ואולם גיטא לא הוי עד דמטית [לא יהא זה גט עד שאתה מגיע] למתא מחסיא.

א שנינו במשנה: שכאשר אמרה האשה לשליח "התקבל לי גיטי במקום פלוני" שר' אלעזר אוסר עליה לאכול מיד. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], דהא [שהרי] לפי סברתו שלו רק מראה מקום היא לו, ולא אמרה לו שיקבלנו דווקא במקום מסויים וממילא מובן שנאסרת בתרומה מיד!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא לאופן דאמרה ליה [שאומרת לו]: זיל [לך] למזרח דאיתיה [שהוא ישנו] במזרח, וקא אזל [והוא הלך] לצד מערב, מהו דתימא [שתאמר] במערב הא ליתיה [הרי איננו], ובוודאי לא ימצאנו שם, ולא יהא גט עד לאחר זמן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו], דילמא בהדי דקאזיל מיגס גאיס ביה ויהב ליה גיטא [שמא בתוך אותו זמן שהלך פגע בו במקרה ונתן לו את הגט].

אגב דברים אלה מביאים הלכה אחרת, שנינו: האומר לשלוחו "ערב לי עירוב תחומים בתמרים" ועירב לו בגרוגרות (תאנים יבשות), או שאמר לו "ערב לי בגרוגרות" ועירב לו בתמרים, תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שעירובו עירוב, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין עירובו עירוב!

אמר רבה: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] כשיטת רבנן, הא [זו] כשיטת ר' אלעזר. ומסביר: הא רבנן דאמרי [זו כשיטת חכמים שאומרים]: קפידא [הקפדה], שהמשלח שליח מקפיד שימלא את דבריו בדיוק, ואם משנה משהו — בטלה שליחותו. הא [זו] שיטת ר' אלעזר, שאמר: מראה מקום היא לו, ואם אין השינוי משמעותי — השליחות קיימת.

ורב יוסף אמר: הא והא [זו וזו] כשיטת רבנן [חכמים], שיש קפידה בשינוי, אבל לא בכל שינוי. ויש להסביר: כאן בשלו, כאן בשל חבירו. אם הוא מערב בשלו, אנו אומרים שאינו מקפיד במה בדיוק יערבו לו, אבל בשל חבירו — לא קיבל רשות.

אמר לו אביי, ואלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא], האומר לשלוחו: "ערב לי, כלומר, הנח את העירוב במגדל" ועירב לו והניח אותו בשובך, או אמר לו "בשובך" — ועירב לו במגדל, דתניא חדא [ששנויה ברייתא אחת] שעירובו עירוב, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] שאין עירובו עירוב, התם [שם] מאי [מה, איזו] חלוקה של שלו ושל חבירו איכא?

ומשיבים: התם נמי איכא פירי [שם גם כן יש פירות] של מגדל ופירי [ופירות] של שובך, שלא התכוון לומר לו להניח את העירוב במקום זה, אלא כוונתו היתה שישתמש בפירות הנמצאים במקום זה או אחר, ומניחים שהפירות במקום אחר אינם שייכים לו.

ב משנה בעל האומר לשניים: "כתבו גט ותנו לאשתי", או אמר: "גרשוה", או: "כתבו איגרת ותנו לה" — הרי אלו יכתבו ויתנו, שכל אלה הן כוונת דבריו ברורה והרי הם הוראה לגרש את האשה.

אבל אם אמר: "פטרוה", או שאמר "פרנסוה", או "עשו לה כנימוס" (כחוק), או "עשו לה כראוי" — לא אמר כלום, שכל אלה אינם בהכרח לשון גט.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בעל שאמר "שלחוה", או שאמר "שבקוה", או "תרכוה" — הרי אלה לשונות גט, ולפיכך הרי אלו יכתבו ויתנו. ואם אמר "פטרוה", או "פרנסוה", או "עשו לה כנימוס", או "עשו לה כראוי" — לא אמר כלום.

תניא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: אם אמר הבעל "פטרוה" — דבריו קיימין, וצריכים לתת לה גט, אבל אם אמר: "פיטרוה" — לא אמר כלום. אמר רבא: ר' נתן דבבלאה [שבבלי] הוא ודייק בין "פיטרוה" ל"פטרוה", שהוא מחלק בין "פיטרוה" שהוא מלשון פטור (ההיפך מחובה), ולשון "פטרוה" במובן של שלחוה, ואולם התנא דידן [שלנו] דבר [שבן] ארץ ישראל הוא, לא דייק [אינו מדייק], אינו מחלק בזה.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] אם אמר: "הוציאוה", מהו? אם אמר: "עזבוה", מהו? "התירוה", מהו? "הניחוה", מהו? "הועילו לה", מהו? "עשו לה כדת", מהו?

ומשיבים: פשוט מיהא חדא [פתור על כל פנים אחת] מן השאלות הללו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם אמר "עשו לה כדת", או שאמר "עשו לה כנימוס", או "עשו לה כראוי" — בכל אלה לא אמר כלום, ואין זה גט. משמע שלשון "עשו לה כדת" אינה הוראה מוגדרת לגירושין.

ד משנה בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר שמוליכים אותו בשלשלאות על מנת להוציאו להורג, ואמר: "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו, אף על פי שלא פירש ואמר "תנו". חזרו לומר: אף המפרש בים, והיוצא בשיירא לדרך רחוקה, ואמר "כתבו" כוונתו לכתוב ולתת. ר' שמעון שזורי אומר: אף חולה המסוכן, אם אמר בלשון כזו — כותבים ונותנים.

ה גמרא מסופר בענין זה: גניבא יוצא בקולר הוה [היה ] ליהרג, כי הוה קא נפיק [כאשר היה יוצא], אמר לאנשים שהיו שם בדרך צוואה: הבו ארבע מאה זוזי [תנו ארבע מאות זוז] לר' אבינא, מחמרא [מן היין] שיש לי בעיר נהר פניא. אמר ר' זירא: