמעשה ידיה מכח מזונות קא אתו, דכל דאכלה שבחא ועבדא טפי כדאמרינן בגיטין (יב, ב) הקדש גופיה ניחא ליה דליכול עבדא כי היכי דלישבח, כלומר וליעביד טפי והלכך הוו להו מעשה ידיה (בגדול) [בשביל] מזונותיו אבל קידושין דמעלמא קא אתו ומזונות לא קא גרמי להו אימא דידה הוו. כך נראה לי.

לא נצרכה אלא לבגר אילונית סלקא דעתך אמינא בבגרות לא תיפוק קא משמע לן. הקשה הראב"ד דזבין לה אימת, אי דזבנא בעודה קטנה בבגרות מאי בעיא גביה, דהיינו בשנת עשרים כדאמרינן (נדה מז, ב) תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא אילונית והא נפקא לה בשש. ופריק בשמכרה כשהיא בת שש עשרה דעדיין היא קטנה כיון שלא הביאה שערות ונפקא כשהיא בת עשרים. והקשה עוד לרב דאמר ביבמות (פ, א) גבי סריס שלא הביא ב' שערות אכל חלב מבן י"ג עד י"ח נעשה גדול למפרע, היכא הוה סלקא דעתך דלא תיפוק, אדרבה כשהגיעה לעשרים ולא הביאה ב' שערות איגלי מילתא למפרע דגדולה היתה בשעת מכירה, ומכירה בטעות היתה, והדרי זביני וניחא ליה דנעשה גדול למפרע דקאמר רב משעה שנולדו בו סימני סריס קאמר, והכא בשמכרה בשנת י"ו ונולדו בה סימני אילונית בשנת י"ז דמכירתה מכירה, וכשהגיע לעשרים נעשה בוגרת משנת י"ז ולמעלה ומחזיר לה אדון מעשה ידיה, דמשנת י"ז עד שנת עשרים שעשתה עמו. והרמב"ם נר"ו כתב דעיקר קושיא ליתא, דלרב משכחת לה דזבנה בת ט' או בת עשר כשהיתה קטנה ויצאה בשש, וכשהגיעה לכ' ונודע שהיא אילונית נעשית גדולה למפרע, ואיגלי מלתא שהיתה דינה לצאת מבת י"ב שנה ומחצה, נמצא שהוא צריך להחזיר לה מה שעשתה עמו יותר, וכן הא דאמר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זביני דאילונית, סלקא דעתך אמינא לא הוו זביני, הכי נמי קאמר דלכשתהא בת עשרים ואיגלי מלתא שהיא אילונית ובטל מקחו ויחזירו זה לזה.

דתניא זרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת"ל זרע אין לה מכל מקום אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין. פי' לאו זרע פסול ממש דהאי לא צריך קרא דכל שנבעלה לפסל לה פסלה מן הכהונה אלא ה"פ זרע זרעה פסול מנין ת"ל זרע אין לה עיין עלה:

והא אפיקת' לזרע זרעה דקס"ד דמאין לה היא דמפקינן ברישא זרע זרעה ומהדרינן זרע זרעה לא צריך קרא דבני בנים הרי הם כבנים איכא למידק דהא בפ' יש נוחלין גבי הא דכתב בפ' נחלות בן אין לו מרבינן בני בנים מדכתיב בן אין לו עיין עליו וכן נמי ביבמות גבי יבם אלמא בני בנים אינם כבנים. ותירצו בתוספות דשאני הכא דכתיב זרע משמע אפילו בני בנים והיינו נמי דאמרינן דלזרע זרעה לא צריך קרא דאין לו מלשון זרע משמע אפילו בני בנים. והכי מוכח בסנהדרין דאמרינן מעביר בנו ובתו באש אין לי אלא בנו ובתו בן בנו בן בתו מנין ת"ל כי מזרעו נתן למלך אלמא בנו ובתו דוקא וזרעו משמע אפילו בני בנים מיהו יש אחרת שיפה כח הבן מכח הזרע דאלו בן משמע אפילו זרע פסול וכדאמרינן ביבמות מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשתו ליבום ואמרינן מ"מ לאתויי ממזר סד"א נילף אחוה אחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולים אף הכא נמי כשרים ולא פסולים קמ"ל אלמא דהתם דכתיב בן ואח משמע אפילו פסול אבל זרע לא משמע אלא כשר והיינו דאמרי' הכא דכי איצטרך רבייה דאין לו עיין עליו לזרע פסול דאלו זרע גופיה לא משמע אלא כשר:

ואיצטרך למיכתב קדושיה לאביה ואיצטרך למיכתב מעשה ידיה לאביה דאי כתב רחמנא קדושי' לאביה ה"א התם היא דלא טרח' בהו וכי תימא אי מהאי טעמא היא נילף מנייהו מציאתה דהוא דאביה מדאו' דההיא נמי אתי לי' מעלמא ולא טרחא בהו ואלו בכתובות אמרי' דמדינא דאורייתא מציאתה לעצמה אלא דזכי בה מדרבנן משום איבה ואיכא למימר דלא דמיא מציאתה לקידושין דדלמא שאני קידושין שהיא יוצאה מרשותו משום הכי זכינהו ליה רחמנא אי נמי דשאני מציאות דלא שכיחא וכיון דלא שכיח לא זכי ליה רחמנא: ואי אשמעינן מעשה ידיה משום דקא מיתזנא מיניה תמיהא מילתא היכי אפשר לומר דמעשה ידיה תחת מזונות והא אם לא רצה לזונה הרשות בידו ואפילו הכי העדפתו שלו. ואיכא למימר דהכי קאמרינן דרחמנא זכה לאביה מעשה ידיה משום שירדה תורה לסוף דעתן של בריות שדרך האב לזון את בתו מסתמא אף ע"ג דלא חייב במזונותיה מ"מ מפני שכן דרכו זיכה לו מעשה ידיה כלם בין כשזן אותה בין העדפתו וכי מתזנא ממעשה ידיה חשבינן כאלו אמר לה צאי ממעשה ידיך במזונותיך ולפיכך העדפה שלו. מורי רבינו ז"ל:

גופא ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות הא דדריש בוגרות קמי נערות אע"ג דנערות קודם בזמן אפשר דמשום דפשיט דיניה טפי מקדים ליה אי נמי משום דדרשינן לעיל בנערות אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר נקט תנא ויצאה חנם לבגרות ואין כסף לנערות:

ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות אמר רבה בא זה ולימד על זה. פי' קס"ד דרבה דה"ק דלכתוב רחמנא אין כסף ימי נערות ולא בגרות ומשום הכי אהדר רבה בא זה ולימד על זה דלא ניקים אין כסף לימי בגרות מידי דהוי אתושב ושכיר וא"ל אביי מי דמי התם תרי גופי נינהו. פי' ומלתא דעבידא דאתו הוא דהוי תרוייהו וכיון דכן אע"ג דיליף שכיר מתושב מק"ו אפילו הכי טרח וכתב לה קרא אבל הכא חדיא גופא היא ואז נפקא בנערות תו לא אתי לקמן דינא דתיפוק בבגרות ואמאי כתב רחמנא מילתא דלא אתי לעולם כלומר ואנן הכי פרכינן דלכתוב רחמנא נערות בפירוש ותו לא צריך בגרות כלל: אמר אביי לא נצרכה אלא לבגר דאיילנית שאין לה ימי נערות ומקטנות יוצאת לבוגרות סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל. הקשה הראב"ד ז"ל אכתי הא למה לי קרא דבלאו הכי נמי דהאי גברא אימת קא זבין לה אם בשמכרה בעודה קטנה קודם י"ב שנה תיפוק לי' דהא מקמי דהוה בוגרת כשהיה בת עשרים נפקא לה בשש ואם כשמכרה כשהיא בת י"ו שנה מפני שלא הביאה סימנים והיא קטנה ואלו לתשלום שש היה לה לעבוד עד בת כ"ב שנה והשתא נפקא כשהיא בת כ' שנה בבגרות הניחא למ"ד התם ביבמות דסריס ואיילונית שלא הביאו סימנים כי הוה בני עשרים היה גדולים מכאן ולהבא אלא למ"ד התם נעשה גדולה למפרע היכי קס"ד דלא תיפוק דהא איגלאי מילתא למפרע דזבינ' לאו זבוני דכי זבנה כשהיא בת י"ו גדולה הות. ואיכא למימר דהאי קושיא ליתא דלעולם כשמכרה כשהיא קטנה כשהיא בת עשר ומפני שלא הביאה סימנים עבדה עד י"ו ויוצאה בשש וכשהגיעה לעשרים ויודע שהיא איילנית נעשית גדולה למפרע ואיגלאי מילתא שהיה דינה לצאת בשנת י"ב שנה ומחצה דהוה בוגרת ויש לאדון לשלם לה כל מה שנשתעבד בה מי"ב שנה ומחצה ומעלה עד י"ו וכן הא דאמר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זביניה דאיילונית הכא נמי קאמר סד"א לא היה זבינה זביני וכי הות בת עשרים ואגלאי מלתא למפרע שהיא איילונית בטל המקח ויחזירו זה לזה דלא אמר רחמנא דלזבין לה אלא כשיש לה נערות דתיפוק ולא תתעכב הרבה ברשות אדון אבל דלא מייתי סימני נערות דאית לה לעכוב' טובא לא הוו זבינה זביני קמ"ל דכיון דגלי רחמנא דתיפוק בבגרות אשמועינן דזבינה זביני רבינו הגדול ז"ל. ויש להראב"ד ז"ל בזה תירוץ נכון שאינ' נעשי' גדול או גדולה למפרע אלא כשהביאו סימני סריס ואילנות ובלקוטי פרשתי' כ"א:

ותנא דמתני' אייתי קדושי כסף מהכא דתניא כי יקח כול' פירוש ומוכח הכי לישנא דנקנית כדדייקינן לעיל:

והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף וק"ל מה לאמה העבריה שכן אין קניינה לשם אישות ולא שייכא בה ביאה ולאו משום קולא דביאה הוא. ואיכא למימר דתנא סמיך אהא דאפילו כי מיפרך מדין ק"ו ילפינן במה מצינו באמה העבריה שכסף קונה בה אף זו נמי נקנית בכסף ומשום הכי לא קפיד ואייתי לה בתירת ק"ו ואנן מהדרינן דאפילו במה מצינו לא אתי דאמדמדית לה לאמה נדמי' ליבמה שאין כסף קונה בה ואמרינן מה ליבמה שכן אין נקנית:

בת כהן שנשאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה אם אין לה זרע בשעה שמת בעלה חוזרת לאכול בתרומה אפילו היו לה ומתו אבל יש לה זרע הרי אותו זרע פוסלה מלחזור לבית אביה לדין אכילת תרומה בין זכר בין נקבה ולא סוף דבר זרע ממש אלא אף זרע זרעה ולא סוף דבר בזרע זרעה כשר שהרי בני בנים ובני בנות הרי הם כבנים כמו שהתבאר ביבמות פרק הבא על יבמתו בענין קיום מצות פריה ורביה אלא אף זרע זרעה פסול והוא שבבת ישראל לכהן מאכיל ומכל מקום זרעה פסול אין צריך לומר שהרי מצד אחר אתה בא לפסלה והוא שכל שנבעלה לפסול לה פסלה מלאכול בתרומה אלא שאף לגירסא זו פירושה בזרע זרעה ומכל מקום בזרע זרעה מן השפחה ומן הנכרית אינו פוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בן ובא על השפחה וילדה ממנו ומת הבן הראשון ואחר כך מת הכהן אין זרע זרעה הבא מן השפחה והנכרית פוסלה וכן הדין שאינו מאכילתה בבת ישראל לכהן שאין זה זרעה וכן היא שנויה בסיפרא פרשת אמור אל הכהנים:

שמא תאמר למה באו שני מקראות לקדושין ולמעשי ידיה להיותם לאב תלמוד אחת מחברתה אינו כן שאם בא ללמוד קדושין ממעשי ידיה אני אומר מעשי ידיה לאב מפני שמזונותיה עליו ונותן לה מתוכם על מעשי ידיה אבל קדושין שממקום אחר באו לא יהיו לאב ואם באת ללמוד מעשי ידיה מקדושין אף אני אומר קדושין לאב שלא טרחה בהם אבל מעשי ידיה שטורחת בהם לא יהו לאב לכך הוצרכו שניהם:

עבד כנעני של כהן אוכל בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה קנין כספו הוא יאכל בו אבל עבד עברי אינו קנין שלו ואינו אוכל ולא סוף דבר שלא נרצע אלא אפילו נרצע והוא שנאמר תושב כהן ושכיר לא יאכל בו ותושב זה נרצע שקנוי קנין עולם ושכיר הוא שאינו נרצע שאינו קנוי אלא קנין שנים ושמא תאמר מאחר שהתושב אינו אוכל מה הוצרך ללמד בשכיר שלא יאכל אלו לא נאמר שכיר הייתי אומר שהתושב הוא הקנוי קנין שנים אבל הקנוי קנין עולם אוכל מתוך כך בא שכיר ולמד על תושב:

אמה העבריה יוצאה מרשות אדון בסמני נערות ואם אין לה סמני נערות כגון שהיא אילונית יוצאה בבגרות שלה שהוא לעשרים שנה כל שהביאה סמני אילונית ולמדת לפי דרכך שהאלונית מכירתה מכירה ואין אומרין דמייתיא סימני נערות ליהוו זבינה זביני דלא מייתיא סימני נערות לא ליהוו זבינה זביני הואיל ואי אתה קורא בה ויצאה בנערות ויחזרו מעשי ידיה לאביה והכסף לרבה וכן שאם יעדה באותן המעות לא יהיו קדושיו קדושין אלא מכירתה מכירה גמורה:

ומכל מקום לענין ביאור יש בדבר זה קצת בלבול אלא שאני מעירך בביאור הסוגיא תחלה על הסדר והוא שאמרו ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות והקשה ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות ר"ל ליכתוב רחמנא ויצאה אין כסף שהוא בא לנערות ולא הוצרך לכתוב חנם שבא לסמני בגרות ויש גורסין בהפך ר"ל ויצאה חנם אלי ימי נערות אין כסף אלו ימי בגרות ואינו נכון שמאחר שלמדנו יציאה לנערות לא הוצרכנו ללמדה לבגרות ועוד שהרי אתה צריך לפרש וליכתוב רחמנא נערות ר"ל ויצאה חנם ולא בעי בגרות ר"ל אין כסף והאיך אתה אומר כן והלא אתה צריך לאין כסף מצד אחר לדקדק ממנו אין כסף לאדון זה וכו' אלא עקר הדברים כגרסא שכתבנו ותירץ בה בא זה ולמד על זה כענין תושב ושכיר והקשה מי דמי תושב ושכיר תרי גופי נינהו נרצע ושאינו נרצע ואיפשר להיות שניהם בבית הכהן ואף לכשיכתוב בהדיא תושב נרצע לא יאכל שהיה השכיר בא מקל וחומר על כל פנים אין קפידא אם חזר וכתבו דמילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא וכל שכן כשבאו בסתם שאם נאמר בא זה ולמד על זה אין תמה ושאלה בכתיבת שניהם אלא הכא דחד גופה הוא ליכתוב בהדיא ויצאה בנערות ושוב אין מקום לבגרות דמכי נפקה בנערות בבגרות מאי בעיא גביה והאיך כתבה תורה דבר שאי אפשר ופירש לא נצרכה אלא לבגר דאילונית דהוה אמינא אילונית דלית לה סימני נערות לא תצא לעולם קמ"ל דבבגרות שלה מיהא נפקא ובגרות שלה כשהביאה סימני אילונית הוא לעשרים שנה כמו שיתבאר במסכת נדה פרק דופן ושמא תאמר והרי נמכרה כשהיא קטנה וכבר באו שש פירשוה גדולי המפרשים שמכרה בי"ו שמאחר שאין לה סימני נערות הרי היא קטנה אף בהבאת סימני אילונית עד שתגיע לעשרים ואף הם הקשו הרי מכל מקום כשהיא בת עשרים הוברר הדבר שהיא אילונית ונעשית גדולה למפרע מי"ב שנה ולמעלה לדעת רב שאמר ביבמות פרק הערל אכל חלב מבן שתים עשרה ועד שמנה עשרה שנה נעשה גדול סריס למפרע וחייב קרבן וכבר ביארנו במקומו ששמועה זו בנקבה נאמרה שזמנה מי"ב וכן שלדעת בית שמאי נאמרה שאמרו שכל שלא הביא שתי שערות והוא בן שמנה עשרה הוא הסריס בזכר והאילונית בנקבה הא מכל מקום לדעת פסק כך הדין בזכר מי"ג עד עשרים ובנקבה מי"ב עד עשרים ואם כן אף באמה כן והאיך יעלה על הדעת שלא לצאת עד שנצטרך להביאה לנו מן המקרא כתבו גדולי המפרשים שלא אמרה רב אלא כשהביא סימני סירוס בשעת אכילת החלב ואעפ"י שהביא סימני סירוס אינו סריס ודאי עד שיהיה בן י"ח לדעת בית שמאי או בן עשרים לדעת בית הלל ומכל מקום סוגיא של יבמות אינה מוכרחת כן אלא שאפשר לישב ולפרש כאן שהוא סבור שלא אמרה רב אלא בדרך זה אבל זו אתה מפרשה שמכרה בי"ו ועדין לא הביאה סימני אילונית עד י"ז וכבר הגיעו עשרים קודם שש והייתי אומר שלא תצא עד שיגיעו שש עד שבא ולימד שהאילונית יוצאה בבגרות וכתבו גדולי המפרשים שמשעה שנולדו בה סימני אילונית ואילך מיהא חוזרין מעשי ידיה לעצמה וגדולי הדורות כתבו שאפילו מכרה בי"א כשהביאה סימני אילונית לי"ד או לט"ו יוצאה שאע"פ שאינה אילונית ודאית עד שתהא בת עשרים מכל מקום אינה משתעבד בה מספק וחזר והקשה ולא קל וחומר הוא וכו' עד שתירצה לעקר זבינא דאילונית על הדרך שכתבנו:

שעור זה של עשרים שכתבנו בהבאת סימני אילונית שהיא גדולה וכן לזכר בסימני סירוס עקר ענינו במסכת נדה פרק דופן וכלל הענין הוא שהנקבה נקראת קטנה עד שתים עשרה שנה ויום אחד והזכר נקרא קטן עד שלש עשרה שנה ויום אחד ואפילו הביאו כמה שערות בתוך זמן זה הרי הן שומא הגיעו כל אחד לפרקן והביאו שתי שערות הזכר נקרא גדול לכל דבר והנקבה נקראת נערה עד שתכלה ששה חדשים ומשם ומעלה נקראת בוגרת הגיעו לפרקן ולא הביאו שתי שערות באשה מיהא יש לה הרבה סימנין מלמעלה שנקראין סימן העליון והן שמנה כמו שהתבארו במסכת נדה וכל שבאו כלם אע"פ שלא הביאה שתי שערות שהן סימן התחתון דנין אותה בגדולה שאי אפשר לביאת כלם בלא סימן התחתון וודאי כבר בא ונשר אבל אם באו מקצתן הואיל ותחתון אין כאן הרי זו נערה וקטנה ודנין בה להחמיר הא כל שלא הביאה לא עליון ולא תחתון אפילו נראו לנקבה סימני אילונית ולזכר סימני סירוס הרי הן בקטנותם עד עשרים ואם כשהגיעו לעשרים הביאו שתי שערות נעשה האיש גדול והנקבה נערה ששה חדשים ואחר כך בוגרת הגיעו לעשרים ר"ל שנכנסו שלשים יום לשנת העשרים ולא הביאו שתי שערות אם נראו באשה סימני אילונית הרי היא גדולה ואם לא נראו בה הרי היא קטנה עדין עד שתביא שתי שערות או עד שתגיע לרוב שנותיה והוא שלשים וחמש שנה ויום אחד ומשהגיעה לזמן הזה אע"פ שלא נראה בה סימן של אילונית הרי היא גדולה ונקראת אילונית וכן בזכר לסימני סירוס וכל שכתבנו בנקבה סימני אילונית לא מצינו שתהא גדולה ודאית אלא בכלם אבל בקצתם לא נתברר והרי זה ספק ודנין בו להחמיר ובזכר מיהא אם נראה בו אף אחד מסימני סירוס ולא הביא שערות בזקנו הרי הוא גדול ודאי הא אם הביא שערות בזקן אינו נעשה גדול אלא בכלם כמו שביארנו בפרק הערל ואם לא נראה בו אפילו אחד הרי הוא קטן עד שיביא שתי שערות או שיגיע לרוב שנותיו ומשיגיע לרוב שנותיו הרי זה סריס ונקרא גדול אף בלא שום סימן סירוס וסימני סירוס ואילונית כבר פירשנום בארכה בפרק הערל בסוגיית המשנה הרביעית זהו כלל הענין אלא שיש בדין זה עוד תנאים אחרים ואף קצת מפרשים כתבו בקצת ענינים אלו דרך אחרת ובמקומו יתבאר בע"ה:

בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה ה"ה דהוי מצי למימר לענין תרומה אם היא בת כהן שנתארסה לישראל כדתנן ביבמות פ' אלמנה דאירוסין פוסלין:

זרע פסול^*(ל"ל קרא דבני בנים הרי הן כבנים תיתי מק"ו ומה זרע כשר שאינו מוכל משום ביאה פוסל משום זרע זרע פסול שפוסל משום ביאה אינו דין שפוסל משום זרע וכ"ת איכא למיפרך עבד יוכיח שהוא פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע כדאי' בפ' אלמנה לכ"ג: מידי זרע כשר כתו' בקרא התניא כתיב מנא תיתי למעוטי זרע פסול דאצטריך ק' לרבויי אלא מסתברא דתנא ממשמעותי' דקרא קא משמע ליה אין לי אלא זרע כשר דזרע אין לה מיוחס כמוה משמע זרעה ראוי לינשא כמוה לכהונה זרע פסול שפוסל לכהונה מנין וכו' הרמ"ה ז"ל:) מנלן בזרע זרעה פסול קאמר כיון שנבעלה לפסול פסלוה:

מאן בלעם ומאן יבמי פשטיה דקרא לשון מיאון מגזרת ממאן ותלמודא דריש מאן כמו מבלי חפץ בלעם ויש ליתן טעם דלא משמע ליה לשון מיאון מדלא כתיב מיאן ביו"ד כמו ניאר בקדשו:

אבל מעשה ידיה דקא טרחה בהו ומהאי טעמא גופיה לא גמרי' מעשה ידיה מבושת ופגם אעפ"י שנצטערה בבושת ופגם ועוד כיון דמקידושיה לא גמרי' מבושת ופגם נמי לא ילפי' דאינהו גופייהו בקידושי תלו טעמייהו דאי בעי מסר לה וכו':^*(ואע"ג דלא דמו להדדי לא בעניינא ולא בדקדוק דייק משום דתרוויהו אל"ף דקרא בצירי נינהו וה"ק והא כמה יודין דהוויין עיק' וזימנין כתיבן חסרים ה"נ מדהוה סגי למכתב אין לה וכתב ביו"ד ש"מ לדרשא אתי הרמ"ה ז"ל:)

אבל קידושי' דמעלמא קא אתו לה הא דאמרי' בפרק נערה דמציאתה הוי לאביה משום איבה אמאי לא ילפי' מקידושי' דמעלמא קא אתי וי"ל דקידושי' ומעשה ידיה דין הוא שיהיו לאב שהוא נפסד על ידיהן מעשה ידיה דקא מיתזנא מינייהו קידושי' שעל ידיהן מתחלת לצאת מרשותו ועוד דמתרצה לזונה על מעשה ידיה ועל קידושי' שיזכה בהם אבל על מציאתה אינו סומך כלל:

ויצאה חנם אלו ימי בגרות וליוצאה בשש לא איצטריך קרא דנפקא לן מדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה:

ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנין שנים לא כ"ש, הק' הריב"א אמאי לא פריך מה לנרצע שכן אינו עובד לא את הבן ולא את הבת ותי' רבינו מאיר דודאי אי הוה כתיב בהדיא נרצע לא יאכל בו לא הוה מצינן למיגמר שכיר מיניה דאיכא למיפרך כדפרכי' אבל השתא דכתיב תושב ולא ידעינן במאי איירי יש לנו להעמידו במאי דמסתבר טפי שהוא תושב אצל נרצע כהן ומסתמא נרצע הוי טפי משכיר וכיון דאפקיה בלשון תושב ולא כתב נרצע בהדיא אלמא שבא להשמיענו ליתן טעם לדבריו אעפ"י שהוא מיושב אצלו לזמן ארוך ואין לו זמן קבוע ליציאתו אפ"ה אינו חשוב כקנוי לו שיאכל בתרומה וכ"ש שכיר והשתא ליכא למיפרך מידי:

לא נצרכה אלא לבגר דאילונית וא"ת א"כ מנ"ל דתיפוק בנערות אימא חד לבגר דעלמא וחד לבגר דאילונית וי"ל דאי לאו משום דיוצאה בנערות לא היינו מחלקי' בין בגר דאילונית לבגר דעלמא וא"ת תנא דברייתא הו"ל למינקט' בריש' אלו ימי נערות וקרא יתירא לבגר דאילונית וי"ל משום דלפום ריהטא מסתבר לאפוקי ימי בורות ברישא ועוד משום אין כסף צריך לאוקמי לימי נערות דיש כסף לאדון אחר היינו בימי נערות דאין האב זכאי בקידושי בתו בוגרת:

בגרות שמוציאה מרשות האב אינו דין שמוציאה מרשות אדון. וא"ת לימא חופה תוכיח שמוציאה מרשות אב ואינה מוציאה מרשות אדון ועוד ק' לימא מיתת האב תוכיח שמוציאה מרשות אב ואינה מוציאה מרשות אדון דהא ר"ל דאמר לקמן בפירקין (דף י"ו) דמיתת האב מוציאה מרשות אמון איתותב. וי"ל דמה לחופה ומיתת האב שכן לא נשתנה הגוף תאמר בסימנים ובגרות שנשתנה הגוף:

דלא אתיא סימני נערות לא להוי זביניה זביני, וא"ת והיאך נדע בקטנות שלא תביא סימני נערות דסימני אילונית היינו כשהיא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות כדאיתא בפ' הערל ואעפ"י שיש סימני אילונית שאפשר להכיר בקטנות כגון הך סימן דקולה עבה או שאין לה שיפולי מעים הא אמרי' סימני סריס עד שיהא בכולן ומסתמא ה"ה באילונית וי"ל דה"ק לא נהוי זביני' זביני וצריך האדון להחזיר מעשה ידיה וגם אין בה דין ייעוד אם ייעדה:

דכוותה. דאדון אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאחר:

לא נפקא מרשות האב עד שתכנס לחופה ואמה נפקא מרשות אדון לגמרי. ומשני לענין הפרת נדריה יוצאה מרשותו על ידי הקדושין דמעיקרא אב מפר ומשקדשה אינו מפר אלא בשותפות הבעל:

איצטריך למכתב תרוייהו להשלים דין קדושי כסף:

דידה הוו דמכי יקח לא גמרינן אלא שהאיש נותן כסף ת"ל ויצאה והיתה דגמרינן אבל יש כסף לאדון. ומויצאה חנם חזינא דהיכא דיהיב איהו לדידה הוי דאב אבל לא מצית למימר דאי איהי יהבה לדידיה הוו קדושי ת"ל כי יקח איש שהאיש לוקח ונותן כסף:

לא נצרכה אלא לעיקר זביני דאיילנית פי' המורה שהאיילונית נמכרת בקטנותה כשאר בנות. ואי קשיא ומאן לימא לן בקטנותה שתהא אילונית דסד"א שלא תימכר והלא אין האיילונית ניכרת אלא מך' שנים ולמעלה אז ודאי אינה נמכרת. תשוב' היכא דנמכרה בעודה קטנה שנה או שתים קודם לכ' שנה והגיעו כ' שנים והוחזקה איילונית והיא יוצאה מרשות אדון ה"א כיון דלא באה לכלל נערות איגלאי מילתא למפרע שלא היה מכרה מכר ואינה יוצאה בחנם אלא מחזרת לו כל הדמים שנתן בה ומנכה לה שכר פעולתה שעבדה אצלו כשכיר יום דהיכן אמרה תורה שתצא חנם ואינה מחזרת לו כלום דוקא בנערה שהיה מכרה מכר אבל זו שאין מכרה מכר תצא מק"ו אבל לא בחנם להכי איצטרך קרא לומר שיש בה דין מכר ויוצאה בחנם וכל הדמי' שנתן בה עולין לו באותו זמן מועט שעבדתו:

גמרא אם כן לימא קרא אן כסף מאי אין כסף כו' בערוך בערך אן פי' מדכתיב קרא אין ביו"ד ולא כתיב אן חסר בלא יו"ד דרשינן ליה לאו והן אין כסף לאדון כו' יש כסף לאדון כו' עכ"ל ע"ש:

תוס' בד"ה יציאה דכוותה כו' אם היה שם כסף אז היה נותן לאדון שיצאה ממנו כו' עכ"ל ר"ל אם היה שם כסף בקטנותה קודם שיוצאת בנערות היה נותן הכסף בפדיון גרעונה לאדון שיוצאה ממנו כך כשיוצאה מרשות אביה ע"י אירוסין בנערות הכסף לאב שיוצאה מרשותו וכן פירש רש"י בפרק נערה בשם השאלתות ולפי זה יציאה דכוותה היינו לענין שהכסף הוא למי שיוצאה ממנו אבל לענין נערות לא הוה דכוותה דבנערות ליכא כסף כלל לאדון שיוצאה ממנו בסימנין אבל לפירוש ר"ח לא מדמה להו אלא לענין דאיירי בימי נעורים ואין כסף לאדון ממש דנערה יוצאה בסימנין ואהא קאמרי דכן משמע לשון הקושיא דפריך והא לא דמיא כו' דהיינו כפירושם דמדמה להו לענין דינא דכמו באם היה שם כסף היה לאדון כן בקידושין הכסף לאביה שיוצאה גם כן ממנו אבל לפירוש ר"ח קשה ומאי קושיא והא לא דמיא כו' דהיינו לענין דינא דיציאת רשות דהא ודאי לענין דינא לא מדמה להו כלל אלא לענין דבימי נערות הוא מדמה להו אבל אין לפרש וכן משמע לשון הקושיא דהיינו קושיא דלעיל ואימא לדידה כו' דהא מלתא דפשיטא הוא דכבר כתבו זה דסוגיא לא משמע כלל שהוא צריך ללמוד דביום נערות איירי כו' ושמעתי יש מגיהים וכן משמע לשון הקונטרס ונכון הוא דפי' הקונטרס בשמעתין משמע ודאי כפי' זה וכמו שפירש בפרק נערה בשם השאלתות דלאו לענין ימי נעורים מדמה להו אלא לענין דינא שהכסף ליוצאה ממנו הגם שלא הזכיר בפירושו אם היה שם כסף לאדון היה מ"מ הוא בכח המאמר שפי' אין כסף לאדון דנפקא מרשותיה כו' דהיינו דנפקא מרשותיה בסימנין אבל אם היה שם כסף קודם סימנין היה לאדון ודו"ק:

בד"ה ויצאה חנם כו' וא"ת ברישא ה"ל למנקט אלו ימי נערות כו' עכ"ל ונראה משום דמשמע להו דבכה"ג יש למנקט מלתא דצריכא טפי ברישא כמו בתושב ושכיר דנקיט תושב שהוא קנין עולם ברישא ורש"י שפי' ומאחר שנכתבו שניהם משמעותא דנרצע מתושב אתיא כו' אין זה מספיק דמ"מ אמאי נקט הקרא תושב ברישא אי לאו דכן דרך הכתוב בכה"ג למנקט ברישא מילתא דצריכא טפי ורש"י בחומש פי' בהיפך הברייתא דמייתי הכא ויצאה חנם אלו ימי נערות ואין כסף לימי בגרות וכתב הרא"ם על דבריו דבברייתא אילו לא נאמר אלא ויצאה חנם קאמר כו' אבל רש"י דורש ב' המקראות לפי מה שהן כבר נכתבו כו' עכ"ל והאריך ע"ש ואין כל זה מספיק למה שינה והפך רש"י דברי הברייתא גם אם דרך הברייתא אילו לא נאמר קאמר ולמנקט ברישא דבר הפשוט טפי אמאי לא נקט כן בכה"ג גבי תושב ושכיר גם נעלם ממנו דברי התוספות דהכא דמוכח מדבריהם דאי לאו משום דרשא דיש כסף לאדון אחר כו' ה"ל למנקט אלו ימי נערות ברישא דהוא מלתא דצריכא ובזה ניחא פרש"י בחומש שלא הביא הך דרשא דיש כסף לאדון כו' דאינו קרוב לפשוטו לכך פי' ב' המקראות כדרכן למנקט מלתא דצריכא ברישא כמו בתושב ושכיר ותו לא מידי:

ודע עוד שהרא"ם כתב עוד בזה שהברייתא דמכילתא גבי ויצאה חנם אין כסף אילו לא נאמר קאמר היינו דלא כאביי דמוקי לה לבגרות דאיילונית אלא כרבה דמוקי לה הכי והוא תמוה דדברי רבה ודאי נדחין בין לאביי בין למר בר רב אשי דלא שייך בא זה ולימד על זה בחד גופא ונראה דאביי נמי ס"ל דבגר דאיילונית הוה ק"ו מנערות וכדקאמר מר בר רב אשי אלא דלא ס"ל דאתא לעיקר זבינא דאיילונית אלא כדקאמר ליציאת בגר דאיילונית והא דקאמר ביה דלא תיפוק היינו ע"י נערות אי הוה חד גופא אבל ע"י בגרות דאיילונית תיפוק מק"ו דקאמר מר בר רב אשי וס"ל לאביי מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא כדקאמר לקמן ואתיא שפיר ברייתא דמכילתא לדברי אביי בפשיטות דבא זה ולימד על זה ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' אין כסף לאדון זה כו' נ"ב ותימה איך נלמד מיו"ד דאין כסף אין כסף לאדון זה והלא אינו דומה בלמד למאי דמייתי ראיה מיניה דהתם דרשינן אין לו עיין עליו וכן לענין ירושה גבי אם אין לו בן דרשינן נמי בבבא בתרא עיין עליו ולא אישתמיט בכולה תלמודא למדרש מן היו"ד רבויא מאחר דבלא יו"ד נמי הוא לשון אין על כן נ"ל דתלמודא לפום ריהטא קאמר הכי אבל אנו ילפינן מאן כסף ימי בוגרת ומיו"ד דאין כסף דרשינן נמי עיין עליה שבכל ענינים תצא בלא כסף אפילו בימי נערות ואשתאר ויצאה חנם למידק ויצאה חנם מאדון זה אבל לא מאדון אחר ולפי שבאין כסף ניחא ליה למדרש ומבורר יותר יליף התנא מאין כסף ודו"ק נ"ל:

שם נפקא לה בנערות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה זרע פסול כו' נ"ב ול"נ לפרש זרע פסול פצוע דכה וכרות שפכה וזהו יותר מסתבר דבעי ריבוי מפסול ממש דמאיזה טעם זרע כשר יפסול ולא זרע פסול לאפוקי פצוע ה"א לא יפסול מאחר שאינו ראוי להוליד ולהרבות זרע א"כ ה"א דלא ליהוי בכלל זרע קמ"ל ודוק. מ"מ מתני' דיבמות איירי להדיא בזרע זרעה שהוא ממזר ע"ש:

גמרא והאי ויצאה חנם וגו' להכי הוא דאתא. כצ"ל. דהא דרשה דלעיל הוא מאין כסף:

שם זרע זרעה לא איצטריך קרא דב"ב ה"ה כבנים. עפרש"י. לכאורה מוכח מכמה קראי דבזרע נכלל דורות עולם כמו ואיבה אשית כו' ובין זרעך ובין זרעה. ושמתי את זרעך כעפר הארץ כו' גם זרעך ימנה וצ"ע:

רש"י ד"ה בא זה ולימד ע"ז. לתלות יציאתה בו. כצ"ל:

רש"י ד"ה דכי נמי כתב רחמנא. לפיכך כשכתבו סתם י"ל כו'. כצ"ל:

תד"ה בגרות. עי' לקמן (טז) בסוגיא דר"ל אמה העבריה קונה א"ע במיתת האב וכו':

גמ׳ סד"א דמתיא סימני נערות הוי זבינ׳ זבינא דלא מתיא כצ״ל:

רש"י ד"ה תושב וכו׳ לא יאכל קדש כצ"ל:

תוספות בד"ה יציאה דכוותה קממעט פירש רבינו חננאל אף כאן נערה עכ"ל. ורש"י ז"ל הביא פי' זה בכתובות דף מ"ו והקשה ע"ז דאכתי אימא לדידה וכתב דבמסכת קידושין פירש לשון זה בקושי וכאן חזר בו ולענ"ד היה נ"ל ליישב שיטת ר"ח לפי מאי דפרישית לעיל דהא דמקשה מעיקרא ואימא לדידה קס"ד דאכתי איצטריך קרא דאין כסף אע"ג דעיקר קידושין ילפינן מכי יקח אפ"ה קידושי קטנה מיהא לא ילפינן מכי יקח איש אשה דאשה היינו גדולה ומאין כסף הוא דילפינן לקידושי קטנה משא"כ עכשיו דמסקינן יציאה דכוותה ממעט דהיינו נערה תו לא מצינן להקשות ואימא לדידה דא"כ קרא למאי איצטריך הא קידושי נערה ילפינן מכי יקח כנ"ל ודו"ק:

שם א"כ ניכתוב רחמנא אן כסף כו' ומנ"ל דדרשינן הכי כו'. ואע"ג דבכמה דוכתי כתיב אין מלא ולא דרשינן מ"מ הכא דכולה קרא יתירא שפיר הוי מצי למיכתב אן כסף:

בא"ד כגון ברשות אדון אם היה שם כסף כו' עכ"ל. פי' דאי לאו דגלי קרא ויצאה חנם א"כ אפילו בימי נערות היתה צריכה מדינא לצאת בגירעון כסף וליתן הכסף לאדון שיוצאה מרשותו וכמו כן ביוצאה מרשות אב ולא ידעתי למה נדחק מהרש"א ז"ל לפרש דאיצאה בקטנותה קאי וכתב שכן מבואר בל' רש"י בכתובות בשם השאלתות ולאחר העיון ליתא שם וזה שכתבו התוספות וכן משמע לשון הקונטרס היינו דפירושו כאן כמו שם בשם השאלתות וזו הגירסא נ"ל עיקר:

גמרא ואי אשמעינן מעשה ידיה דקא מיתזנא מיניה. ואע"ג דאין האב חייב במזונות בתו מדאורייתא מ"מ כיון דאורחא דמילתא דקמיתזנא מיניה שדרך האב לזון את בתו שפיר איצטריך קרא וכ"כ התוס' פרק השולח דף מ"ז ע"ב. מיהו נ"ל לולא דברי התוס' דהכא ה"נ אי אשמעינן מעשה ידיה לחוד ה"א דוקא היכא דמיתזנא מיניה דבהכי איירי הקישא בקרא דומיא דאמה דמיתזנא אבל השתא דכתיב נמי גבי קידושין ילפינן שפיר דאפי' היכא דלא מיתזנא כיון דאשכחן דזוכה האב בכל ענין ובחידושי לכתובות ד' מ"ו ע"ב בד"ה וא"ת) הארכתי ע"ש:

שם אלא הכא חד גופא הוא כי נפקא בנערות בבוגרת מאי בעי גביה. ויש לי לדקדק במס' ערכין פליגי רב ושמואל במוכר שדהו בשנת היובל דלרב מכורה ויוצאה ושמואל אמר ק"ו מכורה כבר יוצאה כו' ומקשה הש"ס ורב לית ליה ק"ו והתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ומשני הש"ס התם הדרא מיזדבנא הכא לא הדרא מיזדבנא וכתבו שם התוספות דהיינו להנך תנאי דדרשי בבגדו בה שאין יכול למכור לשפחה אחר שפחה וא"כ משמע דלהנך תנאי דדרשי בבגדו בה לענין שפחה אחר אישות אבל שפחה אחר שפחות מוכר ושונה וא"כ לפ"ז לרב יכול למכור את בתו בנערות וממילא דלא שייך לימר חד גופא הוא דהא אשכחן שפיר שמכרה סמוך לימי בגרותה וליכא למימר דהכא לאינך תנאי ואמוראי פריך דאכתי היא גופא קשיא מאי מקשה מעיקרא והאי אין כסף להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתני' ואיצטריך לדחוקי א"כ נכתוב אן כסף וטפי ה"ל לשנויי דמאן דמפיק ויצאה חנם לימי בגרות סובר כהאי תנא דמוכרה לשפחה אחר שפחה מש"ה איצטריך קרא לימי בגרות אבל רב דיליף אין כסף לענין קידושין סובר כי האי תנא דאין מוכרה לשפחה אחר שפחה וממילא דכיון דלא הדרא מזדבנא אין יכול למוכרה כלל בימי נערות ולא איצטריך קרא לבוגרת דחד גופא הוא אע"כ לקידושין אתא כיון דאף אם נאמר שיכול למכור בתו נערה היינו שמכורה ויוצאה מיד כדמשמע מסוגיא דערכין וא"כ אכתי לא איצטריך קרא לבגרות ויש ליישב ודו"ק:

שם מתקיף לה מר בר רב אשי ולאו ק"ו הוא ומה סימנין כו' נראה דה"ה דה"מ למימר מה שנים ויובל וכסף שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות לא כ"ש וחדא מינייהו נקיט ובזה נ"ל ליישב מה שכתבו התוספות ד"ה ויצאה חנם וא"ת ברישא ה"ל למינקט אלו ימי נערות ולכאורה יש לתמוה דלעיל בגופא דברייתא ה"ל להקשות כן ולמאי דפרישית יש ליישב דודאי אגופא דברייתא לא קשיא להו דאיכא למימר דהיותר פשוט נקיט ברישא ואילו לא נאמר קאמר דאם לא נאמר אין כסף הייתי אומר דויצאה חנם אתא לימי בגרות כמ"ש מהרש"א ז"ל בשם הר"א מזרחי ז"ל על רש"י בחומש אלא דעיקר קושית התוספות לפי המסקנא דאפילו אם לא היה נאמר אין כסף לא הוי מצי לאוקמי ויצאה חנם לימי בגרות דבגרות לא איצטריך קרא דק"ו הוא משנים ויובל וכסף אע"כ דאתא לעיקר זבינא דאיילונית וא"כ ברישא ה"ל למיתני ויצאה חנם אלו ימי נערות שהיא דרשא היותר פשוטה:

אמרי כתוב מאן בלעם וכו' התלמוד דורשו מבלי חפץ בלעם ויש ליתן טעם דלא הוי לשון ממאן מדלא קרי מיאן כמו ניאר מקדשו. ולפי הדייקות אין ראוי לקרות מיאן אלא אפילו הוא לשון ממאן מייתי הכא שמצינו הברת אן בלא יוד. תוספות רבינו יצחק הזקן הידוע בכ"י. ועמ"ש אני בעניי במ"א ועיין בתי"ט פ"ב דיבמות: