ותקינו רבנן [ותיקנו חכמים] שבכל זאת תשמט שביעית בזמן הזה, זכר לשביעית מן התורה. ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוסבול. ולפי זה לא ביטל דין תורה, אלא עשה תקנה לתקנת חכמים.

ועל הסבר זה, לפיו תיקנו חכמים שמיטת כספים בזמן הזה, למרות שמן התורה אינה משמטת, תוהים: ומי איכא מידי [והאם יש דבר] דמדאורייתא [שמן התורה] לא משמטא [משמטת] שביעית, ותקינו רבנן [ותיקנו חכמים] שתשמט? ונמצא שאנשים אינם מחזירים את חובותיהם שחייבים לפורעם, והריהם בכך כגוזלים את המלווים להם!

אמר אביי: אין זה גזל ממש, כי שב ואל תעשה הוא, שכן הלווה אינו עושה מעשה ועוקר על ידו את מצוות התורה, אלא רק נמנע מלהשיב את חובו, ובכגון זה יכולים חכמים לתקן. רבא אמר: יכולים חכמים לתקן תקנה כזו משום שהפקר בית דין היה הפקר, שאמר ר' יצחק: מנין שהפקר בית דין היה הפקר? — שנאמר: "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" (עזרא י, ח).

ר' אליעזר אמר: מהכא [מכאן] יש ראיה שהפקר בית דין הפקר, שנאמר: "אלה הנחלת אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל" (יהושע יט, נא), ונשאלת השאלה: וכי מה ענין ראשים אצל אבות? אלא לומר לך: מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים (מנהיגים) מנחילין את העם כל מה שירצו. משמע שיש כוח ביד בית דין להפקיע רכוש ולהעבירו מאיש לאיש, ומכוחם זה יכולים חכמים להחליט על שמיטת חובות.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: כי [כאשר] התקין הלל את תקנת הפרוסבול — לדריה [לדורו בלבד] הוא דתקין [שתיקן] ואנו ממשיכים בתקנה זו משום מנהג, או דלמא לדרי עלמא נמי תקין [שמא לדורות עולם גם כן תיקן].

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה זה משנה אם כך או כך? ומסבירים: יש בכך הבדל אם רוצים לבטוליה [לבטל אותו], את הפרוסבול, שכן אי אמרת [אם אומר אתה] כי לדריה [לדורו] בלבד הוא דתקין [שתיקן] — מבטלינן ליה [מבטלים אנו אותו] אם נרצה, אלא אי אמרת לדרי עלמא נמי תקין [אם אומר אתה שלדורות עולם גם כן תיקן], הא [הרי] אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין, ומשום כך אין אנו יכולים לבטל את דברי הלל ובית דינו. ואם כן מאי [מה] הדין בזה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לשאלה ממה שאמר שמואל: לא כתבינן [אין אנו כותבים] פרוסבול אלא אי בבי דינא [או בבית דין] של סורא אי בבי דינא [או בבית הדין] של נהרדעא שהן מקומות התורה הגדולים, אבל לא בכל בית דין אחר. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי לדרי עלמא נמי תקין [לדורות עולם גם כן תיקן], אם כן בשאר בי דינא נמי לכתבו [בתי דין גם כן שיכתבו]!

ודוחים: מכאן אין ראיה, דלמא כי תקין [שמא כאשר תיקן] הלל לדרי עלמא [לדורות עולם] — תיקן דווקא לבתי דין כגון בי דינא דידיה [בית הדין שלו] שהיה בית דין חשוב בדורו, וכמו בית הדין החשוב של רב אמי ורב אסי, דאלימי לאפקועי ממונא [שכוח להם, שבסמכותם להפקיע ממון], אבל לכולי עלמא [לכל העולם] לשאר בתי דין שאינם חשובים — לא תיקן, ואין מכאן ראיה לעצם התקנה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר שמואל: הא פרוסבלא [פרוסבול זה] — עולבנא דדייני [עלבון הדיינים] הוא, אי איישר חיל אבטליניה [אם, אילו יישר, יגדל כוחי אבטל אותו]. ומקשים: כיצד יכול שמואל לומר אבטליניה [אבטל אותו]? והא [והרי] אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין! ואם כן לכאורה משמע מכאן ששמואל סבור שהתקנה הזו לא היתה לדורות. ודוחים: הכי קאמר [כך אמר], כך אפשר לפרש את דבריו: אם איישר חיל [יישר, יגדל כוח] בי יותר מהלל, שאהיה אדם גדול ממנו — אבטליניה [אבטל אותו] את הפרוסבול.

ואילו רב נחמן אמר להיפך משמואל: אם יישר כוחי אקיימנה לתקנה זו של הפרוסבול. ותוהים: אקיימנה? הא מיקיים וקאי [הרי מקויים ועומד] הוא ונוהגים בפרוסבול בכל זמן, ומה צורך עוד לקיימו?! ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר]: אם יגדל כוחי אימא ביה מילתא [אומר בו דבר], ואתקן שאף על גב שלא כתוב הפרוסבול כאילו הוא כתוב דמי [ייחשב] ולא יצטרכו לכתוב כלל פרוסבול, אלא נניח בכל מקרה כאילו נכתב פרוסבול.

ומביאים: איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו אגב דבריו של שמואל: האי עולבנא ["עלבון דיינים" זה], לישנא דחוצפא [לשון של חוצפה] הוא, או לישנא דניחותא [לשון של עליבות] הוא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר עולא בענין אחר: עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה. ודברים אלה אמר על ישראל שחטאו בעגל בזמן מתן תורה, ומשמעות "עלובה" כאן היא: חצופה.

אמר רב מרי ברה [בנה] של בת שמואל: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על חוצפה זו — "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א, יב). שהוא מפרש שבעוד שהיה המלך במסיבו, בחגיגתו (ולענין המשל — כשחגג ה' את מתן תורה לישראל), הנרד, הבושם שעל ישראל, נתן ריחו — שלא היה נעים באותה שעה, שחטאו ישראל באותו זמן. אמר רבא: עדיין חביבותא הוא גבן [חביבות היא אצלנו], שאף על פי שהזכיר את החטא, לא הזכיר אותו בלשון מגונה, דכתיב [שנאמר]: "נתן ריחו " ולא כתיב [נאמר] "הסריח".

ועוד במובן זה של "עולבנא", תנו רבנן [שנו חכמים]: הנעלבין ואינן עולבים את האחרים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין דברים מאהבה ושמחין ביסורין שבאים עליהם, עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגברתו" (שופטים ה, לא).

ב שואלים: מאי [מהו] לשון "פרוסבול"? אמר רב חסדא: פרוס [תקנה] של בולי ובוטי. והוא מפרש מה עניינם: