גיטין כח ע"א

דף כח - א

ואם מצאו קשור בכיס בארנקי ובטבעת ומכיר הוא אותם, ^[15]  או שמצאו לגט בין כליו, כי אז אפילו אם מצאו לזמן מרובה, הרי הוא כשר.

איתמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה אין מחזירין אלא כשלא שהה אדם שם כדעת יש אומרים שבברייתא.

רבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל: הלכה שלא עבר אדם שם, כדעת רבי שמעון בן אלעזר.

ומקשינן: עד שהאריכו אמוראים אלה לפרט את השיעור, לימא מר [יאמר האחד]: הלכה כמר [כיש אומרים], ומר לימא הלכה כמר [כרבי שמעון בן אלעזר].

ומשנינן: משום דאפכי להו [יש שהיו הופכים את שמות התנאים], ומה שאמר זה לפי הברייתא שלפנינו אמר אחר לפי דבריהם, ולכן הוכרחו לומר את פסק עצמו, ולא הסתפקו בהתיחסות לשם אומריהם.

שנינו במשנה: מצאו בחפיסה או בדלוסקמא:

ומפרשינן: מאי חפיסה?

אמר רבה בר בר חנה: חמת קטנה של עור שנותנין בה יין.

ומאי דלוסקמא?

אמר רבה בר בר חנה: טליקא דסבי, טסקא שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישן שא יצטרכו לחפש אחריהם.

מתניתין:

א. שליח המביא גט לאשה בשליחות בעלה, ובזמן שקיבל השליח את הגט לידיו מהבעל, הניחו [כלומר, נפרד ממנו] כשהבעל הוא זקן או חולה -

הרי השליח נותן לה את הגט, והיא מתגרשת בו.

ואין חוששים שמא מת הבעל קודם שנמסר הגט ליד האשה, וממילא בטלה השליחות, ^[1] אלא מעמידים את הבעל בחזקת שהוא קיים בשעת המסירה! ^[2] וכדקיימא לן בכל התורה: העמד דבר על חזקתו! והיות ובזמן שנפרד ממנו השליח היה הבעל בחיים, יש לתלות שלא אירע בו שום שינוי ממצבו הקודם, עד שלא יוודע לנו בבירור שמת.

ב. וכן בת ישראל הנשואה לכהן, שהיא אוכלת בתרומה כל זמן שהיא תחת בעלה, אבל לאחר שמת, ואין לה ממנו זרע, שוב אינה אוכלת בתרומה -

והלך בעלה הכהן למדינת הים, הרי היא אוכלת בתרומה! ^[3] ואף שאין ידוע לה בודאות שהוא עדיין בחיים, אינה חוששת שמא מת, משום שמעמידים אותו בחזקת שהוא עדיין קיים! ואף זה הוא משום דאזלינן אחר חזקת חיים.

ג. וכן האדם שנתחייב בקרבן חטאת, והוא נמצא במדינת הים, הרי הוא שולח את חטאתו ממקום מושבו שבמדינת הים, ומקריבין אותה עבורו!

ואף שאם מת בינתיים אין החטאת ראויה להקרבה [וכדקיימא לן! חטאת שמתו בעליה, תרעה עד שתמות], ונמצאנו מקריבים חולין בעזרה - אין חוששים שמא מת, משום שמעמידים אותו בחזקת שהוא קיים!

גמרא:

שנינו במשנה: המביא גט, והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים:

אמר רבא: לא שנו כן, אלא בזקן שלא הגיע לגבורות! שעדיין לא מלאו לו שמונים שנה ["גבורות" היינו שמונים, כדכתיב "ימי חיינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה"].

וכן "חולה" דקתני במתניתין, זהו חולה סתם, שאין חוששים שמא מת, משום שרוב חולים עתידים לעמוד לחיים!

אבל אם הניח השליח את הבעל כשהוא זקן שכבר הגיע לגבורות, לא יגרש בו השליח עד שלא יוודע לנו בבירור שהבעל עדיין בחיים. משום דחיישינן שמא מת בינתיים.

וכן אם הניחו כשהוא גוסס, חיישינן שמא מת בינתיים, משום שרוב גוססין עתידים למיתה, הלכך לא ימסרנו השליח לאשה.

איתיביה אביי לרבא מהא דתניא:

שליח המביא גט, וכשנפרד מהבעל הניחו כשהוא זקן מופלג - אפילו הוא בן מאה שנה, נותן לה השליח את הגט, משום שמעמידים אותו בחזקת שהוא קיים!

הרי למדנו, שאף לאחר שהגיע לגבורות, אין חוששים למיתתו, וקשיא לרבא!? ומסקינן: אכן תיובתא [קושיה] היא על דברי רבא מברייתא זו!

ואי בעית אימא: אין מכאן קושיה על רבא, ומשום שדוקא אם הגיע לזקנה מופלגת, כגון מאה שנה, אין חוששים שמת, משום דכיון דאיפליג איפליג!

כלומר: מאחר שנשתנה מדרך שאר בני אדם והאריך כל כך ימים, אינו קרוב למיתה כשאר האדם, ומסתבר שימשיך ויחיה עוד. אבל אם עבר את גיל הגבורות, שלא הפליג כל כך בזקנה, והרי הוא בן שמונים ואחת או יותר, עד תשעים שנה ^[4] הרי הוא בחשש מיתה.

רמי ליה [הקשה לו] אביי לרבה, על הא דתנן במשנתנו: המביא גט, והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים!

ורמינהו מהא דתניא:

כהן הנותן גט לאשתו שהיא בת ישראל, ואומר לה: "הרי זה גיטך, ויחולו הגירושין שעה אחת קודם למיתתו [של הבעל] " - הרי היא אסורה לאכול בתרומה מיד כשנותן לה את הגט, ומשום שבכל רגע יש לחוש שמא ימות מיד לאחריו, ונמצא שחלו הגירושין למפרע ברגע זה, שהרי כן התנה, שיחולו הגירושין רגע קודם מיתתו. וכיון שנתגרשה ממנו, וכבר אינה אשת כהן, הרי היא אסורה בתרומה.

הרי שמע מינה דחיישינן למיתה, ואין מעמידים אותו בחזקת חיים, וקשיא אמשנתנו שנתבאר בה, שאין חוששים למיתה!?

אמר תירץ ליה רבה לאביי:

וכי אטו מתרומה אגיטין קא רמית [אתה מקשה]!? והלא אין דמיון ביניהם.

שדוקא בתרומה חששו חכמים למיתת בעלה הכהן ואסרוה באכילת תרומה, משום שאפשר לה לאשה להתקיים בלא אכילת תרומה, אלא תאכל מפירות חולין.

אבל בגט, לא חששו למיתת הבעל, משום דלא אפשר לנו לחשוש לכך! שאם תחוש למיתת הבעל, לא יוכל אף אדם לשלוח גט לאשתו ממדינת הים, ותתעגנה הנשים. ^[5]

ואכתי רמי [יש להקשות] אף מתרומה אתרומה:

דהא במשנתנו תנן: בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים, הרי היא אוכלת בתרומה, בחזקת שהוא קיים! אלמא, אף לגבי תרומה לא חיישינן שמת בעלה וכבר נאסרה באכילתה.

ורמינהו: והא תניא: כהן הנותן גט לאשתו, ואומר לה: "הרי זה גיטך, ויחול שעה אחת קודם מיתתי" - אסורה לאכול בתרומה מיד! דחיישינן בכל שעה שמא ימות.

אמר תירץ רב אדא בריה דרב יצחק:

לעולם לא חיישינן למיתה, אלא אזלינן אחר חזקת חיים, כדמוכח ממשנתנו. ושאני התם, בברייתא האוסרת את האשה באכילת תרומה, משום שהרי אסרה עליו שעה אחת קודם מיתתו! שהרי ודאי שאי פעם ימות הבעל, ויחולו הגירושין שעה אחת קודם לכן, ותיאסר אז האשה באכילת תרומה, ולכן בכל שעה יש לחשוש שמא זו היא השעה שעתידה האשה להיאסר בה. ^[6]

מתקיף לה רב פפא לרב אדא:

והלא אף במגרש שעה אחת קודם מיתתו אין ודאות שתיאסר האשה אי פעם באכילת תרומה, דממאי דאיהו מיית ברישא [מנין לנו שימות הבעל תחילה] ויחולו הגירושין שעה קודם לכן!? ^[7]

דלמא איהי מייתא ברישא [האשה תמות תחילה], ולא יחולו הגירושין לעולם, ונמצא שכל חייה לא תיאסר באכילת תרומה.

ושוב קשיא, אמאי לא נעמיד את הבעל בחזקת שהוא קיים!?

אלא אמר אביי: לא קשיא הסתירה שבין הברייתא למשנתנו.

הא - משנתנו - רבי מאיר היא, דלא חייש למיתה של הבעל, ומעמידו בחזקת שהוא קיים.

והא - ברייתא - רבי יהודה היא, דחייש למיתה, ואינו סומך על חזקת חיים, ולכן הוא אוסר את האשה באכילת תרומה, משום שחושש שמא ימות הבעל ונמצאת האשה מגורשת למפרע שעה קודם לכן.

דתנן:

הלוקח יין מבין הכותים, ^[8] ואין לו כלים להפריש לתוכם את התרומה והמעשרות של היין - ^[9]

הרי הוא אומר: שני לוגין [מתוך מאה לוגי היין] שאני עתיד להפריש אותם לבסוף, הרי הן תרומה! שכן היא שיעור תרומה של עין בינונית, אחד מחמישים.

ועשרה לוגין ^[10] [מתוך מאה הלוגין] שאני עתיד להפריש, הרי הן מעשר ראשון!

ותשעה לוגין מתוך תשעים לוג הטבל שנותרו ביין, הרי הן מעשר שני!

ומיחל [מחלל] את המעשר שני על מעות שיש לו בבית! לפי שמעשר שני עצמו אסור באכילה מחוץ לירושלים, אלא יש לחללו על מעות, והמעות נכנסים תחתיו בקדושת מעשר שני. ^[11] ואחר שעשה כן, הרי הוא שותה מיד את היין, אף קודם שהפריש את התרומה והמעשר, ועדיין הם נמצאים בתוך היין! לפי שיוברר הדבר למפרע, שאותם לוגים שלבסוף יפריש, מעיקרא חלה עליהם קדושת תרומה ומעשר, וכל שאר היין נחשב לחולין מתוקנים.

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין לעשות כן! משום דחיישינן שמא אחר שישתה מן היין, יבקע הנוד, וילך שאר היין לאיבוד, ושוב לא יוכל להפריש ממנו ולברר למפרע את התרומה והמעשר, ונמצא למפרע ששתה טבל.

וכשם שחושש רבי יהודה לבקיעת הנוד, ואינו מעמידו בחזקת שהוא קיים, כן הוא חושש למיתת הבעל ואינו סומך על החזקה, והברייתא האוסרת את האשה באכילת תרומה נאמרה לשיטתו.

ורבי מאיר שאינו חושש לבקיעת הנוד אלא סומך על חזקתו שהוא קיים, כמו כן אינו חושש למיתת הבעל, ומשנתנו נאמרה לשיטתו. ^[12]

הא דתנן והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים. איכא דק"ל הא דאמרי' בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ט) דינמא מיתה סבתה ומיתה ברתה דאלמא חיישינן ובתוס' מתרץ כשהגיעו האם והבת לגבורות וא"כ האם מפליג פליגא לה ומפרשי' דלא אמרינן פלג אלא בבן מאה. ולאו מילתא היא. וי"ל שאני שבי דכולהו איתנהו ביה. אבל בעלמא לא חיישינן וי"ל שאני התם דכיון דאפשר והבן מוטל על ב"ד אין נזקקין לו לתקנו לגמרי וחוששין לכל דבר שלא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם. אבל הכא מוקמינן לי' בחזקתיה משום דלא אפשר לתקן לגמרי ולחוש, וזה עיקר.

אמר רבה לא שאנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא. ואותביה אביי מברייתא דקתני המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים. וקיימא לן כאביי וכסתמא דמתניתין ומתניתא, ואף על גב דאמרינן אי בעית אימא כיון דאיפליג איפליג שנויא היא ולא סמכינן עלה. וכן נראה מדברי הרב אלפאסי שלא הביא מדברי רבה אלא לא שאנו אלא חולה אבל גוסס לא, ושייריה להגיע לגבורות. ומצאתי בירושלמי אפילו הניחו בן מאה שנה ועשה שליח בדרך מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. משמע דטעמא לא משום דאיפליג דאם כן מאי אפילו אדרבה בשהגיע למאה טפי עדיף.

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים בת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומות בחזקת שהוא קיים השולח את חטאתו ממדינת הים מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים אמר הר"ם זאת החטאת הנזכרת בכאן הוא חטאת העוף או חטאת אשה אשר לא תצטרך סמיכה כמו שנבאר במקומו הנה אפשר שתקרב זאת החטאת ובעליו נסתר והעקר אצלנו שחטאת שמתו בעליו תמות כמו שיתבאר ברביעי מתמורה וכן מעקרנו אין גט לאחר מיתה אבל כאשר התבאר מותו קודם הגעת הגט אליה נפסל הגט ותשאר זקוקה ליבם:

אמר המאירי המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואינו חושש שמא מת הבעל והרי הוא גט לאחר מיתה שאף במהיום אינו כלום כל שלא הגיע לידה או ליד שלוחה מחיים אלא נותנו בחזקת שהוא קיים והרי היא בחזקת גרושה ואינה זקוקה ליבום מן הסתם עד שיתברר שמת קודם שיגיע הגט לידה ופירשו בגמרא דדוקא חולה אבל הניחו גוסס נותנין לו חומרי חיים וחומרי מתים ולא תנשא עד שיתברר שהיה קיים בשעה שהגיע הגט לידה שכל שיהא קיים אפי' הוא גוסס או אפי' נחתכו בו רוב שנים הרי זה גט ומכל מקום בזקן היה סבור רבה לומר בגמרא דוקא עד שלא הגיע לגבורות ר"ל שמנים שנה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים עד שיתברר אלא שהשיבוהו ממה שאמרו בבריתא המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותנות בחזקת שהוא קיים ונשאר לו בתיובתא ואע"פ שחזרו ותירצו בה כיון דפלג פלג כלומר הואיל והגיע למאה או שעבר שמנים ונחלק משאר בני אדם הילך הוא וחי אפי' כמה לאו טעמא דאיסתבר היא לאקולי בבר מאה טפי מבר תמנין אלא בכלם נותנו בחזקת שהוא קיים ואף בתלמוד המערב אמרו תני בר קפרא אפי' הניחו בן מאה ועשה בדרך מאה נותנו בחזקת שהוא קיים:

ונתגלגל על יד זו לבאר שבת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים וכן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ואין חוששין שמא מתו הבעלים וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא אלא מקריבו בחזקת שהוא קיים וכן הלכה אלא שפירשוה בגמרא בקרבן נשים שאינו צריך סמיכה או בחטאת העוף שאף הוא אינו צריך סמיכה שאם בקרבן אחד הרי צריך סמיכה וכבר אמרו ידו ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו ואע"פ שאין סמיכה מעכבת שהרי ערל וטמא משלחין קרבנותיהם כדאיתא בראשון של פסח שני ר"ל פרק תמיד נשחט מ"מ לכתחלה היאך מקריבין אותו בלא סמיכה נמתין לו עד שיבא ויסמוך:

איתמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כל שלא שהה אדם שם ורבב"ח אמר ר' יוחנן הלכה כל שלא עבר אדם שם וקי"ל דשמואל ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן אבל מיהו כל זה במקום שהשיירות מצויות והוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א' התם בעי' (שומר) שלא עבר אדם שם אבל אם היה מקום שאין השיירות מצויות אפילו לזמן מרובה כשר ואף על פי שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א' אי נמי אם לא הוחזקו אע"פ שהשיירות מצויות כשר אפילו לזמן מרובה ולא חיישינן מסתמא לשני יוסף בן שמעון דהלכתא כרבה דבעי תרתי שיירות מצויות וחזקה ואע"ג דאמרינן בגמ' ר' זירא רמי מתני' אבריי' תנן המביא גט ואבד ממנו אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ורמינהו מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה בזמן שהבעל מודה מיהא יחזיר לאשה ואפילו לזמן מרובה ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום וכו' א"ד במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו וכו' והיינו דרבה וא"ד אע"פ שלא הוחזקו ופליגי דרבה ואפ"ה הלכתא כרבה וכך היה פסק גם ר"י ז"ל שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א' חיישינן שמא ממנו נפל אבל בפרק שנים אוחזין כתיב הא מילתא וכתב מיכן דלא איפסקא בה הלכתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה אלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרי' ואע"פ שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א' כלישנא בתרא דר' זירא אי נמי כר' ירמיה אי נמי כר' (יוסי) [אשי] ואינו נ"ל להניח דברי רבה שנאמרו בבירור והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א' ולמיפסק הלכה כר' זירא שנאמר בספק שלא ידענו אם חולק על רבה אם לאו ואפי' אם תמצא לומר שחולק עליו הא איפלגו בהא מילתא אביי ורבא בפ' האשה שלום ביבמות דאביי אמר חיישינן לשני יוסף ורבא אמר לא חיישינן אף אם הוחזקו וקי"ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם ור' ירמיה ורב אשי דהכא לאו לאיפלוגי עליה דרבא אתי אלא סברא בעלמא אמרי דאיכא לתרוצי מדתני שנים אוחזין בהכי שאע"פ שהשיירות מצויות והוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר א' אי אמרו עדים מעולם לא חתמנו על גט אחר אלא על זה ששמו יוסף בן שמעון אי נמי נקב יש בצד אות פלונית נותנין ואפילו לזמן מרובה והלכתא כרבה והלכתא כרב ירמיה והלכתא כרב אשי:

מאי חפישה אמר רבה בר בר חנה חמת קטנה מאי דלוסקמא אמר רבב"ח שליקא דסכי פי' כיס גדול של עור:

מתני' המביא גט והניחו זקן או חולה ינתנו לה בחזקת שהוא קיים בת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים פירוש נותן לה בחזקת שהוא קיים ולא אמרי' דלמא מית ואין גט לאחר מיתה וכן מי שהלך בעלה למדינת הים לא חיישינן דלמא מיית ולא אמרינן דלמא מית והויא לה זרה וכגון שאין לה זרע ממנו ולגבי חטאת נמי לא אמרינן דלמא מית והויא לה חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא:

אמר רבא ל"ש אלא זקן שלא הגיע לגבורות פי' שמונים שנה כדכתיב ואם בגבורות שמונים וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא אלא חיישינן דלמא מית ולא תנשא בגט זה עד שיתברר אם היה חי בעת מסירתו ליד האשה:

איתיביה המביא גט והניחו זקן בן ק' שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תיובתא ואיבעית אימא כיון דאפלוג איפלוג פי' כיון דאפלג מדרך שאר כל בני אדם שהאריך עד ק' שנה איפליג ואינו נחשב כל כך זקן שהוא קרוב למיתה אבל בן פ"א או יותר עד צ' קרוב למות:

היא אוכלת בתרומה בחזקת וכו' ורמינהו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא חיישינן למיתה אמר רבא שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן פירוש לשמא מת לא חיישינן דאוקמי ליה אחזקיה שהניחו חי אבל זה שנתן לה גט על מנת שיחול שעה א' קודם למיתתו לשמא ימות ודאי חיישינן דלא מרע לחזקה דהכי:

בד"ה מצאו בחפיסה כו' דאי מכיר את הגט למה לי שמצאו בחפיסה כו' עכ"ל דלא ניחא להו למימר דנקט חפיסה ודלוסקמא משום דדרך להניח בהן כמו שכתבו התוס' לקמן דלא קאמרי הכי אלא דמהאי טעמא דדרך להניח בהן לא הוה מה שאומר שמצאו בהם סימן אבל למה ליה למתני כלל דמצאו בחפיסה ודלוסקמא אם היה מכיר הגט וק"ל:

בא"ד וה"פ מצאו בחפיסה או בדלוסקמא וידוע שהוא שלו וגם שבתוכה כו' עכ"ל ר"ל גם אם מצאו אחר אלא שידוע שהוא שלו על ידי עדים וגם שבתוכה איבדו דמשום הכי לא ניחוש לשאלה כמ"ש לעיל מיהו לפי גירסא זו דאי מכירו קאי על הגט ואיירי שהוא עצמו מצאו דנאמן במגו הוה מצי לפרושי שפיר גבי דלוסקמא וחפיסה דמה שיודע שבחפיסה ודלוסקמא אבדו הוי סימן ולא בעי שיהא ידוע שהוא שלו בעדים אלא דלא משמע להו דהוי זה סימן מובהק גבי גט כמ"ש לעיל וק"ל:

בא"ד אי נמי דוקא אם מכירו כשר אבל מה שיודע שבחפיסה כו' עכ"ל והוא הדין דמצי לפרושי דוקא אם מכיר הגט כשר אבל אינו מכיר הגט אלא החפיסה והדלוסקמא אינו מועיל משום (ג) דחיישינן לשאלה וכגון דאינו יודע שנאבדה לו בדלוסקמא וק"ל:

בד"ה הא ר"מ כו' חייש לשמא ימות לזמן מרובה כו' ודלמא אדמייבם חד מיית אידך כו' עכ"ל אינו מוכרח דאדמייבם חד מת אידך כו' דאיירי לזמן מרובה אלא כיון דכר"מ אתיא ע"כ דלא חייש אלא לזמן מרובה דלאלתר לא חיישינן אפילו לשמא ימות כמו בקיעת הנוד דהוי לאלתר וכמו שכתבו התוס' בזה לקמן ולר"י נמי דחייש לשמא ימות לאלתר והיינו משום דליכא למיחש לבקיעת הנוד אלא לאלתר דלאחר השבת ודאי יפריש לפי' התוס' ולפרש"י נמי כשימצא לאלתר כלים יפריש ודו"ק:

ע"א ד"ה מצאו בחפיסה וכו' עד אי נמי בידוע שבחפיסה או בדלוסקמא אבדו וכו'. ר"ל ולכך לא חיישינן לשאלה לומר שמא השאיל החפיסה לאחר ואותו אחד הניח בו הגט שהוא יודע שהוא עצמו הניחו בחפיסה ואבדו עם החפיסה וק"ל:

רש"י בד"ה שמא מת כו' למיתתו לשמא ימות כו' הד"א:

ברש"י בד"ה שאני התם כו'. צריך הסברה לפירושו ליישב קושיית ממאי דאיהו מיית ברישא כו' היאך תלאו במיית ברישא:

בתוס' בד"ה מצאו בחפיסה כו' ולא חיישינן לשאלה לענין ממון וכו'. משא"כ בל"ז דפירושו שזה היה הסימן בעצמו שהן בחפיסה אף דחיישינן לשאלה בממון ניחא דמנא ידע ששטרות בחפיסה אף ששאל החפיסה לאחרים אך השתא שנותן סימן בכלי מה בכך דלמא השאילם לאחר והו"מ להקשות דהתם נאמן בלא מגו ואילו הכא צריך מגו דוקא [מ"ש והו"מ כו' אינו מובן] ודו"ק:

בא"ד ויש ספרים דגרסי אם מכירו כו'. גירסת אם משמע דקאי אגט שמכיר הגט מדלא קאמר ומכירו אבל ומכירו יש לפרשו אגט ג"כ כמו אם מכירו:

בא"ד אבל מה שיודע שבחפיסה כו'. או אם קים ליה בנפשיה שלא השאילו לשום אדם (ב) וק"ל:

בתוס' בד"ה הא ר"מ וכו'. מת אידך פירוש יבם שני:

תד"ה מצאו. וא"ת וניחוש לשאלה כו'. לכאורה י"ל דכ"כ ל"ח שישאילם דוקא לאיש ששמו כשמו וגם שמות נשותיהם שוין:

בא"ד דלא חיישינן לשאלה לענין ממון. כצ"ל. ועיין ביבמות (קכ ב) תד"ה כליו הב':

בא"ד כדתניא בתוספתא עשרה כו'. כצ"ל. כי דלוסקמא הוא לשון זכר כמש"כ התוס' שם בד"ה איבעית אימא:

בא"ד וי"ס דגרסי כו' ויודע שהוא שלו כו'. כ"נ דצ"ל. ודברי מהרש"א בזה אינן מחוורין:

רש"י ד"ה כיון דאיפליג. שהאריך ימים עד מאה שנה. משמע דוקא מאה אבל מן פ' עד ק' לא. והא דתני אפי' בן ק' ר"ל לא מיבעי' עד פ'. או יותר מק'. ובדבור הסמוך פי' עד תשעים קרוב למות משמע דיותר על צ' קרוי ג"כ איפליג והאי דהרחיק ההפלגה עד למעלה מצ' הוא משום דבאבות פ"ה מכ"א לא חשיב חילופי טבע חיי האדם אלא בעשרה שנים. וגם אמר שם בן תשעים לשוח. ועי' בהגר"א סי' קמ"א ס"ק קל"ז:

רש"י ד"ה גט לא אפשר. דאי חיישת כו' והן עגונות. לכאורה תימה דהרי יכולין להנשא ממ"נ אם מחמת גירושין או מיתת הבעל. ואפי' אין לו בנים ויש לו אח תחלוץ ותנשא דהרי אין כאן חשש דהכרזה לכהונה דאמרינן ביבמות (קיט ב). דהלא ממ"נ פסולה לכהונה. אבל י"ל דאולי יוודע שמת קודם הגירושין והי' לו שם בנים. או באם יש לו אח קטן. או גדול במדה"י:

תד"ה והניחו. ובח"ה מפליגינן בין עבוד כו'. כצ"ל:

תד"ה תרומה. שא"ח אלא לתרץ קשיא כו'. כצ"ל:

מתני' בחזקת שהוא קיים. עיין סנהדרין דף מז ע"א תד"ה אימא כישן:

גמ' וגוסס. עי' קדושין עח ע"ב תד"ה לא:

מצאו בין כליו בביתו עכ"ל רש"י וכ' תוס' דרבים מצויין בביתו ואלו מצאו בקרקע הי' לחוש לשני יב"ש ע"ש. וצ"ע לשיטת רמב"ן אם מצא גט במקום שכתב אמרינן כאן נמצא וכאן היה וא"כ למה לן לחוש לאחרים המצויים בבית והכא לא שייך למ"ש לעיל כדאמר אביי בדף ונאמר דר"נ מיירי בבית כעין ב"ד דר"ה דר"א דוקא לענין חששא דפריש אי מרובא או מקורבא לזה מהני סברא הנ"ל דבמקום שכולם מתקבצין הכל קרוב אבל לענין כאן נמצא וכאן היה ולא בא ממקום אחר כלל לזה לא שייך תי' הנ"ל וא"כ קשי' ועיין ש"ע או"ח סי' תמ"ט ועיין היטב מ"ש פר"ח שם. וצ"ל הכא מיירי שגם בעה"ב בא ממקום אחר והביא גט משם ולאחר שישב בביתו הרגיש שאבד גיטו ואם מצאו בין כליו אמרינן הוא עצמו הניחו שם ושכח ואם בקרקע מצאו לא שייך כאן נמצא וכאן היה כנלע"ד:

המביא גט והניחו זקן או חולה. מדלא קאמר זקן וחולה וכן מדקדוק לשון פירש"י ד"ה וחולה או חולה וכו' ע"ש משמע זקן שהוא חולה ג"כ לא יתן ושיעור זקנה משיגיע לכלל ששים לזקנה וכתיב תבא בכלח עלי קבר. שוב ראיתי ביש"ש דכתב מסברא דנפשי' לחלק בין הגיע לגבורת והוא חולה או הפליג ע"ש. ואין דבריו מוכרחים ולדינא צע"ג כי לא ביארו הפוסקים בזה כלום. ורמב"ם היפך וכתב חולה או זקן דהוה לא זו אף זו זקן מופלג שרובו למיתה:

זקן או חולה אי מיירי בזקן שכבר הגיע לגבורות ויותר מזה ודלא כרבה א"כ משנתינו זו ואצ"ל זו דהא רוב זקנים למיתה ורוב חולים לחיים אע"כ משנתינו בזקן בעלמא קאמר ולא זו אף זו קתני ומהא נפקא לי' לרבה דבהגיע לגבורות לא יתן לה. אך י"ל נהי רישא מיירי מזקן כל דהוא ולא זו אף זו מ"מ שוב רומז לנו במציעתא אשת כהן אוכלת בתרומה וקאי אלעיל דזקן וחולה שהולך למד"ה והיא אוכלת והולכת לעולם וכדאיתא בירושלמי דמייתי רשב"א דאפי' נתעכב השליח בדרך מאה שנה ע"ש וצ"ל רבה ס"ל דמציעתא לא קאי ארישא ומיירי שהבעל שהלך למד"ה אינו זקן או חולה ובזה א"ש קושי' תוס' ד"ה תרומה תימא וכי לא היה יודע וכו' והא"ש דס"ל דה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו בזקן או חולה מיירי ומשנתינו בבריא ולא קשה תרומה אתרומה אלא תרומה אגטין:

או חולה עיין ספהב"ע ובטור שו"ע א"ע סי' ט' בדיני קטלנית. והנה חולה שגירש ומת יש לדון למ"ד מעיין גורם אפי' שגירשה מ"מ אם זה הבעל הוא השני ה"ל קטלנית דמחמת מעינה מת אבל למאי דקיי"ל מזלא גרים א"כ אי מת אחר גירושין חזינא דלא מזלא דידה גרים דאל"ה היה לו להבריא אחר שגירשה וא"כ אינה נידונת בקטלנית. ולפ"ז יש נפקתא נמי בנתינת הגט אפילו היכי דליכא יבם ועיין בית שמואל דכתב היכי דליכא יבם ליכא נפקותא כלל. ע"ש סי' קמ"א ס"ק ק"ז:

מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים. בליקוטי מהרי"ל כתב שאין לברך החולה בעיר אחרת שמא מת או הבריא וה"ל תפלת שוא ע"ש. ובתשו' נחלת שבעה סי' ל"ט ושם מסי' ע"ז ואילך חולק עליו משמעתין דמוקמי' לי' בחזקת חיים ולק"מ דחזקת חיים אית לי' אבל חזקת חולה לית לי' דמשתנה והולך בכל רגע או לטוב כרוב חולים לחיים או להיפוך כמיעוט חולים ובין כך ה"ל תפלת שוא. אבל מטעם שכתב שם נחלת שבעה דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב וספק נפשות להקל ע"כ מתפללים עליו:

שרוב חולים לחיים שרוב גוססים למיתה. אין זה רוב כשאר רובי אלא הכי קאמר רוב גוססין למיתה הולכין ואין כאן חזקה דה"ל כמקוה דחסר ואתאי ואין כאן חזקה אלא ספק אבל לא ודאי מת אפי' הניחו זה גוסס ימים רבים ודלא כש"ש כאן וב"ש סי' י"ז סוף ס"ק צ"ד וכ"כ שם בס' עזרת נשים וכ"כ שם דגול מרבבה בגליון ע"ש:

כיון דאיפלג איפלג. רשב"א מייתי ברייתא דירושלמי אפילו בן מאה שנה ונתעכב השליח מאה שנה וכו' ואי ס"ד כיון דאפלוג א"כ מאי אפי'. וצריך לומר שלא הי' לו בגי' ש"ס דילן בברייתא דמייתי לשון אפילו אלא די"ל ע"פ מ"ש בית שמואל דלר"ש שכ' אפי' מתשעים ואילך הוה הפליג שייך אפילו ולק"מ קושי' רשב"א ע"ש. אלא דצ"ל לפ"ז ס"ל לרש"י כמ"ש רמב"ן בשם ר"מ דוקא מאה אבל יותר ממאה לא דכל כך לא אמרינן כיון דהפליג הפליג דהשתא שייך אפילו בן מאה לא מיבעי בן תשעים אלא אפי' בן מאה נמי בכלל הפליג אבל טפי לא. ולק"מ מאי אפילו. אך מדאיתא בירושלמי דאפילו נתעכב השליח מאה שנה מוכח דלא כרמב"ן א"כ קשה מאי אפי' ומשו"ה מייתי רשב"א מירושלמי דוקא. ודע מ"ש תוס' מההוא סברא היינו לפירש"י דבת צ"ב וצ"ג הוה הפליג וצ"ל נמי דלא כרמב"ן הנ"ל אלא אפי' יותר ממאה נמי הפליג דאל"כ לק"מ קושי' תוס' די"ל הבת הגיע לגבורות והאם היתה בת צ"ג אלא לרש"י הוה זה הפליג ואכתי י"ל האם היתה יותר מבת מאה אע"כ דלא כרמב"ן ומשו"ה הקשו תוס'. ודע מאי דמסקו תוס' שבוים שאני משמע קצת דזקן שהוא חולה אינו בחזקת קיים אלא שי"ל שבוי יסורים בידי אדם כדאמרינן פרק הנשרפין ע"ח ע"א ע"ש:

שאני התם שהרי אסרה עליו שעה אחת. עיין תוס' ר"ל חזקת שנולד חי אית ליה ואוקמי אהאי חזקה אבל חזקת שנולד קודם שעה א' קודם מותו לית ליה דגם בשעה שנולד לא הי' מבורר שאינינו שעה אחת קודם מותו וכל חזקה שאינה מבוררת שעה אחת לא אזלינן בתרא. א"נ י"ל דא"כ תאכל והולך עד לעולם ולבסוף יתברר שטעתה ואכלה באיסור באותה שעה שקודם מותו ע"כ אין כאן חזקה כלל וכענין סברת הר"ש גבי גבינות דמייתי הרא"ש פא"ט וע' תוס' ריש נדה. ומשני ש"מ אין כאן הכרח שיבוא לידי טעות דילמא איהו מייתי ברישא והוא עדיין חי:

הא ר"מ דחייש למיתה וכו' כתב תוס' לחלק דשמא ימות לזמן מרובה גם ר"מ חייש ולזמן מועט גם ר' יהודה לא חייש ופלוגתתם במה שיש בין מרובה למועט ולא פירוש השיעור. ומצינו במס' מ"ק כ"ח ע"א ת"ר מת פתאום וכו' חולה יום א' וכו' ה' ימים זו היא מיתת כל אדם נמצא למיתה פתאומית כ"ע לא חייש דלא שכיח כלל ולחמשה ימים כ"ע חייש דזהו מיתת כל אדם א"כ אפשר משיצא מאתנו נחלש מיד וחלה חמשה ימים ומת. וראיתי בס' יערות דבש ח"ב סוף דרשה שלישית שכ' לפי מ"ש בתשו' רמ"א סי' קכ"ד דכה"ג כינס אשתו קודם יום הכפורים בביאה ולא בחופה בעלמא ע"ש. וא"כ בז' ימי פרישה לא אפשר שהרי מפרישין מביתו שמא תמצא ספק נדה וע"כ כנסה קודם הפרשה וכ' תוס' ריש יומא דזה הוה זמן מועט ש"מ ז' ימים הוה זמן מועט ע"ש. וא"כ צ"ל הא דאמרינן במ"ק הנ"ל חמשה ימים הוא מיתת כל אדם היינו חלה ה' ימים ולא נקרא חולה אלא מיום ג' לחולשתו כמבואר בירושלמי ובטש"ע יו"ד רסי' של"ה. ובסוכה גבי עושין בהמה דופן לסוכה משמע דפליגי בז' ימים ע"ש. ובודאי אין לדמות בהמות לאדם ומכ"ש שאין דמיון בקיעת הנוד לכאן וצ"ע. ויש לעיין מאי דרמי תוס' ר"מ אדר"מ הא בסוכה מסיק אביי איפוך ע"ש:

רש"י בד"ה בין כליו בביתו. וכ"כ התוס' והוכיחו כן מדקתני גבי כיס וארנקי שמצאו קשור בכיס וארנקי משמע דוקא קשור אבל במונח הגט אצל הכיס וארנקי לא מהני וא"כ היכי קתני הכא דמצאו בין כליו כשר אפילו אינו קשור אע"כ בכיס וארנקי איירי שמצאו בשוק מש"ה בעינן דוקא קשור בהם אבל במונח אצלו לא מהני סימן הכיס וארנקי לענין הגט עצמו דשמא הגט הוא של אחר ואיתרמי מילתא שנפל אצל הכיס וארנקי של זה והא דקתני הכא מצאו בין כליו כשר ע"כ היינו דוקא שמצאו בביתו דלא שייך לומר שהביאו אחר והניחו אצל כליו של זה כנ"ל ברור וראיה לדבר דאפילו לענין ממון אמרינן כיס ולפניו פירות חייב להכריז ואף לסברת החולקים שם היינו דוקא לענין ממון כיון שזה אומר בודאי שהוא שלו לא חיישינן כולי האי משא"כ לענין איסורא דאיכא חזקת איסור כ"ע מודו דלא מהני אלא דוקא בנמצא קשור או בין כליו שמצאו בביתו כן נ"ל ברור והרבה הארכתי בזה בתשובת שאלה לענין עיגונא דאיתתא ועיין בבית שמואל סימן י"ז:

תוספות בד"ה מצאו בחפיסה כו' ואף ע"ג דלאו צורבא מרבנן כו' נאמן במיגו עכ"ל. ויש לדקדק לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה מעולם דאף דלא חשדינן לבעל דמשקר אפ"ה לא מהימן אף בט"ע משום דחיישינן דאמר בדדמי שסובר מסתמא שהוא שלו וא"כ נהי דהכא במצאו השליח איירי דחשדינן ליה כמשקר ומהני המיגו לענין דלא חיישינן שמא משקר אכתי ניחוש דלמא אומר בדדמי שהוא מכירו בט"ע וא"כ מאי מהני המיגו כיון שהוא סובר לומר האמת דכה"ג מקשו התוס' ריש פ' האשה שלום דכל היכא שסובר לומר האמת לא שייך מיגו מיהו לפי מה שתירצו שם לענין בע"ה טרוד בפועליו מיושב' ג"כ דבריהם כאן ע"ש ודו"ק:

בא"ד וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה כו' א"נ ביודע שבחפיסה איבדו עכ"ל. פי' דכיון שיודע שבתוכה איבדו חששא רחוקה לומר שמצאו אחר ונטל זה הגט מתוכו והניח בו גט אחר ששמו כשם יוסף ב"ש ואיבדו ג"כ דכולי האי לא חיישינן וזה מוכח דמשני הש"ס שם דבכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה משום דלא מושלי אינשי ואכתי הוי ליה למיחש שמא מצא אחר הכיס וארנקי והניח בתוכו גט כזה ואיבדו אע"כ דכולי האי לא חיישינן אלא עיקר החששא שמא הגט הראשון לא היה מונח כלל בכיס וארנקי אלא שהוא השאיל הכיס וארנקי לאחר והלה הניח בתוכו הגט והחזיר לזה ושכח הגט בתוכו כדפירש"י שם להדיא ומיהו אכתי קשה מאי מקשה הש"ס שם אמצאו בכיס וארנקי וניחוש לשאלה ואמאי לא מוקי לה בכה"ג כמ"ש התוספות כאן שיודע שלא השאילה או שיודע שבתוכה איבדו ואפשר דאה"נ דהוי מצי לשנויי הכי אלא דקושטא דמילתא משני דכיס וארנקי לא מושלי אינשי ובהכי א"ש טפי דנקט בברייתא כיס וארנקי ולא קתני דומיא דמתני' מצאו בחפיסה או בדלוסקמא שדרך להניח בו הגט אע"כ משום דכיס וארנקי לא מושלי אינשי ועי"ל דהא דמקשה שם אכיס וארנקי וניחוש לשאלה היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא דבעי למיפשט מכיס וארנקי דסימנין דאורייתא ולא משמע ליה שהכירו בט"ע אלא ע"כ משום דקס"ד שמצאו אחר ואם כן לא מהימן אלא על ידי סימנין שאומר וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאף למאי דבעי למימר דטעמא דכיס וארנקי משום דסימנין דאורייתא אכתי ניחוש לשאלה ומה שהוא אומר שהוא יודע שלא השאילה או שיודע שבתוכה איבדו מאי מהני דילמא משקר דהא לא מהימנינן ליה כשמצאו אחר וע"ז משני שפיר דלא מושלי אינשי וא"כ כיון שאומר הסימנין קודם שראהו ודאי קושטא קאמר כנ"ל ועוד הארכתי בזה הרבה ביישוב הסוגיא דהתם ואין כאן מקומו להאריך ודו"ק:

בא"ד והא דתנן בפ"ק דמציעא כו' נמשך לפירושם הקדום דמכירו אחפיסה ודלוסקמא קאי ואם כן מדנקט מכירו משמע דמה שמונח בתוכו לא הוי סימן משום הכי מסקו ואזלו לפרש הסוגיא דפ"ק דמציעא משא"כ לפי שיטה אחרת שפירשו מקצת מפרשים דמתניתין דקתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו היינו דבעינן תרתי שיכיר הגט בסימן ושמצאו בחפיסה ודלוסקמא נמי הוי סימן ואע"ג דחדא מינייהו לא מהני אי סימנים דאורייתא אפ"ה מצטרפים להדדי סימן הגט וסימן ע"י הכלי ומהני והוציאו מכאן שכן הדין לענין עיגונא דאיתתא ועי' בתשובת מהר"י וויי"ל שכתב שבנוסחת קדמונים היה הנוסחא כן בפירש"י ז"ל במשנתינו וא"כ לא היה מקום לשקלא וטריא של התוספות לכך סמכו דבריהם כאן לפירושם הקדום וכבר הארכתי לסתור זה הפירוש שהבאתי מההיא דתנינן אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו באריכות גדול ואין כאן מקומו להאריך ובתשובת שאלה כתבתיו:

גמרא א"ל תרומה אגיטין קא רמית והקשו התוספות תימא וכי לא היה יודע דאיכא לאקשויי מתרומה אתרומה כדבסמוך ויישבו בדוחק. ולולא דבריהם היה נלע"ד דלק"מ דבלא"ה קשיא לי אדמהדר הש"ס לאקשויי מתני' אהדדי ואמאי לא מקשה בפשיטות אההיא דהרי זה גיטך שעה אחת אמאי אסורה לאכול בתרומה ולא מוקמינן לבעלה בחזקת שהוא קיים דהא קי"ל בכל התורה כולה דאזלינן בתר חזקה כדאיתא בחולין פ"ק והביאו רש"י ז"ל במשנתינו אע"כ משום דאפשר לומר דההיא חזקה שהוא קיים לאו חזקה גמורה היא משום דבודאי עשויה חזקה זו להשתנות שסוף כל אדם למות וסברא כזו הובאה בכמה מקומות בספרי פוסקים ועפ"י סברא זו השבתי קושיית התוספות פ' אלמנה לכ"ג דף נ"ח בד"ה רישא פסולי קהל שהקשו שם ספק בן ט' שנים אמאי לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא שהיה קטן ולמאי דפרישית כאן א"ש דחזקה המשתנית בודאי תו לא מיקרי חזקה וא"כ מה"ט גופא לא מצי לאקשויי מעיקרא תרומה אתרומה דלעולם אימא לן דחזקת חיים לא מקרי חזקה מש"ה באומר הרי זה גיטך שעה אחת אסורה לאכול בתרומה מיד וההיא דבת ישראל הנשואה לכהן דאוכלת בתרומה היינו משום דאיכא חזקה אחריתי שהאשה זו בחזקת היתר לאכילת תרומה עומדת ומספק אין אנו יכולין לאוסרה כיון דלא איתרע האי חזקה כלל וחזקת היתר כי האי ודאי חזקה אלימתא היא בכ"מ ולא מצינו שהחמירו בה חכמים כגון מקוה שנמדד פעם אחת הרי היא בחזקתה ולא חיישינן דילמא חסרה לה וכן סכין שנבדק ועומדת אפילו לגבי חזקת איסור וחזקת טומאה ובכמה דוכתי מצינו בכל הספיקות דאוקמינן אחזקת היתר לגמרי היכא דלא איתרע משא"כ בההיא דהרי זה גיטך שעה אחת כו' הכא לא שייכי האי חזקת היתר של האשה שהרי איתרע חזקת היתר שלה ע"י הגט שלפנינו הא למה זה דומה לספק קרוב לו ספק קרוב לה בין בגיטין ובין בקידושין דלא אמרי' אוקי אחזקה קמייתא מפני שהספק הוא בקידושין וגירושין עצמם המגרעין את החזקה הראשונה כמ"ש תוספות להדיא בכתובות דף כ"ג בד"ה תרוייהו בפנויה קמסהדי וכבר הארכתי בזה הרבה ודעתי להוסיף אי"ה בקונטרס הכללים שלי וכן מוכח להדיא מהא דאמרינן ביבמות פרק חרש דאשת חרש חייבין עליה אשם תלוי וקשיא לן אמאי לא מוקמינן לה בחזקת פנויה אע"כ כיון שזה קידשה איתרע לגמרי חזקת פנויה ודוק שנלע"ד ראיה ברורה דבכה"ג מדאורייתא נמי איתרע חזקה מדמחייב אשם תלוי וא"כ כ"ש הכא שהגט הוא בודאי רק שהספק הוא באיזה זמן יחול מילתא דפשיטא היא דאיתרע חזקת היתר דידיה ומשו"ה לא שייך לאקשויי כלל מתרומה אתרומה מעיקרא אבל מגיטין אתרומה מקשה שפיר דהא בשולח גט ממדינת הים לא שייך כלל חזקת היתר דאדרבא האשה הזאת בחזקת איסור לשוק עומדת ומדקתני נותנין לה הגט בחזקת שהוא קיים אלמא דהיינו להתירה לשוק אף במקום יבם וא"כ ע"כ עיקר הטעם משום דמוקמינן לבעלה בחזקת שהוא קיים וקיימא האי חזקה אפילו לגבי חזקת איסור לשוק והיינו ג"כ מהטעם שכתבתי דחזקת איסור לשוק איתרע ע"י הגט וחזקת שהוא קיים לא איתרע כלל ועוד דחזקת שהוא חי אתיא מכח רוב דרובא דעלמא בחזקת בריאים קיימי וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף א"כ מקשה שפיר מגירושין אתרומה אמאי אסורה לאכול בתרומה בהרי זה גיטך שעה אחת דנהי דחזקת היתר שלה איתרע מ"מ חזקת בעלה שהוא קיים לא איתרע ושני רבה שאני תרומה דאפשר פי' דמעלה בעלמא עשו לענין תרומה כיון דאפשר אע"ג דמן הדין היתר גמור הוא וע"ז חוזר הש"ס ומקשה ורמי תרומה אתרומה פי' דהתם גבי בת ישראל הנשואה לכהן נמי אמאי לא עשו מעלה ול"ל הכא חד חזקה והתם בבת ישראל תרי חזקות חזקת היתר וחזקת שהוא קיים הא ליתא דהא דמפלגינן פ' בכל מערבין בין חדא חזקה לתרי היינו דוקא היכא דאיכא חזקה אחרת כנגדה משא"כ בדבר המותר לגמרי מה לי חדא חזקה ומה לי תרי תרוייהו חזקות גמורות הן ואי משום מעלה בתרי חזקה נמי ליעבדו מעלה וסברא כיוצא בזו נזכרת בתוספות בריש מסכת יומא גבי אין לדבר סוף ע"ש כן נראה לי נכון וברור בעזה"י ודו"ק:

תוספות בד"ה הא ר"מ כו' לא לגמרי מדמה כו' דאל"כ אשת כהן שיצא בעלה כו' אלא ודאי לא מדמה אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר עכ"ל. ואף שאיני כדאי להשיג על דבריהם במילי דסברא אמנם כמו זר נחשב דא"כ נתת דברי חכמים לשעורין איזה לאלתר ואיזה לזמן מרובה ולענ"ד לא אוכל לעמוד על סוף דעתם איזה שיעור שייך בזה לענין חשש מיתה שהוא אחד מהדברים המכוסים מבני אדם ועוד דא"כ תקשי ממ"נ אי מדמינן שמא מת לשמא ימות א"כ לאלתר נמי ואי לא דמו להדדי אכתי אמאי מדמה להו הש"ס לדמות שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר ובאמת קצרה דעתי להשיג דבריהם בזה. אמנם כן למאי דפרישית לעיל בסמוך בלא"ה אין הכרח לדבריהם בזה דמאי דקשיא להו א"כ לרבי יהודה דחייש למיתה היאך אוכלת אשת כהן בתרומה שלא בפני בעלה ולדידי לק"מ דאף למאי דמוקי כתנאי היינו דוקא לענין רומיא דגיטין אתרומה דרישא דמתני' בהמביא גט נותנין לה בחזקת שהוא קיים לא מתוקמא כר"י כיון דאיהו חייש לשמא ימות וה"ה לשמא מת למאי דמדמה להו עכשיו וא"כ לר"י ודאי אין נותנין לה בחזקת שהוא קיים כיון דלדידיה לא חשיבא חזקת קיים דמיתה שכיחא וחזקת היתר נמי ליכא דאדרבא האשה בחזקת איסור לשוק עומדת דלענין זה איירי מתני' כדפרישית ואם כן מוקמינן לה בחזקת איסור כדמעיקרא משא"כ סיפא דמתני' בת ישראל הנשואה לכהן ר"י נמי מודה דאוכלת בתרומה דנהי דחזקת חיים לא חשיבא ליה דחייש למיתה מ"מ האשה הזאת יש לה חזקת היתר דמשעה שניסת בפני בעלה היה לה חזקת היתר לאכילת תרומה ומספק אין אנו יכולין לאוסרה וכולה כדפרישית ודוקא בהרי זה גיטך שעה אחת מוקמינן דאסורה לאכול בתרומה כר"י כיון דחייש למיתה ליכא חזקת קיים וחזקת היתר נמי ליכא דאיתרע חזקת היתר ע"י הגט כמו שהבאתי ראייה ברורה בעזה"י וכיון דאליבא דר"י אין הכרח לדבריהם א"כ אליבא דר"מ נמי לא קשיא מהסוגיא דיבמות דאדרבא בר"פ שני דיבמות משמע דאביי לא מוקי טעמא דר"מ משום ביטול מצות יבמין אלא משום דיש זיקה אח"ז ראיתי שתוספות שם הרגישו בזה וכתבו מדשתיק אביי לרבה ובאמת אין זה ראיה דלרבה ודאי א"ש דהא איהו לא מוקי הכא כתנאי ונראה שסמכו עיקר דבריהם להוכיח סברתם לחלק בין לאלתר לזמן מרובה מדר"י דאל"כ אשת כהן תהא אסורה לאכול שלא בפני בעלה ולמאי דפרישית א"ש ודו"ק היטב שלדעתי כ"ז אמת ויציב בעזה"י:

דין דאם מצא הוא עצמו הגט בחפיסה ובכיוצא בו אם מכיר הגט בט"ע אפילו הוא עם הארץ וגם אינו מכיר הכלי. או מכיר הכלי אבל אינו מכיר הגט כשר ובלבד שיהא ברור לו שלא השאיל את הכלי לאחר. או שיודע שבחפיסה אבדו וגם מכיר הכלי בט"ע. אבל בסימן שאינו מובהק אינו נאמן:

מתני' מצאו בחפיסה שהו' חמת קטנה של עור או בדלוסקמא שהו' טילקא דסבי טשק"א בלע"ז וכל כה"ג אם מכירו כשר. ופי' רש"י מילתא באפי' נפשי' הוא ואו או קתני. או שמכירו ואפילו מצאו בכ"מ כשר. וגירסא הנכונה ומכירו כשר. ופי' הנכון שמכירו קאי על הכלי אף שאין מכיר הגט. ואף שאין מכירו אלא בט"ע ואם מכיר הגט בטביעת עין אפילו לא יכיר הכלי כשר ואיירי בשמצא הוא בעצמו וסמכינן אהכרתו ואע"פ דלאו צורבא מרבנן הוא מהימנא ליה במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי דעם הארץ נמי אית ליה ט"ע כדאמרינן בפ' גט פשוט האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אתתא לידבר עם הארץ בהדי' ובפ' כל הבשר נמי מוכח דכ"ע אית ליה ט"ע והא דלא מהדרינן ליה בט"ע אע"ג דעדיף מסימנים. היינו משום דלא מהמנינין ליה. והכא דמצא הוא עצמו נאמן במיגו כן כתבו התוס' והרא"ש ומ"מ צריך לומר דברור לו שלא השאילום לאחר דאל"כ איכא למיחש לשאלה או ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו. מ"מ אין זה סימן כלל שיספי' להכשיר ומ"ה נראה אף לאותן דגרסו במתניתין אם מכירו מתיישב שפיר. וה"ק אע"פ שמצאו בחפיסה או בדלוסקמא שידע שאבדו בתוכן אפ"ה אינו כשר אלא א"כ מכי' הגט או הכלי ולא בענין אחר. והא דמהמנינן ליה אפילו לעם הארץ היכא שמצאו בעצמו היינו בטביעת עינו. אבל בסימן שאינו מובהק פסול ולא משום הימנותא הוא דאפי' צורבא מרבנן גבי גיטא לא מכשרינן בסימן שאינו מובהק מאחר דסימנא לאו דאורייתא:

דין המביא גט ממדינת הים והניחו זקן אפילו בן שמונים או בן מאה שנים נותנו לה בחזקת שהוא קיים וכן אם הניחו חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. אבל אם הוא גוסס או שהוא בן שמונים וגם הוא חולה אינו נותנו לה בחזקת שהוא קיים אבל, בן מאה וחולה או בן שבעים וחולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים:

מתניתין המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים. אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים. והך מציעתא וסיפא קאי נמי וחולי' דרישא ומסיק אמר רבה לא שנו אלא זקן שלא תגיע לגבורות פי' בן שמונים שנה. וחולה שרוב חולים לחיים. אבל זקן שהגיע לגבורות. וגוסס שרוב גוססין למיתה. לא. איתיבי אביי המביא גט והניחו זקן אפילו בן מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תיובתא. ואי בעית אימא כיון דאיפלג איפלג. והרי"ף והר"אש לא חשו להאי אב"א. אלא סברו כיון שאסיק תלמודו' זימנא חדא בתיובתא ש"מ דסתמא דתלמודא לית ליה הא דרבה לחלוקי בין שמונים למאה. אלא כמו ממאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים כל שכן שמונים שנה כפשטא דברייתא דקאמר אפילו בן מאה שנה ולא מסיק ואב"א אלא לתרוצי דעתו של רבה. ותלמודא לא ס"ל הכי ועוד אומר אני דבודאי תלמודא ס"ל דאפילו בן שמונים שנה נותנו בחזקת שהוא קיים. מ"מ היכא דאיכא בן שמונים שנה וחלה אין נותנים לה בחזקת שהוא קיים. ומ"מ נראה היכא דאיכא בן מאה שנה וחולה לא איכפת לן דבן מאה תמיד הוא באליו ובחלשי' וחשבינן כאילו מת ובטל. אלא דאמרי' כיון דאיפליג משיעורו איפליג וה"ה חולה משא"כ בבן שמונים שהוא בן גבורות. א"כ כשבא עליו החולה או שמוטל על ערס דוי אינו בחזקת קיים. אבל בן שבעים שהוא סתם זקן אפילו חולה נותנים בחזקת שהוא קיים. ומתניתין דקתני או חולה לאו דוקא הוא. וה"ה הניחו זקן או שהוא חולה נמי איכא למידק דוקא חולה אבל גוסס רוב גוססים למיתה אפילו בלא זקנה נמי לא והשתא מיושב שפיר אמאי אמר תלמודא ואבע"א כדי לאורויי לן דאמרי' שפיר כיון דאיפליג איפליג:

דין מי שהניחו אותו גוסס אז לאחר ב' או ג' ימים מתאבלי' עליו. ומותרת האשה להתייבם לאחר ג' ימים וכן מותרת להינשא:

מעשה היתה באשה שהיתה רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים ובאו יהודים ואמרו לה הנחנו אישך גוסס ונשאל לר' מאיר וא"ל להתאבל דאמרי' בפ' כל הגט השולח גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים וכן השולח חטאת כו'. אמר בגמרא ל"ש כו' אלא שהניחו זקן או חולה אבל הניחו גוסס לא דרוב גוססין למיתה ואמרינן דלמא מת. והא דאמרינן בפ' שבועת העדות כגון שהיתה כת שניה בשעת כפירת הראשונה קרובים בנשותיהם ונשותיהם גוססת. מ"ד רוב גוססי' למיתה קמל"ן. אין הפי' קמל"ן דלא דהא בפ' כל הגט אמרינן להדיא רוב גוססין למית' אלא ה"פ קמל"ן אע"ג דרוב גוססים למיתה ושאינם לפנינו תלינן שכבר מתו כיון דרובם למיתה הכא כיון דעדיין חיות לפנינו הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. וכן יש גי' בספכ' קמל"ן דהשתא מיהת לא שכיבן. א"כ בנדון זה רוב גוססים אינם חיים שנים או שלשה ימים ע"כ. וליכא למידק מדברי מהר"ם רוב גוססי' למיתה ואמרינן דילמא מת. משמע דאינו בחזקת מית' בודאי. ובלשון זה כתב הסמ"ג וז"ל, דוקא כשהניחו גוסס חיישינן שמא מת כשניתנו לאשה. אבל אם היה עדיין חי אע"פ שהוא גוסס כשר. וכן הטור כתב כלשון הזה שמא מת. מ"מ נראה דלאו דוקא קאמר שמא מת. אלא חשבינן בודאי ומותרת להתייבם אחר ב' ג' ימים. וג"כ מתירין להינשא כל אשה. היכא שיש עדי' שהניחו אותו גוסס ואמרי' שכבר מת. והא דקאמרי שמא מת. אפשר דקיימא אתוך יום או יומים דעדיין לא אמרינן ודאי מת אפ"ה חשבינן שמא מת. וה"ה גוססין שהוא בביתו ונותני' הגט לאשתו במקום אחר ואחר הנתינה מוצאין אותו מת חיישינן שמא כבר מת קודם הנתינה. אבל לאחר זמן אפילו לא נודע לנו בודאי שהוא מת אוקמינן אחזקת מת, דהא מהר"ם פסק להתאבל עליהם אע"פ שספק אבלות להקל, אלמא דחשבינן בודאי מת מאחר שמהר"ם בא לפסוק שהוא חייב להתאבל מסוגיא דהכא. דאמרינן ל"ש אלא חולה אבל גוסס לא. משמע ליה דברירה ליה דהכא ודאי מת קאמר דאי לחומרא מאי מייתי ראיי' מהכא דחוששין שמא מת להתחייב באבלות. ועוד מדקאמר בגמרא ל"ש אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס שרוב גוססים למיתה לא. מאי צריך לומר רוב גוססים למיתה. נהי דלא אמרינן רוב גוססים למיתה. מ"מ חוששים לשמא מת דהא גבי חולה אי לאו דרוב חולים לחיים. לא הוי בחזקת שהיא קיים. אלא בודאי ה"ק רוב גוססים למיתה ואומר בחזקת שהוא מת אפילו לקולא. הנראה בעיני כתבתי:

בין כליו. בביתו: לימא. רב יהודה הלכה כיש אומרים ולימא רבה הלכה כר''ש למה חזרו להזכיר את הדברים ולפרשן: ומשני משום דאפכי להו. אית תנאי דמפכי דרבי שמעון ליש אומרים ויש אומרים לרבי שמעון הלכך אם לא הזכירו אלא שם החכמים לא הוי ידעי אהייא מתרי לישני קיימי: חמת. בולזול''א בלע''ז והיא של עור: טליקא. טשק''א בלע''ז: מתני' נותנו לה בחזקת שהוא קיים. ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו ומדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין (חולין דף י:) העמד דבר על חזקתו: מקריבין אותה. ולא חיישינן שמא מתו בעליה ולמיתה אזלא: גמ' לגבורות. שמונים שנה לישנא דקרא (תהלים צ): וחולה. או חולה דמתני' דוקא חולה ולא גוסס: כיון דאיפליג. משאר דרך כל הארץ שהאריך ימים עד מאה שנה: איפליג. ואינו כשאר האדם להיות קרוב למות אבל בן שמונים ואחת או יותר עד תשעים קרוב למות הוא: אסורה לאכול. בת ישראל הנשואה לכהן שאוכלת בשבילו אסורה מיד דכל שעתא חיישינן עכשיו ימות אלמא חיישינן למיתה: תרומה אפשר. להיות ניזונת בחולין: גט לא אפשר. למיחש למיתה דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות: שאני התם שהרי אסרה שעה אחת קודם למיתתו. לעולם לא חיישינן למיתה ושאני הכא שהרי אסרה מחיים שעה אחת קודם מיתתו וכל שעתא איכא לספוקי בההיא שעתא שעתידה ליאסר ושינויא דחיקא הוא והיינו דפריך ליה ואי לאו דחיישינן למיתה ממאי דהוי גיטא דלעולם הוא מיית ברישא ונאסרה מחיים דלמא היא מייתא ברישא ולא יבא לכלל גט לעולם: אלא אמר אביי. האי תנא ודאי חייש למיתה ולא קשיא מתניתין דהכא ר' מאיר היא דלא חייש לבקיעת הנוד: אוסרין. שמא יבקע הנוד:

או שמצאו בין כליו. פי' בביתו אע''ג דרבים מצויין בביתו ואם היא נמצאת בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר אבל בין כליו ליכא למיחש שמא הביאו. אחר אלא הוא: מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר. כשמצאו הוא עצמו איירי מדסמכינן אהכרתו ואע''ג דלאו צורבא מדרבנן הוא נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי דכולי עלמא אית להו טביעות עינא כדפירשנו לעיל ומכירו אחפיסה ואדלוסקמא קאי ואע''פ שאינו מכיר את הגט דאי מכיר את הגט למה לי שמצאו בחפיסה וא''ת וניחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף קכ:) וי''ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה לשום אדם אי נמי ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו ומכל מקום צריך שיהא מכיר חפיסה או דלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אין זה סימן והא דתנן בפ''ק דב''מ (דף כ.) מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות כו' התם מיירי שנותן סימן בחפיסה או בדלוסקמא עצמו ועל ידו מחזיר לו מה שבתוכו ולא חיישינן לשאלה לענין ממון אבל מה שאומר שאבדה בדלוסקמא לא הוי סימן דדרך להניח שטרות בדלוסקמא כדתניא בתוספתא עשר דלוסקמאות שטרות מסרתי לך ואפילו הוי סימן סימן מובהק להחזיר הגט לא הוי והא דאמר באלו מציאות (ב''מ דף כח.) הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל דאית ליה בחפיסה מנח ליה אפילו תימצי לומר דינתן לו לגרש בו קאמר לא משום דחשיב סימן מובהק דהתם מיירי בשלא הוחזק יוסף בן שמעון אחר ואותו הגט ודאי נכתב לשמו אלא שאין ידוע אם נפל מן הבעל או מן האשה אי נמי ומכירו פירוש או מכירו ויש ספרים דגרסי בהדיא או מכירו והכי פירושו מצאו בחפיסה או בדלוסקמא וידוע שהוא שלו וגם שבתוכה איבדו אע''פ שאינו מכיר הגט או מכירו שמכיר הגט אפילו בלא חפיסה ויש ספרים דגרסי אם מכירו הכי פירושו מצאו בחפיסה ויודע שלא בתוכה איבדו ואינו שלו ואפילו הכי אם מכירו כשר ולרבותא נקט מצאו בחפיסה אי נמי דווקא אם מכירו כשר אבל מה שהוא יודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אינו מועיל ולספרים דגרסי ומכירו מצי לפרש כמו אם מכירו: והניחו זקן או חולה כו'. תימה דבפרק המפקיד (ב''מ דף לט:) גבי ההיא סבתא דאישתבאי איהי וחדא ברתא אמרינן דלמא שכיבא סבתא דלמא שכיבא ברתא ואומר ר''י דלענין יתמי החמירו טפי למיחש כדקאמר נמי התם לא שנא עבוד עיטרא לא שנא לא עבוד חיישינן ובחזקת הבתים (ב''ב דף כט:) מפלגינן בין עבוד עיטרא ללא עבוד דאמר עיטרא קלא איתלה ועוד דבשבויות חיישינן טפי למיתה: תרומה אפשר. תימה וכי לא היה יודע המתרץ מתניתין דתרומה ואיכא לאקשויי. תרומה אתרומה כדבסמוך וי''ל דכן דרך הש''ס שאינו חושש אלא מתרץ קושיא שמקשה לו: שאני התם שהרי אסרה עליו שעה אחת מחיים. פירוש הלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה דהעמד בעלה בחזקת חי אבל הכא אפילו נעמידנו בחזקת חי אסרה מחיים ופריך דלמא איהי מייתא ברישא ולא תאסר מחיים: הא רבי מאיר דלא חייש למיתה כו'. השתא דמדמה שמא מת לשמא ימות לא לגמרי מדמה דהא ר' מאיר דמוקי מתניתין כותיה ולא חייש לשמא מת אפילו לזמן מרובה חייש לשמא ימות לזמן מרובה דתנן בפרק ד' אחין (יבמות דף כו.) ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ומפרש בגמ' משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין ודלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין וההיא משנה מוקי לה כר''מ בפ''ב דיבמות (דף יח.) ולקמן בפרק בתרא (דף פה.) נמי אמר לכולי עלמא גירות לא שכיחא מיתה שכיחא ולרבי יהודה נמי דחייש לשמא ימות לאלתר לא חייש לשמא מת לאלתר דאם לא כן אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתו לא תאכל בתרומה ולא תאכל כי אם בשעה שרואה בעלה בפניה אלא ודאי לא מדמה אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר: