גיטין לד ע"א

דף לד - א

והאמר רב נחמן אמר שמואל:  יתומין קטנים שבאו לחלוק ירושה בנכסי אביהן שמת:

הרי בית דין מעמידין להן אפוטרופוס נפרד לכל אחד מהם, ובוררים להן האפוטרופסין - כל אפוטרופוס עבור היתום שעליו הוא ממונה - חלק יפה! שישתדל כל אחד לטובת היתום שנתמנה עליו, ועל ידי כך תהיה החלוקה שוה.

ואם לאחר שהגדילו היתומים אינם מרוצים מהחלק שבררו להם האפוטרופוסין, יכולין הם למחות ולבטל את החלוקה, ולחלק מחדש את הירושה.

ורב נחמן דידיה [שלא בשם שמואל] אמר:

אף לאחר שהגדילו, אין יכולים למחות, ולבטל את חלוקת האפוטרופסין.

דאם כן - שיכולים היתומים למחות - מה כח בית דין יפה?! שהרי האפוטרופסין נתמנו מכח בית הדין. ולפיכך, כוחם יפה, וחלוקתם שרירה, אף אם לבסוף לא יתרצו בה היתומים.

הרי להדיא, דסבר רב נחמן, יפה כח בית הדין, ואי אפשר לבטל את מה שעשה. ואם כן קשיא, איך סבר רב נחמן כרבי, במבטל שלא בפניו, שהוא מבוטל?!

ומשנינן: לא קשיא. התם ביתומים, דין ממונא הוא! ובממון ודאי יפה כח בית דין, ואי אפשר לבטלו. דהא קיימא לן: הפקר בית דין הפקר, שנתנה תורה כח ביד חכמים להפקיר ממונו של זה ולתתו לאחר.

אבל הכא - לגבי ביטול - דין איסורא הוא! שהרי מן התורה הוא בטל, ואסורה האשה לעלמא באיסור אשת איש, ולא הפקיעו חכמים את קידושיה, כדי ליפות את כח תקנתם.

מביאה הגמרא מעשה בגידול בר רעילאי [שם אדם] דשדר לה גיטא לדביתהו [שלח גט לאשתו], על ידי שליח, ואזל שליחא, ואשכחה לאשה דהוה יתבה ונוולה [הלך השליח ומצאה לאשה כשהיא יושבת ואורגת].

אמר לה השליח לאשה: "הא גיטיך"! והראה לה את הגט, ועדיין לא מסרו לה.

אמרה ליה האשה לשליח: זיל השתא מיהא, ותא [ובא] למחר [לך איפוא עכשיו, ובוא למחר], ואז תמסור לי את הגט!

אזל השליח וחזר לגביה דגידול בעלה, ואמר ליה: כך וכך היה מעשה.

שמח גידול על שלא מסר לה את הגט, ופתח גידול ואמר: ברוך הטוב והמטיב!

ונחלקו בדין זה אביי ורבא:

אביי אמר:

ברכת "ברוך הטוב והמטיב" אכן יש כאן; ומכל מקום אף שגילה דעתו שאינו חפץ בשליחות הגירושין, לא בטיל גיטא בגילוי דעת זה, ויכול השליח ליתנו לאשה.

ורבא אמר: ברכת "ברוך הטוב והמטיב" יש כאן, ואף בטיל גיטא, ומשום שהרי גילה דעתו שאינו חפץ בשליחות הגירושין, ושוב אין השליח יכול לגרש בו.

ומפרשינן: במאי קמיפלגי אביי ורבא? בגלוי דעתא בגיטא [גילוי דעת, ללא ביטול בפה] קמיפלגי, האם מועיל הוא!

דאביי סבר: גלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא [אינו כלום]! ולכן אין השליחות בטילה אלא על ידי ביטול מפורש בפה, ואין די במה שמגלה דעתו שלא חפץ בה.

ורבא סבר: גלוי דעתא בגיטא מילתא היא! ולכן בגילוי דעתו של הבעל שאינו חפץ בשליחות, בטלה השליחות. ^[1]

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אמרתי זאת] שדי בגילוי דעת בגט? מרב ששת למדתי כן:

דרב ששת אשקליה גיטא לההוא גברא [כפה אדם לגרש] בעל כרחו -

וקודם שנמסר הגט לאשה, אמר להו הבעל לסהדי [לעדים] שחתמו על הגט: הרי אני שמעתי, דהכי אמר לכו רב ששת: לבטיל גיטא [יתבטל הגט]! ובזה ששיקר לעדים, ואמר בשם רב ששת שהגט בטל, הרי גילה דעתו שרוצה הוא בביטול הגט.

ומשום גילוי דעת זה, אצרכיה רב ששת לבעל לכתוב גיטא אחרינא [גט חדש]; ^[2] הרי שמע מינה: "גילוי דעתא בגיטא מילתא הוא".

ואביי - הסובר גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא - אמר לך:

הרי אי אפשר לפרש את כוונת הבעל כפשוטה, שהרי וכי אטו רב ששת מבטל גיטא דאינשי אחריני הוי?! והלא רק הבעל יכול לבטל את גיטו.

אלא ודאי איהו עצמו בטלה בדבריו אלו, והאי דקאמר להו הכי - דבטל הגט - בשם רב ששת, משום דפנוי [אנשים המכים אותו], ^[3] כי שלוחי רב ששת היו חובטים בו וכופים אותו לגרש, ונתיירא לבטל את הגט מעצמו, ולכן תלה את דבריו בשם רב ששת.

והיות ויש כאן ביטול הגט מפורש, לכן הצריכו רב ששת לגט אחר, אבל "גילוי דעתא בגיטא" יש לומר שלאו מילתא היא.

ואמר אביי: מנא אמינא לה שגילוי דעת בגט אינו מועיל? ממעשה דרב יהודה למדתי כן.

דרב יהודה אשקליה גיטא [כפה לגרש] לחתניה דרב ירמיה ביראה [חתנו של האמורא רב ירמיה ביראה], והכריחו לומר לעדים: "כתבו ותנו גט לאשתי".

ואחר שנכתב הגט, ^[4] בטליה הבעל.

ושוב תנא רב יהודה ואשקליה [חזר וכפאו] לצוותם שוב לכתוב גט אחר, ושוב בטליה הבעל.

הדר תנא ואשקליה [שוב חזר רב יהודה וכפאו] על כרחיה פעם שלישית; ואמר להו רב יהודה לסהדי: אותיבו קרי באודנייכו [שימו באוזניכם חתיכת דלעת דקה], כדי שאם ירצה שוב לבטל, לא תשמעו את דבריו; ^[5] וכתובו ליה גט ותנו לאשתו.

ואסיק אביי לראייתו: ואי סלקא דעתך: "גלוי דעתא בגיטא מילתא היא", הלא אף אם לא ישמעו את דברי הבעל, מכל מקום הגט בטל. דהא חזו ליה העדים לבעל דקא רהיט אבתרייהו [רץ אחריהם], והרי הוא מגלה את דעתו בזה, שרוצה לבטל את הגט, ובהכרח שגילוי דעת בגט אינו כלום.

ורבא - הסובר: גילוי דעתא בגיטא מילתא היא - אמר לך:

אין משם ראיה, משום שבריצתו אחר העדים עדיין אין משום גילוי דעת לביטול, שהרי לא שמעו את דבריו, ויש להם לפרש, דהאי דקא רהיט בתרייהו [לכך רץ הוא אחריהם] משום דאמר להו: אשור הבו לה הייא, כי היכא דמשלם צערא דההוא גברא! [התחזקו ותנו לה מהר את הגט, כדי שיחלוף ממני מהר צער הגירושין].

ואמר אביי עוד: מנא אמינא לה ד"גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא" - מדברי שמואל למדתי כן.

דההוא גברא דנתן גט לאשתו, ואמר להו לעדים בשעת מסירת הגט:

"אי לא אתינא עד לסוף תלתין יומין, ליהוי גיטא"! והיינו, שהתנה את חלות הגירושין בכך, שלא יחזור לעיר זו עד לסוף יום השלשים מיום שיצא, ואם יחזור בתוך זמן זה יתבטלו הגירושין ^[6].

והלך משם, ואתא [בא לעירו] לקראת סוף הזמן האמור. והגיע עד העיר, אלא שלא היה יכול להכנס לתוכה, משום דפסקיה מברא [מעבר המים הפסיקו, שהיתה המעבורת מעברו השני של הנהר ולא היה יכול לעבור].

אמר להו ממקומו שמעבר לנהר, לאנשי העיר:

חזו דאתאי, חזו דאתאי [ראו שבאתי, ראו שבאתי]! ונתכוין לומר בזה: מאחר שבאתי אין הגירושין חלין, שהרי תנאי היה בגירושין שיחולו רק "אם לא באתי", והרי באתי ולא נתקיים התנאי.

ואמר שמואל: לא שמיה מתיא [אין זו ביאה לעיר], כלומר: אף שבאונס לא בא לעיר, אין זה חשוב כאילו בא; ואם כן נתקיים התנאי שאמר: "אם לא באתי", וחלו הגירושין בסוף יום השלשים.

ומכאן למד אביי ש"גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא":

שהרי היות והוא אמר: "אי לא אתינא ליהוי גיטא", ולא הוסיף "מעכשיו", אין הגירושין חלים אלא משעת קיום התנאי, ועד אז עדיין יכול הוא לבטלם. ^[7]

ואם היה סובר שמואל "גילוי דעתא בגיטא מילתא היא", היה לו לומר: היות ואמר הבעל קודם שחלו הגירושין "חזו דאתאי חזו דאתאי", הרי גילה דעתו שאינו חפץ בגירושין, והיה לגירושין להתבטל; ובהכרח שסובר שמואל: "גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא".

ורבא אמר לך: אין משם ראיה, שהרי לא היה שם גילוי דעת לביטול הגירושין. כי אטו התם - במה שאמר "חזו דאתאי" - וכי לבטולי גיטא בעי!? כלומר: וכי כוונתו היתה להפקיע את הגירושין על ידי שהוא מבטלם?

והלא התם, לקיומי תנאיה קא בעי, כלומר: רוצה הוא בביטול הגירושין מכח התנאי שהתנה בתחילה, כי היות ובא עד הנהר, הרי הוא סבור שלא נתקיים התנאי ובטלו הגירושין מאליהן. ובאמת לא כן הוא, דהא לא איקיים תנאיה [כלומר, לא התקיים כאן הדבר המבטל את הגירושין, דהיינו הביאה].

מעשה בההוא גברא דנתן גט לארוסתו, ואמר להו לעדים בשעת מסירתו:

הריני מגרש על מנת שאי לא נסיבנא עד סוף תלתין יומא, ליהוי גיטא [אם לא אשא את ארוסתי לאשה עד סוף שלשים יום, כי אז יחולו הגירושין]! אבל אם אשאנה לאשה בתוך הזמן הזה, אין זה גט!

כי מטו תלתין יומי [כאשר הגיע יום השלשים ועדיין לא עבר היום], שהוא הזמן הקבוע, שאם ינו נושאה ביום זה מתקיים הגט, אמר להו המגרש:

הא טרחנא [הרי טורח אני] בצרכי החופה, ואנוס אני מלישאנה.

ומבארת הגמרא, שודאי חלו הגירושין, כי למאי ניחוש לה לומר: שלא יהיו הגירושין חלין!?

אי משום אונסא, דקיימא לן בכל התורה "אונס רחמנא פטריה", ואף גירושין שנתקיימו על ידי תנאי שנתקיים באונס - אינם גירושין; זה אינו, שהרי קיימא לן: אין טענת אונס בגיטין. ^[8]

ואי משום שטען ואמר: הרי לא נתקיים התנאי כי "הא טרחנא", ויש בזה גלויי דעתא שרוצה הוא בביטול הגירושין שעדיין לא חלו עד לסוף שלשים יום -

הלוא דבר זה בפלוגתא דאביי ורבא הוא שנוי! ולאביי גילוי דעתא בגיטא, לאו מילתא הוא! והלכתא כוותיה דאביי כמבואר לקמן ^[9].

מעשה בההוא גברא דנתן גט לארוסתו, ואמר להו לעדים: אי לא נסיבנא לה עד לסוף ריש ירחא [ראש חודש] דאדר, ליהוי גיטא [אם לא אשאנה עד סוף ראש חודש אדר, יחולו הגירושין], ואם אשאנה עד זמן זה, לא יהא גט.

כי מטא ריש ירחא דאדר [כאשר הגיע ראש חודש אדר], ועדיין לא נשאה לאשה, אמר להו: אנא, הרי לריש ירחא דניסן אמרי [הרי ראש חודש ניסן אמרתי]! כלומר: לכן לא נשאתיה, כי חשבתי שהתניתי ראש חודש ניסן ולא אדר. ^[10]

ומבארת הגמרא, שאף במעשה זה ודאי חלו הגירושין בסוף היום, כי למאי ניחוש לה!?

אי משום שמחמת טעות לא נשאה, כי סבר שהזמן מסתיים בראש חודש ניסן, ונמצא שנתקיים תנאו מחמת אונס - הרי קיימא לן: אין טענת אונס בגיטין! ^[11] ומאחר וסוף סוף נתקיים התנאי, חלים הגירושין.

ואי משום גלויי דעתא, שבעצם טענתו שיש לגירושין להתבטל, הרי הוא מגלה דעתו שאינו חפץ בהם - הא בפלוגתא דאביי ורבא תליא, והרי הלכה כאביי.

שלש מחלוקות נאמרו בסוגיין:

א. מחלוקת רב נחמן ורב ששת [לעיל לב ב]: בפני כמה מבטל הבעל את הגט קודם תקנת רבן גמליאל הזקן, אם בפני שנים או בפני שלשה.

ב. מחלוקת רב נחמן עם רבי אבא ורבי יאשיה [לעיל לג ב]: האם הלכה כרבי בשתי המחלוקות שנחלק עם רבן שמעון בן גמליאל [בדין "בטלו מבוטל", ובדין "ביטול זה שלא בפני זה"], או שהלכה כרבי רק באחת מהן.

ג. מחלוקת אביי ורבא [כאן]: האם גילוי דעתא בגיטא, מילתא היא, או לא.

והגמרא פוסקת הלכה בכל אלו.

והלכתא כנחמן, שקודם התקנה היה מבטלו בפני שנים בלבד!

והלכתא כנחמן: דהלכה כרבי בשתיהן, גם במאי דקאמר: "בטלו מבוטל", וגם במאי דקאמר: "יכול לבטל זה שלא בפני זה"! ^[12]

אמר אביי מנא אמינא לה דרב יהודה אשקליה גיטא לחתניה דרב ירמיה ביראה בטליה תנא אשקליה על כרחיה ואמר להו לסהדי אותיבו קירא באודניכו ואי סלקא דעתיך גלוי מילתא בגיטא מילתא הוא הא קא רהיט אבתרייהו. תמיהא לי, ואפילו תימא דלאו מילתא היא אותיבו קורא באודנייכו מאי הוי הא מצי מבטל ליה באפי בי תרי או באפי בי תלתא, דרבי דאמר בטלו מבוטל, ושמא נאמר דרב יהודה בהא כרבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה וכחזרתו דרבי שחזר ועשה בההיא דשום הדיינין כרבן שמעון בן גמליאל ולא שני ליה לרב יהודה בין ממונא לאיסורא וכאינך אמוראי דלעיל דסבירא להו בחדא כרבן שמעון בן גמליאל, ואף על גב דרבא פסק משמיה דרב נחמן כרבי בשתיהן מכל מקום לענין גלויי מילתא שפיר שמעינן ליה מיניה דאי גלוי מילתא בגיטא מילתא היא בין לרבי בין לרבן שמעון בן גמליאל מבוטל דהא רהיט בתר סהדי גופייהו מבטל ליה קמייהו.

ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומי ליהוי גיטא כי מטא תלתין יומין אמר להו קא טרחנא. כלומר יגע אני ואיני יכול לישא. ורש"י ז"ל פירש טורח אני בצרכי חופה ואנוס אני. למאי ניחוש לה אי משום אונס אין אונס בגיטין ואי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא. וקיימא לן כאביי.
ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבי בשתיהן. והילכך העושה שליח הולכה לכתחילה לא יבטלנו משום תקנתו של רבן גמליאל, אבל אם בטלו מבוטל, והוא שבטלו בבית דין של שלשה, או אפילו בבית דין של שנים דקיימא לן כרב נחמן דאמר בפני שניים וכדמסיק תלמודא בהדיא והלכתא כרב נחמן ופירש רש"י ז"ל כרב נחמן דאמר לעיל בטלו בפני שנים הוי בטול, ועוד כרב נחמן דאמר הלכה כרבי בשתיהן. והאומר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפיל לכתחילה דאין כאן משום חשש ממזרין ולא משום תקנת עגונות דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. ומיהו אותם שנים שביטל בפניהם אינן יכולין לכתוב דלא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר צריכי בי עשרה למישלפיה.
ולענין גלוי דעתא בגיטא קיימא לן כאביי והיינו גימ"ל דיע"ל קג"ם וכדפסק תלמודא הכא בהדיא והלכתא כנחמני. וכדאמרינן בהני תרי עובדי דאי לא נסיבנא עד תלתין יומין. ואי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר. למאי ניחוש לה אי משום גלוי דעתא בגיטא פלוגתא דאביי ורבא הוא. כלומר וקיימא לן בהא כאביי.
ולענין טענת אונס קיימא לן דאין טענת אונס בגיטין וכדמשמע פשטא דעובדא דההוא דאתא וסקיה מברא ואמר להו חזי דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא. ואף על גב דדחינן להם התם בשמעתא קמייתא דכתובות ואמרינן אונסא דשכיח שאני התם לאו דוכתה וכיון דהכא דדוכתה היא לא פרישו לה הכי שמע מינה כפשטא מפרשינן לה ומשום דאין טענת אונס וכן כתב רבינו חננאל ז"ל לעיל בשילהי פרק כל הגט דהוא דוכתה דהאי עובדא. ועוד דבהני תרתי דאי לא נסיבנא עד תלתין יומין ואי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר מסקינן למאי ניחוש לה אי משום אונס אין אונס בגיטין. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל, ורבינו אלפאסי ז"ל כן פסק בפרק כל הגט בשמעתא דהמביא גט ממדינת הים וחלה.
ולענין מסירת מודעה גרסינן בערכין פרק האומר משקלי עלי בסופו (כא, ב) אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעה, פשיטא לא צריכא דעשויה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה למודעיה קא משמע לן. ואימא הכי נמי, אם כן ניתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטיל למודעיה קמא. וכתב הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ו, הי"ט) דמסירת המודעה הוא כגון שאומר לשנים כל גט שאכתוב לאשתי בבית דין או שיכתוב לי פלוני או כל גט שאכתוב לאשתי מכאן ועד יום פלוני הרי זה גט בטל, הרי זה בטל, וזה דבר ברור דאף על גב דשאר מסירת מודעא דזביני צריך לתלות מסירת מודעה בדבר ידוע והוא שיהא אותו דבר ואותו אונס ניכר לעדים שמסר בפניהם במסירת מודעה דגיטא לא צריך, וכדאמרינן בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ, ב) כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעהא היא, ואקשינן מודעא דמאן אילימא דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא היא ואפילו תלה מדעתו בדבר ונמצא שאותו דבר לא היה מעולם וכחש לעדים אפילו הכי הגט בטל שהרי מכיון שאמר שהוא אנוס ואיכא גלוי הדעת שהוא אנוס הרי הוא מתבטל והרי יש כאן גלוי הדעת דאם אינו אנוס בכך למה הוא מגרש אם אינו רוצה לגרש לא יגרש אלא ודאי אנוס הוא אלא שמתירא לגלות אונסו או שרוצה לכסותו ותולה אותו בדבר אחר ואם בטל המודעה הרי הגט כשר כדאיתא התם עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל למודעיה, ואם מסר מודעה על בטול המודעא ואחר כך ביטל את המודעא הרי הגט כשר דכמו שנתרצה בבטול המודעא כך הוא מתרצה בבטול מודעה דמודעא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו, הי"ט) אם אמר גט שאכתוב לפלונית אשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו הרי זה בטל, וכתב אחר כן ונתנו לה אף על פי שבטל המודעא קודם שיכתוב הגט הרי הגט בטל, אם כן מה תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלין והוא אומר הן ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא לבטלו. ואין המוסר מודעא ואין המבטל מודעא צריך קנין עד כאן. ולי נראה שאם מסירת מודעא על ביטול מודעא מבטלת ביטול מודעא גם כשיאמר לשון זה מה הואיל דדילמא אף הוא מוסר מודעא אף על ביטול כזה, ואם תאמר כיון שהוא מבטל עכשיו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל לכל מודעא שקדמה לו בלב שלם, אף אנו נאמר דאילו כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל עכשיו בלב שלם כל מודעא שמסר, אלא שהראשונים נוחי נפש הסכימו שביטול מודעא תועיל לכל מודעא שקדמה מההיא דערכין. ואני אומר להוציא מידי כל ספק שיבטל כל מודעא ועוד שיפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא לפניו. ואם תאמר ומה יועיל לגבי איסורא אם יעידו עדים כבר העידו, אני אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל כל מודעא לגמרי וכאותה שאמרו בפרק המגרש ליחוש שמא בא באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי. וליחוש שמא פייס באומר נאמנת עלי לומר שלא פייסתי, אלמא כל שהוא מאמינה אינו טורח לבוא ולא לפייס. וטעמא דמילתא דכיון שאינו יכול לקלקלה בבית דין אינו מצוי לקלקלה בידי שמים וכדאיתא בירושלמי בריש מכילתין, והכא נמי כיון שהוא פוסל עדיו ואינו יכול לקלקלה בבית דין אף הוא גומר בלבו ומבטל לכל מודעות שקדמו לו שאינו מצוי לקלקלה בידי שמים. כן נראה לי.

יתומים גדולים שרוצים לחלוק על אחיהם הקטנים בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובוררין להם חלק יפה ר"ל שאומרים לגדולים להשוות החלקים והם בוררים להם אחת מהן אי זו שירצו ואם הגדילו אין יכולין למחות ויש מפרשים שכל אחד מהם בורר חלק יפה כדי שמתוך כך יהיו החלקים שוים וכבר ביארנוה כהלכתה בשני של קדושין ולא באה בכאן אלא ללמד שאע"פ שלענין איסורין אין אומרין מה כח בית דין יפה בענין ממון מיהא אומרין כן ויש שואלים שהרי במסכת יבמות אמרו לענין חלוקת עבדים שבית דין חולקין אותם כדי שיאכלו בתרומה ואמרינן עלה דכולהו אית להו דרב נחמן אע"פ שיש בה איסור תרומה אלמא אף באיסורין אומרין כן ותירצו בה שמ"מ עיקר כונת הבית דין לחלוקה היא והאיסור מאיליו הוא בא:

מי ששלח גט לאשתו וגלה דעתו שאינו רוצה שיגרש בו הואיל ולא ביטל בפירוש אין גלוי הדעת כלום מעשה באחד ששלח גט לאשתו ומצאה שהיא עומדת בחדרי חדרים ואורגת וכשאמר לה הריני מוליך לך גיטיך אמרה לו זיל השתא ותא למחר ובין כך מצא הבעל את השליח וספר לו את המאורע ואמר לו ברוך הטוב והמטיב כלומר שנוח לי על שלא נתתו לה ואעפ"כ הוא נתנו לה והבעל רצה לערער מצד מה שאמר לשליח ואמרו חכמים ברוך הטוב והמטיב ולא בטיל גיטא כלומר שאין גלוי הדעת כלום ומכל מקום כל שמתירא בבטולו ואומר להם בשם חכם שאותו הגט בטל אין זה גלוי הדעת אלא בטול גמור כמו שביארנו בההוא דאמר להו לסהדי אמר לכו רב ששת ליבטיל גיטא וכן כל כיוצא בזה הא גלוי הדעת אינו כלום אפי' היה רדוף אחר העדים או השליח לבטלו והעדים או השליח מרגישים בכך ובורחים ממנו או משתדלים באי זה צד שלא ישמעו בבטולו והגיע הגט לידה בין כך הרי זה גט מעשה באחד שהיו כופין אותו להוציא ובטל את הגט חזרו וכפוהו ובטלו וכן הרבה פעמים חזרו וכפוהו ואמרו לעדים אותיבו קרי באונייכו כלומר חתכת דלעת שלא ישמעו בבטולו:

מי שנתן גט לאשתו לזמן ר"ל אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש תהא מגורשת בו ולא אמר לה מעכשו שנמצא שבתוך הזמן יכול לבטל את הגט כמו שכתבנו ולא ביטלו אלא שבא בתוך הזמן והיה סבור ליכנס והנהר מעכבו והוא צועק ואומר חזו דאתאי כלומר ואונס מעכבני ומתוך כך עבר הזמן ולא בא הרי זה גט שאין טענת אונס בגיטין וגלוי הדעת שגלה בדעתו שאינו רוצה בגט אינו כלום דגלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא הא אם בטלו בפי' אין ספק שהוא מבוטל ומעשה שהוזכר כאן חזו דאתאי וכו' יכול היה לבטלו אלא שהיה סבור ששמה ביאה הא מכל מקום אם אמר מעכשו כל שלא בא בתוך זמנו אף בטולו אינו בטול כמו שביארנו למעלה:

מעשה היה באחד שנתן גט לארוסתו ואמר לה אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטו תלתין אמר בסעודה קא טרחנא כלומר ואנוס אני וגמרו את הדין שהיא מגורשת שאם משום אונס אין טענת אונס בגיטין ואי משום גלוי דעתא הא לאו מילתא היא ומכל מקום אלו רצה לבטלו רשאי היה לבטלו הואיל ואין שם מעכשו כמו שביארנו אלא שהיה סבור שאינו צריך וכן מעשה באחד שנתן גט לארוסתו ואמר לה אי לא נסיבנא לריש ירחא דאדר ליהוי גיטא ואמר להו אנא ריש ירחא דניסן אמרי ודנו בה שאין דבריו כלום והרי היא מגורשת על הדרך שביארנו:

יש מי שסובר שכל שהגיע הגט לידה אפי' לזמן ואף בלא מעכשו אינו יכול לבטלו וכפשוטן של שמועות ר"ל דאמר חזו דאתאי כלומר ואנוס אני ואלו היה בטולו בטול ודאי היה מבטלו וכבר האריכו גדולי הדורות בסברא זו בחבוריהם אלא שאף הם נסכמים שבטולו בטול וכן הדבר בלא שום פקפוק:

התם ממונא הכא איסורא פי' בממונא הפקר ב"ד היה הפקר אבל איסור א"א משום מה כח ב"ד יפה לא אפקעו קידושיו. גידול בר עילאי שדר לה גיטא לדביתהו אתא שליח אשכחה דקיתבה ונוולה. פי' היתה אורגת והראה לה גיטא ולא נתנו לה ואמר לה הא גיטך אמרה ליה זיל השתא (ברי) [מיהא] אתא לגביה בעל א"ל ברוך הטוב והמטיב אביי אמר ברוך הטוב והמטיב ולא בטיל גיטא ורבא אמר ברוך הטוב והמטיב ובטיל גיטא במאי קמיפלגי בגלויי דעתא בגיטא קמיפלגי אביי סבר גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ורבא סבר גלויי דעתא בגיטא מילתא היא פי' המבטל שליחות הגט צריך שיבטל בפיו ואם היה לבו שלם לבטל ולא הוציא מפיו אינו כלום דדברים שבלב אינן דברים הילכך כל זמן שלא הוציא מפיו הביטול אע"ג שגילה דעתו לא הוי כלום ורבא סבר אע"ג דקי"ל דדברים שבלב אינן דברים היכא דאיכא גלויי דעתא כאילו גילה בפיו דמי אמר רבא מנא אמינא לה דרב ששת אשקליה גיטא לההוא גברא בעל כרחיה אמר להו לשהדי אמר לכו רב ששת ליבטיל גיטא ואצרכיה רב ששת גיטא אחרינא:

ואביי אטו רב ששת מבטל גיטא דאינשי הוא ההוא איהו בטליה וההוא דאמר להו הכי משום דמחמת דפנוי הוא דקמירתת. אמר אביי מנא אמינא לה דרב יהודה אשקליה גיטא לחתניה דרב ירמיה ביראה. פי' בעל כרחיה. ובטליה. הדור אשקליה ובטליה ואמר להו לשהדי איתיבו קירי באודנייכו כי היכי דלא תשמעון מיליה וכתבו ליה ואי ס"ד גלויי דעתא בגיטא מילתא היא הא קא חזו ליה דקא רהיט בתרייהו וק' לי טובא דאפילו לאביי דאמר גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא היכא דבטלו מפיו מי לא בטיל והיכי אמר דליתבי קירא באזנייהו (דלא לאשמועי') [שלא ישמעו ביטולו] אטו בשמיעת העדים תליא מילתא אי בטליה מי לא בטיל ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ועדים אינן אלא לברר העדות שבטלו אבל שלא יתקיים הבטול בלא עדים שאלו שניהם מודים הבעל והאשה מי לא בטיל וי"ל לפי הדחק שהביטול בלי עדים אינו מועיל ואע"פ ששניהם מודים. ומתני' דתנן הגיע השליח וקדם אצל אשתו כולה בעדים קמיירי ומ"ה אמר להם שיסתמו אזניהם שלא ישמעו בטולו ויהיה בטול בלא עדים ולא יועיל כלום ואע"פ שרואים גילוי דעתו שרץ אחריהם כדי לבטלו גלויי דעתא לאו מילתא הוא והנכון בעיני לומר דרב יהודה ס"ל דהלכה כרשב"ג ולית ליה דרב נחמן ומסיק תלמודא והלכתא כרב נחמן דאמר לעיל בטול הגט בשני עדים והלכתא כרב נחמן דאמר הלכה כר' בשתיהן והלכתא כנחמני הוא אביי דאמר גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא וזו היא א' מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי:

ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא פי' ארוסתו היתה ונתן לה גט והתנה עמה שאם לא יכנסנה לחופה עד ל' יום יהא גט כי מטי יום תלתין אמר להו קטרחנא פי' בצרכי הסעודה אני טורח ומכין אמרי למאי ניחוש לה אי משום אונסא שיאמר אנוס אני ואיני מוצא צרכי סעודה קי"ל בשמעתא קמייתא דכתובות אין אונס בגיטין ואי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא הוא וקי"ל כאביי:

ההוא דאמר להו אי לא (יהיבנא) [נסיבנא] מהכא לריש ירחא דאדר ליהוי גיטא כי מטא רישא ירחא דאדר אמר אנא ריש ירחא דניסן אמרי למאי ניחוש לה אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא הלכה כאביי מהכא מוכח דקים ליה לתלמודא דאין טענת אונס בגיטין:

בד"ה בית דין מעמידין כו' וכ"ש אם נפרש דמכרן קיים ומחזיר אונאה כו' עכ"ל ר"ל בפחות משתות ועיין על פי' זה בפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף ק) בתוס' בד"ה אמר רבא אמר רב נחמן שליח כדיינים כו' וק"ל:

בד"ה התם ממונא כו' אע"ג דרבי גופיה לא מפליג בין איסורא לממונא כו' עכ"ל הלשון והמובן מגומגם דמלת גופיה אין לו מקום דלא הוה להו למימר אלא דרבי לא מפליג כו' גם מה שפירש מהרש"ל בדברי התוס' דר"ל אע"ג דרבי גופיה לא מפליג דלא מצינו בשום מקום דרבי מחלק בין ממון לאיסור כו' ואם כן נימא מאחר שחזר בו כו' הוא הדין חזר נמי גבי בטלו כו' עיין שם דברים דחוקים הם דהא רב נחמן נמי לא מצינו לו בשום מקום דמחלק בין איסורא לממונא אלא דתלמודא מחלק אליביה מכח קושיא דרב נחמן אדרב נחמן הכי נמי נימא אליבא דרבי מכח קושיא דחזר התם ולא מצינו דחזר מביטלו מבוטל כפי סברת רב נחמן דלית לן למימר מדחזר התם חזר נמי הכא וכמ"ש בסוף דהיה יכול להקשות והא רבי גופיה הדר ביה כו' אבל לפי ספרים המדויקים בדברי התוספות דכצ"ל אע"ג דרב נחמן גופיה לא מפליג כו' מכל מקום רב נחמן מפליג אליבא דרבי כו' הלשון מדוקדק ומצינו בהדיא דרב נחמן גופיה לא מפליג בין איסורא לממונא דהא פסק התם הלכה כחכמים והכי נמי הכא פסק כרבי בשתיהן ולא מחלק בין איסורא לממונא היכא דטעו כי התם דהלכה כחכמים אלא דהכא מחלק בין איסורא לממונא דלא טעו אבל אליביה (ו) דרבי ע"כ מפליג רב נחמן דהא התם חזר רבי ועשה כרבן שמעון בן גמליאל והכא לא חזר רבי אליביה דרב נחמן מדפסיק כוותיה ומה שכתב מהרש"ל על זה ולא נהירא כו' דא"כ ידעי הסוגיא שפסק התם כחכמים והיינו משום דטעו כו' ע"ש דבר תמוה הוא היאך לא ידעי הסוגיא דהתם שהרי כתבו הכא בין איסורא לממונא דטעו כו' והיינו לפי סוגיא דהתם דמחלק רב נחמן בין ממונא דטעו לממונא דלא טעו אבל גבי רבי לא מצינו בהדיא דמחלק בזה ולא הוה ליה להזכיר אליבא דרבי דטעו אי לאו סוגיא דהתם דמחלק ביה רב נתמן גם מה שהקשה בזה מאחר שרב נחמן לא סבירא ליה לחלק כו' מנליה שרבי מפליג כו' תקשה ליה לדידיה דהאי תירוצא ע"כ ליתא דהא רב נחמן גופיה ע"כ דלא מחלק דפסק התם כחכמים והכא פסק כרבי אבל אין כאן מקום קושיא להאי תירוצא כיון דלא מצינו בהדיא שחזר אלא התם אין לנו לומר כן דחזר נמי הכא כיון דאיכא למימר דלא חזר אלא דרבי מחלק אפילו בין איסורא לממונא דטעו גם מה שכתב דריהטא דלישנא כו' לא יתחוור אלא כמו שפירשתי עכ"ל לא ידענא למה דאדרבה לשון התוספות לא משמע כן וכמ"ש ואין להאריך בדחוקיו ודו"ק:

תוס' בד"ה יתומין כו' דאמרי' זכרים יאכלו כו' כצ"ל. ונ"ב פי' לאפוקי כולן בנות אין כאן תקנה דשמא ימצא העובר זכר ויטול הכל והוא פוסל ואינו מאכיל וק"ל:

בד"ה ב"ד מעמידין כו' ועוד ה"מ שיש שדות כו'. נ"ב פי' ולא שיסלק בממון על ידי גוד או אגוד וק"ל:

בא"ד בתחלה כשתלקו השנים בלעדיו כו' כצ"ל:

בד"ה התם כו' אף ע"ג דרבי גופיה לא מפליג כו'. נ"ב הכי פי' אע"ג דלא מצינו בשום דוכתא שרבי מחלק בין ממון לאיסור לענין מה כח ב"ד יפה וא"כ נימא מאחר שחזר בו גבי שומת ב"ד ה"ה חזר נמי גבי בטלו כו' מ"מ רב נחמן מפליג אליבא דרבי וס"ל דאפי' רבי חזר בו בממונא לומר דאמרינן א"כ מה כח ב"ד יפה אפילו היכא שטעו מ"מ באיסורא לא אמרי' הכי ומש"ה שפיר פסק הלכה כרבי ויש רוצים להגיה במקום רבי רב נחמן וה"ק ואע"ג דרב נחמן גופיה לא מפליג בין איסורא לממונא ופי' כמו שפוסק באיסורא הלכה כרבי דלא אמרי' מה כח בית דין יפה ה"נ לא אמרי' בממונא שטעו מה כח בית דין יפה והיינו שפסק שם כחכמים וכמ"ש התוס' לקמן מ"מ רב נחמן אליבא דרבי מפליג וס"ל אף ע"פ שחזר בו בדיני ממון ואומר מה כח בית דין יפה אפילו במקום שטעו מ"מ באיסורא לא חזר והני דלעיל לא ס"ל כוותיה ואומרים ששוים הם ולא נהירא כלל חדא דאם כן ידעו הסוגיא שפסק התם כחכמים והיינו משום דטעו אם כן כל הסוגיא שמביאין אחר ועוד י"ל כו' לא הוה צריך הלא כבר ידעי כל החלוקים אלא שבתחלה בא לומר שאף רב נחמן ם"ל כרבי גבי ביטול אפילו אחר שחזר בו גבי שומת הדיינים מ"מ גבי ביטול לא חזר בו ובי"ל השני ס"ל דרבי שפיר חזר בו אלא שהוא פסק כחכמים וכרבי קודם שחזר בו ודי בכך וכל האריכות שכתבו אח"כ מסוגיא דכתובות כולו יתור הוא ועוד מאחר שרב נחמן לא ס"ל לחלק בין ממונא שטעה לאיסורא מנא ליה שר' מפליג ביניהם שמא כשחזר בו בממונא שטעו חזר נמי מאיסורא גבי ביטלו ועוד מנ"ל דרב נחמן לא מפליג בין איסורא לממונא שמא אף הוא מפליג וס"ל דאיסורא עדיף טפי מממונא אפי' אי הוה אמרינן אף בממונא שטעו מה כח בית דין יפה מ"מ באיסורא לא הוה אמרינן ומש"ה כשחזר בו רבי בממונא לומר מה כח ב"ד יפה באיסורא לא הדר אלא שרב נחמן ס"ל דאף בממונא שטעו לא אמרי' כח ב"ד כחכמים ולפי מה שפירשתי הכל מתיישב שפיר גם ריהטא דלישנא למעיין בו לא יתחוור אלא לפי מה שפירשתי. (עיין במהרש"א):

גמ' הא חזו ליה דקא רהיט כו'. ולא דדייק ממתני' משהגיע גט לידה כו' לא צריכא דמיהדר עליה כו' וכדלעיל דלעיל ליכא הוכחה כלל [דכוונתו] לבטולי יותר מאשור הב לה משא"כ כאן דביטלו מקודם פעמים ושלש:

בתוס' בד"ה התם ממונא כו' אע"ג דר"נ גופיה לא מפליג וכו'. כנ"ל הגירסא נכונה. וכ"ה בגמרות ישנות ור"ל דר"נ פסיק בממונא דטעו כחכמים ובאיסורא נמי ס"ל דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה דהיינו משוה להדדי איסורא וממונא דטעו ובשמעתין דמחלק בין איסורא לממונא [היינו] דלא טעו מ"מ מחלק ר"נ אליבא דרבי אפילו בין איסורא לממונא דטעו בממונא דטעו חזר רבי וס"ל מה כח ב"ד יפה ואם משוה ממונא דטעו ואיסורא א"# חזר כאן נמי בבטלו מבוטל והיאך פסק ר"נ כרבי אלא ר"נ מחלק אליבא דרבי דאף דס"ל לרבי בממונא דטעו מה כח ב"ד יפה מ"מ באיסורא לא חזר. אבל הני דלעיל משוו דכי היכי דחזר רבי וס"ל בממונא דטעו מה כח ב"ד יפה ה"נ באיסורא כי היכי דלר"נ בשניהם לא אמרינן מה כח ב"ד יפה ודו"ק:

גמרא ואצרכי' ר"ש גיטא אחרינא. כצ"ל וכמו שהוא בפרש"י:

בסה"ע א"ל אנא לריש ירחא דניסן אמרי כו' אי משום אונס כו'. מדלא מפרש הש"ס מהו האונס. נראה דזה גופא מה שהיה סבור דאמר לניסן הוה אונסי':

רש"י ד"ה ובוררין להן. חלק יפה לתינוק שלו. כצ"ל וכ"ה לשונו בכתובות:

רש"י ד"ה ונוולא. אורגת. וחבירו בב"ב (יג ב):

תד"ה ב"ד. משום דלא מסתברא כו' טעות דפחות משתות דמודה שמואל ויש ליפות בכך כח ב"ד כו'. לכאורה זה מוכח מהא דשומת הדיינין דאפי' לת"ק בפחות משתות מכרן קיים. ותימה על התוס' שם גופיה בד"ה ובוררין שכתבו דה"נ המ"ל כשטעו בפחות משתות. וי"ל:

תד"ה ואי. היינו לסברת אביי כו'. ולעד"נ מדלא מסיים בזה והלכה כאביי. ע"כ ר"ל דלתרווייהו אין ביטול בכאן. לאביי משום דג"ד לאו מילתא היא. ולרבא משום דאין זה ג"ד. ואנכי מסתפק בהא דפסקינן כאביי אולי הוא רק בגילוי דעתא בגיטא דלאו מילתא היא. אבל במאי דפליגי מה נקרא ג"ד כגון דרהיט בתרייהו וחזו דאתאי דלאביי הוה ג"ד ולרבא לא אפשר דהלכה כרבא ונ"מ במקום דמהני ג"ד עי' לשון התוס' לקמן (ר"ד מו). וכ"מ מלשון ג"ד בגיטא דמשמע דיש דברים דמהני בהו ג"ד. אבל מדקאמר סתם והלכה כנחמני משמע קצת דבכ"ד בזה הל' כוותיה:

גמ' לחתני' דרב ירמיה כצ"ל. ונ"ב לקמן (דף לה א') מוכח דתלמידי' דר״י הוה:

תוס' ד"ה התם ממונא וכו'. ואע"ג דרבי גופיה כצ"ל ומה שנדפס על הגליון ס"א רב נחמן נמחק:

והלכתא כנחמן. והלכתא כנחמן. ע' רש"י. ולכאורה קשה דאם יאמר רק הלכתא כנחמן דבפני ב' ממילא יהא מוכח דבטלו מבוטל ואיכא נ"מ דב' הוי ב"ד דביטלו שלא בב"ד גם לר' אינו מבוטל וכמ"ש תוס' לעיל דאל"כ דביטלו אינו מבוטל ממילא ל"ש הלכתא כנחמן דבפני ב' דהא ליכא נ"מ כיון דממילא בביטלו שלא בפניו אינו מבוטל. וכמדומה לי שהקשה כן בס' שער המלך. ונלענ"ד בפשוטו דהא י"ל דלענין בטלו מבוטל ליכא הלכה ברורה אי כר' אי כרשב"ג ומש"ה פסק הלכתא כנחמן דבפני ב' דאיכא נ"מ דבבטלו שלא בב"ד בודאי אינו מבוטל. ובבטלו בפני ב"ד ושלא בפניו הוי ספק אם בטלו מבוטל או לא לזה צריך לקבוע הלכתא כנחמן ג"כ לענין זה דבטלו מבוטל. ואולם לפ"ז דצדדו תוס' בריש פירקין דלר' בבטלו שלא בב"ד דאינו מבוטל הוא רק לחומרא אבל לא לקולא, א"כ אם איתא דבדינא דבטלו מבוטל הוי ספק אין נ"מ בדינא דבפני ב' דהוי בפני ב"ד ושלא בפניו הוי ספק ויש לה חומרא דמגורשת ואינה מגורשת וזה גם בבטלו שלא בב"ד רק לחומרא אינה מגורשת:

ב"ד מעמידין להם אפוטרופס וכו' יש כאן ג' שיטות. יש גורסים אפוטרופס לשון יחיד ובורר להן ג"כ לשון יחיד שמעמידין רק אפוטרופס א' לכמה יתומים ויש לו כח לברור ליתום זה שדה זו ולזה זו. והנה הוא רק ממונה מב"ד וככח כחם של ב"ד ואפ"ה כחו יפה ואפילו לשנות בין הבנים לזה כך ולזה חלק זה. וגירסת ר"ח אפוטרופס לשון יחיד ובוררים לשון רבים שהב"ד הם הבוררים ומחלקין ביניהם ואפוטרופס א' שומר מה שבררו ב"ד וא"כ אין כאן כח כחם אלא כח ב"ד עצמם. וי"ג אפוטרופסי' לשון רבים ובוררים לשון רבים שממנים אפוטרופי' כמספר היתומים והיו הבוררים בכח כח של ב"ד אבל עכ"פ כל א' עומד על ימין יתום שממונה הוא עליו ומפקח על עסקיו:

התם ממונא הכא איסורא עיין תוס'. ונ"ל מ"מ כיון שהוצרך ר"נ לומר הכא הלכה כרבי בטלו מבוטל ולא אמרינן כח ב"ד יפה וגם התם הלכה כחכמים בשום היתומים בממון שטעו. דעכ"פ הפרש יש ביניהם דסד"א בשטעו אין כחם יפה משא"כ בבטלו שלא טעו ואדרבא שם הבעל מסכים עם הפקרם שהרי אומר כדת משה וישראל וכאומר ע"מ שירצה אבא. ואי אשמעי' הכא ה"א באיסורא לא שייך כ"כ כח ב"ד ומכש"כ להפקיר ביאתו וזרועו משא"כ בממון אפי' טעו קמ"ל דשקולים הם:

אמר ברוך הטוב ומטיב. מזה הלשון מבואר הטוב לו ומטיב לאחריני ש"מ דלא לצעורי נתכוון אלא טוב הי' לה שלא תתגרש ואפ"ה אמר אביי גילוי דעתא לאו מילתא היא ומדאיית רבא מרב ששת דאשקלי' לההוא גברא ש"מ אפי' היכי דשייך לצעורי מ"מ סבר רבא מילתא היא. וצ"ל דפליגי אי גילוי דעת דומה למחשבה בעלמא ולא אתי מחשבה ומבטל דיבור או דילמא גילוי דעת שע"י מעשה או דיבור כדיבור דמי ומבטל דיבור. מיהו לפי מ"ש לעיל דלפי משמעות תוס' רפ"ג דקדושין משמע מבטל בפני השליח לאו מתורת ביטול אתי עלה אלא מתורת חזרה שחזר בו ולא עדיף שליח מבע"ד בעצמו א"כ לא א"ש ויבואר לקמן אי"ה. ולא תיקשי לרבא דס"ל גילוי דעת מהני בגט א"כ במשנתינו שלח אחריו שליח דקמ"ל דסד"א לא עדיף שליח בתרא משליח קמא תיפוק לי' מיד שאמר הבעל לשליח בתרא שהוא שולחו לבטל הגט הרי גילה דעתו לבטל הגט וכבר נתבטל מהבעל עצמו והאריך בזה בפלפול של חידוד בס' דורש לציון דרוש י"ג. ומ"ש שם דלרבינו פרץ שבתשו' הר"ן סי' מ"ג א"ש דס"ל יכול לבטל מודעת דלהבא לומר כל מה שארצה לבטל יהיה בטל ולפ"ז משכחת ליה דקיבל עליו שלא לבטל עד אחר שלשים ושלח שליח אחר המגיע לשליח הראשון אחר שלשים וגילוי דעת שלו הי' בתוך שלשים אלא שחזר והקשה הא רבא ס"ל בנזיר י"ב לא מצי אינש משוי שליח אלא במאי דעביד השתא א"כ אי איירי כנ"ל א"כ לא מצי משוי שליח כיון דהוא לא מצי עביד השתא והדרא קושי' לדוכתא ע"ש. ואיידי דחריפתא וכו' מי לא משכחת לי' שקיבל על עצמו וביטל כל מה שיבטל שלא בפניו אבל בפניו יבטל וא"כ עושה שליח לבטל בפניו וגילוי דעת שלו לא מהני כיון שאינו בפניו. אך איך ישען על דבר ר' פרץ שכ' לו הר"ן פה קדוש לא אמר דבר זה להלכה איך אפשר לבטל מודעת דלהבא הא כל עיקור ביטול מודעת דלשעבר הוא משום דאתי דיבור אחרון ומבטל דיבור ראשון וא"כ אי מבטל כל מה שעתיד לבטל הרי אתי דיבור אחר מה שחוזר ומבטל ונתבטל דיבור ראשון שקיבל שלא לבטל. ומוכיח זה מדהוצרך להושיב קירא באודני' ולא אשקלי' לבטל אלהבא אע"כ א"א וכן הלכה רווחת. ולא ידעתי מאי קא קשי' לי' לרבא ממתני' הא מכיון ששולח שליח לבטל הרי אדרבא איכא גילוי דעת בהיפוך שאינו רוצה שיתבטל עכשיו ושלא בפניו דא"כ לא הוה שולח שליח לבטל אלא להודיעו שכבר ביטלו ולא צריך למנות שליח בפני שנים שיבטלו בפני השליח אלא קוף בעלמא להודיעו שכבר ביטלו שלא בפניו אע"כ גילה דעתו שאינו רוצה שיתבטל שלא בפניו לעבור על תקנת ר"ג אלא לא יתבטל עד שיגיע בפני השליח הראשון ועדיף מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ כיון דנפיל עליו גילה דעתו דבנפילה ניחא ליה דלקני ולא בד"א והכי עדיף טפי. ומצאתי שגם בס' תורת גיטין סי' קמ"א פשיטא לי' כמו שכתבתי ודברי דורש ציון דברי חדודא הם:

דרב ששת אשקלי' וכו' כתב בס' התרומה הל' גיטין ומייתי לי' גם במרדכי בפרקין מ"ט לא אשקלי' רב ששת קודם נתינה שיבטל כל הביטולים שביטל בין כתיבה לנתינה ועכצ"ל רב ששת לטעמי' דס"ל אינו חוזר ומגרש בו ונתבטל הגט וס"ל גט שנתבטל א"א לחזור ולתקנו ולגרש בו. א"כ איך מצאנו ידינו דהרי אנו חוששין להך גירסא דגס לר"נ אי מבטל הגט בפירוש אינו חוזר ומגרש בו א"כ מה אנו מועילים במה שמבטלין מודעא קודם נתינת הגט עכ"פ ניחוש שמא ביטל גם הגט עצמו. ותי' נהי דמוכח אם בטל הגט בעצמו לפני הכותב והחותמים לעצמם שוב אין לו תיקון מ"מ אם מבטלו שלא בפניהם נהי שהוא בטל מ"מ יכול לחזור ולתקנו אם מבטל אותו הביטול. ויען שהדברים שם מגומגמים קצת ע"כ כתבתים אלא דמייתי לזה ראיה מרבי דאמר לא נתבטלו כולם אותה ראי' אין לו מובן כמ"ש מהר"ם מטוקטין בגליון מרדכי ע"ש ונדחקתי קצת ואין נראה בעיני:

אותיבו קירא באזניכו. הקשה רשב"א אכתי יבטל שלא בפניו אע"כ כרשב"ג ס"ל. ולולי דבריו ה"א בהיפוך ע"כ כרבי ס"ל דמדאמר רבא אשור הב ליה כי היכי דמשלם צערא דהאי גברא וקשה מה צער היה לו מכיון שאמר כתבו ותנו שוב למה יצערוהו ומה ירויח אי אשור הב או יתנו זמן מה אח"כ אע"כ כרבי ס"ל והי' ירא שיבטל בחוץ והי' אסור עמם ולא הניחוהו לצאת לחוץ ואמר אשור הב להו כי היכי דמשלם צערא וכו':

אין אונס בגיטין זה א' מראיותיו של הרי"ף דקי"ל הכי אין אונס משום צניעות ופריצות כדמפרש שם בכתובות ואפקועינהי רבנן לקידושין מיניה אע"ג דהכא לא קיי"ל אפקועינהי רבנן לקידושין מיניה צ"ל התם משום צניעות ופריצות איכא חששא טפי. וראיתי ר' שמחה במרדכי דפרקין מפרש ע"ד הירושלמי משום ממזרות שמא יבטל טרם בא לידה והיא תאמר שביטלו אחר שבא לידה ואיכא ממזרות והיינו כעין פריצות דהתם ומשום עיגונא שמא יבטל לאחר שבא לידה והיא תחשוב שביטול קודם ותתעגן ותיתיב והיינו צניעות דהתם ואם כן ב' הגזירות שוות וכיון דבשמעתין שהוא פעל עולה שעבר על תיקון ר"ג אפ"ה לא הפקיעו קידושיו מכ"ש התם וצ"ע קצת:

והלכתא כנחמן וכו' סימן הוא לתלמידים ג' נחמן דאיתמרא אהדדי ומה שפירש"י בנחמני עיין בס' יוחסין בשם אביי שכתב בהיפוך שמו הי' נחמני כשם אביו של רבה ולא רצה לקרותו בשמו שהוא כשם אביו ע"כ הסיב שמו אביי לשון אב ששמו כשם אביו. ואביי ר"ת אשר בך ירוחם יתום ע"ש:

כנחמן כנחמן וכנחמני. ר"ח פי' דלאו ר"נ דמבטלו בפני ב' דכיון דקיי"ל כר' בטלו מבוטל מאי נ"מ בפני כמה מבטלו ולא ס"ל כתוס' דרבי מודה במבטלו פחות משנים. אלא הלכתא כר"נ דהגדילו אין יכולין למחות משום מה כח ב"ד יפה בממונא. ולדבריו יש להמשיך הא דנחמן נחמן ונחמני. דהא דס"ל לאביי גילוי דעת בגיטין לאו מילתא היא צריך טעם ומה שרציתי לומר לעיל דלא אתי מחשבה ומבטל דיבור. הא א"ש לפי מה שכ' תוס' בשמעתין דגם במבטל בפניו בעי בפני ב' ש"מ מטעם ביטול אתי עלה י"ל לא אתי מחשבה ומבטל דיבור אבל לפי מ"ש תוס' בקדושין נ"ט ע"ב ד"ה לא קידשה וכו' משמע בפניו לא בעי ביטול אלא כיון שהבע"ד בעצמו מגלה דעתו להשליח עצמו שחוזר מדעתו לא עדיף שליח מבע"ד עצמו ואלו הי' הוא עצמו מוליך גטו לאשתו ונשתנה דעתו באמצע הדרך והרי השליח הזה כמותו וכבר הארכתי בזה לעיל. וא"כ בעי טעמא אם מגלה דעתו לשלוחו אפילו בהרכנת ראשו שחוזר בו ואינו רוצה תו לגרש אמאי לא יועיל והרי כתבתי דמטעם זה פשוט להר"ן בתשובה ססי' מ"ג דיכול לבטל ע"י כתב אע"ג לכמה פוסקים כתיבה לא כדיבור מ"מ הכא מהני כיון דמגלה דעתו שחוזר בו לא עדיף שליח מבע"ד עצמו וא"כ צריך טעם. אמנם מסברא ראוי הי' דלא למיזל בתר גילוי דעת דמי לנו גילוי דעת יותר מההיא דרהיט ואזיל והרי קמן אלו הי' אביי ס"ל גילוי מילתא היא הי' דן את זאת לגילוי דעת והרי קמן דרבא אמר דלאו מילתא דדילמא הי' כוונתו אשור הב לה כי היכי דמשלם צערא דהאי גברא וא"כ איזה הוא גילוי דעת שנוכל לומר עליו שנסמוך בברור שזו הוא כוונתו. ואע"ג דלא מצינו דנמנו ב"ד של חכמים ותיקנו גילוי דעת לאו מילתא מ"מ מסברא ומדעת ישרה היא דלא לבטל גיטא אלא בדבור מפורש הנכנס לאוזן השומעים ואפי' לא יהי' דעת המבטל הזה מ"מ הוה בכלל כדת משה וישראל שלא יתבטל הגט ולא השליחות אלא בדיבור מפורש ולא בשום גילוי דעת. ואע"ג דמבטלו שלא בפניו קיי"ל בטלו מבוטל ולא מהני מה דאמר כדת משה וישראל התם בשעת קדושין אמר כדמו"י לא נימא עקרוהו רבנן לקידושין מיני' ע"י ביטול שלאחר זמן. ובמ"ש בשעת גרושין כדמו"י נמי אין בכלל זה שלא יבטל שלא בפניו דאין זה מסברא ושכל הישר אלא מתיקון חכמים וכיון דלא אמרינן באיסורא כח ב"ד יפה א"א להכריחו על זה שיהי' כוונתו ע"ד כך אבל הכא עדיף טפי מסברא וכנ"ל. והשתא לפ"ז אמר הלכתא כנחמן דבטלו מבוטל אע"ג דאיכא תרתי כח ב"ד וגם כדמו"י מ"מ לא מהני אלא ביטולו ביטול. והלכה כנחמן דאפי' בכח ב"ד יפה לחוד בלי כדמו"י נמי אין יכולין למחות משום דבממונא סגי בכח ב"ד לחוד והלכה כנחמני דסגי בכדמו"י לחוד אפי' בלא כח ב"ד דהרי לא נמנו ב"ד על כך לא מהני גילוי דעת כנלע"ד:

ולתשלום הענין השייך לשליחות הגט אעתיק פה מ"ש אצלי בגליון ש"ס נזיר י"ב ע"א תוס' ד"ה מ"ט וכו' וא"ת והא מעשים בכל יום וכו' כיון דמחוסר מעשה לבוא עלי' וכו'. וכתבתי שם על הגליון וז"ל פי' כיון דהיבמה אינה בת גירושין אע"ג דיכול לבוא עלי' להביאה לידי כך מ"מ זה לא מיקרי בידו לעשות עכשיו כיון שמחדש ענין חדש וכן נמי מה שבידו להביא הקמח שאינו טבול לחלה ויכול ללוש ולהביאו לידי טבל טבול לחלה דהוה פנים חדשות לגמרי זהו לא מקרי עכשיו בידו לולי שיכול להביא עיסה מגולגלת שכבר חייב בחלה ולהפריש על הקמח לכשיעשה עיסה דלענין דבר שלא בא לעולם הוה כבא לעולם. אבל לענין שיכול לעשות שליח למה שעכשיו בידו לא נקרא הקמח בידו כיון שחיוב טבל פנים חדשות הוא ואין זה ענין ודמיון לשליח הולכה לגט אשה שממנין אותו קודם כתיבת הגט כיון שבידו לכתוב הגט ולא יתחדש ענין שום דבר מקרי שפיר עכשיו מצי עביד ומשוי שליח וכבר שגו בזה בס' דורש לציון דרוש י"ג ובהג"ה שם. ודע עוד דלא נתלבטו התוס' אעשיית שליח להקדיש החלה שיפריש מהקמח לכשיעשה עיסה דהא פשיטא להתוס' שהרי עיסות טובא איכא בעלמא שיכול להפריש מהם חלה והוה עכשיו יכול לעשותו כמ"ש תוס' שיכול להביא עיסה מגולגלת וזה פשוט ולא צריכא למימר אך התלבטות התוס' הוא איך יכול לעשות שליח לפטור השיריים מהאי עיסה שיעשה מהקמח הלז הלא אין עכשיו בידו לפטור שיריים אלו ועל זה תי' תוס' דשפיר יכול לפוטרם עכשיו ע"י עיסה מגולגלת שיפרוש ממנו על זו לכשתתגלגל. אבל מעולם לא קשי' להו איך יכול לעשות שליח להקדיש החלה שיופרש מהקמח הלז. דודאי על זה לא תירצו מידי דאפי' עיסה מגולגלת ויפריש על זה הקמח ויהי' פטור מחלה אבל החלה מעיסה לא יכול להקדיש. אלא דמשליח להקדיש חלה לא הוה קשי' מעיקרא אלא מפיטור השיריים. וגם בזה שגה שם במ"כ ע"ש:

גמרא התם ממונא הכא איסורא. ויש לדקדק דהא לר"נ גופא נמי אית ליה באיסורא מה כח ב"ד יפה כגון כשביטל בפני א' או בפני ב' מן השוק שלא היו ביחד כמ"ש התוספות לעיל בד"ה ור"נ דהיינו משום מה כח ב"ד יפה וכה"ג הקשו התוספות לעיל בד"ה וחזר רבי ומה שתירצו שם לא שייך כאן אליבא דר"נ ועוד דכאן קשה יותר כיון דחזינן דלר"נ גופא בממונא זימנין דלית ליה מה כח ב"ד יפה כגון בשום הדיינים שפוסק כחכמים כמו שהביאו התוספות כאן וזימנין דבממון אית ליה בההיא דאחין שחלקו ובאיסורא נמי זימנין דאית ליה בבטלו שלא בפני ב"ד וזימנין דלית ליה כשבטלו בב"ד א"כ לא הו"ל לתלמודא לחלק אליביה בין ממונא לאיסורא וטפי הו"ל לשנויי דההיא דהאחין שחלקו יש לייפות כח ביד כמו בבטלו שלא בפני ב"ד וההיא דשום הדיינים שהוא כח גרוע דטעו דמי טפי לבטלו בפני ב"ד דשם ג"כ אין כח התקנה אלים כ"כ דליכא חשש ממזרות כולי האי או מאינך טעמי שכתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל וכמו שכתבתי ג"כ מסברא דנפשאי. והנלע"ד ליישב לפי תירוץ הראשון שכתבו התוספות כאן דאע"ג דר"נ גופא לא מפליג מ"מ מפליג אליבא דר' והיינו כגירסת מהרש"א ז"ל שהיא עיקר לענ"ד ולפ"ז כיון דאליבא דר' איירי א"ש דלר"נ אליבא דר' מחלק שפיר בין ממונא לאיסורא דבאיסורא זימנין אית ליה וזימנין לית ליה משא"כ בממונא לעולם אית ליה אפילו בכח גרוע היכא דטעו דחזר בו בההיא דשום הדיינים ובההיא דבטלו מבוטל לא חזר בו. מיהו לתירוץ השני שכתבו כאן דרבי גופא ודאי חזר בו נמי מההיא דבטלו מבוטל אפילו לר"נ א"כ הקושיא במקומה עומדת כיון דלפ"ז ע"כ עיקר התירוץ דהתם ממונא הכא איסורא היינו דוקא לר"נ אליבא דנפשיה ולא אליבא דרבי ומיהו יש ליישב דבתירוץ השני של התוספות סברי דהא דר"נ סובר דלא מהני ביטול בפחות משנים או שלא היו שניהם יחד היינו דוקא להחמיר לא הוי ביטול כמו שנסתפקו לעיל בד"ה מהו דתימא וא"כ א"ש דבאיסורא לית ליה מה כח ב"ד יפה להקל אלא להחמיר אבל בממונא לעולם אית ליה והא דלית ליה בשום הדיינים היינו משום דטעו כנ"ל נכון ובזה נתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל שהקשה על גירסת מהרש"ל ז"ל דא"כ בתירוץ הראשון תירצו לגמרי כמו בתירוץ שני אלא בין רבי לחכמים איכא בינייהו ולמאי דפרישית א"ש דא"ב טובא ודוק היטב:

גמרא הדר תנא ואשקליה וא"ל לסהדי אותיבו קרי באודנייכו כו'. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא אכתי איכא למיחש שיבטל שלא בפניהם למאי דקי"ל כר' דבטלו מבוטל ותירץ דר' יהודה סובר כהנך אמוראי דלעיל דס"ל בהא כרשב"ג ולענ"ד משום הא לא איריא דאפשר שהבעל לא ידע דאותיבו קרי באודנייהו וסבר שבטל בפניהם ולא היה חושש לבטלו עוד שלא בפניהם. אבל אי קשיא הא קשיא לי דלשיטת הרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו שיש תקנה בדבר שיבטל הבעל מעיקרא כל הביטולים וכל המודעות ולפסול כל העדים שיעידו על הביטול דהו"ל כאומר נאמנת עלי שלא פייסתי וא"כ למה לא היה ר' יהודה כופייהו מעיקרא לבטל כן ונראה דתיקון זה אינו מועיל אלא שלא יבטל בפני עדים אחרים שהרי פסל אותם משא"כ כאן היה חושש שיבטל בפני אותן העדות עצמם וכה"ג לא מהני פיסול העדים כיון שהם יודעים האמת שביטל אין להם לכתוב בע"כ:

והלכתא כנחמן והלכתא כנחמן והלכתא כנחמני רש"י ז"ל פירש והלכתא כנחמן דאמר לעיל ביטול בפני שנים וכו' והרב כנה"ג בא"ה סי' קמ"א ובח"מ סי' ס"ז הגהת ב"י אות מ"א והרב מהר"י זיין בתשובותיו כ"י הסכימו דהרא"ש לא גריס תרי זמני והלכתא כנחמן אלא חד זמנא והיינו במאי דאמר הלכה כרבי בשתיהם. ולא כרש"י דגריס תרי ופירש והלכתא כנחמן קמא דאמר ביטול בפני שנים. והרא"ש קמא בטיל ע"ש באורך ונעלם מהם דהרא"ש ריש פ"ק דסנהדרין בפסקיו מייתי ליה ומפרשו כפי' רש"י דהלכה כר"נ דאמר ביטול בפני שנים ע"ש:

גמ' אשקלי' ע"כ ואמר לסהדי אותיבו קרי באוניכו וכתובו כו'. והקשה הרשב"א ז"ל מאי בכך שלא ישמעו עדים אלו הביטול והלא קי"ל כרבי דבטלו מבוטל שלא בפניהם וא"כ יכול לבטל בפני עדים אחרים דג"כ מהני ותירץ בדוחק דר"י לא סבר כרבי והוא דלא כהלכתא ע"ש:

ונראה לישב דהנה הפ"י הקשה למה לי תקנה זו דאותיבו קרי כו' הלא לפמ"ש הרשב"א ז"ל דאם מבטל מעיקרא כל העדים וכל המודעות וכל הביטולים שיעשה לא מהני אח"כ הביטול ע"ש. וא"כ הי' יכול לכפות אותו שיבטל כל הביטולים ויפסול כל העדים שיעידו על הביטול וא"כ לא יוכל לבטל אח"כ ותירץ הפ"י דזה אינו מועיל לגבי אותן עדים עצמם שציווה אותם לכתוב כיון שהם יודעים באמת שביטלו איך יכולין לכתוב וזה לא מהני רק לגבי עדים אחרים ע"ש:

ולפ"ז מיושב קושית הרשב"א ז"ל דניחוש שמא יבטל בפני עדים אחרים דבטלו מבוטל. דז"א די"ל שהי' כופהו מקודם לבטל כל הביטולים ולפסול כל העדים שיעידו על הביטול כנ"ל ואח"כ צוה לאותיבו קרי באוניהם וליכא למיחוש למידי דעל עדים אחרים מהני הפיסול שפסלם מקודם רק על הם עצמם והם לא שמעו וא"ש:

הנה הרשב"א ז"ל כתב דלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דאם מבטל כל המודעות שמסר מקודם מהני כשאומר שמבטל כל הדברים שגורמים ביטול הגט ע"ש והוא חלק עליו דמאי מהני דלמא מסר מודעה גם על ביטול כזה ולכך כתב הוא ז"ל תקנה אחרת שיבטל כל המודעות ויפסול כל העדים שיעידו על הביטול והביא ראי' מנאמנת עלי שלא פייסתי ע"ש שאין חשוד לקלקלה בידי שמים ובידי אדם לא יוכל לקלקלה ע"ש. ודבריו תמוהים מאוד דמאי מהני מאי שפוסל העדים שיעידו על הביטול הלא אעפ"כ אם יבואו עדים ויעידו שביטל מקודם ודאי יהי' מהני אף שהוא פסלם דאטו אנן אדיבורא דידי' סמכינן הלא כיון שהעדים מעידים שביטל מקודם מאי מהני מאי שהוא פסלם וא"כ שפיר יכול לקלקלה בידי אדם ומבטל באמת. ועוד תימה על דבריו דגם הכא נאמר שמא מסר מודעה גם על פיסול העדים וא"כ ג"כ לא נפסלו ומאי מהני ומהא דנאמנת עלי שלא פייסתי אין ראי' כלל דשם (דף ע"ו ע"ב) כתב הרשב"א ז"ל להדיא דלכך מהני דעכשיו שאומר כך מתנה שאף אם יפייסנה נותן הגט על תנאי זה אם תאמר שלא פייסה כמו בשליש דמהני ע"ש ואין ענין כלל לכאן:

ונראה לישב דבריו דהנה כתבו הפ' דאם העידו עדים והוזמו וע"י ההזמה נודע שגם בלא ההזמה לא הי' עדותם מהני רק שטעו הב"ד וסברי דמהני עדותם לא הוי הזמה כלל כיון שעדותם לא הי' מהני אף בלא ההזמה ואינם חייבים בשביל שהב"ד סברו דמהני וע"ש ועיין מ"ש לעיל תוס' ד"ה ואפקעינהו. וא"כ לפ"ז מיושב קושיא הב' על הרשב"א ז"ל דנאמר שמא מסר מודעה גם על פיסול העדים. ולפמ"ש מיושב דאותן העדים שיעידו שביטל פיסול העדים מקודם והם כשרים יהי' עדות שאי אתה י"ל שאם יוזמו א"כ לא ביטל פיסול העדים ושפיר הי' פסולים בעת שהעידו כיון שבאמת פסל אותם רק שהם עצמם מעידים שביטל הפסול מקודם וגם על עדות זה באמת פסל אותם רק שהם מעידים שביטל אלו הפסולים. וא"כ כיון שהוזמו ולא ביטל הפסולים אלו ממילא גם על עדות זה הי' פסולים אף בלא ההזמה כיון שפיסל אותם שגם זה העדות שלא פיסל אותם גם זה פסל וא"כ הוי עדות שאי אתה י"ל ולא הוי עדות ואינו יכול לקלקלה בב"ד ורק בידי שמים אינו חשוד לקלקלה וא"ש. וגם קושיא הראשונה על הרשב"א ז"ל יש ליישב דהנה כיון שביטל עכשיו כל המודעות והביטולים שביטל מקודם רק שאם יבאו עדים ויעידו שאעפ"כ ביטל מקודם כל הביטולים שיבטל יהי' מהני וכתבו הפוסקים הטעם דלא אמרינן כיון שעכשיו מבטל כל הביטולים שקדמו אמאי לא מהני וכתבו דאמרינן מסתמא אינו חוזר מדעתו הראשונה שאמר שכל הביטולים שיבטל הוא מבטלם מקודם אבל אם היינו יודעין באמת שהביטול שמבטל עכשיו הביטולים שקדמו הוא בלב שלם ודאי לא הי' מהני מאי שביטל מקודם כיון שמבטל זה הביטול שקדם באמת רק דאנן אמרינן מסתמא לא חזר מדעתו הראשונה והביטול זה אינו בלב שלם. וא"כ אם יוזמו העדים שמעידים על הביטול שקדם. וא"כ לא ביטל מקודם כלל ובודאי הי' הביטול השני בלב שלם דלא שייך לומר שלא חזר מדעתו הראשונה כיון שלא ביטל כלל מקודם. וא"כ אף בלא ההזמה לא הי' מהני עדותם דאף שעדותם אמת שביטל מקודם מ"מ כיון שהביטול השני הוא בלב שלם ביטל הביטול הראשון רק שהיינו סוברים שהביטול השני אינו בלב שלם. וא"כ אינם חייבים כלום שאחר ההזמה נודע שהי' בלב שלם. וא"כ הוי עכשיו עדות שאי אתה י"ל ולא מהני עדותם כלל. אך באמת קי"ל דאין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ולא בעי עשאי"ל לדעת רוב הפוסקים דלא כהש"ך ז"ל. אך ז"א דכל הטעם דלא בעי דו"ח הוא משום כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא ע"ש בש"ס יבמות בסוף. וא"כ הכא כיון שהודה שכל הביטולים שביטל הי' לפני עדים פסולים וא"כ אף דאין סמכינן אהעדים מ"מ לחובתו מהני מה שהודה. וא"כ חייב בכתובה מחמת הודאתו שהודאתו הי' שהביטול לא הי' מהני והוי גט וחייב כתובה ולא מהני העדים נגד הודאתו לענין הכתובה וממילא רק לענין האיסור צריך שפיר עדות שאתה יכול להזימו ולא מהני עדותם ואינו יכול לקלקלה בידי אדם ובידי שמים אינו חשוד. כמ"ש הרשב"א ז"ל וא"ש. ואף דלכאורהיש לדחות מ"ש דאעפ"כ יכול להזימו שכיון שהם העידו שביטל כל הפסולים וא"כ העידו שהביטול השני לא הי' בלב שלם ושייך שפיר הזמה על זה וכן יש לדחות לכאורה מ"ש לעיל על תוס' ד"ה ואפקעינהו ע"ש אך ז"א דאם יבואו עדים אף אחר ההזמה ויעידו שהביטול השני הי' בלב שלם לא הי' מהני ההזמה בודאי על הראשונים שאף בעדותם הוי ביטול. וא"כ כיון שנודע ע"י הזמה כן ממילא לא הוי הזמה כנ"ל וא"ש, כן יש לישב דברי הרשב"א ז"ל לגודל התמי' ועדיין צ"ע:

(לד סע"א) והלכתא כנחמן והלכתא כנחמן והלכתא כנחמני.—כל זה נראה שאינו מגוף התלמוד, שהרי"ף כתב טעם שהלכה כר"נ, דביטול בפני שנים, דקאי ר' יוחנן כוותיה. ועי' רא"ש סנה' פ"א סי' ג', שדעתו שהוא מעיקר התלמוד. והנה לשון זה מצאנו גם בה"ג הל' גיטין, אבל משמע שם שהוא מהוספת בעל ה"ג על לשון התלמוד (ע"ש).

דין דגילוי דעתא לאו מילתא היא בגיטא:

גידל בר ר' אילעי שדר לה גיטא לדביתהו. אזיל שליח אשכחה דהות יתיבה בטולא. ספרים אחרים. וכולה. פי' היתה אורגת, א"ל הא גיטך אמרה ליה זיל השתא מהא ותא למחר. אתא גביה וא"ל פתח ואמר הטוב והמטיב. כלומר שלא מסרת לה גט זה. אביי אמר הטוב והמטיב ולא בטול גיטא. ורבא אמר ברוך הטוב והמטיב ובטיל גיטא במאי קמיפלגי בגילוי דעתא בגיטא קמיפלגי. אביי סבר גילוי דעתא בגיטא לאו מילת' היא אף שהוא גילוי דעת דמוכח. עד שיאמר בפירוש. ורבא סבר גילוי דעתא בגיטא מילתא היא. והלכתא כאביי. והוא סימן הג' יע"ל קג"ם. דהלכתא כותיה ביע"ל קג"ם: