גיטין כח ע"ב

דף כח - ב

רבא אמר ליישב את סתירת המשנה והברייתא: חלוק הוא דין משנתנו מדין הברייתא ד"הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי", שהרי במשנתנו החשש הוא שמא כבר מת הבעל,  ולשמא מת לא חיישינן! משום דמוקמינן ליה על חזקתו שהוא עדיין בחיים.

אבל בברייתא, אף אם עדיין לא מת, אלא ימות בעוד שעה כבר חל גיטה מעכשיו ומיד נאסרת בתרומה, ולשמא ימות חיישינן! שהרי אין אנו באים לומר שכבר מת ולגרע את חזקת החיים, אלא רק חיישינן שימות בעתיד.

הבין רב אדא בר מתנא מדברי רבא - שנחלק על אביי שהעמיד את המשנה והברייתא במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו גבי נוד - שלדעתו, הן המשנה והן הברייתא כדברי הכל הם; ולפיכך:

אמר הקשה ליה רב אדא בר מתנא לרבא:

והא נוד היין שלא חשש רבי מאיר לבקיעתו, דהרי כשמא ימות הוא, שהלא אם יבקע בעתיד לאחר שתרם ממנו, תתבטל התרומה למפרע.

ובכל זאת פליגי בזה רבי מאיר ורבי יהודה! הרי שמע מינה, דאף לשמא ימות לא חייש רבי מאיר, והאיך תתפרש הברייתא לדעתו!? אמר [תירץ] רב יהודה מדסקרתא:

שאני נוד שלא חשש בו רבי מאיר שמא יבקע, משום דאפשר דמסר ליה לשומר שישמרנו שלא יבקע, אבל ל"שמא ימות" אף רבי מאיר חושש.

מתקיף לה רב משרשיא: מה תועיל המסירה לשומר לסלק את חשש הבקיעה? הלא ערביך ערבא צריך [הערב שהבאת אף הוא זקוק לערב; ומשל הוא, שאף הערב עצמו שאחראי על הלווה שישלם את חובו, אף הוא צריך אדם נוסף שיהיה ערב לו שיעמוד בערבותו].

כלומר: הרי יש לחוש שמא השומר עצמו יפשע בשמירה, ויבקע הנוד.

אלא אמר רבא: אכן אין לומר שהן המשנה והן הברייתא דברי הכל היא, אלא:

לשמא מת לא חיישינן אף לרבי יהודה החושש לבקיעת הנוד, ומשנתנו אתיא שפיר לדברי הכל.

אבל באם חיישינן לשמא ימות, מחלוקת תנאי היא! שרבי מאיר אינו חושש אף לכך, ורק רבי יהודה הוא זה שחושש לכך, וכשיטתו נשנתה הברייתא.

שנינו במשנה: השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים:

ותמהינן: והא בחטאת בעינא סמיכה בידיו של בעל הקרבן על ראש קרבנו, ואם כן איך הוא יכול לשלוח את חטאתו על ידי שליח!? ^[1] והלא אי אפשר שיסמוך השליח תחתיו, כדתניא בתורת כהנים: "וסמך את ידו" - ולא יד שלוחו!

אמר תירץ רב יוסף: הכא במאי עסקינן: בקרבן חטאת של נשים, ואין הנשים סומכות, משום שנאמר: "דבר אל בני ישראל, וסמך וכו'", בני ישראל סומכים, ואין נשים סומכות!

רב פפא תירץ ואמר: משנתנו עוסקת בחטאת העוף שהיא אינה טעונה סמיכה, ולכך הוא יכול לשולחה על ידי שליח.

כאן שבה הגמרא לשלשת האופנים שנזכרו במשנתנו, שמעמידים את האדם בחזקת חי:

א. המביא גט, והניח השליח את הבעל כשהוא זקן או חולה, הרי הוא נותנו לאשה, בחזקת שבעלה קיים!

ב. בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים, הרי היא אוכלת בתרומה, בחזקת שהוא קיים! ג. השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה, בחזקת שהוא קיים -

ומבארת הגמרא שצריכא משנתנו להשמיענו חידוש זה בכל שלושת האופנים; ומשום:

דאי אשמועינן בגט בלבד דלא חיישינן למיתת הבעל, הוה אמינא דדוקא בגט הדין כן, משום דלא אפשר לגרש שום אשה כשנמצא בעלה ממדינת הים, אם לא נסמוך על חזקת החיים שלו.

אבל לענין תרומה, דאף אם נאסור את האשה באכילתה, אפשר לה להתקיים על ידי אכילת חולין, אימא לא סמכינן אחזקה, וחיישינן למיתת הבעל.

ואי אשמועינן בתרומה דלא חיישינן למיתת הבעל, הוה אמינא דדוקא בתרומה הדין כן, משום דזימנין דלא אפשר לה לאשה להתקיים בלא אכילת תרומה, וכגון שהיא עניה, וכל מזונותיה הם ממה שנוטלת תרומה בבית הגרנות. ^[2]

אבל בחטאת העוף הייתי אומר: מספיקא ^[3] לא ליעול [לא נתיר להביא] חולין לעזרה! ^[4] שהרי אם מת אין החטאת ראויה להקרבה.

לפיכך צריכא משנתנו להשמיענו, בכל שלושת האופנים האלו, שמעמידים את האדם בחזקת חי.

מתניתין:

שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים, וקיימו את דבריו [הסכימו לדברים אלו]!

ואלו הן:

א. על עיר שהקיפה כרקום [מצור של אויב] ובתוכה בני אדם.

ב. ועל הספינה המוטרפת בים, ועדיין לא טבעה ובתוכה בני אדם.

ג. ועל אדם היוצא לידון בבית דין על דבר שעונשו מיתה, ועדיין לא נגמר דינו להיהרג -

שכל בני אדם אלו, אף שהם בסכנת חיים, כל זמן שלא נודע לנו מה עלה בסופם, הרי הן בחזקת קיימין! ואם הם כהנים, נשותיהם מותרות באכילת תרומה, ולא חיישינן שמא מתו בעליהן.

וכן לענין גט, אם מסר אחד מהם גט ביד שליח, וקודם שמסרו השליח לאשה נכנס הבעל באחת מסכנות החיים האלו, ימסרנו השליח לאשה.

אבל עיר שכבר כבשה הכרקום [האויב הצר עליה], חוששים לאנשים הנמצאים בתוכה, שמא מתו.

וכן ספינה שכבר אבדה בים, ^[5] חוששים לאנשים הנמצאים בתוכה, שמא מתו.

וכן מי שכבר נגמר דינו למיתה, והרי הוא יוצא ליהרג -

אין אלו בחזקת חיים, אלא ספק חיים ספק מתים הם, ולפיכך, נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים! ^[6]

שאם בת ישראל נשואה לאחד מהם שהוא כהן, לא תאכל בתרומה! משום דחיישינן שמא מת, ואסורה בתרומה.

ולעומת זאת, אם בת כהן נשואה לאחד מהם שהוא ישראל, אף היא לא תאכל בתרומה! משום דחיישינן שמא לא מת בעלה הישראל, וכל זמן שהיא תחתיו דינה כישראל, ואינה אוכלת בתרומה.

גמרא:

שנינו במשנה: והיוצא ליהרג, נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים!

אמר רב יוסף:

לא שנו במשנתנו שהיוצא ליהרג אינו אלא ספק מת, אלא ביוצא ליהרג בבית דין של ישראל!

ומשום שאף לאחר שנגמר דינו, אם מתגלה לבית דין צד זכות על הנידון, הרי הם מחזירים את הדין ופוטרים אותו מהמיתה. הלכך, לחומרא אנו חוששים שמא עדיין הוא חי.

אבל היוצא ליהרג בבית דין של גויים, מחזיקים אותו למת ודאי, ואף לחומרא אין חוששין שמא הוא חי.

משום דכיון דגמיר ליה דינא לקטלא, מיקטל קטלי ליה! לאחר שגמרו את דינו להריגה, שוב אינם חוזרים בהם, וודאי הרגוהו לבסוף.

אמר ליה אביי: הלא בית דין של גויים נמי לפעמים הם מחזירים את הדין ופוטרים את הנידון, משום דמקבלי שוחדא [שוחד] כדי שיזכוהו! ואם כן, אף ביוצא ליהרג בבית דינם, יש לחשוש ולהחמיר בו שמא הוא עדיין חי.

אמר ליה רב יוסף: כי שקלי [אימתי הם מקבלים שוחד] - רק מקמי דלחתום פורסי שנמג! [קודם שנחתם גמר הדין, "פורסי שנמג" הוא פסק דין בלשון פרסית]. ^[7]

אבל לבתר דמיחתם פורסי שנמג, לא שקלי שופטי הגויים שוחד! ובכהאי גוונא ברי לנו שנהרג לבסוף.

מיתיבי לרב יוסף מהא דתנן:

אדם שנגמר דינו בבית דין ליהרג, וברח: כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: מעידין אנו את איש פלוני, שנגמר דינו ליהרג בבית דינו של פלוני; ופלוני ופלוני הם עדיו שהעידו עליו באותו בית דין, שעבר על איסור מיתה - הרי זה יהרג על ידי בית דין זה! ואף שבית דין זה לא גבה את עדותם של עדי העבירה, הרי הוא סומך על כך שכבר נגמר דינו בבית דין האחר.

הרי למדנו, שלא חיישינן שמא מצא לו אותו בית דין צד זכות לאחר שנגמר דינו, ופטרו ממיתה, משום שאין הדבר שכיח, וקשיא לרב יוסף!? ^[8]

ומשנינן: דלמא בורח שאני! כי מאחר שברח מהמקום שבו נידון למיתה, הדבר מוכיח שעדיין גמר דינו עומד בעינו, ולא פטרוהו ממיתה.

תא שמע דלא כרב יוסף מהא דתניא:

אם שמע עד מפי בית דין של ישראל, שהיו אומרים:

איש פלוני מת מיתת עצמו מחמת שעבר עבירה, שלא הרגוהו בידים אלא הכניסוהו לכיפה עד שימות מאליו, וכגון שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות ולקה, ושוב עבר אותה עבירה ולקה עליה, ושחטא בשלישית כונסין אותו לכיפה.

או ששמע מהם שאמרו: איש פלוני נהרג באחת מארבע מיתות בית דין -

אף שאינו מעיד על עצם המיתה, ישיאו את אשתו של פלוני זה על ידי עדותו! ואין חוששין שמא עדיין הוא חי ואכתי אשת איש היא.

אבל אם שמע העד מקומנטריסין [ממונים על הריגת החייבים מיתה] של גויים שאמרו: "איש פלוני מת"! וכגון שנידון בדיני המלכות להכלא, בבית מלא עפר עד שימות מאליו - או שאמרו: "איש פלוני נהרג"

- אל ישיאו את אשתו על סמך עדות זו.

והרי: מאי "מת", ומאי "נהרג", דקתני בברייתא!?

אילימא ד"מת" היינו ששמע שאמרו שמת ממש, וכן "נהרג" היינו שאמרו שנהרג ממש, וכבר נתקיים גזר דינו, ובזה נאמר שאם שמע כן מפי בית דין של ישראל, משיאין את אשתו -

הרי אי אפשר לומר כך, כי:

דאם כן, כוותיה [דומה לאופן זה] גבי עד מפי קומנטריסים של גויים - שאמרו לו כבר מת או כבר נהרג - אמאי שנינו בברייתא דאל ישיאו את אשתו!!

והא קיימא לן: דכל שמסיח הנכרי לפי תומו שמת בעלה של אשה פלונית, הימוני מהימני ליה [מאמינים לו] ומשיאים אותה על פיו. כי מאחר ואינו יודע שאנו סומכים עליו להתיר את האשה, ואינו אומר כן בתורת עדות, אלא כמספר סיפור דברים בעלמא, אינו חשוד לשקר.

אלא לאו בהכרח ד"מת" פירושו ששמע מפיהם שנגמר דינו והיה יוצא למות, וכן "נהרג" היינו שיוצא ליהרג, ולא ראוהו שמת ונהרג ממש?!

ועם זה קתני, שאם שמע כן בבית דין של ישראל, ישיאו את אשתו! הרי מוכח דלא חיישינן שמא לאחר שנגזר דינו, מצא בית דין צד לזכותו ופטרו מן המיתה, וקשיא לרב יוסף!? ^[9]

ומשנינן: לעולם אנו עוסקים בכגון ששמע מהם שמת ממש, וכן שמע שנהרג ממש, ודוקא באופן זה מתירין את אשתו להנשא.

ודקאמרת להקשות, דאם כן כוותיה גבי גויים אמאי לא ישיאו את אשתו, והא קיימא לן: דכל מסיח לפי תותו הימוני מהימני!?

לא קשיא, דהני מילי שנאמן הגוי בעדות אשה כשמסיח לפי תומו, היינו דוקא במילתא דלא שייכי בה! שאין להם קשר לסיפור זה, ואינם מתפארים בו.

אבל במילתא דשייכי בה, ומתגאים הוא בכך שהרגו אדם בבית דינם, אינם נאמנים. משום דעבדי לאחזוקי שיקרייהו [עלולים הם לשקר] ולומר שכבר נהרג, אף על פי שלא ראוהו אלא רק עומד לדין בדיני נפשות.

איכא דאמרי: אמר רב יוסף: לא שנו ביוצא ליהרג - שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים - אלא כשנתחייב מיתה בבית דין של גויים! שכל זמן שלא נהרג עדיין קיימת אפשרות שישחד את השופטים, ויפטרוהו ממיתה.

והא בעינן סמיכה. פירוש ולכתחילה היכי מקרבי' ליה בלא סמיכה נמתין לו עד שיבא ויסמוך אלא בדלא אפשר ודאי אין סמיכה מעכבת שהרי ערל וטמא משלחים קרבנותיהם כדאיתא בפסחים פרק תמיד (דף ס"ב) ולא מעכבא סמיכה.

גמרא: ואי אשמעינן תרומה דזימנין דלא איפשר אבל חטאת מספיקא לא ליעייל חולין לעזרה צריכא. פירש אחטאת בהמה של קרבן נשים קא יהיב טעמא ולא אחטאת העוף דחטאת העוף על הספק הוא בא כדאיתא בפרק בתרא דנדה (ע, א) דאמרינן התם שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן ומת אחד מהם כיצד הוא עושה נותן כל נכסיו לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף הבאה על הספק, והכא צריכותא דחדא מינייהו נקט, וכן נמי דלחטאת העוף איכא צריכותא דהוה אמינא מספיקא לא ניכול מליקה צריכא וכדאיתא בנזיר (נט, ב) דחטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת דתרתי לא שרינן חולין לעזרה ונבילה כדאיתא התם.

מתני': עיר שכבשו כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים. ירושלמי: רבי זעירא רבי אבא בר זבדא רבי יצחק בר חקולא בשם רבי יודן נסייא, ובלבד כרקום של אותה מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת כליסטים הם. ועוד הוסיפו עליהן את שגררתו חיה ואת ששטפתו נהר ואת שנפלה עליו מפולת.

גמרא: אמר רב יוסף לא שאנו אלא בבית דין של ישראל אבל בבית דין של אומות העולם כיון דגמרו דיניה לקטלא מיקטל קטלי ליה. ואין נותנין חומרי חיים.

ואמר ליה אביי בבית דין של אומות העולם נמי שקלי שוחדא ואמר ליה כי שקלי שוחדא מיקמי דליחתים פרוסי שנמג. ופירש רבינו חננאל זצ"ל הדיין הגדול שלהם, דאחר כן לא מקבלי שוחדא לאצוליה דזילא ביה מילתא.

תא שמע [שמע] מבית דין של ישראל שהיו אומרין איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ואוקמינא לה בנהרג ממש ומת ממש. ואפילו הכי מבית דין של אומות העולם אל ישיאו את אשתו.

ואף על גב דקיימא לן דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימן הני מילי במילתא דלא שייך בה אבל במילתא דשייך בה עביד לאחזוקי שקרייהו. דמשתבחין בעיר אשר כן עשו, וכן הלכתא.

איכא דאמרי אמר רב יוסף לא שאנו אלא בבית דין של אומות העולם. כלומר דמקבלי שוחדא וכו' וכיון דלא איפסקא הלכתא בהדיא בגמרא כהאי לישנא או כהאי לישנא נקטינן לחומרא ובין בבית דין של ישראל ובין בבית דין של אומות העולם נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. ואפילו חתים פרוסי שנמג דהא ללישנא בתרא לא מפלגינן בין חתים בין לא חתים פרוסי שנמג ואיכא למימר דללישנא בתרא אפילו חתים מקבלי שוחדא.
והרמב"ם ז"ל (הלכות גירושין פרק יג, הלכה י"ג) נראה שפסק כאיכא דאמרי דדוקא בבית דין של אומות העולם, אבל בבית דין של ישראל לא, דכיון דנגמר דיניה לא חיישינן דילמא בתר הכין חזו ליה זכותא, דמילתא דלא שכיחא היא, שכך כתב והיוצא ליהרג מבית דין של גויים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים.

ופירשו בגמרא שלכך הוצרך דבר זה לומר בשלשתם ר"ל בגט ובתרומה ובחטאת דאי אשמעינן גט משום דלא איפשר כלומר דאי חיישת למיתה אין לך מביא גט בעולם וישארו עגונות אבל תרומה דאיפשר בחולין אימא לא צריכאי ואי אשמעינן תרומה משום דזימנין דלא איפשר כגון שהיא עניה וצריכה לחזר על הגרנות אבל חטאת מספיקא לא נעייל חלין בעזרה קמ"ל וא"ת תינח בקרבן נשים אבל בחטאת העוף מיהא הרי אמרו שמביאין חטאת העוף על הספק וכמו ששנינו באחרון של נדה ע' א' שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם וקירב קרבן של אחד מהם ולא הספיק להקריב האחד עד שמת אחד מהמצורעים שני מה תהא עליו אמר להם כותב כל נכסיי לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף על הספק וכן שבמסכת נזיר כ"ט א' שאלו מנין לחטאת העוף שאינה נאכלת יש להשיב שאעפ"כ הוצרכה כאן ללמדה דדילמא התם הואיל ולשם ספק מקריבין אותה אין בה ודאי חלין בעזרה והרי הוא כמתנה אם חטאת הוא הרי חטאת ואם לאו יהא נדבה אבל כאן לימד שמקריבין אותו בתורת חטאת העוף הבא על הודאי:

משנה שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפה כרקום ועל הספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון בחזקת שהן קיימים אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא להרג נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אמר הר"ם פי' ספינה המטרפת הוא שיסער עליה הים ולא יוכלו המלחים להמשיכה לפי כונתם לחוזק ההסתערות וישארו חיים והספינה שנאבד בים היא שתשבור ותעמוד על פניו כמשפט וזה כלו מבואר:

אמר המאירי שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו חכמים את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום כלומר ועדיין לא כבשוה ועל ספינה המיטרפת בים כלומר שהים סוער עליה ואין המלחים יכולים להוליכה כרצונם מפני סערו של ים אלא שכל הכלים קיימים ועל היוצא לידון ר"ל לשמוע גמר דינו נותנין בחזקת שהוא קיים שמן הסתם לא נכבש העיר ולא תאבד הספינה ואין היוצא נידון למיתה אבל עיר שכבשוה כרקום בחזקה אע"פ שלא נתבררה מיתת האנשים שבתוכה וכן ספינה שנאבדה בים ר"ל שנשברו כליה ולא נשאר שם משוט ולא קברניט אע"פ שהספינה עדין על פני המים והיוצא ליהרג ר"ל שכבר נגמר דינו ויוצא ליהרג על פי הגמר דין נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ובת ישראל לכהן מחזיקין אותו כמת ולא תאכל בתרומה ובת כהן לישראל ואין לה זרע ממנו מחזיקין אותו כחי ולא תאכל בתרומה ובתלמוד המערב הוסיפו עליהם מי שגררתו חיה רעה ומי ששטפו נהר ומי שנפלה עליו מפולת:

וביוצא ליהרג מיהא נאמרו בו בגמרא שני לשונות בשם רב יוסף והוא שאמרו תחלה לא שאנו כלומר דביוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים אלא ביוצא ליהרג בדיני ישראל דזימנין דחזו זכותא ומהדרי ליה אבל בדיני אומות העולם כיון דגמר דיניה מקטל קטלי ליה בודאי ואין נותנין עליו חומרי חיים כלל ולשחדא לא חיישינן דכי שקלי דוקא מקמי דלחתם פורסי שנמג והוא השופט הגדול ולשון פורסי שופט כלומר מתקן הענין ומוציאו לאור מלשון פורסא דמילתא האמור בפרק השולח שפירושו תקון הענין ולשון שנמג פירושו פסק דין ויש מפרשים אותו על השופט ופירושו שונא מעיג ולעג כלומר שאחר חותמתו אין להשיב והקשו לו ממה שאמרו בראשון של מכות שמי שנגמר דינו וברח כל מי שיעמדו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלני על ידי עידותם של פלני ופלני יהרג ואין צריכים לדונו כבתחלה אלמא אין חוששין שמא ראו לו זכות ותירץ בורח שאני שסתם הדבר לא מראיית זכות אירע כן וכן הלכה אלא שיש בו קצת תנאים ביארנום בראשון של מכות במשנת י"ב וחזרו והקשו ממה שאמרו מבית דין של ישראל כלומר כל שבאו עדים שמת פלני בבית דין ישראל ר"ל מיתת עצמו כגון לקה ושנה וכנסוהו לכיפה והעידו שמת שם או נהרג פלני בבית דין פלני באחת מארבע מיתות ישיאו את אשתו מקומנטריסין של אומות העולם כלומר אם העידו שמת או נהרג בבית דין של אומות העולם ומת ר"ל מיתת עצמו וכגון דשדו ליה לקמוניא חלילא שמניחין אותו למות שם או נהרג בשאר דיניהם אל ישיאו את אשתו ומאי מת ומאי נהרג אילימא מת ממש נהרג ממש על הדרך שפירשנו באומות העולם אמאי לא והרי גוי מסיח לפי תמו משיאין על פיו אלא מת פירושו יוצא למות ר"ל ליכנס לכיפה בישראל או לקימוניא חלילא בגוים ונהרג פירושו יוצא ליהרג כגון בארבע מיתות בישראל ואי זו מיתה בגוים ובישראל ישיאו דלא חיישינן לחזו ליה זכותה וקשיא לרב יוסף ותירץ מת ממש נהרג ממש ובגוים לא דמילתא דשיכי בה כזו שמתפארים בהריגתם בדין עבידי למימר נהרג לכל יוצא לידון אע"פ שאינו יוצא מדין ליהרג:

ובלישנא בתרא לא שאנו דנותנין עליו חומרי חיים אלא בבית דין של אומות העולם דשקלי שוחדא אבל בבית דין של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים כלל שראיית זכות אחר גמר דין לא שכיחא ואין חוששין לה וסייעו מההיא דכל מקום שיעמדו שנים והשיבו שאין סיוע מכאן דבורח שני וכן סייעוהו מההיא דמבית דין של ישראל והשיבו גם כן שאין מכאן סיוע דמת מת ממש וכו':

ורוב פוסקים פסקו כלישנא בתרא וביוצא ליהרג על ידי גוים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים אבל בבית דין של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים כלל ובמעידים שפלני נהרג באומות העולם אין משיאין דכל דשיכי בה עבידי לאחזוקי שקריהו ואין צריך לומר ביוצא ליהרג אבל בישראל אף ביוצא ליהרג משיאין ויש פוסקין לחומרא ובין בבית דין של ישראל בין בבית דין של אומות העולם אין מעידין עליו ונותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים:

ולענין משנתנו בתלמוד המערב חלקו בה בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת שבכרקום של מלכות אחרת שהם כליסטים אין נותנין עליו חומרי חיים כלל ואם כן משנתנו בכרקום של אותה מלכות והדברים נראין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

מי שאמר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה הואיל ואיפשר לה בחלין מחמירין בה לחוש שמא ימות בשעה זו ואע"פ שבהלך למדינת הים אוכלת בחזקת שהוא קיים לשמא מת לא חיישינן אבל לשמא ימות חיישינן ומה שנתגלגל כאן מלוקח יין בין הכותיים כבר התבאר למעלה:

זה שביארנו שכל שהניחו זקן או חולה נותנו בחזקת קיים יש משיבין בה ממה שאמרו בפרק המפקיד דילמא מיתה סבתא ומיתה ברתא אלמא חיישינן ותירוץ דבר זה שכל שאיפשר והדין מוטל על בית דין אין נזקקין לו לתקנו אלא לגמרי וחוששין לכל דבר שלא יצא דבר שאינו מתקן מתחת ידם אבל זו מעמידין אותו בחזקתו מפני שאי איפשר לתקן לגמרי ולחוש:

השולח חטאתו כו' והא בעינא סמיכה ותניא בת"כ וסמך ידו ולא יד בנו ולא יד שלוחו ואע"ג דקי"ל דסמיכה לא מעכבא ה"מ דחזי לסמיכה אבל האי דלא חזי לסמיכה מעכבא כדאמרינן גבי בילה דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו עי' בקדושין בפ"ק:

אמר רב יוסף בחטאת נשים עסקינן דלאו בני סמיכה נינהו דהכי תניא התם דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות רב פפא אמר בחטאת העוף עסקינן דלא בעי סמיכה:

מתני' ג' דברים א"ר אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפה כרקום ועל ספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון שהן בחזקת קיימין אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא לידון נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה:

תניא שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו שמע מבית דין (ס"א מקומונטריסין) של אומות העולם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו פי' ממונים להרוג מת הוא שמת מאליו בכיפה ששם הכניסוהו נהרג ע"י אחר ואע"ג דקי"ל מסיח לפי תומו הימוני מהימן הרי זה במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שיקרייהו:

בתוס' בד"ה והא בעי סמיכה כו' וליכא למימר דסמיך אבראי כו' עכ"ל מיהו הך דהכא ודאי דלא ניחא לאוקמא בהכי שיהא המשלח סומך בביתו ברחוק מקום וק"ל:

בא"ד השולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף כו' ודוחק לאוקמא בערל וטמא כו' עכ"ל דאי בערל וטמא איירי למה ליה למנקט ממדינת הים וק"ק דמתני' דהכא השולח חטאתו ממדינת הים כו' אמאי לא מתוקמא בערל וטמא והא דנקט ממדינת הים לאשמועינן בחטאת דלא חיישינן לשמא מת וה"ל חטאת שמתו בעליה ויש ליישב דודאי הוה מצי לאוקמא בערל וטמא אלא דניחא ליה לאוקמא אף בטהורים בנשים ובמולים בחטאת עוף ודו"ק:

בא"ד בת"כ מזובו ולא מנגעו שמע מינה דטמא משלח קרבנותיו דבהבאת כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוספות בפ' התערובות וכמו שכתב מהרש"ל ומזה המקרא נלמד דטמא משלח קרבנותיו ומיניה דהוא הדין לערל וכל הנהו דאין ראוין לסמוך דאין סמיכה מעכבת בהן וק"ל:

בד"ה וקתני ישיאו כו' לאוקמי לברייתא מקמי דליחתום פורסי שנמג כו' עכ"ל ק"ק (א) לפי זה מאי דוחקיה דרב יוסף דמוקי מתני' דוקא בב"ד של ישראל הא איכא לאוקמי אפילו בב"ד דעובדי כוכבים ומקמי דליחתם פורסי שנמג כדמוקי לברייתא אבל בתי' שני שכתבו התוס' ניחא דברייתא איירי שדייני עובדי כוכבים מעידין כן איש פלוני מת אבל מתני' דקתני ועל היוצא לידון לא איירי אלא בעידי ישראל שאומרים כן וק"ל:

רש"י בד"ה חומרי כו' מתים בת כהן כו' הד"א:

תוס' בד"ה והא בעי כו' שמביאין קרבן א' מספק כו'. נ"ב דמוטב שיביאו הקרבן שחייבים בודאי משלא יקריבו כלל אבל הכא אם יקריבו מספק אפילו הם שנים יקריבו קרבן אחד שהוא בודאי מותר פסח ואינה על הספק ועושין קרבן ודאי שלא כתיקונן ועוברים על מצות סמיכה ודו"ק:

בא"ד מדדרשינן בתורת כהנים ואיש כי יטהר מזובו ולא מנגעו כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל לפרש אפי' לא פסק נגעו מ"מ יביא קרבנו מחמת זיבה ודו"ק:

בתוס' בד"ה הא בעי סמיכה כו'. הא דלא מוקי מתני' דהכא בערל וטמא משום דדחיקא לאוקמי בערל וטמא כמ"ש התוס' בסמוך ולא משום דא"כ היאך תלוי במדה"י [דלקמן בתוס' יש לומר דהדוחק הוא דהיאך תלוי במדה"י כמו שפי' מהרש"א שם] דודאי במשנתינו כל עצמות הכוונה דנותנו בחזקת שהוא קיים ולא אמרינן דהוי חטאת שמתו בעלי' וק"ל:

בא"ד ביורש משום דחטאת תנן. וחטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא ואסור ליורש להקריבה. ולכאורה אין ה"א לאוקמי ביורש דהא המכוון בחזקת שהוא קיים [ואי יורש רשאי להביא אין נ"מ במה שהוא קיים דגם אם מת יורשין מביאין אותו]:

בא"ד מזובו ולא מנגעו כצ"ל:

בתוס' בד"ה וקתני ישיאו כו' דאיכא לאוקמי ברייתא מקמי דליחתום פורסי כו'. אבל משנתינו לא מוקי רב יוסף כן דקתני והיוצא ליהרג דאז ודאי כבר נחתם הפס"ד אבל ברייתא לא קתני היוצא ליהרג רק איש פלוני נהרג מצי שפיר לפרושי שפסקו עליו ליהרג וכה"ג בענין שלא נחתם עדיין ותלמודא דקאמר אלא לאו נהרג יוצא ליהרג כו' דאם נפרש קודם לזה דהיינו שלא נחתם כ"ש דקשה מב"ד של ישראל ישיאו את אשתו ואין נותנין עליו חומרי חיים וק"ל:

תד"ה והא. וי"ל דודאי כו' אבל להביא קרבן ודאי כגון מוה"פ כו'. נ"ל להגיה קרבן אחר כגון כו' כדאיתא בדבריהם בזבחים (עה) ע"ש:

בסה"ד וי"ל מדדרשינן כו' מזובו ולא מנגעו ש"מ כו'. הט"א במגילה (ח) הקשה דהרי קרבן זב הוא תורים ובנ"י דאין בהן סמיכה. ועמש"כ ביבמות (קד ב) ובנזיר (נט ב) בישוב דבריהם:

תד"ה אבל. וא"ת והלא חטאת העוף באה עה"ס כו'. לא מצאנוה אלא במחוסרי כפרה כדי שתהא לו תקנה לאכול בקדשים והכא מיירי בבאה על חטא כגון בקרבן עולה ויורד ועי' בנזיר (כט):

גמ' ערבך ערבא צריך. נ"ב סוכה (כו ע"א):

תוס׳ ד"ה והא בעי סמיכה וכו' משום דחטאת תנן. נ"ב וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא:

תוס' ד"ה והא בעי סמיכה כו' דבהבאת קרבן איירי. עיין מו"ק דף טו ע"ב תוס' ד"ה אחרי. ועיין בטורי אבן מגילה דף ח ע"א ד"ה מזובו:

והא נוד דכשמא ימות הוא ופליגי. צע"ג מה ענין זה לזה אדם מעותד למיתה ואחז"ל אין אדם נקוה שלא ימות וכשם שהי' לו חזקת חי כך היה לו חזקה שעתיד למות וחכמים הראשונים גדרו גדר האדם חי מדבר מת משא"כ נוד אין הכרח שיבקע לעולם אע"פ שהוא במציאות אבל איננו מוכרח. וצריך לומר דפריך בהדרגה אם הכא שחזקת היתר לאוכל תרומה וחזקת חיים מסייעא ליה אפ"ה משום שמעותד למות חיישינן א"כ הכא שחזקת טבל שאינו עובר מאליו לעולם איך נדחה מפני חזקת קיום כנגד שאפשר שיבקע ומשו"ה דבר ביה רבא. אבל לעולם בעלמא כל דבר שהוא בחזקתו לא חיישינן שיארע בו דבר כ"א בדבר העומד לכך כגון שמא ימות בבעל חי ושמא תראה בנדה וכדומה ויתד הוא שלא תמוט וע' רמב"ן רפ"ב דכתובות דאשה מעותדת להתקדש ולהנשא לאיש ע"ש וכל כיוצא בזה. והנה טו"ז ביו"ד רסי' שצ"ז רמי דיקלא וזקפי' דהכא מוקמינן בחזקת חי ואלו בפסחים צ"א גבי מפקח הגל מטמאים אותו ומחייבים בפסח שני וכ' תוס' משום שנמצא מת אמרינן מעיקרא הי' מת שכל הטומאת כשעת מציאתן ומשמע דלא מטעמא דכבר נפל ע"ג גל ואיתרע אמרי' הכא וכמ"ש נה"כ דהרי מסיימי תוס' דכל הטומאות כשעת מציאתן משמע דכללא כייל והאמנם תוס' בעירובין ובנדה דף ע"א הוכיחו דהא דכל הטומאות כשעת מציאתן הוא רק מדרבנן ולתרומה וקדשים דוקא וכבר הרגיש בסתירה זו בחידוד הלכה שבסוף ס' סדרי טהרה וכבר עמד בזה בתשו' חכם צבי סימן ג' ומתחזק בעד דברי תוס' אלו שהיא דאורייתא וכ"כ רשב"א לעיל בסוגיא דשיירות בגט שנמצא במקום שנכתב כ"ע מודים דמהדרינן משום כל הטומאת כשעת מציאתן. נמצא מוכח מכאן דלא מוקמינן בחזקת חי דאלת"ה ה"ל למימר השתא מת כמו מקוה שנימדד ונמצאת חסרה אמרינן השתא היא דחסר אע"כ לא אמרינן באדם המעותד למות ויום המות מיום הולדו לא אמרינן השתא מת אלא מדמת לפנינו אמרינן נמי מת מעיקרא ומה שקשה על זה ממה דאיתא בתוספתא דמודים רבנן לר"מ בראוהו חי מבערב כ' חכם צבי לחלק בין תלי' זמן מרובה לזמן מועט. ואני אומר כדבריו ולא מטעמיה אלא נהי דאדם מעותד למות מ"מ מיתה פתאומית לא שכיחא וע"כ כבר נולדו בו מקרי מות איזה ימים ומאז פסק חזקת חיותו ואין אנו יודעי' עד כמה נחוש למפרע ע"כ חיישינן למפרע עד כמה ימים משא"כ ראוהו חי וברי אולם בערב א"כ אפילו נחלש מיד מ"מ ה"ל מיתת פתאום דלא שכיח ע"כ אמרינן השתא בזו רגע מת וא"ש ולק"מ. ועמ"ש בשמלה חדשה במס' מ"ק בדברי טו"ז הללו. שוב בעי טו"ז לאתויי מפ' המדיר דמחליף פרה בחמור ראי' זו דחאו נה"כ וכל האחרונים דהתם אוקי ממונא בחזקת מרא. שוב מייתי משו"ע א"ע סימן י"ז סעיף כ"ז דעת היש אוסרים שהוא הרשב"א וס"ל דתולין שכבר מת זמן רב ולא אמרינן השתא הא דמת ועל זה השיב נקה"כ וב"ש סקפ"ד ובשמלה חדשה במס' מ"ק שם כולם לדבר אחד נתכוונו אלא שהם קצרו ואני אפרש דעת הגאונים הנ"ל דס"ל בהא פליגי דיעה קמייתא ס"ל אוקי האי גוף שנמצא אחזקת חי והשתא מת. והרשב"א ס"ל אדרבא אוקי גברא דהאי איתתא שעודנו חי. והאי גופא שלא ידענו מי הוא ולא ראינוהו בחיים נאמר שכבר מת מכמה ימים והלא כמה מתים בכל יום וכבר רבים שתו וא"כ אין ראי' להט"ז מדעת הרשב"א המחמיר דשאני התם דאיכא חזקת גברא דהאי איתתא:

ואני אומר עוד כמוסיף על דבריהם דגם הרשב"א יודה דגם האי גופא מוקמי' אחזקה דחי עד השתא. ואמנם הנ"י כתב בשם ריטב"א דמסתברא לקולא כיון שאין נראה שום שינוי פנים ושמא נתפח חששא דרבנן הוא עכ"ל ודבריו תמוהים מי הגיד לו שלא נשתנה ושחששא דרבנן הוא כיון שלא נראה שום שינוי פשיטא אי הי' נראה לנו שינוי לא היינו מסופקים באסורה של האשה והלא על זה אנחנו דנין. אבל דברי הריטב"א נכונים ומוכרחים דהלא יפלא מה"ת לחוש על שינוי ולא נימא זאת הצורה לא נשתנית מעולם וק"ו ממחט שנמצאת מלאה חלודה בנדה ד' ע"א אע"ג דמחט בתחילת עשיתה היתה חדשה בלי חלודה ונתהוה עתה מחדש מ"מ אמרינן כמו שנמצאת עתה חלודה כן היתה כאן מתחילתה ואע"ג שכתב תוס' שם שהטעם דמוקמינן הטהרה בחזקת הטהרה מ"מ הכא שצורת אדם מעודו כך הי' מה"ת שלא נאמר מן התורה כמו שנמצאת כך היתה ולא נשתנה בה דבר וזה הי' קשה להריטב"א. אמנם י"ל אה"נ יש לנו ב' חזקות להתיר היינו חזקת הצורה שלא נשתנית וחזקת חיים של גוף זה. אך יש ב' חזקות להחמיר חזקת אשה באיסורה קיימא וחזקת חיים בהבעל משו"ה אוסר הרשב"א. ובספר אבן פינה סי' י"ז כתב הוכחה להקל כדיעה הראשונה מדאמרינן ביבמות קכ"א ע"א ואסקוהו לבתר תלתא יומין ועוד שם ואסקוהו לבתר ה' יומין משמע הא אי לא הוה ידענא לכמה יומין לא איפשטא איבעי ש"מ סתמא להקל דדיינינן אהאי גופא שמצינו ואמרינן השתא נפל למים ולא אחזקת חי דבעל האשה ע"ש ודבר נכון הוא. בראינו שנפל למים דכבר נפקי מחזקת איסור דאורייתא אבל אין ראיה מזה להקל היכי דלא איתרע חזקת א"א. ועוד לפי טעמו של טו"ז דאדם מעותד למות זה שייך במת בטבע אבל במתים במקרה בנהרג דמיירי ביה שו"ע או בנטבע בזה לא שייך כלל סברת טו"ז. והנה הר"ן לקמן ס"פ מי שאחזו במתני' כתב בתוך י"ב חודש וכו' מגורשת ואינה מגורשת הקשה הר"ן נוקמא בחזקת חי ונימא השתא מת ותי' הרי מת לפנינו ע"ש והוא לכאורה כט"ז אלא י"ל דלכאורה דברי הר"ן צ"ע מאי קשיא ליה הא האשה בחזקת איסור לשוק עומדת דמתחזקת מאיסור לאיסור מאשת איש לזקיקה יבום וא"כ נהי נמי דמוקמינן גברא בחזקת חי ה"ל ב' חזקות מתנגדת ומגורשת ואינה מגורשת וצ"ל קושי' הר"ן היא כיון דחזקת איסור שלה נגרע ע"י שאנו עוסקים בביטולה להמציא לה גט להוציאה מחזקה זו וכמ"ש תוס' נזיר ס"ד ע"א ד"ה אמר אביי ומבואר יותר ברשב"א ריש ס' תוהב"י לענין חזקה שאינו זבוח ושפיר ק' להר"ן ותי' הכא נמי איתרע חזקת חי שהרי עכ"פ מת לפנינו. ובס' עצי ארזים מייתי ראיה לטו"ז מס"פ מי שמת האב שנשבה ומת בן בתו במדינה וכו' ואמאי לא נימא אוקמי אותו שאינו לפנינו בחזקת חי והשתא מת ע"ש. ולכאורה משם ראיה להיפוך מדנקט האב שנשבה ולא אמר האב שהלך למדה"י אע"כ משום דאז הוה אמרינן אותו שאינו לפנינו מת השתא אבל שבוי לא מוקמינן בחזקת חי כמ"ש תוס' בשמעתין ובב"מ וזה ברור. אמנם בשבות יעקב ח"א סי' צ"ח מייתי ראי' מב"ב קנ"ג ע"ב הרי מת והרי קברו מוכיח עליו ופי' רשב"ם ותוס' מדהשתא מת מעיקרא נמי מת ומייתי עלה פלוגתת ר"י ור"נ וקיי"ל כר"נ מדהשתא ברי מעיקרא נמי ברי הוה. ועוד מתוס' יבמות ס"ח סוף ע"א דהקשו נוקמי' בחזקת קטן ותירצו מדהשתא בן ט' מעיקרא נמי הכי הוה ע"ש וזה בודאי כהט"ז. ואחר אחרון אני בא יען כי דברי תוס' דפסחים צ"א דמייתי מכל הטומאות כשעת מציאתן והרי הוכיחו תוס' בעירובין ובנדה שזה הוא דרבנן בתרומה וקדשים. ונלע"ד ליישב ואין כאן מחלוקות דהתוס' ריש פ' עשרה יוחסין גבי קדשה אביה בדרך כתב הא דלא מייתי ש"ס פ"ק דנדה הך דנגע א' בלילה וכו' משום דלא דמי אהדדי דבנידה לית לנו שום ריעותא אלמפרע משא"כ הכא עכ"פ בודאי נגע ולא ידע אי חי אי מת ומאז כבר איתרע חזקתו ע"ש. וצ"ל תוס' דעירובין ודנדה דמדמה להו אהדדי היינו משום דלעומת זה בנדה נמי איכא חדא לריעותא שהרי היא טמאה לפנינו דחזי' השתא משא"כ בנגע בא' בלילה נהי השתא מת זה לפנינו. אבל הנוגע הזה שאנו דנין עליו אינו טמא לפנינו ע"כ יש לדמות כי היכי דנדה אינה מטמאה למפרע לחולין רק לתרומה וקדשים הה"נ נגע בא' בלילה כן נראה לי סברת התוס'. ולפ"ז אומר אני היכי דודאי נגע וגם ודאי טמא השתא לפנינו כ"ע מודים בין ר"מ בין רבנן דאמרינן כל הטומאת כשעת מציאתן מן התורה והכא בגל עגול מיירי כדמפרש שם שנגע בכלו מיד בתחלת פיקוח והשתא נמי טמא בפנינו ע"כ החליטו דמחייב בפסח שני. והשתא דאתית להכי לק"מ מב"ב קנ"ג ע"ב דהתם היה שכיב ורמי בערסי' נהי חזקת חולים לחיים כדאקשי אביי התם מ"מ לא חיישינן ליה משום דמת השתא ה"ל החולי כנוגע והמיתה כטומאה ובתרתי לריעותא כ"ע מודו דכשעת מציאותן ומייתי עלה מדר"נ כיון דכ"ע בחזקת בריאים ה"ל כודאי מגע והרי הוא ברי לפנינו ג"כ משו"ה מוציאים ממון וכשהוא שכ"מ לפנינו אע"ג דלית כאן ריעותא דנוגע מ"מ ספיקא הוה ואין מוציאין ממון ומוקמינן ממון אחזקתיה. וכן בהא דתוס' יבמות ס"ח ע"א הנ"ל י"ל כיון דודאי בא עלי' וגם עכשיו היא עכ"פ פסולה לכהונה לפנינו כמ"ש תוס' אסורה נמי לתרומה אבל היכי דליכא תרתי לריעותא מוקמינן בחזקת חי. ע"כ לענין אבילות כעובדא דמהר"ם מינץ ז"ל אי הי' חולה והשתא מת אמרינן כבר מת למפרע מימי חליו ואי איכא תלתין יומי אינו צריך להתאבל אבל אי הי' ברי ומת אין להקל אלא מחמת ספק אבילות להקל. ולענין עיגונא דאתתא אם לא מת מחמת חולי היה נראה להקל מ"מ אין לעשות מעשה בלי צירוף הרבה היתירים עוד. ולענין בשר ספק נשחטה הבהמה תוך ג' ימים יפה כתב פלתי סי' ס"ט אמרינן השתא הא דנשחטה ומ"מ נ"ל אם נשרה הבשר במים ושוב נשתהה וספק אם שהה ג' ימים מעת שרייתו במים יש להחמיר דאין כאן חזקה של כלום. ושוחט שאיתרע עיין שמלה חדשה סי' ב':

והא בעי סמיכה. כ' תוס' בסוף הדיבור דלא אמרינן בסמיכה כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו משום דכתיב מזובו וסיפר ולא מזובו ונגעו. הקשה הגאון מהר"י פיק לגיסו הגאון בתשו' זכרון יוסף ב' קושיות א' פ"ק דמגילה מבואר האי מזובו אתי לענין ספירת נקיים ולא מיירי מקרבן וקושי' זו לא צריכה לפנים דס"ל להתוס' דקרא דקאמר מזובו ולא מנגעו וספר וביום השמיני יבא אכולה פרשה קאי ולק"מ אך קושיא שניה היא עצומה והא זב לא מייתי אלא קינין דלאו בני סמיכה נינהו וצע"ג. ומ"מ נלע"ד ליישב דס"ל להתוס' כיון דכתיב בפסוק א' בפ' ויקרא והביא את קרבנו וסמך. והנה מצות הבאה וסמיכה בחדא מחתא מחתינהו קרא ובזב טמא שא"א לעשות שליח כמותו דכל מה דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח נמצא אינו בהבאה כלל לא ע"י עצמו ולא ע"י שלוחו ואפ"ה משלח קינין שלו ש"מ אין הבאה מעכב אע"פ שאינו ראוי להבאה וה"ה לסמיכה דבת ביקתא היא כנלע"ד:

לא ליעול חולין לעזרה. מדלא קאמר ליתי' חטאת המתות משמע כדמפרש בנזיר כ"ט ע"ב דס"ל חטאת עוף לא גמירי דתמות אבל חולין בעזרה מיהת הוה. ומיהו רשב"א כ' דגמ' אקרבן קשי' אבל חטאת עוף כיון דמליקה היא ואי אית ביה קצת ספק אינה נאכלת פשיטא שלא הי' ראוי לקבל מהשליח כשיבא הבעל הדבר ויאכלו הכהנים אך מתוס' לא משמע כן גם לשונם מגומגם מה שכ' לשליח אין להביא חולין לעזרה מספק עכ"ל משמע שום חטאת עוף הבאה על הספק לא מקבלין משליח וז"א אלא הכא דאי לא הוה מוקמינן ליה בחזקת חיים מהיכי מקבל משליח בספק יביא הוא עצמו ויהיה ודאי וקמ"ל דה"נ ע"י שליח הוה ודאי דמוקמי' בחזקת חיים:

שלשה דברים העיד ר"א בן פרטה וכו' על שהקיפוהו כרקום וכו' אבל עיר שכבשוהו כרקום וכו' בירושלמי הביא רשב"א לחלק בין כרקום של אותה מדינה או של מדינה אחרת ופי' של מדינה אחרת אין להם פנאי להמית ע"כ בחזקת קיימין הן וכעין דאמרינן בכתובות כ"ז ע"א עי' תוס'. ואמנם התם דחו הפוסקים הך אוקימתא ופסקו כשינוי דרב מרי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי בין כרקום של אותה מדינה בין כרקום של מדינה אחרת וא"כ ה"נ אין לחלק ולהמיתו יש פנאי וכולם נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים ומשו"ה השמיטו הרי"ף והרמב"ם הך דירושלמי כ"כ בס' קרבן נתנאל וכבר קדמו בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ק"ג. ואמת נכון הדבר אלא שתמוה מאד על טור א"ע סי' קמ"א דמייתי הך חילוקא ארישא עיר שהקיפוהו ולא נכבשה עדיין ופי' הרב"י דשל אותה מלכות חס עליהם והרי הם בחזקת קיימי' אבל של מלכיות אחרת משחיתים החומה ומפילים החומות והבתים והרי הם ספק חיים וספק מתים ותמהו דבזה הלשון עצמו איתמר הך דירושלמי בפ"ב דכתובות ומ"ט לחלק בפירושם ועוד דמסדר הירושלמי דשמעתין משמע דקאי אסיפא ולא ארישא אהקיפוהו כרקום. ולדידי קשיא עוד דהרי בירושלמי מייתי ברייתא הוסיפו עליהן גררתו חי' ונפלה עלי' מפולת וששטפו נהר עיין שם. א"כ משמע מעדות של רבי אליעזר בן פרטא. לא היה מפולת בספק חי ספק מת וא"כ איך אפשר לומר בעיר שהקיפוהו כרקום של מלכות אחרת הם בספק חי בספק מתים משום שמפילים עליהם חומות ובתים הלא אפילו ודאי מפולת הוא בחזקת קיים עד שהוסיפו עליהם והוא קושי' עצומה לפע"ד. עכנלע"ד דגם הטור ס"ל בפי' הירושלמי כהרשב"א דשמעתין דאכבשה קאי ולא מייתי הך דינא כלל כמו דלא מייתי ליה רי"ף ורמב"ם מטעם הנ"ל דלא קיי"ל לחלק בהכי אך ס"ל להטור בתר דהוסיפו מי שנפלה עליו מפולת וידוע דכרקום דרכם להפיל מפולת ע"כ ממילא יש לחלק בעיר שהקיפוהו כרקום בין אותה מדינה למדינה אחרת ונכון היא לדינא אפי' אי לא נתכוון הטור לכך. ודע כי הפרש יש בין הנושאים כי עיר שכבשוהו כרקום הוה מדינה אחרת אותם שנבהלים לצאת מפני הרודפים אחריהם ואין פנאי להתעכב אבל הבאים להתעכב שם ואינם נבהלים מפני הרודפים הם בכלל חיל של אותה מלכות אך לענין הקיפוהו כרקום כל שהוא ממלכות אחרת אינו חס על יושבי העיר כל שעדיין לא כבשום ומפיל החומות והבתים:

וספינה שאבדה בים. משמע שאם נשאית תצא וכן הוכיח ריב"ש סי' שע"ט. וקשה הא במים שאין להם סוף אם נשאית לא תצא ומשו"ה פי' רמב"ם בפי' המשנה שלא ראינו שטבעה אלא שעבדה כלי' ומשוטי'. אך מלשון רש"י משמע שטבעה שכ' המטרפת ועדיין לא טבעה. ע"כ כתב בשלטי הגבורים בגליון הרי"ף כיון שלא ראינו איש טובע אלא הספינה תלינן שניצולו וכן משמע במיוחסת סי' קכ"ח. אמנם הריב"ש סימן שע"ט כתב דאפי' ראינו גברא שטבע אלא שלא שהה עליו כדי יציאת הנפש אעפ"י שרובם למיתה מ"מ איכא תרי חזקות נגד הרוב חזקת חיים דגברא וחזקת אישות דאיתתא וה"ל ספיקא דאורייתא ע"כ נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים אבל בשהה עלי' כדי יציאת הנפש וליכא אלא חששא שמא המים מלמטה הובילוהו למקום רחוק ושם גלי אשפילוהו זהו מיעוטא דמיעוטא בהא אם נישאית לא תצא. וצ"ל להריב"ש ג' חזקות נגד הרוב נמי הוה פלגא דהרי בת ישראל לכהן יש לה נמי חזקת היתר לתרומה וה"ל ג' חזקות. מיהו י"ל דאה"נ היה ראוי להתירה לתרומה אלא שלא נבוא להקל בא"א וכעין שכ' תוס' חולין ריש דף י"ב ע"א ע"ש. וצ"ל הוסיפו עליהם שטפי נהר פי' שטף וצוף ע"פ הנהר ולא ראינו שנטבע רק צף ע"פ הנהר ושהה שיעור י"נ ולא יצא. ולפ"ז בראו שנטבע ולא שהו שיעור י"נ או לא ראו שנטבע אלא צף ע"פ הנהר ושהה שיעור י"נ שניהם רובם למיתה ויען ב' חזקות מתנגדות נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים אבל ראו שנטבע וגם שהו עליו שיעור י"נ רובא דרובא למיתה אז אם נשאית לא תצא וסברא זו של הריב"ש דה"ל תרי חזקות בנה עלי' יסוד פני יהושע בק"א לכתובות סי' מ"ו ד"ה ועל ארבעה לא אשיבנו והארכתי בזה במקום אחר בעזה"י:

מיתיבי כל מקום שיעמדו שנים וכו' פי' והרי מחמרינן בנפשות טפי מבעגונה כמ"ש תוס' חולין צ"ו ע"א ד"ה פלני' וכו' ע"ש:

איכא דאמרי וכו' לדעת ה"ה הרי"ף והרמב"ם פסקו לגמרי כלישנא בתרא ומסיים דב"ד של ישראל ליכא בזה"ז ונדחקו בכוונתו ונ"ל שהיא נותנת טעם למיפסק כל"ב דלישנא קמא דחיק לאוקמי מתני' בב"ד של ישראל שאינו נוהג בזה"ז ושביק רבו דין הנוהג אע"כ כל"ב. ושיטת רוב הראשונים דרי"ף ספוקי מספקא לי' ונקיט הכא והכא לחומרא אלא שדינו של ב"ד ישראל לא מייתי רי"ף מפני שאינו נוהג בזה"ז. ולפע"ד גם הרמב"ם סובר כן וסמיך עצמו במ"ש בהל' תרומות דב"ד ישראל כיון שהובא לבית הסקילה הוא בחזקת מת הא כשיוצא ליהרג עדיין בספק חי ספק מת דלמא מצאו ליה זכותא שהרי רוכב על סוס וסודרי' בידו משא"כ ב"ד של נכרי אפי' מונח בבית הסקילה וכיוצא אכתי איכא ספק דמקבלי שוחד והא דלא כתב בהל' גירושין משום דלא פסיקא לי' דנראה דאפי' מונח בבית הסקילה דרובא דרובא למיתה מ"מ על צד הרחוק אפשר דימצאו לו זכות ע"כ דינו כמים שאל"ס לא תנשא ואם נשאית לא תצא. ורמב"ם לא כתב להדי' מפני שאינו מפורש בש"ס וכל זה ביוצא חייב מב"ד אבל בחיובי מיתה למלכות אפילו למלכי ישראל לעולם הוא ספק חי דאפשר דמוחל לו או מאריך לו זמן כדהע"ה לשמעי בן גרא וליואב בן צרוי' ועיין תוס' יו"ט ספ"ק דעירוכין. וכל זה באין האשה אצל הנידון אבל אם היא סמוכה לו אפילו האבן כבר נתון על לבו תקבל גיטה ואוכלת בתרומה עד שתצא נפשו משא"כ בעירוכין אינו מערך כמ"ש מ"ל ספ"א מהל' עירוכין ע"ש. והרא"ש כתב דתרי לישני לא פליגי בב"ד של גוים והא מקמי דחתם פורסי שנמג והא לבתר דחתם ע"ש. וצ"ע א"כ ה"ל להרי"ף להביא זה וצ"ל דסמיך עצמו אמ"ש לעיל י"א ע"א וברא"ש שם סי' יו"ד ע"ש באורך:

תוספות בד"ה והא בעי סמיכה אע"ג דסמיכה לא מיעכבא מ"מ אין לעשות בלא סמיכה לכתחלה עכ"ל. נראה דעכשיו נמי ס"ד מ"ש בסוף דבריהם דא"א לומר דבדיעבד נמי פסול בלא סמיכה מטעם כל שאינו ראוי לבילה מדגלי קרא בטמא דמייתי קרבן אע"ג שאין ראוי לסמיכה אלמא דלענין סמיכה לא שייך לפסול בשביל שאינו ראוי לכך הוצרכו לפ' כאן דהא דקאמר והא בעינן סמיכה היינו דלכתחלה מיהא איכא איסור להביא בלא סמיכה ולבטל העשה בידים ונראה דאיסורא מדאורייתא נמי איכא ולפ"ז הא דמקשו התוספות מההיא דערל וטמא משלחין ולא קפיד אסמיכה ע"כ לאו אערל וטמא גופא קשיא להו דהא גלי קרא בהדיא בטמא דאפילו לכתחלה משלח קרבנותיו כמ"ש התוספות בסוף הדיבור מקרא דובאת שמה אלא דעיקר קושייתם בזה הוא להיפך דנימא מדגלי קרא בערל וטמא דאפילו לכתחלה א"כ נילף מיניה בכל דוכתי דאפילו לכתחלה יכול להביא ולשלוח אע"פ שלא יוכל לקיים מצות סמיכה וע"ז משני התוס' דמהתם ליכא למילף דאיירי בענין שא"א להמתין וא"כ לא שייכא האי עשה לגבייהו משא"כ היכא שאפשר לקיים העשה אסור מיהא לכתחלה כך נ"ל לפרש דבריהם דלענין איסור דאורייתא איירי ולא ניחא לי לפרש דתקנתא דרבנן בעלמא היא שאין להביא בלא סמיכה היכא דאפשר דא"כ היא גופא תיקשי מאי פסיקא ליה לתלמודא להקשות הא בעי סמיכה דהא לא אשכחן תקנה זו בפירוש בשום מקום ואדרבא בכמה מקומות שהביאו התוס' משמע שאין איסור כלל בדבר וההיא דחמשה שנתערבו פסחיהם נמי לא קתני בהדיא בברייתא האי טעמא דסמיכה אלא סתמא דתלמודא בעי למימר ה"ט מעיקרא ומסקנא לא קיימא הכי אע"כ כדכתיבנא דמעיקר הדין איירי התוס' ומדאורייתא כנ"ל. אבל אכתי קשה לי היאך אפשר לומר דמדאורייתא אסור לשלוח לכתחלה על ידי שליח כיון שאין יכול לקיים מצות סמיכה ומ"ש מביכורים דאשכחן נמי כה"ג דנהי דקריאה לא מעכבא בהו מ"מ ראויין לקריאה בעינן ואפילו בדיעבד אמרינן כל שאינן ראויין לקריאה ירקבו כדאיתא פרק אלו הן הלוקין ואפ"ה אמרינן דמותר לשלוח ביכורים ע"י שליח אע"ג דמביא ואינו קורא וכתבו התוספות בפרק הספינה בשם הירושלמי דהיינו דוקא היכא שהיה בדעתו מעיקרא לשלחן ע"י שליח אבל הא דירקבו היינו כשהיו ראויין לקריאה מעיקרא ונדחו וא"כ לפ"ז נראין הדברים ק"ו כיון דבביכורים אפילו בדיעבד פסולין מטעם כל שאינו ראוי ואפ"ה שרי לכתחלה ע"י שליח כשהיה דעתו לכך כ"ש בסמיכה דגלי קרא בהדיא דאף כל שאינו ראוי לסמיכה לא מעכב ביה ומצינן נמי דאפילו לכתחלה הערל וטמא משלחין א"כ מאי פסיקא ליה לתלמודא להקשות דלכתחלה אין לשלוח הקרבן ע"י השליח אף ע"ג דבתחלה בשעת הפרשה היה בדעתו לשלוח ע"י שליח דומיא דמתני' דהכא ונראה לי דשאני סמיכה מדכתיב וסמך ונרצה לו לכפר עליו וילפינן מיניה שאם עשה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו כאילו לא כיפר והיינו לענין עשה דסמיכה כדאיתא פ"ק דזבחים וקשיא לן ל"ל קרא אי ס"ד דקאי הבעלים בעזרה בשעת שחיטה ולא סמיך פשיטא לן דעביר אעשה דסמיכה דבעמוד וסמוך קאי ואע"ג דעולה מכפרת על חייבי עשה האי עשה דסמיכה הו"ל עשה דלאחר שחיטה ופשיטא דלא מכפר כדדייק הש"ס שם פ"ק דזבחים אלא ע"כ דהאי שאם עשאו לסמיכה שירי מצוה היינו דליתנהו לבעלים בעזרה אלא ששלח הקרבן על ידי שליח והיא גופא אתי לאשמעינן דלכתחלה אין לשלוח על ידי שליח ואם שלח נהי דקרבן כשר אפילו הכי לא כיפר עשה דסמיכה גופא ומשו"ה לא משמע לתלמודא לחלק בין אם היה בדעתו לשלוח ע"י שליח בשעת הפרשה או לא ודוקא לענין ביכורים מחלק הש"ס בכה"ג תדע דהא לענין בלילה גופא במנחה לא אשכחן דמחלק הש"ס לענין כל הראוי לבילה בין היה בדעתו לכך בשעת הפרשה או לא דבכל ענין מיקרי אין ראוי לבילה כן נ"ל נכון ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

בא"ד וי"ל דודאי תקנו חכמים כו' אבל להביא קרבן ודאי כגון מותר הפסח לא התירו חכמים עכ"ל. נ"ל לפרש דבריהם דלענין חטאת עיקר הקרבן לא הופרש אלא לתקן הספק וא"כ מעיקרא לא שייך סמיכה כלל לגבי האי קרבן ותקנו חכמים להביאו בלא סמיכה כיון דא"א בענין אחר משא"כ לענין פסח דאין תקנה אלא לבקש אנשים אחרים שיש להם בודאי מותר פסח כדאיתא שם להדיא בפרק האשה דאין מפרישין תחילה למותרות וא"כ אותו מותר הפסח ודאי עיקר דינו והפרשתו כדי לסמוך עליו וא"כ לא רצו חכמים לתקן שיביאוהו ג"כ על ספק פסח דאם כן אתה מפקיע הקרבן מותר הפסח ממצות סמיכה המוטלת עליו ולמאי דפרישית בסמוך היה באפשר לומר דאף בדיעבד יש לפסול הקרבן מטעם שאינו ראוי כדאמרינן גבי ביכורים כשהיו מתחלה ראוין לקריאה ונדחו אח"כ משום שאינו ראוי אמרינן ירקבו וה"נ דכוותיה ולא דמי לערל וטמא ומשלח קרבנותיו דבתחלה לא היה ראוין כלל ולא שייך לפסול מטעמא דכל שאינו ראוי כדמשמע גבי ביכורים דשליח מביא ואינו קורא כמ"ש התוספות שם בשם הירושלמי כך היה נ"ל לכאורה לולא דקשיא לי האי דאם לא בלל דמשמע דכל שאינו ראוי לבילה פסול אף ע"ג דמתחלה אינו ראוי ועדיין צ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת ערל וטמא כו' נימא כל שאינו ראוי כו' וי"ל מדדרשינן מזובו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק הא דקי"ל בעלמא כל שאינו ראוי מעכב וכתבו התוספות בכמה דוכתי דמסברא שמעינן לה וא"כ נילף מהכא דגלי קרא בהדיא דאף כל שאינו ראוי אינו מעכב ולולא דברי תוס' היה נ"ל לומר דההיא דכל הראוי לבילה לאו מסברא אתיא אלא מהאי ענינא דבלילה גופא ילפינן מדשני קרא תריסר זימני למכתב בלולה בשמן כדאיתא פרק ב' דמנחות ונהי דלית לן לומר דבכל גווני אם לא בלל פסול מדלא כתיב בל' ציווי כמ"ש התוס' שם אע"כ לאשמעינן דמעכב מיהא כל שאינו ראוי ומינה ילפינן לכל התורה כולה דכל שאינו ראוי מעכב וליכא למילף מסמיכה לקולא דהא קי"ל קולא וחומרא לחומרא מקשינן כנ"ל לולא שהתוספות בכמה דוכתי לא כתבו כן וצ"ע:

בא"ד מדדרשינן מזובו כו' ועוד מדממעטינן בפ"ק דחגיגה כו' עכ"ל. והא דלא מייתי מדדרשינן ידו ולא יד שלוחו במסכת מנחות ובפ"ק דתמורה והביאו רש"י בשמעתין אלמא דיכול לשלוח הקרבן ע"י שליח אלא דאיכא למידחי דהתם איירי שהבעלים עמו בעזרה דהו"ל ראוי לסמיכה וקס"ד דשרי ע"י שליח כמו בשחיטה עצמה קמ"ל קרא דלא ואפ"ה הקרבן כשר משום דהו"ל ראוי לסמיכה ע"י עצמו ועי"ל דאי לאו קרא דממעט שלוחו הו"א דשרי ודאי לשלוח הקרבן ע"י שליח כיון דמקיימת מצוה סמיכה ע"י השליח דהא קי"ל שלוחו של אדם כמותו ואשמעינן קרא דמצות סמיכה לא מקיימא ע"י שליח וא"כ ממילא אמרינן מסברא דאף לשלוח הקרבן ע"י שליח אסור לכתחלה משום מצות סמיכה ודוקא בערל וטמא שרי כנ"ל ודו"ק:

במשנה ג' דברים אמר ר"א בן פרטא כו' ועל ספינה המטורפת בים ופירש"י ועדיין לא טבעה עכ"ל. משמע מזה דסיפא דספינה שאבדה בים היינו שטבעה ממש בים ויש לדקדק א"כ אמאי בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה דהא במים שאין להם סוף נפל וקי"ל אם ניסת לא תצא וכתבו התוס' הטעם דהא דלא אמרינן סמוך מיעוט הניצולים לחזקת א"א היינו משום דהניצולים הו"ל מיעוטא דמיעוטא ואפילו לכתחלה היה ראוי להתיר אלא משום חומרא דא"א החמירו לכתחלה וא"כ לענין תרומה אמאי לא אזלינן בתר רובא וכ"ש הכא דאיכא רובא דרובא כמ"ש בשם התוספות והביאו הרא"ש ז"ל בדוכתי טובא והנראה מזה דאין לחלק בין איסור א"א לאיסור תרומה אי משום דאמרי' לעיל תרומה אפשר בחולין וא"כ יש להחמיר יותר משאר איסורים או משום דגזרינן בדידה אכילת תרומה משום נשואין דאי לא הא לא קיימא הא ובזה נתיישב מ"ש התוספות בסמוך מהא דלא דייק הש"ס להקשות על רב יוסף מהא דקתני מקומנטריסן של עובדי כוכבים אל ישיאו את אשתו כו' ואי ס"ד דלענין א"א יש להחמיר יותר מלאכילת תרומה א"כ אין מקום לדבריהם דהא בלא"ה לא מצי לאקשויי מסיפא דקתני אל ישיאו דלענין איסור א"א החמירו כמו במים שאל"ס אבל מרישא מקשה שפיר מכח כ"ש אלא ע"כ דסברת התוספות דאין לחלק אח"ז ראיתי בתשובת הריב"ש סי' שע"ט שמפרש לסיפא דמתני' דספינה שאבדה היינו שטבעה ממש אלא שלא עמד עד שתצא נפשו ומשמע מדבריו דבעמד עליו עד שתצא נפשו הוא בחזקת שמת לענין תרומה ושאר דברים דאיירי במתני' ודוקא לענין איסור א"א לחוד החמירו במים שאל"ס וא"כ קשיא לדבריו מלשון התוס' שכתבתי ויש ליישב ואין להאריך. מיהו כ"ז לפירש"י אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו כתב דסיפא דספינה שאבדה היינו שנשברו הכלים והמנהיגים ונשארה הספינה ע"פ המים ומשמע מדבריו גם כן דבטבעה מותרת לאכול בת ישראל לכהן דבחזקת מת הוא ודוקא לענין איסור אשת איש החמירו לכתחלה וצ"ע:

גמרא א"ר יוסף לא שנו אלא בב"ד של ישראל כו' וכתב מהרש"א זצ"ל קצת קשה מאי דוחקיה לאוקמי דוקא בב"ד של ישראל דהא איכא לאוקמי אפילו בב"ד של נכרים ומקמי דליחתום פורסי שנמג כמ"ש התוס' בד"ה וקתני דאיכא לאוקמי ברייתא בהכי. ולענ"ד דמתני' ליכא לאוקמי בהכי דמקמי דלחתום לא הוי קרי ליה יוצא ליהרג שהרי אין מוציאין אותו להריגה עד לאחר דליחתום דמקמי הכי מסתמא מקבלי שוחדא משא"כ בברייתא איכא לאוקמי בהכי כיון שלשון יוצא ליהרג האמור בברייתא הוא לשון הקומנטרסין ואינהו עבידי לאחזוקי שקרייהו ושוויין לנפשייהו דלא מיקבלי שוחדא וא"כ כל שנגמר הדין יוצא ליהרג קרי להו וק"ל:

דין עיר שהקיפוה כרקום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הרי הם בחזקת חיים. לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר לאשתו ועל מי שבעיר שכבשה כרקום, וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג בין בב"ד של ישראל בין בב"ד גוים אין מעידין אלא הם בספק ונותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים:

מתניתין שלשה דברים א"ר אליעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוהו כרקום. פי' מצור. ועל ספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים. אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים. בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. ועוד איכא נ"מ בחומרי מתים שאם קבלה קידושין מאחר. שצריכה גט דשמא מת והוי קידושין וגם נאסר המקדש בקרובותיה וכן היא בקרוביו. ועוד איכא נ"מ בחומרי מתים כשיש לו אח ונפלה לו יבמה מאח השלישי שהוא ערוה לאותה אשה. דחיישינן שמא הוא מת ואותה האשה היתה ראויה לו מקודם להתייבם וא"כ זה ושניי' ערוה עליו כדאיתא בפ' ד' אחין ואינה מתייבם כלל אלא חולצת. ואיתא בירושלמי ר' זירא בר' אבא בר זבדא ור' יצחק בר חלוק' בשם ר' יודא ובלבד כרקום של אותו מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הם. ועוד הוסיפו עליהם את שגוררתו חיה וששוטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת וכ"כ הרא"ש. אכן הטור בנו וכל שאר המחברים לא חלקו בין כרקום לכרקום וכתבו סתמא. גם הרי"ף לא הביא הירושלמי. אכן מה שכתב הוסיפו עליהם כו' לא מצינו מי שחולק ע"ז וראוי לפסוק כן ועיי' בפ' בתרא דיבמות סימן ח' ומסיק א"ר יוסף לא שנו אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כיון דגמר דינא למיקטל מיקטל קטלי ליה א"ל אביי ב"ד של עכום נמי שקלי שוחדא א"ל מקמי דלחתם פורסא שמגג פי' וקודם גמר דין. לבתר דחתם פורסא שמגג לא שקלי. א"ר, יוסף ל"ש אלא בב"ד של עכו"ם אבל בב"ד של ישראל כיון דגמר דינא למי קטלי' מיקטל קטלי ליה. א"ל אביי ב"ד של ישראל נמי חזו ליה זכותא, א"ל כי חזו ליה זכותא מקמי דמיגמר דינא. לבתר דגמר דינא למיקטליה מיקטל קטלי ליה. א"ל אביי ב"ד של ישראל נמי חזו ליה זכותא. א"ל כי חזו ליה זכותא מקמי דמיגמר דינא לבתר דגמר דינא תו לא שכיחא דחזי ליה זכותא. תניא שמע מב"ד ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג. ישיאו את אשתו. מקומנטריסין של גוים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ואע"ג דק"ל דעכו' מל"ת מהימן. ה"מ במידי דלא שייכי בה. פי' שאין תפארת להם באותו העדות. אבל במידי דשייכי בעידי לאחזוקי שקרייהו כדי להתפאר לא והנה הרא"ש פסק כלישנא קמא. ומ"ה לא הביא הרי"ף הנך תרי לישנא דרב יוסף אלא האי ברייתא לחודה שמע מב"ד ישראל כו'. דמשמע דוקא מת ונהרג ממש אבל יוצא להרג לא. ואני אומר דלא דקדק בכאן יפה. חדא שרגיל לפסוק הרי"ף בכל דוכתא כלשנא בתרא כאשר כתב. הרא"ש משמו בב"ק וכן הרמב"ם תלמידו פסק כלישנא בתרא דהיוצא ליהרג בב"ד של עכו' נותנים עליו חומרי חיים חומרי מתים. ועוד אי מתניתין איירי דוקא בישראל ה"ל לרי"ף לפרושי דדוקא בב"ד של ישראל איירי אבל בב"ד של עכו' היוצא ליהרג חשבינן בחזק' מת אפילו להקל ואשתו מותר' להינשא אלא בודאי הניחו המשנה כפשוטו דאף בב"ד של גוים ובב"ד של ישראל ליכא למטעי דמאי נפקא לן מידי הלא אין דיני נפשות בינינו. וזהו טעמו של הרמב"ם שלא כתב בביאור הדי' ביוצא ליהרג בב"ד של ישראל לפי שאין נפקותא האידנא כאשר כתב המגיד משנה וכן פסק המ"מ בהדיא דביוצא ליהרג בב"ד של עכו' נותנים עליו חומרי חיים ומתים. והרשב"א כתב בחידושיו וז"ל כיון דלא אפסי' הילכת' בהדי' בגמ' כהאי לישנא או כהאי לישנא נקטי' לחומר'. ובין בב"ד של עכו' ובין בב"ד של ישראל נותני' עליו חומרי חיי' וחומרי מתי' ואפי' חתום פורסי שמגג עכ"ל. וכן דעת הטור שפסק בסתמא היוצא ליהרג נותני' עליו חומרי חיים כו' ונראה דלאו דוקא יוצא ליהרג ממש אלא אפילו לאחר גמר דין נותנים עליו חומרי מתים והא דנקט מתניתין יוצא ליהרג. רבותא קמל"ן דאף ביוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים:

שמא מת לא חיישינן. דאוקמינן אחזקה שהניחו חי וגבי כהן שהלך למדינת הים כיון שלא גירשה אינה נאסרת אא''כ מת אבל זו שנותן לה גט על מנת שיחול שעה א' קודם למיתתו לשמא ימות מיד ודאי חיישינן דלא מרע לה לחזקה בהכי: והא נוד. לדידך דבעית לאוקמי לדברי הכל והא נוד דהאי דאסרי ליה לשתות משום שמא ימות הוא ופליג ר''מ ואמר לא חיישינן: ערביך ערבא צריך. שמא השומר עצמו יפשע: שמא מת לא חיישינן. ומתני' דברי הכל וברייתא דהרי זה גיטך תנאי היא פלוגתא דר''מ וחבריו: והא בעינא סמיכה. ותניא בת''כ ידו ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו: בקרבן נשים. אשה ששגגה בכרת ושלחה חטאתה דגבי סמיכה תניא (קדושין דף לו.) דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות: וצריכא. למיתני תלתא בבי במתניתין בחזקת שהוא קיים: דזימנין דלא אפשר. שהיא עניה וצריכה פרנסה ותטול תרומה בבית הגרנות: מתני' כרקום. מצור מתרגמינן כרקומין (דברים כ): המוטרפת. ועדיין לא טבעה: לידון. בדיני נפשות: חומרי חיים כו'. כדמפרש ואזיל: בת ישראל לכהן. חומרי מתים: בת כהן לישראל. חומרי חיים ולא תאכל בתרומת אביה: גמ' לא שנו. דיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים: אלא בבית דין של ישראל. שלאחר גמר דין זימנין דחזו ליה זכותא ומחזירין אותו כדאמרינן בנגמר הדין (סנהדרין דף מב:) הסוס רץ ומעמידו: פורסי שנמג. לשון פרסי הוא פסק דין: כל מקום כו'. רישא הכי איתא מי שנגמר דינו וברח כו' בפ''ק דמכות (דף ז.): הרי זה יהרג: אלמא לא אמרינן שמא מצאו לו זכות אחרי כן ש''מ לא שכיחא ולא מספקינן בהכי: איש פלוני מת. בבית דין מיתת עצמו כגון מי שלקה ושנה בב''ד כונסין אותו לכיפה: נהרג. א' מארבע מיתות וגבי עובדי כוכבים מת כמו לקמוניא חלילא דקטיעא בר שלום במס' ע''ז (דף י:): קומנטריסין. ממונין ליהרג: אמאי אל ישיאו אשתו. הא קי''ל בפ' בתרא דיבמות (דף קכא:) עובד כוכבים מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה: וקתני. גבי ישראל ישיאו וקשיא לרב יוסף: דלא שייכי בה. שאינה תפארת להם: דשייכי בה. כי הכא שמתפארים שהרגו בדין: עבידי לשקר. ולומר נהרג ואף על פי שלא ראוהו אלא יוצא לידון: לא שנו. דנותנין עליו חומרי חיים אלא בדיני עובדי כוכבים דשקלי שוחדא:

והא בעי סמיכה. אע''ג דסמיכה לא מעכבא מ''מ אין לעשות בלא סמיכה לכתחלה וכן פריך בפ' התערובות (זבחים דף עד:) אהא דתנן התם קדשים בקדשים יקרב לשם מי שהוא והא בעינא סמיכה ומשני בקרבן נשים וכן בפסחים פרק האשה (דף פט.) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני אף על פי שיכולים להביא ולהתנות במותר הפסח אפ''ה פטורין משום דפסח לא בעי סמיכה ומותר פסח בעי סמיכה ולא אמרינן יעשו בלא סמיכה דלכתחלה אין לעשות בלא סמיכה כדפרישית וקשה דבפרק תמיד נשחט (שם דף סב.) אמרינן דכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ולא קפיד אסמיכה וליכא למימר דסמיך אבראי דבפ' כל הפסולין (זבחים דף לג.) מסקינן דתכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ואפילו למ''ד ביאה במקצת לא שמיה ביאה ליכא למימר אפשר דמעייל ידיה וסמיך דהא בפרק כל הפסולין (גז''ש) אמרינן כל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס דכל כחו בעינן וליכא לאוקמי בעוף דעוף לאו זבח הוא ובבכור ומעשר נמי ליכא לאוקמי דהא כל הזבחים קאמר ולא בקרבן נשים משום ערל ויש לומר דהכא כיון שיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנו הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה וכן בפרק התערובות (שם דף עד:) יש לו תקנה ברעייה דהכי נמי מפליג התם גבי אשם משום דאית ליה תקנה ברעייה ובפרק האשה נמי כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא לא עשו חכמים תקנה דאי אפשר לתקן אם לא יעבור מצות סמיכה אבל ערל וטמא מיירי כגון שאין לו תקנה להמתין כגון. שמתו אחיו מחמת. מילה דאי אפשר לימול בשום ענין וטמא כגון זב ומצורע שאין רפואתו תלויה בעצמו אי נמי כגון שהיה עובר בבל תאחר אם היה ממתין וכן ההיא דתנן בשקלים (פ''ז מ''ד) ומייתי לה בפ''ב דקדושין (דף נה.) בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים התם נמי אין תקנה אחרת לאותם קרבנות אלא שיקריב בלא סמיכה וכן יורש שמביא קרבן אביו אע''פ שאינו סומך וא''ת והא דתנן בפ' דם שחיטה (כריתות כג.) ושניהם מביאים חטאת אחת ובפרק שני נזירים (נזיר דף נז.) שמביאים קרבן אחד בתנאי אלמא מייתי קרבן בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מאי שנא מההיא דפרק האשה ויש לומר דודאי תקנו חכמים שמביאים קרבן אחד מספק בלא סמיכה כדי לפטור עצמו אבל להביא קרבן ודאי כגון מותר הפסח לא התירו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו וא''ת בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף סב:) אמרינן השולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף על ידו והיכי עביד הכי והא בעי סמיכה דמדקתני מניף משמע דאיירי בשלמים ובקרבן נשים ליכא לאוקמי דהא תנא ליה רישא והאשה כהן מניף על ידה ודוחק לאוקמי בערל וטמא וי''ל דמיירי ביורש וכרבי יהודה דאמר יורש אינו סומך והכא דלא משני ביורש משום דחטאת תנן ובהתערובות (זבחים ע:) תנן כל הזבחים דמשמע אפילו חטאת וא''ת ערל וטמא וכל הנהו דאין ראויין לסמוך נהי דסמיכה לא מעכבא נימא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ויש לומר מדדרשינן בתורת כהנים (ויקרא טו) וכי יטהר הזב מזובו ולא מנגעו שמע מינה דטמא משלח קרבנותיו דבהבאת קרבן איירי ועוד מדממעטינן בפרק קמא דחגיגה (דף ד:) טמא מראיה מובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ש''מ דשאר קרבנות משלח ולא חיישינן שיהא ראוי לסמיכה: אבל חטאת לא ליעול חולין לעזרה. וא''ת והלא חטאת העוף באה על הספק כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף ע.) ויש לומר דאדם עצמו בדין הוא שמביא על הספק כדי לפטור עצמו אבל הכא לשליח אין להביא חולין לעזרה מספק: פורסי שנמג. פירש ר''ח דיין גדול שלהם: וקתני ישיאו את אשתו. מהא דקתני קומנטריסין של עובדי כוכבים אל ישיאו את אשתו ורב יוסף קאמר דמיקטל קטלי ליה לא מצי לאקשויי דאיכא לאוקמי לברייתא מיקמי דליחתם פורסי שנמג ועוד אומר ר''י דדלמא הא דעובד כוכבים מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה היינו כשמעיד שכבר מת דלא טעי בין מת ללא מת אבל יוצא למות או ליהרג לא מהימן: