גיטין לז ע"א

דף לז - א

ומפרשינן:

"בולי" - אלו עשירים, כדכתיב בתוכחה: "ושברתי את גאון עוזכם, ונתתי את שמיכם כברזל [מלהוריד מטר], ואת ארצכם כנחושה"!

ותני עלה רב יוסף: "גאון עוזכם" - אלו בולאות [עשירים] שביהודה! הרי ש"בולאות" היינו עשירים.

"בוטי" - אלו העניים, משום דכתיב: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו [הלונו וקח ממנו עבוט] די מחסורו אשר יחסר לו"! ולכן נקראים העניים הלווים "בוטי"! אמר ליה רבא ללעוזא [לדובר לשון לע"ז]! מאי הוא לשון "פרוסבול"?

אמר ליה הלועז: "פרוס", לשון פורסא דמילתא הוא! ו"פורסא" היינו תקנה.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

יתומין קטנים שהוריש להם אביהם חוב שיש לו על אחרים, ^[1] אין הם צריכין פרוסבול! ואף בלא פרוסבול, אין השביעית משמטת את חובם, כמבואר הטעם בסמוך.

וכן תני רמי בר חמא: יתומין אין צריכין פרוסבול!

וטעמא דמילתא: משום דרבן גמליאל [נשיא ישראל] ובית דינו [וכן נשיאי ישראל שבכל דור ודור] ^[2] אביהן של יתומין הן, כלומר: ממונים עליהם ועל ממונם! ונמצא אם כן ששטרותיהם כאילו מסורים הם לבית הדין, וכל שהחוב מסור לבית דין, שוב לא קרינן ביה "לא יגוש את רעהו".

תנן התם במסכת שביעית:

אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע של הלוה, כלומר: אלא אם כן יש ללוה קרקע ואפילו כל שהוא, אבל אם אין ללוה קרקע אין כותבין פרוסבול.

ומשום שאין דרך להלוות אלא כשיש ללוה קרקע, שעליה סומך המלוה לגבות את חובו ממנה, ועל מטלטלין אינו סומך מפני שיכול הלוה להבריחם, ונמצאת הלואה כשאין ללוה קרקע "מילתא דלא שכיחא", ובמילתא דלא שכיחא לא תיקנו חכמים תקנות. ^[3]

ואם אין לו ללוה קרקעות, מזכהו המלוה קרקע משלו בתוך שדהו, בשיעור כל שהו! ושוב חשיב כיש לו קרקע, וכותבים עליה פרוסבול. ^[4]

וכמה הוא שיעור כל שהו?

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: שיעורו אפילו כקלח של כרוב! וסגי בזה לכתיבת פרוסבול.

אמר רב יהודה:

אפילו אם המלוה השאילו ללוה מקום, להניח בו תנור או להניח כיריים המיטלטלין, כותבין עליו פרוסבול! ואף שאין הקרקע בידו אלא בתורת שאילה, חשוב כיש לו קרקע.

ומקשינן: איני, והא אין הדבר כן!?

שהרי: והתני הלל [האמורא]: אין כותבין פרוסבול, אלא על עציץ נקוב - שדרכו יונקים הפירות מן הקרקע - בלבד, מפני שהאילן שבו חשוב כמחובר משום היניקה מן הקרקע דרך הנקב. ^[5]

ודייקינן: על עציץ נקוב, אין, אכן כותבין פרוסבול, אבל על עציץ שאינו נקוב לא כותבין! משום שאין האילן שבו יונק מן הקרקע, ולא חשיב כמחובר לקרקע.

ומסקינן לקושיין: ואם די בהשאלת מקום, אמאי אין כותבין על עציץ שאינו נקוב? הלא אף אם אי אפשר לכתוב על העציץ עצמו, והא איכא מקומו של העציץ!? ואף אם אין המקום שייך ללוה, הרי שאול לו המקום.

ומשנינן: לא צריכא, דאין כותבין על עציץ שאינו נקוב, היכא דמנח העציץ אסיכי [מונח על יתידות], ואינו נוגע בקרקע, והקרקע שתחתיו אינה של בעל העציץ. ^[6]

רב אשי מקני ליה ללוה, גידמא דדיקלא [גזע דקל קצוץ המחובר לקרקע], וכתב עליה [בשבילו] פרוסבול.

רבנן דבי רב אשי [חכמי ישיבתו של רב אשי] לא היו כותבים פרוסבול זה לזה, אלא מסרי מילייהו בעל פה להדדי! היה אומר כל אחד מהם בעל פה לחביריו: הרי אתם בית דיני, וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה! ^[7]

רבי יונתן מסר מילי [דבריו] לרבי חייא בר אבא לבדו!

אמר שאל ליה רבי יונתן לרבי חייא בר אבא:

האם צריכנא [צריך אני] לעשות מידי אחריני, מלבד הדברים שמסרתי בעל פה?! אמר ליה רבי חייא בר אבא: דייך באמירה זו בלבד שאמרת בפני, כדי שלא תשמטתך שביעית, ולא צריכת לכתוב ולא לאומרם לעוד אחרים! ^[8]

תנו רבנן: אף אם אין לו ללוה קרקע, ולערב יש לו קרקע - כותבין עליו פרוסבול!

ולפי שאף זו דרך הלואה היא, שהרי המלוה סומך על הקרקע של הערב, שאם לא יהיה ללוה ממה לשלם, יגבה מן הערב.

ואם לו [ללוה] ולערב אין להן קרקע, ואילו לאדם אחר שחייב לו ללוה ^[9] חוב, יש לו קרקע - אף באופן זה כותבין עליו פרוסבול!

ומשום, שאף קרקע זו משועבדת למלוה כותב הפרוסבול שהוא בעל חוב של בעל חובו, ויכול הוא לגבותה ממנו, משום דרבי נתן.

דתניא: רבי נתן אומר:

מנין לראובן שנושה בשמעון חבירו מנה, ושמעון חבירו [הלוה] נושה בלוי חבירו מנה, מנין שמוציאין מזה [מלוי שהוא הלוה השני], ונותנין לזה [לראובן שהוא המלוה הראשון]?

תלמוד לומר בפרשת "שבועת הפקדון", והוא מי שנשבע על פקדון שיש בידו או על הלואה שהלוו לו, שאינו חייב כלום, ושוב הודה שאכן יש בידו: "והשיב את אשמו [הוא קרן הפקדון או ההלואה] ונתן לאשר אשם [א' קמוצה וש' פתוחה] לו", כלומר: לאשר נתחייב לו.

ומדלא כתיב "ונתן לאשר הלוהו", אלא "לאשר אשם לו", הרי משמע למי שהאשם [הקרן] הוא שלו ולא לזה שנושה בו. והיינו שיפרע לוי הלווה השני את ההלואה לראובן שהקרן הוא שלו, שהרי שמעון הנושה בלוי חייב אותו לראובן שהלוה לו. ונמצא, שקרקעו של לוי משתעבדת לחובו של ראובן, ולכן כותב הוא פרוסבול עליה.

תנן התם במסכת שביעית:

השביעית משמטת את המלוה, בין שהיה המלוה בשטר, ובין שהיה המלוה שלא בשטר.

ונחלקו אמוראים בפירוש משנה זו:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [הסכימו לדעה אחת]: "מלוה בשטר", היינו שטר שיש בו אחריות נכסים! כלומר: שטר שכלול בו דין שעבוד נכסים, שאף לאחר שימכור הלוה את קרקעותיו לאחר, יטרוף המלוה מהם את הקרקע.

ומלוה "שלא בשטר", היינו מלוה בשטר שאין בו אחריות נכסים! ואין משתעבדים קרקעות הלוה על ידו.

ובין בזה ובין בזה, משמטת השביעית את החוב ואינו חשוב כנגוש ועומד, וכל שכן, שמלוה על פה נשמטת בשביעית.

ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, דאמרי תרוייהו: "מלוה בשטר", היינו מלוה הכתובה בשטר, אבל שאין בו אחריות נכסים.

ומלוה "שלא בשטר", היינו מלוה על פה שלא נכתב עליו שטר כלל.

אבל מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים, אינו משמט בשביעית!

כי מאחר שמשועבדות קרקעות הלוה למלוה, ויכול המלוה לגבותן בכל מצב [אף אם ימכרם הלוה], הרי הן בחזקת המלוה, ונחשבות הן כבר כגבויות ממש בידו, וכאילו כבר אין כאן חוב, ותו לא קרינן ביה "לא יגוש".

תניא כותיה דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:

שטר חוב משמט, ואם יש בו אחריות נכסים, אינו משמט, משום דכגבוי דמי.

תניא באידך ברייתא: אם הלוה סיים לו למלוה בשטר, שדה אחת בהלוואתו, וציינה בסימניה ובגבולותיה, כדי לייחדה לו לצורך גביית חובו - חוב זה אינו משמט בשביעית! משום דכגבוי ממש דמי.

ולא עוד, אלא אפילו לא סיים לו שדה מסויימת לצורך גבייתו, אלא כתב לו: "כל נכסיי אחראין וערבאין [ערבים] לך, לגבית חובך", אף חוב זה אינו משמט! ואף שאינו כל כך כגבוי כמו בשדה מסוימת, מכל מקום כגבוי דמי.

והיינו כרבי יוחנן וריש לקיש, דשטר שיש בו שעבוד נכסים, הרי הוא כגבוי, ואין שביעית משמטתו.

מעשה בקריביה דרבי אסי, דהוה ליה ההוא שטרא [קרובו של רב אסי היה לו שטר חוב על אחרים] דהוה כתיב ביה אחריות נכסים, והגיעה שנת השמיטה.

אתא הקרוב לקמיה דרבי אסי, ואמר ליה ושאלו: האם משמט שטר זה בשביעית, או אינו משמט?

אמר ליה רבי אסי: אינו משמט! משום שיש בו שעבוד נכסים, וכגבוי דמי.

שבקיה [הניחו] הקרוב, ואתא לקמיה דרבי יוחנן, ושאלו שאלה זו:

אמר ליה רבי יוחנן: אף שטר זה משמט בשביעית!

חזר הקרוב וסיפר את הדבר לרבי אסי.

אתא רבי אסי עצמו לקמיה דרבי יוחנן, ואמר ליה [שאלו]: האם שטר זה משמט, או אינו משמט?

אמר ליה רבי יוחנן: משמט!

תמה רבי אסי: והא מר [אתה, רבי יוחנן] הוא דאמר: שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט! אמר ליה רבי יוחנן לרבי אסי: וכי מפני שאנו מדמין [וכי מפני שנראה בעינינו וכמדומין אנו שכן הדבר, אך לא שמענוהו מרבותינו] נלך ונעשה מעשה, ונפסוק להלכה ד"אינו משמט"?!

אמר ליה רבי אסי לרבי יוחנן: והתניא כוותיה דמר [הרי אף בברייתא שנינו כמותך] שאינו משמט!? דתניא לעיל: ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט!

נחלקו בית שמאי ובית הלל, באשה סוטה שמת בעלה קודם שהספיק להשקותה מי סוטה, ולברר בכך אם זינתה או לא. ואחר שמת בעלה שוב אין משקין אותה. נמצא חיוב כתובתה מוטל בספק. שאם זינתה הפסידה כתובתה, ואם לאו נוטלת כתובתה כדין. בית שמאי אומרים: נוטלות כתובתן ולא שותות! לפי ש"שטר העומד לגבות, כגבוי דמי", והאשה המוחזקת בשטר כתובתה, נחשבת כמוחזקת בנכסים, והיתומים נחשבים למוציאים. וקיימא לן: המוציא מחבירו עליו הראיה!

ובית הלל אומרים: או שותות, או נוטלות כתובתן! כלומר, מאחר ואינן שותות, הרי הן מפסידות כתובתן, ומשום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. ולפיכך הנכסים בחזקת היתומים, והאשה היא התובעת כתובה, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

אמר ליה רבי יוחנן לרבי אסי:

דלמא ההיא ברייתא, כבית שמאי היא, דאמרי: "שטר העומד לגבות, כגבוי דמי"! ודוקא לשיטתם, מלוה שיש בו שעבוד נכסים אינו משמט; אבל בית הלל הרי פליגי עלייהו, וסברי, לאו כגבוי דמי! ולשיטתם יש לומר שהוא משמט ככל חוב בעלמא.

תנן התם במסכת שביעית:

המלוה את חבירו מעות על המשכון, וכן המוסר את שטרותיו לבית דין:

אין אלו משמטין את חובם בשביעית!

והוינן בה: בשלמא "מוסר שטרותיו לבית דין", ניחא שאינו משמט, ומשום דתפסי להו בי דינא [בית דין תפוסים בשטרות]! ^[10]

אלא מלוה על המשכון, מאי טעמא אינו משמט?

אמר רבא: משום דתפס ליה המלוה את המשכון, הרי שוב אינו נוגשו, ואינו תובעו כלום, אלא רק מעכב את המשכון לעצמו, הלכך, לא קרינן ביה "לא יגוש". ^[11]

אמר תמה ליה אביי לרבא:

אלא מעתה, אם הלוהו לחבירו, על מנת שיהיה המלוה דר בחצירו של הלוה, ובהנאת השכירות ישתלם החוב -

וכי אטו משום דתפיס ליה המלוה בחצר, וכבר אינו נזקק לתבוע את חובו ולגבותו, הכי נמי נימא דלא משמט בשביעית?! והרי קיימא לן דמשמט.

אמר ליה רבא לאביי:

שאני משכון דקני ליה [קנוי המשכון למלוה] מדרבי יצחק, [ומפרש לה ואזיל], ואם אבד המשכון הרי המלוה חייב באחריותו, ולפיכך נחשב החוב כגבוי אף לענין שביעית.

דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון?

שנאמר במלוה שנטל את כסות הלילה של הלוה למשכון: "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך"! ואם תאמר שהמלוה אינו קונה את המשכון, "צדקה" מנין? מה צדקה הוא זה שהוא מחזיר אותו ללוה, והרי של הלוה הוא, ואינו נותן לו משלו כלום.

אלא מכאן לבעל חוב שקונה את המשכון! וכיון דממון המלוה הוא, חשיב שפיר צדקה בכך שמשיבו ללוה כבא הלילה.

תנן התם במסכת שביעית:

דמנח אסיכי. פי' ולא השאילו מקום סיכי א"נ כיון דלאו מקום חשוב הוא כלל לא כתבי' עליה פרוזבול.

תנן התם אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. פירש רש"י ז"ל דלא תקון הלל אלא בזמן שהחוב כשאר שטרי חוב שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא, כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ואף על פי שאינו שוה ככל החוב כדקתני לקמיה קרקע כל שהוא האמרינן אפילו מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי. וזה מגומגם, דאם כן כי מזכה לו בעל חוב בתוך שדהו מאי הוי, וכי מילתא דשכיחא הוא זה ליתן לבעל חוב כדי שיחזור ויגבה משל עצמו, אלא שיש לומר דלא פלוג בכל שיש לו קרקע מכל מקום. ורבינו שמואל פירש משום דאין אונאה בקרקעות וקרקע כל שהוא שוה הוא כל החוב וראוי לגבות ממנו ממון הרבה בפעם אחת. והקשה עליו רבינו תם דהא אמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא נז, א) דאונאה אין להם אבל בטול מקח יש להם. ופירש הוא ז"ל כפירושו של רש"י ז"ל משום דראוי לגבות ממנו כמעשה דקטינא דאביי. ואף על גב דאי אמר ליה דמי קטינא אינו חוזר וגובה, מכל מקום כיון דאי לא אמר ליה גובה וחוזר וגובה על זה סמכו והתקינו. ומיהו מה שהקשו עליו ודאמר רבי יוחנן התם דבטול מקח יש להם, יש לומר דלא קיימא לן כותיה אלא כרב נחמן דסבירא ליה דאפילו בטול מקח אין להם כדמוכח גבי בר מיצרא דזבין במאתים ולא שוה אלא מאה וכדכתב רבינו אלפאסי ז"ל בפרק הזהב.

נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והא איכא מקומו לא צריכא דמנח אסיכי. ואם תאמר והא איכא מקום סיכי, תירצו בתוספות דמקום סיכי אינו חשוב לכתוב עליו פרוזבול. ותמהני וכי מגרע גרע מקלח של כרוב. ועוד דהא קרקע כל שהוא קתני ודוקא קתני, ואף על גב דאיבעי להו עלה וכמה ואהדרו כדאמר רב חייא בר אשי אמר רב אפילו קלח של כרוב, לאו למימרא דשיעורא בעינן וקלח של כרוב דוקא דהא קתני בפרק קמא דקידושין (כו, א) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות, ואיבעיא להו עלה מי בעינן צבורין או לא בעינן צבורין ואתיא למיפשטה מדתנן רבי עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים וכותבין עליו פרוזבול וקונין עמה נכסים שאין להם אחריות ואי סלקא דעתך בעינן צבורין קרקע כל שהוא למאי חזי, תרגמא שמואל בר ביזנא קמיה דרב יוסף בר אויא לנעוץ בה מחט ואמר ליה רב יוסף קבסתן איכפל תנא לאשמועינן מחט, ואמר רב אשי מי לא עסקינן דתלי בה מרגניתא דשויא אלפא זוזי, אלמא דשיעור קלח של כרוב לאו דוקא דאם כן אמאי איכפלו לאוקומה בשיעור מחט ותלי בה מרגניתא לוקמא בשיעור מלא קלח של כרוב דחזיא לאוקמי בה כמה מרגניתא, וכן מוכח נמי בבבא בתרא בשילהי לא יחפור. אלא הכי פירושו דמנח אסיכי וסיכי לאו דבעל עציץ ניהו אלא דבעל הקרקע נמצא שאין קרקע מושאל לו אלא סיכי וסיכי דנעיצי בקרקע לאו כקרקע דמו.

רבי יונתן מסר מילי לרב חייא בר אבא אמר ליה צריכנא מידי אחרינא. כלומר צריכנא לכתוב או אפילו באמירת דברים בעלמא. אמר ליה לא צריכת מידי אחרינא. רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי.

לו לערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחברו מנה וכו'. נראה דלחייב לו, ללוה או לערב קאמר.
מהכא משמע דהלכתא כרבי נתן. וכן נמי מדאמרינן בפרק שני דכתובות האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, ואמרינן דקאמר מאן וכו' ואסיקנא לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן, ובפסחים נמי בפרק שני (לא, א) גבי פלוגתא דאביי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה דפרכינן עליה דרבא דאמר מכאן להבא הוא גובה מדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרע בחובת אביהם בעל חוב גובה אותה מהם ומשני לה כדרבי נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה. וקיימא לן כרבא לגבי אביי ומדקאי רבא כרבי נתן שמע מינה הלכתא כרבי נתן, ורב נחמן נמי דקאי כותיה וקיימא לן כותיה בדיני ועוד דאביי גופיה לא פליג בדרבי נתן, דאיהו נמי כותיה סבירא ליה דאיהו ניהו דפרקה לההיא דהאומר אמנה הוא זה כטעמא דרבי נתן. אלא דההיא דיתומים דגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותן מהן משמע ליה דהוי טעמא משום דלמפרע הוא גובה.
אבל רבינו תם ז"ל פירש בפרק קמא דקידושין (טו, א) בגמרא עבד עברי נקנה בכסף, דלית הלכתא כרבי נתן, מדאיפליגי התם רבי אלעזר ורבנן במוכר עצמו אי מעניקין לו או לא דרבנן סברי מוכר עצמו אין מעניקין לו ורבי אלעזר סבר מעניקין לו, ואמרינן מאי טעמא דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעטא רחמנא גבי מכרוהו בית דין הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו, ואידך ההיא לו ולא ליורשיו, יורשין אמאי לא וכו' אלא לו ולא לבעל חובו, מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן אתא לו אפקיה. ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן. ויחיד ורבים הלכה כרבים וכיון דקיימא לן כתנא קמא ותנא קמא לית ליה דרבי נתן אלמא לית הלכתא כותיה. ועוד דבההוא פירקא אמרינן הא מני תוטאי הוא דתניא תוטאי אומר לו ולא לבעל חובו סבירא ליה כרבי נתן, ומדקאמר הא מני תוטאי הוא שמע מינה דלית הלכתא כותיה. ור"י ז"ל דחה דמהתם ליכא ראיה דאדרבה מדתנא קמא איצטריך ליה למימר דלית ליה דרבי נתן לא קיימא לן כותיה אלא כרבי אלעזר דאמר מעניקין לו, דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, ואף על גב דלית הלכתא כרבי אלעזר דאמר מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית, הא לא בהא תליא ולא תרווייהו מחד קרא ילפי להו אלא כל חדא מקרא באפיה נפשיה. ואפשר דהלכתא כרבי אלעזר בהענקה ולית הלכתא כותיה במסירת שפחה כנענית, והא דקאמר הא מני תוטאי הוא, משום דאיהו אמר לה בהדיא. ואפשר לומר דאפילו תמצי לומר דהלכתא כתנא קמא בהענקה, אפשר נמי דהלכתא כרבי נתן, והא דדרשינן לו ולא למוכר עצמו ולא דרשינן מיניה לו ולא לבעל חובו, משום דמסתברא קאי גבי עבד ממעט מילי דעבד אחר אבל קאי גבי עבד וממעט בעל חוב, ומשמעות דורשין איכא בינייהו. והא דאמרינן ואידך בעלמא נמי לא סבירא לי כרבי נתן ולא אמר משום דמסתברא כדפרישית, משום דניחא ליה למיתלי טעמא דתנא קמא בדין גמור מדתלי ליה במשמעות דורשין. אלא מיהו אפשר דטעמא דתנא קמא לאו משום ההוא טעמא איתיה, אלא בטעמא דפרישית. ואנן דפסקינן כותיה דרבי נתן אי סבירא לן נמי כתנא קמא דרבי אלעזר הכי מפרשינן טעמייהו. כן נראה לי.

אי הכי הלוהו ודר בחצרו הכי נמי דלא משמט. נראה דהא דנקט הלוהו ודר בחצרו ולא נקט הלוהו על חצרו דהוי טפי דומיא דמלוה על המשכון, משום דההיא לא פסיקא ליה דתשמט דאדרבה תניא סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט, ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש נמי הכי סבירא ליה דשטר חוב שיש בו אחריות נכסין אינו משמט, אלא דמספקא להו דדילמא הא דתניא אינו משמט בית שמאי היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא עבדינן בה[ו] עובדא והא דאמרינן במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא סז, ב) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו האי משכנתא באתרי דמסלקי השביעית משמטתה מספיקא דרבי יוחנן קא פסקי הכי, דאיסתפקא ליה ברייתא דילמא בית שמאי הוא, ואף על פי שאנו מדמים לא נעשה מעשה. ועוד היינו טעמא דאביי דלא נקט הלוהו על חצרו, משום דלא פסיקא ליה דודאי באתרא דלא מסלקי ליה לא משמט וכדאמרינן התם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע באתרא דלא מסלקי ליה בכור נוטל בו פי שנים ואין השביעית משמטתה, והלכך הוה ליה לארוכי בלישניה הלוהו על חצרו באתרא דמסלקי הכי נמי דלא משמט.
והרמב"ם ז"ל שפסק כברייתא דקתני סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט, לא נראו דבריו, מעובדא דקריביה דרב אסי ואתא רב אסי לקמיה דרבי יוחנן ואמר ליה משמט או אינו משמט אמר ליה משמט, והא מר הוא דאמר אינו משמט אמר ליה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. אמר ליה והתניא כותיה דמר אמר ליה דלמא ההוא בית שמאי היא. אם תאמר דהא דקאמר רבי יוחנן דאין עושין בו מעשה היינו בשטר שכתוב בו אחריות נכסים כעובדא דקריביה דרב אסי, והא דאמר ליה רב אסי והתניא כותיה דמר היינו ברייתא דקתני שטר חוב משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט. אבל סיים לו שדה בהלואתו הא ודאי לכולי עלמא אינו משמט, דטפי עדיף טובא הא משטר שיש בו אחרית נכסים וכדתניא באידך סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ולא עוד אלא כתב לו כל נכסי אחראין וערבאין לך אינו משמט, ומדקתני ולא עוד אלמא טפי עדיף כשסיים לו את השדה, אפילו הכי לא אפשר למימר הכי דהא בהדיא אמרו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע האי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטתה, ולא עדיף סיים לו שדה בהלואתו ממשכנתא דנחית לה מהשתא, ושמא הרב ז"ל מפרש סיים לו שדה בהלואתו כגון שירד בה מעתה ואוכל פירותיה ועשאה לו אפותיקי שאם לא פרעו לזמן פלוני שיהא פרעון ממנה. ומשכונה סתם היא שאין בה גוביינא כלל. והילכך טפי עדיף ממשכנאת באתרא דמסלקי, ואי נמי אפשר דמוקי לה להא דסיים לו שדה באפותיקי מפורש. וראיתי לרמב"ן נ"ר דאפילו באפותיקי מפורש משמט, דהא מלוה על המשכון משום דקני ליה ממש כדרבי יצחק הוא דאין שביעית משמטתו, הא לאו הכי משמט.

הא דאמרינן: דקני לה כרבי יצחק שנאמר ולך תהיה צדקה. מקשו בה רבוותא ז"ל מהא דגרסינן בשבועות פרק שבועת הדיינין (שבועות מד, א) ותסברא אימר דאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר. והכא בשעת הלואתו מיירי מדקתני המלוה את חברו על המשכון, וכדאמרינן התם בהשוכר שבמציעא (פב, א) והא אידי ואידי בהלוהו על המשכון קתני. ותירץ הר"ז הלוי זצ"ל, דהכא הכי פירושא שאני משכון הואיל וקני לה כדרבי יצחק, כלומר מגו דמשכחת ליה צד דקני בכדרבי יצחק והוא שמשכנו שלא בשעת הלואתו שהוא כנגוש ועומד ולא קרינא ביה לא יגוש הואיל ואיכא שם משכון בעולם דקני ליה מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו דלא מקניא חצר לעולם הילכך לא מהניא ליה תפיסתו. עד כאן. ודברי רבינו ז"ל מתמיהין דאטו טעמא דמשכון דלא משמט איתיה אלא משום דתפיס ליה ונגוש ועומד הוא ואי האי משכון לא נגוש הוא מאי אהני לן מאי דאפשר במשכון אחר דעלמא למהוי לה קנוי מדרבי יצחק, ועוד דבחצר נמי משכחת צד דלא משמט כגון שסיים לו את השדה וכדעת תנא דברייתא, אי נמי בהלוהו על חצרו באתרא דלא מסלקי לכולי עלמא, והפירוק הנכון הוא מה שכתב הרב בעצמו ז"ל משם אחרים, דההיא דשבועות ליתא, אלא דרבי יצחק בכל משכון איתא ואפילו במשכנו בשעת הלואתו כדאוקמינן לה הכא. והרמב"ן נ"ר חזק הסברא הזו בראיות נכונות, חדא דאמרינן בקדושין (י, א) במקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יצחק והך לישנא במלוה שיש עליה משכון משעת הלואתו משמע, תו דגרסינן התם בפרק קמא (יט, א) המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי בר רבי חנינא לא אמר רבי יוסי מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו היא גופה משכון היא ואפילו הכי יש שהות ביום מקודשת, והא אמה עבריה משכנה בשעת הלואתה היא ודכותה במשכון כסף מקודשת אלמא קני ליה [בנדפס: דאי לא קני ליה] אינה מקודשת כדאמרינן בריש פרקין התם במשכון דאחרים דקני ליה כדרבי יצחק אלמא דרבי יצחק נמי אפשר דאיתיה אפילו במשכנו בשעת הלואתו ומיהו לא מוכחא מדידיה. ומשום הכי פשטוה מדרבי יוסי כרב חנינא. וכן ההיא שמעתא דפסחים (לא, ב) מוכיחה כן דאפילו משכנו בשעת הלואתו קני ליה כדרבי יצחק דקאמרי בהדיא גבי ההוא דקתני ישראל שהלוה את הנכרי וכו' דקני ליה בדרבי [בנדפס: כדרבי] יצחק. והלוהו על חמצו משכנו כשעת הלואתו היא. ומאי דקאמרינן התם אימר דקאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי קאמר, לא על דרך בירור נאמר אלא על דרך הספק לומר לך שלא שמענו ממנו דבר זה בפירוש, ואפשר שלא אמרו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכדכתב קרא ולא תוקמה בתנאי, אבל אפשר גם כן לומר דאפילו משכנו בשעת הלואתו נמי כך דינו. וכשהגיעו פה במסכת גיטין ושנו בברייתא שהמלוה על המשכון אינו משמט אמרו דאיתא לרבי יצחק אפילו משכנו בשעת הלואתו. עד כאן. והענין נכון אלא שהלשון אינו מתיישב בעיני היטב, דכל כי האי גונא בלישנא דהניחא [בנדפס: אי] אית ליה הכי קא נסיב לה תלמודא אי נמי באימר דשמעת ליה. אבל התם בשבועות (כב, א) וכן בפרק השוכר שבמציעא (פב, א) מתמיהין בה ותסברא אימר דאמר רבי יצחק וכו' והאי לישנא לישנא ברירא משמע ולא דספיקא, אלא שהענין מתחוור בו וראוי לסמוך עליו. ומצאתי לרב בעל ההלכות זצ"ל שכתב בהלכות שבועות בלשון הזה וכי אמר רבי יצחק בעל חוב קונה משכון הני מילי במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא קני והני מילי דכתב עליה שטרא דלא סמך אמשכון אבל לא כתוב עליה שטרא ושקל מיניה משכון בשעת הלואתו קאני והוי עליה שומר שכר, דכי אמר רבי יצחק משכנו בשעת הלואתו לא קאני בדכתב שטרא ולא סמך אמשכון דאזלינן בתר אומדן דעתא, והיכא דאוזפיה וכתב עליה שטרא ולבתר הכי שקל מיניה משכון הוי עליה שומר שכר והיינו דרבי יצחק. עד כאן. וצריך עיון דאי הכי התם בשבועות ובמציעא היכי אקשינן להדיא ותסברא אימר דשמעת ליה לרבי יצחק וכו' דדילמא התם בלא שטרא הוא וסתמא דמילתא ודאי הכין הוא דלא הוה ביה שטרא.
נראה להמעתיק דלא גרסינן דשמעת ליה אלא אימר דאמר רבי יצחק.

היתומים אין צריכין פרוזבל רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים וכן כל בתי דינין שבכל דור ודור ואין בזה חלוק ולא סוף דבר באין לו אפטרופוס אלא אף ביש לו ולא סוף דבר במנהו בית דין אלא אף במנהו אבי יתומים שהרי מ"מ מפסיד מסלקינן ליה מעתה הרי ממונם מוטל על שמירתם והרי הוא כמי שנמסר להם:

לא נתקנה תקנת פרוזבל אלא על הלואות המצויות מעתה אין כותבין פרוזבל אלא על הקרקע ר"ל שיהא ללוה קרקע שכל שאין לו קרקע אין הדבר מצוי להלוותו ומילתא דלא שכיחא לא עבוד בה רבנן תקנתא וכן כל שיש שם קרקע נגישתו קלה והרי הוא דומה מעט לנגוש עד שהפרוזבל אינו אלא כעין גלויי מילתא היה לו קרקע אפי' לא היה שוה בכדי חובו כותבין עליו שהרי פורע וחוזר ופורע כקטינא דאביי ואפי' מועט בכדי קלח של כרוב לא היה לו קרקע אבל יש קרקע לערב כותבין עליו לא היה לו ולא לערב אבל יש לו חוב על אחר שיש לו קרקע או לערב שיש לו ממנו כותבין פרוזבל על זה על סמך קרקע של חברו הואיל וחברו חייב לו או של ערב שלו והוא הדין לבעל חובו של ערב ואין בכל אלו חלוק בין קבלן לשאינו קבלן וכולהו מדר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכבר ביארנו דיני שמועה זו של ר' נתן ברביעי של קמא:

לא היה ללוה ולא לערב ולא לבעל חובו של אחד מהם הרי המלוה מזכה לו כל שהוא בשדהו והסכימו בה הגאונים אפי' שלא בפניו ואע"פ שחוב הוא לו מ"מ זכות הוא אלא שחובה מתגלגלת על ידו אלא שאני חוכך בה אם זכות כזה נעשה שלא בפניו אלא שאיפשר שהתקנה כך היתה והפקר בית דין הפקר או שמא זכות הוא לו שלא יהו נמנעים מלהלוותו ולא רצה לזכותו אלא שהשאילו מקום לתנור וכירים כותבין עליו פרוזבל היה לו עציץ נקוב אפי' היה מונח על גבי יתדות כותבין עליו הואיל ויונק מן הארץ אבל שאינו נקוב אם היה מונח על גבי יתדות אין כותבין עליו ואם היה מונח על גבי קרקע הן שלו הן שהשאילוהו כותבין עליו מצד מקומו שהוא שלו או מושאל או מושכר לו וכן אם הקנהו גזע של עץ מחובר לקרקע כותבין עליו ובמשניות של שביעית אמרו היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה ר"ל שהיא שלו אלא שממושכנת ביד אחרים שמכל מקום שלו היא ואין צריך לומר אם היא של אחרים וממושכנת בידו שאף במושאלת כן כמו שביארנו וכן אמרו שם שכותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופסין:

תלמידי חכמים הלווים זה מזה מוסרין את דבריהם לחבריהם ודיים שמסירת דבריהם כמסירת השטר או ככתיבת הפרוזבל יודעים הם כונת הענין והן הן אצלם דברים הנקנין באמירה:

שביעית משמטת את המלוה ולא סוף דבר מלוה על פה אלא אפי' מלוה בשטר ולא סוף דבר שאין בה אחריות אלא אף שיש בה אחריות נכסים ואין אומרין כל העומד לגבות כגבוי דמי ואם סיים הלוה למלוה שדה לגבות הימנה חובו ר"ל שייחדו לו אפי' כתב לו שיהו כל נכסיו אחראין שאין זה יחוד גמור יש אומרים שאינו משמט וכן פסקוה גדולי המחברים אלא שחכמי הדורות כתבו שזו לדעת האומר בשטר שיש בו אחריות שאינו משמט נאמרה וכבר נדחית והילכך אפי' סיים משמט ולא עוד אלא אף באפותיקי מפורש הואיל ומצי מסלק ליה שהרי משכונה כאפותיקי מפורש הוא ואמרו במציעא פרק נשך משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה ונמצא שהם דוחים זו שבכאן מפני אותה שבפרק נשך וגדולי המחברים פסקו את שתיהן זו שבכאן בהלכות שמטה ויובל פרק תשיעי ואותה של פרק נשך בהלכות מלוה ולוה פרק שביעית ואף גדולי המגיהים לא הרגישו בה והוא תמה גדול:

ומכל מקום יש מפרשים שם באתרא דמסלקי מארעא לארעא ומכיון שיכול לסלקו מקרקע לקרקע אין זה יחוד כלל אבל כל שאין יכול לסלקו מקרקע לקרקע אעפ"י שיכול לסלקו במעות אינו משמט ואם כן אף סיים לו שדה כן ונמצא שנתקיימו שתיהן וכן עיקר:

כבר ביארנו במוסר שטרותיו לבית דין שאינו משמט וכן הדין במלוה על המשכון של מטלטלין שאינו משמט שכל שבמטלטלין בעל חוב קונה משכון אבל אם הלוהו ודר בחצרו שלא בתורת משכון אלא שדר שם מאליו ובהיכר כגון שיעלה לו שכר אף לדעת האומר במשכון של קרקע שאינו משמט הרי זה משמט שאין זה קרוי משכון שהרי לא יחדוהו לכך ולא הביאוה כאן אלא דאי טעמא דמשכנתא משום דתפיס הא נמי תפיס ואעפ"כ אינו משמט עד שהוצרך לבא במשכון מטעם שבעל חוב קונה משכון ולא עוד אלא שאף כשהביאו בסוגיא זו על ענין זה אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו יש מפרשים שלא מתפישת הקרקע הוא מקשה שהקרקע מי הכניסו שיהא קרוי תפיס וקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא לא אמרה אלא על השכירות שהוא חייב לו מדירתו יהיה לנו לומר שיעכבהו בחובו ולא יהא שביעית מעכבתו ואינו כן שהשכירות אינו נשמט וחובו נשמט וזהו עקר הדברים:

וזה שאנו אומרין ששכירות הבתים אינו משמט אע"פ שלא הוזכר במשנה בהדיא מ"מ דומה היא להקפת חנות ולשכר שכיר שאינן משמיטין שאין זה מלוה ושמא תאמר היאך לא הוזכרה שם ואם מפני שכל שאינו דרך מלוה אינו משמט למה הזכיר הקפת חנות ושכר שכיר ואונס ומפתה ומוציא שם רע וכל מעשה בית דין שאין משמיטין והיה לו לומר דרך כלל כל שאינו דרך מלוה אינו נשמט יראה שהקפת חנות מלוה היא והוצרך בה ללמד שאינה משמטת ולהוציא מדעת ר' יהודה שאמר שם דוקא בכותב פירות אבל בכותב מעות משמט ושכר שכיר לא הוצרך ללמד אלא שמתוך שכתוב בו ואליו הוא נושא את נפשו הייתי אומר שאף זקפו במלוה לא ישמט ומתוך כך הוצרך במשנה ללמד שני אלו אחת מצד עצמו שאינו נשמט ואחת מצד שאם זקפן במלוה נשמט וכל האחרים למדים מאלו ואונס ומפתה ודומיהם אשמעתא אחרינא היא ומשום דכל שבבית דין גבוי ועומד הוא:

זהו עיקר הדברים ואע"פ שבסיפרי הזכירו גזילה ופקדון ושכר חמור מילתא דלא צריכא טרח וכתבה ויש שמפקפק בשכר בתים ואינו כלום ומכל מקום אף לדעת המפקפק בה יש לפרש בסוגיא זו הלוהו ודר בחצרו דתפיש שהרי חייב לו השכירות והיה לנו לומר שהוא כעין משכון הכי נמי דלא משמט וודאי משמט הוא דהא מכל מקום שכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוה ליה תוך זמן עד שאין נאמן לומר בו פרעתי וא"כ פירושו בשלא הגיע סוף זמן השכירות בשעת השמטה שאם כן הרי באו כאחד ונראין הדברים מ"מ שאם היה ביד המלוה פקדון מן הלוה שיכול לעכבו ולומר כבר החזקתי בפקדונך קודם שישמט דעביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא וכן מגו דמצי אמר החזרתי וכן מצאתיה לגדולי ההר:

יראה מסוגיא זו שזו שאמרו בעל חוב קונה משכון אף במשכנו בשעת הלואתו כן שהרי המלוה על המשכון ענינו שמקבל משכון בשעת הלואה ובהרבה מקומות אמרו אימר דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואה עד שמתוך כך מפרשים כאן שאני משכון דקם ליה מדר' יצחק ומדחזינן במשכנו שלא בשעת הלואה מיהא דקני ליה אף בשעת הלואה שעבוד יש כאן ואינו משמט ויש מפרשים דהתם אימר הוה דקאמר ומכל מקום ר' יצחק על שתיהן אמרה ומ"מ מה שראוי לפסוק בדברי ר' יצחק הן במשכנו בשעת הלואה הן במשכנו שלא בשעת הלואה הן לענין גניבה ואבדה הן לענין אונסין הן לענין קצת בלבולים שבא ביד המפרשים כבר ביארנוהו במציעא פרק האומנים ובשבועות פרק הדיינין:

זה שביארנו במשכון שאינו משמט דוקא כשהמשכון בכדי החוב אבל אם היה החוב יתר על המשכון משמט את היתר וכבר ביארנוה במציעא פרק זהב:

אמר רב יהודה אמר רב יתומים אין צריכין פרוזבול וכן תני רמי בר חמא יתימים אין צריכין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהוא פי' אם אין לו קרקע ללוה מזכהו המלוה בתוך שדהו מתנה כל שהוא וסומכין עליו לכתוב לו פרוזבול וכמה כל שהוא אמר חייא בר רב אשי אמר רב אפילו קלח של כרוב:

אמר רב יהודה השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול:

רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא פי' דקל קצוץ מחובר לקרקע וכתב עליה פרוזבול:

רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי פי' כל א' אומר לחבירו הריני מוסר לכם שטרותיי דהיו גובים אותם בשביעית. ואע"ג דרב אשי הוה בבבל ואין שביעית נוהגת בחוצה לארץ ואפילו מדרבנן כדאמרי' הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית דאלמא אין שביעית נוהגת בח"ל אפ"ה השמטת כספים נוהגת שהיא חובת הגוף דלא ס"ל כר' דמקיש השמטת כספים להשמט' קרקעות ואפילו בזמן שאתה משמט כספים אתה משמט קרקע אלא כרבנן דלא מקשי:

ר' יוחנן מסר מיליה לר' חייא בר אבא א"ל מי צריכנא מידי אחרינא א"ל לא. פי' צריך אני לכתוב פרוזבול וא"ל אינך צריך די לך שמסרת שטרותיך לפנינו בדברים בעלמא:

ת"ר אין לו קרקע ללוה ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאים מזה ונותנים לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו:

תנן התם שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים ושלא בשטר שאין בו אחריות נכסים ושלא בשטר מלוה על פה אבל יש בו אחריות נכסים אינו משמט פי' דכמאן דגבוי דמי. תניא כותיה דר' יוחנן ור"ל ש"ח משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט:

תניא אידך סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ולא עוד אפי' כתב לו כל נכסיי אחראין וערבאין לך אינו משמט. קריביה דר' אסי הוה ליה ההוא שטרא דהוה ביה אחריות נכסים אתא לקמיה דר' אסי א"ל אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה א"ל והתניא כותיה דמר אמר דלמא ב"ש הוא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי:

בד"ה אלא מעתה כו' מדלא נקט הלוהו ויש לו משכון בידו כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל לאו דוקא אלא כלומר פקדון יש לו משלו בידו או כו' עכ"ל ע"ש אבל יש לו משכון (ב) לא משמע כן אלא דיש לפרש דיש לו משכון ממש אהלוואה אחרת והמשכון שוה יותר מאותו חוב דלא חשיב המותר תפיסה אחוב אחר שיש לו עליו בע"פ וה"ל דומיא ממש להלווהו בע"פ ודר בחצירו במשכונה אחרת או בשכירות וק"ל:

רש"י בד"ה אלא על כו' כדקתני לקמיה. נ"ב סוף פ' כל הגט (גיטין דף ל"א:)

תוס' בד"ה אלא מעתה כו' ויש לו משכון בידו כו'. נ"ב לאו דוקא אלא כלומר פקדון יש לו משלו בידו או שבא כלי משלו בידו בשכירות וק"ל. (עיין במהרש"א):

בד"ה שאני משכון כו'. קני לגמרי כו'. נ"ב פי' במה קני לגמרי הלא אינה שלו אלא שחייב באחריות ולכן כתב הלא אפי' במקבל פקדון חשוב כשלו מאחר שקיבל עליו אחריות וק"ל:

גמ' ולחייב לו יש לו קרקע. בין לו בין לערב:

גמ' שטר שאין בו אחריות. אע"ג דחוב בשטר ממילא משועבדין לו הקרקעות ואפילו בשטר מכר אמרי' אחריות ט"ס הוא מ"מ אלימי טפי כשמפורש וכמ"ש התוס':

גמ' תניא כוותיה דר"י כו'. אף שי"ל דאתיא כב"ש מ"מ תניא ברייתא כוותיה:

ברש"י בד"ה א"צ פרוזבול כו' חוב של אביהן. טפי הול"ל חוב עצמן דבחוב אביהן טענינן ליורש שהיה יכול לומר פרוזבול היה לו ואבד דנאמן על כך כדבסמוך ודוחק לומר דזו כטענת נאנסו דלא טענינן להו תרתי לומר שהיה לו פרוזבול ושאבדו (ת):

בתוס' בד"ה אלא מעתה וכו' ויש לו משכון. פירוש על חוב אחר ושוה מותר לא ישמט חוב אחר כנגד המותר או כבח"ש ר"ל פקדון וכה"ג דומיא דדר בחצירו ומוחזק בו הדר שלא מחמת חוב ואפ"ל קצת משכון ממש שלא בשעת הלואה ופריך מדנקיט מתני' המלוה על המשכון דמשמע דוקא שהלוה עליו ולהאי טעמא משום דתפיס כשלא הלוהו עליו מעיקרא רק תפס בו אח"כ נמי ומשני דטעמא משום דרבי יצחק א"כ שלא בשעת הלואה הוא כ"ש ולרבותא נקיט על. רק לשון דשאני לא משמע כן. ויש מפרשים אין לפרש כו' ומקשה מכח סברא בלא ראיה דא"כ הו"ל כו' ג"כ מכח סברא אלא מקשה מכח ראיות גמרא דאיזהו נשך וק"ל:

בתוס' בד"ה שאני משכון כו' דאפילו מקבל פקדון כו'. מביאין ראיה דאע"ג דלא קני לגמרי ואפילו לא לענין גניבה ואבידה כדמשמע סוף הדבור רק לענין אחריות כשומר חנם ואפ"ה קמו לה ברשותיה לענין בליראה:

בא"ד ועובד כוכבים שהלוה לישראל כו'. אף שגוף החמץ דישראל אפ"ה אילו הוי ב' לטיבותא דהיינו עובד כוכבים קני משכון והוי ברשות עובד כוכבים הוי כגוף החמץ של עובד כוכבים דיש ב' לטיבותא גוף החמץ דעובד כוכבים ואינו ברשות ישראל אע"ג דקיבל הישראל עליו אחריות דאינו עובר ה"נ בעובד כוכבים שהלוה לישראל מטעמא דר' יצחק אילו שייך בעובד כוכבים ודו"ק:

בא"ד א"כ מאיזה טעם נחשב כש"ש כו'. ר"ל במשכון שלא בשעת הלואה לא הוי אלא ש"ש מטעם דנהנה לענין קדושין כו' ואילו בשעת הלואה נמי נהנה לענין קדושין א"כ מה בין בשעת הלואה ושלא בשעת הלואה ועיין בתוס' פרק האומנין:

רש"י ד"ה אביהן של יתומין. והוו שטרותיהן כו'. כצ"ל:

בא"ד כשנשנית משנה זו. עמש"כ בשבת (פג ב):

רש"י ד"ה אלא על הקרקע. האמרן אפי' מלא מחט כו'. הוא לעיל (ל ב):

רש"י ד"ה דמנח אסיכי. ושא"נ אין כאן קרקע. ומסיים הר"ן ומקום סיכי לא חשיבא:

גמ' א"ל פורסא. נ"ב ובול נ"ל לפ"ז הוא כמו שים בל שהוא ענין:

שם וכי מפני שאנו מדמין. נ"ב כלשון הזה השיב גם לר"ל לעיל (דף יט א'):

רש״י ד"ה קריביה וכו' היה המלוה. נ"ב צ"ע מנ"ל ואמאי שבקי' לר"א:

גמ' דמנח אסיכי. עיין לעיל דף ז ע"ב תד"ה דלמא:

שם וכי מפני שאנו מדמין. לעיל יט ע"א:

תוס' ד"ה שטר שיש בו וכו' מ"מ אלים טפי. עיין שבועות דף לז ע"ב תד"ה ואין מביאין:

יתומים אין צריכין פרוזבל. מייתי רמב"ן בשם ספרי דהיורש אפי' גדול אין צריך פרוזבל דכתיב משה ידו ולא של אביו. וכתב דהלוקח שטר חוב של חברו לא שייך זה דשיעבוד בגוף לא רק שיעבוד נכסיו דערבאין וכיון דגוף הלה נפטר ע"י שמטה גם נכסיו פטורין משא"כ ביורש שגופו של לוה משועבד להיורש ושביעית אינו משמט כיון שאינו משה ידו של יורש ויתומים דשמעתין אינו מה שירשו מאביהם כפירש"י אלא של היתומים ע"ש ובר"ן ולפ"ז צ"ל בח"כ שבזמנינו שמדינא משועבד לכל דאתי' מחמתי' לישראלים ולגוים וכמ"ש זה כבר בתומים סי' ס"ט סק"ה וגופו משועבד גם לכל אומות העולם. א"כ לא שייך בו דין שמיטה אפי' לא מסרו ליד נכרי והיתר זה צ"ל יותר נכון מכל מה שנאמר אך בשטרות העשויים בדין ישראל ואינם בדין ח"כ בזה עדיין יש לדון ויבואר לפנינו אי"ה:

דמונח אסיכי. עיין בפי' הרא"ש דפ"י דשביעית אמתני' דכוורת דבורים דפליגי ר"א ורבנן והוקשה להרא"ש תיפוק ליה משום מקומו ותי' שהניח הכוורת בלא רשות בקרקע של חברו ע"ש. וצ"ל הא דמשני הכא שהניח העציץ בקרקע שלא ברשות בעל הקרקע דז"א דא"כ יונק מקרקע גזולה ואין היניקה שלו ע"כ צ"ל . אלא אכתי קשה דע"כ צ"ל דסיכי עומדין בקרקע שלא בהשאלת הבעלים א"כ הדר יונק העציץ מקרקע גזולה. ועיין רמב"ן ורשב"א. ולע"ד נהי הרשב"א הוכיח ממס' קדושין דקרקע כל שהוא אפילו מלא מחט כותבין עליו פרוזבל וקונין אגבו נכסים שאין להם אחריות מ"מ היינו אם הקרקע שלו ממש אבל בקרקע שאולה נהי שאלה הוה כשלו מ"מ דבר חשוב קצת בעי' והיינו קלח של כרוב דוקא ולא מלא מחט ומקום סיכי הוה פחות מקלח של כרוב. א"נ י"ל אפילו קרקע שלו נמי בעי' קלח של כרוב והתם בקידושין למאי דבעי' ציבורין דוקא א"כ אפי' מלא מחט חשוב לקנות אגבו מרגליות המונח בתוכו על גב מחט. אבל למאי דקיי"ל לא בעי' צבורין א"כ בתורת אגב קונה אפי' אינו על גבו ממילא דמלא מחט לא חשוב אלא כקלח של כרוב. א"כ י"ל הקרקע של סיכי נמי מושאל לו והעציץ יונק ברשות ואך מקום סיכי לא הוה כקלח של כרוב עיין וק"ל:

אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט. כתב תוס' היינו שכתב בו אחריות מפורש. וכתב תוי"ט מדקיי"ל אחריות ט"ס והוא עביד מילתא יתירתא ופירש אחריות להדיא ע"כ נעשה כגבוי ממש ואינו משמט. והיינו דקאמר ר' יוחנן מפני שאנו מדמין בישוב ברייתא אמתני' דמאנס ומפתה ולומר דברייתא מיירי במפורש אחריות הוה כגבוי טפי לא נעשה מעשה דדילמא ברייתא ב"ש היא ואפי' בסתם הוה כגבוי. ומתני' דאונס ומפתה ב"ה היא ואפי' במפורש לא הוה כגבוי. ועיין תומים סי' ס"ז סק"ב אמר דר' יוחנן ס"ל שביעית בזה"ז דאורייתא משו"ה לא רצה לעשות מעשה על דמיונו. אבל אנן קיי"ל שביעית בזה"ז דרבנן א"כ שטר שיש בו אחריות אינו משמט ע"ש ונכון הוא בשטר שמפורש בו אחריות אבל רוב שטרות אין מפורש בו ועדיין לא הועיל כלום. ומיהו בח"כ העשוי כדינא דמלכותא כבר כתבתי לעיל היתר אבל בשטרות שאינם עשוין כדינא דמלכותא וגם לא מפורש אחריות נכסים יבואר לקמן בסמוך אי"ה:

סיים לו שדה. הרמב"ם פסק כן אע"ג דפסק בגט אפי' יש בו אחריות משמט מ"מ ב אינו משמט. והקשו עליו מ"ש ממשכנתא באתרא דמסלקי ונלענ"ד משכנתא גרע דלא נחית אדעתא דאתיא אלא לאכול הפירות בפרעון והוה מלוה טפי מסיים שדה דנחית אדעתא בגוף הקרקע ולא לפירותי' וכך הטעים בתומים סק"ח ע"ש. והנה בתוס' סוטה כ"ה ע"ב כתבו דבשטר שאין בו ספק ולא הכחשה לכ"ע כגבוי דמי וכתב תומים הנ"ל דע"כ לענין שמיטה לא אמרינן הכי דאל"כ למאי דקיי"ל שיעבודא דאורייתא היכי משכחת שמיטה. ביאור לדבריו דהרי מן התורה אפי' מע"פ וכתיבת יד הכל משועבד והוה כגבוי ולא משכחת שמיטה ועוד מאי שייך השמר פן יהי' דבר עם לבבך בליעל והרי אין שביעית משמטת אא"כ אין לו קרקע וזה לא שכיח דהרי משו"ה לא התקין הלל שפרוזבל בלא קרקע וא"כ קשה אע"כ צ"ל מ"מ כיון שאלו הי' רוצה הי' ואז לא הוה כגבוי קרינן בי' לא יגוש ע"ש. ולכאורה י"ל בודאי ר' יוחנן דס"ל ז' בזה"ז נמי דאורייתא צריך לדחוק כנ"ל אבל למאי דקיי"ל כרבנן י"ל בזמן שהיובל נוהג שאין הגבי' אלא לאכילת פירות עד היובל ובתוך הזמן נמי יכול לגאול ולא עדיף ממשכנתא באתרא דמסלקי ונהי אי גבהו בחובו שוב אין שביעית משמט כיון דבתורת פרעון נחית לי' הוה כמשכנו מטלטלין שלא בשעת הלואה דודאי אין שביעית משמטת אבל כל זמן שלא גבאו לא שייך כגבוי דמי כיון דגבונא נמי אינו אלא לאכול פירות נמצא כל זמן שנהג היובל והוה שביעית דאורייתא לק"מ איך שייך שמטה הא כגבוי דמי דלק"מ כנ"ל כיון שאינו אלא לאכילת פירות. ומשבטל היובל והוה ז' מדרבנן נמי לק"מ נימא אה"נ לא צריך ז' בשטר שיש בו אחריות משום דכגבוי דמי אלא בכתיבת יד ומע"פ ושטר שמפורש בלא אחריות ועל אלו תיקן הלל פרוזבל נמצא בזמנינו דאיכא דינא דמלכותא אח"כ שיהי' משועבד לכל דאתי מחמתי' לישראלים ולגוים והשטרות אחריות ט"ס וה"ל כגבוי וממילא אין כאן ז' אלא במלוה ע"פ וזה לא שכיח:

בשלמא מוסר שטרותיו לב"ד דתפסי להו ב"ד. פירש"י הפקר ב"ד הפקר. וצ"ל אע"ג דאביי לית ליה לעיל הכי מ"מ קאמר בשלמא מוסר שטרותיו איכא למימר האי קרא אתי לחדש לן הפקר ב"ד אבל מלוה על משכון מ"ט ומנ"ל לאוקמי קרא בהכי ומסקי' דקני לי' מדר' יצחק ושפיר מוקמי' קרא למלוה על המשכון וממילא שוב אין לנו קרא למוסר שטרותיו דמנ"ל לחדש הפקר ב"ד מיהו היינו לאביי אבל למאי דקיי"ל הפקר ב"ד מקראי דעזרא ודיהושע א"כ מוסר שטרותיו ומלוה על משכון שקולים הם ויבואו שניהם. ויותר נ"ל אביי נמי לא יחלוק על מקרא מפורש יחרם כל רכושו אלא דהוה ס"ל היינו ב"ד יושבי לשכת הגזית דזקן ממרא נהרג על ידם כ"ש דיוחרם כל רכושו אבל שארי ב"ד לא. ולפ"ז מודה אביי כי תיקן הלל בזמן שבהמ"ק קיים דמטעם הפקר ב"ד תיקן אך אחר שגלו סנהדרין אז הי' צריכין לומר ס"ל כרבי דשביעית בזה"ז לאו דאורייתא:

תוספות בד"ה אלא על הקרקע משום דמילתא דשכיחא היא עכ"ל. מכאן נראה מבורר דלהתוס' נמי עיקר הדין פרוזבול אינו מדאורייתא ועמ"ש לעיל בד"ה מי איכא מידי:

רש"י בד"ה שאני משכון דמטלטלי דקני ליה למלוה ואם אבד חייב באחריותו כו' עכ"ל. נראה מפירושו דבחיוב באחריותו תליא מילתא דשביעית משמטתו וא"כ ע"כ צ"ל דלפרש"י שייך מילתא דר' יצחק לגמרי אפילו במשכון בשעת הלואתו והיינו כשיטת הרמב"ן ז"ל דהא דאמרינן בפרק האומנין ובפרק שבועת הדיינים ותיסברא אימר דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו היינו דרך דחיה בעלמא ודלא כשיטת התוספות כאן אלא דאכתי קשה לי היאך אפשר לפרש כן בשיטת רש"י ז"ל דהא לשיטתו הא דאמר רבי יצחק ב"ח קונה משכון היינו אפילו לענין חיוב אונסין כמו שפירש להדיא בפרק האומנין וא"כ לפמ"ש כאן דהא דר' יצחק איירי נמי בשעת הלואתו היינו ג"כ אפילו באונסין וזה א"א דהא בפרק האומנין במשנה ובברייתא פליגי תנאי להדיא במלוה על המשכון אי הוי ש"ח או ש"ש אבל באונסין ליכא למ"ד. והנלע"ד בישוב שיטת רש"י ז"ל שסובר דודאי מסברא אין לחלק בין משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו וכיון דיליף רבי יצחק מקרא דב"ח קונה משכון ממילא דאפילו בשעת הלואתו אלא הא דמקשה הש"ס בפ' האומנין ובפרק שבועת הדיינים ותסברא אימר דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו היינו משום דלהאי אוקימתא דמוקי הש"ס פלוגתייהו דתנאי אי מלוה על המשכון הוי ש"ח או ש"ש דפליגי בדרבי יצחק א"כ מקשי שפיר ותסברא דע"כ רבי יצחק לא מיירי אלא שלא בשעת הלואתו והיינו כשיטתו של רש"י ז"ל דלרבי יצחק חייב אפי' באונסין ואי ס"ד דבשעת הלואתו נמי אמר הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דמ"ד מלוה על המשכון ש"ש ות"ל דחייב אפילו באונסין אע"כ דשני ליה לר"י בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו וא"כ לפ"ז אפילו ש"ש נמי לא הוי אבל למסקנא דפרק האומנין ופרק שבועת הדיינין דמוקי הש"ס פלוגתא דתנאי במלוה שצריך למשכון פליגי אי שייכי פרוטה דרב יוסף ואם כן לפ"ז משמע דבכה"ג לא שייך כלל מילתא דרבי יצחק דכיון שמלוה צריך להיות פוחת דמי הלוואה והולך א"כ לא שייך לומר דקני ליה דלא הוי אלא כשוכר וגריע משוכר וכמ"ש הש"ך בשם הריטב"א ז"ל סי' ע"ג ולפ"ז הדרינן למילתא קמייתא לסברא החיצונה דלעולם שייכא מילתא דרבי יצחק אפילו בשעת הלואה ואידי ואידי חייב באונסין והיינו כסוגית הש"ס דהכא וכסוגיא דפסחים ובלא"ה ע"כ צ"ל דבמלוה צריך למשכון לא שייך מילתא דר"י דאלת"ה היאך כתב הרמב"ן ז"ל דהאי ותסברא היינו דחיה בעלמא דא"כ תקשי מיהא למסקנא דפרק האומנין ופרק שבועת הדיינין דפליגי במלוה צריך למשכון ופליגי אי שייכא פרוטה דרב יוסף ות"ל דאפילו לא שייכא פרוטה דר"י אפ"ה הוי ש"ש משום דקניא ליה מדר"י דהא להרמב"ן ז"ל למסקנא איירי ר"י אפי' בשעת הלואתו אע"כ דבמלוה צריך למשכון לא שייכא מילתא דר"י וא"כ כ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י ז"ל וכמ"ש והתמיה על הש"ך שהאריך בשיטת רש"י ז"ל בסימן ע"ג ולא הרגיש ועיין בלשון רש"י ז"ל בשמעתין ומלבד זה יש לי לדקדק על מה שכתב הוא ז"ל בשיטת רש"י ז"ל ואין כאן מקומו ודו"ק ועיין בסמוך ואכתי יש לי לדקדק לשיטת רש"י ז"ל והרמב"ן א"כ למאי דס"ד מעיקרא בפרק האומנין דר"י לא קאמר אלא שלא בשעת הלואתו א"כ תיקשי ליה מתני' דהכא מ"ט דמלוה על המשכון אינו משמט ואפשר דלמאי דס"ד מעיקרא הוי סבר דמלוה על המשכון אינו משמט היינו משום דתפיס ליה ולא הוי קשיא ליה מהלוהו ודר בחצירו דאפשר דהתם נמי אינו משמט מה"ט דתפיס ליה והא דקאמרינן בפרק איזהו נשך דאפילו משכנתא באתרי דמסלקי משמט היינו לפי המסקנא דטעמא דמלוה על המשכון היינו משום דר"י דאפילו בשעת הלואה אמר משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דר"י בשעת הלואה לא קאמר א"כ ע"כ טעמא דמלוה על המשכון משום דתפיס וה"ה להלוהו ודר בחצירו ובלא"ה נראה דההיא במשכנתא באתרא דמסלקי משמט לאו הלכה פסוקה דלמ"ד שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט נראה דכ"ש משכנתא:

תוספות בד"ה שאני משכון כו' וי"ל דמסתבר ליה לתלמודא מאחר דקני ליה מדר' יצחק שלא בשעת הלוואתו אלים נמי שעבודיה בשעת הלואה דלא משמט כו' עכ"ל. ולכאורה אין אלו אלא דברי נביאות כהלכתא בלא טעמא דמאן פליג לן כיון דשעת הלואתו לא שייכא בדר"י א"כ מנ"ל דקונה בשום ענין אפילו לענין שמיטה וחמץ בפסח. ונלע"ד דודאי הא בהא תליא כיון דחזינן דשלא בשעת הלואתו קנה לגמרי אע"ג שזה לא נתכוון להקנותו קנין גמור אלא שיהא בטוח בחובו אפ"ה קונה אותו לגוביינא מדרב נחמן ולענין שאם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו וכן לענין ב"ח מוקדם אלמא דמשעת תפיסתו קנהו במשיכה להאי מילתא אע"ג דהוי קנין לחצאין א"כ ה"ה במשכנו בשעת הלואתו קנהו במשיכתו למילתיה שאם לא יפרענו יזכה בו למפרע דהא קי"ל לגוביינא שקליה ומה"ט לא נעשו נמי ממטלטלין אצל בניו וכן לענין שאין ב"ח מוקדם יכול להוציא מידו נמצא דלפ"ז א"ש כיון דזכה בו למפרע אינו משמט דהו"ל כנגוש ועומד וכן לענין חמץ בפסח דהא מעיקרא בעי למימר שם בפסחים דאפי' בשלא הרהינו אצלו עובר עליו למ"ד ב"ח למפרע גובה וע"ז משני שפיר דלעולם ב"ח מכאן ולהבא גובה ושאני הכא שהרהינו אצלו פי' כיון שהרהינו אצלו כ"ע מודו דלמפרע גובה שקנהו במשיכה משעה ראשונה לענין זה שאם לא יפרענו יזכה בו למפרע אלא דאי לאו דר"י לא הוי ידעינן הא מילתא גופא שקונה במשיכה כה"ג דאפשר דמשיכה אינה קונה אלא היכא דנפיק מרשותו דמריה לגמרי כמוכר ונותן מתנה אבל דרך שיעבוד ומשכונא לא מש"ה מייתי מדר"י דשייך קניה בכה"ג שלא בשעת הלואתו וממילא דבשעת הלואתו קנה נמי למילתא לענין שזוכה למפרע ונהי דלענין חיוב אחריות שני לן בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו היינו משום דמשכנו בשעת הלוואתו אין לנו לחייבו באחריות מסברא כיון שלא קיבל אחריות בפירוש ונהי דלגוביינא שקליה היינו אם ירצה לזכות בו יזכה למפרע אבל כל כמה דלא ידעינן שנתכוון לקנותו קנין גמור א"א לחייבו משא"כ שלא בשעת הלוואתו דגלי קרא בהדיא דחייב באחריותו דשקליה לגוביינא ממש ונתכוון לקנותו לשם גוביינא מה שאין כן לענין דקני למילתא ילפינן שפיר שעת הלוואתו משלא בשעת הלוואתו כנ"ל נכון ליישב שיטת הסוגיא ממה שנתקשו הקדמונים ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו ודו"ק:

מלוה על המשכון מ"ט אמר רבא משום דתפס ליה א"ל אביי הלוהו ודר בחצירו וכו' שאני משכון דקאי ליה וכו' מסוגיא זו הקשה הרב בית דוד ח"מ בסימן טו"ב על הרב גדולי תרומה דף ר"ו ע"ג שכתב דאם קודם זמן השמיטה תפס מלוה מטלטלין משל לוה ועברה אח"ך שמיטה אם מטלטלין אלו עדיין ביד המלוה פשיטא דאין שביעית משמטת וכו' ע"ש והרב הנז' דחה דבריו דמוכח בהדיא מסוגיין דלא בדתפיס תלי אלא בדקני ליה וא"כ דוקא משכנו על ידי ב"ד דקני ליה הוא דמהני לבטל שמיטה אבל תפס איהו לא מהני דליכא אלא תפיסה ולא קנין והאריך בזה וכתב דמלשון הטור נראה בהדיא דלא מהני תפיסתו שכתב וכן אם משכנו שלא בשעת הלואתו על ידי בית דין מוכח דבא לדייק דוקא על ידי בית דין אבל מעצמו אינו כלום משום דעל ידי ב"ד קונה המשכון והו"ל כאלו כבר גבה חובו אבל על ידי עצמו אינו קונה המשכון ולכך משמט זהו תורף דבריו:
ולפום ריהטא קשה על דבריו ממאי דאמרינן פ"ק דתמורה דף ז' והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט ותנן מחזיר תיובתא דרבא שאני התם דכתיב השב תשיב ופירשו רש"י ותוספות דמשמע ליה דמתני' בממשכן בעל כרחו קאי אלמא מהני וקני למשכון. ובהגהות רבינו בצלאל כ"י גריס בש"ס והרי משכון וכו' ותנן מחזיר וכו' אלמא קנייה למשכון תיובתא דרבא וכו'. עיניך הרואות דמוכח מהך סוגיא דתמורה דמשכנו באיסור קונה המשכון. ומרן בב"י ח"מ סי' צ"ז כתב בשם הרשב"א דאם עבר ונכנס ומשכנו הלכה רווחת פ"ק דתמורה דאי עביד מהני אליבא דכ"ע וכן כתב רבינו ירוחם. ופסק מור"ם שם סימן צ"ז דין י"ב דמה שעשה עשוי ואין צריך להחזיר עד שישלם לו:
ורואה אני להרמב"ם פ"ג דמלוה ופסקו מרן שם סימן צ"ז דין י"ו שכתבו וז"ל אחד הממשכן את חבירו בב"ד ואחד שמשכנו בידו בזרוע וכו' הרי זה מצוה להחזיר וכו' אם כן מה מועיל לו המשכון כדי שלא ישמט החוב בשביעי' וכו' ע"ש. ומבואר הפך הרב בית דוד. ומאי דנקטו הטור ומרן בסימן ס"ז משכנו שלא בשעת הלואתו על ידי בית דין ארחא דמילתא נקטי דאם משכנו בעצמו עובר בלאו והרואה יראה בדברי התוס' בסוגיין ד"ה אלא מעתה ודברי הרב בית חדש סימן ס"ז דלא מעטי אלא פקדון ויש בידו משכון והלוהו שאינו חייב באחריותו. וכן הרב כנה"ג סימן ס"ז הביא דברי הרב ב"ח באות י"ז ודברי הרב גדולי תרומה אות י"ח ומוכח דסבר הרב ז"ל דהני בי תרי יש להם ישיבה אחת בעולם ומ"מ צריך להתבונן בדברי הראשונים בענינים אלו:
אחר כמה שנים נדפסו שני ספרי תורה ספר אורים ותומים וספר חשק שלמה על ח"מ ומידי עוברי ראיתי בספר אורים ותומים סימן ס"ז בתומים ס"ק י"ד שתמה על הרב גדולי תרומ' מסוגיא זו ומדברי התוס' כפי פי' הרב חידושי הלכות ע"ש. ואגב ריהטא נראה דמהסוגיא דידן אין ראיה להוכיח נגד הרב גד"ת גם מהתוס' ופירוש מהרש"א אין ראיה דשאני יש לו משכון על חוב אחר והמותר רוצה ליקח לחוב ע"פ שאינו חייב באחריות כשהלוהו על המשכון וכמבואר בדברי הרב ב"ח שהביא דברי התוס' הנז' ופיר' באורך. אבל משכנו שלא ברשות ודאי חייב באחריותו וכמבואר בדברי הרב ש"ך ח"מ סימן ע"ב ע"ש:
ובס' חשק שלמה ראיתי שהסכים עם הרב בית דוד והוכיח מדברי הרב בית חדש נגד הרב גד"ת ותמה על הרב כנה"ג שהביא דברי הרב בית חדש ואח"כ דברי הרב גד"ת כאלו הם דברים אחדים וסתרא"י נינהו ע"ש ועמו הסליחה דדברי הרב בית חדש אינם ענין לדברי הרב גד"ת כמבואר מתוך מ"ש בעניותנו ודברי הרב כנה"ג באמת וישר. ותימה על הרבנים הנז' מסוגית תמורה ומדברי הר"מ וש"ע הנז' שכתבו בהדיא כדברי הרב גד"ת כמדובר ואני אמרתי בחפזי ועמ"ש הרב מחנה אפרים בהגהותיו לה' מלוה פ"ג ומ"ש הרב מרכבת המשנה ח"ג שם דף פ' סוף ע"ב ומשם באר"ה:

תנן התם אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהוא וכמה כל שהוא אמר רב יודא בר אשי אמר רב אפילו קלח של כרוב אמר רב יודא השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרזבול איני והא תניא הלל אין כותבין אלא על עציץ נקוב נקוב אין שאין נקוב לא ואמאי והאיכא מקומו. לא צריכא דמנח אסיכי פי' יתדות וכתב הרא"ש וסיכי הן של בעל קרקע ופשוט מהא דרב אשי מקני לה גידמ' דדיקלי פי' גזע של דקל שנקצץ וכתוב עליו פרוזבול וכתב הרא"ש ואף ע"י אחר כדתניא לעיל מזכהו בתוך שדהו כל שהוא. מזכהו משמע ע"י אחר והקילו בפרוזבול אע"ג דחוב הוא לו עכ"ל. וכתב הר"ן ומסתברא דמאי דאמרי' מזכהו בשד' כל שהו שאם הי' שם וצוח לא מהני שאין אד' זוכה בע"כ ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נ"ל דמאי דק"ל זכין לאד' שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אף שהדבר הנמשך ממנו חובה שהוא יתר על הזכות זכה וקנ' דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהו' מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו וא"פה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול והיכא שצוח לדברי רשי' דהאי דבעינן קרקע היינו משום דבעינן שיהא החוב כשאר שטרות שהן נגבין מן הקרקע וקרוב הדבר לנגבין כיון ביש בבתיהן הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי רבי' שמשון שכתב דהיינו מפני שאז החוב כגבוי ביד ב"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברת שני הפירושים ע"כ ואעפ"י שאיני כדי להכריע וכ"ש במקו' שהר"ן לא רצה להכריע מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלפי' רש"י לישנא דאין לו קרקע כו' לא משמע כפי' דא"כ ה"לל לא היה לו קרקע כו' אלא אין לו השתא משמע בשעת כתיבת הפרוזבול וכן עיקר תו מסיק ת"ר אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול לו ולערב אין לו ולחייב ללוה יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו וכתב הרשב"א דהאי חייב לו אערב נמי קאי. תנן ר' חוצפית אמר כותבין לאיש על נכסי אשתו. ירושלמי כותבין לאשה על נכסי בעלה:

גרסי' תנן התם שביעית משמטת את המלוה בין בשטר בין שלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים. שלא בשטר. שאין בו אחריות נכסים כ"ש מלוה על פה. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה על פה. אבל שטר שיש בו אחריות נכסי' אינו משמט. תני' אידך סיים לו שדה אחת בהלואתו אינו משמט ולא עוד אלא אפי' כתב נכסיי אחראין וערבאין לך אינו משמט. ומסיק ההוא דהוי לי' שטרא דהוי כתיב בי' אחריות נכסים אתא לקמי' דר' יוחנן א"ל משמט או אינו משמט א"ל משמט א"ל רב אסי לר' יוחנן והא מר הוא דאמר אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעביד מעשה פי' רש"י מדמין נראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו נעשה מעש' להוצי' ממון בידים א"ל והתניא כוותי' דמר א"ל דילמא ההוא ב"ש היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכתב הר"אש דהכי הילכתא כרב ושמואל דאמרי בין בשטר שיש בו אחריות נכסים בין בשטר שאין בו אחריות נכסים משמט ואע"ג דר' יוחנן פלוג עלייהו הא הדר ביה ר' יוחנן ועבד עובדא בשטר שיש בו אחריות נכסים דמשמט ואמרינן נמי בפרק איזהו נשך אפילו משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת. ע"כ ונראה בעיני דמ"ה מייתי נמי הר"אש להאי ראי' ממשכנתא באתרי דמסלקי כו' דאל"כ לא הוה אמרינן דהדר ביה ר"י וכ"מ דאינו משמטו דאי משום דאמר וכי מפני שאנו מדמין כו' כלו' לא לפסוק שאינה משמט ולהוציא ממון. אבל מ"מ אי הוי תפס המלוה ממון תפיסתו תפיסה ואינה משמט וכן הי' עיקר דהא כר' ס"ל דאינה משמט אלא שלא רצה לעשות מעשה ולומר שאינו משמט ויגבו ממנו חובו. ברב ענן מפסק הלכ' וממשכנתא דסלקי מוכח להדיא דשביעי' משמטת לאחריות נכסי' דלא עדיף ממשכנתא כתב הר"ן וז"ל הרמב"ן ז"ל כתב דסיים לו בהלואתו נמי משמט דהא קסבר האי תנא בכל שטר אחריות נכסים שאינו משתמט ואדחי לה ואמרינן בהדיא בפרק הזהב האי משכנתא באתרי דמסלקי שביעית משמטת וכ"ש אם סיים ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דהא משמט כיון שיכול לסלקו בכל שעה שירצה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפרק ט' מה"ל שמטה דמשמט ליה ומשמע דס"ל דלא דחינן אלא מאי דמדחי בגמ' להדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מדחי לא דמי אע"ג דהאי תנא בכל אחריות נכסים נמי הכי ס"ל ודילמא לטעמי' אזיל והאי דמשכנתא לאו ראי' היא שהרי לא ייחד לפרעון ואע"ג דבאפותיקי נמי מצי לסלוקי א"ה כיון ד"ר יוחנן וריש לקיש סברי אפי' באחריות סתם אע"ג דודאי מצי לסלוקי בזוזי א"ה אינו משמט ותניא כותייהו הבו דלא לוסיף עליו בסיים לו שדה כיון דלא מדחו בהדי' בגמ' עכ"ל ויפה כתב נהי דק"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי בסיים לו שדה לא שמענו דפליגי ובפרט לענין שמטת כספים שהוא מדרבנן ואקילו בהו רבנן טפי כדפרי' לעיל והס"מג נמי פסק כדעת הרמב"ם:

תנן התם המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט. ירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט והיינו כרש"בג דאמר בפרק שבועת הדיינין אפילו אינה שוה אלא פלגא אינו משמט דלא כדעת הרמב"ם דס"ל אינו משמט מה שהוא כנגד המשכון אבל מה שהוא יתר על המשכון משמט דהא מן הירושלמי משמע להדיא דלא כרבנן ורש"בג לאו דוקא עד פלגא קאמר והנה כבר כתבנו דהמוסר שטרותיו לב"ד דאורייתא אינו משמט וכן המלוה על המשכון אפילו בשעת הלואתו מדרבי יצחק וכמו שפי' התו' דמאחר שלא בשעת הלואתו קני לגמרי א"כ בשעת הלוואה אלים שעבודי' דלא משמט אבל פרוזבול אינו אלא מדרבנן וז"ל בעל התרומות ונ"ל שהמוסר שטרו לב"ד אינו כענין הפרוזבול שהפרוזבול אינו מועיל אלא בח"ל ואינו אלא בב"ד חשוב ואע"ג דכתיב בפרוזבול מוסרני לכם כך היה אומר אבל לא היה מוסר וזהו מה שהקיל ר"ג אבל מוסר חזק ומועיל יותר להיות אפילו בהדיוטות הואיל ויהא ג' בני אדם כנ"ל באמת עכ"ל ומה שמשמע לדבריו דאף מוסר שטרות הוא מדרבנן אלא שהוא חזק ומועיל כו' ואני כבר כתבתי דמוסר שטרו הוא דאורייתא ממש כמו שכתב הר"ן ומה שכתב דסגי אפילו בג' הדיוטות יפה כתב מאחר שהו' ב"ד אבל בפרוזבול בעי ב"ד חשוב בדורו ומה שכתב דאינו נוהג אלא בח"ל אין דעת המחברים כן ובודאי איהו סבר דאין הלכה כר' אלא שמטת כספים דאורייתא בא"י ולא מתוקמא תקנת הילל אליבא דהילכתא אלא בח"ל וס"ל נמי דרבא דקא משני הפקר ב"ד הפקר לא קאי אקושיא ראשונה כחד פי' דתו' וליתא לדבריו דהילכתא כר' וגם רבא בא לתרץ קושיא הראשונה אפילו לרבנן כדפרי' לעיל בסי' מ"א וא"כ אף בא"י כותבין פרוזבול גם לא מסתברא דהלל היה בא"י ותקן פרוזבול לאנשי ח"ל כתב הרא"ש בתשוב' והטור הביאו וז"ל וששאלתם אם התובע הלך והראה שטר שיש לו על חבירו והיה מתרעם ממנו קודם שביעית שלא היה יכול להשי' עמו דין ונתנו לו ב"ד הזמנ' שיזמין אותו לדין והלך והזמינו ולא הגיע לדין עד שבאת שביעי' אם יהי' זה כמוסר שטרותיו לב"ד אין לנו אלא מה שאמרו חכמי' ז"ל המוסר שטרותיו לב"ד דוקא משום דלא קרינן לא יגוש שאין צרך ליגוש שב"ד נוגשין אותו אבל בנדון זה נוגש ונוגש הוא. תו שנינו שם והקפת חנות ושכר שכיר אין משמיטין ואם עשאו מלוה משמיטין פי' הרא"ש שזוקפין למלוה לפרעון עד זמן פלוני משום דלא מינכרא במה נעשית ההלואה כ"א בענין זה וה"ה לעיל בפ' שני בסי' ח' גבי אונס קנס וכתו' משתפגום ותזקוף עליו במלוה כו' איירי נמי בכה"ג והרמב"ם תפס שיט' אחרת שחשב זקיפה במלוה משעת העמדה בדין ואפשר דנמי טעמו בהכי מאחר דזמן ב"ד שלשים יום הוי כזקיפת מלוה והקאר"ו רצה לחלק בין הכא לממון קנסות דהתם בעי משעת העמדה בדין וכתב דהתם משמע משעת העמד' בדין ולא ידעתי איך משמע לשם גם אין חילוק ביניהם ושניהם אמת אליבא דהלכתא רק אם תפרש משעת העמדה בדין צ"ל שלא כתבו פסק דין דאי כתבו אינו משמט כמו שכתב הטור והוא מספ' התרומו' שכת' וז"ל ב"ד שגמרו הדין וכתבו איש פלוני חייב לפלוני כך וכך אינו משמט שכל מעשה ב"ד כגבוי דמי. והקפת חנות פי' הרמב"ם היא האמנה במקח וממכר שבין בני אדם ובעלי החניות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון יפרענו וזה הנקבץ לא יהי' נשמט מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנויות ע"מ שיהא חוב אלא מוכר לו מעט עד שנקבץ לו הכל ויתן לו ממונו ירושלמי מלוה ונעשה כפרני'. אינו משמט. כפרני' ונעשה מלוה משמט פי' המחוור כמו שכתב הרמב"ם והטור אחריו וז"ל תבעו וכפר ונשבע לו והוא בכפירתו ולאחר השמטה הודה או באו עדים אינו משמט אבל כפר ונשבע והודה אח"כ או שבאו עדים קודם סוף שביעית נעשה עליו כמלוה ומשמטת וכתב הרא"ש דהא דירושלמי איירי שלא כתבו פסק דין אבל היכא שהביא עדי' לפני ב"ד וכתבו לו פסק דין אינו משמט דהוי מעשה ב"ד וכדפרישית לעיל. כתב הרא"ש וז"ל ושביעית אינו משמטת אלא בסופה דתנן בפ' בתרא דשביעית השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה אם היה החודש מעובר משמט פי' אלול מעובר א"כ יום ראשון של ר"ה שייך לשנה שעברה והוי סוף שמטה ומשמט וכתב עוד לקמן התו' אימתי כותבין עליו פרוזבול ערב ראש השנה של שביעית וה"ה קודם ולא בא למעט אלא בשנה שביעית דאע"ג דשביעית אינה משמטת אלא בסופה אפ"ה אין כותבין עליו פרוזבול ונתן טעם לדבר הא דאין כותבין פרוזבול בשביעית אעפ"י שאינה משמטת אלא בסופה נראה לפרש הטעם על פי מקרא מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו מפשטא דקרא ילפינן דאין שביעית משמטת אלא בסופה כדכתיב מקץ ז' שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שאינו אלא בסוף השבעה שמוט כל בעל משה ידו אבל מיד כשהתחילה שנת השמטה אין ב"ד בודקין לגבות שום חוב וגם המלוה עצמו אין לו ליגוש הלוה דכתיב לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמטה לה' מיד שנכנסה השמטה לא יגוש אבל אם יפרע הלוה מעצמו א"צ לומר משמט אני וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב פרוזבול מיד כשנכנסה שביעית ע"כ אכן הסמ"ג כתב והוא מדברי הרמב"ם וז"ל אין שביעית משמטת אלא בסופו שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה וגומר ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע לפיכך המלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה כל חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אבד החוב ע"כ ומדקאמר גובה כל חובו משמע דגובה בב"ד כשאר ימות השנה אם לא שתחלוק מאחר שהלוה לו בשביעית לא שייך לומר שתשמטנו קצת בענין שלא יגשנו שהרי לא עברה עליו שביעית כלל וזמן עקר השמטה שהוא בסופו עדיין לא הגיע מ"ה גוב' את חובו בדין ודוחק ובתשובות הרמב"ן והיא לרשב"א כתב שבעל העיטור כתב אין כותבין פרוזבול משנכנסה שביעית. גירסא משובשת נזדמנה לו בתו' פ' בתרא דשביעית אך לפי גירסא האמיתית כיון ששביעית אינ' משמטת אלא לבסוף כל זמן שהו' גובה מוסר שטרותיו לב"ד וכתב עוד אח"כ בדקתי אחר פי' המשניות לר' שמעון ז"ל שגם הוא הביא התוספתא בנוסחא שכתבתי עכ"ל:

תו שנינו פרוזבול המאוחר פסול והמוקד' כשר ופי' הרא"ש מדברי התורה לפי שפרוזבול אינו מועיל אלא לחוב שקדם הפרוזבול נמצא שהאיחור מיפה כחו של מלוה וההקדמה מגרעת כחו. תנן התם אחד שלוה מחמש כותבין פרוזבול לכל א' ואח'. חמשה שלוו מאחד אינו כות' אלא פרוזבול אחד לכולן תנן בסוף כל הנשבעין כשם שהשביעית משמטת מלוה כך משמטת שבועה שנאמר וזה דבר השמט' שאפי' דבור משמט ומפ' בתו' דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין שביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו פי' שבועת הדיינין וכיוצא בהן דבר שאם יודה בו שביעית משמטתו משמטת שבועתו בכל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן דבר שאפילו אם יודה בו קודם שביעית אין שביעית משמטתו גם שבועה שבו אינה משמטת. ותו תנן התם ומייתי לה הכא המחזיר חוב בשביעית פי' הרא"ש כלומר אחר שביעית צריך שיאמר לו משמט אני דבתוך השביעית אין צריך לומר משמט אני כדפרישי' לעיל ורש"י פי' בשביעית בזמן שהשביעית נוהגת ואם אמר אעפ"כ. יקבל שנא' וזה דבר השמטה. וכתב הרא"ש פי' כיון דאמר לו הדבור יצא ידי חובת שמטה וז"ל הר"ן פי' רש"י ז"ל צ"ל דבור של שמטה ולפ"ז ארישא מהדר ומסיים בהך מתני' בדוכתא דשביעי' הכי כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט ורוצי' אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני. אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם שנאמר וזה דבר הרוצח ע"כ ולפי פי' רבינו שמשון ז"ל הכי קתני שנ' וזה דבר השמטה אסיפא מהדר דכל שאמר לו משמט אני פעם אחת סגי וכי א"ל אעפ"כ א"צ לחזור ולשנות משמט אני ומקבל ממנו מיד וכדאמרינן בירושלמי דא"ל משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל ומסיק לי' מזה דבר כלומר דבור בעלמ' ומדכתיב וזה דריש דא"צ אלא דבור א' כדמוכח בתו' דמכות גבי רוצה דקתני לא יאמר אדם דבר וישנה שנאמר וזה דבר הרוצח אין צריך לומר אלא בדבור ראשון ומסיק אמר רב ותלי ליה עד דאמר הכי ופי' יתלהו על העץ אם גבר ידו עד שיאמר אעפ"כ וכתב הרא"ש ולא נהירא דאם כן בטלת תורת שמטה ונראה לפרש ותלי לי' כלומר יהו עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר כך. וכן מפרש בירושלמי וצ"ל משמט אני א"ר יהודא א"ר אומר לו בפיו והימין פשוטה לקבל עכ"ל וכ"כ הר"ן רק שהוא משמט קצת וז"ל ובערוך פי' תולה עיניו בו כאלו רוצה להתקבל כדי שיתבייש הלה ויאמר לו אעפ"כ וכן כתב הרמב"ם עכ"ל. וכן עיקר ופריך הא לא סגי ליה באעפ"כ דתני' כשהוא נותן לו לא יאמר בחובי אני נותן לך אלא שלי הוא ובמתנה אני נותן לך ומשני דהאי אעפ"כ נמי הכי קאמר אעפ"כ אני נותן לך ולא בחובי כו' ומסיק בסוגי' ואפילו לא אמר לו באותו פעם אעפ"כ ואחר שעה או יום או יומי' חזר ואמר אעפ"כ יקבלו הימנו ולא צריך לומר עוד בפעם שנית משמט אני. גם משמע שכל צורבא מרבנן צריך לומר ואעפ"כ ואי לא עביד הכי לא הוי בר דיעה למיחשב כצורבא מרבנן. כתב המרדכי פרק השולח שאל רבינו חזקי' לרבינו אביגדר בזה לבי נוקפו ונסתפקתי על מעשה באחד שהיה נושה בחבירו ז' שנים מכבר והוא השיב כבר השמיטם. ואמת שר"י פוסק שהשמטה נוהגת בזמן הזה אך שבשנת השמטה לא בא אליו ולא אמר משמט אני תו לא מחייב להשמיט שמטה אחרת. ולפי הענין נראה דשביעית מפקעתא דמלכא הוא אע"ג דלא אמר משמט אני זו השיב לענין השמטת כספים קבלתי משמטת מאליו אע"ג שלא אמר משמט אני אלא מצוה דרמיא עליה דכתיב וזה דבר השמטה ומ"מ אם בא להחזיר במוצאי שביעית בלשון המחזיר חוב בשביעית אמר לו משמט אני כו' אבל אם לא בא להחזיר במוצאי שביעית בלשון המחזיר חוב בשביעית אין צריך לומר לו כלום דשמוט הוא:

דומיא דקתני התם בסיפא רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר רוצח אני משמע דלא רמי עליו לומר כן אלא אם כן רצו לכבדו וכדי למונעם צריך לומר כן הכא נמי לא רמיא עליו אלא אם כן בא להחזיר אבל הדבור אין מעכב ההשמט וראי' לדבר נולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו אעפ"י שכבר קדוש מאליו משעת לידה ע"כ ופשוט הוא:

בולי ובוטי. עשירים ועניים עשירים שלא יפסידו ועניים שלא ינעלו דלת בפניהם: בולאות. עשירים: העבט. ומי הן הלווים עניים: ללעוזא. שאינו מדבר בלשון עברי הוא לעוזא ואותו ששאל רבא הימנו זאת היה מדבר בלשון פרוזבול ופי' לו שבלשונו פרוז פורסא תקנה: אין צריכין פרוסבול. שאין שביעית משמטת חוב של אביהן המת: ר''ג ובית דינו. כלומר נשיאי ישראל שבכל דור ודור: אביהן של יתומין הן. וממונים עליהן ועל ממונם והיו שטרותיהן כמסורים לב''ד הא דנקט רבן גמליאל שהיה בית דינו קיים ונוהג כשנשנית משנה זו והא דרמי בר חמא ברייתא היא: אלא על הקרקע. אם יש קרקע ללוה דלא תקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהוי מלתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ואע''פ שאינו שוה כל החוב כדקתני לקמיה קרקע כל שהוא האמרן אפילו מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי (כתובות דף צא:): ואם אין לו. קרקע ללוה: מזכהו. המלוה קרקע כל שהוא בתוך שדהו: לתנור. להניח בו תנור או כיריים המטלטלין: הא תני הלל. אמורא הוה: אלא על עציץ נקוב. שהוא מחובר וכל שכן על קרקע עצמו אם שלו היא: האיכא מקומו. דהא מקומו או שלו הוא או השאילוהו לו הואיל ועציץ שלו הוא: דמנח אסיכי. על גבי יתדות ואין הקרקע שלו הלכך נקוב הוי כמחובר ושאינו נקוב אין כאן קרקע: גידמא. גזע דקל קצוץ והגזע מחובר בארץ: מסרי מילייהו. בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אמר לחברים הרי אתם בית דין וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה: ולחייב לו יש לו. לאדם אחר שחייב ללוה זה מנה: מדרבי נתן. הוי קרקע לוי החייב לשמעון משועבד לפרוזבול של ראובן המלוה את שמעון: שיש בו אחריות נכסים. ששיעבד לו קרקעותיו: אינו משמט. דכגבוי דמי וכמו שהקרקעות בחזקת המלוה הן וגבויות ממש ואין כאן חוב: סיים לו. הלוה למלוה: שדה אחת בהלואתו. יחדה לו לגבות הימנה: סיים. הראה בסימניה ובמצריה דכגבוי ממש דמי: אפילו כתב כל נכסיי אחראין. דלא דמי לגבוי כל כך כסיים אפ''ה אינו משמט: קריביה דרבי אסי. הוא היה המלוה: מדמין. נראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו: נעשה מעשה. להוציא ממונו בידים: דבית שמאי. במסכת סוטה (דף כה.) מתו בעליהן עד שלא שתו בית שמאי אומרים נוטלות כתובתן ולא שותות כו': העומד לגבות. מאחר ששטר כשר הוא והקרקע משועבד בו: דתפסי להו בי דינא. והפקרן הפקר וגבי מלוה לא קרינן ביה לא יגוש: דתפיס ליה. ואינו נוגשו ותובעו כלום: שאני משכון. דמטלטלי: דקני ליה. למלוה ואם אבד חייב באחריותו הלכך כגבוי נמי דמי לענין שביעית:

אלא על הקרקע. משום דמלתא דשכיחא היא שמלוה למי שיש לו קרקע לפי שאין יכול לכלותו ועומדת בפניו ואע''ג דעציץ נקוב יכול לכלותו לא פלוג רבנן במקרקעי והא דכתבינן אקרקע כל שהוא פי' בקונטרס משום דראוי לגבות בו כל החוב כמעשה דקטינא דאביי ורבינו שמואל פי' משום דקרקע כל שהוא שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות וקשה דהא אמרי' (כתובות דף ק: דביטול מקח יש להם עד פלגא: מדרבי נתן. הלכה כר' נתן דרבא בפרק כל שעה (פסחים לא.) לא מתוקמא מלתיה אלא כרבי נתן גבי פלוגתא דלמפרע הוא גובה דאביי ורבא וקיימא לן כרבא בר מיע''ל קג''ם ור''ת בתחלה ר''ל דאין הלכה כרבי נתן ושוב חזר בו ואין להאריך כאן: שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט. הא דאמרינן לעיל בפ''ב (דף יח.) דאונס קנס ופיתוי שזקפן במלוה משמטין ומפרש דהיינו משעת העמדה בדין אע''ג דמשעמד בדין גבי ממשעבדי כדמוכח בכמה דוכתי וכן כתובה משתפגום ותזקוף משמטת אע''ג דגבי ממשעבדי מ''מ אלים טפי כשמפורש שיעבוד בשטר: דתפיס ליה. פי' בתורת משכון ודרשי' בספרי ולא של אחיך בידך: אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו. אין לפרש דפריך מהלוהו שלא על חצרו מדלא נקט הלוהו ויש לו משכון בידו אלא פריך הלוהו על חצירו ודר בחצירו דאפ''ה משמט כדמוכח בפ' איזהו נשך (ב''מ דף סז:) דאמרינן האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת: שאני משכון דקני ליה מדרבי יצחק. ואם תאמר והא דר' יצחק שלא בשעת הלואתו כדאמרינן בהאומנים (ב''מ פב.) ובשלהי פרק הדיינין (שבועות מד.) והכא המלוה על המשכון קתני דמשמע בשעת הלואתו כדאמרי' התם והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני ואין סברא לחלק בין המלוה להלוהו ועוד בפרק הזהב (ב''מ דף מח:) ובפ' הדיינין (שבועות מד:) משמע נמי דאפי' בשעת הלואתו אינו משמט גבי מלוה על המשכון ואינו שוה אלא פלגא דקאמר רשב''ג דאינו משמט פי' מה שכנגד המשכון ורבי יהודה הנשיא סבר דמשמט משום דלא תפיס ליה אלא לזכרון דברים בעלמא והיינו ע''כ במשכון בשעת הלוואתו דשלא בשעת הלוואתו מאי דמשכן שקיל לגוביינא ואפילו הכי אם היה שוה המשכון כנגד ההלואה אינו משמט וי''ל דמסתבר ליה להש''ס מאחר דקני ליה מדרבי יצחק שלא בשעת הלוואתו אלים נמי שיעבודיה בשעת הלואה דלא משמט דקרינן ביה ולא של אחיך בידך וכן צריך לפרש בפרק כל שעה (פסחים לא:) דמייתי דר' יצחק גבי ישראל שהלוה לעובד כוכבים על חמצו דאלים שיעבודיה אפילו בשעת הלוואתו דמיקרי שלך לעבור בבל יראה הואיל שלא בשעת הלוואה קני לגמרי דאפילו מקבל פקדון