ואיכא דאפיך להו [ויש מי שהופך אותן], את שיטות רבה ורב יוסף בענין זה.

א שנינו במשנה: אמר לעשרה "כתבו גט לאשתי "— אחד כותב ושנים חותמים. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בענין זה: אמר לעשרה: "כתבו גט ותנו לאשתי" — אחד כותב על ידי (עבור) כולם. אם אמר: "כולכם כתובו" — אחד כותב במעמד כולם. אם אמר: "הוליכו גט לאשתי" — אחד מוליך על ידי (עבור) כולם. אם אמר "כולכם הוליכו גט "— אחד מוליך במעמד כולם.

איבעיא להו [נשאלה להם]: אם מנה אותן, שפירש שפלוני ופלוני ופלוני יעשו זאת, מהו הדין? האם יכול אחד מהם לעשות זאת עבור כולם ככל האומר לכמה אנשים "כתבו גט", או שהכוונה היתה כאומר "כולכם כתבו" — וצריך לכתוב במעמד כולם? רב הונא אמר: מנה — אינו כ"כולכם", ר' יוחנן משום (בשם) ר' אלעזר שמן רומה אמר: מנה — הרי הוא כ"כולכם".

אמר רב פפא, ולא פליגי [חלוקים]: הא [זה] מדבר במקרה שמנה כולהו [את כולם], והא [וזה] מדבר במקרה שמנה רק מקצתייהו [מקצתם]. אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא [יש אומרים זאת לצד זה, ויש אומרים זאת לצד זה], יש אומרים שאם מנה את כולם, דיקדק בדבר שכולם יעשו זאת יחד, אבל אם מנה את מקצתם, הוכיח בזה שאינו עומד על כך שיעשו כולם כאחד, ונקב בשמות אלה לומר שרצונו שיבחרו מן המנויים כאלה שיעשו זאת. ויש אומרים שאם מנה את מקצתם גילה את דעתו בזה שהוא מקפיד שדווקא אנשים אלה שמנה יעשו יחד את הדבר בעצמם, מה שאין כן כשמנה את כולם ולא ציין במפורש "כולכם".

מסופר: אתקין [התקין] רב יהודה בגיטא [בגט] של "כולכם", כלומר, כאשר האיש אומר "כולכם כתבו", שיאמר הדבר בנוסח זה: "כתובו או כולכון [כולכם] או כל חד וחד מינכון [אחד ואחד מכם], חתומו או כולכון [כולכם] או כל תרי מינכון [שנים מכם], אובילו [הובילו] או כולכון [כולכם] או כל חד וחד מינכון [אחד ואחד מכם]

". ועל ידי כך לא יהא חשש שייפסל הגט אם אחד מהם לא ישתתף במעשה. אמר רבא: תקנה זו עדיין משאירה מקום למכשול, כי מאחר שתיקן רב יהודה נוסח ארוך ומסובך זימנין דגאיז ליה לדיבוריה [פעמים שהוא חותך, מקצר, את דיבורו] ואמר "כולכון" [ואומר "כולכם"] ולא אמר [ואינו אומר] "כל חד מינכון [אחד מכם] ", ואתי לאיפסולי [ויבוא הגט להיפסל]!

אלא אמר רבא: צריך לומר בנוסח זה: "כתובו כל חד מינכון [אחד מכם], חתומו כל תרי מינכון [שניים מכם], אובילו [הובילו] כל חד מינכון [אחד מכם]", ולא יאמר "כולכם" כדי שלא יבוא לידי מכשול אם אחד מהם לא יוכל לעשות זאת.

א משנה מי שאחזו (תקפו) קורדייקוס שהוא מין שיגעון התוקף אנשים לזמן מסויים, ואמר: "כתבו גט לאשתי" — לא אמר כלום, אין משמעות לדבריו, לפי שאין דעתו צלולה באותו זמן. אם אמר: "כתבו גט לאשתי" בדעה צלולה ואחרי כן אחזו קורדייקוס וחזר ואמר באותו זמן: "לא תכתבנו" — אין דבריו האחרונים כלום.

ודין נוסף: בכל מקרה שנשתתק הבעל ואינו יכול לדבר, ואמרו לו: "נכתוב גט לאשתך" והרכין בראשו לסימן כן, בודקין אותו שלשה פעמים בשאלות שונות, אם אמר בהרכנת ראשו על שאלה שראוי להשיב עליה "לאו" — אכן ענה "לאו", ועל שאלה שראוי להשיב עליה "הן" — ענה "הן", שמוכח מתוך כך שהוא מבין מה שאומרים לו ומגיב כראוי — הרי אלו יכתבו ויתנו את הגט לפי הסכמתו בהנעת ראשו, ואין צורך באמירה מפורשת.

ב גמרא שואלים: מאי [מה הוא] קורדייקוס זה הנזכר במשנה? אמר שמואל: אדם דנכתיה חמרא חדתא דמעצרתא [שנשכו, הזיק לו, יין חדש שבא מן הגת]. ושואלים: וליתני [ושישנה] התנא במשנתנו במפורש: מי שנשכו יין חדש! ומשיבים: הא קא משמע לן, דהא רוחא [הרי זה משמיע לנו שרוח רעה זו] קורדייקוס שמה.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], ומה זה משנה שזהו שמה? ומשיבים: לקמיעא, שאם כותבים לו קמיע לרפואה, צריך הכותב לדעת את שם המחלה. ושואלים: מאי אסותיה [מה תרופתו] של החולה בזה? ומשיבים: יאכל בישרא סומקא אגומרי [בשר אדום, רזה, שניצלה על גחלים], וישתה חמרא מרקא [יין קלוש] מהול בכמות רבה של מים.

אמר אביי, אמרה לי אם (אמא): כתרופה לשימשא [למחלת חום] בת יומא [יום] — ישתה כוזא דמיא [קנקן מים]. התרופה למחלת חום בת תרי יומי [שני ימים] — סיכורי [הקזת דם]. למחלה בת תלתא יומי [שלושה ימים] — אכילת בשרא סומקא אגומרי [בשר אדום שניצלה על גחלים] וישתה חמרא מרקא [יין קלוש]. לשימשא עתיקתא [למחלת חום ישנה] הנמשכת זמן רב — ליתי תרנגולתא אוכמתי [יקח תרנגולת שחורה] וליקרעה [ויקרע אותה] שתי וערב (לאורכה ולרוחבה), וליגלחיה למציעתא דרישיה ולותביה עילויה [ויגלח את אמצע ראשו ויניח אותה, את התרנגולת, עליו], וננחיה עילויה [ויניחנה עליו] עד דמיסרך [שידבק בו הדם],

ולינחות וליקום במיא [וירד ויעמוד במים] עד צואריה [צווארו] עד דחליש עלמא עילויה [שיהיה קרוב להתעלף], ולימוד ולסליק וליתיב [ויצלול במים ויעלה וישב וינוח]. ואי [ואם] לא יוכל לעשות כל זאת, ליכול כרתי [שיאכל כרישים], ולינחות וליקום במיא [וירד ויעמוד במים] עד צואריה [צווארו] עד דחליש עלמא עילויה [שיהא קרוב להתעלף מרוב חולשה], ולימוד ולסליק וליתיב [ויצלול ויעלה וישב].

תרופה לשימשא [למחלת חום] — בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא [בשר אדום שניצלה על גחלים ויין קלוש]. לתלגא [לשלג, למכת קור] — בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא [בשר שמן על גחלים ויין חי].

מסופר: רב עמרם חסידא [החסיד] כי הוה מצערין ליה בי ריש גלותא [כאשר היו מצערים אותו בני בית ראש הגולה], הוו מגנו ליה אתלגא [היו משכיבים אותו לישון על שלג] כל הלילה, למחר אמרו ליה [למחרת היו אומרים לו]: מאי ניחא ליה למר דלייתו ליה [מה נוח לאדוני שיביאו לו לאכול]? אמר בליבו: הני [אלה] כל מה דאמינא להו [שאומר להם] מיפך אפכי [יעשו ההיפך], אמר להו [להם]: בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא [בשר אדום שניצלה על גחלים ויין קלוש], אייתו ליה אינהו [הביאו לו הם] באמת ההיפך: בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא [בשר שמן על גחלים ויין חי], והרי כאמור זו היתה התרופה למכת הקור שממנה סבל.

שמעה ילתא אשת רב נחמן מה עשו לו בני בית ראש הגולה, ושהוא סובל מקור ומעיילה ליה לבי מסותא ומוקמי ליה במיא דבי מסותא [והכניסה אותו למרחץ והעמידו אותו במים של בית מרחץ] עד דמהפכי מיא דבי מסותא והוו דמא [שהפכו המים של בית המרחץ והיו נעשים אדומים כדם], וקאי בישריה פשיטי פשיט [ועמד ונעשה בשרו בהרות בהרות כעין מטבעות].

ומסופר: רב יוסף כשהיה סובל מקור איעסק בריחיא [היה עוסק בטחינה בריחיים] כדי להתחמם. רב ששת כשהיה סובל מקור איעסק בכשורי [היה עוסק בנשיאת קורות] אמר: גדולה מלאכה שמחממת את בעליה.

ג אגב הסיפור על רב עמרם שהציקו לו עבדי ראש הגולה מספרים סיפור דומה, אמר ליה [לו] ריש גלותא [ראש הגולה] לרב ששת: מאי טעמא לא סעיד מר גבן [מה טעם אין אדוני סועד אצלנו]? אמר ליה [לו]: דלא מעלו עבדי [שהעבדים אינם בני מעלה], דחשידי [שהם חשודים] על אכילת אבר מן החי. אמר ליה [לו]: מי יימר [יאמר, יוכיח] שהם חשודים על כך? אמר ליה [לו]: השתא מחוינא [עכשיו אראה] לך. אמר ליה [לו] רב ששת לשמעיה [לשמשו]: זיל [לך] גנוב, אייתי [הבא] לי חדא כרעא מחיותא [רגל אחת מן הבהמה] ששחטו עבדי ראש הגולה לסעודה.

אייתי ליה [הביא לו]. אחר כך אמר להו [להם] רב ששת לאנשי ראש הגולה: אהדמו לי הדמי דחיותא [סדרו לפני את חלקי הבהמה], אייתו תלת כרעי אותיבו קמיה [הביאו שלוש רגלים והניחו לפניו] שהרי את הרגל הרביעית לקח השמש. אמר להו [להם] רב ששת: וכי הא [בהמה זו] בעלת שלש רגלים הואי [היתה]? שמעו זאת, פסוק, אייתו חדא מעלמא אותיבו קמיה [חתכו מבהמה אחרת חיה, והביאו אחת מהחוץ והניחו לפניו]. אמר ליה [לו] לשמעיה [לשמשו]: אותביה נמי להך דידך [הנח גם כן את זו שלך] שאתה לקחת, אותבה [הניח אותה]. אמר להו [להם]: האי [בהמה זו] בת חמש רגלים הואי [היתה]?

כיון שראה ראש הגולה שבאמת אי אפשר לסמוך על עבדיו אמר ליה [לו] לרב ששת: אי הכי [אם כך] ליעבדו קמיה שמעיה דמר וליכול [שיעשו יכינו את הבשר לאכילה לפני שמשו של אדוני ואז יוכל לאכול] בלי חשש, אמר ליה [לו]: לחיי [בבקשה]. קריבו תכא קמייהו [הביאו שולחן לפניהם], ואייתו קמיה בישרא [והביאו לפניו בשר] ואותיבו קמיה ריסתנא דחנקא חמתא [והניחו העבדים לפניו בתוך הבשר עצם קטנה שיכולה לחנוק], שחשבו שמפני שהיה רב ששת עיוור לא ישים לב וייחנק בה, גששיה ושקלה [מישש אותה ולקחה] את כל החתיכה כרכה בסודריה [בסודרו] שחשש שמא יינזק בעצמות הקטנות שאינו רואה.

לבתר דאכיל [אחרי שאכלו] שראו העבדים מה עשה רצו העבדים להראות לראש הגולה שרב ששת לא אכל מן הבשר שנתנו לו, אמרי ליה [אמרו לו] העבדים לראש הגולה: