שוטחן בחמה (בשמש), אבל לא כנגד העם (בני אדם) שיבואו לחושדו שכיבס בגדיו בשבת. ור' אליעזר ור' שמעון אוסרין אפילו במקום שאינו נראה לרבים. הרי שנחלקו חכמים אם הנאסר מפני מראית העין אסור בכל מקום.

א שנינו במשנה שיוצאת אשה בשבת במוך שבאזנה. תני [שנה] רמי בר יחזקאל: והוא דווקא באופן שקשור המוך באזנה ולא תבוא להוציאו.

וכן מה ששנינו היתר שתצא במוך שבסנדלה תני [שנה] רמי בר יחזקאל: והוא דווקא באופן שקשור לה בסנדלה.

ועל מה ששנינו במשנה שיכולה האשה לצאת במוך שהתקינה לה לנדתה, סבר [סבור היה] רמי בר חמא למימר [לומר] כי אף הוא הותרה לצאת בו דווקא באופן שקשורה לה המוך בין יריכותיה. אמר רבא מוך זה הותר לה לצאת בו אף על פי שאינו קשור לה, כי כיון דמאיס [שהוא מאוס] לא אתיא לאיתויי [תבוא להביאו, ולטלטלו בידה.

בעא מיניה [שאל ממנו] ר' ירמיה מר' אבא: עשתה לה בית יד (כפפה) שתוכל להחזיק בו מוך זה, מהו הדין בכגון זה? האם מאחר ואין בכך חשש מיאוס יש לחשוש שתבוא לטלטלו, או לא? אמר ליה [לו]: מותר. איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר רב נחמן בר אושעיא שכך אמר ר' יוחנן: עשתה לה בית יד — מותר.

על מוך זה שבאוזן מסופר כי ר' יוחנן נפיק בהו לבי מדרשא [יצא בו לבית המדרש], וחלוקין היו עליו חבריו על שעשה כן מפני שלא היה קשור באזניו. ר' ינאי נפיק בהו [יצא בהם] לכרמלית וחלוקין היו עליו כל חכמי דורו. ומקשים: והתני [והרי שנה] רמי בר יחזקאל: והוא שהותר הרי זה דווקא כשקשור לה המוך באזנה! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] ששנינו שיצאו חכמים במוך זה הרי זה באופן דמיהדק [שהוא מהודק] ולכן הותר לצאת בו אף שאינו קשור, ואילו הא [זה] שאמר רמי בר יחזקאל שלא הותר אלא כאשר הוא קשור, הרי זה רק באופן דלא מיהדק [שאינו מהודק].

שנינו במשנה שאשה יוצאת בפלפל ובגלגל מלח בפיה. ומסבירים: פלפל מחזיקה בפיה כדי להפיג את ריח הפה, וגלגל (גרגר) מלח לדורשיני (כאב שיניים). ומה ששנינו במשנה שאשה יוצאת בשבת בכל דבר שנותנת לתוך פיה מתפרש שהוא זנגבילא [זנגביל], אי נמי דרצונא [או גם כן קנמון].

ב שנינו במשנה בענין יציאת האשה בשבת בשן תותבת ושן של זהב שנחלקו בכך חכמים, רבי מתיר וחכמים אוסרין. אמר ר' זירא לא שנו שנחלקו אלא בשן של זהב שהיא יקרה ועשויה האשה להוציאה מפיה ולהראותה לחברותיה ועלולה לבוא לידי טלטול, אבל בשל כסף שאינה יקרה כל כך ואין חשש שתוציאה מפיה, לדברי הכל מותר. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: בשל כסף לדברי הכל מותר, בשל זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין.

אמר אביי: רבי ור' אליעזר ור' שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו [כולם סבורים] כי כל מידי דמיגניא ביה [דבר שמתגנה, מתכערת בו] לא אתיא לאחו‍יי [תבוא להביאו ולהראותו].

ומפרטים: רבי — הא דאמרן [זה שאמרנו כאן]. ר' אליעזר — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אליעזר פוטר אשה היוצאת בכובלת ובצלוחית של פלייטון, שאשה שריחה רע לא תוציא תכשיטים אלה ממקומם להוליכה בידה.

ור' שמעון בן אלעזר — דתניא [שכן שנינו בברייתא], כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל תכשיט שהוא למטה (מתחת) מן הסבכה המכסה את השערות האשה יוצאה בו בשבת, שודאי לא תתיר את קליעת שערותיה להראותו, למעלה מן הסבכה — אינה יוצאה בו, שכן יש חשש שתוציאו ותטלטלו.

ג משנה יוצאה אשה במטבע של סלע שקושרת על הצינית (פצע שברגל). הבנות הקטנות יוצאות בחוטין, ואפילו בקיסמין שבאזניהם ששמים בנקבים שבאוזן, שכאשר אין עונדים עדיין לילדה עגילים, שמים הוטים או קיסמין כדי שלא יסתמו נקבים אלה. ערביות (נשים יהודיות הגרות בערב) יוצאות רעולות (מכוסות בצעיף על פניהן), ומדיות פרופות, וכן הותר לכל אדם בכל מקום לצאת בשבת ברעלה או בפריפה, אלא שדברו חכמים בהוה, כלומר, בדברים ובאופנים המצויים. פורפת אשה שאין לה כפתור על האבן, שמכניסה אבן קטנה ועוטפת אותה בחלק מן הבגד ומשתמשת בו כבכפתור, וכן על האגוז ועל המטבע, ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת בדברים אלה.

ד גמרא שואלים: מאי [מהי] צינית זו ששנינו במשנה שיוצאת האשה בסלע הקשור בו בשבת? ומסבירים: בת ארעא (מכה שבכף הרגל).

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה, מדוע דווקא] שמים על הפצע סלע? אילימא [אם תאמר] כי כל מידי דאקושא מעלי [דבר שהוא קשה הריהו מועיל] לה, אם כן ליעבד [יעשה] לה חספא [חרס] בלבד! אלא תאמר שהוא משום שוכתא [חלודה] שבמטבע שמועילה — אם כן ליעבד לה טסא [שיעשו לה טס, פיסת כסף קטנה]! אלא תאמר שהוא משום צורתא [הצורה, התבנית שעל המטבע], אם כן ליעבד [יעשה] לה פולסא [אסימון]! אמר אביי: שמע מינה כולהו מעלין [למד מכאן שכל אלה יחד מעולים] לה.

ה כיון שהוזכר במשנה שהבנות יוצאות בחוטין, מספרים כי אבוה [אביו] של שמואל לא שביק [הניח] להן לבנתיה דנפקי [לבנותיו שתצאנה] בחוטין, ולא שביק להו גניאן גבי הדדי [הניח להן לשכב זו אצל זו, יחד], ועביד להו [ועשה להן] מקואות ביומי [בימי, בתקופת] ניסן ומפצי ביומי [ומפצים, מחצלות בנהר פרת בימי, בתקופת] תשרי שכיון שהמים רדודים מרובה בהם הטיט, ועשה מחצלות שתוכלנה לטבול בלא להתלכלך.

ודנים בכל פרט לעצמו: לא שביק להו [הניח להן] שתהיינה יוצאות בחוטין, והאנן תנן [והרי אנחנו שנינו במשנתנו] שהבנות יוצאות בחוטין! ומשיבים: בנתיה דאבוה [בנותיו של אביו] של שמואל בחוטים צבעונין הוו [היו] רוצות לצאת, וחשש שמא בגלל יופיים תבואנה להראותן ולטלטלן.

ועוד, לא שביק להו גניאן גבי הדדי [הניח להן לשכב זו אצל זו, יחד], לימא [האם נאמר] כי דבר זה מסייע ליה [לו] לרב הונא בהלכה שאמר. שאמר רב הונא: נשים המסוללות (מתחככות) זו בזו משום תאות תשמיש —