גיטין לג ע"ב

דף לג - ב

רבי סבר: עדות שבטלה מקצתה  לא בטלה כולה, אלא זה שביטלו מהיות עד הוא לבדו נתבטל, ואם כן אינו צריך לבטלו בפני האחרים כדי שידעו מביטולו של עד זה.

ומשום דאפילו אי אזלי הנך [אם ילכו יתר העדים], וכתבי ויהבי לה גט [ויכתבו ויתנו לה גט] - ליכתבו וליתבו [יכתבו ויתנו] ואין בכך כלום, שהרי לא נתבטלו מהיות עדים ומהיות שלוחים.

ולפיכך די כשמבטלו מהיות עד בפניו. אבל שלא בפניו אינו יכול לבטלו מהיות עד, כי היות והוא גם שליח להולכה, אם לא ידע מן הביטול, הרי יש לחוש שיחתום גט עם חבירו, ויתננו לאשה, ואף זה הוא בכלל תקנת רבן גמליאל.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר: עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואף אותם עדים שלא ביטל אותם בפירוש, הרי הם בטלים מן הדין.

ומעתה, יש לחוש, דהנך [יתר העדים] שלא ביטל בפניהם, לא ידעי מהביטול, ואזלי וכתבי גט, ויהבי אותו לאשה [שהרי אף שלוחי הולכה הם, כיון שאמר להם "תנו"], ותלך ותנשא בו לאחר, ונמצא דשרו אשת איש לעלמא [ומתירים הם אשת איש לעלמא], שהרי על פי האמת לא נתגרשה, לפי שבטל ציווי הבעל לגמרי בגט זה. ^[1] אי בעית אימא לך לפרש את מחלוקת רבי ורשב"ג:

לא בענין זה נחלקו, אלא דכולי עלמא סוברים: עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה! ואף לרבי שמעון בן גמליאל אין בזה משום תקנת רבן גמליאל, שהרי אותם עדים שלא ביטל בפניהם, יכולים לכתוב ולתת את הגט, ואין כאן שום חשש תקלה.

והכא, היינו טעמא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר: "אין יכול לבטל אלא בפני כולם", משום דקסבר:

כל מלתא דמתעבדא באפי עשרה, צריכא בי עשרה למישלפה [כל דבר שנעשה בפני עשרה, צריכים עשרה לחולצו ולהסירו]! כי היות והבעל ציוה לכל אחד לכתוב בפני עשרה איש, אינו יכול לבטל אלא בפני אותם עשרה וכאופן שבו הוא נעשה, וכל זמן שלא עשה כן, אין ביטולו ביטול. ^[2]

איבעיא להו:

אם אמר הבעל לעדים: "כולכם כתבו וחתמו גט לאשתי", ואחר כך הלך וביטל את אחד מהם בפניו ושלא בפני האחרים - מהו הדין בזה אליבא דרבי שמעון בן גמליאל, והאם גם בזה נחלק על רבי? ^[3]

האם טעמא דרבי שמעון בן גמליאל - באמר לעשרה בלא "כולכם", שאינו יכול לבטל זה שלא בפני זה - הוא משום דקסבר: עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וחוששים אנו שמא אלו שנתבטלו שלא בפניהם, יכתבו ויתנו לה את הגט.

ואם כן הני [עשרה אלו], כיון דאמר להו "כולכם כתבו וחתמו", אין לחשוש לכך, שהרי לא מצו - יתר העדים שלא ביטלם בפניהם - כתבי ויהבי [לכתוב גט ולתתו], עד שלא יחתמו כולם, שהרי התנה שיחתמו כולם בדוקא, וכיון שאותם שנים שביטל בפניהם יודעים מהביטול, אין חשש שיעשו האחרים את הגט מבלעדיהם.

או דלמא: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל הוא כהסבר השני המובא לעיל, דקסבר: "כל מילתא דמתעבדא באפי עשרה צריכא בי עשרה למישלפה" -

והלכך, אפילו כשאמר להם: "כולכם כתבו וחתמו", נמי אין ביטולו ביטול - לדעת רשב"ג.

תא שמע שאף באומר "כולכם" אמר רשב"ג שאינו יכול לבטל זה שלא בפני זה, מהא דתניא:

אמר לשנים: "תנו גט לאשתי" - יכול לבטל זה שלא בפני זה, דברי רבי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה! וקא סלקא דעתין, שהברייתא עוסקת במי שאמר לשנים: "כתבו ותנו גט לאשתי", ולפיכך מוכיחה הגמרא:

והא כשאומר לשנים "כתבו ותנו גט", דכי אומר "כולכם תנו" דמו! שהרי צריך בהכרח את שניהם לעשיית הגט, לפי שחתימת הגט היא לכל הפחות בשני עדים, ואין לחוש שמא יכתוב וימסור השני לבדו את הגט, עד שנאמר: היות ונתבטל על ידי בטולו של זה נמצא זה מתיר אשת איש לעלמא.

ומכל מקום פליגי רבי ורבן שמעון בן גמליאל, וסובר רשב"ג שאינו יכול לבטל את האחד שלא בפני השני; ובהכרח שטעמו של רבן שמעון בן גמליאל, הוא משום: "כל מילתא דמתעבדא באפי עשרה, צריכא בי עשרה למישלפה", ואף כאן, כיון שעשאם עדים זה בפני זה, אף צריך לבטלם זה בפני זה.

אמר רב אשי: אין מכאן ראיה. משום דאי היה מדובר, באומר לשני עדי כתיבה, כלומר: שהם גם עדי כתיבה מלבד שלוחי הולכה, והיינו שאמר להם: "כתבו ותנו גט לאשתי", הכי נמי, שיש להוכיח מכאן כדבריך.

אלא הכא במאי עסקינן, בעדי ^[4] הולכה בלבד שאמר להם "תנו גט זה לאשתי", שאין האחד צריך לחבירו כדי לבצע את השליחות.

וטעמו של רשב"ג הוא, משום שאנו אומרים "שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה", ^[5] ונמצא שעל ידי ביטולו את האחד התבטל גם השני, והיות ואין הם צריכים זה את זה, יש לחוש שאותו שליח שלא ידע שנתבטל ילך ויתן את הגט לאשה, ונמצא שהיא נישאת באיסור, שהרי בטלה שליחותו כשנתבטל הראשון.

ומוכחינן: הכי נמי מיסתברא, דבשלוחי הולכה לבד מיירי: ^[6]

דהא קתני בסיפא דברייתא זו: אם אמר לזה בפני עצמו "תן גט לאשתי", ולזה בפני עצמו אמר כן, יכול לבטל את זה, שלא בפני זה! ואפילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל.

אי אמרת בשלמא דבעדי הולכה לבד איירי, אכן שפיר יכול למנות כל אחד בנפרד, שהרי אין זו עדות שצריכים שני העדים לראותה כאחד, אלא שליחות בעלמא.

וגם מובן מדוע מותר לבטל שליחות אחד מהם שלא בפני חבירו. שהרי בזה לא שייך טעמו של רבן שמעון בן גמליאל, "שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה". לפי שלא מינה אותם במינוי אחד, אלא שתי שליחויות נפרדות הן, ואף אם אחד מהם בטל, עדיין יכול השני לגרשה, וליכא למיחש למידי.

אלא אי אמרת שבעדי כתיבה נמי מיירי, וכי מי מצטרפי - באופן שאמר לכל אחד בפני עצמו לחתום - להיות כת כשירה של שני עדים?!

והרי עדותם היא על שהבעל ציוה לחתום, ואם כן אף שיש כאן עדות של שנים על ציווי הבעל, מכל מקום על שני ציוויים נפרדים הם מעידים, ואין עדותם מצטרפת -

דהא אמר מר: אין עדותן של שני עדים מצטרפת, עד שיראו שניהם את המעשה כאחד, ואם אמר עד אחד "בפני הודה" שהוא חייב לפלוני מנה, ואמר כן אף עד שני, אין עדותם מצטרפת, כי על מה שמעיד זה אין מעיד זה, ואף שיש כאן עדות של שנים המעידים שפלוני חייב לפלוני מנה.

ודחינן: עדיין אפשר לפרש, דבעדי כתיבה נמי מיירי הברייתא, ומשום דדלמא כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה לתנא דברייתא, דאמר: שני עדים מצטרפים, אף אם ראו שני מעשים נפרדים, וכגון שאמר אחד: בפני הודה פלוני שהוא חייב לאלמוני מנה, והשני אומר: בפני הודה או הלוה לאותו אלמוני מנה.

ואם כן, אף אם ציוה הבעל לכל אחד מעדי החתימה בפני עצמו, שפיר מצטרפים הם לעדות אחת בגט. ^[7]

אמר רב שמואל בר יהודה: שמעית מיניה דרבי אבא [שמעתי מרבי אבא], שפסק הלכה בהני תרתי פלוגתות בין רבי לרבי שמעון בן גמליאל השנויות לעיל, [א. בטלו אם מבוטל; ב. ביטול זה שלא בפני זה].

בחדא פלוגתא פסק - רבי אבא - כרבי, ובחדא פלוגתא פסק - רבי אבא - כרבן שמעון בן גמליאל; ולא ידענא, בהי מינייהו פסק כרבי, ובהי מינייהו פסק כרבן שמעון בן גמליאל?

אמר רב יוסף: ניחזי אנן [נתבונן אנו בדבר], היכן ראוי לפסוק כרבי, והיכן כרבי שמעון בן גמליאל; דכי אתא רב דימי, אמר:

מעשה ועשה רבי כדברי חכמים, שהיו שונים: ^[8] "שום הדיינים [דיינים ששמו את נכסי הלוה למלוה שלא בפני הלוה] שפיחתו שתות [מערכם האמיתי של הנכסים, והפסידו את הלוה], או הוסיפו שתות [על ערכם האמיתי, והפסידו את המלוה; הרי] מכרן [של הדיינים שמכרו את נכסי הלוה למלוה] בטל", ונחלקו על רבן שמעון בן גמליאל שהיה אומר: "מכרן קיים, אם כן מה כח בית דין יפה" -

ומעשה היה שטעו, וביטל רבי את המקח כדעת חכמים.

אמר לפניו [לפני רבי] רבי פרטא, שהיה בנו של רבי אליעזר בן פרטא הגדול, כלומר: שהיה בן בנו של רבי פרטא הגדול:

אם אתה עושה כן ומבטל את השומה, מה כח בית דין יפה?! והלא יש לנו ליפות את כח הבית דין, ולא לבטל את עשייתם.

וחזר רבי, ועשה כרבן שמעון בן גמליאל, שהוא אומר "מכרן קיים" מטעם זה!

והיות ומצאנו שהודה רבי לסברת רבן שמעון בן גמליאל ד"אם כן מה כח בית דין יפה", הרי ודאי ש"בטלו אינו מבוטל" כדעת רבן שמעון בן גמליאל, משום ד"אם כן מה כח בית דין יפה". ^[9]

ומדבהא - במחלוקת זו - פסק רבי אבא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, בהכרח שפסק רבי אבא בהך פלוגתא [ד"ביטול זה שלא בפני זה"] כרבי. שהרי העיד רב שמואל בר יהודה, שבמחלוקת אחת פסק כרבי שמעון בן גמליאל, ובשניה פסק כרבי.

ואף רבי יאשיה דמן אושא, סבר בחדא מהמחלוקות האמורות, כרבי; ובחדא מהן סבר כרבן שמעון בן גמליאל.

דאמר רבה בר בר חנה:

חמשה סבי הוינן קמיה דרבי יאשיה דמן אושא [חמשה זקנים היינו לפני רבי יאשיה מאושא], בשעה דאתא ההוא גברא קמיה דרבי יאשיה, ואשקליה רבי יאשיה גיטא על כרחיה [בא מאן דהוא לפני רבי יאשיה, וכפאו רבי יאשיה לתת גט לאשתו], כי היה אותו אדם מאלו שכופין אותם לגרש ולתת כתובה; וציוה הבעל לעדים שיהיו כותבים ונותנים גט לאשתו.

ומיד אמר להו רבי יאשיה לעדי הגט: זילו אטמורו [לכו והסתתרו] וכתבו לה לאשתו את הגט, כדי שלא תהיו מצויים לבטל אתכם בפניכם.

ומכאן יש ללמוד את דעתו בשתי המחלוקות שנחלקו:

א. דעת רבי יאשיה ש"בטלו אינו מבוטל" כרבן שמעון בן גמליאל: כי אי סלקא דעתך דאית ליה לרבי יאשיה מאושא כרבי, ש"בטלו מבוטל", כי מטמרי מאי הוי [מה הועילו העדים בהחבאם]?! והרי עדיין יכול לעבור על תקנת רבן גמליאל, ולבטל בפני בית דין ושלא בפניהם.

אלא שמע מינה: כרבי שמעון בן גמליאל ד"בטלו אינו מבוטל" סבירא ליה לרבי יאשיה!

ב. דעת רבי יאשיה ש"אינו צריך לבטל זה בפני זה", כרבי: ומשום דאי סלקא דעתך, דבאידך מחלוקת נמי סבר כרבי שמעון בן גמליאל - ואין יכול לבטל זה שלא בפני זה - אם כן, למה אמר להו רבי יאשיה לעדים לאטמורי? והלא די בכך דליבדרו איבדורי [יתפזרו], ולא ישהו יחד במקום אחד! ומאחר שלא ימצאם יחד, לא יוכל לבטלם.

ומסיק: אלא שמע מינה, דסבר רבי יאשיה בחדא פלוגתא כרבי! שיכול לבטל זה שלא בפני זה. הלכך לא סגי בכך שיתפזרו ולא ישהו במקום אחד, ולכך ציוה אותם רבי יאשיה להתחבא; כדי שלא ימצאם כלל, ולא יוכל לבטל. ^[10] ובחדא פלוגתא סבר כרבן שמעון בן גמליאל! שכל שעבר וביטל שלא בפניו, אף בדיעבד אינו ביטול, וכפי שנתבאר.

ורבא אמר בשם רב נחמן: הלכה כרבי בשתיהן! שאם בטלו שלא בפניו אינו מבוטל, ויכול לכתחלה לבטל זה שלא בפני זה.

ומקשינן: וכי לית ליה לרב נחמן כסברת רבי שמעון בן גמליאל "מה כח בית דין יפה"?! ולא סבר שיש ליפות כוחם, ולא יועיל הביטול שנעשה שלא כתקנת חכמים?!

הא דאמרינן: היינו טעמיה דרבי שמעון בן גמליאל כל מילתא דמתעבדא באפי עשרה צריכי בי עשרה למישלפיה. לישנא משמע לכאורה בין אותם עשרה בין עשרה אחרים מדלא קאמר צריכי הני עשרה למישלפיה. אלא מיהו מסתברא דהני עשרה דוקא קאמר מדאמרינן לקמן

אמר רב בר בר חנה חמשה סבי הוינא קמיה דרבי יאשיה דמן אושא ואתא ההוא גברא לקמיה ואשקליה גיטא על כרחיה ואמר לן זילו אטמרו וכתובו ליה ואי סלקא דעתך כרבי כי מטמרי מאי הוי אלא שמע מינה כרבי שמעון בן גמליאל, ואי סלקא דעתך אידך נמי כרבי שמעון בן גמליאל למה לי מיטמרו ליבדרו איבדר. ואם איתא דאפילו בפני עשרה אחרים יכול לבטיל לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו מאי קאמר ליבדרי איבדר דילמא כי משכח כל חד וחד באפיה נפשיה מכנף בי עשרה ומבטל ליה אלא ודאי שמע מינה דהנהו עשרה דוקא קאמר. ולכאורה כלישנא דצריך בי עשרה קא אתי, חדא דאי כלישנא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מאי קאמר ואי סלקא דעתך אידך כרבי שמעון בן גמליאל למה לי איטמורי ליבדרו איבדר, לעולם כרבי שמעון בן גמליאל והיינו טעמא, דאי מבדרי דילמא משכח לכולהו כי מבדרי ויתבי ומבטל להו, אלא אם כן תדחה דכיון שחשו חכמים משום תקנת ממזרים דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אף כשהלך אצל כולן כיון שלא בטל במעמד כולן אלא שבטל לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו אינו מבוטל לפי שבשעה שבטל לזה לא היה מועיל ביטולו כיון דאיכא למיחש דילמא אזלי הנך דלא ידעי וכתבי וכן אתה אומר בשני ובשלישי ואף על פי שלבסוף בטל בפני כולן אין בכך כלום דכיון דבטולו בשעתו לא היה מועיל אף לבסוף אינו חוזר ונראה [וניעור]. ועוד דלכאורה טעמיה דרבי שמעון בן גמליאל משום צריכי בי עשרה למישלפיה היא כדמשמע פשטה דברייתא דקתני אמר לשנים תנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רבי שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה ושנים ככולכם דמי ופליגי, אלמא משום דצריכו בי שנים למישלפיה, ואף על גב דדחי לה רב אשי ואוקמה בעדי הולכה דיחויא היא ואנן ברייתא כפשטא פרשינן לה. כן נראה לי. ומיהו לענין פסק הלכה, כרבי קיימא לן בשתיהן כדפסק רב נחמן בסמוך.
אחר כך מצאתי לרמב"ן נ"ר שפירש כן דצריכי בי עשרה אותן עשרה קאמר, דאי לא תימא הכי בין לישנא קמא להאי לישנא איכא בינייהו נמי היכא דבטל שנים בפני עשרה שאינן הם דלמאן דאמר משום דאזלי וכתבי ולא ידעי איכא ולמאן דאמר משום דצריכי בי עשרה למישלפיה כיון דעשרה נינהו מישתלפן אלא שמע מינה הנהו עשרה גופייהו קאמרינן. עד כאן. ולא ירדתי לסוף טעמו וראיתו של רבינו נ"ר, דאטו מי איבעיא להו בגמרא מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא והאי דאיבעיא להו כולכם מהו הוה ליה כאלו אמר מאי הוי עלה, טעמא משום עדות שבטלה מקצתה או משום דקסבר דצריכי בי עשרה למישלפיה, והוא הדין דהוה מצי למיבעי לי בכי האי גונא דאמר מרנא ביטל שנים בפני עשרה שלא הם, מהו טעמיה דרבי שמעון בן גמליאל משום עדות שבטלה מקצתה או משום דצריכי בי עשה למישלפיה, וחדא מינייהו נקט.

הא דאמר רב אשי הכי נמי מסתברא דקתני סיפא ואם אמר לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו יכול לבטל זה שלא בפני זה ואי אמרת בעדי כתיבה מי מצטרפי והא אמר מר אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחת. תמיהא לי, דמשמע דרב אסי סבירא ליה הכי וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק זה בורר (סנהדרין ל, א) כרבי יהושע בן קרחה, וכי דחוה לה נמי הכא אמאי דחי לה בדרך דילמא כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה דמשמע דאנן לא קיימי לן כותיה, וצריך עיון. ואולי נאמר דבדרך בשלמא אלא לרבי יהושע בן קרחה אבל לרבנן מאי איכא למימר היא כלומר טפי איכא לאוקומא בהכי דאתיא ככולי עלמא ולא בהכי דאתיא כרבי יהושע בן קרחה בלחוד ופריק דלמא כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה משום דקיימא לן כותיה.

ורבא אמר רב נחמן הלכה כרבי בשתיהן. ואקשינן ולית ליה לרב נחמן מה כח בית דין יפה והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפוטרופוס וכו'. והוא הדין דהוי מצי לאקשויי עליה והא רבי גופיה הדר ביה מחדא

דכי אתא רב דימי אמר מעשה ועשה רבי כדברי חכמים אמר לפני רבי פרטא וכו' וחזר רבי ועשה כרבן שמעון בן גמליאל. אלא דעדיפא ליה לאקשויי מדרב נחמן לרב נחמן, ובפרוקא דפרקינן

התם ממונא הכא איסורא סלקא פרוקא לכולהו קושיי, דרבי נמי כי הדר ביה ואמר אם כן מה כח בית דין יפה הני מילי נממונא אבל באיסוראט לא, ומיהו בממונא גופיה לאו בחדא שטתא קיימי ביה רבי ורב נחמן דרבי חזר בו ועשה כרבן שמעון בן גמליאל דאפילו בממון גמור אמרינן ביה כח בית דין יפה ואפילו טעו אינו חוזר ורב נחמן סבר לה כדברי חכמים שאם פחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונית אמר רב הונא בן חיננא אמר רב נחמן הלכתא כדברי חכמים.

והא דקאמר ביתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן הגדילו אין יכולין למחות דאם כן מה כח בית דין יפה. דוקא בלא טעו, ומאי אינן יכולים [למחות] ברוחות, כדאיתא התם. ואיתא נמי בקידושין בריש פרק האיש מקדש (קידושין מב, א).
ותמיהא לי דאם כן אפילו בלא כח בית דין כיון דנחתו מעיקרא אדעתא דכולהו אתי אף על גב דפלגו אדעתא דנפשיהו ובלא בית דין אם לא טעו בחלוקה כגון דתרווייהו אחד נגרא ודכותה כי הגדיל הקטן אינו יכול למחות כדמוכח בבבא בתרא בפרק בית כור (בבא בתרא קו, ב) דאיתמר התם שני אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין אמר ליה רבא לרב נחמן ולרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני תלתא דקיימי ואזלי בתרי מינייהו ופלוג הכא נמי דבטלה מחלוקת ומשני התם אדעתא דבי תלתא נחית מעיקרא הכא לא נחית אדעתא דבי תלתא מעיקרא, אלמא כל היכא דנחית אדעתא דכולהו אחי או דכולהו שותפי קם דינא וההוא שותפא דאתי לא מבטיל לחלוקתן ואינו יכול למחות ברוחות, וההוא ודאי דפלוג בלא שומת בית דין ובלא רשותן קא מיירי מדמדמי לה לשני אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים, והתם לכאורה מדעתא דנפשייהו פלוג ובלא בית דין דכיון דתרוייהו ניחא להו בחלוקה אמאי אזלי לבי דינא, והילכך אף הני תלתא דאזול תרי מנייהו ופלוג בלא רשות בית דין קאמר דאי ברשות בית דין לימא ליה רב נחמן שאני התם דכח בית דין יפה, ומסתברא דהתם נמי כי אתו האי דלא הוה בהדייהו בעידן חלוקה מצי למחי אפילו ברוחות כיון דפלוג בלא דעתיה ובלא דעת בית דין.
והתם בשרוצה בקמוץ קאמר. ופירושא דההיא שמעתא הכי איתה, רב אמר בטלה מחלוקת ואף על פי שהאח הבא רוצה בקמוץ דמימר אמר האי דבעי בבטול חלוקה כיון שנמצא טעות בחלוקתנו בטלה לה לגמרי כאלו לא חלקנו ושמואל אמר מקמצין אם רוצה האח הב' בקימוץ זה, ואין אחד מאותן השנים שחלקו יכול לבטל החלוקה דמימר אמר ליה האי דבעי בקיום החלוקה, מכח מאן קא מבטלת לה מכח האי דאתא ומיהו קא מיפייס בחלוקה אלא טופיינא דאית ליה גבך הוא דקא שקיל, ודע לך דברוצה בקימוץ קא מיירי דאי לא תימא הכי היכי תיסוק אדעתיה דשמואל דמקמצין בעל כרחו של אח הבא ויהיה חלק שאר האחין מחובר וחלקו מוזר ומפורד, אלא ודאי כדפרישית. ופריך לו רבא לרב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת הני תלתא דקיימי בי תרי מנייהו ואזלי ופלגי הכי נמי דבטלה מחלוקת ואף על גב דנתפייס השלישי בחלוקתן ואהדר לו רב נחמן שאני התם דאדעתא דהכי נחית ופליג מעיקרא שאם יתרצה זה בחלוקתן שתהא חלוקתן קיימת, אבל כי אתא להן אח ממדינת הים דלא נחית אדעתיה מעיקרא מצי אידך למימר ליה לא פלגי אלא אדעתא דתיקום חלוקתנו אבל השתא דנתבטלה מקת החלוקה נתבטלה כולה ובקימוץ לא ניחא לי. כן נראה לי.
ומלשון בוררין היה מדקדק רבינו יצחק ז"ל דיכולין האפטרופסין לחלוק בלא גורל דאי בגורל מאי בוררין איכא, ובוררים נמי משמע דקאי אאפטרופסין ומינה [משמע] דאפילו בלא שומת בית דין יכולין לחלוק כאילו היתומים כאן ויד האפטרופסין כיד היתומים. ואף על גב דקתני בוררין וקתני אפוטרופוס, אפטרופוס לכל אחד ואחד קאמר, ומקצת [בנדפס: ספרים] יש דגרסי וברר, ומה כח בית דין יפה, דקאמר רב נחמן משום דאפטרופוס מכח בית דין הוא בא שהעמידוהו עליהן לחלוק ביניהן ולברור חלקן. ודייק מינה כיון דרשות האפטרופסין כרשות היתומים עצמן, אף בדבר דשייך ביה דינא דגוד או אגוד כתורה וכתובים וכתרתי אמהתא דחדא ידעה למיפי ובשולי וחדא ידעה למעבד בוסטרקי [במקור פילכא ונוולא] דאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (יג, ב) דאין חלוקתן אלא בגוד או אגוד, יכולין אפטרופסין להתרצות ביניהן ולחלוק בגורל או בעילוי כיתומים עצמן והביא ר"י ז"ל ראיה מההיא דיבמות דפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, א) גמרא העובר פוסל ואינו מאכיל, תנו רבנן הניח בנים אלו ואלו אוכלין וכו' רבי שמעון בן יוחאי אומר זכרים יאכלו נקבות לא יאכלו וכו' ואסיקנא טעמא משום דעבדינן להו תקנתא כדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן וכו' כלומר ונותנין העבדים לחלק הנולדים ונותנין לעובר כנגדן משאר נכסים ולא משמע דעבדינן תקנתא למקצתן בלבד כלומר שנחלוק העבדים עצמן ובשמלאכתן שוה דהא יאכלו קאמר דמשמע כולן אף על פי שאי אפשר לחלוקה זו אלא בדינא דגוד או אגוד, ודוקא ביתומים קטנים עשו תקנה זו אבל בגדולים כגון שותף שבא לחלוק בלא דעת חברו צריך שלשה בקיאין בשומא כדמוכח בבבא מציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא לא, ב) גבי איסור ורב ספרא, ובדבר דשייך ביה גוד או איגוד אפילו ברשות בית דין אין יכול לחלוק דהא בדאיתיה קמן לא כפו ליה בית דין לחלוק אלא בדינא דגוד או איגוד, ורבינו תם ז"ל כתב דאין להם לחלוק אלא בגורל ובשומת בית דין ובוררין להם בגורל קאמר דהא בהטלת גורלות אין שום טורח, וכיון דאפשר לחלוק בדרך שאר החלוקות על פי הגורל מפני מה מקילין על אלו כל כך לחלוק בלא גורל ובלא שומת בית דין. ולשון ברירה שפיר שייך בחלוקת גורלות כגון אם יש שם שלשה שדות בורר לחלוק שדה כנגד שדה כדי שיהיה כל חלק מחובר, ולא שיחלקו כל שדה ושדה או בכיוצא בזה, ולעולם בגורל ובשומת בית דין ודוקא בדבר דלא שייך ביה גוד או אגוד מדדחקינן ומוקמינן בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין מב, ב) מאי יכולין למחות, יכולין למחות ברוחות, ולא אמרינן יכולין למחות בגוד או אגוד דעדיפא מיניה, וגם ר"י ז"ל חזר והורה כדבריו (בנדפס: והודה לדבריו], וההיא דיבמות (סז, ב) לאו ראיה היא דשאני התם דאיכא תקנתא בכך אף לעובר שאילו היה לו חלק בעבדים לא היו אוכלים בתרומה ושמא היו מכחישין ועכשיו שאוכלין על ידי חלוקה זו יטול העובר חלק יפה בנכסים כנגדן ודטבא להו עבדינן להו, ועוד דשמא התם בשיש שדות שנותנין לעובר כנגדן שיש כח אף ביד אפטרופסין לעשות כן כדאמרינן לקמן פרק הניזקין (גיטין נב, ב) ומוכרין עבדים ליקח שדות.
ויש לדקדק אם כן דגורל ובשומת בית דין קאמר, הגדילו אמאי יכולין למחות והלא שותף שבא לחלוק שלא בפני שותפו בפני בית דין או שלשה בקיאין בשומא הרשות בידו וחלותו קיימת וכדאמרינן בפרק אלו מציאות גבי רב ספרא דפלג בלא דעתא דאיסורא ואמרו ליה אייתי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מגו תלתא וכדמוכח נמי בבבא בתרא דפרק בית כור (בבא בתרא קו, א) דאמר ליה רבא לרב נחמן ולרב דאמר בטלה מחלוקת הני בי תרי דאזלי ופלגי בלא דעתא דחברייהו הכי נמי דבטלה מחלוקת כמו שכתב שם רבינו אלפאסי ז"ל, אף על פי שיש לדחות ראיה זו ולפרש כמו שפרשתיה למעלה. ותירץ רבינו מורי הרב ר' יונה נ"ר דהכא בשבא לעלות ברוחות דהא מעיקרא אם היה גדול ובא לעלות שומעין לו שהעלוי משבית הגורל ומשום כח בית דין יפה אין שומעין לו. וההיא דרב ספרא בשאינו מעלה, אי נמי התם כעיסקא.
ורבינו חננאל ז"ל פירש בוררין להם בית דין חלק יפה. ולפי פירושו העמדת האפטרופוס הוא לשמור לכל אחד ואחד את חלקו בפני עצמו. ולפירוש זה לא גרסינן בורר אלא בוררין דבית דין בלשון רבים הוא מזכירם לעולם וכדאמרינן בית דין מעמידין להם אפטרוטפוס.

ומכל מקום לענין ביאור הוזכר בה טעם אחר בגמרא והוא שאף רשב"ג מודה דביטל מקצתה לא ביטל כלה וליכא משום תקנה אלא דטעמא אחרינא הוא דקאמר ולא מצד איסור עובר על תקנה ומכח בית דין יפה אלא מן הדין דכל מילתא דעבידא בי עשרה צריכא בי עשרה למישלפה ר"ל שצריך שיהו בשעת הבטול אותם שהיו בשעת המעשה בעצמם כמה שהם ולאו עשרה דוקא וכן לא עשרה אחריני בחריקייהו אלא אותם בעצמם שהיו בשעת המעשה ומעתה אין בטולו בטול ויכולים ליתן אף אותם שביטל ולר' אפי' אחריני לא צריכי אלא בעל מותיב בעל מפרק ומה שביטל בטל ואין הדין מעכבו ומה שלא ביטל לא ביטל ומצו יהבי ואין כאן עכוב תקנה:

אמר לעשרה כלכם כתבו גט ותנו לאשתי שאחד כותב וכלם חותמים כמו שביארנו אף זו לדעת ר' יכול לבטל מקצתם שלא בפני האחרים ואע"פ שבזו מכל מקום אי אתה יכול לומר אי אזלי הנך וכתבי ויהבי לית לן בה שהרי אין נתינתו כלום אלא בחתימת כלם והרי ביטל מקצתם היא הנותנת להתיר שהרי אין כאן חשש תקלה שאין האחרים נותנין עד שיחתמו כלן והמבוטלים ודאי אין חותמין ומעתה מבטל מקצתם לכתחלה והכל מבוטל מאליו אחר שצריך לחתימת כלם ואפי' ביטל אחד מהם הכל מבוטל ולרשב"ג אם מטעם עדות שביטלה מקצתה ביטלה כלה אין כאן תקלה ומודה לר' שמבטלן זה שלא בפני זה והכל מבוטל ואם מטעם כל מילתא דעבידא בי עשרה כו' אף זו אין בטולו זה שלא בפני זה בטול ויכולים כלם לכתוב ולחתום וליתן ומכל מקום הלכה כר' ומעתה אם אמר לשנים כתבו ותנו או שלחו ביד שנים יכול לבטל אחד שלא בפני חברו ומשביטל אחד מהם ביטל שהרי שנים וכלכם ביתר משנים אחד הוא:

מדברינו אתה למד בבטול זה שהוא מבטל שליחות מקצתם ומתוך כך אין אנו קפדים שהרי אם האחרים נותנין אין בזה כלום שלא ביטל אלא שליחותם וזהו שאמר יכול לבטלן זה שלא בפני זה אבל כל שמבטל את הגט בפני שנים שלא בפני האחרים אף ר' מודה שהכל בטל אפי' לא ביטלו אלא בפני אחד כל שיש עדים בבטולו בטל הכל ונראה לי שעל זו כיונו גדולי המחברים במה שכתבו על זו ואפי' היו עשרה כשביטלו בפני אחד בטל הגט וגדולי המגיהים כתבו עליהם שאין דבריהם מחוורים שהרי ביטל מקצת לא ביטל הכל ושליחותא דהני בטיל שליחותא דהני לא בטיל ולפי מה שכתבנו אע"פ שקיצרו בדבריהם מכל מקום הדין כך הוא אלא שזו ודאי לכתחלה אסור ומחשש תקלה כמו שהתבאר אלא שבדיעבד אם ביטל מבוטל:

הדבר ידוע במי שאמר לעשרה או לכמה שירצה כתבו גט לאשתי אחד כותב בשביל כלם כלכם כתובו אחד כותב במעמד כלם שהרי אי אפשר לכלם לכתוב ואם אמר להם כתבו וחתמו אחד כותב ושנים חותמין אמר להם כלכם כתובו וחתומו אחד כותב אף בלא מעמד כלם וכלם חותמין לא אמר כלכם אלא משום חתימה אמר להם כתבו ותנו או כתבו וחתמו ותנו ששתיהן במדה אחת שכל שאומר כתבו ותנו פירושו כתבו וחתמו ותנו אחד כותב ושנים חותמין ואחד נותן אפי' היה הכותב הוא הנותן דיו אמר כלכם כתבו ותנו או כלכם כתבו וחתמו ותנו אחד כותב וכלם חותמים ואחד נותן אמר להם הוליכו גט זה לאשתי אחד מהם מוליך על ידי כלם כלכם הוליכו אחד מוליך במעמד כלם וכל שאמר לשנים כתבו אחד כותב שניכם כתובו אחד כותב במעמד חברו ושניהם חותמין שניכם כתבו וחתמו יראה לי שאחד כותב במעמד חברו ושניהם חותמין שהרי מצד החתימה לא היה צריך לומר שניכם כתבו ותנו או כתבו וחתמו ותנו הרי מצד החתימה לא הוצרך לשניכם ואם כן או על הכתיבה אמרו או על הנתינה ומתוך כך יראה לי שאחד כותב במעמד חברו ושניהם חותמין ואחד נותנו במעמד חברו הוליכו גט זה לאשתי אחד מוליכו שניכם הוליכו אחד מוליכו במעמד חברו ומעתה כשם שביארנו בעידי כתיבה או כתיבה וחתימה או כתיבה ונתינה שיכול לבטל זה שלא בפני זה כך בשלוחי הולכה שאם באמר הוליכו אין כאן תקלה שהרי האחר מוליך בלא חברו כראוי ואם בכלכם הוליכו הרי אין מוליכין אותו אלא במעמד כלם ומשביטל אחד ביטל הכל ואין כאן תקלה ובין עידי הולכה בין עידי כתיבה וחתימה ונתינה יכול הוא לעשותם אחד אחד זה שלא בפני זה וכדרך שפסקנו בדיני ממונות שעדותם מצטרפת אע"פ שלא ראו שניהם כאחד כמו שביארנו בסנהדרין:

הדיינין שמכרו בדברים שאין צריכין הכרזה שיעור בטעותם בשתות וכל שטעו בשתות מקחם בטל כדעת חכמים כמו שביארנו בפרק אלמנה ניזונת צ"ט ב' ולא כרשב"ג שהיה אומר מה כח ב"ד יפה ולהעמיד מקחם עד שוה מאתים במנה ואע"פ שאמרו כאן על זו ועשה ר' כדברי חכמים ואמר לפניו פרטא בן בנו של ר' אלעזר אם כן מה כח בית דין יפה וחזר ועשה כרשב"ג אין הלכה כן ומכל מקום גאוני הראשונים לבעלי הישיבות פסקו בה כרשב"ג ומסתייעים משמועה זו ומתלמוד המערב אלא שגדולי הפוסקים והמחברים כתבוה כן כדברינו:

אף אותם שכופין אותם להוציא אם ביטלו את הגט מבוטל הוא וחוזרין וכופין אותו לגרש אם בגט אחר לדעת קצת אם באותו הגט בעצמו לשיטתנו שכתבנו למעלה והוא שאמרו כאן חמשה סבי הוינן קמי ר' יאשיה דמן אושא ואתא ההוא גברא לקמיה ואשקלה לאיתתיה גיטא על כרחיה ר"ל שצוה לכופו בכך ואמר לן זילו איטמרו ר"ל שלא יבטל לכם את הגט ואע"פ שמ"מ יכול לבטל בפני אחרים שהרי אם בטלו מבוטל כמו שפסקנו מ"מ אתה למד שיכול הוא לבטל את הגט ואף כשתפרש זילו איטמרו שלא יבטל אתכם מן העדות ולא מן הגט אף זו תלויה בזו וכן אמרו בסמוך רב ששת אשקלה גיטא לההיא איתתא על כרחיה ואמר להו לסהדי אמר לכו רב ששת ליבטיל גיטא ואצרכה רב ששת גיטא אחרינא ואע"ג דלדידן גיטא מיהא כשר כמו שכתבנו למעלה מ"מ למדנו שהגט בטל ואע"ג דגלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא התם לאו גלויי הוא דרב ששת לאו מבטל גיטא דאינשי הוא אלא שאמר כן מפחד הרוגשים שלא יכוהו על שהוא מבטלו ומ"מ יראה לי שכל שכופין אותו להוציא אם לא ביטל אלא שמסר מודעא אין מודעא מעכבת שאין מודעא במה שבית דין כופהו וכן כתבנוה במקומה בשלישי של בתרא:

אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כר' בשתיהן ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו יכולים למחות ורב נחמן דידיה אמר אם הגדילו אין יכולין למחות א"כ מה כח ב"ד יפה:

בד"ה צריכי בי עשרה כו' ותימה כיון דמדאורייתא יכול לבטל כו' ויש לומר כיון שהוצרכו לתקן שאין ביטול כו' עכ"ל דבריהם תמוהים (ה) במקום הזה דהא להאי אוקמתא מדינא אינו יכול לבטל ולא משום תקנה וא"כ לא קושייתם ולא תירוצם שייך כאן אבל מקומם ניחא לעיל מיניה לאוקמתא קמייתא לרבן שמעון בן גמליאל דסבר דבטלה כולה משום תקנה נגעו בה דלא ליבטיל אפילו אותם שנים שביטל לפניהם דבהא פליג עליה דרבי בדינא ואהא קשיא להו שפיר לרבן שמעון בן גמליאל דסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומתקנה משום דהנך כתבי ויהבי לה כו' אמרו שפיר דלא ליבטיל הנך דלא ביטל בפניהם אבל אותן שביטל בפניהם אמאי תקנו דלא ליבטיל ותרצו וי"ל כו' וקצת קשה דאימא דרבי נמי סבר דבטלה כולה אלא דבהא פליג על רבן שמעון בן גמליאל דסבר שלא תקנו דלא ליבטיל אלא אותן שלא ביטל בפניהם ומשום דאזלי וכתבי ויהבי כו' אבל על אותן שביטל בפניהם לא תקנו וכקושיית התוס' ודו"ק:

בד"ה וחזר רבי כו' ההיא דשום הדיינים דמיא טפי לביטלו שלא בבית דין כו' עכ"ל רוצה לומר דהתם אין כאן ב"ד אחר שבא לבטל כח בית דין ראשון ששמוהו בפחות או ביתר משתות וה"ל דומה כדהכא לביטול שלא בב"ד דמודה רבי דאמרינן ביה מה כח ב"ד יפה וק"ל:

גמ' כולכם מהו וכו'. אבל בלא כולכם אין נ"מ דסוף סוף הביטול לא הוי ביטול וק"ק הא לעיל פ"ק (גיטין דף י') אמרינן דעידי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה משום כולכם א"כ מה חשש דרשב"ג והנך לא ידעי ואזלי וכתבו כו' ויש ליישב ודו"ק (כ):

גמ' אמר להו זילו איטמורי כו'. נראה דקאי אה' זקנים [וכגירסת אמר לן] וברש"י אמר להו רב יאשיה לסהדי אינו נראה דקאי אסהדי אחרינא. דא"כ הוי כמו כולכם כדלעיל באומר לשנים וכו' וא"כ דלמא אידך נמי כרשב"ג ולא קשה ליבדור איבדורי דא"כ היה מבטל בפני אחד שימצא והיה ביטולו ביטול דליכא למיחש לתקלם דלמא אזלי הנך וכו' וכן משמע ממ"ש התוס' דיבטל כל אחד שימצא בפני עצמו עד שיבטל כולן וכו' ואי בשנים בביטול בפני אחד סגי (ל):

גמ' כי מיטמרי מאי הוי. א"ל משום לכתחלה אסור לבטלו דהך גברא כיון שהוצרכו לכופו מסתמא לא חש לאיסור וק"ל:

בתוס' בד"ה צריכי בי עשרה כו' כיון דמדאורייתא כו'. דהא ודאי הא דצריכי בי עשרה אינו דין תורה דפירש צריכי בי עשרה כו' כאילו אמר צריך שיהיה הביטול בפני אותן העדות עצמן במעמד כולן עצמן דאין ביטול שלא בפניהם מועיל (מ) ובאוקימתא הראשון לא קשה דכיון דבטלה כולה אין חילוק בין אלו שמבטל לפניהם לבין האחרים וכולן שוין ואין שייך לתקן באחד יותר מבאחרים ואם באותן שמבטל לפניהם מועיל הביטול בטל גם האחרים:
ולוי"ל לא נתחוורתי לכאורה היאך ה"א בקמייתא הלכה כרבי ובאחרונה כרשב"ג אף לטעמא דצריכי בי עשרה למשלפי' דלזה לא יהא מבוטל בדיעבד כיון דכל עצמות הטעם משום שהוצרכו לתקן באחרים ובאחרים גופיה מבוטל ואפ"ל לענין לכתחלה הלכה כרשב"ג אבל התוס' כתבו מקודם בד"ה רבי דלהך אוקימתא אתיא בפשיטות ודו"ק:

בתוס' בד"ה וחזר רבי וכו' דמיא טפי לביטל וכו'. שהרי אין ביטולו ע"י ב"ד אחר משא"כ בביטלו בב"ד י"ל דאלימא מעשה ב"ד לבטולי כח דב"ד דרשב"ג וק"ל:

בתוס' בד"ה ליבדור כו'. אבל לרשב"ג כו' כוונתם דלדידי' ליבדור איבדורי בממנ"פ אי מבטל קצתן א"כ אחרים יכתבו וכיון דעדות שבטלה מקצתן בטלו כולן אין בביטולו ממש מאי אמרת שילך אצל כולן לבטל דאז ליכא תקלה אפ"ה לא הוי ביטול עד שיבטל זה בפני זה דהיינו לאוקימתא דצריך בי עשרה למישלפי' אתיא בפשיטות (נ) אפילו לאוקימתא דעדות שבטלה כו' כיון שיכול לבא קלקול מזה שיכתבו אחרים מיד שביטל קצתן ול"ד לכולכם דלא שייך קלקול שם לעולם:

גמרא רשב"ג סבר כו' בטלה כולה כו' ושרו א"א לעלמא. ל"י מדוע ל"ק כדלעיל מפני חשש ממזרות. או התם כהכא מפני איסור א"א:

גמרא והנך לא ידעו ואזלי וכתבו. ע' מהר"ם שיף הקשה הא קיי"ל לעיל ע"ח אין חותמין אלא זה בפני זה. וא"כ החתימה צריך להיות במעמד כולם ויודיעו הנך שביטל הבעל. ולפי תירוץ ב' דתוס' דיטעו בדין ליכא קושי' דאף אם אותם שבטלו הי' במעמד החתימה מ"מ יניחו אותם לחתום. אבל לתי' א' דתוס' קשה. ולענ"ד לא מיבעי' לשיטת הרמב"ן לעיל דגזרי' משום כלכם. היינו שיאמר במפורש כלכם משום עדים. דאם יאחרו קצתם מלחתום יופסל הגט. אבל משום כלכם סתמא ליכא חשש. דאף אם יחתמו אחר נתינת הגט לידה הגט כשר כיון דהוא רק חיוב תנאי. א"כ י"ל דתק"ח הוא רק דכל שהם משום עדים צריכים לחתום זה בפני זה וממילא בכלכם משום עדים יחתמו כולם ביחד. אבל אותם שהם משום תנאי ליכא בכלל תקנה מדאמרו רק עדי הגט אין חותמין זה בלא זה. אבל לא מה שאינם בכלל עדים. אלא אף לשיטת הר"ן לעיל דגזרי' אטו כלכם סתמא דכלכם לא משמע לי' לאינשי דצריכים כולם לחתום הלכך אם לא יחתמו לאלתר שמא לא יחתמו כלל. א"כ לכאורה נראה דעדי הגט אין חותמין היינו דכל שהם כשרים לחתום הגט דהיינו לעדות צריכים שיהיה במעמד החתימה כדי שבאומר כלכם סתמא יהיה כולכם בשעת החתימה ויחתמו מסתמא כולם סתמא מיד. מ"מ נראה לפענ"ד דאינו כן דהא צריכים להבין כיון דלפי טעותם דכלכם סתמא אינו במשמע דצריכים כולם לחתום אלא דרשאי לחתום כל מי מהם שירצה. א"כ מה בכך דתקנו כל הראויי' לחתום צריכים להיות במעמד א' בשעת החתימה. מ"מ שמא יחתמו רק שניהם במעמד כולם ואחרים לא יחתמו כלל. א"ו נראה דמ"ש הר"ן דכלכם לא משמע ליה לאינשי לא דחיישי' שהעדים יסברו כן אלא דחיישי' דע"י שלא יחתמו לאלתר האשה לא תהיה זהירה שיבואו כולם לחתום דלא משמע לאינשי דכולם צריכים לחתום ועי"כ יבא לידי שכחה מלחתום כולם. וכיון שכן הדרי' לומר כפי הנ"ל דהתקנה היה רק שהחתומים על הגט צריכים לחתום ביחד. אבל אותם שלא יחתמו כלל א"צ להיות במעמד ההוא ובאומר לעשרה כתבו אף דכולם ראויים להיות עדים. מ"מ אין צריכים להיות כולם במעמד החתימה דתרי מינייהו. דהכלל היה רק דכל החתומים צריכים לחתום זה בפני זה. וממילא אם יאמר כלכם סתמא כיון דהעדים יודעים שיבואו כולם על החתום יקבצו יחד ויחתמו כולם לאלתר. כנלענ"ד ברור בעזה"י:

תד"ה ולבדר אבדורי. אפי' מאן דמוקי כו'. כבר כתבתי דלפי תירוץ א' דתוספות לעיל ד"ה ר' סבר כו' בודאי מהני גם לרשב"ג במבטל בפני ג' כיון דעגונות ל"ש הכא כדמוכח ממ"ש תוס'. וע"כ למ"ד מפני תק"ע לא דמו להדדי וכיון דבג' ליכא חשש ממזרות. א"כ בודאי הכא לא אזלא לישנא דבטלה מקצתה. דא"כ אף אם לבדר אבדורי מ"מ יש לחוש שיבטל בפני שליח א' במעמד ג' דתק"ע ליכא דהא טרח וביטל בפני השליח. ותקנת ממזרות נמי ליכא דהא ביטל בפני ג'. וע"כ דאזלא ללישנא דצריכים ביה יוד. אלא דדברי תוס' קאי לתירוצם ב' הנ"ל דהכא אפי' בפני ג' איכא חשש ממזרות דיטעו ויהיו סבורים דאחרים לא נתבטל. אמנם עדיין קשה הא יכול לבטל בפני שליח א' במעמד ג' ואמר בפירוש דמבטל כולם דבזה ל"ש טעות דמה בכך דלא ידעו הדין דבטלה כולה הא ביטל בפי' את כולם. וזהו תמיה גדולה לכאורה. ובהכרח לומר דמה דס"ל לתוס' דהכא ל"ש תק"ע כיון דכבר טרח וביטל בפני א' מהשלוחים היינו היכא דהוא מבטל רק שליח זה דמעשה ביטול הוא כראוי בטורח הביטול לבטלו לפניו. אלא דאינך ממילא בטלו משום דבטלו כולה בזה סגי בביטלו בפני שליח א'. אבל אם הוא בכח מבטל במפורש כלם בזה גם הכא שייך תק"ע דאף דהיה לו הטורח לבטל בפני א'. מ"מ כך היתה תק"ח דכל מה שמבטל צריך לעשות בפניו. ואם מבטל שליח אחד די בטורח לילך לאותו שליח. ואם מבטל הרבה שלוחים צריך להיות הטורח לילך לכולם ולבטל בפניהם. וא"כ מה דכתבו לעיל וע"כ מפני תק"ע לא דמו אהדדי היינו דמבטל רק א' חלא דממילא בטלה כולה בזה ל"ש תק"ע דהא ביטולו היה בפני השליח אלא דממילא בטלי אינך. אבל הכא אמרי' ביה ממנ"פ אם יבטל רק א' ויהיה הדין דממילא בטל ממילא (ליכא) ממזרות דיטעו בדין. ואם יבטל באמת כולם ממילא הדרינן לתק"ע דכל מי שבטלו צריך לבטלו בפניו. ודוק:
יעויין ברשב"א דהוכיח דצריכים בי' יוד למשלפי היינו אותם עשרה. דאל"כ אלא דסגי באחרים א"כ מאי פריך לבדר אבדורי הא יכול לבטל לצרף עמו מספר חמשה של אחרים. וכ' דדוחק לומר דקאי ללישנא דבטלה כולה. ולכאורה לפי דברינו יקשה דהא הרשב"א לא כ' לעיל רק תירוץ א' דתוס' דיכול לבטל סתמא תקנו אפי' בפני א'. והרי לפי אותו תירוץ ממילא א"א לומר דקאי הכא לל"ק וכנ"ל. וא"כ למה צריך הרשב"א לומר דדוחק. הא בהכרח א"א לומר כן:
אמנם אחר העיון ליתא. דהרשב"א לשיטתו דס"ל לעיל בפי' תק"ע דחיישי' שיבטל בעת שכבר הגיע הגט לידה ויהיה קול שביטל הגט והיא תחשוב שביטלו קודם שהגיע הגט לידה ותתעגן בחנם, ולזה תקנו שצריך שיבטל בפניו. וא"כ גם הכא שייך תק"ע דאף דמבטלו בפני שליח א'. מ"מ לפעמים כשיבטל בפני שליח א' כבר עשו האחרים שליחותן ונתנו הגט לידה והיא תחשוב שהביטול ההוא היה קודם ומה דנתנו לה האחרים מפני שלא ידעו מהביטול מש"ה צריך לבטל בפני כולם. ונכון:

בא"ד אע"ג דהשתא ליכא למיחש. לכאורה הו"מ למימר דאיכא חשש כיון דהדין אם באמת לא ביטל בפני כולם אין ממש בביטולו ואפילו אותם שביטל בפניהם יכולים לכתוב. א"כ אף דהלך לכל א' וביטלו יש חשש דאינהו לא ידעו זה מזה וכל א' יחשוב שלא אמר לחבירו והדין דאף הוא יכול לכתוב. ואף דלגבי האחרון אפשר דליכא חשש דיאמר לו הבעל שכבר הלך אצל כולם ובטלם. מ"מ לגבי הראשון איכא חשש דהוא יכתוב דיחשוב שלא ילך אצל האחרים וממילא אין ביטולו כלום. אמנם באמת ליתא דהא יכול לבטל כל אחד מהשלוחים בפני ג' כיון דג' קלא אית להו יודע לכל א' שהלך גם להאחרים וביטלו. ואף בלא הלך לכולם לבטל ליכא חשש ממזרות אלא דמכח דיטעו בדין או אף במפרש דמבטל לכולם איכא חשש עגונות וכנ"ל. ובזה שפיר יקשה כיון דבאמת הלך לכולם וביטלם תו ליכא ממזרות ועגונות דהא איכא קול וגם טרח והלך לכל אחד לבטלו. וברור:

גמרא הא אמר מר אין עדותם מצטרפים. תמוה לי דמ"מ מה חילוק בין רישא לסיפא ומה קולא יש בסיפא יותר מברישא הא לדעת רוב פוסקים דצריך לעש שליח להולכה בפני עדים, א"כ בסיפא כשאמר לזה בפ"ע הא מ"מ היה בפני ב' עדים. וא"כ בממנ"פ אם נימא דאין השליח עולה לעד ובעי ב' אחרים לבד השליח וכדמשמע בירושלמי הובא בהרא"ש ריש פרקין עשה שליח להוליך הגט צריך להחזיקו בפני ב' ואין השליח עולה משום שנים. ועיין ברשב"א שם על דינא דירושלמי עשה שליח ליתן הגט צריך ליתן לה בפני ב' ואין השליח עולה משום ב'. אף דקיי"ל בפ"ב דקידושין הן הן עדיו כו'. מ"מ אין השליח משום ב' דכיון דצ"ל בפני נכתב בעי ב' אחרים כדי שיהיה ב"ד דשליח נעשה דיין ע"ש. ואההוא דצריך להחזיקו בפני ב' ואין השליח עולה משום ב' לא נתן הרשב"א טעם דמה טעם אין השליח נעשה עד. וצ"ל דוקא ליתן לה הגט השליח נעשה עד אבל לענין זה שינתן לו כח השליחות הוי כמו בע"ד וצריך שני עדים אחרים וא"כ גם בסיפא צריך לבטל בפני ג' דהיינו בפני השליח והשנים שהיו אז בשעת השליחות. וא"כ דינא דהרישא וסיפא שווין דצריך לבטל בפני אותן ג' שעשה השליח בפניהם דגם ברישא לא היה רק ג' היינו באומר לב' בפני עוד א' דכל א' מהשלוחים הוי עד לגבי חבירו ומצטרף להעד אחר ונעשה כל א' בפני ב'. ואם נימא דגם להחזקת שליח. שליח נעשה עד ומהני בסיפא בעשאו בפני א'. מ"מ ממילא ברישא א"צ כלל לשום עדות כיון דאמר לשנים הן הן עדיו א"כ ברישא מבטל בפניהם דהיינו שהם השנים דעשה השליחות בפניהם וזה גם בסיפא מבטלו בפני ב' שעשה שליחות בפניהם וא"כ באיזה צד קיל סיפא מרישא. וצלע"ג:
וה"ה יד"נ הב' החתן חרוץ ושנון המל"ח מו"ה הירש בלייכראדע הי"י אמר דכללא דצריך יוד למשלפי דדוקא אם אותן עשרה כולם שייכים לענין שליחות הגט דהיינו באומר לעשרה כתבו דלכולם ביחד נתן כח לחתום הגט צריכים הביטול בפניהם ביחד אבל בעשה שליח א' בפני עשרה כיון דהאחרים אין שום שייכות לעצמות השליחות וכתיבת הגט רק שהם עדים על מעשה השליחות א"צ למשלפי בפניהם וזהו חידוש דין גדול:
ובעיקר היסוד דצריכים למשלפי דכ' הרשב"א דבעי דוקא בפני אותם עשרה. והרי באמת עשרה ל"ד ה"ה דמתעבדא בפני תרי כדמוכח מההוא דאמר לשנים תנו. א"כ לכאורה קשה למה לן תקנת ר"ג דצריכים לבטל בפני השליח הא בלא"ה צריך להיות בפניו דכמו באומר לשנים צריך לבטל בפניהם דהם הם צריכים למשלפי בפניהם. ה"נ בשליח א' יהא צריך למשלפי בפניו דמה הפרש יש בין א' לב'. וצ"ל דהשליח בעצמו אינו בכלל דצריכים למשלפי אלא דהכח שנתן לו בפני אחרים צריך למשלפי בפני אותן אחרים (ולפי הנ"ל אם אותם אחרים שייכים ג"כ לשליחות הגט) ומש"ה באומר לב' דכל א' נעשה ונותן לו כח בפני האידך מש"ה צריך למשלפי בפני האידך אבל לגבי עצמו ל"ש ויכול לבטלו שלא בפניו:

ושרו א"א לעלמא. לפירש"י דהוה מתקנת ר"ג נקיט שרו א"א כמ"ד משום ממזרות וה"ה למ"ד משום עגונה הל"ל איכא משום עגונא כמ"ש תוס' אלא שצריך ביאור אלו היה עושה רק שליח א' היה די אם מטריח לבטלו בפניו דכולי האי לא טרח ואלו עשה עשרה שלוחין מ"ט לא סגי בהטריחו לבטל בפני א' מהם. אבל האמת יורה דרכו התם בשליח הולכה מסתמא והבעל צריך לרדוף אחריו אפי' פסיעה א' לא טרח לצעורי. אך הכא בשלוחי כתיבה שנשארים פה וכותבים ומה לו אם מבטל שלא בפניו או בפניו אפשר שלא בפניו טריחא טפי שצריך לבטל בפני שנים ובפניו אין צריך וכיון שהוא עמו בעירו מאי טירחא טריחא למישרא המיינותי' אתמהה. אבל כשמטריחין אותו לחזור אחר עשרה המפוזרים אפי' באותו העיר שפיר הוה טירחא וזהו תקנת עגונות. ומ"מ יפה כ' תוס' כיון דר"ג הזקן לא נמנה בהדיא אאמר לעשרה אלא סתם אמבטל שלא בפניו וכיון חששת העגונות שוים אין לומר שגם זה בכלל גידרתו כיון שאין שוה. ומפרשים אחרונים לא עמדו בזה:

צריכי בי עשרה למשלפא. בודאי סברא דאורייתא דהא לר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור כלל ולר' יוחנן נמי הרי כתב רמב"ן דלא אתי דיבור שלא בפניו ומבטל דיבור שבפניו אא"כ מבטל בפני ב' או ג' וה"נ אמרינן לא אתי דיבור דיחיד ומבטל דיבור שברבים דאלימי טפי ויפה כתב מהרש"א דהתוס' שכ' ותימא כיון מדאורייתא יכול לבטל שלא בפניהם וכו' אלישנא קמא קאי וצ"ל הא דציינו אלישנא דצריכי בי עשרה משום דלא הוה פסיקא להו דללישנא קמא קאמר אפי' אותן שביטל בפניהם יכולין לכתוב אך כיון דלל"ב יכולים לכתוב א"כ ע"כ גם לל"ק הדין כן דאל"כ לימא הך איכא בניהו כמ"ש רמב"ן וכמ"ש לעיל וע"כ הקשו:

כולכם מהו. כתב רמב"ן מדלא קאמר איכא ביניהו אי צריך דוקא הני עשרה או עשרה אחריני ש"מ אפי' ללישנא בתרא צריך הני עשרה למישלפא. פי' דס"ל הך איבעי להו הוה כמו מאי ביניהו כולכם איכא ביניהו ומדטרח להמציא איכא ביניהו דכולכם ולא אמר איכא ביניהו בעשרה בלא כולכם ש"מ דליכא ביניהו מידי. ורשב"א דחה דלאו איכא ביניהו הוא אלא כמו מאי הוה עלה ונפקא מיני' באומר כולכם והה"נ הומ"ל שארי איכא ביניהו ודבריו צריכין ביאור מה לי אי הוה האיבעי ע"ד איכא ביניהו או ע"ד מאי הוה עלה:

ונ"ל דאורחא דש"ס דהאי דאמר מאי הוה עלה הוא בעצמו האומר התא שמע. וא"כ י"ל כיון שידע לפשוט איבעיתו מברייתא אמר לשנים וכו' דדמי לכולכם ע"כ העמיד נפקותא בכולכם וה"ה לשארי נפקותת דהכל תליא זה בזה אלא דנקיט שקלא וטריא דילי' דומיא דברייתא דמייתי למיפשט. אבל אי הוה מאי ביניהו אינינו הוא הפשתן תא שמע א"כ הל"ל איכא ביניהו מיני' ובי' כרמב"ן ע"כ כתב רשב"א דהוה כמו מאי הוה עלה:

בעדי הולכה. לפמ"ש לעיל דבאמר לעשרה לא שייך עגונא אלא בעדי כתיבה אבל שהשליח שם לדרך פעמיו ואיכא טירחא גם בא' שוב לא שייך למגזר משום עגונא. וא"כ ע"כ למאי דמוקי היינו כמ"ד משום ממזרת וא"כ רב ששת דס"ל בפני שלשה ומשום עגונה ע"כ לא מיתוקמא ברייתא אלא בעדי כתיבה וכמ"ש לעיל דלרב ששת דאינו חוזר ומגרש בגט משום דבלשון ביטול השליחות הוה ביטול הגט מכ"ש ביטול כל השלוחין ולא מיתוקמא ברייתא בעדי כתיבה:

וכי מה כח ב"ד יפה. צ"ע וכי לא ידעו דפליגי בזה רבנן ורשב"ג ועשה רבי כרבנן ומנ"ל לר' פרטא להקשות כל כך בפשיטות לרבי. ורבי מ"ט הדר בי' מיד והלא כרבנן עביד. ולולי דמסתפינא הייתי אומר רבי כבר מקודם זה הדר בי' בבטלו מבוטל ועביד כרשב"ג מה כח ב"ד יפה ועכשיו כשבא לעשות מעשה בשום היתומים הזכירו ר' פרטא כאומר מ"ש בביטלו מבוטל שחזרת בך משום מה כח ב"ד יפה ומ"ש הכא וחזר בו רבי גם בשום היתומים ולפ"ז לק"מ קושי' תוס' ד"ה וחזר בו וכו' גם ד"ה התם ממונא הכא איסו' עיין וק"ל:

וחזר רבי עשה כרשב"ג עיין תוס' ומה שפי' מהרש"א הוא דחוק דהרי המבטל בפני ב"ד אין הב"ד עושים כלום אלא מקבלין דברי המבטל ומה שייך לומר שהם מבטלים דברי ר"ג הזקן שהוא הב"ד הראשון שתיקן. ואדרבא נהפוך היא דבשום היתומים הב"ד הראשון טעו ובאו ג' דבקיאי בשומא והם ב"ד ב' ומבטלין דברי שום של ב"ד הראשון. אך כוונת קושי' תוס' כפשוטו הא בבטלו שלא בב"ד טעמא דרבי משום היכי דאיכא טעם וסברא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וכמ"ש לעיל בשם תוס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה כיון דלא יריתא וכו' ע"ש:

ואמר להו זילו אטמורו. פירש"י לסהדי. והקשה מהר"ם שי"ף א"כ הוה רק שנים וככולכם דמי ולא א"ש ללישנא קמא אלא הגירסא ואמר לן ר"ל לחמשה סבי ע"ש. ולפע"ד גם רש"י ס"ל דלהני ה' סבי כולהי אמר כתבו ותנו ואמר ר' יאשי' לתרי סהדי מן אותן ה' שיבררו ב' מהם לכתוב ולהם אמר להם זילו אטמורו וג' נשארו לפניו בבהמ"ד ולפניהם אותן הג' שנשארו לפניו לא הו"מ לבטל דהרי אשקלי' אגיטא והי' מכין אותו אבל לפני אותן שנים שפרשו מבהמ"ד לכתוב הגט לדידהו אמר זילו אטמורו. ומקשה ש"ס למה אטמורו ליזלו בשוקי בראי כיון שנתפזרו שהרי הג' מהם נשארו בבהמ"ד ושם א"א לבטל בפניהם דמכין אותו ואותו שבשוק הוה רק מקצת ואינו יכול לבטל אע"כ כרבי ס"ל בהא וק"ל:

גמרא עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הנך וכתבו ויהבו לכתבו וליתבו. ויש לדקדק ממ"נ במאי איירי אי כשביטל בכל פעם כל העשרה אלא שביטל אותם זה שלא בפני זה אם כן תיקשי לר' דנהי דבעלמא סבר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה היינו דמחמת שנתבטלו מקצתן לא אמרינן שנתבטלו כולם אבל הכא כיון שביטל הגט בפני ב' או ג' מעשרה הרי ביטל את כולם לרבי דאית ליה בטלו מבוטל דאטו מי גריעי הנך ב' או ג' מאותן עשרה מאילו היו ב' מן השוק שאם ביטל בפניהם נתבטלו כל העשרה וא"כ היאך יכול לבטל לכתחלה לרבי האיכא למיחש לחשש ממזרות דאזלי הנך וכתבו ויהבו ובאמת נתבטלו משום דבטלו מבוטל וכן קשה להיפך לרשב"ג נהי דאית ליה בעלמא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היינו דהו"ל כאילו נתבטלו כולם משא"כ הכא כיון דאית ליה בטלו שלא בפניו אינו מבוטל היאך אפשר לומר בטלה כולה אטו מי עדיף מאילו בטלם בפירוש דאינו מבוטל שלא בפניהם ואי איירי שלא ביטל כל עשרה בפני כ"א וא' אלא שביטל כל אחד בפניו לבדו כדמשמע מפרש"י לעיל בד"ה יכול לבטל א"כ קשה יותר לרשב"ג היאך שייך לומר בטלה כולה דלא עדיף מאילו בטל בפירוש כל עשרה שלא בפניהם דלא מהני כ"ש הכא שלא בטל אותם אפילו שלא בפניהם. והנלע"ד בזה דבלא"ה ע"כ הא דמוקמינן פלוגתייהו לענין עדות שבטלה מקצתה לא איירי כלל א"א בעלמא בטלה כולה או לא כגון בנמצא א' קרוב או פסול או לענין אם כתב ונתן לשני בני אדם והעדים קרובים לא' ורחוקין לא' דודאי לא דמי כלל דהתם ילפינן מקרא כיון שנתבטל העדות ע"פ הדין ואלו נצטרפו להם נתבטל הכל משא"כ כאן שעיקר העדות הוא בכשרות והוא ביטל מקצתן לא דמי להיאך ותדע דאלת"ה קשיא הלכתא אהלכתא דהא ק"ל בהנך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדאיתא בטח"מ סימן ל"ז והכא איפסקא הלכתא לקמן כר"נ דאמר הלכה כר' בשתיהן ור' ע"כ סובר דלא בטלה כולה לכל חד מהני תרי לישני אע"כ דהכא לחוד פליגי בהא מילתא גופא אם הוא מבטל בסתם בפני קצתן א"א דדעתו אכולהו או לא וכן בדיני ממונות בנותן מתנה ואמר לעדים כתבו לו שטר מתנה וחתמו ואח"כ חזר בו ואמר לשנים אל תכתבו דרבי סבר לא בטלה כולה פירוש שאם אמר לא' או לב' מהעשרה אל תכתבו לא נתכוון לבטל כולם אלא לאותן שביטל בפניהם לבד ומש"ה תו לא שייך חשש ממזרות, וע"כ לא איירי ר' אלא בכה"ג שביטל סתם דאי כשביטל בפירוש כל העשרה בפני ב' מהעשרה מילתא דפשיטא היא דלכתחלה אינו יכול לעשות כן דהיינו תקנת ר"ג גופא שאינו יכול לבטל שום שליח הגט שלא בפניו ובדיעבד ודאי כה"ג נמי מבוטל דהיינו מימרא דר' לעיל בטלו מבוטל אע"כ דלענין סתם איירי ורשב"ג סובר דאם ביטל בסתמא אמרינן שנתכוין לבטל את כולם נמצא דלפ"ז הרי ביטל אותן שלא בפניהם ועבר על תקנת ר"ג דהא לא ידעי ואזלי וכתבו מש"ה אף בדיעבד לא הוי ביטול כלל כיון שהוא לא נתכוון לבטל לחצאין כטעמיה דידיה דבטלו אינו מבוטל כנ"ל ברור. וכמ"ש נלע"ד ברור כשמש שהן הן דברי הטור בא"ע סי' קמ"א שאחר שכתב דין דאמר לעשרה כתבו שיכול לבטל זה שלא בפני זה כו' כתב עוד ודוקא שלא יבטל כולם זה שלא בפני זה כו' דזימנין דנפיק מיניה חורבא עכ"ל. ונתכוון בזה למ"ש שלא יבטל בפירוש שליחות כולם זה שלא בפני זה אלא לכ"א וא' שיבטל לא יבטל אלא שליחות עצמו שיאמר בסתם אל תכתוב ומסתמא לא נתבטלו כולם אליבא דר' משא"כ אם יאמר בפני הראשון ושני שהוא מבטל שליחות כולם אף אם חוזר ואומר כן לכולם אפ"ה אסור שהרי תחילת הביטול היה שלא כדין שביטל שליחות הנותרים מעיקרא שלא בפניהם ובהאי שעתא הוי אפשר דנפיק מיניה חורבא דזימנין דלא שמעי ואדמבטל להו בפירוש בפניהם כתבו ויהבו ומינסבא ואיכא חשש ממזרות דבאמת נתבטלו מעיקרא מחמת הביטול שביטל אותם שלא בפניהם זה ברור בכוונת הטור ובחנם נתקשה הב"י בדבריו ונשאר אצלו בקושיא. והב"ח הפליג דברי הטור בדברים זרים לדעתי אחר המחילה מכבוד תורתו כבודו הגדול במקומו מונח דוק ותשכח. אמנם כן ה"ה כתב בפ"ו מהל' גירושין על לשון הרמב"ם ז"ל שכתב דאמר לעשרה כתבו יכול לבטל זה שלא בפני זה וכתב ה"ה דאפי' כל העשרה נתבטלו לגמרי דכיון דלמסקנא קי"ל כאידך דרבי בטלו מבוטל א"כ לא גרע מה שבטלו בפני ב' מהעשרה מאילו בטל בפני ב' מן השוק. ודבריו תמוהין מאד דנראה מדבריו דהסוגיא איירי שביטל בפני א' או שנים כל העשרה וזה א"א לומר כן בשום ענין דא"כ האיך קאמר אליבא דר' אי אזלי הנך כתבו ויהבו ליכתבו וליתבו הרי נתבטלו כבר שלא בפניהם אע"כ דהכא איירי שלא ביטל כל העשרה בפני אותן שביטל אלא להם בלבד נתכוון למ"ד לא בטלה כולה. ובני הנבון המופלא מוהר"ר בערוש שי' תירץ דלעולם איירי שביטל את כולם בפני א' או ב' והא דקאמר ליכתבו וליתבו משום דהאי לישנא סובר כהנך אמוראי דסברי בסמוך שחזר בו רבי מההיא דבטלו מבוטל. וא"כ מוקי לברייתא דהכא לאחר חזרה משא"כ לדידן דקי"ל כר"נ דר' לא חזר ביה א"כ שפיר כתב ה"ה בשיטת הרמב"ם דנתבטלו כל העשרה. ומה שהכריחו להרמב"ם לפרש כן היינו משום דקשיא ליה קושית התוספות דללישנא קמא אמאי מוקי בפלוגתא בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא מצינן למימר דרבי נמי אית ליה בטלה כולה והא דקאמר אינו יכול לבטלו היינו בדיעבד משום דבטלו מבוטל ותירוצי התוס' לא משמע ליה להרמב"ם אע"כ מתרץ בע"א דהא דלא מוקי לישנא קמא בהכי היינו משום שסובר דחזר בו רבי וניחא ליה לאוקמי ברייתא לאחר חזרה מש"ה איצטריך לאוקמי פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה כ"ז דקדק בני נר"ו והדברים ראויין להאמר אבל ה"ה מסתימת לשונו ודאי נראה דלא נחית להכי ודבריו צ"ע ודו"ק:

גמרא ואי בעית אימא דכ"ע עדות שבטלה כו' והכא היינו טעמא דרשב"ג קסבר מילתא דמיתעבדא ביה עשרה צריכי ביה עשרה למישלפי'. וקשיא לי האיך אפשר לומר שכן הוא מעיקר הדין דהא מדאורייתא יכול לבטל שלא בפניהם לגמרי ואף בשנים לא בעי למישלף באפייהו ול"ל דנהי דמדאורייתא יכול לבטל שליחות שלא בפניו מ"מ כל מידי דמיתעביד בכנופיא כיון שטרח לעשות ברבים שלא לצורך מש"ה אלים מילתא טפי וכמ"ש הרשב"א בחידושיו בנדר שהודר ברבים דהיינו משום דמיתעביד בי תלתא אלים טפי דלא יכול חכם למישלפי' אלא דכאן א"א לומר כן דהא בסמוך משמע דבאמר לשנים כתבו נמי שייך ה"ט אף על גב דלא עביד מילתא יתירתא שהרי צריך להחתים שניהם ואפ"ה אמרינן טעמא דצריכי למישלפי'. והנראה בעיני דעיקר מילתא דכל מילתא דמיתעביד כו' כך פירושו דכל דבר שעשה אותם מתחלה שלוחים כא' כמו כן צריך לבטל כולם בפעם א' מדאורייתא לא שנא בפניהם ול"ש שלא בפניהם ובלבד שיבטל את כולם בפעם א' והיינו טעמא דרשב"ג כיון דס"ל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה נמצא שלא ביטל אלא מקצתן ומש"ה לא מהני כלל כנ"ל ברור ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה צריכי בי עשרה למישלפיה ותימא כיון דמדאורייתא כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל שכל זה הדיבור אין כאן מקומו ע"ש ולכאורה דבריו תמוהין מאד לגרוע ולהוסיף ולהחליף דברי התוספות אמנם לענ"ד למאי דפרישית בסמוך ובלשון הגמרא יתפרשו דברי התוס' ככתבן וכלשונם דאדרבא ללישנא קמא לא קשיא להו כלל דכיון דלרשב"ג עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ מסתמא נתכוין לבטל כולן ולא מקצתן וכיון שעבר על תקנת ר"ג וביטל שלא כדין ומש"ה אין הביטול מועיל כלל כיון דמצי למיתי לידי חשש ממזרות קנסוהו חכמים ומה כח ב"ד יפה דלא מהני כלל משא"כ הכא ללישנא בתרא קשיא להו שפיר דמלישנא דרשב"ג משמע דאף אם ביטל כל העשרה בפני שנים מהן אפ"ה לא הוי ביטול כלל אף לגבי השנים מדקאמר להדיא אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה ובהא קשיא להו כיון דמדאורייתא מהני ביטול שלא בפניהם א"כ אפילו את"ל דמדאורייתא בעינן עשרה למשלפיה ע"כ דאין הקפידא דלישלפינהו באפייהו דוקא אלא אף שלא בפניהם ובלבד שיבטל כולם ולא מקצתן אלא דמדרבנן כיון דלא מהני שלא בפניהם הו"ל כאילו לא מישלפיה להו לבי עשרה ולא מהני וא"כ מ"מ לגבי אותן השנים יש לו להועיל כיון שלדעתו ביטל כולם ועל זה תירצו שפיר דכיון שהוצרכו לתקן שלא יועיל לגבי הנך תקנו נמי שהביטול אינו כלום אף לאותן השנים גופא כיון שעשה שלא כדין אע"ג דלא שייך חשש ממזרות כן נ"ל נכון ודוק היטב:

גמרא ה"נ מסתברא כו' אלא א"א בעידי כתיבה מי מצטרפי כו'. ויש לדקדק לפמ"ש התוספות לעיל דאפשר דאפילו בפני השליח צריך שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם כן למאי דס"ד השתא דלא קי"ל כר"י בן קרחה א"כ אפילו אי איירי בעידי הולכה תיקשי ליה אמאי יכול לבטל זה שלא בפני זה לרבי אף באמר לשנים ולרשב"ג באמר לזה בפני עצמו ות"ל דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ודאי צריך שיהיו שניהם יחד בשעת הביטול למאן דלית ליה דר"י ב"ק ויש ליישב דלמאי דס"ד הא דמבטל זה שלא בפני זה היינו שבשעת הביטול של כ"א מצרף א' או ב' מן השוק כדי שיהיו שנים אי שייך ביה אין דבר שבערוה וכו' ודו"ק:

שם דלמא כר"י ב"ק ס"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי ודלמא הא איפסקא הלכתא בהדיא כר"י ב"ק. ולדידי קשיא יותר כיון דמרא דשמעתא דקאמר ה"נ מסתברא היינו רב אשי ואיהו גופא ע"כ סובר כריב"ק מדקאמר בפ"ק דהא דכל השטרות שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ה"ט משום דבגט אין העדים חותמין אלא זה בפ"ז ואסיק רב אשי טעמא גזירה משום כולכם ואי לאו דידע ישראל דכותי חבר הוא לא הוי מחתים ליה מקמיה דידיה משא"כ בשאר שטרות דחותמין זה שלא בפני זה אף שחתם הכותי תחלה אפשר דהישראל רווחא שביק למאן דקשיש מיניה ואתא הכותי וחתם שלא בפניו ולפ"ז היינו ע"כ כריב"ק דאל"כ אפי' בשאר שטרות ע"כ אין לכותי לחתום אלא בפני י;ישראל שהרי חתימתן הוא כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולמאן דפליג אדר' יב"ק צריכין שיעידו שניהם כאחד ועוד דבלא"ה כשציוה בעל השטר להחתים ע"כ היו שניהם כאחד מיהו משום הא לא קשיא דאפשר בשעה שצוה בעל השטר להחתים היו כמה עדים ישראלים וגם זה הכותי וצוה שיחתמו איזה שנים שירצו וכשחתם הישראל לבסוף סבר שיחתום ישראל אחר בפניו ורווחא שביק למאן דקשיש ואח"כ לא חתם הישראל אלא זה הכותי שהיה כאחד בשעה שנמסר להם העדות ומשום שעת החתימה נמי לא תיקשי דבפרק זה בורר משמע דלאו הא בהא תליא דמאן דסבירא ליה דבעינן שיראו שניהם כאחד אפשר דלא מצריך שיגידו שנים כאחד ע"ש ודו"ק ולעניין קושיית הרשב"א ז"ל יש מתרצים דמעיקרא ס"ד דנהי דקי"ל כריב"ק היינו בדיני ממונות אבל לדיני נפשות קי"ל בפ"ק דמכות דאפי' עדות מיוחדת שראו בפעם אחת זה מחלון זה וזה מחלון זה אפ"ה פסול וקס"ד דגיטין כדיני נפשות דמי וע"פ סברא זו מקשים על שיטת הר"ן ז"ל שכתב לקמן בפרק מי שאחזו ומשמע מדבריו דלפי האמת עידי גיטין וקדושין כדיני נפשות דמי ולענ"ד א"א לומר כן כמ"ש לעיל במכילתין דאי כד"נ דמי יכילנא למיפסל כולה גיטין דעלמא דבעינן דרישה וחקירה בעידי חתימה לא הוי דרישה וחקירה שיכולין לומר אחרנוהו וכתבנוהו והו"ל נמי עדות שאי אתה יכול להזימה דלא שמה עדות אע"כ דכד"מ דמי כיון דאיכא כתובה למישקל כנ"ל ויש לי להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו ודו"ק:

תוספות בד"ה חזר רבי וכו' וא"ת מנ"ל משום דחזר כו' דלמא ההיא דשום הדיינים עדיף טפי כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל ומהרש"א משום דבההיא דבטלו שלא בפניו אלא בפני ב"ד י"ל דכח ב"ד האחרון יפה ומש"ה לא חזר ביה רבי ע"ש בדבריהם. ויש לדקדק תינח לרב ששת דאמר בפני ג' וכן לרב נחמן דאית ליה ב' שדנו מיקרי ב"ד אבל כבר כתבו התוס' לעיל דטעמא דר"נ לאו משום ב"ד הוא ובעדות בעלמא סגי א"כ לא שייך לפרש כן ועוד שכבר כתבתי לעיל בלשון התוספות בד"ה ר"נ שהתוספות לא נחתו לזו הסברא מדהוצרכו לפרש שם דהא דלא סגי בחד לר"נ היינו משום חשש ממזרות ונדחקו בזה ולא כתבו דבעינן דוקא ב' מה"ט גופא שיהא כח ב"ד האחרון יפה אע"כ דלית להו האי סברא. לכך נ"ל דמ"ש כאן דדמי טפי להאי היינו לפמ"ש התוספות לעיל דבביטלו שלא בב"ד אפשר לו דלא הוי ביטול אלא להחמיר ולא להקל משא"כ בההיא דבטלו שלא בפניו דאיירי רבי ורשב"ג משמע דהיינו אפילו להקל לרשב"ג וא"כ אפשר דלא חזר ביה רבי מהאי סברא דלא שרינן א"א לעלמא משום מה כח ב"ד יפה. מיהו כ"ז לשיטת התוספות לעיל דלרבי נמי הא דלא הוי ביטול בפחות מג' לר"ש ובפחות מב' לר"נ היינו משום חשש ממזרות ומשום מה כח ב"ד יפה. אבל לפמ"ש לעיל שאין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דג' לר"ש היינו דבעינן דוקא מעשה ב"ד ושנים לר"נ היינו משום דאין דבר שבערוה פחות מב' כמ"ש ג"כ הר"ן ז"ל א"כ אין מקום לקושיית התוס' כאן דהא לא שמעינן לר' כלל דאית ליה מה כח ב"ד יפה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דר' יוסף מדמה להו משום דלא איפלגי ר' ורשב"ג אלא בהנך תרי מילי כו' ומסתמא כשחזר מזה חזר נמי מזה עכ"ל. נראה כוונת' בזה מדחזינן דמעיקרא איפליג רבי אדרשב"ג בההיא דשום הדיינים וסבר דלא אמרי' מה כח ב"ד יפה כמו דלית ליה בביטלו מבוטל ולא מדמה ליה לביטלו שלא בב"ד אלמא דמשמע ליה דדמי טפי לבטלו בב"ד וא"כ מסתמא כשחזר מזה חזר גם מזה וק"ל:

גמרא אמר לן זילו איטמורי וכתבו ליה. ומפי' רש"י נראה דגרס אמר להו וע"ז פי' דהיינו לסהדי וא"כ משמע שהבעל יחד שני עדיו כסתם גיטין דעלמא אלא דהנהו חמשה סבי הוו באותו מעשה אבל קשה דא"כ מאי דייק הש"ס אי ס"ד אידך נמי כרשב"ג ליבדור אבדורי והיאך אפשר לומר כן דהא קי"ל עידי גט אין חותמין אלא זה בפני זה וא"כ היה מתירא ר' יאשיה שמא ימצא הבעל את העדים בשעת חתימה ויבטל אותם והוצרך לומר איטמורי שיחתמו שניהם שם בהסתר אבל לפי גרסת הש"ס דגרסינן אמר לן א"ש דמשמע שלכולהו הני חמשה סבי אמר הבעל שיכתבו ויתנו דהיינו מי מהם שירצה וא"כ מדייק שפיר אי ס"ד כרשב"ג שא"א לבטל אלא כל החמשה ביחד כמו באמר לעשרה א"כ ליבדור אבדורי וכן נראה גם כן משיטת התוספות ודו"ק:

תוספות בד"ה ליבדור אבדורי אפילו למאן דמוקי פלוגתייהו כו' אע"ג דליכא למיחש כו' לא הוי ביטול עד שיבטל כולם יחד זה בפני זה עכ"ל. סתמו הדברים ולא פירשו הטעם אבל בחידושי הרשב"א ז"ל מבואר משום דמעיקרא בשעה שביטל הראשון לא היה הביטול כלום כיון דאיכא למיחש בהאי שעתא דלמא אזלי הנך דלא ידעי וכתבו וכן בשעת הביטול השני וכן בשלישי וכיון שאינו מבטל בכל פעם אלא אחד מהם אין הביטול כלום ע"ש שכתב שנראה לו דוחק ולפמ"ש לעיל בסוגיא דשמעתין אין כאן דוחק דעיקר מילתא דרשב"ג בשמעתין שכל ביטול שלא נעשה כתיקון חכמים אינו כלום וה"נ דכוותיה וק"ל:

גמ' דכ"ע עדות שבטלה מקצתה כו' מלתא דמתעבדא באפי עשרה צריך י' למשלפי' כו' כולכם מאי כו' ע"ש והקשו למאי דקי"ל לעיל דף י"ח דכולם משום תנאי ושנים משום עדים ע"ש וא"כ אף דצריך עשרה למשלפי' יכול לבטל תנאי. וגם הקשו כיון דהוא משום תנאי איכא למיחש ג"כ שיטעו ויסברו דלא בטלה כולה ויש כמה חילוקים ביניהם:

ונראה דהנה יש להקשות איך סבר ר' יוחנן וקי"ל כוותי' דכולכם משום תנאי והיינו שהתנה שאינו עושה אותם שלוחים לכתוב ולחתום רק על תנאי שיחתמו כל העשרה כולם וכן פירש"י ז"ל ע"ש והנה קי"ל במשפטי התנאים דאינו יכול להתנות תנאי רק בדבר שיכול לעשות המעשה ע"י שליח ואם אינו יכול לעשות הדבר ע"י שליח א"י להתנות בו תנאי ע"ש. ובכתובות פ' המדיר ע"ש והנה לקמן קי"ל כרבי יוסי דמילי לא מימסרי לשליח אפי' באומר אמרו והיינו היכא שעשה שליח שהשליח יצוה להסופר לכתוב ולחתום לא מהני דזה הוי מילי ולא מימסר לשליח ע"ש:

ולפ"ז קשה הכא איך אמרינן דכולכם משום תנאי שהתנה שאינו עושה אותם שלוחים רק על תנאי וא"כ המעשה הוא שעושה אותם שלוחים ובזה מתנה התנאי וא"כ צריך להיות המעשה יכול להיות ע"י שליח והכא אינו יכול לעשות אותם שלוחים ע"י שליח דזה הוי מילי ומילי לא מימסרין לשליח דהוי אומר אמרו וא"כ כיון שאינו יכול לעשות ע"י שליח ממילא אינו יכול להתנות בו תנאי כלל ואיך אמרינן דכולכם משום תנאי:

אך באמת קי"ל להרבה פוסקים דבדבר שעושה ע"י שליח לא בעינן כלל דיני תנאי והוא דעת הר"ן ז"ל שיכול לומר לא עשיתי אותך שליח רק על תנאי זה וכשמקדש ע"י שליח על תנאי לא בעי דיני תנאי כלל ע"ש באבה"ע ס' ל"ח וא"כ אתי שפיר הכא דכולכם משום תנאי כיוון שעושה ע"י שליח וא"ש. אך באמת לכאו' דברי הר"ן ז"ל תמוהים דאמאי לא בעי דיני תנאי מאי מהני מה שאומר שלא עשה אותו שליח רק על תנאי זה הלא גם במקדש בעצמו אומר כן שלא קידש אותה רק על תנאי זה ואעפ"כ לא מהני התנאי לבטל הקדושין וא"כ איך מהני יותר בע"י שליח אך נראה בדבריו לפמ"ש בס' פ"י דכל דיני תנאי לא בעינן רק בדבר שהוא מעשה ורוצה להתנות בו תנאי לבטל המעשה כמו בקדושין וגירושין דמסברא לא אתי דיבור ומבטל מעשה רק דילפינן מבני גד ובני ראובן ולכך צריך להיות דומיא דהתם בכל דיני תנאי אבל בדבר שאינו אלא דיבור כמו נדרים יכול להטיל בהם תנאי אף דאי אפשר למיעבד ע"י שליח דמסברא אתי דיבור ומבטל דיבור ואין אנו צריכין להלימוד מבני גד וב"ר ע"ש בכתובות פ' המדיר ובגיטין ע"ש. ולפ"ז א"ש דברי הר"ן ז"ל במקדש ע"י שליח לא בעי דיני תנאי דיכול לומר לא עשיתי שליח רק על תנאי ועשיית השליחות אינו אלא דיבור וממילא מסברא אתי דיבור ומבטל דיבור אף בלא דיני תנאי כמו דקי"ל לעיל דף ל"ב ע"ב דהשליחות אינו אלא דיבור וא"ש דברי הר"ן ז"ל דע"י שליח לא בעי' דיני תנאי. וממילא מיושב לפ"ז מ"ש אהא דכולכם משום תנאי הלא אי אפשר למעבד ע"י שליח דז"א דעל השליחות לא בעי דיני תנאי:

ולפ"ז מיושב הקושיא הראשונה דכיון דכולכם משום תנאי איך שייך הא דצריך י' למשלפי' ולפ"ז א"ש דהנה הפ"י כאן פירש הא דמילתא דמתעבדא בעשרה צריך עשרה למשלפי' היינו דצריך למישליף כל הדיבור כיון שעשה כולם שלוחים צריך לבטל ג"כ כולם דלא אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור רק שמבטל כל הדיבור אבל כשאינו מבטל כל הדיבור רק חצי לא מהני כלל ע"ש ובתנאי כתבו ג"כ דלא מיקרי עוקר כל הדיבור כיון שאינו רק תנאי וא"כ לפי הס"ד הכא דאמרינן כל מלתא דמתעבדא בי' כו' וצריך לעקור כל הדיבור וא"כ ליכא למימר כלל דכולכם משום תנאי דקשה כמ"ש הלא אי אפשר למיעבד ע"י שליח ואי"ל כמ"ש דע"י שליח לא בעי דיני תנאי דאתי דיבור ומבטל דיבור דז"א דבתנאי כיון שאינו עוקר כל הדיבור לא מהני כלל רק דילפינן מבני גד וב"ר ובעי שפיר דיני תנאי וע"כ כולכם משום עדים לס"ד זה וא"ש:

ולפ"ז יש לומר ג"כ דהא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש דר"י סבר כולכם משום תנאי ור"ל סבר משום עדים לעיל דף י"ח הוא משום דבקדושין פ' האומר סבר ר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור ור"ל סבר לא אתי דיבור ומבטל דיבור ע"ש ולכך סבר ר"ל הכא כולכם משום עדים דליכא למימר משום תנאי דקשה כמ"ש דלא מצי למיעבד ע"י שליח דלר"ל אף בדיבור לא מהני תנאי מסברא דלא מבטל דיבור רק דילפינן מב"ג וב"ר וצריך דיני תנאי ולכך סבר דע"כ משום עדים אבל ר"י סבר שפיר משום תנאי דהוא סבר התם דאתי דיבור ומבטל דיבור ומהני שפיר התנאי כמ"ש וא"ש:

תוס' ד"ה צריכי בי' עשרה למשלפי' כו' תימא כיון דמדאורייתא יכול לבטל כו' וכתב המהרש"א ז"ל דהקושיא הוא אהא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והקשה אמאי ציינו התוס' כאן וכתבו דבאמת הוא אדלעיל ע"ש. ונראה לישב דהנה לפמ"ש הפ"י דהפירוש דצריך עשרה למישלפי' היינו דצריך לעקור עדות כולם וכיון בטלה כולם לא עקר כולם ע"ש וא"כ לכאורה לא קשה קושית התוס' אהא דבטלה כולה די"ל דגם באותן שביטלם שייך החשש דיש לומר דלתירוץ הראשון סברי שניהם דמילתא דמיתעבדא בי' צריך עשרה למישלפי' וצריך לעקור כולם רק אי אמרינן דבטלה כולה ממילא עקר כולם ושפיר בטלים וא"כ לרשב"ג דסבר בטלה כולה איכא למיחש שגם אותן שבטלו בפניהם יטעו ויסברו דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה כמ"ש תוס' לעיל וא"כ כיון דלא בטלה כולה לא עקר כולם וממילא גם הם אינם בטלים דצריך עשרה למישלפי' היינו לעקור כולם ויחתמו גם הם עצמם שיודעין מהביטול ובאמת הדין הוא דבטלה כולה ועקר כולם וא"כ איכא חשש גם על אותם שביטל בפניהם ולכך גם הם אינם בטלים לרשב"ג ורבי סבר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ולכך באמת לא עקר כולם ואינם בטלים כולם רק דלא צריך עשרה למישלפי' [ואף דקשה למה לאוקמי דפליגי בב' פלוגתות מ"מ הנ"ל כן] אבל אתירוץ השני מקשו התו'שפיר דקשה אמאי אמר דסברי שניהם דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה הלא איכא למימר בהיפך גם כן דסברי שניהם דבטלה כולה רק רשב"ג סבר דמלתא דמתעבד בי' צריך עשרה למשלפי'. וא"כ לא מהני הביטול אף על אותן שביטלו בפניהם דגם אצלם שייך החשש שמא יטעו ויסברו דלא בטלה כולה ולא עקר כולם ולא מהני הביטול אף עליהם ויחתמו גם הם ולכך לא מהני כלל הביטול אף על אותן שביטל בפניהם. ורבי סבר ג"כ דבטלה כולה רק דלא צריך עשרה למשלפי' וא"כ שפיר מהני הביטול על אותן שביטל בפניהם דאצלם לא שייך החשש כיון דלא צריך י' כו'. ומקשו תוס' שפיר וע"ז תירצו דכיון דהוצרכו לתקן כו' א"כ גם לרבי אי בטלה כולה לא מהני הביטול כלל אף על אותן שביטל בפניהם וא"ש:

ולכאורה הי' אפשר לישב קושית תוס' למ"ש הפ"י דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היינו שכוונתו הי' לבטל כולם ע"ש. וא"כ להפוסקים דבהקנה לחבירו דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה לא קנה כלל דהוי קני את וחמור שהי' כוונתו שלא יקנה דבר הנקנה רק אם יקנה ג"כ הדבר שאינו נקנה ע"ש. וא"כ גם הכא דעתו שלא יתבטלו הם רק אם יתבטלו כולם. וא"כ כיון שהאחרים לא בטלו מחמת התקנה ממילא גם הם אינם בטלים כמ"ש ומיושב קושית תוס'. אך ז"א כיון דהביטול מהני רק אם הי' נותנים אפקעינהו לקדושין ולא שייך זה. אך לפמ"ש לעיל א"ש ואין להאריך כאן: