ואילו לאביי "כלל" שאמר ר' יהודה בן תימא בא לאתויי [להביא, לרבות] גט שמתנה אותו בכך שתאכל בשר חזיר, "כזה גט" בא למעוטי [למעט] מקרה בו התנה שתיבעל לפלוני, שאינו גט עד שתקיימו, מאחר שיכולה לקיים תנאי זה בהיתר.

מיתיבי [מקשים] מברייתא אחרת: אם אמר "הרי זה גיטך על מנת שתאכלי בשר חזיר", וכן א ם היתה זרה (לא כהנת) והתנה "על מנת שתאכלי בתרומה", וכן אם היתה נזירה — "על מנת שתשתי יין", אם בכל אלה נתקיים התנאי — הרי זה גט, ואם לאו [לא] — אינו גט. ואם כן לרבא ניחא [נוח הדבר], שהרי גם אם מתנה עמה שתעשה איסור — תנאי הוא, לאביי קשיא [קשה]!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך אביי: מי סברת [האם סבור אתה] שברייתא זו דברי הכל היא? — אין הדבר כן, הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — שיטת רבנן [חכמים] היא, החולקים על ר' יהודה בן תימא, וסבורים שאף תנאי שאי אפשר לקיימו — תנאי הוא, ורק אם נתקיים — יחול הגט.

ומקשים: מפני מה דנים אם תנאי זה ניתן לקיימו, והרי אף אם ניתן לקיימו תיפוק ליה [תצא לו] סיבה אחרת לבטל תנאי זה, שהרי זה מתנה על (עוקר בתנאו) מה שכתוב בתורה הוא, וכלל הוא שכל המתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל!

כתשובה לכך אמר רב אדא בריה [בנו] של רב איקא: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, הרי זה כגון שאומר לאשה שהוא נושא אותה על תנאי שלא יתן לה שארה כסותה ועונתה, שהוא, המתנה, קא עקר [עוקר] את דברי תורה אם יקיים את התנאי, אבל הכא [כאן] איהי קא עקרה [היא עוקרת] את דברי התורה אם תקיים את התנאי, ולא הוא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: כלום (האם לא) קא עקרה איהי [עוקרת היא] אלא כדי לקיומי לתנאי דידיה [לקיים את התנאי שלו], אישתכח דאיהו קא עקר [נמצא שהוא זה שעוקר], שהרי הוא זה שהטיל את התנאי בגט!

אלא אמר רבינא: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, הרי זה כגון שארה כסותה ועונתה, שודאי קא עקר [עוקר] בכך מה שכתוב בתורה כאשר בשעת קידושין מתנה עימה שלא יעשה זאת, אבל הכא [כאן] מי קאמר [האם הוא אומר] לה? וכי לא סגיא [די] לה שלא אכלה [תאכל]? הרי אין הוא מחייב אותה לאכול, ואם תרצה — שלא תיכול [תאכל] ולא תיגרש [תתגרש], ואם כן בתנאי הזה כשלעצמו אינו עוקר את דברי התורה, ואם תרצה האשה למלא את התנאי — הרי היא מרצונה עוקרת את התורה.

א שנינו במשנה: כיצד יעשה כאשר נתן לה גט והתנה תנאי שאינה מותרת לפלוני — יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה "הרי את מותרת לכל אדם". ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כך? אמר חזקיה, שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם נתן גט לאשה בלא שידעה שהוא גט, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין גט זה מועיל עד שיטלנו הימנה, ויחזור ויתננו לה ויאמר לה "הי גיטך", ואילו רבי סבור שאינו צריך לתת את הגט פעם נוספת, אלא די לו במה שאומר ומתקן את דבריו. ואם כן משנתנו כדעת ר' שמעון בן אלעזר היא, שצריך לחזור ולתת.

ר' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבי, דילכון [החכם שלכם], כלומר, חכם אחר שבא גם הוא מבבל, הוא רב כהנא, אמר בהסבר הדבר: שאני הכא [שונה כאן], הואיל וקנאתו במקצת ליפסל בו (על ידו) לכהונה, שלענין זה לפחות הועיל הגט, נמצא שבמידה מסויימת חל כבר הגט, ולכן אינו יכול לתקן על ידי אמירה בלבד, אלא לכל הדעות, אף לדעת רבי, צריך שיתננו לה פעם שניה.

ב שנינו במשנה שאם התנה את הגט בכך שלא תינשא לאדם מסויים וכתבו לתנאי זה בתוכו, אפילו חזר ומחקו — פסול הגט ולא ניתן לגרש בו עוד. אמר רב ספרא: "כתבו בתוכו" תנן [שנינו במשנה] ולא כשאמר תנאי בעל פה.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר, הלא "כתבו בתוכו" תנן [שנינו] במפורש! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הני מילי [דברים אלה] שגט שכתוב בו תנאי שכזה פסול לעולם, לא נאמרו אלא בשכתב את התנאי לאחר כתיבת התורף, שכבר נכתב עיקרו של הגט, אבל לפני כתיבת התורף — אפילו היה התנאי על פה נמי [גם כן] פסול, לפי שתנאי זה גורע את כוחו של הכתוב בגט, שמתחילה כתב את הגט מתוך כוונה שיהיה בו שיור, שלא תהא מותרת לכל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שדווקא אם כתבו בתוכו ממש הוא נפסל, ואין הוא נפסל במקרה שהתנה תנאי בעל פה. ואם עתה נותן לאשה את הגט בלא תנאי, נתבטלה כוונתו הראשונה, והגט כשר.

ורבא אמר: לא שנו שתנאי זה כשהוא כתוב בגט פוסל את הגט אלא שכתבו לאחר כתיבת התורף, אבל אם כתבו לפני כתיבת התורף — אפילו על פה נמי [גם כן] פסול.

ומעירים ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר להו [להם] רבא להנהו דכתבי גיטי [לאותם שכותבים גיטין]: שתקו שתוקי [השתיקו] את הבעל עד דכתביתו ליה לתורף דגיטא [שאתם כותבים את התורף של הגט], כדי שלא יאמר תנאי בגט, ויפסלנו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כל התנאין פוסלין אם נכתבו בגט, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: כל תנאי שפוסל אם אמרו על פה בשעת מסירת הגט לאשה — פוסל בכתב, וכל שאינו פוסל על פה — אינו פוסל בכתב. ולכן, כשאומר לה שהגט חל לגבי כל העולם "חוץ מפלוני "שפוסל על פה — פוסל אף בכתב, ואם התנה בלשון "על מנת" שתעשה דבר מסויים, שאינו פוסל על פה — אינו פוסל בכתב.

אמר ר' זירא: מחלוקת זו היא כשכתב את התנאי לפני כתיבת התורף, שרבי סבר [סבור]: גזרינן [גוזרים אנו] במקום שכתב תנאי "על מנת" אטו [משום] מקרה שמתנה וכותב "חוץ מפלוני ", ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] כשכתב "על מנת" אטו [משום] המקרה שכתב "חוץ". אבל אם כתבו לאחר התורף —