גיטין לא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - ב

הרי זה חושש למפרע עד מעת לעת של הנחה, כלומר: כל מה שעשה מכד שעות לאחר שהניח את הפירות והמעות, הרי הוא בספק שמא לא הותר הטבל ושמא לא נתחלל המעשר השני.

תנן במשנתנו: "אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת" -

והרי בשלמא למאן דאמר: "מעת לעת של בדיקה" - הרי שפיר ניחא לשון המשנה.

אלא למאן דאמר: "מעת לעת של הנחה" - תיקשי: וכי האי "מעת לעת" [וכי היה לו לתנא לומר: "חושש מעת לעת"]!? והרי "חושש עד מעת לעת" מיבעי ליה לתנא לומר.

ומסקינן: קשיא!

שנינו במשנה: אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי רבי אלעזר בן שמוע:

אמר רבי אלעזר בן פדת:

חלוקין עליו חביריו על רבי אלעזר בן שמוע שבמשנתנו; דהא תנן במסכת מקואות:

מקוה שנמדד ונמצא חסר מארבעים סאה שהוא שיעור מקוה לטבילה -

הרי כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע [כל תרומות וטהרות שנגעו בהן כלים ואנשים שטבלו מטומאתם באותו מקוה אי פעם], בין שהמקוה ברשות היחיד [שספק טומאה במקום זה הרי הוא טמא], ובין שהמקוה ברשות הרבים [שספק טומאה במקום זה הרי הוא טהור], ^[1] הרי הן טמאות.

והוא הדין שבדין משנתנו יש לנו לומר לדעת התנא דמקואות, שכל התרומות שנעשו על סמך הפירות האלו - ואף קודם מעת לעת - אינן תרומות, ויחזור ויתרום.

ומקשינן על רבי אלעזר בן פדת: והרי פשיטא דחלוקין, ומה השמיענו בזה!?

ומשנינן: מהו דתימא: מאי "למפרע" - ששנינו במשנה במקואות - מעת לעת בלבד, ודעתם כדעת רבי אלעזר בן שמוע שבמשנתנו -

לפיכך קא משמע לן רבי אלעזר בן פדת, שחלוקין עליו חביריו, כי "למפרע" היינו כל הטהרות שנעשו מן הבדיקה הקודמת.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין בקידום של מוצאי החג:

תנא בברייתא: בשלשה פרקים וכו' בקידום של מוצאי החג של תקופה, כלומר: אם כבר נכנסה תקופת תשרי, אבל אם נמשכה תקופת תמוז עד מוצאי החג אין היין צריך בדיקה.

תניא: רבי יהודה אומר:

בשלשה פרקים מוכרין את התבואה, בזמנים אלו הוא זמן מכירת תבואה:

א. לפני הזרע של התבואה החדשה.

ב. ובשעת הזרע שלה, כלומר: בסוף הזריעה כאשר כבר זרעו את כל מה שהיה להם, וחסר להם זרע כדי להמשיך את הזריעה. ^[2]

ג. ובפרוס הפסח, חמשה עשר יום לפני הפסח. ^[3]

ובשלשה פרקים מוכרין את היין:

א. בפרוס הפסח.

ב. ובפרוס עצרת [שבועות].

ג. ובפרוס החג [סוכות].

ושמן מוכרין מעצרת [שבועות] ואילך.

ומפרשינן: למאי הלכתא מה נפקא מינה להלכה יש בזה שלימדנו התנא מתי הוא זמן מכירת תבואה ויין?

אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] רב פפא הוא שאמר כן:

נפקא מינה לשותפין, שהאחד מוכר שלא מדעת חבירו רק בשלשה פרקים הללו, ואפילו אם נתיקר השער לאחר מכן, אין לשותפו עליו כלום.

תו מפרשינן: מכאן ואילך - אחר שעבר הזמן השלישי - מאי הוא זמן מכירתו? אמר רבא: כל יומא פירקיה הוא [כל יום זמנו הוא].

הענין הבא מתפרש כאן, אגב רוח הקדים שנזכרה במשנתנו.

כתיב בספר יונה: "וימן ה' אלהים קיקיון מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו, וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה. וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת, ותך את הקיקיון וייבש. ויהי כזרוח השמש, וימן אלהים רוח קדים [רוח מזרחית] חרישית, ותך השמש על ראש יונה ויתעלף, וישאל [יונה] את נפשו למות, ויאמר טוב מותי מחיי":

ומפרשינן: מאי "חרישית"?

אמר רב יהודה: לשון חרישה הוא, כי רוח מזרחית חזקה היא, ובשעה שמנשבת הרי היא עושה תלמים תלמים [כמו שעושה המחרישה] בים.

אמר תמה ליה רבה:

אי הכי מאי היינו דכתיב שם: "ותך השמש על ראש יונה, ויתעלף", שמזה משמע שהפסוק בא לומר שבעקבות הרוח נתחמם העולם, ואילו לפי פירושך בא הכתוב לומר שחזקה היא, ולספר כח גבורת סערותיה!? ^[4] אלא אמר רבה: לשון "חרש ושתיקה" הוא: כי רוח מזרחית בשעה שמנשבת בשעת החום, הרי היא חמה מאד ומשתקת את צינת כל הרוחות מפניה.

והיינו דכתיב: "אשר בגדיך חמים בהשקט ארץ מדרום".

ואמר רבי תחליפא בר רב חסדא: אימתי בגדיך חמים, בשעה שהשקיט ארץ מדרום [כשהושתקה צינתה של רוח דרומית], ומי הוא המשתיקה רוח מזרחית, שבשעה שמנשבת רוח מזרחית הרי היא משתקת כל הרוחות מפניה.

רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא עלייהו [יושבים היו, וחלף על פניהם תלמיד חכם ששמו גניבא].

אמר חד מן האמוראים לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין הוא [נקום מפניו, כי בן תורה הוא].

אמר ליה אידך: וכי אטו מקמי פלגאה ניקום [וכי מלפני בעל מחלוקת נקום]!? ^[5]

אדהכי אתא איהו לגבייהו [ביני לביני, הגיע גניבא אל האמוראים].

אמר להו גניבא לחכמים: במאי עסקיתו [במה אתם עוסקים]?

אמרו ליה: ברוחות.

אמר להו גניבא: הכי אמר רב חנן בר רבא אמר רב:

ארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית - שהיא נוחה, לא חמה ולא צוננת - מנשבת עם כולן וממתקתן, שאלמלא כן אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת, ורוח דרומית קשה מכולן, ואלמלא בן נץ [מלאך העשוי כנץ] מעמידה, הרי היא מחרבת את כל העולם כולו מפניה.

שנאמר בדברי ה' לאיוב [לה ג]: אזר נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני. איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה. מי שם ממדיה כי תדע, או מי נטה עליה קו", וכך מונה הקב"ה את נפלאות הבריאה. ושם [לט כו] מוסיף ה' ואומר לאיוב: "המבינתך [האם מן הבינה שלך] יאבר ^[6] נץ [ירים בן נץ ^[7] את כנפיו ו] יפרוש כנפיו לתימן [לרוח דרומית להעמידה בפרישת כנפיו] ".

רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי, הוה חליף ואזיל [חלף ועבר על פניהם] רב אחא בר יעקב דיתיב בגוהרקא דדהבא ופריס עליה סרבלא דכרתי [שהיה יושב בעגלת זהב שהיה פרוס עליה גג בצבע תכלת, ועגלת מלכים היא], ולא הכירו החכמים מי הוא היושב בתוכה.

רבא אזל לגביה [רבא הלך אליו], ואילו רב נחמן בר יצחק לא אזל לגביה.

כי אמר רב נחמן בר יצחק: דילמא מאינשי דבי ריש גלותא נינהו [שמא מאנשי ריש גלותא הוא], ולכן לא אלך, כי רבא צריך להו ולכן הלך, אבל אנא לא צריכנא להו [אין אני צריך להם].

כדחזא [כאשר נוכח] רב נחמן בר יצחק דרב אחא בר יעקב הוה, אזיל לגביה [הלך רב נחמן אליו].

גלי רב אחא בר יעקב לדרעיה [גילה את זרועו] משום שהיה חם לו, ואמר רב אחא: שדיא נשיב [השידה מנשבת] ועל רוח מזרחית - שהיא מחממת מאד - שנשבה באותה עת נתכוין.

אמר רבא: הכי אמר רב: אשה מפלת בו ברוח מזרחית כשהיא מנשבת.

ושמואל אמר: אפילו מרגלית שבים מרקבת בו.

רבי יוחנן אמר: אפילו שכבת זרע שבמעי אשה [תוך שלשה ימים לתשמישה, קודם שמסרחת מאליה], מסרחת בו.

אמר רב נחמן בר יצחק:

ושלשתן - רב, שמואל ורבי יוחנן - מקרא אחד דרשו:

דכתיב: "כי הוא בין אחים יפריא, יבוא קדים רוח ה' ממדבר עולה, ויבוש מקורו ויחרב מעינו הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה":

"יבוש מקורו": זו מקורה של אשה כלומר: העובר שבמעיה.

"ויחרב מעיינו": זה שכבת זרע שבמעי אשה.

"הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה": זו מרגלית שבים.

אמר רבא: עדי סוראה הוא [הדרשה הזו מבני סורא היא] דדייקי קראי [שהם מדייקים את הכתובים]!

תו מפרשינן: מאי "כי הוא ^[8] - רוח הקדים - בין אחים יפריא":

אמר פירש רבא: כאשר נושב אותו רוח הקדים, כי אז אפילו דברים המהודקים משני צידי החור בו הם נתונים ["בין אחים"], מתרופפים ["יפריא"], כי הם מתכוצים מחמת החום;

הערות

^[1] פירש רש"י: "דכי אמרינן ספק טומאה ברשות הרבים טהור, היינו ספק נגע [בטומאה] ספק לא נגע, דאיכא למימר לא נגע, אבל זה שהיה טמא ודאי ואתה בא לטהרו בטבילת ספק אל תטהרנו מספק". ובגמרא נדה ג א נתבארו שתי לשונות בטעם הדין שלדעת חכמים אין אומרים ספק טומאה ברשות הרבים טהור, ודלא כרבי שמעון שאומר, דאם המקוה ברשות הרבים הרי הוא טהור. האחד: "וכי תימא הא כל ספק טומאה ברשות הרבים טהור, כיון דאיכא תרתי לריעותא [העמד טמא על חזקתו, והרי מקוה חסר לפניך], כודאי טומאה דמי". השני: "ואיבעית אימא [אי מסוטה - שספק טומאה שלה ברשות הרבים טהור - גמרי רבנן, הוה להו למימר ברשות הרבים טהור, אלא לאו מסוטה מצינן למיגמר, דתחלת טומאה איתקש לסוטה, סוף טומאה לא איתקש; ואם כן מאי טעמא דרבי שמעון דמטהר, רש"י שם] היינו טעמא דרבי שמעון, דגמר סוף טומאה [ספק טבילה מטומאה] מתחילת טומאה [ספק נגיעה בטומאה], מה תחילת טומאה: ספק נגע ספק לא נגע ברשות הרבים ספיקו טהור, אף סוף טומאה: ספק טבל ספק לא טבל ברשות הרבים טהור; ורבנן, הכי השתא: התם גברא בחזקת טהרה קאי, מספקא לא מחתינן לטומאה, הכא גברא בחזקת טומאה קאי מספקא לא מפקינן ליה מטומאתו [פירוש: בספק טהרה לא נאמרה הלכה שבספק הוא טהור, ושוב ממילא מעמידים את הטמא על חזקת טומאה הראשונה] ". ולשון רש"י כאן צריך עיון קצת, דמתחילת לשונו שכתב: "דאיכא למימר לא נגע", משמע שבא לומר: דבספק טבילה הוי ודאי, והיינו כלישנא קמא; ואילו מסוף לשונו נראה שכוונתו ללישנא בתרא.

^[2] נתבאר על פי התוספות, ראה בדבריהם מה שהכריחם לזה.

^[3] "פרוס" לשון פרוסה הוא, כלומר מחצית מן הזמן ששואלין ודורשין בהלכות הפסח שהוא שלשים יום, גמרא בכורות נח א, וראה תוספות בכורת נז ב ד"ה בפרוס.

^[4] ביארו התוספות שלא נחלק רבה לומר שאינה חזקה, שהרי מצינו בקריעת הים [שמות יד כא] "ויולך ד' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה", ונאמר בתהלים כח: "ברוח קדים תשבר אניות תרשיש", כי לפעמים שולחה הקב"ה לעולם עזה וקשה, אלא שלא משמע מן הפסוק שאת חוזקה ביקש הכתוב לספר.

^[5] שהיתה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב בית דין, כמבואר לעיל ז א.

^[6] לשון כנף הוא, כמו "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו", דברים פרשת האזינו.

^[7] בתרגום שם: "אפשר דמביונתך יתאבר בר נצא, פריש גדפא לדרומא".

^[8] רוח משמש הן בלשון זכר והן בלשון נקבה, כמו שכתב רש"י בפרשת וישלח על הפסוק "המחנה האחת והכהו".

מעת לעת של הנחה, שחושש עד לאותו מעת לעת ראשון שחלף מאז הניח את הפירות או את המעות.

תנן [שנינו במשנה]: אם אבדו — הרי זה חושש מעת לעת. ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] מעת לעת של בדיקה — שפיר [יפה] הסגנון,

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] מעת לעת של הנחה, האי [לשון זו] "מעת לעת" אינה מדוייקת, שכן "עד מעת לעת" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] לשיטה זו.

שנינו במשנה שאלו דברי ר' אלעזר בן שמוע התנא הם, אמר ר' אלעזר בן פדת האמורא: חלוקין עליו חביריו על ר' אלעזר, ולדבריהם כל הפירות שתוקנו בהפרשה על ידי הפירות שאבדו, כולם בחזקת טבל וצריך להפריש עליהם מחדש תרומות ומעשרות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקוה שנמדד ונמצא חסר משיעור כמות המים הראויה למיקווה, כל טהרות שנעשו על גביו (על סמך הטבילה בו) למפרע, בין ברשות היחיד שספק טומאה שבה טמא, בין ברשות הרבים שספק טומאה שבה טהור — כולן טמאות.

ומעירים: פשיטא דחלוקין [פשוט שהם חלוקים] עליו, שהרי ברור ששיטה זו חלוקה על ר' אלעזר התנא שהרי לדעתו יש לטמא רק מעת לעת, ומה בא ר' אלעזר האמורא לחדש בדבר? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מאי [מה] פירוש "למפרע", הכוונה אינה לכל הזמן כולו, אלא רק מעת לעת והרי זו כדעת ר' אלעזר, על כן, קא משמע לן [השמיע לנו] שיש כאן מחלוקת בסיסית לגבי חזקות.

א שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: בשלשה פרקים בודקים את היין: בקידום של מוצאי החג וכו'. תנא [שנה] החכם: בקידום (בזמן של רוח קדים) של מוצאי החג של תקופה. שחג הסוכות חל באותה שנה כבר בתוך תקופת תשרי (אחד מארבעת חלקי שנת השמש), אבל אם נמשכה תקופת תמוז (שלא כרגיל) עד החג — לא.

תניא [שנויה ברייתא]: ר' יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה: לפני זמן הזרע, לפני זמן הזריעה, ובשעת הזרע, בעונת הזריעה, ובפרוס הפסח, סמוך קצת לפסח. ובשלשה פרקים מוכרין את היין: בפרוס הפסח, ובפרוס עצרת, ובפרוס החג. ושמן מוכרים — מעצרת ואילך. ושואלים: למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה] נאמרו הדברים הללו? ימכרו מתי שירצו! אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: לגבי שותפין נאמרה הלכה זו, ששותף רשאי למכור שלא מדעת חבירו רק בפרקים הללו שהם זמני המכירה הקבועים, אבל אם רוצה למכור בזמן אחר, צריך להימלך בשותפו. מכאן ואילך, לאחר הזמנים האלה, מאי [מה] הדין? אמר רבא: כל יומא פירקיה [יום זמנו] הוא למכור.

ב כיון שהוזכר כאן ענין של קידום, רוח הקדים. מביאים את הכתוב: "ויהי כזרח השמש וימן אלהים רוח קדים חרישית" (יונה ד, ח). ושואלים: מאי [מה] פירוש "חרישית"? אמר רב יהודה: בשעה שמנשבת, עושה רוח זו תלמים תלמים בים, כאילו היא חורשת את הים.

אמר ליה [לו] רבה: אי הכי [אם כך], היינו דכתיב [וכי זהו מה שנאמר] שם: "ותך השמש על ראש יונה ויתעלף" (יונה, ד,ח)? והרי מכאן נראה שלא היתה זו רוח חזקה, ודווקא משום כך היה חם כל כך! אלא אמר רבה: בשעה שמנשבת, משתקת את כל הרוחות מפניה, ולכן נקראת "חרישית" — משום ששאר הרוחות כאילו מחרישות מפניה, וכיון שרק היא לבדה מנשבת נהיה חם מאד. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "אשר בגדיך חמים בהשקט ארץ מדרום" (איוב לז, יז). אמר ר' תחליפא בר רב חסדא אמר רב חסדא בפירוש הפסוק: אימתי בגדיך חמים, כלומר, מתי גדול החום — בשעה שהשקיט ארץ מדרום. שבשעה שמנשבת רוח דרומית זו הריהי משתקת כל הרוחות מפניה.

מסופר: רב הונא ורב חסדא הוו יתבי [היו יושבים]. חליף ואזיל [חלף ועבר] החכם גניבא עלייהו [על פניהם], אמר חד לחבריה [אחד מהם לחבירו]: ניקום מקמיה, דבר אוריין [נעמוד מלפניו, שבן תורה] הוא. אמר ליה [לו] אידך [האחר]: מקמי פלגאה ניקום [מלפני בעל מחלוקת זה נעמוד]? אדהכי אתא איהו לגבייהו [בינתיים בא הוא אליהם], אמר להו [להם]: במאי עסקיתו [במה עסקתם] כאשר ישבתם יחד? אמרו ליה [לו]: ברוחות עסקנו.

אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר רב חנן בר רבא אמר רב: ארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן, אם לא היתה מנשבת, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. ורוח דרומית היא הרוח הקשה מכולן, ואלמלא המלאך הקרוי בן נץ שהוא מעמידה שלא תנשב ביותר, היתה מחרבת את כל העולם כולו מפניה, שנאמר: "המבינתך יאבר נץ יפרש כנפו לתימן" (איוב לט, כו).

ועוד מסופר: רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי [היו יושבים], הוה חליף ואזיל [היה חולף ועובר] לידם רב נחמן בר יעקב דיתיב בגוהרקא דדהבא ופריס עליה סרבלא דכרתי [שהיה יושב באפיריון של זהב והיה פרוס עליו מעיל ירוק], רבא אזל לגביה [הלך אליו], רב נחמן בר יצחק לא אזל לגביה [הלך אליו]. אמר: מאחר ואיני יודע את זהות היושבים באפיריון, דלמא מאינשי דבי ריש גלותא נינהו [שמא מאנשי בית ראש הגולה הם אלה], רבא צריך להו [אותם], אנא לא צריכנא להו [אני איני צריך אותם].

כדחזא [כאשר ראה] שרב נחמן בר יעקב הוה [הוא] אזיל לגביה [הלך גם הוא אליו], גלי לדרעיה [גילה רב נחמן בר יעקב את זרועו], אמר: הרוח הקרוייה "שדיא" נשיב [נושבת] עכשיו! אמר רבא, הכי [כך] אמר רב: אשה מפלת בו (בגללו), ושמואל אמר: אפילו מרגלית שבים מרקבת בו, ר' יוחנן אמר: אפילו שכבת זרע שבמעי אשה מסרחת בו.

על כך אמר רב נחמן בר יצחק שהיה שם: ושלשתן מקרא אחד דרשו, שנאמר: "כי הוא בין אחים יפריא יבוא קדים רוח ה' ממדבר עלה ויבוש מקורו ויחרב מעיינו הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה" (הושע יג, טו). וכך הוא מסביר: "יבוש מקורו" — זו מקורה (רחמה) של אשה, והוא הסמך לדברי החכם שאמר שאשה מפלת בו. "ויחרב מעינו" — זה שכבת זרע שבמעי אשה. "הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה" — זו מרגלית שבים.

אמר רבא: עדי סוראה [זה מסורא] הוא, דדייקי קראי [שהם מדייקים בכתובים]. אגב כך שואלים: מאי [מה] פירוש "כי הוא בין אחים יפריא"? אמר רבא: אפילו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It means from the time that it was set aside until the same time the day after it was set aside. In other words, he must be concerned about all of the untithed produce that he had rendered fit after the first twenty-four hour period from when he set aside the produce or money had passed.

We learned in the mishna: If he discovers that they were lost, then he must be concerned that the produce or money that he set aside was lost from the time until the same time. Granted, according to the one who said that this means from the time it was checked and found to be lost until the same time of day on the previous day, it works out well, as the wine is presumed to have turned to vinegar from that moment.

But according to the one who said that this means from the time that it was set aside until the same time the day after it was set aside, this expression: From the time until the same time, is imprecise, as the presumption is that the wine turned to vinegar dating back to the day after it had been set aside. Therefore, it should have said: One is concerned going back until then from the time it was set aside to the same time the following day, i.e., twenty-four hours after it had been set aside. The Gemara comments: The wording of the mishna is difficult according to that opinion.

The mishna teaches that this is the statement of the tanna Rabbi Elazar. The amora Rabbi Elazar says: Rabbi Elazar’s colleagues disagree with him, as we learned in a mishna (Mikvaot 2:2): In the case of a ritual bath that was known to have contained the requisite forty se’a, which was then measured and found deficient in its quantity of water, all pure items that had been rendered pure in it, retroactive to when the ritual bath was last measured, whether this ritual bath is found in the private domain or in the public domain, are impure.

The Gemara comments: It is obvious that those who ascribe to the statement of that mishna disagree with Rabbi Elazar the tanna. What novel idea is Rabbi Elazar the amora teaching? The Gemara answers: It is necessary lest you say that what the term retroactive is referring to is any item that was immersed and purified from the time it was found to be deficient until the same time the previous day, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. Therefore, he teaches us that in fact they disagree and deem impure all items immersed from the time that the ritual bath had last been checked.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: One checks the wine at three times during the year. One of these times is when the east wind blows at the conclusion of the festival of Sukkot. A Sage taught: It is checked when the east wind blows at the conclusion of the festival of Sukkot in the season of Tishrei, i.e., autumn. However, if the summer continues until the festival of Sukkot, then in the event of this unusual occurrence one does not check the wine.

It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that at three times during the year one sells the grain: Before the time of the sowing, and during the time of the sowing, and before the festival of Passover. And at three times of the year one sells the wine: Before the festival of Passover, and before the festival of Shavuot, and before the festival of Sukkot. And oil is sold from the festival of Shavuot and onward. The Gemara asks: With regard to what halakha was this stated? One may sell these products whenever he so desires. Rava said, and some say that it was Rav Pappa who said: This halakha was stated with regard to partners, as one partner may sell these products without the permission of the other only at these times of the year. At other times, he must first receive permission from his partner. From this point forward, i.e., after the latest of the three times has passed, what is the halakha? Rava said: Every day is its time to be sold.

§ Having mentioned the east wind, the Gemara quotes a related verse: “And it came to pass, when the sun arose, that God prepared a vehement [ḥarishit] east wind” (Jonah 4:8). The Gemara asks: What is the meaning of the word “ḥarishit”? Rav Yehuda says: It means a wind that plows [ḥoreshet], as at the time that the wind blows, it forms many furrows in the sea, as though it were plowing the sea.

Rabba said to him: If that is so, then that which is written in the continuation of the verse: “And the sun beat upon the head of Jonah and he fainted” (Jonah 4:8), is difficult; it seems from the continuation of the verse that the wind was extremely hot, not strong. Rather, Rabba says: At the time that it blows, it silences all the winds before it. Therefore, it is called ḥarishit, because all other winds are silent [maḥarishot] before it. Since only this wind was blowing, it became very hot. And this is as it is written: “You whose garments are hot, when the earth is still by reason of the south wind” (Job 37:17). Rabbi Taḥalifa bar Rav Ḥisda says that Rav Ḥisda says in explanation of this verse: When are your garments hot, i.e., when is there the greatest heat? It is when the earth is still by reason of the south wind, as at the time that the southern wind blows, it silences all the winds before it.

The Gemara relates that Rav Huna and Rav Ḥisda were sitting, and Geneiva passed by them. One said to the other: Let us stand before him, as he is a son of the Torah. The other said to him: Shall we stand before a quarrelsome person? In the meantime, Geneiva came to them and said to them: With what were you dealing when you were sitting together? They said to him: We were dealing with winds.

He said to them: This is what Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: Four winds blow on each day, and the north wind blows together with each of the other three; as, if this were not so and the northern wind did not blow, then the world would not survive for even one hour. And the south wind is harsher than all of them, and were it not for the angel called Ben Netz, who stops it from blowing even harder, then it would destroy the entire world before it, as it is stated: “Does the hawk [netz] soar by your wisdom, and stretch her wings toward the south?” (Job 39:26).

The Gemara also relates that Rava and Rav Naḥman bar Yitzḥak were sitting, and Rav Naḥman bar Ya’akov was passing by them while sitting on a gilt carriage [goharka] and with a green cloak [sarbela] spread over him. Rava went to him, but Rav Naḥman bar Yitzḥak did not go to him. He said: Perhaps they are members of the house of the Exilarch. Rava needs them, but I do not need them.

When he saw that it was Rav Naḥman bar Ya’akov, he also went to him. Rav Naḥman bar Ya’akov uncovered his arm due to the heat and said: The wind called Shadya is blowing. Rava says that this is what Rav says about this wind: A woman miscarries in its wake. And Shmuel says: Even a pearl [margalit] that is in the sea decomposes in its wake. Rabbi Yoḥanan says: Even the semen that is in a woman’s womb putrefies in its wake.

Rav Naḥman bar Yitzḥak, who was present, said about their statements: And the three of them derived their statements from one verse, as it is stated: “For though he be fruitful among the reed-plants, an east wind shall come, the wind of the Lord coming up from the wilderness, and his spring shall become dry, and his fountain shall be dried up; he shall spoil the treasure of all precious vessels” (Hosea 13:15). The statement that a woman miscarries in its wake is based on the phrase “His spring shall become dry,” as this is referring to a woman’s womb. With regard to the phrase “And his fountain shall be dried up,” this is referring to the semen that is in a woman’s womb. And with regard to the phrase “He shall spoil the treasure of all precious vessels,” this is referring to a pearl in the sea.

Rava says: This Sage is from Sura, as they are precise with verses. The Gemara asks: What is the meaning of: “Though he be fruitful [yafri] among the reed-plants”? Rava said: Even

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת קא משמע לן. דלעולם חוששין לו, וחלוקין עליו חבריו. והני מילי כשנאבדו לגמרי אבל אם החמיץ היין והרקיבו הפירות והעלו חלודה המעות אין חוששין להם אלא עד שעה שאפשר להם להחמיץ ולירקב ולהעלות חלודה. וכדתניא [בכת"י: התם] בבבא בתרא פרק המוכר פירות (בבא בתרא צו, א) הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק. ופליגי בפירושה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי כדאיתא התם ותניא בתוספתא דהכא המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא הרקיבה תבואה ושמא החמיץ יין ושמא החלידו המעות הלך ומצאן שהרקיבו ושהחמיצו ושהחלידו הרי זה חושש לתבואה כדי שתרקב וליין כדי שיחמיץ ולצעות כדי שיחלידו. וגם כן היא שנויה בירושלמי.

תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע. כלומר, שיש אנשים לוקחין ומכינין תבואה קצת לפני הגיע שעת הזרע כדי שתהא מוכנת אצלם בשעת הזרע.

ובשעת הזרע בשעה שהכל זורעין ובפרוס הפסח.

בשלשה פרקים מוכרין את היין בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג ושמן מעצרת ואילך למאי הלכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין. פירש רש"י ז"ל, דשותפין קודם זמנים אלו אין מוכרין זה בלא דעת חבירו אבל באותן פרקים מוכר ואינו ממתין.

ומשם ואילך גם כן

כל יומא פירקיה ומוכר בלא רשות חברו ואינו נמנע. אבל רבינו חננאל ז"ל פירשה דעד פרקים אלו יכולין השותפין לעכב אחד על חבירו, אבל כשהגיעו פרקים אלו אין כל אחד יכול לעכב על חבירו מלחלוק וכן משם ואילך. וכן פירשה רבינו אלפאסי ז"ל בבבא מציעא פרק המקבל ודמה אותה לאידך דאמר רבא התם (קה, ב) הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח ואמר חד מינייהו לחבריה תא ניפלוג, ואמר ליה אידך נירווח טפי, דינא הוא דמעכב, ואי אמר ליה הב ניפלוג רווחא אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד, ואי אמר ליה הב ניפלוג רווחא ואי מטי לך פסידא דאירנא בהדך אמר ליה מזלא דבי תרי עדיף. ופירש רבינו אלפסי ז"ל התם, דמצי מעכב אשותפי בזביני לפום מנהגא דעלמא כאידך דרבא דתרויהו בהדי הדדי שייכא, וקיימא לן כרבא דהכא ודהתם, כדאיתא התם בהלכות.

רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי הוה חליף ואזול רב נחמן בר יעקב כי יתיב בגוהרגא דדהבא ופרוס עליה סרבלי דכרתי רבא אזל לגביה רב נחמן לא אזל אמר דילמא מנשי [מאינשי] דריש גלותא היא [הוא] רבא צריך להו אנא לא צריכנא לה.ו פירש רש"י ז"ל משום דרב נחמן חתניה דריש גלותא כדאיתא בחולין בפרק העור והרוטב (קצב, א). ונראה דרש"י ז"ל סובר דרב נחמן סתמא היינו רב נחמן בר יצחק דהתם רב נחמן סתמא הוא. ואינו נראה, דודאי רב נחמן סתם היינו רב נחמן בר יעקב. ותדע דלעולם אינו מזכירו בשם רב נחמן בר יעקב אלא כשמזכירו אצל רב נחמן בר יצחק או אצל רב נחמן בר רב חסדא וזו ראיה גמורה דרב נחמן סתם היינו רב נחמן בר יעקב. ותו דרב נחמן בר יצחק קטן מרבא ורבא תלמידו של רב נחמן סתם כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין מב, ב) יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ורבה קמיה דרב נחמן. והתם נמי מזכיר רב נחמן בר יעקב רב נחמן סתם ורב נחמן בר יצחק מזכיר בפירוש רב נחמן בר יצחק, ורב נחמן בר יעקב הוא שהיה חתניה דריש גלותא, והכא הכי קאמר אנא לא צריכנא להו דעשיר אני ואיני צריך להן.

בשלשה פרקים בשנה מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרס הפסח וכן בשלשה פרקים בשנה מוכרין את היין בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג למאי הלכתא לשותפי ר"ל שבזמנים אלו יכול האחד למכור שלא מדעת חברו ואפי' נתיקר השער אחר כן אין לו עליו כלום שאף הוא אומר סבור הייתי שאם יעבור זמן זה יהא נמכר בזול הא בשאר ימות השנה כל יומא פירקיה הוא ולא היה לו למכרו אלא מדעתו ויש מפרשים שהשותפים כל שלא התנו בשתוף סחורתם להיותה לזמן קבוע יכול לכופו לחלוק וכל שהתנו לזמן קצוב אין אחד יכול לכוף את חברו עד שיגיע הזמן ואם היה זמן ידוע למכירתה כעין אלו שהזכרנו אף בלא תנאי מעכב אחד לחברו עד שיעבור אותו זמן כדי שתמכר בנקל כאותו זמן:

תלמיד חכם כל שאינו מצויין במדותיו וטכסיסיו אין שאר חכמים חייבים לנהוג בו כבוד של תלמידי חכמים והוא שאמרו כאן ברב הונא ורב חסדא דהוו יתבי וחליף גניבא קמייהו אמר ליה חד לחבריה ניקום מקמיה דבר אוריין הוא ואמר ליה מקמי פלגא ניקום ורוצה לומר בעל מריבה ומחלקת ועליו אמר מר עוקבא בני אדם העומדים עלי ובידי למסרן למלכות כו' עד דום ליי' והתחולל לו כו' השכם והערב עליהם בבית המדרש כו':

ונשלם הפרק תהלה לאל:

א"ר אלעזר בן פדת חולקין עליו חביריו על רבי אלעזר בן שמוע דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות פי' מקוה שנמדד בא' בניסן והיה שלם ועומד בחזקת שלם ולאחר זמן בא' באייר נמדד ונמצא חסר כל תרומות וטהרות שנתעסקו בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן באותו מקוה מא' בניסן שהיה שלם ועד א' באייר ונמצא חסר הן טמאות דחיישי' שמא באחד בניסן לאחר בדיקתו חסר מיד ואע"ג דהוא ברשות הרבים דקיימא לן ספק טומאה [ברה"ר טהור] היינו דאיכא למימר לא נגע אבל זה שהוא טמא ודאי ואתה בא לטהרו בטבילת ספק אל תטהרנו מספק אלמא מעת בדיקה הראשונה אנו חוששין ולא מעת לעת בלבד כמו שאמר ר' אלעזר ומאי דאמרי' (בפסחים) (בקידושין דף עט.) תניא המפריש חבית להיות מפריש עליה תרומה ומעשר כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק דמשמע שכל למפרע אנו חוששין רבנן הוא דפליגי על ר' אלעזר:

ר' יהודה אומר בג' זמנים צריך לבדוק את היין (אבל) [ואם] הניחו להיות מפריש עליו חיישינן שמא החמיץ ואין תורמין מחומץ על יין מפני [שאינו מינו] ואם תרם אין תרומתו תרומה:

ברוח קדים המנשבת במוצאי חג הסוכות ובהוצאת סמדר כשיפול הפרח והענבים נראים מסודרים באשכול יקראו סמדר. ובעת כניסת מים לבוסר אחר שגדלו הענבים ונעשו כפול הלבן נקראים בוסר וכשתכנס בתוכן לחלוחית שאם תעצרם תוציא מהם משקה נקרא כניסת מים לבוסר ובאלו ג' פרקים רגיל להיות מתקלקל היין שסופו להחמיץ:

תנא בקדים של מוצאי החג של תקופה אם כבר נכנסה תשרי. אבל אם משכה תקופת תמוז עד מוצאי החג אין זמן היין להתקלקל עד שתכנס תקופת תשרי:

סליק פירקא השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל קדם אצל אשתו או ששלח אצלה [שליח] ואמר לה גט ששלחתי לך בטל הוא הרי זה בטל אם משיגיע גט לידה אינו יכול לבטלו:

ויהי כזרוח השמש גו' מאי חרישית כו'. דרך רוח מזרחי לנשב בזרוח השמש עד שש שעות כפרש"י פ"ק דברכות אבל אמר שזימן הקב"ה אז שיהיה חרישית כדמסיק שמשתקת שיהיה חם ליונה.

שם א"ל במאי עסקיתו חשב דלא קמו מקמיה משום דלאו אדעתייהו שעוסקין בשום דבר עוון וא"ל ברוחות איזה מהן קשה וא"ל הכי כו' ארבע רוחות מנשבות כו' מפורש פרק לא יחפור ע"ש:

אפילו מרגלית שבים כו'. שיש לו כח גם בים כדאמר לעיל שעושה תלמים בים:

עדי סוראה דדייקי קראי מאי כי הוא בין גו' ר"ל דדייקי קראי למדרש לפי ענינו מאי קאמר רישא דמקרא א' דקאמר וק"ל:

ד"ה לשותפיה עד סוף הדבור וכן לכל דבר יש זמן. ר"ל לכל מיני פירות ותבואות:

רש"י בד"ה עדי סוראה הוא הדבר זה מבני כו' כצ"ל. ונ"ב עדי אלו כמו עדא אמרה זאת אומרת רש"י פרק השולח (גיטין דף מ"ה:)

תוס' בד"ה אנא כו' אלא רב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יעקב כו'. נ"ב ול"נ להוכיח להדיא מפרק כל היד בנדה דף ט"ז גבי בעו מיניה דרב נחמן וסתות דרבנן כו' ע"ש:

גמרא וא"ר תחליפא בר ר"ח אימתי כו'. הנה מצאנו כאן עוד בן לר"ח אשר לא הזכירוהו התוס' בב"ב (קמא) ועמש"כ לעיל (ה ב):

שם אמר רבה הכי אמר רב אשה כו'. בע"י הגי' רבא:

רש"י ד"ה כל טהרות. באותה מקוה מעולם. כצ"ל:

רש"י ד"ה בין שהמקוה ברה"י. וכ"פ בריש נדה וכ"ה לשון הרמב"ם בחבורו. ונראה דה"ה אף אם נשתמשו הטהרות בהן ברה"ר כיון דמחזיקין הכלים בטומאה ודאית וכ"מ בסוגיא דנדה שם:

תד"ה אנא. דבהעור והרוטב משמע דסתם ר"נ הוא חתנא דבי נשיאה. כצ"ל ועמ"ש במו"ק (טז ב):

תוס' ד"ה אנא וכו' הוא ר"נ בר יצחק. וכן מבואר ברש"י מגילה דף כח ע"ב ד"ה ר"נ:

בא"ד וכן לאו היינו ר"נ. בעירובין יב ע"א:

מקמי פלגאה נקום. כלומר דתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וזה מעורר מדנים אין ראוי לעשות לו כבוד ת"ח כיון שאינו נוהג כדרד תלמיד חכם. ומה גם דקרוב הדבר שיבא חילול ה' על ידו וכתב הרב זקן אהרן סי' ל"ב דכל ת"ח שיש בידו חילול ה' אסור לשמוע תורה מפיו ולסמוך על הוראתו ע"ש. ובסוגיין מעצמו אמר להם מימרת רב חנן אמר רב והם שתק"ו יחדיו. ומיהו לקמן דף ס"ב אמרינן כי האי גוונא והתם שאלו ממנו רב הונא ורב חסדא שאלות בדברי אגדה ע"ש. ואפשר דהרב זקן אהרן כל עצמו בהוראה קאי ואין הס' בידי כעת לחזות בנועם אמרי קדוש:

דין דבשלשה פרקים דהיינו לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרוס הפסח, אין השותפין צריכין לימלך במכירת התבואה אבל בלא ג' פרקים הללו אין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו. אם לא שהותנה מתחלה. וכן אם אחד מן השותפין בא לחלוק אז מעכב עליו חבירו עד זמני' האלו:

תניא אמר ר' יודא בג' פרקים מוכרים התבואה לפני הזרע. ובשעת הזרע דהיינו סוף הזרע שכבר זרעו כל מה שהי' להם ונחסור להם עוד זרע לזרוע. ובפרוס הפסח פי' של פרוס לשון פלגא כלומר ט"ו ימים לפני הרגל לפי ששואלים בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. א"כ הפרוס הוא ט"ו ימים לפני הרגל וכן איתא בירושלמי דשקלים דכל ט"ו ימים לפני הרגל קרוי פרוס ובג' פרקים מוכרים את היין בפרוס הפסח ופרוס העצרת ובפרוס החג. ושמן העצרת ואילך. למאי הילכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין. מכאן ואילך מאי אמר רבא כל יומי פרקיה הוא. והא דלשותפין פירש"י שאין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו אם לא שהתנו מתחלה לכך. אבל בפרקים הללו אין צריך להמלך. ואם מכר ונתייקר השער אח"כ אין לו עליו כלום. וה"ה לכל דבר שעושה המשותף ומוליך הסחורה למדינה אחרת צריך שיהא ידוע שאז הזמן למכור אותה הסחורה. ועיין בפרק אלמנה ניזונת סימן כ"ה ור"ח ור"ת פירשו עוד נפקותא אחרת דנפקא מיניה לכי הא דאמרינן בפרק המקבל הני בי תרי דעבדי עיסקא ואמר חד לחבריה תא וכפלגא ואמר אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב. והשתא עד הזמן יכולין לעכב ואז ימכרו ויחלוקו וכן לכל דבר יש זמן וקצבה לפי העניין והזמן:

של הנחה. הרי זה חושש למפרע כל הימים עד מעת לעת של הנחה ראשונה יום אחד שלם מחזקינן להו בחזקת קיימין בידוע ומשם עד כאן ספק ויחזור ויתרום: חושש מעת לעת. משמע יום אחד הוא דקאי בחששא היינו כמ''ד מעת לעת של בדיקה: אלא למ''ד. כולהו יומי קאי בחששא בר מיומא קמא חושש למפרע עד מעת לעת מיבעי ליה: ר''א בן פדת דגמרא ור''א בן שמוע דמתניתין וברייתא: חלוקין. ואמרי דלעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודין וכל פירות שתקנו ע''י אותן פירות צריך לחזור ולהפריש: מקוה. שהיה בחזקת שלם ונמדד לאחר זמן ונמצא חסר: כל טהרות שנעשו על גביו. כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהן בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן באותו מקוה מעולם: בין שהמקוה ברשות היחיד. דקי''ל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא: בין ברה''ר. דקי''ל ספיקו טהור הכא טמא דכי אמרינן ספק טומאה ברה''ר טהור היינו ספק נגע ספק לא נגע דאיכא למימר לא נגע אבל זה שהיה טמא ודאי ואתה בא לטהרו בטבילת ספק אל תטהרנו מספק: פשיטא דחלוקין. מהא מתני' ור''א בן פדת מאי אשמעינן הא מתני' בהדיא תנן טמאות: של תקופה. אם כבר נכנסה תקופת תשרי אבל אם משכה תקופת תמוז עד כאן לא: לשותפין. שאין הא' יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתייקר השער לאחר זמן אין עליו כלום: פירקיה. זמנו למכור: בשעה שמנשבת עושה תלמים בים. כתלם של מענית המחרישה דהיינו חרישית לשון חרישה לפי שחזקה היא: היינו דכתיב. בתמיה: ותך השמש. הכתוב בא להעיד שנתחמם העולם ואתה אומר שסיפר הכתוב בכח גבורת סערותיה ולכך שינה בלשונו: משתקת כל הרוחות מפניה. כשהיא מנשבת בשעת החום היא חמה מאוד ומבטלת צינת כל הרוחות ולכך שינה הכתוב לקרותה חרישית: כשמשקיט ארץ מדרום. כשצינת רוח דרומית שוקטת ומי הוא המשקיטה רוח מזרחית משתיקתה שבשעה שמנשבת רוח מזרחית משתקת כל הרוחות: פלגאה. בעל מריבה שהיתה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב ב''ד כדאמרי' בפ''ק (לעיל דף ז.) בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות והוא היה גניבא כדמפרש התם: רוח צפונית. נוחה היא לא חמה ולא צוננת וממתקת את שאר הרוחות: בן נץ. מלאך העשוי כנץ: מעמידה. בכנפיו: יאבר. לשון אברתו יגדיל כנף: גוהרקא. עגלה עשויה כשידה ומנהיגים בה שרים: סרבלא דכרתי. צבע תכלת דומה לכרתי: אנא לא צריכנא להו. דרב נחמן חתניה דנשיאה הוה בהעור והרוטב (חולין דף קכד): גלייה. רב נחמן בר יעקב לדרעיה שהיתה רוח מזרחית מנשבת והוחם לו: שדיא נשיב. השידה מנשבת: שכבת זרע. תוך שלשה ימים: מקורה של אשה. עובר שבמעיה: עדי סוראה הוא. הדבר הזה מבני סורא הוא דדייקי קראי:

בקידום של מוצאי החג של תקופה. של תקופת תשרי אבל משכה תקופת תמוז עד כאן לא וא''ת והא אי אפשר שתמשוך עד כאן כדאמרי' בפרק קמא דסנהדרין (דף יג.) דבעינן מקצת החג בתקופה חדשה וי''ל דאמר התם דעל תקופה לבדה אין מעברין: לפני הזרע ובשעת הזרע. תימה דכל זה הוא פרק א' דאין הפסק בין לפני הזרע לשעת הזרע וי''ל דבשעת הזרע הוא סוף הזרע שכבר זרעו כל מה שהיה להם ונתחסר להם שלא היה להם כל הצורך: לשותפין. פירש ר''ח ור''ת כי הא דאמר בריש המקבל (ב''מ דף קה.) הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי [ורווח] וא''ל חד לחבריה תא ונפלוג ואמר ליה אידך נרויח טפי דינא הוא דמעכב והשתא עד זה הזמן יכולין לעכב ואז ימכרו ויחלוקו וכן לכל דבר יש זמן: אי הכי היינו דכתיב ותך השמש. אהאי קרא קאמר שלא בא לספר בכח גבורת סערתה שהיתה עושה תלמים בים אלא להעיד שהשתיקה שאר כל הרוחות ונתחמם העולם ומכל מקום אמת הוא שהוא רוח חזק מאד כדכתיב (שמות יד) ברוח קדים עזה כל הלילה וברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מח) דלפעמים שולחה הקב''ה לעולם עזה וקשה: אנא לא צריכנא להו. פירש בקונטרס דרב נחמן בר יצחק חתניה דבי נשיאה הוה כדאמר בהעור והרוטב (חולין קכד.) ולפירושו רב נחמן סתם שבגמ' הוא רב נחמן בר יצחק דבהעור והרוטב משמע דסתם רב נחמן הוא חתניה דבי ריש גלותא ואין נראה דבפרק . מי שהוציאוהו (עירובין דף מג:) אמרי' יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן וכן בפ' עושין פסין (שם דף יח:) גבי מנוח עם הארץ היה משמע דרב נחמן סתם לאו היינו רב נחמן בר יצחק וכן בפ' השולח (לקמן לט:) גבי אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבה בר שילת דהוה קאי אפיתחא דבי תפלה וכן בכמה דוכתי אלא רב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יעקב דהא רב נחמן סתם הוא חברו של רב ששת ובירושלמי מוכח בדוכתי טובא דרב נחמן בר יעקב הוא חברו של רב ששת וגם בש''ס שלנו אינו מזכיר בשו' מקום רב נחמן בר יעקב אלא כשמזכיר אצלו רב נחמן אחר רב נחמן בר יצחק או רב נחמן בר רב חסדא והא דקאמר הכא רב נחמן בר יצחק לא צריכנא להו עשיר היה ולא היה צריך להם: שדיא נשיב. ארוח מזרחית קאמר כדמוכח סוגיא ולא ששמה שדיא אלא לפי שהיתה קשה קראה כך ורוח דרומית שמה שדיא כדאמר בערוך בערך. אסתנא וזהו לשונו לד' רוחות יש להן שמות רוח מזרחית שותא רוח מערבית אוריא רוח צפונית אסתנא רוח דרומית שדיא:

הדרן עלך כל הגט

דף לא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד