טוחנין ומפקידין פירות מעושרים אצל אוכלי שביעית, ואצל אוכלי פירותיהן (של עצמם) בטומאה, שאין חוששים שהם יחליפו פירות אלה בפירות שביעית או בפירות טמאים, או שיגעו בפירות, אבל לא טוחנים לאוכלי שביעית ולא לאוכלי פירותיהן בטומאה את פירותיהם, כדי שלא לסייע בידם. וקשה לפירוש רבא למשנתנו, ולפיו טוחנת אשת חבר עם אשת עם הארץ האוכל חולין בטומאה!

אמר אביי: התם [שם באותה ברייתא] בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה עסקינן [עוסקים אנו], דהוה ליה [שהריהו] איסור טומאה דאורייתא [שמן התורה].

ושואלים: אי הכי [אם כך] שמדובר בכהן, כיצד מפקידין אצלו פירות מתוקנים? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו: מפקידין תרומה אצל ישראל עם הארץ, שלמרות שהוא אינו נזהר בדיני טהרה, אין לחשוש שיטמא תרומה, ולא אצל כהן עם הארץ, מפני שלבו גס (רגיל ומזלזל) בה בתרומה, ושמא יגע בה ויטמאנה!

אמר ר' אילעא: הכא במאי עסקינן [כאן בברייתא הקודמת במה אנו עוסקים] — באופן שהכניס את פיקדון התרומה בכלי חרש המוקף צמיד פתיל ואין חשש במקרה כזה שמא הכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה יטמא אותו במגע.

ושואלים: וליחוש [ועדיין נחשוש] שמא תסיטנו (תזיז אותו) אשתו של אותו כהן נדה, ונדה שיש בה חשש של טומאת זבה, מטמאה מה שבכלי אפילו בהיסט (= בהזזה) גם בלי לנגוע בתוכו, ואין מועיל לו לכלי הצמיד פתיל שמקיפו!

אלא אמר ר' ירמיה, לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שאסרו להפקיד, מדובר בפירות שהוכשרו לקבל טומאה, ולכן יש מקום לחשש שיטמאם הכהן. כאן שהתירו להפקיד, מדובר בפירות שלא הוכשרו לקבל טומאה, ולכן אין מקום לחשש טומאה.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המוליך חטין מתוקנות לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ — הרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית שלא החליפן, אבל לא לטומאה שאינן עוד בחזקת טהורות, משמע שחוששים שמא יגע בהן!

ושואלים: האי מאי רומיא [זו מה סתירה היא]? לאו אוקימנא [האם לא העמדנו] את מה שאמרה הברייתא שמותר להפקיד בפירות שלא הוכשרו לקבל טומאה ואין מגע הטמא מטמאם? ואילו כאן מדובר בפירות שהוכשרו, ולכן חוששים לטומאה!

ותוהים: ודקארי לה מאי קארי לה [וזה שהקשה את הקושיה הזו מה הקשה אותה]? הלא התירוץ כבר נאמר מקודם וברור הוא מעצמו! ומשיבים: אכן, המקשה לא הביא משנה זו אלא משום דקא בעי למירמי אחריתי עלה [שרצה להשליך, להראות סתירה ממשנה אחרת עליה]. וקושייתו היא שממה ששנינו במשנה זו הרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית, משמע: ולחלופי [ולהחלפה], שמא החליף את החיטים שקיבל בחיטים משלו שיש בהן צד איסור, לא חיישינן [אין אנו חוששים].

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו: הנותן מזון לחמותו שהיא עם הארץ שתתקינם לו לאכילה, מעשר את כל מה שהוא נותן לה ואת כל מה שהוא נוטל הימנה, מפני שחשודה שהיא מחלפת את האוכל שלו המתקלקל באוכל משלה שלא התקלקל, ושמא לא החזירה לו את האוכל שנתן לה, אלא דבר אחר שאינו מעושר. הרי שחוששים להחלפה!

ומשיבים: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנה את הטעם] שיש טעם מיוחד בדבר, וכפי ששנינו, אמר ר' יהודה: רוצה היא החמות בתקנת בתה שתאכל דבר שאינו מקולקל, ובושה מחתנה לומר לו שנתן לה דבר מקולקל, ומשום כך אינה אומרת לו שהחליפה.

ושואלים: ולעלמא לא חיישינן [ולסתם אנשים אין אנו חוששים] שיחליפו במקרה שכזה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנותן מזון לפונדקית שתכין בשבילו אוכל ממנו, מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה, מפני שמחלפת! משמע שלא רק בחמותו אנו חוששים! ומשיבים: התם מוריא ואמרה [שם הפונדקית מורה היתר לעצמה לעשות כן ואומרת]: מדוע בר בי רב ליכול חמימא, ואנא איכול קרירא [בן בית המדרש הזה יאכל אוכל חם ואני אוכל קר]?! ולכן חוששים שמא החליפה.

ושואלים: ואכתי לעלמא לא חיישינן [ועדיין, לסתם אדם אין אנו חוששים] להחלפה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא (אשת החבר) טמאה, כגון שהיא נידה ואז נזהרת מלנגוע באוכל, ואין חשש שתאכל דברים שאינם מעושרים, אבל לא בזמן שהיא טהורה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון, מפני שחברתה (אשת עם הארץ)