מה שאמרו למטה כוונתו — שמקיז את הדם במקום בגופו שהוא למטה מן הביצים (האשכים), למעלה כוונתו — למעלה מן הביצים.

שנינו: וכשות שלא בזמנה מזיקה. ומביאים: תנא [שנה החכם]: כשם שקשה לגוף אכילת כשות שלא בזמנה, כך יפה כשאוכלה בזמנה. אמר רב פפא: זמנה הוא — תמוז, שלא בזמנה — טבת, ואילו יומי [ימי] ניסן ויומי [וימי] תשרי (באביב ובסתיו) — לא מעלו [מועילים] ולא קשו [קשים].

א מעתה חוזרים לפירוש גופי הלכה שבמשנה: אמר "כתבו גט לאשתי" ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר "אל תכתבו" — אין דבריו האחרונים כלום. אמר ר' שמעון בן לקיש: במקרה שכזה כותבין ונותנין גט לאלתר (מייד), אף על פי שעדיין לא נצטללה דעתו ואין ממתינים לו. ור' יוחנן אמר: אין כותבין אלא לכשישתפה, כשיעמוד על דעתו.

ומסבירים את שיטותיהם: מאי טעמא [מהו הטעם] של ריש לקיש? — דקתני [ששנה] במשנה: אין בדבריו האחרונים כלום ומשמע שדבריו הראשונים קיימים ונוהגים לפי הוראתו. ולעומת זאת ר' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך ולפרש כך: אין בדבריו האחרונים כלום, הכוונה היא דלכי מתציל [שכאשר מצטללת דעתו] לא צריך למיהדר אימלוכי ביה [לחזור ולהימלך בו], אלא סומכים על דבריו הראשונים, ואולם לעולם אין כותבין אלא לכשישתפה.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? — ריש לקיש מדמי ליה [מדמה אותו], את זה שאחזו קורדייקוס לישן, שהרי אם אמר לכתוב גט, והלך לישון — בוודאי שכותבים את הגט ואין צריך להעירו. ור' יוחנן מדמי ליה [מדמה אותו] לשוטה, שמאחר שאחזו קורדייקוס אינו ברדעת, ומי שאינו ברדעת אינו יכול לתת גט.

ושואלים: ור' יוחנן נמי לידמיה [גם כן, שידמה אותו] לישן! ומשיבים: ישן לא מחוסר מעשה, שאין צריך לעשות מעשה כדי להעירו, אלא מעצמו הוא ניעור, ואילו האי [זה], מי שאחזו קורדייקוס, הריהו מחוסר מעשה של רפואה.

ושואלים: וריש לקיש נמי נידמייה [גם כן, שידמה אותו] לשוטה! ומשיבים: יש להבדיל, כי שוטה לא סמיה בידן [אין סם רפואתו בידינו], שאין בידינו לתקן את פגמו, ולכן בשעת שטותו אין בידו רשות לעשות דבר, ואולם האי סמיה בידן [זה, מי שאחזו קורדייקוס, סמו, רפואתו, בידינו], כפי שאמרנו: בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא [בשר אדום שניצלה על גחלים ויין מזוג].

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שממתינים לו עד שישתפה? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: מי שחבל בו אדם ושחט בו שנים (שני הסימנים, קנה וושט בצווארו) או רוב שנים, והרי אותו אדם עומד למות, ורמז האיש ואמר "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו,

ותניא [ושנויה ברייתא] כעין זה: ראוהו את האיש מגויד (איבריו חתוכים) או צלוב על הצליבה, ורמז ואמר "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו! משמע שאפילו אדם שסופו להגיע למצב של מוות, ואין לו תרופה אפשר לכתוב עבורו גט!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] במקרים של השחוט והצלוב דעתא צילותא [דעת צלולה] היא אצלו, וכחישותא הוא דאתחילה ביה [וחולשה היא שהתחילה בו] ולכן איננו יכול לדבר, אבל הוא כברדעת לכל ענין, ואולם הכא דעתא שגישתא [כאן דעה משובשת] היא, שהרי הוא שוטה בשעה זו, ואי אפשר שיעשה דבר מדעת.

ושואלים מצד אחר: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך] שהשחוט דינו כחי, ויכול לתת גט? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים וברח ולא ראו העדים מה היה סופו — מעידין עליו שמת. ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך לומר] כי חי הוא, אמאי [מדוע] מעידין עליו שמת?

אמרי [אומרים] כתשובה לכך: חי הוא כעת ומשום כך יכול לתת גט — ואולם סופו בוודאי למות, ולכן אפשר להעיד עליו בוודאות לאחר זמן שמת.

ושואלים: אלא מעתה, כיון שנחשב שוודאי הוא מת, יהא זה ששחט אותו גולה על ידו אם עשה זאת בשגגה! אלמה תניא [מפני מה שנויה ברייתא]: שחט בו בשגגה שנים או רוב שנים כגון שהפיל עליו סכין — הרי זה אינו גולה?

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי נאמר על כך], אמר ר' הושעיא: חיישינן [חוששים אנו] שמא הרוח בלבלתו ונגרמה מיתתו לא מחמת שחיטה בלבד, אלא שהיה גורם נוסף שאינו תלוי ברוצח. אי נמי [או גם כן] שמא הוא, הנשחט עצמו, קירב את מיתתו בכך שפירכס ופירפר.

מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין הסבר זה להסבר זה? איכא בינייהו [יש ביניהם] דשחטיה בביתא דשישא [ששחט אותו בבית של שיש] ופירכס ששם אין רוח המזיקה לו, אבל לדעה האחרת יש לומר שהוא עצמו פירכס וקירב את מיתתו. אי נמי [או גם], דשחטיה בברא [ששחט אותו בחוץ] ולא פירכס, שיש לחשוש לרוח לדעה אחת, אף שהוא לא קירב בעצמו את מיתתו.

ב שנינו במשנה: נשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו לאות הסכמה — בודקים אותו שלוש פעמים, אם אמר על דבר שהתשובה לו צריכה להיות "הן" — "הן" ועל דבר שהתשובה לו צריכה להיות "לאו" — "לאו", ונמצא איפוא מתוך כך שהוא בר דעת — כותבים גט. ושואלים: וליחוש [ונחשוש] דלמא שיחיא ד"לאו" "לאו" נקטיה [שמא תנועה של "לא" "לא" תפסה אותו] והוא מניד כל הזמן בראשו כאומר "לא" אף שאינו מתכוון לכך, אי נמי שיחיא ד"הן" "הן" נקטיה [או גם כן שמא תנועה של "כן" "כן" תפסה אותו]?

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו] דברים בסירוגין, כלומר, שואלים אותו פעם דברים שצריך לענות עליהם "הן" ופעם אחרת דברים שצריך לענות עליהם "לא".

ושואלים: וליחוש דלמא שיחיא [ונחשוש שמא תנועה] של סירוגין נקטיה [תפסה אותו] שפעם מנענע בראשו כאומר "כן" ופעם כאומר "לא"! ומשיבים: דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו], שואלים אותו דברים שצריך להשיב עליהם חד "לאו" ותרין "הן" [פעם אחת "לא", ושתי פעמים "כן"], ותרין "לאו" וחד "הן" [ופעמיים "לא" ופעם אחת "כן"]. ובאופן שכזה, אם עונה כראוי על הכל אין לחשוש שמא היתה זו סתם תנועת הראש.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: אומרים לו בשאלה אם רוצה דברים של ימות החמה בימות הגשמים, ושל ימות הגשמים בימות החמה כדי לבדוק האם דעתו צלולה.

ושואלים: מאי ניהו [מה הם] דברים אלה? אילימא [אם תאמר] ששואלים אותו אם הוא רוצה גלופקרי [מעיל חם] בימות החמה וכן סדיני [סדין דק] בימות הגשמים, והוא עונה שרוצה — אין בזה הוכחה שאין הוא בר דעת, שיש לומר: ליחוש דלמא קורא אחדיה [נחשוש שמא קור אחז אותו] אף שהוא ימות החמה, אי נמי חמה אחדיה [גם כן חום תפס אותו] בימות הגשמים, ומה שמשיב כך אינו סימן שאינו מבין, אלא שמא הוא מרגיש קור וחום באותה שעה, אבל דעתו צלולה!