גיטין ל ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - ב

איכא בינייהו: אם יכול להפריש בחזקת עניי כותיים [שאינם "עניי ישראל" אלא "עניי עולם"] שבעיר, כשאין בעיר עניי ישראל.

דעת תנא קמא: אינו יכול להפריש על עניי כותים, היות ולדעתו "גרי אריות" הם ולא "גרי אמת", ולכן כשיש בעיר עניי כותים בלבד, אין הוא מפריש בשבילם, אלא מפריש בחזקת עניי ישראל בכל מקום שהם.

דעת רבי אחי: "גרי אמת" הם, ואף עליהם יכול להפריש. ^[1]

וכאן שבה הגמרא להמשך הברייתא: העשיר העני, אין מפריש עליו, וזכה הלה [הלוה] במה שבידו, כלומר: אין צריך לשלם את חובו ממקום אחר, שכך התנו, שיהא הפרעון מן המעשר בלבד, וכשאין מעשר הפסיד המלוה.

ומקשינן: ורבנן [חז"ל]: מאי שנא למיתה דעבוד רבנן תקנתא, ומאי שנא לעשירות דלא עבוד רבנן תקנתא [מה הפרש יש בין מיתה, שתיקנו חכמים להמשיך ולהפריש בחזקת עניים אחרים; ואילו כשהעשיר העני לא התקינו חכמים כן]!?

ומשנינן: כי מיתה שכיחא [דבר מצוי הוא], ולדבר מצוי התקינו חכמים תקנות, אבל עשירות מילתא דלא שכיחא היא, ובמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זה הוא מה שאומר העולם]: אם שמעת שחברך מית - אשר [לשון "שריר וקים"], אבל אם שמעת שאיתעשר חברך, לא תאשר, [אם שמעת שחברך מת - האמן והחזק את הדבר; אבל אם שמעת על חברך שהתעשר, אל תאמין].

שנינו במשנה: מת, צריך ליטול רשות מן היורשים, אם הלוון בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות מן היורשים:

הברייתא הבאה מתבארת על פי שיטת התוספות

תניא בברייתא:

אלו הן היורשין, שאין צריך ליטול מהן רשות אם הלוה את אביהם בפני בית דין: רבי אומר: יורשין שירשו, ומפרש לה ואזיל.

תמהה הגמרא: ומי איכא יורשין דלא ירתי [וכי יש יורשים שאינם יורשים] ^[2] עד שהוצרך רבי לפרש "יורשים שירשו"!?

אלא ^[3] אמר רבי יוחנן לפרש:

יורשים שירשו קרקע אין צריך ליטול מהן רשות, ולא יורשים שירשו כספים בלבד, שאלו אפילו אם הלוה את אביהם בפני בית דין, צריך הוא ליטול רשות מהם.

אמר רבי יונתן:

הניח האב - שלוה בפני בית דין - קרקע מלא מחט ליורשיו, הרי המלוה גובה את המתנות בשווי מלא מחט בלבד, בלי ליטול רשות מן היורשים.

ואם הניח מלא קרדום הרי זה גובה בשווי מלא קרדום.

כלומר: כשיעור הקרקע שהניח אביהם ליורשיו, כשיעור זה יגבה המלוה ולא יותר.

ורבי יוחנן אמר:

אפילו הניח האב ליורשיו מלא מחט בלבד, הרי המלוה גובה מן היורשים מלא קרדום, וכמעשה דקטינא דאביי. ^[4]

תנו רבנן:

ישראל שאמר ללוי: "מעשר יש לך בידי שהפרשתי מתבואתי לצורכך", ולא אמר ללוי כמה מעשר יש לו, אין חוששין לתרומת מעשר שבו, ומפרש לה ואזיל.

ואם נתן מידה, וכגון שאמר: "כור מעשר יש לך בידי שהפרשתי עבורך", חוששין לתרומת מעשר שבו.

שואלת הגמרא: מאי קאמר? אמר פירש אביי, הכי קאמר:

ישראל שאמר ללוי: "מעשר יש לך בידי, והילך דמיו ומכור לי את המעשר", ונטל הלוי את דמי המעשר -

אין חוששין שמא אחר שקיבל הלוי את הדמים מן הישראל, עשאו הלוי - למעשר שביד הישראל - תרומת מעשר על מקום אחר, כלומר: על מעשר אחר שביד הלוי הטבול לתרומת מעשר.

כי היות ואין הלוי יודע כמה מעשר יש לו ביד הישראל, ודאי לא עשה אותו תרומת מעשר על מקום אחר.

אבל אם אמר לו הישראל: "כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו", היות ויודע הלוי את כמות המעשר שיש לו ביד הישראל, לכן אסור הישראל לאכול את המעשר, כי חוששין שמא עשאו הלוי למעשר שביד הישראל תרומת מעשר על מקום אחר. ^[5]

ותמהה הגמרא: וכי אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים] דשקלי דמי ומשוו ליה תרומת מעשר [שנוטלים כסף עבור המעשר, ואחר כך עושים אותו תרומת מעשר] ומפסידים את הישראל הקונה!? ^[6]

אלא אמר רב משרשיא בריה דרב אידי, הכי קאמר בברייתא: ישראל שאמר לבן לוי: "מעשר לאביך בידי

- וכך הודעתי גם לאביך - והילך דמיו ומכור לי את המעשר שירשת מאביך", אין חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר, היות ולא היה אביו יודע את כמות המעשר שיש לו ביד הישראל.

אבל אם אמר הישראל: "כור מעשר לאביך בידי - וכך גם הודעתי לאביך - והילך דמיו", כי אז חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר, שהרי יודע היה אביו את כמות המעשר שביד הישראל.

ותמהה הגמרא: וכי נחשדו חברים לתרום תרומת מעשר על מקום אחר שלא מן המוקף ^[7] [כאשר אין התרומה המופרשת סמוכה למעשר הניתר על ידה], והרי אסור לתרום שלא מן המוקף, ומשום שיש לחוש שמא אין המעשר בעין באותה שעה!? ^[8]

אלא אמר רב אשי: הכי קאמר:

בן של ישראל שאמר ללוי: "כך אמר לי אבא לפני מותו: מעשר לך בידי, או מעשר לאביך בידי", חושש הלוי מקבל המעשר לתרומת מעשר שבו [הראויה לינטל ממנו], כלומר: שמא עדיין לא נטל הישראל תרומת מעשר ממנו.

ואף על פי שחזקה על חבר שאינו נפטר מן העולם עד שיתקן כל פירות טבלים שבידו, מכל מקום חושש הלוי שמא לא הפריש הישראל את תרומת המעשר, והטעם: כיון דלא קיץ [אין הכמות קצובה] לא הוה מתקן ליה בעל הבית, כלומר: כיון שלא הזכיר האב בצוואתו סכום קצוב של המעשר, שמא אף הוא עצמו לא ידע כמה יש בו, ולכן לא תיקנה.

אבל אם אמר: "כך אמר לי אבא: כור מעשר לך בידי, או כור מעשר לאביך בידי", אין חוששין [אין חושש הלוי] לתרומת מעשר שבו, כלומר: סומך הלוי שכבר תיקן האב המת את המעשר.

והטעם: כיון דקיץ [כמות המעשר קצובה וידועה], ודאי תקוני תקניה בעל הבית, ומשום שחזקה על חבר שאינו נפטר מן העולם, עד שיתקן את כל הטבלים שבידו. ^[9]

תמהה הגמרא: וכי יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר!? והרי המעשר של הלויים הוא, והם התורמים אותו, ואין אדם יכול לתרום את של חבירו שלא מדעתו של חבירו!? ומשנינן: אין, אכן יש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר - כי ברייתא זו אבא אלעזר בן גמלא היא!

דתניא: אבא אלעזר בן גמלא אומר:

כתיב: "ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם, כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר [ראשון] אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם, והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר [והיא תרומת מעשר]. ונחשב לכם תרומתכם [תרומת מעשר שלכם אסורה לזרים וטמאים, וחייבין עליה מיתה וחומש], כדגן מן הגורן [כתרומה גדולה שנקראת ראשית דגן מן הגורן], וכמלאה מן היקב [כתרומת תירוש ויצהר הניטלת מן היקבים] ", ^[10]

הערות

^[1] נתבאר על פי רש"י; ותמהו התוספות, שהרי אם כן אין שום נפקא מינה לדינא בין תנא קמא לרב אחי, שהרי לכולי עלמא אף אם יש עניי כותים בלבד בעיר, הרי זה מפריש ונוטל לעצמו, לזה משום עניי כותים שבעיר, ולזה משום עניי ישראל בכל מקום שהם! ? ולכן כתבו התוספות, שאינו יכול להפריש אלא על עניים שבאותה העיר; ואם כן יש נפקא מינה ביניהם, באופן שאין בעיר עניי ישראל אלא עניי כותים, שלדעת תנא קמא אינו מפריש עליהם, ואילו לדעת רבי אחי מפריש אפילו על עניי כותים שבעיר שהם "עניי עולם".

^[2] בפשוטו יש לפרש, שאף כי לא כל אדם מניח ירושה, מכל מקום הרי אין לך אדם שאינו מוריש את בגדיו על כל פנים, שהרי אין אנו עוסקים ב"גברא ערטילאי", וראה "תפארת יעקב".

^[3] לשון "אלא" אינו מובן ; ובעיקר דברי רבי יוחנן ראה מה שנתבאר בהערה 4.

^[4] א. מעשה זה הוא בכתובות [צא ב], באדם שלוה מאה זוז, וכשמת השאיר פיסת קרקע שהיתה שוה חמשים זוז בלבד, ובא בעל חוב וטרפה, ובאו אליו היתומים וחמשים זוז בידם, נטלם המלוה, וחזר וטרף שוב את הקרקע, ובא מעשה זה לפני אביי. ויש לעיין, דבגמרא שם מבואר שאם נתנו לו היתומים את המעות "בדמי" הקרקע, שוב אין יכול הבעל חוב ליטול מהם את הקרקע, ולא אמרו שיכול הוא לטרוף את הקרקע, אלא משום שמניחים אנו שנתכוונו היתומים לקיים מצוה כי "מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם, ואם כן מה ענין זה לכאן, שהרי בחמשים זוז פרעו הם את יתרת החוב, וממילא נשארת הקרקע בידי המלוה, משום חצי החוב הראשון, והיכן מצינו שאפשר לגבות מקרקע של חמשים זוז חוב של מאה זוז, וצריך תלמוד. ב. הברייתא והשמועה שלאחריה נתבארו לפי שיטת התוספות, הסוברים שדברי רבי נאמרו על הסיפא של המשנה: "ואם הלוון בפני בית דין, אינו צריך ליטול רשות מן היורשים", ועל זה אמר רבי שלא אמרו כן אלא ביורשים שירשו קרקע, וכן היא שיטת בעל המאור, וכן משמע מרש"י. ולשון רש"י הוא: "שירשו קרקע: שעליהם מוטל המצוה לפרוע חובת אביהן", וכוונתו צריכה ביאור, כי אם אנו באים לדון מצד "מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן", הרי מצוה זו אינה דוקא בקרקע, וכדמוכח בגמרא שהובאה באות א [וכן כתב המאירי כאן] ; ואם אנו באים לדון מצד שעבוד הקרקע, הרי אין זה מצוה על היתומים אלא מזכויות בעל החוב. והבעל המאור ביאר את החילוק בין קרקע למטלטלין "אסיפא דמתניתין קאי, אם הלוה בפני בית דין אין צריך ליטול רשות מן היתומים, דבפני בית דין כמלוה בשטר דמיא וגביא מן היורשין שירשו קרקע", והדברים צריכים ביאור, שהרי מן היורשין אף מלוה על פה גובה מן הקרקע, וראה מה שתמה עליו הרמב"ן במלחמות; ועוד צריך ביאור [ראה "אילת השחר"]: הרי חוב זה אינו נגבה אלא מן התרומה או המעשר שכך התנו ביניהם, ואם כן מה ענין הקרקע לכאן. ג. הרמב"ן חולק, וסובר [וכן דעת ראשונים אחרים], שדברי רבי נאמרו על הרישא, ולימד רבי שאם לא ירשו קרקע אין הם יכולים ליתן רשות, ראה שם.

^[5] א. פירש רש"י: "דכיון דלא משך הישראל יכול לחזור בו הלוי, ואף על פי שהוא [המעשר] ברשותו של ישראל לא קנו לו מעותיו, [כלומר: אף שיש לנו לומר, שאין זה כשאר קנינים שאין קונים לו מעותיו אלא משיכה היא שקונה, שהרי זה אינו אלא כשהדבר הנקנה אינו בחצירו של הקונה, אבל כאן היו צריכים מעותיו לקנות לו היות והם בחצירו של הקונה] ; מכל מקום אינו קונה, ומשום דאימת קנייה האי לוי - דלקנייה לישראל בקבלת מעות [שהרי מתי קנאו הלוי, עד שיוכל להקנותו לישראל על ידי המעות, ומשום שלדעת רש"י אין עוסקים כאן באופן שזיכה תחילה הישראל את המעשר ללוי], הלכך כי חזר בו הלוי ועשאהו תרומת מעשר חל עליו השם". ב. והקשה הרשב"א עליו: הרי אם לא קנה אותו הלוי, איך יעשנו תרומת מעשר! ? וביאר הרשב"א את שיטת רש"י: כי מאחר שאין לישראל במעשר אלא טובת הנאה בלבד, אם כן אין זה אלא מתנה מועטת, ואם חוזר בו יש בזה משום מחוסרי אמנה, ויכול הוא לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, עד שלא חזר בו הישראל; וראה עוד מה שכתב הרשב"א שם, וראה עוד בדברי התוספות ושאר הראשונים על דברי רש"י. [ויש לעיין בלשונו של רש"י: שמתחילה כתב "דכיון דלא משך", ושוב כתב רש"י טעם אחר, משום שהלוי לא קנה את המעשר כדי שיקנה את המעשר לישראל, וגם בסוף דבריו כתב רש"י: "הלכך כי חזר בו", ומשמע שהוא בגדר חזרה המועלת כשנתן מעות ולא משך]. ג. ורבינו קרשק"ש פירש, שהנכון לפרש, שהברייתא עוסקת באופן שכבר בשעת ההפרשה זיכה הישראל את המעשר ללוי, וכשנתן את המעות זכו הם לו מיד כיון שהמעשר הוא בחצירו, ומה שחששו בברייתא שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר, היינו קודם שנתן לו הישראל את הדמים; וראה עוד פירוש התוספות, ודברי הרמב"ן הרשב"א הר"ן ו"חידושים מכתב יד".

^[6] לדעת רוב הראשונים [ראה בהערה קודמת], הנידון היה שמא עשה הלוי תרומת מעשר קודם שקיבל את הדמים, [דלא כרש"י], ולפי שיטתם ביארו הראשונים את כוונת הגמרא, שרשע הוא אם כבר עשה אותו תרומת מעשר, ואחר כך נוטל דמים.

^[7] לשון "מוקף" הוא כמו ששנינו בביצה לב ב: "אין מקיפין [אין מקרבין] שתי חביות [זו אצל זו, והאש ביניהן] לשפות [להושיב] עליהן את הקדירה", רש"י.

^[8] כן פירש רש"י את טעם הדין; אבל התוספות הוכיחו שאפילו אם שניהם לפניו, צריך שיהיו מוקפין, אלא טעם הדין כי בתרומה הוא דין דאורייתא, ובתרומת מעשר הוא מדרבנן גזיר אטו תרומה גדולה.

^[9] כתב רש"י: "אין חוששין: שמוחזק ישראל זה שתיקנו קודם שמת, ואף על פי שאין מוטל עליו", ואילו התוספות כתבו ד"מצוה עליה רמיא"; ובפשוטו, אין להוכיח מרש"י כשיטת הסוברים שמצות הפרשת תרומות ומעשרות אינה מצוה חיובית, אלא אם כן רוצה לאכול מן הטבל; ומשום דשאני הכא שהנידון הוא על מעשר שאינו שלו אלא של הלויים, ובזה סבירא ליה לרש"י, שודאי אין המצוה מוטלת על הישראל להפריש ממנו תרומת מעשר, וראה "אילת השחר".

^[10] הכתוב נתבאר על פי רש"י בחומש.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי עניי כותיים (שומרונים), האם הם כלולים בכלל העניים הזכאים לקבל ממעשר עני, או לא. שלדעת ר' אליעזר בן יעקב אינם בכלל ישראל ואין מפריש עבורם. ור' אחי סבור שאף שאינם ישראל לכל דבר, מכל מקום גרים הם, והם אותם "עניי עולם" שיכול להפריש ולזכות על פיהם במעשר.

עוד שנינו בברייתא כי אם העשיר העני — אין מפריש עליו עוד, וזכה הלה, העני שלווה, במה שבידו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מאי שנא [מה, מדוע שונה] למיתה דעבוד תקנתא [שעשו תקנה] שיפריש עליו בחזקת עניים אחרים, ומאי שנא [ומה, מדוע שונה] לעשירות שלא עבוד תקנתא [עשו תקנה כזו]? ומשיבים: מיתה שכיחא [מצוייה] אבל עשירות לא שכיחא [מצוייה] ולא עשו תקנה לדבר שאינו מצוי. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים האנשים] בפתגם מקובל: אם אומרים לך חברך מית [מת] — אשר [האמן], אומרים לך איתעשר [התעשר] חברך — לא תאשר [תאמין] עד שתיווכח בכך.

א שנינו במשנה שאם מת — צריך המלווה ליטול רשות מן היורשים. תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: מדובר ביורשין שירשו. ותוהים: ומי איכא [והאם יש] יורשין שלא ירתי [יורשים]?! ולשם מה חזרה זו של "יורשים שירשו"? אלא אמר ר' יוחנן: הכוונה היא ליורשים שירשו קרקע, ומן הקרקע אפשר לגבות את חובות מורישם, ולא שירשו כספים, שאם ירשו כספים, אין המלווים גובים אותם בחובות המוריש.

ובענין זה אמר ר' יונתן: אם הניח ליורשיו הלווה שמת קרקע מלא מחט — גובה מלא מחט. הניח מלא קרדום — גובה מלא קרדום, הכל לפי מה שהניח, ור' יוחנן אמר: אפילו הניח מלא מחט — גובה מכוח קרקע זו אפילו מלא קרדום.

וכמעשה דקטינא [של החלקה הקטנה] שבא לפני אביי שירשו בנים חלקת שדה קטנה שכיסתה רק חלק מן החוב שהיה חייב אביהם, וטרף אותה המלווה בחובו, ופסק אביי שאף ששילמו היתומים תמורתה, יכול המלווה לחזור ולטרוף אותה, וישלמו לו היתומים תמורתה, עד שיגבה את כל חובו.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שאמר ללוי "מעשר יש לך בידי" שהפרשתי מתבואתי עבורך, אין חוששין לתרומת מעשר שבו (עשירית, אותה מקבל הכהן ואסורה באכילה ללוי ולישראל), אלא כולו בחזקת מעשר ראשון. אבל אם אמר לו: "כור מעשר יש לך בידי" — חוששין לתרומת מעשר שבו.

על לשון הברייתא תוהים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירוש הדבר? אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: ישראל שאמר ללוי "מעשר יש לך בידי והילך (והרי לך) דמיו של המעשר תמורתו "— אין חוששין שמא עשאו הלוי תרומת מעשר על מקום אחר שיש לו בו מעשרות, שכיון שלא ידע הלוי כמה מעשר יש בידי הישראל — לא סמך עליו. אבל אם אמר לו "כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו" — חוששין שמא כיון שידע כמה מעשר עומד לרשותו עשאו תרומת מעשר על מקום אחר.

ותוהים: אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים], דשקלי דמי [שהם גם לוקחים כסף עבור המעשר] ומשוו ליה [וגם עושים אותו] אחר כך תרומת מעשר?

אלא אמר רב משרשיא בריה [בנו] של רב אידי, הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: ישראל שאמר לבן לוי "מעשר לאביך בידי, שהודעתי לו בחייו על הדבר, הילך דמיו לתמורתו "— אין חוששין שמא עשאו אביו לפני מותו תרומת מעשר על מקום אחר, ויכול בנו ליטול דמי המעשר. אבל אם אמר לו "כור מעשר לאביך בידי והילך דמיו" — חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר, ואין הבן יכול לקחת דמי המעשר.

ושואלים: ומדוע יש לחשוש שהרים האב תרומה על מקום אחר? וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף (הסמוך)? הלא חכמים אמרו שאין לתרום אלא מן המוקף (= הסמוך)!

אלא אמר רב אשי: הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: בן ישראל שאמר ללוי "כך אמר לי אבא: מעשר לך (ללוי) בידי", או שאמר לו אביו "מעשר ששייך לאביך בידי" — חוששין לתרומת מעשר שמעורבת בו ועדיין לא הופרשה, ומדוע? כיון דלא קיץ [שאינו קצוץ, קצוב] לא הוה [היה] מתקן ליה [אותו] בעל הבית ומפריש ממנו תרומת מעשר. אבל אם אמר לו: "כור מעשר לך בידי", או: "כור מעשר לאביך בידי" — אין חוששין לתרומת מעשר שבו, ומדוע? — כיון דקיץ [שהוא קצוץ], שיש כמות מסויימת ודאי כבר תקוני תקניה [תיקן אותו] בעל הבית.

ושואלים: וכי יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר במקום הלוי? הרי דבר זה צריך הלוי לתת לכהן! ומשיבים: אין [כן], שיטת אבא אלעזר בן גמלא היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אבא אלעזר בן גמלא אומר: נאמר: "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" (במדבר יח, כז),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: There is a difference between them where the only poor people to be found are poor Samaritans. According to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, they are not considered to be converts (see Kiddushin 75b), and one may not continue the arrangement with them serving as the poor people. According to Rabbi Aḥai, they are considered converts, and one may continue the arrangement with them serving as the poor people.

It was taught in a baraita (Tosefta 3:1) that if the poor person became wealthy then the homeowner may no longer separate tithes based on his outstanding loan, and the borrower, who is now wealthy, acquires the money remaining in his possession. This is because from the outset the understanding was that the loan would be repaid only by separating the poor man’s tithe.

The Gemara asks: And according to the Sages, what is different about death, when the poor man dies, that they instituted an ordinance to enable the homeowner to continue to separate tithes based on other poor people, and what is different about wealth, when the poor man becomes wealthy, that they did not institute an ordinance? The Gemara answers: Death is common, whereas wealth is not common, and the Sages did not enact an ordinance for an uncommon circumstance. Rav Pappa said: This explains the folk saying that people say: If one says to you that your friend died, then believe it; but if one says to you that your friend became wealthy, do not believe it until it has been proven.

§ The mishna teaches that if the priest or Levite died, the lender needs to obtain permission from the heirs to continue the arrangement. It is taught in a baraita (Tosefta 3:1): Rabbi Yehuda HaNasi says that this is referring to heirs who inherited. The Gemara asks: And are there heirs who do not inherit? What is meant by the expression: Heirs who inherit? Rather, Rabbi Yoḥanan said: This means heirs who inherited land, as one can collect debts from land bequeathed by a borrower, and not heirs who inherited money, as lenders cannot collect debts from money bequeathed by a borrower.

With regard to this matter Rabbi Yonatan says: If the priest left his heirs enough land to fill a needle, i.e., a minimal amount, then the homeowner collects, i.e., separates teruma, in the amount of produce that has the value of a full needle of land. If he left enough land to fill an ax, i.e., a larger amount, then the homeowner collects the value of a full ax of land. And Rabbi Yoḥanan says: Even if he left for his heirs enough land to fill a needle, the homeowner collects the value of a full ax of land.

And this is like the incident involving the small portion of land in the court of Abaye. The children of a deceased man had inherited a small field that was worth only a fraction of the debt that their father had owed. The creditor seized the land in payment of the debt, and Abaye ruled that even after the orphans pay the creditor the value of the land to repurchase it, the creditor can seize the land again and the orphans will have to pay for it again, to have it returned, until the entire debt has been repaid.

§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 3:2): With regard to an Israelite who said to a Levite: There is tithe of yours in my possession that I separated from my produce on your behalf, one is not concerned about the teruma of the tithe that is in it, i.e., the one-tenth of the tithe that is given to the priest and forbidden to both the Levite and the Israelite; rather it is assumed to be only first tithe. However, if he said to him: There is a kor of tithe of yours in my possession, then one is concerned about the teruma of the tithe that is in it.

The Gemara asks: What is the baraita saying? Abaye said: This is what it is saying: In the case of an Israelite who said to a Levite: There is tithe of yours in my possession, and here is money in exchange for it, then one is not concerned that perhaps the Levite converted the tithe that is now in the possession of the Israelite into teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere. Since the Israelite did not specify how much tithe of the Levite’s he had, the Levite would not know how much of his other tithe could be exempted from teruma of the tithe by converting this tithe into teruma of the tithe. But if an Israelite said to a Levite: There is a kor of tithe of yours in my possession, and here is money in exchange for it, then one is concerned that since the Levite knows the amount of the tithe, perhaps he converted it into the teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere.

The Gemara questions Abaye’s explanation: Is that to say that we are dealing with wicked people, who take money in exchange for the tithe and afterward convert it into the teruma of the tithe? Once the Levite takes money in exchange for the tithe, it is no longer his to convert it into teruma of the tithe. Why would the baraita address the case of a Levite who acts in this fashion?

Rather, Rav Mesharshiyya, son of Rav Idi, said that this is what the baraita is saying: In the case of an Israelite who said to the son of a Levite: There is tithe of your father’s in my possession, about which I had informed him while he was still alive; here is money in exchange for it, one is not concerned that perhaps before his death his father converted it into teruma of the tithe for tithes that he had elsewhere, and the son may accept the money. But if an Israelite said to the son of a Levite: There is a kor of tithe of your father’s in my possession, and here is money in exchange for it; then one is concerned that perhaps his father converted it into teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere, and the son may not accept the money.

The Gemara questions Rav Mesharshiyya’s explanation: Why is there a concern that the father may have converted it into teruma of the tithe for tithes that he had elsewhere? If one has produce that needs to have teruma or teruma of the tithe separated from it, and he wants to perform the separation from other produce, to exempt all the produce, the Sages established that the other produce must be situated nearby. And are ḥaverim, who are meticulous in their observance of mitzvot, especially the halakhot of teruma and tithes, suspected of separating teruma from produce that is not situated near the produce they seek to exempt?

Rather, Rav Ashi said: This is what the baraita is saying: With regard to the son of an Israelite who said to a Levite: This is what my father told me, that there is tithe of yours in my possession, or that there is tithe of your father’s in my possession, then one is concerned about the teruma of the tithe that is in it that presumably was never separated. Since it is not a set amount, the homeowner would not have rendered the tithe fit for him by separating the teruma of the tithe. But if the son of an Israelite said to a Levite: My father told me that there is a kor of tithe of yours in my possession, or that there is a kor of tithe of your father’s in my possession, then one is not concerned about the teruma of the tithe that is in it. Since it is a set amount, the homeowner is assumed to have rendered the tithe fit by separating the teruma of the tithe.

The Gemara questions Rav Ashi’s explanation: And does the homeowner have permission to separate the teruma of the tithe from the tithe of the Levite? The Levite is the one who is required to separate the teruma of the tithe and to give it to a priest. The Gemara answers: Yes; the baraita is in accordance with the opinion of Abba Elazar ben Gamla. As it is taught in a baraita: Abba Elazar ben Gamla says: The verse states concerning the teruma of the tithe: “And the gift that you set apart [terumatkhem] shall be reckoned to you, as though it were the grain of the threshing floor” (Numbers 18:27).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תני ר' אומר יורשין שירשו. פי' אריש' קאי דעלה מייתי בגמ' וכן מפורש בתוספות ובירושלמי ואע"פ שהן חייבים לשלם אם באין לחזור בהם שהרי יש להם קרקע וקי"ל מלוה על פה גובה מן היורשין ועוד דמתניתין אפילו בשטר נמי היא כדמפורש בירושלמי מ"מ צריך ליטול רשות מהן שמא יחזרו בהן שהרי כהן יכול לחזור בו בשלמא מאביהן אינו צריך ליטול רשות שהרי מכר לו ולא חיישינן למי שאינו עומד בדבורו עד שיחזור בו אבל מיורשין צריך ליטול רשות אבל כשירשו מטלטלים אע"פ שנתנו לו אינו רשאי שהחו' כבר נאבד שעבודו והוה כמפרש שלא על מלוה כלומר בכהן שאמר לישראל הפרש עלי והן שלא במתנה שאינו מפריש עליו שלא שנינו אלא המלוה מעות לפי שלא עשו שאינו זוכה כזוכה לא במכרין ולא במזכה ע"י אחרים אלא מפני תקנת כהן ודוקא במלוה וכן מפורש בירושלמי ואמרינן נמי בשחיטות חולין האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילת' לזכי לי' מתנתא ואע"ג דלא אתו לידי' במכירי כהונה ולויה ואיתמר עלה אימר דאמרי אנא דלא אפשר ליה והיינו נמי דאמרי' הניח מלא מחט גובה מלא מחט ולא יותר אפילו נתנו לו רשות משום שאין לו עליהם מלוה אלא מלוה מחט אם רצו להגבותו קרקע או מעות בדמי אותה מחט ור' יוחנן אמר כיון שאפשר כמעשה קטינא דאביי עיקר שעבודו קיים בכלו מה שהלוה לאביהם של יתומים וכיון שנתנו לו רשות מפריש על הכל וסוגיא שבירושלמי בענין זה מרווחת.

כור מעשר יש לך בידי הילך דמיו חוששין שמא עשאו תרומת מעשר. ואי ק"ל הא לא אתיא לידיה והא ל"ק דבמכירי כהונה ולויה עסקינן א"ג כדאיתמר עליה בירושלמי בתרומות מכיון דאמר כור מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו של זה נמצא כתורם ברשות.
אלא הא קשיא לאחר שקבל דמיו היאך יכול לעשותו תרומת מעשר ורש"י ז"ל כתב דכיון דלא משך יכול לחזור בו הכהן ואע"פ שהן ברשותו של ישראל לא קני ממנו מעותיו דאימת קנייה האי כהן דליקנייה ניהליה בקבלת מעות הילכך כי חזר בו ועשאו תרומת מעשר חל עליו שם מעשר משמע שלא קנה לגמרי למוכרו אבל זכות יש לו בו לעשותו תרומת מעשר.
ור"ת ז"ל פי' משום דילמ' קודם שקבל דמים עשאו תרומת מעשר ולא דייק דא"כ הול"ל ברשיעי עסקינן דמשוו לה תרומת מעשר והדר שקלי דמי. וי"ל מ"ה לא אקשי ליה היאך יכול לעשותו תרומ' מעשר לאחר שמכרו משום דמשכח' לה בשהיה מעשר ברשות אחר או בשדה שאינה משתמרת לבעל הבית דלוי קנה במכרין ולוקח לא קנה ומ"ה אקשי דעדיפא מיניה.

אלא ה"ק ישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר. קשה לי א"כ כל פירות שהניח האב לבן חוששין שמא עשאן תרומת מעשר ואכן אפילו באומר נמי לא חיישינן כדאמרינן בסנהדרין ישראל שהטמין מעות בשדה ואמר כך וכך הן של מעשר שני הן אם כמוסר דבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום. וביבמות אמרינן הניח לו אביו כבש או פרה והיה כתוב עליה ק' קרבן.
ואיכ' למימר דבחולין לא חיישינן כלום אבל הכא כיון דמעשר הוא חיישינן מדשביק להו ברשות אחר ולא שקיל להו ש"מ אקנויי אקנינהו ותרומת מעשר עבדינהו.
וי"א שלא חששו אלא בחבר שחזקה שאינו מניח דבר שאינו מתוקן ועל כרחך עשר עליהן או הן על מקום אחר וכיון שהניחן חוץ מרשותו חוששין להן. ובמקצת נוסחי ספרד מצאו במאי אוקימנא בחבר דלא משהי וכי נחשדו וכו'.
ואי ק"ל אמאי מתרץ לה בהילך דמיו היל"ל בבן לוי עצמו שאינו חושש ובכור מעשר חושש איכ' למימר בן לוי עצמו לעול' אינו חושש ואם אית' דעבדיה אביו תרומת מעשר לדידיה הוה אמר אבל כי אמר הילך דמיו חוששין דילמ' אמר אבוה הכי והאי דלא רמי אנפשיה ולא מדכר ושקיל דמי אבל לנפשיה ודאי רמיא נפשי' וכי לא דכיר שרי ליה ול"נ אגב דאמרי' בלישנא קמא הילך דמיו אמרה השתא וה"ה לנפשיה.

הא דתניא רבי אומר יורשין שירשו. פירשו בתוספות דאסופא דמתניתין קאי דקתני ואם הלוון בפני בית דין אין צריך ליטול רשות מן היורשין, ועלה קאמר רבי דדוקא בדאיכא יורשין שירש, כלומר דבכענין הוא דתקון רבנן לגבות בחזקתן, אבל אי ליכא יורשין שירשו קרקע בכי הא לא תקון רבנן, דאי ארישא קאי אדרבא כי ליכא יורשין שירשו כל שכן דצריך ליטול רשות מהן. וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל אלא שהוסיף בו [בנדפס: דברים] משום דבפני בית דין כמלוה בשטר דמיא וגביא מן היורשין שירשו קרקע, ותפס עליו הרמב"ן נ"ר דאי משום הא אפילו רישא דמלוה על פה, נמי גובה מן היורשין ואי משום שמא יטענו פרע אבינו אינן נאמנין דהויא ליה כתוך זמנו שהרי קבע לו זמן לגורן, וקיימא לן דגביא אפילו מן היתומים כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (ה, א), וכל שכן הכא דלא קיימא לפרעון כלל אלא מן המעשרות. ועוד, שאם מן הדין אפילו לא הניח מלא מחט למה גובה מלא קרדום מן הדין בלא רשות היתומים הא אינה אמרי ליה אנן דמי מלא [בנדפס: דממלא] מחט יהבינן, אלא ודאי ארישא דמתניתין קאי והכי קאמר אי איכא יורשין שירשו קרקע מצי יהבי ליה רשות להפריש ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום דכיון דאיפשר לו לגבות חובו, כעין קטינא דאביי, נמצא ששעבוד כל חובו קיים, אבל כשלא ירשו קרקע אף על פי שנתנו לו רשות אינו מפריש וגובה לפי שכבר אבד שעבודו ואין מפרישין על האבוד ולא שנינו אלא המלוה, אבל כהן שאמר לישראל הפרש עלי והן שלך במתנה אפילו כשהוא קיים ואפילו במכרי כהונה ולוייה אינו מפריש ואפילו במזכה לו על ידי אחר, וכדאמרינן נמי בשחיטת חולין בפרק הזרוע האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואף על גב דלא אתו לידו במכרי כהונה, ואיתמר גבי רבא דאמר ליה לשמעיה בעינא דאיכול לישנא בחרדלא זכי לי וזכי ליה, אימר דאמרי אנא דלא איפשר ליה רבא איפשר ליה, שמע מינה שלא התירו כן אלא מפני התקנה. וגרסינן נמי בירושלמי: אתא עובדא קומי רבי אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי אמר ליה ולא נינן המלוה מעות את הכהן וכו' בשהלוום על מנת כן אבל אם לא הלוום על מנת כן לא, רבי זעירא אמר ואפילו לא הלוום על מנת כן, חיליה דרבי זעירא מן הדה וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי לא יהא גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי לא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש הא משלו מפריש, הנה בכאן שאינו רשאי להפריש שלא ברשותן אף על פי שהן חייבין לשלם, ואיכא נמי מאן דאסר אפילו ברשות כיון שלא הלוום מתחילה על מנת כן, כל שכן יורשין שירשו מטלטלים שאפילו נתנו לו רשות אינו רשאי.
אלא ודאי ארישא קאי, וכן תני לה בתוספתא ארישא דתניא התם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני ומתו צריך ליטול רשות מן היורשין, אלו הן היורשין רבי אומר כל שירשו רבי אליעזר בן יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בפני בית דין. ותדע נמי מדקא פסקי עלה מתניתין מת צריך וכו' ואי אסופא קאי הוה להו למימר אינו צריך ליטול רשות ותניא רבי אומר ובלבד יורשין שירשו. תוספתא בפרק קמא דתרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוי ולא הזרוע והלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן אבל מלוה אותו להיות מפריש עליהן מחלק. וזה מוכיח כדברי הרמב"ן נ"ר שכתבנו [בנדפס: וכן נראה ודאי דאי אסיפא מתניתין פליגא אדרבי אלעזר בן יעקב דאמר לעיל דאפילו מת הוא מפריש עליהן בחזקת אותו השבט, ולמה נעשה משנתינו חולקת עם רבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי].

ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי הא לך דמיו אין חוששין שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר. דכיון דלא קיץ אינו עושה [בנדפס: אותו] תרומת מעשר דהא לא ידע כמה ניהו אבל

כור מעשר לך בידי הא לך דמיו חוששין שמא לאחר שקבל הדמים

עשאן תרומת מעשר על פירות שיש לו בתוך הבית. והיינו דאמרינן

[אטו] ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר דמשמע דחיישינן דילמא בתר דשקיל דמי משוי ליה תרומת מעשר. כך פירש רש"י ז"ל. והקשו עליו בתוספות, דאי לבתר דשקיל דמי היכי מצי משוי ליה תרומת מעשר דהא לאו דידיה הוא. ורש"י ז"ל נשמר מזאת הקושיא וכתב דכיון דלא משך יכול לחזור בו הלוי ואף על פי שהוא ברשותו של ישראל לא קנו מעותיו, דאימתי קנייה לוי דליקנייה לישראל בקבלת המעות, הילכך כי חזר בו ועשאו תרומת מעשר חל עליו שם המעשר. עד כאן. ואם תאמר אם כן אף הוא היאך יעשנו תרומת מעשר דאכתי לא קני לה, איכא למימר דכיון דאין לו בו לישראל הנותן אלא טובת הנאה והויא לה מתנה מועטת, ויש בחזרתו משום מחוסרי אמנה יכול הוא לעשות תרומת מעשר על מקום אחר כל שלא חזר בו בעל הבית אף על פי שיש לו לבעל הבית רשות לחזור בו כדאמרינן בבבא מציעא פרק הזהב (בבא מציעא מט, א) מודה רבי יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה הכי נמי מסתברא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת, ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה בין רב בין לעולא אחר שנמרח אינו יכול לחזור בו דכיון דנפיק ישראל ידי נתינה בכך או משום מכרי כהונה או משום שעשו שאינו זוכה כזוכה מיזכא זכי ביה לוי וקניא ליה חצרו של ישראל, אי נמי מעותיו דבכי הא לא תקנו משיכה ודבר תורה מעות קונות והכא במכרי לויה מיירי לרב, דאי לא כי לא עשאו לוי תרומת מעשר על מקום אחר מאי הוי הא לא נפיק ישראל ידי נתינה, ודאקשינן לעיל בריש שמעתין ואף על גב דלא אתי לידיה ולעולא בכל לוי נמי איכא לאוקמא ומשום שעשאוהו כזוכה דכיון שעשאוהו כזוכה יצא ידי נתינה ויכול לוי למכרו ומעותיו של ישראל קונות לו, ועוד דלהאי אוקמתא אתיא ברייתא דלא כשמואל דאמר במזכה להן על ידי אחר דלשמואל קני ליה ישראל לגמרי כיון שמשכו ממנו.
ונראה דברי רבינו תם ור"י זצ"ל דפירשוה חוששין שמא בין אמירה לקבלת מעות עשאן תרומת מעשר. והא דאקשתיה לרש"י ז"ל מדאמרינן ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר, ולא קאמר דמשוי ליה תרומת מעשר ושקל דמי, לא דק בלישניה, והכי קאמר דשקול דמי כיון דמשוי ליה תרומת מעשר.

וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. פירש רש"י ז"ל אסור לחבר לומר תבואה שיש לי במקום פלוני תהא תרומה על זו, שמא באותה שעה אינה בעין ואם עשה עשוי. והקשו עליו דלדבריו מגזרת חכמים היא, ואינה אלא דבר תורה ולא משום גזרה שמא אינה בעין, אלא גזרת הכתוב וכדילפי לה מוהרמותם ממנו מן המוקף לו ודרשה גמורה היא כדאמרינן עלה בסיפרי דכל התורה כולה למדה ומלמדת חוץ מזה שמלמדת ואינה למדה דוהרמותם ממנו בתרומת מעשר כתוב, ותרומת מעשר לא בעיא מוקף דבר תורה ותרומה גדולה בעיא מוקף, ופירשו בתוספות דאפילו שתיהן לפניו דליכא למיחש בעינן בתרומה גדולה מוקף ובתרומת מעשר נמי מדבריהם גזרה אטו תרומה גדולה, וגבי חלה נמי תנן מחתה בכפישה או באחנותא ומקפת וקורא לה שם.

ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי או כור מעשר יש לך בידי אם הוא נותנו לו אין כאן מקום לחוש לתרומת מעשר שבו שהרי הוא נותנו לו והוא יחוש לעצמו והוא שאמרו כאן מאי קאמר כלומר והיאך נחוש לתרומת מעשר שבו הואיל והוא נותנו לו אמר לו מעשר יש לך בידי שהפרשתי בשבילך ולא הזכיר לו כמה אלא שאמר לו הילך דמיו ולקחם הלוי אין חוששין שמא אחר שנטל דמיו עשאו הלוי תרומת מעשר על מקום אחר ולאסרם לישראל באכילה שהרי לא ידע כמה הם והילכך מותר לישראל בהפרשת תרומת שבו אמר לו כור מעשר יש לך בידי הילך דמיו היה סבור בסוגיא זו לומר שחוששין שמא אחר שנטל דמיו עשאו תרומת מעשר אלא שהוקשה לו בלוי רשע עסקינן דשקיל דמי ומשוי ליה בתר הכי תרומת מעשר אלא ודאי אף בזו אין חוששין וכן הלכה ויראה לי שכן הדין אם אמר לו מעשר יש לך בידי או כור מעשר יש לך בידי ולאחר זמן אמר לו מכרהו לי והילך דמיו ונטלם הלוי שאין חוששין בה כלל שאינו חשוד לקבל דמיו אחר שעשאו תרומת מעשר ושמא תאמר בראשונה מיהא שקבל דמיו מאי איריא משום דמסתמא לאו רשע הוא ואפילו היה ליה רשע היאך יכול לעשותו תרומת מעשר אחר שקבל הדמים והרי קנאם הישראל בנתינת הדמים ומתוך קושיא זו נראה לי לפרש כמה שכתבתי באחרונה אלא שהם מתרצים שאף בראשונה לא זכה בהם הלוי עדין שיוכל להקנותם לישראל ולפיכך לא קנאם הישראל בנתינת מעות ומכל מקום קנאם לענין שיכול לעשות מהם תרומת מעשר ואין נראה כן דמאי פסקא ועוד שמאחר שנתן הדמים ושהם ברשותו ודאי קנאם ומתוך כך נראה לפרשה על הדרך שכתבתי באחרונה:

אמר לבן לוי מעשר לאביך בידי כלומר וכבר הודעתיו כן בחייו הילך דמיו וקבלם אין חוששין שמא האב עשאו תרומת מעשר על מקום אחר הואיל ולא בירר לו כמה הוא ומותר לו לאכלן בהפרשת תרומת מעשר כור מעשר יש לאביך בידי כלומר וכבר הודעתיו כן בחייו הילך דמיו וקבלם היה סבור בסוגיא זו לומר שחוששין שמא עשאו האב תרומת מעשר והוקשה לו וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף והלא אסור להם בכך שמא באותה שעה אין התבואה בעין ובתלמוד המערב למדוה דרך אסמכתא מדכתוב והרמותם ממנו ר"ל מן המוקף ואין חברים חשודים בכך וכהנים ולויים כחברים הם אלא ודאי אף בזו אין חוששין ויש שואלים והלא בשני של בכורים אמרו שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף כבכורים ופירשו דדוקא שבאו לידו אלא שאינו מחובר לכרי שהוא עושהו תרומת מעשר עליו הא כשאינן בביתו מיהא לא וזהו שפירשו בה גדולי הרבנים שמא אותה שעה אינם בעין כמו שכתבנו ומקשים לעצמם שהרי בשלישי של מציעא אמרו המפקיד פירות אצל חברו אפי' הם אובדים לא יגע בהם שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר והרי אינם בביתו כלל ואינה קושיא חדא שמא לאו חברים נינהו ואידך אינשי נחשדו ועוד שאיפשר לפרשה שמא עשאם תרומת מעשר כשהיו בביתו קודם שיפקידם לו ויש מתרצים שזו של בכורים דאוריתא הא מדרבנן צריך להפרישה מן המוקף אלמא תרומה גדולה אף מדאוריתא מן המוקף ומקשים לעצמם שהרי בזו של מציעא אמרו לפיכך עושה אותן תרומת מעשר ומדקאמר עושה לכתחלה אלמא אף מדרבנן שרי ותירצוה בערב שבת ומתוך הדחק הקלו בה בערב שבת ועיקר הדברים דכל שלא מן המוקף דרבנן ובדיעבד שרי דהא קרא דוהרימותם ממנו בתרומת מעשר כתוב ובדידיה כולהו מודו דמדרבנן ועוד דבעירובין ל"ב ב' קרי שלא מן המוקף איסורא זוטא אלא שהדברים נראין כדעת ראשון ובמה שבביתו מיהא מותר בתרומת מעשר ואסור בתרומה גדולה ובמעשר ויש מתרצים שבתלמיד חכם אסור לו בתרומת מעשר בכל שלא מן המוקף הא איניש אחרינא בתרומת מעשר מותר ואף גדולי המחברים נוטים לדעה זו ואין נראה כן דמאי פסקא:

זה שכתבנו שכל שלא מן המוקף בדיעבד מותר דוקא מן השמור הא אם היה מביא כדי יין והוא רואה אותם שמשתברין ואמר יהו תרומה על אלו שבביתי אין זה כלום כמו שיתבאר במקומו:

בן ישראל שאמר ללוי אמר לי אבא שמעשר יש לך בידו חושש הלוי לתרומת מעשר שבו ויש לו והפריש ממנו תרומת מעשר אבל אם אמר לו אמר לי אבא כור מעשר יש לך בידי אין הלוי חושש לתרומת מעשר דודאי הישראל הפרישה הואיל וסיים ללוי חלקו ולגדולי המחברים מצאתי שמועה זו בהפך שבמעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו ובכור מעשר חוששין והדברים מתמיהים:

ולפי דרכך למדת שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר וליתנו לכהן כתרומה גדולה ואין גורסין בזו הילך דמיו כלל ושבוש הוא בקצת ספרים:

מ"ט דלמיתה עבוד רבנן תקנתא ומ"ט דלעשירות לא עבוד תקנתא:

מיתה שכיחא עשירות לא שכיחא אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי מיית חברך אשר איעתר לא אשר:

בד"ה תניא רבי אומר כו' דכ"ש אם לא ירשו שצריך ליטול רשות כו' עכ"ל ופשיטא ופסיקא להו דבנטילת רשות מיורשין מהני גם אם לא ירשו כלום ובחידושי הרשב"א לא כ"כ ע"ש באורך (ז) ודו"ק:

בד"ה הילך דמיו כו' דלאחר שמכרו איך יכול לעשותו הא לא מיחסר משיכה כו' עכ"ל ויש לדקדק בזה הא אמרינן לעיל דכהן יכול לחזור בו ואם כן אמאי לא יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר על ידי חזרה וי"ל דעיקר קושייתם הכא למאן דאמר משיכה קונה לרבנן ולענין דינא וממונא אמרינן לעיל דהכהן יכול לחזור בו כיון דמ"מ לא עבד משיכה גמורה עשאו יד הכהן על העליונה כמ"ש לעיל אבל הכא לענין איסורא ודאי כיון דלא מיחסרא משיכה קשיא להו שפיר איך יכול לעשותו כיון דמשיכה כזו נמי קניא לא יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ועי"ל דלא דמיא דלעיל כיון דבתורת הלואה (ח) באו הדמים ליד הכהן עשאו יד הכהן על העליונה ויכול לחזור בו אע"ג דלא מיחסר משיכה משא"כ הכא שבתורת מכירה באו דמיו לידו אינו יכול לחזור בו כיון דלא מיחסר משיכה ודו"ק:

בד"ה וכי נחשדו כו' והא דקאמר רשאי בן לוי היינו בשבתות וימים טובים כו' עכ"ל דההיא מתני' דבכורים ודירושלמי בדין תורה איירי אבל הא דקאמר רשאי בן לוי כו' דמשמע דינא אתא לאשמועינן אפילו מדרבנן איכא לאוקמא דאיירי בשבתות וי"ט דשרי ומיהו (ט) הכא בשמעתין כיון דלא ידעינן דעשאו תרומת מעשר על מקום אחר לא חיישינן לשבתות וי"ט וק"ל:

בא"ד אבל המפקיד כל אדם מפקיד אף שאינן בקיאין כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה איכא בינייהו עניי עובדי כוכבים וכו' עד בשביל עניי ישראל מפריש בכל מקום שהן וכו'. יש להקשות לפירוש התוס' דיש תקנה להפריש בשביל עניי ישראל בכל מקום שהן א"כ מה צריך גמרא לתרץ איכא בינייהו עניי עובדי כוכבים הל"ל דאיכא בינייהו שאין כאן עניי העיר לת"ק אין יכול להפריש דאין מפרישין על עניי העולם שהן עניי ישראל בכל מקום שהן ולרב אחא מפרישים בחזקת עניי העולם ד"ל עניי ישראל בכל מקום שהן ויש ליישב בדוחק דלישנא דעניי העולם משמע לה לגמרא שר"ל עניים שבכל העולם אף שאינם [ישראלים] גמורים:

גמ' העשיר העני כו'. נ"ב סיום דברייתא דלעיל:

שם תרומתכם כדגן מן הגרן וגו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אין חושש כו' לוי עשאו לוי זה תרומת מעשר כו' לפי חשבונו חיישינן כו' הדמים עשאו כו' הד"א:

בתוס' בד"ה איכא בינייהו וכו' דא"כ לא נ"מ וכו'. אף דיש שפיר נ"מ אף לפרש"י למ"ד עניי עובדי כוכבים יכול להפריש עליהן ה"נ יכול להלוות לעניי עובדי כוכבים וק"ל מ"מ לא איירי ברייתא מזה ולא הול"ל ומת ודו"ק:

בתוס' בד"ה תניא כו'. עיין ברשב"א [שמפרש דקאי ארישא ובלא ירשו לא מהני נטילת רשות דבמתנה לא עשאוהו כזוכה]:

בתוס' בד"ה הילך דמיה כו' הא לא מיחסרא משיכה כו'. אף שרש"י פי' דאימת קניא הא לוי וכו' תחלה נאמר ברש"י דאין הסברא הלז סותרת הסברא דלעיל דכהן בבע"ה חוזר משום דעשאוהו. כזוכה יכול לומר לא משכתי ודו"ק די"ל דהכא ודאי אילו עשאוהו כזוכה היה ניחא כמו לעיל שי"ל לא משכתי והיה א"ש כדלעיל אבל הכא כיון דלא עשאוהו כזוכה [דלאו הלואה הוא שיתקנו] א"כ לא יכול לומר הלוי לבעה"ב לא משכתי שהרי נשאר ברשותו כדמעיקרא לזה הוצרך לומר דאימת קנייא האי לוי וכו' ומ"מ קנאו הלוי לעשות תרומת מעשר אע"ג דלא בא לידו ויקשה [נמי] קושיות הגמ' דלעיל אע"ג דלא אתי לידיה [והיאך יצא ידי נתינה] י"ל דכיון דאמר ליה שירצה ליתן לו יכול הלוי לעשותו [תרומת מעשר] וכמ"ש התוס' [בד"ה וכי נחשדו ראיה מפרק הזהב] ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי כו' דהוי כמו מתנה מועטת שהרי אין לו לבעה"ב בו כ"א טובת הנאה ויש בו משום מחוסר אמנה (ו) והא ודאי א"ל דלא גרע ממכירי כהונה דשאר כהנים אסחו דעתייהו מניה כו' [ויתורץ בזה גם קושית הגמ' דלעיל] דא"כ הוי דינו כדלעיל דכהן בבעה"ב יכול לחזור מטעם דלעיל. וקושית הגמרא דלעיל אע"ג דלא אתי לידיה כו' י"ל דאה"נ ידי נתינה לא יצא הכא וצריך ליתן לאחר (ז) ומהא לא איירי כאן רק אם חוששין שעשה הכל לתרומת מעשר ושייך לכהן ואסור לזרים ובין ברישא ובין בסיפא ידי נתינה לא יצא עכ"פ ולא איירי בזה ומ"מ הלוי קנאו לענין זה ורשאי לעשותו תרומת מעשר וע"ז הקשו התוס' דמעות קונות היכא דלא מחוסר משיכה ומה זכות יש לו ללוי בו לעשותו תרומת מעשר אחר המכירה שהרי כבר מכר זכיות שלו לבעה"ב בעד הדמים שקיבל ושוב אינו יכול לעשותו ול"ד כלל לדלעיל דלאחר הלואות המעות עשאו רבנן לכהן כזוכה ושוב אחר הזכייה אינו מוכרו ואינו מקבל דמים ואין הבעה"ב עושה משיכה שכבר ברשותו ופשיטא שיכול לחזור ויאמר אינני חוזר ומזכה לך זכיותי אבל כאן שמקבל מעות אחר הזכייה דלא מחוסר משיכה קונה מיהו לחילוק זה אינו מדוקדק רש"י בחזרת בעה"ב בכהן שהרי כספו בידו כו' ודו"ק. מיהו א"צ לחילוק זה רק כפשוטו ודו"ק וא"צ לחלק משום זה דכאן לענין איסורא נגע ביה היאך יכול לעשותו תרומת מעשר משא"כ לעיל תקנות חכמים הוא ודו"ק:
לתירוצים הראשונים שבגמ' אינו מדוקדק לשון שב"ו שבברייתא מיהו י"ל דאילו נתרם ממנו תרומת מעשר לא הוי הך חששא דאין תורמין מן הפטור על החיוב:
לתירוץ רב אשי צריך להגיה ולהפך הברייתא ברישא חוששין ובסיפא אין חוששין:
ברב אשי למה לא מצייר כפשוטו ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי ולא נתנו לו עדיין ומת יש ליישב כפשוטו וק"ל:
לרב אשי או לאביך בידי נקיט משום כך אמר לי אבא כו':
צ"ל דוקא כשמת ונפטר מן העולם שייך לומר חזקה אינו מניח דבר שאינו מתוקן:

רש"י ד"ה כי ההוא מעשה. אתא בע"ח טרפה. כצ"ל:

רש"י ד"ה אין חושש. דכיון דלא ידע כמה יש לו בידו. כצ"ל:

תד"ה א"ב. דל"ת אלא בחזקת עניי העיר. והא דבכהן ולוי תקנו בחזקת אותו השבט הוא משום שהם קרובי הלוה:

תד"ה תניא. ואסיפא קאי כו'. משמע דמפרשי בסיפא אע"ג דא"צ ליטול רשות מ"מ בעינן שיהיו יורשין בעולם וא"כ פליגא על ראב"י דאמר בחזקת עניי ישראל:

בא"ד אבל ארישא כו' דכש"כ אם לא ירשו שצריך ליטול רשות כו'. עי' מהרש"א. ול"נ דר"ל אם לא ירשו קרקע אלא כספים דודאי מהני רשותם כיון דמ"מ מצוה עליהם לפרוע חובות אביהם. אבל בב"ד לא מהני הואיל דאין ב"ד יכול לכופן לפרוע עי' חו"מ ר"ס ק"ז:

תד"ה הילך. הא לא מיחסר משיכה כו'. עי' מהרש"א. ול"נ דע"כ ל"א שיכול לחזור אלא קודם שהפריש או קודם שנגמרו מלאכתם למעשר למ"ד מתנות של"ה כמו שהורמו דמיין:

תד"ה וכי. דכהת"כ למידה ומלמדה חוץ כו'. ק"ל דהא אשכחן עוד בבכורות (נו ב) דדרשינן יהיה לך דכתיב גבי בכור למעט שותפות במעשר. ובכור גופי' חייב בשותפות ע"ש. וכן תרומה גדולה איתא בפ"א דתרומות מ"ז דאינה ניטלת אלא מאומד וילפינן לה מונחשב דכתיב גבי ת"מ. ואיהי גופה דוקא במדה ע"ש בפי' הרמב"ם והרע"ב ושנ"א. ועי' לקמן בתד"ה ניטלת ובתוס' מנחות (ס"ד נד) ובבכורות (נט) ד"ה אף:

בא"ד ומפרש רנב"י כו' שמא עשאו ת"מ על מק"א. לפנינו שם הגי' תרומה ומעשר וכ"נ דצ"ל בתוס'. והשעה"מ בפ"ג מהל' תרומות נמשך אחר גי' התוס' שלפנינו והוכיח מזה דס"ל דאף בת"מ דפירות דרבנן צ"ל מן המוקף ע"ש ולא הרגיש בהט"ס. וגם בל"ז ראייתו דחוייה כמש"כ בפסחים (ט) בס"ד:

בא"ד וא"ת היכי מ"ל דמדאוריי' איירי כו' ומדאורייתא לתרומה גדולה אין לה שיעור. לכאורה י"ל דמ"מ בתרומת מעשר היא מה"ת:

איכא ביניהו כותיים. לפירש"י דלר' אחי אי ליכא ישראל עני בעיר אחר מיתת אותו העני. מ"מ יפרש על סמך עני כותים ויעכב לעצמו ויוצא ידי נתינה לעניי כותיים דגירי אמת הם וצ"ל כותיים גופי' ניחא להו כי היכי דאם ילוה להם יפרוש על סמך עניי ישראל. א"כ מוכח מזה דגם להלות לעניי כותיים עבדי רבנן תקנתא. והיינו עניי כותיים איכא ביניהו. שוב הראוני שכבר נתעורר בזה במהר"ם שיף:

ובדרוש אגדתא אמרתי פי' הפסוק נתן תתן לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך ובכל משלח ידך כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ואחז"ל באו"ה אבל בישראל אפס כי לא יהי' בך אביון ונראה דמיירי באו"ה כגון גר תושב שמצווי' להחיותו. והנה אמרו נתן תתן אם לא ירצה במתנה תן בהלואה. ונראה דמלוה ע"מ להפריש עליו מעשר עני. אך אחז"ל כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך וה"נ יברכך ה' בכל משלח ידיך פי' כל מקום שאתה שולח ממונך יתברך נמצא אותם עניים שהלוית להם יתעשרו ולא יהי' בך אביון ותפסיד מזה שהלוית להם. אך כי לא יחדל אביון מאו"ה ותפריש עליהם ולא תפסיד:

רבי אומר יורשים שירשו. הרז"ה ס"ל אסיפא קאי דב"ד נמי לא מצו להפקיע זכות עניים אא"כ חייבי היורשים לפרוע שע"י ב"ד נעשה מלוה בשטר ואפ"ה בלא הניח קרקע לא. ורמב"ן ס"ל ארישא קאי אבל לאו מכח חוב המוטל על היורשים קאתו אלא יש כח בידם להפקיע לטובת עניים גופי' ניחא להו. ונ"ל שזו הוא כוונת הגה' מרדכי פ"ק דב"ב סוף סי' תרנ"ז בגבאי צדקה שהלוה לכיס של צדקה פסק דמותר לו להשתלם ממה שיתנו הציבור אח"כ לתוך הכיס בלי רשותם מידי דהוה אמי שנותן לעניים צדקה ומשתלם אח"כ ממעשר כספיו ומייתי ראיה משמעתין דעניים גופי' ניחא להו. וכ' דיש חולקים ומייתי ראיה משמעתין לאסור. ולא פי' הראי' להיתר ולא הראי' לאיסור עכנ"ל הא הגבאי הלז אינו מלוה לעניים אלא נותן להם מתנה גמורה שלא להשתלם מהם ואינו דומה לדשמעתין כלל וכבר נתעורר בזה בתשו' נוב"י קמא חיו"ד סי' ע"ג. אך שמלוה לכיס דקיימא עניים ואין בכיס לפרנסם הוא מלוה לכיס ונותן לעניים במתנה. הנה להרז"ה דאפי' הלוה בב"ד דאפ"ה אם אין קרקע ליורשים לא מצי ב"ד להפקיע כח עניים ולא נאמר עניים גופי' ניחא אלא אם העני לוה וחייב לשלם אבל לא זולתו א"כ ה"נ לא יפרע הגבאי מהכיס. אמנם להרמב"ן מיירי אין היורשים חייבים כלום ואפ"ה הב"ד מפקיעים כח עניי' דעלמא משום עניים גופי' ניחא להו אעפ"י שאינינו בתורת פרעון חוב. א"כ ה"ה גבאי המלוה לכיס. ועיין מ"ש תוס' יו"ט פ"ו דכתובות משנה ה' ע"ש. ומדכ' מרדכי מידי דהוה אבעה"ב המלוה לכיס מעשר כספים שלו ש"מ דהא פשיטא לי' עוד טפי הך דבעה"ב מהך דגבאי ולפ"ז יחיד הנוהג כן שנותן צדקה לעניים בכל זמן ועידן ולסוף עושה חשבון עם כיס מעשר כספים שלו ומשתלם אינו צריך להפריש כלל דהרי מעשר כספים אינו טובל ואין הכרי טבל ואינו צריך לזכות כי למי יזכהו הלא אין שום עני חייב לו כלום. אלא כך תיקון עניים. וזה דלא כנוב"י הנ"ל ועי' ש"ע יו"ד סי' רנ"ז סעיף ה' ברמ"א:

חוששים שמא עשאן תרומת מעשר וכו' פירש"י אימת קני' לוי. פירושו דהא רש"י ס"ל משיכה קונה מן התורה נמצא לא קני' לוי במעות רק משום דישראל אסור לו לחזור בו ממה שאמר כור מעשר לי בידך. על אותו סמך יכול הוא הלוי לעשותו תרומת מעשר אבל לא קני' ממש להקנותו לישראל. ולכאורה לק"מ ק' תוס' אלא שהרשב"א הסביר קושייתם דהא עכ"פ אפי' לא יעשנו לוי תרומת מעשר מ"מ איך יאכל ישראל הא לא קיים מצות נתינה בנתינת מעות אלא בקנית התבואה ממש ללוי עכצ"ל במכירי לוים או עשו שאינו זוכה כזוכה א"כ קני' לוי והדר קני' ישראל מלוי ע"י חצירו ואיך יעשנו הלוי תרומה על מקום. ומה שהקשה מהרש"א הא בן הלוי יכול לחזור בו פי' ויחזור בו הלוי ממה שזכה הוא להוציא ישראל מחיוב נתינה יאמר לא אזכה ולא יצא ישראל ידי נתינה עד שיביאנו לידו ומ"מ אסור לישראל לחזור ממה שכבר אמר ליתן ליד ה"ל מחוסר אמונה וממילא תרומת מעשר שלו קיים וישראל אסור לאכול ולק"מ ק' תוס' ורשב"א אפירש"י זהו כוונת מהרש"א. ומ"מ נלע"ד דלק"מ דבשלמא לעיל במלוה לכהן בשעה שאין התבואה בעולם ולכשתבוא לעולם יחזור בו כהן לאמר לא אביתי לזכות בו כדי לזכות בעה"ב אבל הכא התבואה בעולם ונותן דמים ללוי וזכיות הלוי בתבואה וזכית חצר ישראל לישראל הכל נעשה ברגע א' ולא שייך חזרה ושפיר הקשו תוס'. ואולי י"ל כיון שהמעשר טבול לתרומת מעשר ואין חלקו מסויים ומקומו ע"כ אין חצרו קונה לו וצ"ע. וכי אין קנין לטבל:

וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. פירש"י שמא אינה בעין. שיטת רש"י ותוס' ורמב"ם דמן התורה תורמים תרומת מעשר שלא מן המוקף דתרי קראי כתיבי ממנו מן המוקף. וכתיב מכל מעשרותיכם לרבות אפי' שלא מן המוקף ומוקמי' מכל מעשרותיכם אגופי' אתרומת מעשר שלא מן המוקף וממנו מן המוקף מלמדת אתרומה גדולה ואינה למדה לעצמה. והרמב"ם פ"ג מתרומות הל' כ' כתב שמדרבנן נמי אין איסור להפריש תרומת מעשר שלא מן המוקף אלא לת"ח ולכך אמרי' וכי נחשדו חברים דייקא אבל מי שאינו ת"ח שרי' והיינו רשאי בן לוי וכו' דמייתי תוס' ממס' ב"מ. והראב"ד השיג מדאמרי' וכי נחשדו ואי ס"ד דלא הוה אלא זהירות של ת"ח לא שייך חשד ע"כ חידש ראב"ד דתרווייהו קראי ממנו וממעשרותיכם תרווייהו בתרומות מעשר מיתוקמא והא כשבן לוי מפריש בעי מן המוקף מדאורי' והא כשבעה"ב מפריש תרומת מעשר מפריש מן התורה שלא מן המוקף ומוקף דתרומה גדולה מדרבנן הוא ע"ש. ומה שהקשה הר"י קורקס שבכ"מ מספרי דאמר שמלמדת ואינה לומדת וגם ממאי דאמרי' רשאי בן לוי לעשותה תרומת מעשר. לפע"ד אי משום הא לק"מ דראב"ד נמי לא אמרה אלא למאי דקיי"ל בהא כאבא אלעזר בן גמלא דמהקישא יכול בעה"ב להפריש תרומת א"כ מיתוקמא תרווייהו קרא בתרומת מעשר עצמו והכי עדיף טפי מלומר דמלמדת ואינה לומדת אבל מודה ראב"ד דלרבנן דאבא אלעזר דלית להו דבעה"ב מפריש תרומת מעשר א"כ ע"כ שבקי' לקרא דדחיק ומוקי נפשי' דמלמד ואינו לומד והיינו דספרי. וש"ס דב"מ דרשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום כרבנן רהטא ודברי ראב"ד נכונים לכאורה. אלא דצ"ע כיון שהעמיד דבריו על לשון הש"ס לא נחשדו לשון חשד משמע איסורא איכא ועל זה פי' פירושו. ובהך ס"ד עדיין לא אסיק ש"ס הא דאבא אלעזר בן גמלא ואפ"ה אמר וכי נחשדו כו' וצ"ל דראב"ד לא אתי אלא לאפוקי מרמב"ם דס"ל אפי' אי' דרבנן ליכא אלא חסידות של ת"ח על זה הקשה דלא שייך נחשדו אע"כ איסורא איכא או מדרבנן בהס"ד או מן התורה לאבא אלעזר בן גמלא וא"ש דברי הראב"ד לפע"ד:

אך לרש"י ותוס' הוה דרבנן ופליגי בטעמא. לתוס' משום גזירה אטו תרומה גדולה. ועל זה קשה כמה קושיות תוס' וגם פני יהושע נתעורר במ"ש ט"ז כמה פעמים במה שהתירה תורה להדי' אין כח ביד חכמים לאסור והכא כיון דכתיב מכל מעשרותיכם להתיר תרומת מעשר שלא מן המוקף איך אסרו חכמים אטו תרומה גדולה. אבל שיטת רש"י עפ"י מה שפירש רמב"ן בשיטה מקובצת דב"מ ל"ח ע"א. א"ש טפי. והוא דגזרו מטעם שמא נגנבו הפירות או אבדו ודוקא כשלא מסרן מפקיד ליד שומר וכגון בן לוי שיש לו מעשרות ביד ישראל שלא נמסרו לו לשמירה לדעתו של בן לוי. אבל אם הפקידן ביד שומר תורם שלא מן המוקף ובהכי מתקיים קרא מכל מעשרותיכם ולא עקרו רבנן דין תורה לגמרי ובזה יתיישבו כל קו' תוס' ומתני' דבסמוך מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין נמי במסרן לשומר מיירי ונהי דמשמרן מגניבה ואבידה מ"מ מאבודים היינו ריקוב וחימוץ וחלודה דמעות אינם שמורים וקמ"ל דבזה המה בחזקת קיימן לאפוקי מגניבה ואבידה צריכים שומר שמסר ובזה מיושבים כל קו' תוס'. ודע דבב"מ ל"ח הגי' שלפנינו בכל הספרים שמא עשאן תרומה ומעשר ולזה לא שייך הנ"ל. אך גי' הרמב"ן שם תרומת מעשר. ובתוס' דשמעתין נכתב תרומת מעשר לומר שאפי' לפי הגי' תרומת מעשר נמי קשה קושייתם. ותי' בשבתות ויו"ט אפי' בתרומה ומעשר נמי שרי כדמוכח מר' ינאי דיבמות. אך תי' י"מ שכ' תוס' דוקא חברי' תורמין מן המוקף וסתם בן לוי חבר הוא צ"ל דבבכ"מ גרסי' תרומה ומעשר ולא מיירי בבעה"ב חבר אבל תרומת מעשר בן לוי הוא חבר ואפי' לאבא אלעזר בן גמלא נמי ישראל חבר כמ"ש תוס' ד"ה אין אבא אלעזר וכו' עיין בכל זה:

תוספות בד"ה איכא בינייהו עניי כותים אור"י דלא תקינו כו' ולא כמו שפירש בקונטרס כו' דא"כ לא נ"מ מידי מאי בינייהו עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל לא מיבעיא לשמואל דאמר במזכה ע"י אחר וא"כ ע"כ צריך לייחד לשם מי הוא מפריש ולזכות על שמו ואם כן נ"מ אם הפריש וזיכה ע"י אחר לעניי כותים דלת"ק לא מהני ולרבי אחא מהני וכן לרב דאמר במכירי כהונה וא"כ משמע דצריך להפריש לשם מכיריו וא"כ שייך נמי האי נ"מ אלא אפי' לעולא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה נראה דאפ"ה צריך לייחד לשם מי הוא מפריש דהא תרומה נתינה כתיב בה. ושיטת התוספות ודאי נראה דאם הלווה בב"ד תו לא צריכינן לכל הני אוקימתי דלעיל משום דדעת ב"ד מתנה להפריש בחזקת אותו שבט ועניי עולם וכה"ג מיקרי נתינה. והנלע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל כתבתי וכן נראה מדקדוק לשונו בד"ה אותו השבט דמשמע להדיא שצריך להפריש לשם קרובי המת ודו"ק:

בד"ה תניא רבי אומר כו' ואסיפא קאי עד סוף הדיבור. בהשקפה ראשונה נפלאתי על דבריהם היאך אפשר לומר דאסיפא קאי דהא בהלווה בב"ד אמרינן לעיל דמפריש בחזקת אותו שבט וא"כ הא דקתני נמי במתני' א"צ ליטול רשות היינו מה"ט גופא ומשיטת התוספות נראה דתנא דמתני' לית ליה הא דראב"י ולא ידעתי מנא להו דאפושי פלוגתא לא מפשינן כ"ש דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי מיהו הוכרחו לפרש מדקשיא להו דארישא לא מצי קאי דכ"ש אם לא ירשו כו' וזה יותר תימה דלכאורה נראה דבלא ירשו קרקע לא מהני נטילת רשות דידהו כיון שאין חייבין לפרוע א"כ מתנה הוא דיהביה ליה וזה אסור בתרומה וראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו נתעורר בכל זה בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש באריכות ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי שכוונתי לדעת הגדולים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות מעשר דארישא קאי:

גמרא אמר אביי הכי קאמר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי והילך דמיו כו' לכאורה קשה טובא מאי איריא הילך דמיו הא בלא"ה קני ליה הישראל באמירה בעלמא שנתרצה הלוי דהא בחצירו שלו הן וקניא ליה חצירו כדאיתא בפרק הספינה ברשות המופקדין אצלו כיון שנתרצה קנה ונהי דבעיקר אוקימתא דאביי איכא למימר דאין ה"נ דהילך דמיו לאו דוקא אלא לאורחא דמילתא שע"י כך שפוסק לו דמים נתרצה הלוי אלא דלפ"ז לא הוי מקשה מידי בגמרא אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ובין לפירש"י ובין לפירוש התוספות לא מקשה מידי דאיכא לאוקמא בכה"ג גופא דכל כמה שלא נתן לו הדמים חושש לתרומת מעשר שבו דמצי הלוי למיהדר ביה ומלאחר מתן מעות לא איירי כלל דאז ישאלנו אם הן מופרשין לתרומת מעשר ובכה"ג קשה נמי על פירוש התוספות בד"ה הילך דמיו דלבתר דקשיא להו על פירש"י דע"י משיכה ברשות ישראל קאי ולא ניחא להו במה שתירץ רש"י בזה דאכתי לא קניא הלוי דליקניה לישראל אם כן מה הועילו בתירוץ ר"י דאיירי שלא נתן הדמים דסוף סוף קניא באמירה וריצוי בעלמא והדרא קושיא לדוכתיה דאכתי ברשות ישראל קיימי מטעם חצירו. מיהו לשיטת התוספות יש ליישב דהא דקשיא ליה לר"י על פירש"י ולא ניחא ליה בתירוצו של רש"י שהקשה ומתרץ להדיא אלא דר"י סובר דודאי קניא הלוי ע"י קבלת הדמים דלא גרע ממלוה דשמעתין דלעיל דעשו את שאינו זוכה כזוכה אלא דמשמע ליה לר"י דלא שייך לומר כן אלא כשנותן לו מעות ולטובת הלוי עשאוהו כזוכה דומיא דמלוה דלעיל משא"כ קודם מתן מעות סובר ר"י נמי כפירוש רש"י דלא קניא הלוי דליקנייה לישראל אלא דאכתי לפרש"י קשה דאביי גופא שפיר מצי לאוקמא שעדיין לא נתן דמים וליכא לאקשויי אטו ברשיעי עסקינן כדפרישית. ונראה בזה דבלא"ה ע"כ צריך לאוקמא דאיירי שנתן הדמים דאל"כ נהי דקנייה הלוי לענין שאין הישראל יכול לחזור בו דהו"ל כמתנה מועטת כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו אלא דאפ"ה בלאו חששא דעשאו תרומת מעשר נמי א"א להישראל לאכול מתבואה זו דעדיין לא יצא ידי נתינת מעשר כלל שלא נתן להלוי כלום וכמ"ש הרשב"א ז"ל לעיל בשמעתין אע"כ דלאחר מתן מעות קאמר אי חוששין או אין חוששין. מיהו השתא דאתינן להכי יש לי ליישב גם כן הא דמסיק רב משרשיא בריה דר"א דמוקי לה בישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו ואיירי בהאי ענינא גופא שכבר נתרצה אביו לכך בדיבור בעלמא ועדיין לא נתן לו הדמים או דאיירי במכירי לוייה שרגילין בכך ליתן דמיו אלא משום האי קושיא לחוד דמקשינן אאוקימתא דאביי אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי והיינו כדפרישית דקודם מתן דמים לא מצי איירי דבלא"ה לא יצא ידי נתינה עד שיתן דמים ואז ישאלנו אהא מסיק רב משרשיא שפיר דבאמת עדיין לא נתן דמים ולא יצא ידי נתינה עד היום שנותן לבנו ובהא קאמר דבכור מעשר חוששין שמא עשאן אביו תרומת מעשר בין לפירוש רש"י בין לפירוש התוספות דמצי לעשותן תרומת מעשר דלא קנייה הלוי להקנות לישראל בדיבור בעלמא ואע"ג דלפ"ז לא הוי צריך לאוקמא דוקא במעשר לאביך בידי אלא כדמעיקרא שאמר ללוי גופא אלא ששלח לו המעות אחר כך ע"י שליח ויוצא ידי נתינה בכך וביני ביני קאמר דחושש שמא עשאן תרומת מעשר אלא דכולא חדא מילתא היא ומה לי אי מוקי לה בשלח ע"י שליח או ששולח ע"י בנו ואדרבא בהכי ניחא ליה טפי דאיירי בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו דהוי מילתא דפסיקא טפי דחושש לעולם כיון דליתא לדאבוה דנשיילי' כן נ"ל ליישב קושיית התוספות דבסמוך בד"ה מעשר לאביך בידי ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

תוספות בד"ה וכי נחשדו חבירים כו' תימא דתנן במס' ביכורים כו' ומוקמינן לה בירושלמי בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר כו' עכ"ל. שם בירושלמי מבואר הטעם דבתרומת מעשר איכא קרא אחרינא דשרי לתרום שלא מן המוקף דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו ואפילו אחד ביהודה וא' בגליל כו' ע"ש. ומתוך כך נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל במה שמפ' קושיית הגמרא וכי נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף דהיינו דאיכא למיחש שמא אינן בעין דאי בשניהם לפניו לא הוי קשה מידי דהא במשנה דביכורים איתא להדיא דבתרומת מעשר תורמין מן המוקף ומשמע דאף מדרבנן מיירי כמו שהוכיחו התוספות מההיא דאין לה שיעור ובהכי ניחא ליה לרש"י לחלק דדוקא בשניהם לפניו שרי אף מדרבנן דכיון דגלי קרא בהדיא דאע"ג דכתיב קרא בתרומת מעשר אפ"ה כתיב נמי קרא אחרינא דמכל מעשרותיכם תרימו אף שלא מן המוקף תו לא מצי רבנן למיגזר אטו תרומה גדולה כיון שהתירה התורה בפירוש כדפרישית כה"ג בכמה דוכתי משא"כ היכא שאין שניהם לפניו דאיכא טעמא לאיסורא שמא אינו בעין ואע"ג דבירושלמי יליף מקרא דמכל מעשרותיכם דאפילו א' ביהודה וא' בגליל אפ"ה לאו מפשטא דקרא יליף לה אלא דממילא הכי הוא מדינא דאורייתא כיון דלא קפיד קרא אמוקף ממילא בכל ענין שרי ולא חיישינן מדאורייתא לשמא אינו בעין דמדאורייתא אזלינן בכל התורה בתר חזקה להכי מוקמינן לתרומה בחזקה שהוא בעין אבל מ"מ מדרבנן החמירו בתרומת מעשר בכה"ג כיון דאשכחן בכמה דוכתי שהחמירו חכמים ולא אזלו בתר חזקה כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

והתניא אבא אלעזר בן גמלא וכו'. עיין מה שכתבתי אני בעניי משום יתובי דעתא דעת קדושים הרמב"ם והסמ"ג ז"ל בספרי זוטא ברכי יוסף י"ד סימן של"א אות י"ב:

דתניא אבא אלעזר בן גמלא אומר ונחשב וכו' כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד וכו' הרמב"ם והסמ"ג פסקו כאבא אלעזר בן גמלא ובמקומו כתבתי אני הצעיר ישוב לדבריהם ועיין מה שרמזתי בקונטריס זה לעיל במסכת ביצה על דף י"ג בס"ד:

דין דאם הלוום שלא בפני ב"ד דצריך ליטול רשות מהיורשים ואם נטל רשות מהני דוקא אם היורשי' הם יורשי קרקע. אפילו הניח מלא מחט גובה ברשותן מלא קורדם. ואם הם יורשי כספי' אינו גובה כלל אפילו ברשותן אבל בפני ב"ד גובה בכל ענין כל חובו אפי' שלא ברשות:

פיסקא מת צריך ליטול רשות כו'. תניא ר' אומר יורשין שירשו קרקעות ולא ירשו כספים א"ר יונתן הניח מלא מחט גובה מלא מחט מלא קורדם גובה מלא קורדם. ר' יוחנן אמר אפילו הניח מלא מחט גובה מלא קורדום וכמעשה דקטינא דאביי בפרק הנושא. ואע"ג דלא דמי דהתם אי אמרי יורשים הני נ' זוזי בעבור דמי קטינא סילוקא הוי סלקוהו מו"מ הכא משום תקנתא דרבנן חוזר וגובה וא"כ מאחר דלא דמי הא לעובדא דאביי. ואעפ"כ משוה תלמודא בודאי לאיפסקה הלכה כר' יוחנן הוא דאתא. וכתבו התוס' הא דקאמר רבי שאם לא ירשו קרקעות לא מפריש עליהן אסיפא קאי ואם הלוה בב"ד אין צריך ליטול רשות מן היורשין אבל ארישא דקתני מת צריך ליטול רשות מן היורשין לא קאי דכ"ש לא ירשו קרקעות שצריך ליטול רשות. עכ"ל וכ"כ הר"ז הלוי. וכתב טעמא למלתא מפני שהמלוה בב"ד הוי כמלוה בשטר וגובה מן היורשין שירשו קרקעות והשיג הרמב"ן וכתב אי משום האי אפילו רישא דמלוה ע"פ נמי גובה מן היורשין. ואי משום שמא יטענו פרע אבינו אינם נאמנים. דהוי להו כפורע תוך זמנו שהרי קבע זמן לגורן. וכ"ש היכא דלא קיימא לפרעון כלל אלא מן המעשרות ועוד שאם מן הדין אמאי אמרינן אפי' לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדו' בלא רשות היתומין הא אמרי ליה יתמי אנן ממלא ממחט יהבינן ועוד הקשה הרשב"א דאי קאי אסיפא א"כ מתניתין פליגי אדר' אליעזר בר יעקב דאמר לעיל היכא שהלווה בב"ד אפיל ות הוא מפריש עליהם בחזקת אותו שבט. ומ"ה פי' הרמב"ן דארישא קאי שהלווה שלא בב"ד שאם ירשו קרקעות מצו יהבו ליה רשות להפריש ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום דכיון דאפשר לו לגבות חובו ממנו כעין קטיני דאביי נמצא ששיעבוד כל חובו קיים. אבל כשלא ירשו קרקעות אע"פ שנתנו רשות להפריש אינו מפריש וגובה לפי שכבר אבדה שיעבודא. וראייה מהא דלעיל סימן כ"א שאפילו רשות לא מהני בלא הלוה ולחד מ"ד דוקא הלוה עליהם וה"ה יורשים דלא מהני רשות. ובתוספתא משמע להדיא דקאי ארישא:

דין בן ישראל שאמר ללוי אבא אומר לי שיש לך או לאביך בידי מעשר צריך הלוי לפרוש ממנו תרומת מעשר. ואם אמר כור מעשר יש לך בידי אין צריך לפרוש ממנו תרומת מעשר ותרומת מעשר פורשי' אותן במחשבה ורשות לבעל הבית לתרו' אותה ואם הפרישה בדיעבד במאומד הוי הפרשה ואם הרבה מעשרותיו במכוון מעשרות מקולקלין:

ת"ר ישראל שאמר לבן לוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו. כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו ומפרש רב אשי ואיפך לה וה"ק ישראל שאמר לבן לוי אבא אמר לי מעשר יש לך או לאביך בידי חוששין פי' הלוי לתרומת מעשר שבו. כיון דלא קייץ לא מתקן ליה ב"ה אבל אמר. אמר לי אבא כור מעשר כו' אין חוששין הלוי לתרומת מעשר שבו מאחר שהיה כבר בביתו זמן ארוך ומצוה עליו רמיא וקייץ ליה בודאי הוה מתוקן. ופריך וכי יש רשות לבעל הבית להפריש תרומת מעשרותיו ומשני אין ואבא אליעזר בן גמלא היא. דתניא אבא אליעזר בן גמלא אומר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן בשתי תרומות הכתוב מדבר כדגן מן הגורן היא תרומה גדולה. ונחשב לכם תרומתכם היא תרומת מעשר. כשם שתרומה גדולה ניטלה באומד ובמחשבה. אף תרומות מעשר כן. וכשם שתרומה גדולה יש רשות לבעל הבית לתרום. אף תרומת מעשר כן. וכן הילכתא כסתמא דברייתא ויש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר כאבא אליעזר ואף דרבנן פליגי עליה היינו לענין אומד לחוד הוא דפליגי לפי שסברי המרבה מעשרותיו מעשרותיו מקולקלים בטבל, אבל הכא בהא מודו כשם שמודים שניטלת במחשבה. וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' דאפילו לעניין אומד לא פליגי אלא שאסור לעשות כן אבל בדיעבד הוי תרומת מעשר מאומד שפיר תרומה ולא אמרו המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים אלא שמכוון להרבות ממש בלא אומד א"כ רבנן גופא מודים דמקישים תרומת מעשר לתרומה גדולה דמהני בדיעבד ולכתחילה הוא דאסור שמא ירבה במכוון ויהיו מעשרותיו מקולקלים. א"כ דמצוה יותר לעשות מכוון כמו שצותה תורה שיהיה דרך מעשר. א"כ מכ"ש דמודים רבנן דשרי לתרום בעל הבית תרומת מעשר דאין בו חשש וטעם לאיסור:

עניי כותיים. שאם אין עני ישראל בעיר ויש עניי כותיים מפריש לצורכם ויעכבם לעצמו שאף הם זוכים בהן דכותיים גרי אמת הם ולתנא קמא גרי אריות הם ולא יפריש בשבילם אלא בשביל עניי ישראל יפריש בכל מקום שהם: וזכה הלה במה שבידו. הלוה הזה אינו חייב לפרוש משלו שהרי הלוהו ע''מ שלא ליפרע הימנו: דעבוד תקנתא. דקאמר מפריש עליו בחזקת עניי ישראל ובהעשיר קתני אין מפרישין עליו: לא שכיחא. הלכך לא חשו לה: אשר. האמן והחזק הדבר לשון שריר וקיים: לא תאשר. לא תאמן: שירשו קרקע. שעליהם מוטל המצוה לפרוע חובת אביהן: מלא מחט. כלומר הניח קרקע מועט אין זה מפריש בחזקת יורשין אלא כשיעור דמי הקרקע: מלא קרדום. כלומר קרקע הרבה: אפי' הניח מלא מחט גובה מלא קרדום. כלומר כל חובו לפי שהוא יכול לטרוף ולחזור ולטרוף כל שעה שיפדוהו ממנו: כי ההוא מעשה דקטינא דאביי. במי שהיה נשוי בכתובות (דף צא:) דההוא דהוו מסקי ביה מאה זוזי ושכיב ושביק קטינא שוי חמשים אתא בעל חוב טרפוה אתו יתמי יהבי ליה חמשין וסלקוהו הדר אתא טרפה כו': ישראל שאמר ללוי. כולה מפרש ואזיל לה: מעשר יש לך בידי. שהפרשתי מתבואתי לצורכך: והילך דמיו. ומוכרהו לי ונטל זה את דמיו: אין חושש. ישראל זה שמא לאחר שמכרו לוי עשאו לוי זה תרומת מעשר על מעשר אחר שהיה לו בביתו דכיון דלא ידע כמה יש לו בידו לא עביד ליה תרומת מעשר אבל אמר כור מעשר יש לך בידי ונתן לו הדמים אסור ישראל זה לאכול הימנו ואפי' הפריש תרומת מעשר לכהן לפי חשבונו חיישינן שמא לאחר שקיבל הדמים עשאו לכולן תרומת מעשר על תשעה כורין שיש לו בביתו מעשר הטבול לתרומת מעשר דכיון דלא משך יכול לחזור הלוי ואע''פ שהוא ברשותו של ישראל לא קנו לו מעותיו דאימת קנייה האי לוי דלקנייה לישראל בקבלת מעות הלכך כי חזר בו ועשאהו תרומת מעשר חל עליו השם: מעשר לאביך בידי. בחיי אביך הודעתיו שהיה לו מעשר בידי: מוקף. סמוך כמו אין מקיפין שתי חביות (ביצה דף לב:) אסור לחבר לומר תבואה שיש לי במקום פלוני תהא תרומה על זו שמא אותה שעה אינה בעין ואם עשה עשוי: כך אמר לי אבא. לפני מותו מעשר לך בידי: חושש. הלוי הזה: לתרומת מעשר. הראויה לינטל הימנו ואע''פ שחזקה על חבר שאינו נפטר מן העולם עד שיתקן כל פירות טבלים שבידו הכא איכא למיחש דכיון שלא הזכיר בצואתו סכום מדה שמא לא היה יודע כמה יש: אין חוששין. שמוחזק ישראל זה שתיקנו קודם שמת ואע''פ שאין מוטל עליו: לתרום תרומת מעשר. הלא אין המעשר שלו אלא של לוי והוה ליה תורם שלא מדעת:

איכא בינייהו עניי כותיים. אומר ר''י דלא תקינו אלא בחזקת עניי העיר ולא כמו שפירש. הקונטרס דלתנא קמא גרי אריות הם ולא יפריש בשבילם אלא בשביל עניי ישראל מפריש בכל מקום שהם דא''כ לא נפקא מינה מידי מאי בינייהו: תניא רבי אומר יורשין שירשו. מפריש עליהם אבל לא ירשו לא מפריש עליהן ואסיפא קאי ואם הלוה בפני ב''ד אין צריך ליטול רשות מן היורשים אבל ארישא דקתני מת צריך ליטול רשות מן היורשים לא מצי קאי דכ''ש אם לא ירשו שצריך ליטול רשות יותר שאין עליהן מוטל לפרוע חוב אביהן: וכמעשה דקטינא דאביי. ואע''ג דאמר התם במי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) דאי אמרו ליה הני חמשין דמי קטינא סלוקי סלקוהו הכא תקנתא דרבנן היא: הילך דמיו חוששין שמא עשאו כו'. פירש בקונט' לאחר שקיבל המעות עשאו תרומת מעשר וקשה לר''י דלאחר שמכרו איך יכול לעשותו הא לא מיחסר משיכה שהרי ברשות ישראל קאי אלא י''ל דשמא עשאו קודם קבלת הדמים קאמר ופריך אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוו ליה תרומת מעשר פירוש ומשוו ליה כבר תרומת מעשר מעיקרא: מעשר לאביך בידי הילך דמיו. תימה אמאי נקט השתא הילך דמיו ועוד אמאי חוששין כלל שעשאו אביו תרומת מעשר והא אדרבה חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו כדאמרי' (פסחים דף ט.) בחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות וי''ל בדוחק דקסבר דמסתמא אביו אמר לו אם הוא מתוקן או אינו מתוקן ואם לא נטל דמיו רמי אנפשיה לצורך עצמו ומדכר שאמר לו אביו ואם לא מדכר חשבינן ליה בחזקת מתוקן אבל כשנוטל דמיו לצורך אחרים לא רמי אנפשיה ומדכר: וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. תימה דתנן במסכת ביכורים (פ''ב מ''ה) תרומת מעשר שוה לביכורים בשני דרכים ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף ואמר נמי בירושלמי בפ' ב' דתרומות דכל התורה כולה למידה ומלמדה חוץ מתרומת מעשר שמלמדה ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב (במדבר יח) ממנו מן המוקף ומוקמי' ליה בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר ובפ' הזהב (ב''מ דף מט.) אמרינן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר והכא פריך אתרומת מעשר וכי נחשדו כו' וי''ל מדרבנן אף תרומת מעשר בעי מוקף והא דקאמר רשאי בן לוי היינו בשבתות ויו''ט דשרי כדאמרי' בהאשה רבה (יבמות דף צג.) וקשה דבפ' המפקיד (ב''מ דף לח.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן ומפרש רב נחמן בר יצחק בגמרא דחיישינן שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר ואמאי וכי נחשדו לתרום שלא מן המוקף ואומר ר''ת דגבי פקדון חיישינן טפי ובחששא מועטת תולין הדבר להחמיר שלא ליגע בו וחיישינן שמא בשבתות ויו''ט עשאו דשרי שלא מן המוקף כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג.) אבל בשאר מקומות לא חיישינן דלא שכיחא שיהא לו פירות בביתו ולא יהא לו די לשבת אם לא יעשרו ממקום אחר וי''מ דדוקא חברים לא נחשדו לתרום שלא מן המוקף דהכא איירי בבן לוי שניתן לו מעשר ואין נותנין אלא לחבר כדאיתא בהזרוע (חולין דף קל:) אין נותנין מתנות לכהן עם הארץ אבל המפקיד כל אדם מפקיד אף שאינן בקיאין בהלכות מוקף וא''ת ההיא דביכורים דנטילתה שלא מן המוקף היכי מצי למימר דמדאורייתא איירי הא קתני וצריכה שיעור כתרומה ומדאורייתא לתרומה גדולה אין לה שיעור דחטה אחת פוטרת את הכרי וי''ל דאין לה שיעור למטה אבל יש לה שיעור למעלה דאין יכול לעשות כל גורנו תרומה דבעינן ראשית ששיריה ניכרים וכי האי גוונא איכא בריש מסכת פאה (פ''א מ''א) גבי אלו דברים שאין להם שיעור: לתרום שלא מן המוקף. פי' בקונטרס דשמא באותה שעה אינה בעין ואין נראה דתרומה גדולה מדאורייתא בעי מוקף וא''כ אפילו שתיהן לפניו ובתרומת מעשר נמי דלא בעינן מוקף אלא מדרבנן נראה דהיינו משום גזירה אטו תרומה גדולה ובעינן מוקף אפילו שתיהן לפניו כמו בתרומה גדולה וגבי חלה נמי תנן מוקף אפילו שתיהן לפניו: כיון דלא קייץ כו'. וא''ת והא מוקי לה כאבא אלעזר בן גמלא דאמר ניטלת מאומד וא''כ כי לא קייץ נמי ליחוש דלמא תקוניה תקניה בעה''ב מאומד וי''ל דאינו תורם מאומד דבר שאינו שלו שאינו רוצה להפסיד לא ללוי ולא לכהן: אין אבא אלעזר בן גמלא היא. וא''ת נהי שיש לו רשות לתרום שמא לא חשש לתרום מעשר שעתיד ליתן ללוי והיאך נתיר מספק וי''ל דכיון שהרשות בידו ושהה זמן גדול בביתו ומצוה עליה רמיא סתמא דמילתא דתקוניה תקניה:

דף ל - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד