והדבר השלישי, הלכה הא [זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: לא יעמוד אדם בשבת בגג זה ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו אם אין עירוב, שכשם שדיורין (דיירים) חלוקין מלמטה, שכל אחד מהם יש לו רשות לעצמו, ומדברי חכמים אסור להעביר אף מרשות יחיד לרשות יחיד אחרת בלי עירוב, כך דיורין חלוקין מלמעלה, שאף הגגות, למרות שאינם נפרדים זה מזה לגמרי, ואין דרים בהם, נחשבים כל אחד כרשות לעצמה.

הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין שבת, אבל לענין גט, אם נפל לגג אחר הסמוך לגג שהשאיל לה לצורך זה — הריהי מגורשת, כיון שהסיבה שאינה מתגרשת אם נפל הגט למקום אחר של הבעל משום קפידא [הקפדה] הוא, וכולי האי לא קפדי אינשי [וכל כך אין אנשים מקפידים] ולא איכפת להם שמשתמשים שימוש ארעי כזה בגגם.

א אמר אביי: היו שתי חצרות זו לפנים מזו (זו בתוך זו), והיתה החצר הפנימית שלה וחיצונה שלו, ומחיצות החיצונות עודפות בגובהן על הפנימיות, וזרקו לה את הגט מחצירו לחצירה, כיון שהגיע לאויר שמעל החצר הפנימית שלה, אף שעדיין לא נכנס בתוך האוויר של גובה מחיצותיה, אבל כבר נמצא בתוך גובה מחיצות החיצונה — הרי זו מגורשת,

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — חצר פנימית גופה [עצמה] במחיצות החיצונה קא מינטרה [נשמרת] ויש להחשיב מה שנשמר על ידי המחיצות החיצוניות כשייך לחצר הפנימית, אם הגיע לאווירה.

מה שאין כן בקופות (סלים), אם היו שתי קופות זו בתוך זו ברשות שאינה של שניהם, פנימית שלה וחיצונה שלו, וזרקו לה, אפילו הגיע הגט לאויר הקופה הפנימית ונשרף או נלקח לפני שנח בתוכה — אינה מגורשת,

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דהא [שהרי] לא נח עדיין הגט בקופה, ובמקרה זה אף אין אומרים שמחיצות הקופה החיצונית מועילות גם לקופה הפנימית.

ותוהים: וכי נח מאי הוי [וכאשר ינוח שם מה יהיה]? הלא עדיין כליו של לוקח (קונה) ברשות מוכר הוא, שהרי הקופה שלה מצויה בתוך הקופה שלו, שהיא רשותו, וכיצד היא יכולה לקנות במה שנפל לתוך הקופה שלה?

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקופה שאין לה שוליים (תחתית), וכיון שאין לה לקופה החיצונית תחתית, נמצא שהפנימית מונחת על גבי קרקע, ולא בתוך הקופה החיצונה, ולכשייכנס הגט בקופה הפנימית אכן תהיה מגורשת.

ב בית שמאי אומרים: פוטר (מגרש) אדם את אשתו בגט ישן, ובית הלל אוסרין. ואיזהו גט ישן — כל שנתייחד עמה מאחר (לאחר) שכתבו לה.

ג גמרא ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון, נחלקו]? — בית שמאי סברי [סבורים] כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] שיש לפסול גט זה משום גזרה שמא יאמרו האנשים גיטה קודם לבנה, שהרי יתכן שיתן לה את הגט זמן רב לאחר שכתבו, ובינתיים יוולדו לה ילדים ממנו, ועלולים אנשים לומר שנתגרשה באותו זמן הכתוב בגט — לפני שנולדו הילדים, ומזנות נולדו.

ובית הלל סברי [סבורים] כי אמרינן [אומרים אנו] גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ולכן יש לפסול כל גט שהתייחדה האשה עם בעלה לאחר כתיבתו.

אמר ר' אבא אמר שמואל: אף לדעת בית הלל, אם נישאת האשה על סמך גט ישן, שנתנו לה בעלה בלא לשאול דעת חכמים — לא תצא, שאין גזירה זו חמורה כל כך כדי לבטל את הגט גם במקרה שכזה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], שאמר ר' אבא אמר שמואל: אם נתגרשה בגט כזה, שלא שאל הבעל את דעת החכמים, ונתנו לה — יכולה האשה אף שתינשא לכתחלה על סמך גט זה, ואין מחייבים אותה להמתין עד שיכתוב לה הבעל גט חדש.

ד משנה כתב בגט תאריך לשום (לשם) למנין שנות מלכות שאינה הוגנת (מלכות אחרת שאינה שולטת באותו מקום), או כתב לשום מלכות מדי, או לשום מלכות יון שכבר בטלו מן העולם, או כתב תאריך למנין שנות בנין הבית (בית המקדש), או לחורבן הבית, בכל אלה, כיון שהיתה המלכות מקפידה שיכתבו בשטרות את התאריך הרשמי שלה, תיקנו חכמים שיעשו כך בגיטין, וכל המשנה עבר על תקנת חכמים בגיטין ופסל את הגט.

וכן אם היה במזרח וכתב שמקום הגט במערב, או היה במערב וכתב שמקום הגט במזרח — בכל אלה הגט פסול, ואם גירשה בגט זה ונישאה לאחר — תצא מזה ומזה, גם מבעלה הראשון וגם מן השני, וצריכה גט מזה ומזה.

ואין לה לא כתובה ולא פירות של נכסיה שאכל הבעל, ולא טענה למזונות, ולא לבלאות (בלאי) של בגדיה שהשתמש בהם שיחזירם לה, לא על זה, הבעל הראשון, ולא על זה, הבעל השני.

אם נטלה דברים אלה מזה ומזה — תחזיר מה שנטלה. והולד שנולד — ממזר מזה ומזה. ולא זה וזה, לא בעל ראשון ולא שני מטמאין לה במותה, ככל בעל על אשתו, אם היו כהנים, ולא זה וזה זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה.

ואם היתה בת ישראל הרי היא נפסלת על ידי כך מן הכהונה משום איסור זונה,