על כן קא משמע לן [השמיע לנו] אביי שאין הדבר כן. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר, כלומר, כיצד ניתן למצוא דוגמא לאדם שנשבע לשקר על מאורע שהיה בעבר מתוך שגגה, אך לא משום שיכחת המאורע — הרי זה במקרה שאם אמר "יודע אני ששבועה זו, שהיא לשקר, אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לא" — הרי זה חייב בקרבן כשוגג הרי שבשבועת ביטוי אף שגגה בקרבן מוציאה מכלל מזיד! ודוחים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? — כשיטת מונבז היא, שלשיטתו כל שעבר עבירה כאשר לא ידע שיש חובת קרבן עליה הריהו נחשב כשוגג.

למשא ומתן זה בדברי אביי היתה גם לישנא אחרינא [לשון אחרת], שאחרי ציטוט ההלכה בשבועת ביטוי שואלים: משנה זו מני [כשיטת מי היא]? אילימא [אם נאמר] כי שיטת מונבז היא — והלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר, שכן השתא [הרי] בכל התורה דלאו [שלא] חידוש הוא אמר ששגגת קרבן שמה שגגה, הכא [כאן] שחידוש הוא והקרבן בשבועת ביטוי חשוב משאר קרבנות חטאת — לא כל שכן שיהא זה בכלל שגגה?! אלא לאו [האם לא] שיטת רבנן [חכמים] היא, ותיובתא [וקושיה חמורה] היא על אביי! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיא חמורה] היא ונדחו דבריו.

א ואמר אביי: הכל מודים בתרומה שאין חייבין עליה, אם אכלוה בשגגה, חומש, כדין האוכל תרומה בשגגה, עד שישגוג בלאו (לא תעשה) שבה. ושואלים: זה ששנינו "הכל מודים" הכוונה למאן [מי]? — ודאי הכוונה לר' יוחנן. ואולם במקרה זה הלא הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! שהרי, כי [כאשר] אמר ר' יוחנן ששגגה היא כשאין גם שגגה בלאו היה זה היכא דאיכא [במקום שיש] כרת כעונש לעבירה זו, אבל היכא דליכא [במקום שאין] כרת לא אמר כן! ומשיבים: בכל זאת יש בכך חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שהאוכל תרומה במזיד עונשו מיתה בידי שמים, שמא מיתה במקום כרת עומדת, וכי [וכאשר] שגג במיתה, שאינו יודע שזהו עונשה של עבירה זו, נמי ליחייב [גם כן יתחייב] כשוגג, כשם שחייב השוגג בכרת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] אביי שאין הדבר כן. ואילו רבא אמר: אכן, מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי [עומד], שדיני השגגה במקום מיתה וחומש הריהם כבמקרה שיש בו כרת וקרבן.

ב אמר רב הונא: מי שהיה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי אמורה לחול שבת, מונה ששה ימים מהיום שנודע לו ששכח את השבת ומשמר אחרי ששה ימים אלה יום אחד כשבת. חייא בר רב אומר: משמר תחילה יום אחד כדין שבת, ומונה אחר כך ששה ימי חול. ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון נחלקו] — מר סבר [חכם זה, רב הונא, סבור] שנוהגים כברייתו של עולם, שתחילה באים ששת ימי החול, ואחריהם שבת. ואילו מר סבר [חכם זה, חייא בר רב, סבור] שנוהגים כאדם הראשון, שכיון שהוא נברא ביום השישי לבריאת העולם, תחילה שמר שבת אחת ואחריה ששה ימי חול. מיתיבי [מקשים] על חייא בר רב ממה ששנינו מברייתא: היה מהלך בדרך ואינו יודע אימתי שבת משמר יום אחד לששה. ולכאורה מאי לאו [האם לא] כוונת הדברים כי מונה ששה ומשמר יום אחד, וכשיטת רב הונא?! ודוחים: לא, אפשר לומר כי הכוונה היא שמשמר יום אחד ומונה ששה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] רצה התנא לומר לא היה צריך לומר בלשון "משמר יום אחד לששה", אלא "משמר יום אחד ומונה ששה" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, בבירור. ועוד קשה, שכן תניא [שנויה ברייתא] במפורש: מי שהיה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, ותיובתא [קושיה חמורה] היא איפוא על ר' חייא בר רב! ומעירים: אכן תיובתא [קושיא חמורה] היא על חייא בר רב, תיובתא, [קושיא חמורה], היא ונדחו דבריו.

ג אמר רבא: אותו אדם שאינו יודע אימתי שבת ונוהג שבת לעצמו ביום אחד מימי השבוע, בכל יום ויום עושה לו ומכין לעצמו מזון כדי פרנסתו, בר מההוא יומא [חוץ מאותו יום] שקבע לעצמו כשבת. ומקשים: וההוא יומא לימות [ובאותו יום ימות]?! אלא ודאי הכוונה היא דעביד [שעושה] מאתמול שתי פרנסות לאותו יום וליום שלאחריו. ומקשים: ודילמא [ושמא] על פי האמת מאתמול שבת הואי [היתה], ולא זו בלבד שעשה מלאכה בשבת, אלא אף עשה בה מלאכה עבור יום חול! אלא: בכל יום ויום עושה לו פרנסתו לאותו היום, ואפילו ההוא יומא [אותו יום]. ואם תתמה: וההוא יומא במאי מינכר ליה [ואותו היום שהוא קובע אותו לו כשבת במה הוא ניכר לו]? יש לומר כי בקידושא ואבדלתא [בקידוש והבדלה] שהוא עושה באותו יום ולמוצאו הוא ניכר.

אמר רבא: אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו, שאינו זוכר איזה יום בשבוע הוא, אך זוכר שעבר מספר ימים מסויים מיום צאתו, כיון שזוכר, הרי אותו יום בשבוע שיצא בו (אף שאינו יודע איזה יום הוא) עושה בו מלאכה כל היום כולו בלא פקפוק, שבודאי לא יצא מביתו בשבת. על כך מקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר, ומה חידש לנו בכך? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כי כיון שבשבת לא נפיק [יצא], במעלי שבתא נמי [בערב שבת גם כן] לא נפיק [יצא], והאי, אי נמי בחמשה בשבתא נפיק [ואדם זה, אם גם כן ביום חמישי יצא] — לישתרי ליה למיעבד [יותר לו לעשות] מלאכה גמורה תרי יומי [שני ימים], כלומר, ביום השמיני ליציאתו וביום התשיעי, שהם היום בשבוע שיצא בו, והיום שאחריו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי זימנין דמשכח שיירתא ומקרי ונפיק [פעמים שמוצא שיירה ומזדמן שיוצא] אף בערב שבת לדרך, ואין להתיר לו אם כן לעשות מלאכה ביום שאחרי יום צאתו.

ד שנינו שמשנתנו מחלקת להלכה בין היודע עיקר שבת, לבין מי שאינו יודע. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? מה בסיסם במקרא? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תרי קראי כתיבי [שני כתובים נאמרו], במקום אחד נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" (שמות לא, טז), וכתיב [ובמקום אחר נאמר]: "ואת שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" (ויקרא כו, ב). הא [הרי] כיצד ניתן לפרש מדוע נאמר פעם אחת שבת בלשון יחיד, ופעם אחרת שבת בלשון רבים? יש להבין כך: "ושמרו בני ישראל את השבת" — שמירה אחת לשבתות הרבה, שאם עבר פעמים אחדות — מתחייב במקרים מסויימים רק קרבן אחד. ואילו "ואת שבתתי תשמרו" — הכוונה לשמירה אחת לכל שבת ושבת לעצמה, וחטאות מרובות כמספר הפעמים שחילל שבת.

מתקיף לה [מקשה עליה, על סברה זו] רב נחמן בר יצחק: אדרבה [להיפך], איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר] לומר, ונבין כך: "ושמרו בני ישראל את השבת "הרי זו שמירה אחת לכל שבת ושבת לחוד. "ואת שבתתי תשמרו" כוונתו — שמירה אחת לשבתות הרבה, ומכל מקום אף רב נחמן בר יצחק סבור שמהשוואת פסוקים אלה נלמדת ההלכה שבמשנתנו.

ה שנינו במשנה שיש הבדל בין היודע שהוא שבת לבין השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות.