גיטין לא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה גדולה ["כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב"], ואחת תרומת מעשר ["ונחשב לכם תרומתכם"]; והקישם הכתוב זה לזה, כדי ללמד:

כשם שתרומה גדולה: א. ניטלת באומד [ללא חישוב מדויק], כלומר: אחד מחמשים שאמרו חכמים להפריש תרומה, הרי היא ניטלת במאומד, היות ואם טעה בחשבון אין כאן איסור מן התורה, שהרי אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי מן התורה. ^[1]

ב. וניטלת במחשבה, שאם רצה נותן עיניו בצד זה ועושהו תרומה, ואוכל בצד אחר, ומשום שנאמר "ונחשב".

כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. ^[2]

ג. וכשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה, כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר.

מתניתין:

המניח פירות טבלים בביתו, כדי להיות מפריש עליהן [על סמך פירות אלו] תרומה ומעשרות, כלומר: סומך הוא על הפירות שיש לו בביתו, כדי לאכול טבלים אחרים שיש לו, ואומר: הרי תרומתן או מעשרותיהן של טבלים אלו בפירות שהקציתי בביתי לכך, וכך עושה הוא תמיד. ^[3]

וכן המניח מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני ולחללו על אותן מעות.

הרי זה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ולא אבדו. ^[4]

ואם הלך לבודקן ומצאן שאבדו:

הרי זה חושש למפרע מעת לעת שמא כבר אבדו, ואם עדיין לא אכל את הטבלים או את המעשר שני צריך להפריש מהם ^[5] או לחללם; ובגמרא נחלקו בפירוש "מעת לעת".

דברי רבי אלעזר בן שמוע. ^[6]

רבי יהודה אומר:

בשלשה פרקים [זמנים] בודקין את היין - שהניחו כדי להיות מפריש עליו - אם החמיץ, ושוב אין ראוי לתרום ממנו על יין, שאין תורמין מן החומץ על יין, ומשום שבזמנים אלו דרכו של היין להתקלקל. ^[7] א. בקידום ^[8] של מוצאי החג, כשמנשבת רוח קדים [מזרחית] במוצאי סוכות.

ב. ובהוצאת ^[9] סמדר, כשהגפן מוציאה סמדר, והוא אחרי שתם הפרח, והענבים נראים באשכול כסדרן.

ג. ובשעת כניסת מים לבוסר, כאשר מתחילים הענבים שבגפן לקבל לחלוחית. ^[10]

גמרא:

שנינו במשנה: אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת:

ומפרשינן: מאי מעת לעת?

רבי יוחנן אמר: הרי זה חושש למפרע מעת לעת [כד שעות] של הבדיקה בה מצא שהן אבודין, כלומר: חושש הוא למה שעשה על סמך הפירות והמעות כד שעות למפרע בלבד; ואינו חושש למה שעשה לפני זה, כי יותר מזה לא החמירו חכמים לחשוש, אלא מעמידים אנו אותם על חזקתם הראשונה שהיו קיימים. ^[11]

רבי אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום רבי אלעזר ברבי ינאי:

הערות

^[1] נתבאר על פי רש"י; ובתוספות מבואר שמצוה ליטול מאומד, כי מתוך שירא לצמצם שלא יטול פחות, הרי הוא נוטל בעין יפה.

^[2] א. כתב רש"י: "ובמחשבה: נותן עיניו בצד זה לשם תרומה, ואוכל בצד זה ואף על פי שלא הפריש" ; וביארו התוספות את דבריו, ששני דינים נלמדים מ"ונחשב": האחד: תרומה ניטלת במחשבה, ואין צריך דיבור. השני: אין צריך הפרשה. והתוספות חלקו על דבריו, והם סוברים, שאכן נלמד מ"ונחשב" שאין צריך דיבור, אבל הפרשה אינה מעכבת אף בשאר המעשרות שלא נאמר בהם "ונחשב", וכמו שהוכיחו. ב. כתב רש"י, שאין תרומת מעשר נלמדת מתרומה גדולה בהיקש לענין מחשבה, שהרי מקור הדין שתרומה ניטלת במחשבה הוא מפסוק זה שנאמר בו "ונחשב", ואם כן אף תרומת מעשר נלמדת מפסוק זה בלי היקש, ולא נזכר ההיקש אלא לענין אומד.

^[3] כתבו התוספות: "בערבי שבתות וימים טובים איירי, דשרי שלא מן המוקף"; ומיהו לשון רש"י "וכן עושה תמיד" לא משמע כן. ובפשוטו, בהכרח אי אפשר לפרש כן לשיטת רש"י [לעיל ל ב ד"ה מוקף], הסובר שטעם דין שלא מן המוקף הוא משום החשש שמא אינם קיימים, שהרי לפי זה אם תמצי לומר שמשנתנו בערב שבת, אם כן נמצא שעיקר דין משנתנו הוא שבערב שבת סומך עליהן שהם קיימים, ועיקר חסר מן הספר; וראה "תפארת יעקב" בד"ה בתוס' בד"ה המניח, וראה בהערה הבאה. ולשון הרמב"ם [תרומות ה כו]: "המניח פירות להיות מפריש עליהן עד שיעשו תרומה, אף על פי שאין מפרישין לכתחלה אלא מן המוקף, אם הפריש הרי הן בחזקת קיימין".

^[4] לשון התוספתא גיטין [פרק ג הלכה ד] הוא: "ואינו חושש שמא הרקיבה התבואה, ושמא החמיץ היין, ושמא החלידו מעות". ומלשון זה של התוספתא נסתר מה שרצה לומר ב"תפארת יעקב" [בד"ה בתוס' בד"ה המניח], שמשנתנו עוסקת דוקא במעשר פירות שאינו אלא מדרבנן.

^[5] כן כתב רש"י; וב"תוספות יום טוב" דקדק מלשון הרמב"ם, שאפילו אם כבר אכל את הטבלים, צריך הוא להפריש תרומות ומעשרות, ראה שם, וברש"ש.

^[6] פשטות לשון המשנה: "דברי רבי אלעזר בן שמוע, רבי יהודה אומר" משמע שנחלקו, ולתנא קמא כשם שאינו חושש שמא נאבדו, כך אינו חושש שמא החמיץ, ומדברי התוספתא שהובאו לעיל בהערה 4 מוכח כן; אבל הרמב"ם הביא הן את דינו של רבי אלעזר [תרומות ה כו], והן את דינו של רבי יהודה [שם הלכה כה], וכתב שם ה"כסף משנה": "ואף על גב דרבי יהודה קתני לה, משמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה".

^[7] מהר"י קורקוס תרומות ה כה.

^[8] במשנה שבמשניות הגירסא היא: "בקדים", וכן הוא ברמב"ם תרומות ה כו.

^[9] נראה שהוא מלשון "הנצו הרמונים".

^[10] כן פירש רש"י בפירוש ראשון, ולזה הסכימו התוספות; ובפירוש שני פירש רש"י: שהיו כותשין הענבים כשהן בוסר, ונותנין לתוכן מים, ונעשין חומץ לטיבול.

^[11] נתבאר על פי רש"י; וכתב ב"חזון יחזקאל" [תוספתא פרק ג הלכה ד בחידושים ד"ה ויש לומר], דנראה מזה, שאף חשש של מעת לעת אינו אלא מדרבנן, ומעיקר הדין יש לנו לסמוך על החזקה עד שעת מציאה.

בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר, ומאחר שנאמרו שתיהן יחד, יש היקש והשוואה בין התרומות הללו: כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד (הערכה), ואינו חייב למדוד אותה במדוייק, שהרי מן התורה אין לה שיעור מסויים, וכן ניטלת במחשבה שאינו צריך להפריש אותה בפועל, אלא דיו שחושב להפריש אותה, ואחר כך יתננה, כך תרומת מעשר ניטלת גם באומד וגם במחשבה. וההשוואה מלמדת גם לצד שני: וכשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה, כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר.

א משנה המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות, שהוא סומך על הפירות הללו, וכאשר רוצה לתקן טבל שלפניו אומר שכל תרומה שצריך להפריש כדי לתקן טבל זה תבוא מפירות אלה שהניח לצורך זה. או הניח מעות להיות מפריש ולפדות עליהן מעשר שני — הרי זה הולך ומפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואינו צריך לחשוש שמא אבדו בינתיים הפירות או המעות הללו. אם אבדו בכל זאת — הרי זה חושש לאותם טבלים שתיקן מעת לעת (עשרים וארבע שעות) וצריך להפריש מהם בשנית, וכאשר יבואר בגמרא, אלו דברי ר' אלעזר.

ר' יהודה אומר: בשלשה פרקים (זמנים) בודקין את היין שהניח להפריש ממנו תרומה ומעשרות, שאם החמיץ אינו יכול להפריש ממנו עוד. וזמנים אלה הם: בקידום, כאשר מנשבת רוח קדים של מוצאי החג (חג הסוכות), ובהוצאת סמדר, כאשר נושרים הפרחים ונראים ענבים קטנים כעין אשכולות, ובשעת כניסת מים בבוסר שבוסר הענבים מתמלא בנוזל ("מים"), ובזמנים אלה הקשורים בשינוי מזג האויר יש לבדוק אם לא החמיץ היין.

ב גמרא שנינו שאם אבדו הפירות או המעות חושש להם מעת לעת. ושואלים: מאי [מה] פירוש מעת לעת שאמר ר' אלעזר? ר' יוחנן אמר: מעת לעת של בדיקה, משעה שבדק וגילה שאבדו חושש שמא כבר אבדו עשרים וארבע שעות קודם לכן. ר' אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום (בשם) ר' אלעזר בר' ינאי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The verse speaks of two terumot; one is standard teruma and one is teruma of the tithe. Since they are mentioned together, they can be compared: Just as standard teruma is taken by estimate, as there is no requirement for the amount separated to be measured precisely, and it can be taken by thought, as one is not required to physically separate it before consuming the remaining produce, so too, teruma of the tithe may be taken by estimate and by thought. And this comparison also teaches that just as the homeowner has permission, i.e., the right, to separate standard teruma, so too, the homeowner has permission to separate teruma of the tithe.

MISHNA: With regard to one who sets aside produce with the understanding that he will separate terumot and tithes with it, so that when he has untithed produce he can render it fit by declaring that the teruma and tithes that must be separated will be from the produce that he had set aside for this purpose, or one who sets aside money with the understanding that he will separate and redeem second tithe with it, then he may later separate the teruma or tithe with them, based on the presumption that the produce or the money are extant. He need not be concerned that perhaps the produce or money was lost in the meantime. If he discovers that they were lost, then he must be concerned that the produce or money that he set aside was lost, from the time until the same time, as will be explained in the Gemara, and he must separate teruma and tithes from the produce a second time; this is the statement of Rabbi Elazar.

Rabbi Yehuda says: One checks the wine that is set aside to be used for separating terumot and tithes for other wine to see if it has turned to vinegar, which would render it unfit for this purpose, at three times during the year: When the east wind blows at the conclusion of the festival of Sukkot, and when the blossoms fall and the grape buds emerge and appear as small clusters, and at the time when water enters and fills the unripe grape. Since there is a change in the weather at these times, one should check to ensure that the wine has not turned to vinegar.

GEMARA: The mishna taught that if the produce or money was lost, then one must be concerned that it occurred from the time until the same time. The Gemara asks: What is meant by: From the time until the same time? Rabbi Yoḥanan said: It means from the time it was checked and found to be lost, until the same time of day on the previous day. If one had used that produce to render fit other produce within the twenty-four hours before noticing that it had been lost, one must separate teruma and tithes for that produce again. Rabbi Elazar ben Antigonus says in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yannai:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נטלת באומד. פי' רש"י ז"ל שא' מחמשים שאמרו חכמים מפרישה באומד דאם טעה אין אסור מדאורייתא דחטה אחת פוטרת את הכרי דלא נתנה בו תורה שיעור אלא ראשית דגנך אף תרומת מעשר אע"פ ששיעורה קצוב ניטלת באומד ובמחשבה שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותרווייהו נפקא מונחשב והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה לענין אומד הוא דיליף ומיהו במחשבה נמי תלה הכתוב תרומת מעשר בתרומה כדכתיב כדגן מן הגורן והרי זה בא ללמד ונמצא למד והך מחשבה גרידתא לומר שאינו צריך להוציא בשפתיו ומודו רבנן בתרומה גדולה שהיא במחשבה כדתנן באלם אם תרם תרומתו תרומה והכי אמרינן במסכ' שבועות פ"ג גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו בנדרים דלא גמרינן מתרומ' משום דהוו תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כא' והיינו תרומה גדולה דיליף מיניה קרא ונחשב אפילו לרבנן וי"א דבתרומה גדולה מכל נדיב לב נפק' כדאמרינן בזבחים דההוא בעולות הוא דכתיב ואתקוש תרומה לקדשים מה קדשים במחשבה אף תרומה במחשבה ותרומת מעשר מונחשב וכו' ומיניה הוו ב' כתובים הבאים כא'. וזה אינו נכון משום דרבנן ודאי פליגי עלי' דאבא אלעזר במחשבה כי היכי דפליגי באומד והיינו בתרומת מעשר וליכ' לאוקומי סוגיא דשבועות כאבא אלעזר וה"נ מוכח פר' בתרא דבכורות דפליגי רבנן אפילו במחשבה.
ורבים אומרים נטלת באומד אף באומד, ואינו כן אלא דוקא באומד דהכי תנן במס' תרומות אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי ומפורש בירושלמי אמר ר' אלעזר כיני מתני' מודד טבלו ומכניסו לביתו ובלבד שלא יתרום במנין ולרבנן תרומה גדולה דוקא באומ' אבל במנין אינו מן המובחר אבל תרומת מעשר דוקא במנין ולא באומד כלל דתנן התם בתרומה פ"ד המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן.
ובירושלמי מקשינן לה אמתני' דבפ"ק ומתרץ אר"י ב"ל כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני כן אבא אלעזר בן גומל אומר מנין שאין תורמין לא במדה ולא במנין ולא במשקל שנאמר ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ולא בדבר אחר ומה תרומה גדולה במחשבה אף תרומ' מעשר במחשבה פי' מתני' דבפ"ק בתרומה גדולה והא דפ"ד בתרומת מעשר שהמונה משובח ותני כן אבא אלעזר בן גומל אומר וכו' פי' דמהך בריית' שמעינן דבין לאבא אלעזר בין לרבנן תרומה גדולה באומד והיינו מחני' דאין תורמין ובתרומת מעשר פליגי דלאבא אלעזר היא נמי באומד ולרבנן במנין ומתני' דהמונה משובח רבנן היא והתם בפ"ד בעי בירושלמי דההיא ממי הוא משובח מן התורם מן האומד כלומר שאם תרם מ"מ תרומתו תרומה וזה משובח ממנו אמר ר' חנינא בר' הלל מתני' אמרה כן והשוקל משובח משלשתן פי' דהיינו אומד ומודד ומונה א"ר חנינא תפתר בשלשתן, ולית את ש"מ כלום.
ולי נראה דאבא אלעזר בן גומל ה"ק כשם שתרומה גדולה באומד היא נטלת כך תרומת מעשר לכתחלה נטלת באומד אלא שתרומה גדולה אינה נטלת בתחלה אלא באומד ותרומת מעשר באומד ושלא באומ' ואשכחן כי האי היקשא באותה שאמרו וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר שפי' מה מכירה אינה לעולם אלא ע"י אחר אף טביחה ישנה ע"י אח' א"נ תרומה גדולה נמי במנין הוא ואפי' לכתחלה אלא דרבנן אמרי לכתחלה באומ' שיטול בעין יפה ולדאוריית' עביד היקשא.
והיינו דאוקימנ' בירושלמי להא דתנן המונה משובח בתרומת מעשר ותני כן אבא אלעזר בן גומל כו' כלומר אבא אלעזר בן גומל היא מתנן מונה משובח דמכלל דתורם באומד תרומה הוי ומפרש ואזיל ממי הוא משובח מן התורם באומד וכו' ור' חנינא פליג עלה ואמר לעולם רבנן היא ומאי משובח לומר שיפה הוא עושה ותרומתו תרומה ותני והשוקל משובח משלשתן ולית את ש"מ דמתני' אבא אלעזר היא אלא רבנן ותורם באומד לא הויא תרומה כלל בתרומת מעשר.

מתניתין: המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות וכו' מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים. א"ל וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ואיכ' למימר כיון שהניחם ברשות עצמו במקום המשתמר ואין חוששין שמא אבדו ואין עשויין לרקוב לגמרי מותר לתרום שלא מן המוקף. וכשאמרו אין תורמין לא אמרו אלא כשאינו ברשותו כי ההיא דאמרינן בגמ' כור מעשר לאביך בידי שיש לחוש לכל דבר שאינו משתמ' לדעתו שמא אבד ולפיכך אין תורמין שלא מן המוקף וכך פי' רש"י ז"ל שאסור לתרום שלא מן המוקף משום שמא אותה שעה אינה בעין.
ומיהו קשיא דהא בספרי ילפינן לה מדכתיב והרמותם ממנו מן המוקף וא"ל אסמכת' דרבנן היא. א"נ מדאוריית' תרומה גדולה אינה נטלת אלא מן המוקף אבל תרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף דתנן במס' בכורים פ"ב תרומת מעשר שוה לבכורים בב' דרכי' נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כבכורים ואוסרת את הגורן ויש לה שיעור כתרומה והיינו מדאוריית' ואפי' במקום המשתמר לדעתו נמי אבל תרומת מעשר בין דאוריית' בין דרבנן נטלת שלא מן המוקף דמתניתין דינא קתני ואפילו לכדרבנן וכדקתני ויש לה שיעור כתרומה. ואלו מן התורה חטה א' פוטרת והאי דאקשינן עלה וכי נחשדו חברים שלא מן המוקף היינו משום חשש אבידה כדפי' רש"י ז"ל ואע"ג דהאי קרא והרמותם ממנו בתרומת מעשר כתיב אמרי' בירושלמי בפ"ב דתרומה תרומת מעשר למדת על תרומת גורן שנטלת מן המוקף והיא נטלת שלא מן המוקף מנין מכל מעשרותיכם תרימו אפילו א' ביהודה וא' בגליל והכא משמע דלאו אסמכח' דרבנן דאי כולה מילת' דרבנן מ"ש תרומה דחששו ומ"ש תרומת מעשר דלא חששו.
ומיהו קשה הא דאמרינן בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח) המפקיד פירות אצל חבירו ואפילו הן אבודין לא יגע בהן ומפרש בגמ' משום שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר והיאך יכול לעשותן שלא מן המוקף. ויש לפרש מאי תרומה תרומת מעשר ואע"פ שלא נחשדו חברים לעשותן כן דחיישינן שמא אינן קיימין התם בעם הארץ שנחשד וא"ק ההיא דתניא התם לפיכך בעל עושה אותן לכתחלה תרומה ומעשר על מקום אחר לומר שאם עשאן אוכל לכתחלה ואינו חושש.
וי"מ מתני' בערב שבת שמותר לתרום שלא מן המוקף כדאמרינן ביבמות בפ' האשה רבה (דף כ"ג) דר' ינאי ה"ל אריסא דהוה מייתי ליה כנתא דפירא כל מעני שבתא יומא חד נגה ליה ולא את' עשר עלייהו מפירי דביתיה וכו' א"נ כי ההיא דאמרינן בעירובין גזבר שאמר ליה לעם הארץ לך ולקוט לי תאנה מתאנת שמעשר עליהן מתוך ביתו דניחא ליה לחבר ליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסור' רבה. וכן ההיא דהמפקיד משכחת לה לכתחלה כשנזדמן לו ע"ש או עם הארץ ועשאן תרומה ומעשר על מקום אחר וא"ת א"כ לעיל דאקשינן וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ליחוש לכי הני גווני לאו מילת' היא שאף לחוש כלל לא היה לנו משום שהניחן ברשות זה ולא נטלן כמו שפירש למעלה. ומשום הך טענה לא חיישינן לדבר שאינו מצוי לאסור עליו את שלו אבל שם בפ' המפקיד למה יגע בשאינו שלו ולא יניחם ויסתלק מן הספק להך לישנא נמי אית לן למימר דשלא מן המוקף דרבנן בעלמ' הוא.
ויש שמעמידין משנתנו זו בתורם מן המוקף כגון מקצת פירו' מגולין ומקצתן מכוסין ותורם במוקף ואינו חושש שמא יאבדו המכוסין וכגון תורם חבית א' מן המרתף על השאר שבו וכגון שמלא בית האוצר ואינו חושש לצד האחר שמא נרקבו או ערבו וכן מפורש בתוספ' חכמי הצרפתים ז"ל ואותה השמועה שבפ' המפקי' אינה קושיא לפי דעתם עשאן קודם שהפקידן לזה אע"פ שלא פי' רש"י ז"ל כן. ושם אפרש בס"ד. ועובדא דר' ינאי אינה שלא מן המוקף לפי דעתי. דכיון דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לכשיבוא לעולם ה"נ מצי לתרום על דבר שלא בא לעולם לכשיבוא לעולם ויקוף שיהא תרום ושם בפ' האשה פירשתי. וה"ר משה הספרדי מוקי לה למתני' בדיעבד ואע"ג דקתני מפריש.

תרומה גדולה ניטלת באומד ומפני שאם טעה ופיחת מאחד מחמשים אין מקפידין בכך שהרי חטה אחת פוטרת את הכרי ובזו מיהא דוקא תרומה גדולה אבל תרומת מעשר הואיל ושיעורה קצוב בתורה מדקדק בשיעורה במדידה או משקל או מנין לפי מה שהיא ומה שנאמר כאן באומד ובמחשבה ענין אחד הוא ומ"מ יש מפרשים במחשבה שנותן עיניו בצד זה לתרומה ואוכל מצד אחר וכן לתרומת מעשר ואינו צריך להוציא בפה וזהו ששנינו באלם שתרם תרומתו תרומה וכן שנינו בשבועות גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו דלא גמרינן מתרומה משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים כו' תרומה מונחשב וקדשים מנדיב לב ובתוספות מפרשין ניטלת באומד דוקא באומד ולא עוד אלא שגורסים אינה ניטלת אלא באומד ואף גדולי המחברים פסקוה כן וממה שאמרו בראשון של תרומות אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי כלומר שאחר שנמדד הכל תורם באומד ואין תורמין בסל ובקופה שהם כלי מדה אבל תורם הוא בהן חצין או שלישן ולא יתרום בסאה חציה שחצי סאה מדה ונראה שהנהיגו לתרום באומד כדי להפליג במדה שיהא כל אדם חושש לעצמו ומרבה במדה לצאת ידי ספק ובתרומת מעשר מיהא דוקא בשיעור שהרי הקשו בתלמוד המערב על משנה זו הרי אמרו המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח מכלם כלומר שאם היה לו לתרום דבר הראוי למנין ולמדידה ולמשקל המדידה יפה בו יותר מן המנין והמשקל יותר משניהם ותירץ ההוא בתרומת מעשר ונמצאת למד שהלכה כאבא אליעזר במה שאמר שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר כתרומה גדולה אע"פ שהמצוה ללוי ואין הלכה כמותו בתרומת מעשר לאומד:

המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר' אלעזר ר' יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין בקדים של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת מים לבוסר אמר הר"ם פי' אמר מעת לעת ירצה בו מעת לעת שבקש אותם ומצאם וכבר אבדו כ"ד שעות למפרע וכל מה שהפריש בתוך אלו הכ"ד שעות הנה הוא טבל ויצטרך שיפריש תרומה ומעשרות שנית לפי שהם בחזקת אבודים וכל מה שהפריש קודם זה מתוקן לפי שהם בחזקת קיימים בזה הזמן ופסק ההלכה שכל מה שהפריש אינו מתוקן לפי שהוא (אינו) ספק ור' יהודה יראה בבדיקת היין באלו השלשה עתים לפי שבהם יפסד בקצת העתים ויבדוק אותו אולי יחמיץ ויהיה כבר החמיץ הפריש חומץ על יין והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשרות כגון שיש לו טבלים ומקצה אותם הפירות לתרום מהם על אלו וסומך על אלו לאכול את הטבלים ואע"פ שהוא שלא מן המוקף הרי בדיעבד תרומתו תרומה ומעשרותיו מעשר כמו שכתבנו ויש מוחקין מפני זו מעשרות ומפרשין תרומה תרומת מעשר על הדרך שפירשנו ואין צורך בכך או שהניח מעות להיות מחלל עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן כלומר סומך עליהם ומפריש ר"ל מן הטבלים לאכול מהם על סמך אותם הפירות שהניח לשמם ואוכל מן הטבלים עד שיעור שיהו אותם הפירות המוקצים צריכים למעשר על מה שאכל ואחר כך נותנן ללוי:

אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת כלומר אם אבדו אותם הפירות המוקצים כל שהפריש על סמך שלהם קודם שאבדו אינו טבל למפרע ומותר ואע"פ שבכיוצא בה אמרו שמא יבקע הנאד ונמצא שותה טבלים למפרע כבר פירשו בתלמוד המערב תמן למפרע נתקלקלו ברם הכא מאיבודן ואילך נתקלקלו הא מה שהפריש בחזקתם משנאבדו ואילך טבל ואם הפריש ומצאן אבודין ואינו יודע אם משעת הפרשה אם לאחר כן כל שהפריש עליהן מעת לעת ופירשו בגמרא מעת לעת של בדיקה ר"ל כל שהפריש מזמן שבדקם ומצאם אבודים עד כ"ד שעות למפרע טבל וכל מה שהפריש מקודם כ"ד שעות אוכל בחזקת מתוקן ואין הלכה כן אלא כל מה שהפריש ספק וחוזר ומעשר מספק עד הזמן שנתברר לו שהיו קיימין וכמו שאמרו מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות ואף מקודם זמן שמעת לעת:

ר' יהודה אומר וכו' זו של ר' יהודה מילתא באפי נפשה היא ואמר שבשלשה פרקים בודקין את היין מפני שהיינות רגילים להחמיץ בהם ואם הניח חביות להפריש עליהם צריך לבדקן שמא החמיצו והוה ליה משם ואילך מחומץ על יין ואינו תרומה לדעת האומר ששני מינים הם כמו שהתבאר ואף לדעת האומר מין אחד מכל מקום ראוי הוא להזהר שלא לתרום מן הרעה על היפה הא שאר ימות השנה שבין פרקים אלו מפרק לפרק מפריש עליו בחזקתו שבפרק ואינו צריך בדיקה אלא שאם ימצאה חומץ אחר כן יהא דינה בשלשה ימים על הדרך שביארנו בבתרא פרק פירות:

בקדים של מוצאי החג ר"ל כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג ופירשו בגמרא דוקא בשנכנסה תקופת תשרי ושמא תאמר והיאך איפשר להיות בו דרך אחרת והרי אמרו צריך שיהא מקצת החג בתקופה חדשה איפשר על ידי עבור או שמא תקופת רב אדא שקודמת לשל שמואל שבעה ימים הוא דבעינן שיהא בה מקצת החג ובהוצאת סמדר כשהפרח נופל והענבים נראים באשכול ובשעת כניסת מים בבוסר ר"ל שיש בו לחות בכדי הראוי לכתשו ולטבול:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

מתני' המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר' אלעזר ר' יהודה אומר בג' פרקים בודקין את היין בקידום של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת המים בבוסר. פי' הניח פירות של טבל להיות סומך עליהן ואוכל טבלים אחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן ומעשר שלהן באותן פירות שהקציתי לכך שמשער כמה קבין צריך להפריש מאלה תרומה וכמה קבין מעשר ואומר מאותן הטבלים שהקצתי במקום פלוני שלא אקחם וכן הוא עושה תמיד ומפריש עליהן בחזקת שהן קיימין אותן פירות שהקצה ואוכל את אלו ואין חוששין שמא אבודים הן בשעה שהוא מפריש עליהן ואומר תרומתן של אלו באותן הפירות ונמצא שאין בדבריו כלום ואוכל טבלים אלו בחזקת שהן קיימים ומפריש עליהן ואף על פי שאינו רואה אותן:

ואם הלך לבודקן ומצאן שאבדן הרי זה חושש לאותן טבלים שתקן בהבטחתן של אלו מעת לעת ואם לא אכלן צריך להפריש מהם דשמא כי אמר הרי תרומתם על אותם שהקצתי כבר היו אבודין. אבל אותן שתקן קודם מעת לעת כתקון מתוקנת ואע"פ שהן בעולם שלא אכלן אוכלן בחזקת מתוקנות ואינו מפריש עליהן כלום:

ואמרינן מאי מעת לעת אמר ר' יוחנן מעת לעת של בדיקה פי' אם בדקם היום בשחרית ומצאם אבודים חושש שמא מאתמול בשחרית אבדו ואם עשאן מעשר תוך מעת לעת זה על פירות אחרים צריך להפריש עליהם מספק וטפי מהכי לא אחמור רבנן למיחש אלא סמכינן אחזקה:

בד"ה כשם שתרומה כו' דלית ליה כלל לאבא אלעזר ב"ג מרבה במעשרות כו' עכ"ל ובתוס' פ"ב דבכורות כתבו דאפילו לפי זה מצינו למימר דהא דמרבה במעשרות אתיא נמי כר' אלעזר בן גמלא לגבי מעשר שני ומעשר עני דהנהו לא איתקיש לתרומה וק"ל:

בא"ד דנהי דר"י בר יהודה סבר דאפילו מעשר ניטל מאומד דלמא אבא אלעזר לית ליה הך סברא עכ"ל ואין להקשות דאכתי אמאי לא אוקמא במעשר גופיה וכר' יוסי בר יהודה די"ל דמלתא דר"י בר יהודה אינו מפרש דמשום מאומד הוא שרי אלא דאבא אלעזר ב"ג הוא דמפרש לאוקמא הא דר"י בר יהודה כוותיה ומש"ה ניחא ליה לאוקמא במפרש כאבא אלעזר ב"ג ובתרומת מעשר וק"ל:

בד"ה ניטלת מאומד כו' ואם תאמר דבפרק רביעי דתרומות תנן כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ולא חשיב מרבה במעשרות במתכוין לאמוד יפה כו' שמא התם מרבה במתכוין עכ"ל ויש לדקדק דלעיל פסיקא להו דההיא דמרבה במעשרות כו' לא אתיא כר' אלעזר בן גמלא דסבירא ליה אף במעשר ראשון שרי מאומד כדאמרינן בסוף פרק בתרא דבכורות וא"כ פשיטא להו לעיל דאיירי אף במרבה במתכוין והכא מספקא להו שכתבו שמא התם כו' ויש ליישב לר"א בן גמלא דלא שמעינן ליה בהדיא דשרי מאומד אלא בתרומת מעשר מהיקשא דתרומה והיינו אפילו במרבה במתכוין כדמוכח ההיא דפ' כל המנחות וא"כ הא דקאמר בספ"ב דבכורות דמעשר ראשון נמי איקרי תרומה אתקש נמי להאי מלתא דאף במרבה במתכוין וא"כ ע"כ ההיא דמרבה במעשרות כו' לא אתיא כר"א בן גמלא אבל לרבנן דלא ס"ל דמצוה הוא במאומד ואסור במרבה במתכוין וההיא דמרבה במעשרות כו' מצי אתיא שפיר כוותייהו והשתא קשיא להו לכאורה כיון דלרבנן נמי שרי מיהא מאומד בתרומת מעשר וה"ה במעשר ראשון דלענין דינא שוין הן כמו לר"א בן גמלא ואם כן מצי אתיא ההיא דר"י בר יהודה לענין בכורות כוותייהו דרבנן ואהא כתבו דשמא מלתא דר"י בר יהודה מרבה במתכוין הוא ולא מצי אתיא כרבנן וק"ל:

בד"ה במחשבה פי' כו' ובמעשר שני שרינן כשאומר בצפונו או בדרומו כו' עכ"ל ר"ל בההיא דהלוקח קתני בסיפא במעשר שני כשאומר בצפונו כו' כמ"ש התוספות לעיל והוא ראיה דלאכול בלא הפרשה אין קפידא אף בשאר מעשרות ואע"ג דלענין דמאי מתנייא הך מלתא היינו משום דבודאי טבל הוה איסורא דשבת רכיב עליה דאסור לקבוע מקום במעשר בשבת אפילו בין השמשות בודאי כמ"ש התוספות לעיל ועוד נראה דלא כוונו בזה אההיא סיפא דלוקח דאינו אלא ברייתא אבל כוונו אמתניתין דפ"ג דתרומות דתנן התם וחכ"א עד שיאמר בצפונו או בדרומו ומיהו מעשר שני לא הוזכר שם אלא תרומה וק"ל:

בא"ד וא"ת כיון דשרי תרומה בשנותן עיניו כו' אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת כו' עכ"ל יש לדקדק דמשמע דפסיקא להו כיון דשרי נותן עיניו כו' שרי נמי בשבת והיינו לכ"ע דמחשבה לכ"ע מהני בתרומת מעשר ומעשר ראשון כמ"ש התוספות לעיל וא"כ הוא רשב"א דקאמר התם מדומע דשרי נותן עיניו כו' בשבת מאי קמ"ל (י) הא בטבל ממש נמי שרי ויש ליישב וק"ל:

ע"א רש"י ד"ה ובמחשבה וכו' ותרוייהו נפקי מונחשב. ר"ל תרוייהו בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר שניטלין במחשבה נפקי מונחשב ולא יליף תרומה מתרומה אלא לענין שניטלת מאומד:

תוס' ד"ה ניטלת מאומד וכו' עד וא"ת דבירושלמי וכו' א"ר חנינא תפתר בשלשתן ולית שמע מינה כלום. דאי גרסינן במשנה משלשתן תוכל לפשוט ממתני' דניטלת מאומד דמדתני משלשתן משמע דאיכא שלשה בר ממשקל אבל לר' חנינא דלא גרסינן במתני' משלשתן אלא בשלשתן לא תוכל לפשוט מינה כלום:

תוס' בד"ה ובשעת כו' נראה לר"י כלשון ראשון שפירש כו' כצ"ל:

בתוס' מנ"ל לעשות ב' פלוגתות רבנן אאבא אלעזר וכו'. דהא לא מפרשי רבנן בשום מקום רק מכח ברייתא דאבא אלעזר דהיינו במצוה דמאומד ובדיעבד אם מתכוין להרבות מיהו גם בדברי אבא אלעזר גופיה לא מתפרשא דס"ל אלו הב' דברים רק צ"ל קצת דתלוי חד באידך (ח) ודו"ק:

תד"ה כשם. ופריך דהוה מרבה במעשרות ומיירי במרבה בת"מ. ק"ל דבשלמא במרבה מע"ר דהנשאר עדיין טבול למע"ש או למ"ע לכן היתרון כמו כן טבול להם ולכן הוי מקולקל. אבל בת"מ דהנשאר הוי חולין גמור מתוקן א"כ היתרון גם הוא כמוהו. וכן קשה מה שמביא המהרש"א מתוס' בכורות (שם ליתא רק במנחות נד ב) דלא"א ב"ג הא דמרבה במעשרות כו' הוא במע"ש או במ"ע. ואולי משום דת"מ אינה נתפסת אלא על א' מתשעה דהנשאר והמותר שבה נשאר בטבלו כמו שהי'. וכן מטין דברי רש"י בקדושין (ר"ד נא):

תד"ה ניטלת. שירא לצמצם שלא יטול פחות כו'. כצ"ל:

תד"ה במחשבה. וא"ת כיון דשרי תרומה כשנותן עיניו כו' וי"ל כו' אבל תחילת תיקונה כו' לא שרינן משום דאפשר במחשבה. משמע דבמחשבה מיהא מותר אפי' בשבת. ונ"ל דפסיקא להו כן משום דרשת ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר (שבת קנ). ועמש"כ בקדושין (נט ב) בתד"ה מיד. אבל נ"ל דכ"ז אינו אלא בתרומה ות"מ דכתיב בהו ונחשב (וכ"מ בפסקי תוס' סי' ק"י. אולם מש"כ שם ואוכל בצד אחר ז"א לפי מה שאבאר) וכן במע"ר לפמש"כ התוס' לעיל דקריי' רחמנא תרומה. אבל מע"ש ומ"ע אינה מועלת בהן מחשבה. ולזה א"ש הא דמוכח בכ"ד דאין תקנה לטבל בשבת והוא מפני המע"ש או המ"ע. וכן אתיא לנכון הא דפסיקא להו בחולין (ו ב) בד"ה והתיר מדפריך ודלמא ר"מ נתן עיניו כו' ואכל בצד אחר דע"כ מיירי בדמאי. וכ"מ בדבריהם כאן שכתבו ואפי' דמאי כו' אע"ג דשרי ליתן עיניו כו' משמע דבודאי לא והוא מפני המע"ש או המ"ע. ולהכי לא נקטי בקושייתם כאן אלא אמאי אין מגביהין תרומות. ובמנחות ובבכורות דנקטי גם מעשרות כוונתם על מע"ר וכנ"ל. והשעה"מ בפ"ד מהל' תרומות שגה במחכ"ת בהבנת דבריהם ע"ש. אבל זה מיהא מוכח מדבריהם דדמאי יש תקנה לתקוני' בשבת ע"י נתינת עין בצד זה ולאכול בצד אחר וצ"ע קצת מהא דפריך הש"ס בשבת (קכז ב) דמאי הא לא חזי ליה. וגם לפי מאי דמשני כיון דאי בעי מפקיר כו'. לב"ש אסור לטלטולי' ואמאי הא אית ליה היתר כנ"ל. (ועמש"כ ברפ"ד דדמאי בס"ד). וזה י"ל עפ"י מש"כ התוס' בעירובין (ל ב) דלא מהני מאי דא"ל תקנה אלא במידי דחזי השתא לשום אדם ע"ש. וה"ה לענין טלטול. ותדע דאל"כ יקשה מדוע אסור לטלטל מע"ר של"נ תרומתו בר"פ מפנין הלא אפשר לתקוניה ע"י נתינת עיניו:

במשנה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. ולשון הרמב"ם בחבורו בפ"ז מהל' מעשר ה"ד ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר. לכאורה נראה דשיעור חסרונות המפורש בב"מ (מ) ודאי צריך לנכות וע"ש (לח) בהסוגיא היטב ובמש"כ שם:

שם בשלשה פרקים בודקין אה"י כו'. ק"ל דבב"ב (ר"ד צח) במשנה משמע דבעצרת דרכו להחמיץ וא"כ יהי' צריך בדיקה אז:

רש"י ד"ה ה"ז חושש. ואם לא אכלן צריך להפריש כו'. ובתוי"ט דקדק מלשון הרמב"ם שאעפ"י שאכלן מחוייב להפריש התו"מ ע"ש. וכה"ג כתב הרמב"ם פי"ב מהל' מעשר ה"ב בדמאי דבמוצאי שבת צריך לעשר אף על מה שאכל בשבת. ולכאורה תמוה מהא דאיתא בחולין (קל ב) מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין כו' שפטור מן התשלומין כו'. ולפרש"י שם (קלא) ד"ה ש"ה דקא משתרשי ליה ע"ש דמשמע דגם באוכל טבליו דינא הכי הוה א"ש. אבל לפי' התוס' שם וכן הרמב"ם שהעתיק הברייתא הנ"ל כלשונה דמוכח דאזיל בשיטתייהו ודאי קשה. וביותר קשה פסקו בדמאי שהבאתי דהתם לא שייך גזל השבט דהמע"ה. ובדמאי משמע בכ"ד דלא תקנו שיאכל ואח"כ יפריש כחלת ח"ל:

מְקַּמֵי פַּלְגָּאָה נָקוּם. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ז.) כל המלמד לתלמיד שאינו הגון כאלו נוטע אשרה, ופרשתי בס"ד מה טעם דקרו לתלמיד שאינו הגון בשם אֲשֵׁרָה? והוא דתלמיד חכם הגון נקרא שׁוֹר כפי מה שכתב רד"ק ז"ל בפסוק בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים לג, יז) שכל אדם חשוב נקרא שור עיין שם, ובזה פרשנו מאמר סנהדרין (סנהדרין מב.) קרי רב יוסף אנפשיה ורב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר (משלי יד, ד) וכתבו התוספות משום דיוסף אקרי בכור שור דכתיב בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ עיין שם, ולכן זה התלמיד שאינו הגון נחלק אצלו אות וא"ו של שׁוֹר לשני אותיות א"ה ונעשה אצלו אותיות אֲשֵׁרָה ולכן זה התלמיד חכם שאינו הגון קרו ליה בשם פלגאה וחלק התיבה לשתים וקרי בה 'פלג א"ה' כי אצלו חלוק אות וא"ו של שׁוֹר לאותיות א"ה שבזה יהיה לו צירוף אֲשֵׁרָה.
ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (ברכות סד.) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישעיה נד, יג) וזה שהוא תלמיד חכם ובעל מחלוקת נחלק אצלו אות וא"ו של שלום לאותיות א"ה ויהיה אצלו 'השלום' צרוף 'לאשמה' על דרך מה שאמר הכתוב עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ (ויקרא ה, כו) ולכן קראוהו פלגאה 'פלג אה' דאצלו וא"ו דשלום חלוק לאותיות א"ה.

בְּמַאי עַסְקִיתּוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: בְּרוּחוֹת. הנה ודאי לא הוציאו רבנן שקר חס ושלום מפיהם דאפשר היו מדברים ברוחות אותה שעה. מיהו נראה לי בס"ד דכוונו בזה על אותם הדברים שהיו מדברים בעניינו שאמרו עליו שהוא פלגאה ואין ראוי לקום מפניו וחטא בעל המחלוקת הוא ברוח דחטאו בדבור שהוא רוח כמו שתירגם אנקלוס רוחא ממללא (בראשית ב, ז) ולכן במחלוקת קרח צעק משה רבינו ע"ה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר אֵ־ל אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף (במדבר טז, כב).

אַרְבַּע רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכָל יוֹם. נראה לי בס"ד רמז לארבע כיתות שהם כת שקרנים וכת ליצים וכת חנפים וכת מספרי לשון הרע (סוטה מב.) דכולם חטאם בדיבור שהוא רוחא ממללא ועונות אלו מצויים בכל יום אצל האדם דהם עונות שדש אדם בעקביו ולזה אמר מְנַשְּׁבוֹת בְּכָל יוֹם.
וְרוּחַ מַעֲרָבִית רמז לליצנות דערבים לשומעין ומשחקים בהם ורוח דרומית רמז ללשון הרע כי דרומית הוא אותיות 'דר מות' דלשון הרע קטיל תלתא כנזכר בגמרא (ערכין טו:) ורוח צפונית רמז לשקר שהוא צפון שאינו ניכר תכף שהוא שקר מה שאין כן לשון הרע ניכר תכף יען דזה מספר לשון הרע דעושה עון בודאי אף על פי שמדבר אמת וכן החניפות ניכר תכף וְרוּחַ מִזְרָחִית רמז לחניפות שהוא מזריח אור הכבוד על זה האדם שמחניף לו ומדבר בשבחו.
ואמר עוד רוּחַ צְפוֹנִית שהוא השקר מנשב עם כולם שהמחנף והליצן והמספר לשון הרע כולם מלאים שקרים דמלאכתם תצליח בידם על ידי השקר יותר ואלמלא כן אין העולם מתקיים שאם לא היו יודעים העולם שזה המספר לשון הרע הוא שקרן ומדבר שקר היה יוצא מן לשון הרע נזק גדול שזה השומע שהוא בעל דבר יחרה אפו והורג את זה שספרו עליו וכמו המעשה דקטיל תלתא שאמרו על לשון הרע אך כיון שיודעים שדרכן של בעלי לשון הרע לדבר שקר לא יעלה אש חמתן להשחית תכף ולכלות. ואמר עוד רוּחַ דְּרוֹמִית זה עון לשון הרע קשה מכולם שאמרו רז"ל (ערכין טו:) שקול כנגד ג' עבירות חמורות עבודה זרה ו גילוי עריות ושפיכות דמים ולפעמים הורג נפשות ממש.
וְאִלְמָלֵא בֶּן נֵץ מַעֲמִידָהּ נֶחֱרָב כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִפָּנֶיהָ פירוש בן נץ זה הצדיק שיש לו רמז באותיות אלפא ביתא באות נו"ן ובאות צד"י כדאיתא בגמרא דשבת (שבת קד.) נו"ן כפופה נו"ן פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט צד"י כפופה צד"י פשוטה צדיק נאמן צדיק פשוט היינו נאמן כפוף נאמן פשוט הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, פירוש שהוא כפוף בעולם הזה ויהיה פשוט בעולם הבא עיין שם.
נמצא אותיות נ"ץ שהם נו"ן וצד"י רומזים לצדיק ולכן נקרא בֶּן נֵץ ולולי זכות תורה דצדיק היה נחרב העולם מכח הפגם והעון של רוח דרומית שהוא לשון הרע אך התורה של הצדיק היא המקיימת העולם ודוחה החרבן שראוי להיות מן לשון הרע דכתיב מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים (משלי טו, ד) זו התורה דכתיב בה עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג, יח).

וְרוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה מִכֻּלָּן. הנה ארבע רוחות נקראים בלשון ערבי כך רוח מערבית הוו"א גרב"י והוא רוח קר ומשובח ורוח מזרחית נקרא הוו"א שרק"י והוא רוח קשה וחם ורוח דרומית נקרא הוו"א אל קיבל"א וגם זה הוא רוח קשה וחם ונכלל בכלל רוח מזרחית כי הוא שני לו בקושי ורוח צפונית נקרא הוו"א שימא"ל והוא גם כן רוח טוב ומשובח שני לרוח מערבית וכאן אמר 'רוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה מִכֻּלָּן' יתכן שהקושי והטוב של הרוחות ההם אינו שוה בכל הארצות אלא ישתנה כפי גובה המעלות של המקומות.

רָבָא וְרַב נַחְמָן הֲווּ יָתְבֵי, הֲוָה חָלִיף וְאָזִיל רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב, דְּיָתִיב בְּגוּהַרְקָא דְּדַהֲבָא, וּפָרִיס עֲלֵיהּ סַרְבְּלָא דְּכַרְתִּי. קשא למאי הוצרך תלמודא לפרש דבר זה דפריס עליה סרבלא דכרתי?
ונראה לי בס"ד דקשא כיון דלא ידעו מי הוא היושב שמע מינה דהיה הגוהרקא מכוסה ואיך אזיל רבא לגבי, ודילמא אשה מבי ריש גלותא יושבת בו? לכך אמר פריס עליה סרבלא דכרתי כי היו עושין סימן לגוהרקא לידע אם יושבין בו אנשים אז פורסין עליו סרבלא דכרתי ואם יושבין נשים פורסין עליו סרבלא של גוון אדום כדי שידעו הרואין אם יושבין בו נשים או אנשים.
והא דהלך רבא לאו משום חנופה חס ושלום, אלא צריך להו בשביל טובת הכלל של ישראל ומה שלא הלך רב נחמן בר יעקב לאו משום גאוה חס ושלום אלא משום דאין לו עסק עמהם לטובת הכלל.

בחזקת שהן קיימין. כבר כתבתי לעיל בסמוך לרש"י ורמב"ן והרבה מן הראשונים צריך לומר שלא הרקיבו הפירות ושלא החמיץ היין ושלא הוחלדו המעות וכדומה שלא נשתנו גופן אבל אין חזקה מועלת שלא נגנבו ונאבדו ע"י מקרה שאירע להם. לזה לא יועיל חזקה וצריך למוסרם לשומר. והוא דין חדש וצריך בדיקה בש"ס ואולי י"ל חששא דרבנן בעלמא היא שלא יתרום שלא מן המוקף שמא נגנבו. אבל אי עבר ותרם ומצאן שנגנבו הרי דינם כמו נרקבו לר"א מעל"ע. ולרבנן אפשר קיל מנרקבו דבנרקבו שייך חסר ואתאי חסר ואתאי כמו במקוה וחביות. עיין ריש נדה משא"כ בגניבה וצ"ע בכל זה:

מצאן שהן אבודים וכו' מסקי' שהפירות ודאי טבל דומיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר. פי' התם תרתי לריעותא שהטהרות היו בחזקת טומאה ובחזקת מקוה שלם אתה בא להוציאם מחזקת טומאתם וכיון דחסר לפנינו נשארו הטהרות בחזקת טומאתם בודאי. וכן ה"נ הפירות בחזקת טבלים. ובחזקת אינך פירות שהן קיימין אתה בא להוציאם מחזקת טבלם. וכיון שהן עתה אבודים לפנינו נשארו בחזקת טבלם בודאי וכן פסק רמב"ם להדיא ספ"ה מתרומות. אמנם פ"ז ממעשרות הל' ד' סיים הרמב"ם ה"ז חושש לכל שהפריש ואינו מעשר ודאי עכ"ל משמע שספק הוא וכ' הכ"מ שפשוט הוא ונתעורר בזה משנה למלך גם מה שתמה כ"מ אמאי לא הביא רמב"ם גם תרומה ונתפלא מ"ל שהרי כ"כ בהלכות תרומות הנ"ל אלא שסתר עצמו דהתם ודאי והכא ספק. והנה רש"י פי' במשנתינו דמיירי שעדיין לא נאכלו הפירות שהיו טבולים. וכ' בתוס' חדשים שבגליון משני' משום דאלו כבר נאכלו מה יועיל ההפרשה אח"כ והוכיח כן בראיות ברורות ע"ש אלא שהי' צריך לבאר אם נאכלו הפירות. מה דינן של פירות אלו שנתקלקלו כגון שהחמיץ היין או שלט רקבון בפירות אם הם טבל ודאי או ספק טבל וספק מעשר או תרומה. והספק בזה כי י"ל אע"ג דפירות שרצה לתקן הם ודאי טבל בחזקתן הראשונה. כי אין בגופן שום מעלה אלא ריעותא חזקת טבל כמו האדם שהוא בחזקת טומאה. ואין בגופו שום מעלה. אך ע"י גוף אחר אנו רוצים להעלות זה מטומאתו ע"י מעלת המקוה. והטבל ע"י מעלת הפירות שהפריש עליהן והואיל והמעלה הוא בגוף אחר ואותו הגוף איתרע השתא שהמקוה נמצא חסר לפנינו והפירות הורקבו לפנינו ע"כ נשארו אינך בחזקת ריעותא שלהם. אבל אם נאכלו הפירות כשר ואין לנו לדון עליהם כלל. אלא על הפירות שהניח לתקן עליהם. ואותן ב' החזקות בגופן הריעותא שחזקתן טבל. והמעלה שחזקתן קיים. ונהי חזקה הטובה הזאת איתרע לפנינו מ"מ אינינו ודאי טבל אלא ספק תרומה ספק טבל וסברא כזו אמרי' בעלמא לענין ריעותא סכין איתרעי בהמה לא איתרעי ה"נ נימא לענין מעלה מקוה שלם אבל אדם אין לו מעלה משא"כ היכי שהמעלה בגוף עצמו אפשר מהני לשוי' ספק מיהת. והן הנה דברי הרמב"ם בהלכ' מיירי שלא נאכלו הפירות ועליהם אנו דנין וכמ"ש ג"כ בתוס' חדשים הנ"ל דרמב"ם מיירי בהכי א"כ הוה ודאי טבל כסוגיא דילן וכמו במקוה. אך בהלכ' מעשר מיירי להדיא שכבר נאכלו הפירות. ולא בא לדון אלא על הפירות שהופרשו למעשר וכ' שהם מעשר בספק ואינו ודאי מעשר ויפה הוקשה לכ"מ למה לא כ' דין זה ג"כ בתרומה אלא מ"ש שדין זה פשוט. אם כי דברי נראו מסברא וכו' מ"מ לא ידעתי להם מוצא וראי' לומר שהם פשוטים:

במאי עסקתון. כ' מהרש"א ח"א שהרגיש שלא עמדו מפניו וחשב שעמקו בעינוית עד שמרוב עומק מחשבתן לא השגיחו ולא ראו אותו. יראה משו"ה א"ל ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כל א'. לרמז כי אין עולם בלא צדיקים גמורים שהוא רוח מזרחית ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ורוח עריצים רשעים שהם מערבית דרך רשעים באפלה ונקרא ים כי הרשעים כים נגרש. ורוח תימן דרום הוא יצה"ט היושב בפתח הלב שבימין ורוח צפון היצה"ר הצפוני ארחיק מעליכם. ומ"מ רוח צפוני עם כל א' וא' אפי' צדיקים גמורים אשר יצה"ט שופטן מ"מ א"א לפרוש מדרכי העולם לגמרי ויהיו עיניו למטה להעה"ז ולבו למעלה לשמים ע"כ אין טוב להעמיק כל כך עד שישגה ולא יבין מה שלפניו:

א"ל ברוחות לא כיזבו לו כי היה כוונתם ברוחות של בני אדם רוח גסה או נמוכה כי אמרו מקמי פלגאה ניקום והיינו רוחו של גניבא:

אוצר כל כלי חמדה נ"ל דהרי קרא קאי על מלכות עשרת השבטים מלכות יוסף. וכלפי שנתברך ברכת שדים ורחם אמר בהיפכו יבוש מקורה של אשה. ונתברך וידגו לרוב בקרב הארץ מבלי הפלת נפלים אמר בהיפכו יחרב מעינו שכבת זרע במעי אשה. ויפוזו זרוע ידיו בפז ומרגליות אמר בהיפכו ישסה אוצר כל כלי חמדה מרגלי' שבים:

ואמר הוא בין אחים יפריא. פירש"י שם ירבעם הפריד בין אחים השבטים וחולק מלכות בית דוד והיינו שופתא בקופינא דמרא שהבית יד מפריד בין ב' צידי החור כפירש"י וירבעם הוא בית יד שנתן יד לפושעים והחטיא ישראל. עוד פירש"י שם אחים כמו אחו ויפרי' מלשון פרי שגדל בין האחו והאגם. ונראה היינו מקום שגדלים שם קנים וקנה רמז רך כקנה ושלם ושלוה לכן נקרא אחו לשון אחוה ואהבה כפירש"י בפ' מקץ. וכן כתיב חיבור עצבי אפרים הנח לו. חלק לבם עתה יאשמו ואחז"ל כל זמן שהי' חבור ביניהם אעפ"י שעע"ז ועצבים מ"מ הנח לו. אך אחר שחלק לבם עתה יאשמו. והנה אמר יבוא רוח קדים וקניא בכופתא רפי'. והרד"ק פי' בין אחים בין כל השבטים יפריא נתגדל בין כל השבטים ראש לבית אבותם. והנה זה נמשל בקרא ליתד שהכל תלוי בו כדכתיב בישעי' גבי שבנא כשהיה יתד במקום נאמן ותלוי עליו הצאצאי' והצפיעי' וה"נ הי' אפרים יתד שהכל תלוי עליו. ועתה סיכתא בדפצא רפי'. וכל אלו עתיד הקב"ה להחזירם למלכות בית דוד במהרה כדכתיב ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אמן:

ברוך האל אשר חנני והבינני והרים ראשי. בפרק שלישי הוא יזכני להשגיח. ולהצליח. בפרק השולח.

תוספות בד"ה כשם שתרומה גדולה כו' ונראה דלית ליה לאבא אלעזר ב"ג כלל מרבה במעשרות כו' כדאמרי' בסוף בכורות כו' עכ"ל. נראה דכתבו כן לשיטתם בסמוך בד"ה כך תרומת מעשר דהא סוגיא דסוף בכורות דמוקי לרבי יוסי ברבי יהודה כר"א ב"ג היינו לענין מאומד משא"כ למה שכתבו לקמן בשם פירוש הקונט' דהך סוגיא דבכורות איירי לענין מחשבה וכמו שאבאר בסמוך אם כן יש לומר דדוקא לענין מחשבה ילפינן למעשר גופא נמי מתרומה גדולה בהאי דקרייה רחמנא תרומה דלענין מחשבה לא מפקינן לשון מעשר מפשטיה ואדרבא גילוי מילתא בעלמא היא כיון דתרומה גדולה ותרומת מעשר שייכין נמי בהפרשה ואפ"ה סגי במחשבה ה"ה במעשר משא"כ לענין מאומד אפשר דלא שייך לומר כן במעשר דא"כ מפקינן לשון מעשר מפשטיה מש"ה לכ"ע במעשר מרבה במעשרות הן מקולקלין. מיהו בתרומת מעשר אע"ג דמיקרי נמי מעשר מ"מ כיון דקרייה רחמנא להדיא תרומה ממש בחד לישנא דתרומתכם ולכל מילי דינה כתרומה גדולה ילפינן שפיר דתורמין מאומד ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות כאן בסוף הדיבור כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד כדאמרינן בסוף בכורות יכול היה לו מאה טלאים ונטל עשרה כו' לכאורה בהאי דהיה לו מאה ונטל עשרה אכתי אין ענינה כלל מאומד ולמרבה במתכוין אלא דהמשך לשונם כך הוא דכיון דמוקמינן התם לדר"י ברבי יהודה כאבא אלעזר ב"ג קשיא להו הך קושיא דמקשו וא"ת ואמאי איצטריך התם כו' אע"כ כמו שתירצו ויש לומר דמשמע ליה דלר"י ב"י אפילו אינן שוין וא"כ השתא לפ"ז שפיר מיקרי מאומד ומרבה במעשרות כן נ"ל בכוונתן. אמנם לענ"ד לפי פירוש רש"י שם בסוף בכורות שהביאו התוספות בסמוך בד"ה כך תרומת מעשר דמפרש לסוגיא דהתם לענין מחשבה נתיישב הכל בפשיטות טפי ותחילה אבאר דע"כ מה שכתבו התוספות כאן בלשון קושייתם וא"ת ואמאי איצטריך כו' דאיכא לאקשויי מעשר בהמה למעשר דגן דהעברת שבט אינו מעכב האי העברת שבט לאו דוקא דבלא"ה באמת אף לרבנן דפליגי אדר"י ב"י נמי אינו מעכב כדאיתא התם להדיא במשנה ובברייתא ובגמרא יליף לה מקרא דעשירי קדש מ"מ והעברת שבט למצוה בעלמא אלא עיקר פלוגתא דר"י ב"י ורבנן היינו לענין אם לא מנה אותן כלל אלא שלקח בלא מנין דלרבנן מעכב דכתיב עשירי ואין זה עשירי ולר"י ב"י מנין נמי אינו מעכב ומסיק הש"ס טעמא דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן דאפילו באומד ובמחשבה בלא מנין נמי הוי מעשר אלא דאכתי יש לתמוה לכאורה מאי חזית לאקושי מעשר בהמה למעשר דגן בהא מילתא וללמוד מפורש מן הסתום ולאפוקי קרא דהעשירי מפשטא אדרבא טפי איכא לאקשויי מעשר דגן למעשר בהמה לענין דבמעשר דגן נמי בעינן מנין דוקא ולא מאומד דהא האי הקישא דונחשב לא מייתר להכי לכך הוצרך רש"י לפרש בסוף בכורות דהסוגיא לענין מחשבה איירי והשתא אתי שפיר דהא פשטיה דקרא דונחשב לכם תרומתכם להכי אתא דבמחשבה לחוד סגי וכיון דמעשר גופא נמי איקרי תרומה דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו ממילא קאי נמי עלה פשטא דקרא דונחשב נמצינו למידין מיהא דלא בעינן מנין במעשר דגן ומש"ה פשיטא ליה לר"י ב"י דמעשר בהמה נמי במחשבה לחוד סגי דומיא דכל התרומות ומעשרות לא בעינן מנין אלא למצוה כמו העברת שבט לרבנן כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ונתיישבו כל קושיות התוספות ודוק היטב:

בד"ה ניטלת מאומד כו' וא"ת דבפ"ד דתרומות כו' וי"ל דרבנן מודו דמאומד הוי תרומה כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד נראה דהא דפשיטא להו לרבנן דמאומד הוי תרומה לאו מהקישא אתי להו אלא מדקי"ל דתרומת מעשר לא בעינן מוקף וכדפרישית לעיל בשם הירושלמי דילפינן מדכתיב מכל מעשרותיכם תרימו אפילו א' ביהודה וא' בגליל וא"כ כל עיקר הפרשה בכה"ג א"א ע"י מנין ומדה ומשקל אלא מאומד דאע"ג דמסתמא בחזקת שהן קיימין מפריש אפ"ה א"א דלא חסר פורתא שהרי יוצא חסרונם ולאו כל הפירות שוין אלא ע"כ דמאומד מפריש להו והוי תרומה בדיעבד מ"מ לכתחלה היכא דאפשר כגון ששניהם לפנינו לעולם מדה משקל ומנין עדיף כן נ"ל ואין להקשות א"כ מאי איצטריך קרא דונחשב לענין תרומת מעשר דהא בלא"ה מקרא דכל מעשרותיכם ידעינן דאפילו א' ביהודה וא' בגליל אלא דאיכא למימר דמשום הא לא איריא דאי לאו קרא דונחשב לא הוי מוקמינן לקרא דכל מעשרותיכם בכה"ג אלא בעיר א' ובבית א' אלא שאינן מוקפין ממש ולעולם דבעינן מיהא הפרשה ממש כפשטא דקרא. ועוד דאיכא לאוקמי מיהא שאותו שתורם לשם תרומת מעשר הוא לפניו ביהודה ומפרישין בפועל על הטבל שיש לו בגליל בעיר אחרת אבל השתא דכתיב ונחשב דבמחשבה סגי ממילא דאפילו איפכא שהטבל לפניו והתרומה בעיר אחרת אלא דלענ"ד בלא"ה כיון דאשכחן נמי דבשבתות וי"ט שרי שלא מן המוקף אלמא דעיקר שלא מן המוקף איירי בכה"ג שהטבל לפניו אלא דבלא"ה האי קרא דלמען תלמד דאיירי בשבתות וי"ט נראה דאסמכתא בעלמא היא ואין להאריך יותר ודוק היטב:

סליק פרק כל הגט

השולח פרק רביעי

(לא א משנה) ובהוצאת סמדר.—בספר דברי ימי ישראל לגרץ הוצ' שפ"ר ח"א צד 323 כתוב: בקץ ימי החורף ותקופת ימי האביב כאשר יפרח עץ הגפן ותחל התסיסה השניה ליין המשומר ביקביו יחוגו היונים חג השכרון.

דין המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומו' ומעשרו'. מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני. מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ואם נאבדו. כל מה שהפריש עליהן חשבינן כאילו כבר נאבדו וחוזר ומפריש:

מתני' המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות. מעות להיות מפריש עליהן מ"ש. מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ואע"פ שאינן מן המוקף ואע"פ ששתיהן לפניו אסור להפריש בלא היקף דכתיב גבי תרומה ממנו. דהיינו מן המוקף ומוקמינן ליה בתרומה גדולה אבל תרומת מעשר לא בעי היקף ודוקא מדאורייתא אבל מדרבנן בעי אפילו שתיהן לפניו דגזרינן אטו תרומה גדולה. כך פירשו התוס'. ונחזור למשנה. אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי רבי אלעזר. והוא רבי אלעזר בן שמוע. ר' יהודה אומר בג' פרקים בודקים את היין בקידום של מוצאי החג פי' כשמנשבת רוח מזרחי' בסוף החג והוא מתקופה חדשה ובהוצאת סמדר. ובשעת כניסת מים לבוסר פירש רש"י כשהן כפול הלבן נקראים בוסר וכשהלחלוחי' נכנסת וגדילה בתוכן ושיכול לעצור מהן כל שהוא היינו כניסת המים. לשון אחר היו כותשין הענבים כשהן בוסר ונותנין לתוכן מים ונעשין לתוכן חומץ וטיבול. ופריך מאי מעת לעת רבי יוחנן אמר מעת לעת לבדיקה חוששין למפרע. ואין הלכה כר"א דמתני' דחוששין מעת לעת אם אבדו ותו לא אלא כל פירות שתיקנו עליהם למפרע שצריך לחזור ולפרוש מן הספק דאמר ר' אלעזר בן פדת חלוקים עליו חביריו על ר' אלעזר דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר. כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"י ובין בר"ה טמאות:

בשתי תרומות. דהאי קרא בלוים כתיב תרומתכם היינו תרומת מעשר כדגן מן הגורן היינו תרומה גדולה ראשית דגן שישראל מפריש מגורנו והקיש הכתוב תרומת מעשר לתרומה גדולה: באומד. אחד מחמשים שאמרו חכמים מפריש באומד דאם טעה אין כאן איסור דמדאורייתא חטה אחת פוטרת הכרי דלא נתנה בה תורה שיעור אלא ראשית דגנך: אף תרומת מעשר. אע''פ ששיעורה קצוב מן התורה מעשר מן המעשר ניטלת באומד: ובמחשבה. נותן עיניו בצד זה לשם תרומה ואוכל בצד זה ואע''פ שלא הפריש ותרוייהו נפקי מונחשב והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד הוא דיליף: מתני' המניח פירות להיות מפריש עליהן כו'. סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן באותן פירות שהקציתי לכך וכן עושה תמיד: ואם אבדו. הלך לבדקן ומצאן שאבדו: הרי זה חושש. לאותן טבלים שתיקן בהבטחתן של אלו ואם לא אכלן צריך להפריש מהם דשמא כשאמר הרי תרומתן בפירות שהקציתי כבר היו אבודין: מעת לעת. בגמ' מפרש: בודקין את היין. שהניחו להיות מפריש עליו צריך לבודקו שמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין: בקידום של מוצאי החג. כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג: הוצאת סמדר. כתום פרח וענביו נראין באשכול כסדרן: ובשעת כניסת מים לבוסר. כשהן כפול הלבן נקראין בוסר וכשלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכו שיכול לעצור מהן כל שהוא היינו כניסת מים ל''א היו כותשין הענבים כשהן בוסר ונותנין לתוכן מים ונעשין חומץ לטיבול: גמ' מעת לעת של בדיקה. כשבדקן מצאן אבודין חושש שמא מאתמול בעת הזאת אבדו ואם עשאן מעשר תוך מעת לעת זה על פירות אחרים צריך להפריש עליהם מספק וטפי מהכי לא אחמור רבנן למיחש אלא סמכי' אחזקה:

כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד. ומיהו אין להקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה שיועיל במתכוין חיטה אחת לפטור הכרי דהא מעשר אמר רחמנא ומיהו אם במתכוין מוסיף נראה דמועיל דמקשינן להכי לתרומה גדולה כדמוכח בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נה.) דקתני תורמין תאנים על הגרוגרות במנין ופריך דהוי מרבה במעשרות ומיירי במרבה בתרומת מעשר כדמוכח סיפא ומוקי לה לרישא כאבא אלעזר בן גמלא והתם מרבה במתכוין ונראה דלית ליה כלל לאבא אלעזר בן גמלא מרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין דבמעשר [ראשון] נמי שרי מאומד כדאמרי' בסוף בכורות יכול היה לו מאה טלאים ונטל עשרה או עשרה ונטל אחד יהיו מעושרים ת''ל עשירי ואין זה עשירי ר' יוסי בר' יהודה אומר מעשר ומפרש התם דטעמא דר' יוסי בר' יהודה דסבר כאבא אלעזר בן גמלא ומעשר קרייה רחמנא תרומה דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן כדאמר התם בריש פירקין מה מעשר דגן ניטל מאומד ובמחשבה כו' ובמעשר ראשון איירי דכתיב בסיפא דקרא נתתי ללוים לנחלה וא''ת ואמאי אצטריך התם לאוקמי כאבא אלעזר לא הוה ליה למימר אלא דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ניטל אחד מעשרה אף מעשר בהמה כן אפי' בלא העברת שבט וי''ל דמשמע ליה דלרבי יוסי ברבי יהודה בנטל אחד מעשרה הוי מעשר אפי' אינם שוים כמו במכניס לדיר להתעשר דמסתמא אין דרכן להיות שוין הלכך צריך לאוקמי כאבא אלעזר בן גמלא דאי לאו דאבא אלעזר ה''א דבנטל אחד מי' בעינן שוין כמו במעשר דגן אע''ג דבמכניס לא בעינן שוין וקשה כיון דשרי אפי' מעשר מאומד אמאי איצטריך במנחות לאוקמי בתרומת מעשר הא דאמר ר' אלעזר ברבי יוסי אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע על תשעים שבכלכלה לוקמה במעשר גופיה וי''ל דנהי דרבי יוסי ברבי יהודה סבר דאפילו מעשר ניטל מאומד דלמא אבא אלעזר לית ליה הך סברא ועוד דניחא ליה לאוקמיה בתרומת מעשר משום דברישא קתני תורמין: ניטלת מאומד. מצוה לתרום מאומד דמתוך שירא לצמצם שלא יטול פחות נוטל בעין יפה כדתנן בפ' קמא דתרומות אין תורמין לא במדה לא במשקל ולא במנין וכן תרומת מעשר ובתוספתא גרסינן מה תרומה גדולה אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה אף תרומת מעשר אינה ניטלת אלא באומד כו' ואם תאמר דבפ''ק דתרומות תנן המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן בירושלמי מקשה לה בפ''ק דתרומות ומשני כאן בתרומה גדולה וכאן בתרומת מעשר דתניא אלעזר בן גמלא אומר מנין שאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין תלמוד לומר ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל במנין פירוש ההיא דאין תורמין בתרומה גדולה דלכולי עלמא מצותה מאומד וההיא דהמונה משובח בתרומת מעשר וכרבנן והא דמייתי ברייתא דאבא אלעזר בן גמלא לאשמועי' דפליגי בתרומת מעשר וא''ת דבירושלמי אההיא דהמונה משובח ממאי הוא משובח אמר רב הונא מן התורם מאומד משמע דמאומד הוי תרומה אלא דמונה משובח וקאמר נמי התם אמר רבי הלל מתני' אמרה כן השוקל משובח משלשתן פירוש מכלל דאיכא שלשה בר ממשקל ובתר הכי קאמר אמר ר' חנינא תיפתר בשלשתן ולית את שמע מינה כלום ואי לרבנן לדידהו אין תרומת מעשר מאומד ולאבא אלעזר בן גמלא מצותה לעשות מאומד דקתני בתוספתא אף תרומת מעשר אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה ויש לומר דרבנן מודו דמאומד הוי תרומה אבל אין מצוה לעשות מאומד ולא חשיב מרבה במעשרות במתכוין לאמוד יפה אלא במתכוין להרבות ומרבה במתכוין וההיא דבכורות דמוקי לה ר' יוסי כאבא אלעזר בן גמלא ולא כרבנן שמא התם מרבה במתכוין: כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. פירש בקונטרס דלענין אומד הוא דיליף אבל מחשבה בתרווייהו נפקא מונחשב אי נמי מחשבה נמי יליף אף על גב דכתב ביה משום דכתיב ביה כדגן מן הגורן דהיינו תרומה גדולה ראשית דגן שישראל מפריש מגורנו דקרא גופיה מקיש ליה לתרומה גדולה לענין מחשבה ונראה דלא פליגי רבנן עליה דאבא אלעזר בן גמלא אלא לענין מאומד אבל במחשבה לא פליגי דהא קרא כתיב ובריש האיש מקדש (קדושין דף מא:) נמי פריך מה לתרומה שכן ניטלת במחשבה משמע דלכ''ע פריך והיינו תרומת מעשר דכתיב בה אתם גם אתם ודלא כפי הקונטרס דפי' בבכורות דמשום מחשבה מוקי ר' יוסי בר' יהודה כאבא אלעזר בן גמלא ואין פשט הסוגיא מתיישבת כפירושו דמה לנו להזכיר מחשבה בדברי ר' יוסי בר' יהודה: במחשבה. פי' בקונטרס שנותן עיניו בצד בזה לשם תרומה ואוכל מצד זה ואע''פ שלא הפריש משמע שרוצה לומר משום דכתיב ונחשב שרי לאכול בלא הפרשה ושרינן נמי בשתיקה ע''י שנותן עיניו בצד זה וכל זה נפקא מונחשב וכן ודאי דבלא דיבור נמי הוי תרומה מדתנן במס' תרומות (פ''א מ''ו) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה וקא חשיב אלם ומפרש בירושלמי טעמא משום ברכה ובפרק ג' דשבועות (דף כו:) נמי אמרי' גבי כל נדיב לב דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד לענין גמר בלבו אע''פ שלא הוציא בשפתיו ולא ילפינן מנייהו שבועה ולענין לאכול בלא הפרשה אין קפידא לכ''ע אפילו בכל המעשרות דלא כתיב בהו ונחשב דשרי בכל מקום אע''פ שעתה אין מפריש כלום כדמוכח ההיא דהלוקח יין מבין הכותים (לעיל דף כה.) דשרי לכ''ע או לאו משום ברירה או בקיעת הנוד ובמעשר שני שרינן כשאומר בצפונו או בדרומו וא''ת כיון דשרי תרומה כשנותן עיניו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות בשבת דהא תנן במס' שבת בפרק נוטל (דף קמא:) ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע בא' ומאה פריך בגמ'. והא קמתקן ומשני דסבר כר''ש בן אלעזר דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה ולהכי לא חשיב מתקן בשבת כשמעלהו כיון דאפשר במחשבה והכא נמי אפשר במחשבה וי''ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחלת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת כדמוכח בפ' במה מדליקין (שם דף לד.) אע''ג דשרי ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר כדאמרי' בפ''ק דחולין (דף ו:) גבי ר' מאיר שאכל עלה של ירק: המניח פירות להיות מפריש עליהן כו'. בערבי שבתות וי''ט איירי דשרי שלא מן המוקף.: מעת לעת. בנדה (דף ד:) דייק מאי טעמא שנתנו רבנן שיעור בנדה מעת לעת ותימה דהכא (נמי) מ''ט וי''ל דדוקא התם דייק משום דאשה מרגשת בעצמה ובדין הוא דדיה שעתה כשמאי ואי בעו רבנן למיקנסה לקנסוה מפקידה לפקידה כהלל: ובשעת כניסת מים לבוסר. נראה לר''י כלשון ראשון שפירש בקונטרס כשנכנסה בו לחלוחית שיכול לעצור מהן כל שהוא היינו כניסת מים מדתנן במס' שביעית בפ''ד (מ''ח) הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה הבאיש כונס לתוך ביתו כו' ויש שאין נזהרין בו על מגע לפי שאינו קרוי יין אלא מים ור''ת אומר שאין להקל לפי שאין אנו בקיאין עד מתי קרוי מים ולא יין וכתב ר''ת ששנה אחת לא נתבשלו היינות יפה והיו בוסר וכי באותה שנה לא נהגו יין נסך. [ועיין תוס' ע''ז כט: ד''ה אי]:

דף לא - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד