גיטין כז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

הרי למדנו, דהא בזמן שהבעל מודה מיהת, יחזיר לאשה, ואפילו לזמן מרובה, וזה הוא לא כמו ששנינו במשנתנו!?

ומשני אף רבי זירא כרבה: לא קשיא:

כאן - במשנתנו - במקום שהשיירות מצויות.

כאן בברייתא - במקום שאין השיירות מצויות.

איכא דאמרי בדעת רבי זירא:

אף כשהשיירות מצויות, והוא שהוחזקו - הוא דלא ליהדר [רק כשגם הוחזקו שמות זהים לא יחזיר], ורבי זירא היינו דרבה.

ואיכא דאמרי:

כאשר השיירות מצויות אף על גב דלא הוחזקו לא ליהדר [לא יחזיר], ופליגא דרבי זירא אדרבה הסובר: רק כשהשיירות מצויות וגם הוחזקו לא יחזיר.

ומפרשת הגמרא את טעמם של רבה ורבי זירא, שרבה אמר את יסודו בישוב סתירת משנתנו עם המשנה בבא מציעא, ואילו רבי זירא אמר את אותו היסוד עצמו בישוב סתירת משנתנו לברייתא:

בשלמא דרבה לא אמר כרבי זירא, משום דמתניתין אלימא ליה לאקשויי [עדיף להקשות ממשנה] מאשר מברייתא, כי המשניות עיקר הן יותר מן הברייתות. ^[1]

אלא רבי זירא מאי טעמא לא אמר כרבה!?

אמר לך: אם באנו להקשות מן המשנה בבבא מציעא אין כאן קושיא כלל, שהרי מי קתני באותה משנה "אם אמר תנו נותנין, ואפילו לזמן מרובה", עד שנקשה על משנתנו שלא הכשירה לאחר זמן מרובה!?

והרי דילמא אין כוונת המשנה אלא שאם אמר "תנו" נותנין, ולעולם כדקיימא לן במשנתנו דלאלתר בלבד הוא כשר, אבל לזמן מרובה - לא. ^[2] רבי ירמיה אמר ליישב הן את קושייתו של רבה מהמשנה בבבא מציעא על משנתנו, והן את קושייתו של רבי זירא מן הברייתא על משנתנו:

אותה משנה ואותה ברייתא עוסקים בכגון דקאמרי עדים: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, כך שאין לחשוש לגט אחר. ^[3]

ותמהינן: אי הכי ברייתא דקתני: "בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה" מאי למימרא [מה חידוש יש בדבר], והרי היות ואין לחוש לגט אחר, ואף לשמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן אין לחוש, היות והבעל מודה, אם כן מה חידשה לנו הברייתא!? ^[4]

ומשנינן: מהו דתימא: ליחוש דילמא איתרמי שנפל כאן גט של זוג אחר ששמא כשמא [שמם כשם הזוג שבגט הזה], ושחתמו בו עדים אחרים ששם אותם עדים כעדים אלו החתומים בגט זה - ^[5]

קא משמע לן שאין חוששין לזה.

רב אשי אמר ליישב את הקושיא מהמשנה בבבא מציעא ומהברייתא: כגון דקאמר: ^[6] נקב יש בו בגט בצד אות פלונית [דהוה ליה סימן מובהק ^[7]], ועל ידי סימן זה מחזירים.

ומפרשת הגמרא: ודוקא אמר רב אשי "נקב יש בו בצד אות פלוני", ומשום דהוה ליה - סימן זה - סימן מובהק, ואין לך עדות ברורה מזו.

אבל נקב בעלמא, שלא אמר האובד באיזה מקום הגט מנוקב, לא הוי סימן להחזיר בו את הגט.

ומשום מה אמר רב אשי דוקא סימן מובהק, משום דמספקא ליה לרב אשי אי סימנין דאורייתא הם וסומכים עליהם אפילו לענין גט שהוא בא להתיר איסור דאורייתא, או שסימנים אינם אלא מדרבנן, ואין סומכים עליהם אלא בדיני ממונות משום ד"הפקר בית דין הפקר", אבל להתיר איסור דאורייתא ב"קום ועשה", לא אמרו - ^[8]

ומשום שנסתפק בזה רב אשי, לכן לא הכשיר אלא בסימן מובהק, שהוא ודאי מועיל אפילו מדאורייתא להתיר איסור אשת איש.

רבה בר בר חנה - כשהיה שליח ^[9] להביא גט - אירכס ליה גיטא בי מדרשא [אבד לו הגט בבית המדרש], אמר רבה בר בר חנה לחכמים באי בית המדרש שמצאו את הגט:

אי סימנא אית לי בגויה [אם תרצו שאתן לכם סימן - יש לי בו].

אי טביעות עינא ^[10] אית לי בגויה [ואם טביעות עין אתם רוצים, אף זו יש לי בו].

ואהדרוה ניהליה [החזירו לרבה בר בר חנה את הגט].

אמר רבה בר בר חנה: לא ידענא:

אי משום סימנא - שלא היה מובהק - אהדרוה [האם משום הסימן החזירוה לי], וקסברי: סימנים דאורייתא, ולכן סמכו אף על סימן שאינו מובהק להחזיר גט, ולהתיר על ידו איסור אשת איש דאורייתא.

אי קסברי סימנים דאורייתא, ולא היו סומכים על סימן זה שאינו מובהק, ומשום טביעות עינא החזירוה לי, ודוקא משום שאני צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] החזירוה לי, אבל איניש בעלמא לא היו מחזירים לו, שהרי הסימן אינו סימן מובהק, ואין סומכים על טביעות עינו משום שהוא חשוד לשקר. ^[11]

שנינו במשנה: מצאו לאלתר כשר, ואם לאו פסול:

תנו רבנן:

איזהו שלא לאלתר שאין מחזירים לו:

רבי נתן אומר: ששהה ^[12] שיעור כדי שתעבור שיירא, ותשרה [תחנה] ^[13] שם, ואפילו לא באה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין "שיעור" לדבר, ואין הגט כשר אלא כדי שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר שם אדם, כלומר: אכן עמד אדם שם, וראה שלא עבר שם אדם אחר מלבד אובד הגט.

ויש אומרים: שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר ולא לא שהה אדם אחר שם, אבל אם עבר ולא שהה שם, אין חוששין שמא נפל ממנו.

רבי מאיר אומר: שיעור שהייה כדי לכתוב את הגט ^[14] הוא שיעור "שלא לאלתר".

רבי יצחק אומר: השיעור הוא: כדי לקרותו לגט שהוא שיעור קטן יותר, ויתר מזו אין זה "לאלתר".

אחרים אומרים: השיעור הוא: כדי לכותבו ואף לקרותו.

ומחזירין לו את הגט אפילו שהה ויש בו סימנין מובהקים מעידים עליו, כלומר: מחזירים את הגט על ידי סימנים; ואיזה סימנים:

כגון דאמרי: נקב יש בו בצד אות פלונית.

ואולם אין מעידין על סימני הגוף של הגט, והיינו דאמרי: ארוך הוא הגט, וגוץ הוא הגט, כי אין אלו סימנים של כלום כי הרבה יש כאלו.

הערות

^[1] ברש"י בבא מציעא יח ב האריך יותר: "מתניתין אלימא ליה לאקשויי: משום דהיא עיקר, ויש תימה כשסותרות זו את זו וצריך לחזר שיתיישבו, דאילו ברייתא יש לומר אינה עיקר, [כי] רבי [מסדר המשניות] לא שנאה, רבי חייא [מסדר הברייתות] מנין לו".

^[2] ואם תאמר: אם כן מה קשה מן הברייתא, והרי אף בברייתא יש לומר שבזמן שהבעל מודה יחזיר לאלתר, ולא לזמן מרובה! ? פירש רש"י: בשלמא במשנתנו שכתובה השלילה, שאין מחזירין משום שמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, אם כן זה הוא חידוש המשנה, ויש לפרש שאכן אין מחזירין אפילו בלי חשש זה אלא לזמן מרובה, ואף שלזמן מרובה אינו חידוש; אך הברייתא המדברת על דרך החיוב, שבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, אם תאמר שהכוונה לזמן מרובה, הרי אין בזה שום חידוש, ואין צורך להשמיענו. וברש"י בבבא מציעא יח ב, כתב: דבברייתא נאמר "יחזיר", ואם היה מקום לחלק בין לאלתר לבין זמן מרובה היה לו לומר חילוק זה, מה שאין כן במשנה בבבא מציעא, שנאמר "לא יחזיר", ורק מדיוק אנו לומדים שיחזיר, לא היה צריך לחלק. וראה עוד בתוספות לעיל כז א ד"ה הא, שכתבו לפרש באופן אחר; וראה עוד שם [ובשאר ראשונים] מה היא סברתו של רבה שהקשה ממשנת בבא מציעא, ולא חש לטענת רבי זירא.

^[3] כתב רש"י: "מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה: ואותו חתמנו לאיש זה התובעו", פירוש: שאם לא כן, שמא אכן חתמו רק לאדם אחד והגט הזה שבפנינו הוא של אותו אדם, ולכאורה צריך לדחוק במה שכתב רש"י "לאיש זה התובעו", שהכוונה היא לאיש הכתוב בגט הנתבע על ידי האשה, שהרי אנו באים ליישב את המשנה בבבא מציעא ואת הברייתא שבאופן זה נותנים לאשה ולא לאיש; אלא שברש"י ד"ה כגון דקאמר, מפרש את המשנה והברייתא, ומבאר רש"י שמחזירים לשליח, וצריך תלמוד. ויש להסתפק: כשיאמרו עדים "לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון" ולא יאמרו איזה יוסף בן שמעון, ויהיה השליח תובע את הגט, והוא יאמר: שעדים אלו חתמו על גיטו, אם יהיה נאמן לתת לו את הגט, היות ועדים אלו חתמו על גיטו לפי דבריו, ועדים אלו הרי אומרים שלא חתמו לאחר, והנה הגט לפנינו ורואים אנו שהיא חתימתם של עדים אלו.

^[4] על פי מה שנתבאר ברש"י בסוגייתנו שהובא בהערה 2 לעיל, נראה שהקושיא אינה אלא על הברייתא "מאי למימרא", אבל המשנה באה להשמיענו שלא יחזיר משום שמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן; ועל פי זה נתבאר בפנים.

^[5] דוקא לעדים אחרים ששמם כשם עדים אלו אין חוששים, אבל שיחתמו אותם עדים על גט אחר לזוג אחר, לזה חוששים; שאם לא כן היה די בקיום חתימתם של העדים, ובלי שיאמרו כלום, כי נאמר: מאחר שחתמו לאלו, לא מסתבר שחתמו גם לאחרים ששמם כשמם.

^[6] כתב רש"י שהשליח הוא זה שאמר כן, וראה תוספות שהביאו גירסא "עדים", והרמב"ם [גירושין ג יא] כתב שהיו לעדים סימן, והראב"ד השיג שאפילו לשליח, וראה עוד ברש"ש. וראה מה שכתב ב"קצות החושן" סימן רנט סק"ב ד"ה ולפי מ"ש, בביאור דברי הרמב"ם, ובשיעורי רבי שמואל בבא מציעא לדף יח ב [עמוד לד בספר אות א] שהביאו, ובמה שכתב על דבריו.

^[7] לכאורה היה נראה שאין מקום לגרוס כן, והוא נלקח מלשון זה האמור בהמשך, אך רב אשי עצמו לא הזכיר זה, כנראה מהמשך דברי הגמרא; אלא שאף בבבא מציעא יח ב גרסינן לה.

^[8] ביאר רש"י, שלכן לא אמרה הגמרא שפשיטא ליה לרב אשי: סימנין דרבנן, משום שדין זה ספק הוא, ומרב אשי אין לפשוט מה דעתו בזה, שהרי אפילו אם רק ספק הוא לו אינו יכול להתיר, ולכן אומרת הגמרא לשון זו.

^[9] כן פירש רש"י; וראה מה שכתב רבינו עקיבא איגר [הובאו מקצת דבריו בליקוטים כאן] לבאר טעם רש"י, שפירש כן, ולא שהיה רבה בר בר חנה עצמו המגרש. ובשיעורי רבי שמואל לבבא מציעא דף יט א [עמוד מו ומז בדפי הספר], כתב לבאר דברי רש"י, על פי מה שהביא מכמה ראשונים, שהבעל נאמן בטביעות עין אפילו כשאינו צורבא מרבנן, [וראה שם בד"ה והטעם, שביאר שני טעמים בזה], ואם כן זה הוא טעם רש"י, שהרי בהמשך מבואר שלא היה נאמן בטביעות עין אלא משום שהוא צורבא מרבנן, ובהכרח שלא היה אלא שליח.

^[10] כתב רש"י בבבא מציעא יט א: טביעות עינא, מכירו אני בכתב ידי הסופר והעדים, מדת ארכו ורחבו כאדם המכיר את חבירו בטביעת עין שטבע בו, ואטין בו סימן". ובפשוטו נראה, דמה שהוא מכיר את כתב ידי הסופר והעדים, אין הכוונה שהוא מכיר את כתב ידם, שהרי מה בכך: שמא כתבו הם וחתמו גם לאחרים, ולא עדיף משאר קיום שאין די בו, כמבואר בהערה לעיל; אלא כוונת רש"י, שהוא מכיר שהכתב שלפניו הוא הוא הכתב שהיה בגט שנאבד לו, כי בטביעות עין אפשר להכיר, בין כתב לכתב של אותו אדם.

^[11] א. נתבאר על פי תוספות בשם רבינו תם, שאף לעם הארץ יש טביעות עין, ואין מחזירים לו משום שאינו נאמן שהוא אכן מכירו. ב. בביאור דין נאמנות צורבא מרבנן בגט - אף שאין דבר שבערוה פחות משנים, ואפילו תלמיד חכם אינו נאמן - ראה אריכות בשעורי רבי שמואל למסכת בבא מציעא דף יט א [עמוד לח מדפי הספר], ובכל מה שהביא שם מדברי האחרונים בזה.

^[12] בפשוטו השיעור הוא משעת אבידה ועד שעת מציאה, אך ראה לשון רש"י בד"ה כדי שיהא אדם, שכתב: "משעה שעבר השליח הזה שם עד מציאת הגט.

^[13] והתוספות פירשו: "תשרה" הוא לשון סעודה, ופירשו: דמתוך שמוציאים כליהם כדי לסעוד חיישינן שמא נפל מהם". ומבואר מדבריהם שהם חלוקים על רש"י שמפרש לדעת רבי נתן שהוא שיעור בעלמא, ואין הכוונה שאכן באה לכאן שיירא.

^[14] שיעור בעלמא שתלוהו בכתיבת גט הוא, ואין קשר לכתיבת הגט לשיעור זה, רש"י.

בזמן שהבעל מודה מיהת [על כל פנים] יחזיר לאשה, ואפילו אבד הגט לזמן מרובה! ומשני [ומתרץ]: כאן במקום שהשיירות מצויות — לא יחזיר, כאן במקום שאין השיירות מצויות — יחזיר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בדברי ר' זירא שבמקום שהשיירות מצויות לא יחזיר: והוא, דווקא שהוחזקו שני אנשים בשמות שווים באותה עיר הוא שלא ליהדר [יחזיר], והיינו [וזהו] כשיטתו של רבה; ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אף על גב [אף על פי] שלא הוחזקו בשמות שווים לא ליהדר [יחזיר] במקום ששיירות מצויות, ופליגא [וחלוקה] שיטתו של ר' זירא על זו של רבה.

ומבררים: בשלמא [נניח] שרבה לא אמר כר' זירא ולא הקשה כמוהו מן הברייתא, אלא מן המשנה בבבא מציעא, כי מתניתין אלימא ליה לאקשויי [משנתנו, משנת רבי, חזקה לו יותר להקשות ממנה], שנוסחתה מדוייקת וברורה מאשר זו של הברייתא. אלא ר' זירא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבה ומדוע לא הקשה מן המשנה?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' זירא, מי קתני [האם שנה] במשנה במפורש: אם אמר "תנו" — נותנין ואפילו לזמן מרובה? הרי לא למדנו זאת אלא מדיוק, ואם כן דלמא [שמא] אתה צריך לדייק באופן אחר: אם אמר "תנו" — נותנין, אבל רק כדקיימא לן [כפי שמוחזק לנו במשנתנו] — לאלתר [מייד], ולא לאחר זמן.

ר' ירמיה אמר: אפשר לתרץ את הקשיים הללו באופן אחר, ולהעמיד את המשנה בבבא מציעא ואת הברייתא, המתירות להחזיר גט שנפל כגון דקאמרי [שאומרים] העדים שחתומים על שטר זה: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, וממילא אין לחשוש שמא של אחר הוא.

ושואלים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה צורך לומר זאת], הרי פשוט שיחזיר, שהרי ברור שהוא של זה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליחוש דלמא איתרמי [נחשוש שמא הזדמן] גט אחר שבו שמא [שם] של המגרש והמגורשת כשמא [כשם] של המגרש והמגורשת, ושמות עדים כשמות עדים של גט זה, ובעצם עדים אחרים הם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלכך אין חוששים.

רב אשי אמר: מתי יחזיר — כגון דקאמר [שאומר] המאבד: נקב יש בו בצד אות פלונית, דהוה ליה [שהריהו] סימן מובהק, ועל סימן כזה ודאי יש לסמוך. ומעירים: ודוקא כשאמר שהנקב בצד אות פלונית, דהוה ליה [שהריהו] סימן מובהק מתיר רב אשי להחזיר את הגט, אבל אם אמר: נקב בעלמא [סתם] היה שם, ולא אמר היכן בדיוק היה — לא יחזירו את הגט, לפי שאין זה סימן מובהק.

ומסבירים: מספקא ליה [מסופק היה לו] בענין ההסתמכות על סימנין אי דאורייתא אי דרבנן [אם הם מן התורה אם הם מדברי סופרים] להחזיר אבידה על פיהם. ומשום כך לא רצה לסמוך על סימנים סתם, אלא רק על סימן מובהק שלכל הדעות אפילו מן התורה הוא מועיל.

מסופר: רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא [אבד לו גט שהביא, בבית המדרש], אמר: אי סימנא [אם סימן] יבקשו ממני — אית לי בגויה [יש לי בו], אי טביעות עינא [אם משום טביעת עין] שאני מכיר אותו — אית לי בגויה [יש לי בו]. אהדרוה ניהליה [החזירוהו את הגט לו]. אמר בסוף: לא ידענא [אין אני יודע] אי [אם] משום סימנא אהדרוה [הסימן החזירו לי], וקסברי [וסבורים הם] שסימנים הם דאורייתא [מן התורה], אי [אם] משום טביעות עינא [טביעת עין], ומצד זה דוקא צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] סומכים על מה שאומר שהוא מכירו בטביעת עין, אבל אינש בעלמא [אדם סתם] לא יחזירו לו על סמך זה.

א שנינו במשנה שאם מצאו לאלתר — כשר, ואם לאו [לא] — פסול. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו, מה נחשב שלא לאלתר? — ר' נתן אומר: ששהה זמן כדי שתעבור שיירא באותו מקום ותשרה (תחנה) בו. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כדי שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר שם אדם אחר. ויש אומרים: שלא שהה אדם שם. רבי אומר: זמן מספיק כדי לכתוב את הגט. ר' יצחק אומר: זמן כדי לקרותו. אחרים אומרים: כדי לכותבו ולקרותו.

ומוסיפים: ואפילו שהה זמן רב ויש בו סימנין, בגט — מעידים עליו וכשר הגט, ובאלו סימנים מדובר — כגון דאמרי [שאומרים]: נקב יש בו בצד אות פלונית. ואין מעידין על סימני הגוף של הגט — סימנים כלליים, כגון דאמרי [שאומרים]: הגט הוא ארוך, וכן גוץ [קצר], משום שאין אלה נחשבים כסימנים מובהקים.

מצאו את הגט קשור בכיס, או בארנקי, או בטבעת המוכרים לו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

when the husband admits that he wrote it, in any event he should return it to the woman, and by omission this appears to be the halakha even if a long time has passed since the bill of divorce was lost. And Rabbi Zeira answers: Here, in the mishna where it states that he should not return it, it is stated with regard to a place where caravans are frequently found; there, in the baraita where it states that he should return it, it is stated with regard to a place where caravans are not frequently found.

The Gemara compares the rulings of Rabba and Rabbi Zeira. There are those who say with regard to Rabbi Zeira’s statement that he should not return it in a place where caravans are frequently found: And this is the case when it is established that there are two people in the town with the identical name. In that case, Rabbi Zeira holds that it should not be returned, and this is the same ruling as that of Rabba. And there are those who say: In a place where caravans are frequently found, even though it is not established that there are two people with identical names, it should not be returned, and he disagrees with the ruling of Rabba.

The Gemara clarifies: Granted that Rabba did not say a discourse like that of Rabbi Zeira and raise a contradiction from the baraita, as he holds that it is a stronger challenge to raise a difficulty from the mishna in tractate Bava Metzia because the Mishna, redacted by Rabbi Yehuda HaNasi, employs more precise language than baraitot. But what is the reason that Rabbi Zeira did not say a discourse like that of Rabba and raise a contradiction from the mishna in tractate Bava Metzia?

The Gemara answers: Rabbi Zeira could have said to you: Does the mishna teach that if he said: Give the found document to the intended recipient, one gives it, and this is so even if a long time passed? This was only an inference from the mishna. Perhaps the mishna should be interpreted differently, so as to teach: If he said: Give it, then one gives it, but this is only as we maintain in the mishna, when it is found immediately, not if a long time has passed.

The Gemara offers an alternative resolution to the contradiction between the mishna here, on the one hand, and the mishna in tractate Bava Metzia and the baraita, on the other hand. Rabbi Yirmeya said: It is possible to resolve the contradiction in a different way: The latter permit one to return a lost bill of divorce only in a case where the witnesses who signed the bill of divorce say: We have never signed a bill of divorce of Yosef ben Shimon other than this one, in which case there is no concern that the bill of divorce belongs to someone else.

The Gemara asks: If that is so, what is the purpose of stating that one returns the bill of divorce? Since it clearly belongs to her, there is no question that it must be returned to her. The Gemara answers: It is necessary lest you say that one should be concerned that perhaps it happened that another bill of divorce was written in which the names of the husband and the wife are identical to the names of the husband and wife of the second bill of divorce, and the names of the witnesses on that bill of divorce are identical to the names of the witnesses on this bill of divorce, when in fact they are different witnesses. Therefore, the mishna teaches us that this is not a concern.

The Gemara suggests an alternative resolution to the contradiction. Rav Ashi said: When do the mishna in tractate Bava Metzia and the baraita rule that one should return the bill of divorce? It is in a case where the one who lost it says: There is a hole in the bill of divorce, next to such and such a letter, as this is a clear-cut distinguishing mark for him. The Gemara comments: And Rav Ashi permits the returning of such a bill of divorce specifically when one says that the hole is next to such and such a letter, as that is a clear-cut distinguishing mark for him. But if he said only that it had a hole without mentioning its precise location, then one should not return the bill of divorce, as that is not considered a clear-cut distinguishing mark.

The Gemara explains: Rav Ashi is uncertain with regard to whether the obligation to return a lost item to its owner on the basis of distinguishing marks is by Torah law or if it is by rabbinic law. Therefore, in the case of a bill of divorce, he holds that one may rely only on a clear-cut distinguishing mark, as everyone agrees that the requirement to return a lost item to its owner on the basis of a clear-cut distinguishing mark is by Torah law.

Apropos this discussion the Gemara relates an incident: Rabba bar bar Ḥana lost the bill of divorce that he was transmitting, when he was in the study hall. He said: If they request a distinguishing mark, I have one for it. If it depends on visual recognition, I have methods of recognition for it. They returned the bill of divorce to him. He said afterward: I do not know if they returned it due to the distinguishing mark that I supplied, and they hold that distinguishing marks are used to return lost items by Torah law, or if it was due to my visual recognition, and it is specifically Torah scholars [tzurva miderabbanan] like me who are relied upon when they say that they recognize an item, but an ordinary man would not be relied upon to recognize the item and have it returned to him.

§ The mishna teaches that if one found the bill of divorce immediately, it is valid, but if not, then it is invalid. The Sages taught: What is considered not immediately? Rabbi Natan says: It is when there was a delay equivalent to the amount of time it would take for a caravan to pass by and camp there. Rabbi Shimon ben Elazar says: There is no fixed amount of time; rather, it is within the category of immediately as long as there will be a person that stands and sees that no other person passed there. And some say that he said: It is as long as no person stopped there. Rabbi Yehuda HaNasi says: It is within the category of immediately if there was not a delay equivalent to the amount of time it would take to write the bill of divorce. Rabbi Yitzḥak says: It is equivalent not to the amount of time needed write the bill of divorce, but equivalent to the amount of time it would take to read it. Others say: It is equivalent to the amount of time it would take to write it and to read it.

The Gemara adds: And even if there was a delay and the bill of divorce has distinguishing marks on it, the marks attest to it and it is considered a valid bill of divorce. This is the halakha where the distinguishing marks are clear-cut, e.g., when they say: It has a hole next to such and such a letter. And one may not testify with regard to distinguishing marks of the physical description of the bill of divorce itself, e.g., where they say: This bill of divorce is long or short, as these are not considered distinguishing marks.

In a case where one found a bill of divorce tied up in a pouch or in a purse [arnaki], or encircled in a ring, and he recognizes the document,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בזמן שהבעל מודה מיהת יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה. קשה לי בזמן שהבעל מודה שכבר נתנו לה אמאי לא יחזיר הא קי"ל בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ואפי' כשתחוש לשני יוסף בן שמעון מ"מ זו מגורש' היא או בגט זה או באחר. וא"ל הא אמרי' בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) ה"מ להבא אבל למפרע לא והכא אפי' למפרע ולא דאיק לי דהכא נמי לא מהימן בעל למפרע אלא אמרי' ליה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך.
אלא עיקר קושיא ליתא דקי"ל אינו נאמן דהכי מסקנא דשמעתא התם זיל חוש לה אלמא לאו מהימן ואם מת חולצת ולא מתייבמת ואינה טורפת מן הלקוחו' בכך.
ואי קשיא הא קי"ל (כתובות כ"ב ע"ב) אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכי אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לה א"ל התם דליכ' גט אינה מעיזה אבל הכא דאיכ' גט דמסייעא לה מעיזה ומעיזה.
ורש"י ז"ל מפרש בזמן שהבעל מודה שאמר תנו לה ולא משמע הכי בפ"ק דמציעא דאקשינן וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ומהדרינן דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אלמ' באומר החזירוהו שכבר נתתיו לידה עסקינן.
ומיהו ליכא לפרושי בשאמר ממנה נפל שכבר נתתיו לה בלחוד שאם כן דנאמן מה מקום לחוש כאן לשני יוסף בן שמעון והלא עכשיו אינה מתגרשת בגט זה כלל אלא משום הודאתו אלא בשאמר תנו לה וכבר נתתיו לה שאלמלא לא נתגרשה מעולם עכשיו מתגרשת בנתינה זו ולפיכך יש לחוש לשני יוסף בן שמעון משום שאין הוא נאמן במה שאמר נתתי כמו שפירשתי. ומשום הכי קשה ליה לר' זירא ולא מצי למימר מאי מודה מודה שכבר נתנו לה, ולא תיקשי ליה.

ר' ירמיה אמר כגון דקאמרי עדים וכו'. אין ספק בדבר שאלו היו ר' ירמיה ורב אשי סוברין כרבה דבעי שיירות מצויות והוחזקו שלא היו מעמידין משנתנו בכך שהדבר פשוט להעמידה בשאין שיירות מצויות אף ע"פ שהוחזקו או כשהוחזקו ואין שיירות מצויות ועוד שאמר רבי ירמיה מהו דתימא ליחוש דילמא איתרמי ליה שמיה כשמיה ועדים כעדים. ואי כפי' הוחזקו היכי חיישינן ואי כשהוחזקו שמיה כשמיה ועדים כעדים אמאי לא. אלא ש"מ דר' ירמיה לית ליה דרבה. והוא הדין לרב אשי ורב הונא נמי חיישינן.
ומיהו לא אשכחן מאן דמחמיר טפי מלישנא בתרא דר' זירא דאמר שיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו וה"ה להוחזקו ואע"פ שאין השיירות מצויות. וא"ת א"כ למה להו לר' ירמיה ורב אשי לדחוקה למתני' כולי האי לוקמה במקום שאין השיירות מצויות והוא שלא הוחזקו וכדר' זירא איכא למימר משום דקשה להו אי במקום שאין השיירות מצויות ולא הוחזקו מאי למימרא. אבל השתא קמ"ל דלא חיישינן לשמיה כשמיה ועדים כעדים ולמר סימן מובהק דאורייתא.
ומיהא משמע דהוחזק ואע"פ שאין השיירות מצויות לא ליהדר דאי לאו הכי ר' ירמיה ורב אשי לוקמה למתני' בשאין השיירות מצויות והוא שהוחזקו וכדר' זירא מיהו לא מוקמי' למתני' בהכי דפשיטא להו כדכתיבנא והכיפסק ר"ח ז"ל כדאמרן. ומה שכתב ומסתברא כמ"ד כל שלא עבר אדם שם אבל עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל לאו למידק דבמקום שהשיירות מצויות בעינן הוחזקו דאם כן קשה דידיה אדידיה בתוך כדי דיבור אלא שדעתו מכרעת שכל מקום שראינו שלא עברה שיירא שם כמקום שאין השיירות מצויות שם דמי ובעינן הוחזקו ואע"פ שעבר אדם שם ואין חוששין שמא פירש זה מן השיירא שא"כ אפילו במקום שאין השיירות מצויות יש לחוש שמא זה פירש ובא לכאן והא נמי דאיפסקא הלכתא בגמ' כל שלא עבר אדם שם או שלא שהה דש"מ הא עבר ושהה לא מהדרינן. מסייע ליה להר"ה ז"ל דאמר כל מקום שהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות לא יחזיר כדאמרן.
ואי ק"ל אי אית ליה לר' זירא הוחזקו אע"ג דלא שכיח לא ליהדר מ"ט לא משני כאן במקום שהוחזקו כאן במקום שלא הוחזקו ל"ק דרבותא קמ"ל דאפילו במקום שלא הוחזקו במקום שהשיירות מצויות חיישינן ואין צ"ל במקום שהוחזקו אע"ג דלא שכיחן ועוד דניחא ליה לאוקומה במקום שיירות דחיישינן לרובא דעלמא ומאי לא יחזיר לא יחזיר עולמית אבל במקום שאינן מצויות אע"פ שהוחזק אפשר בבדיקות אותו מקום ועוד דחדא מינייהו נקט דהא רבה בעי תרתי ומצי נמי למימר כאן במקום שהוחזקו כאן במקום שלא הוחזקו ונקט חדא וה"ה לחברתה.
ואיכא דרמי אשמעתין מהא דגרסי' ביבמו' פ' האשה שלום (יבמות דף קט"ו ע"ב) יצחק ריש גלותא בר אחתיהדרב ביבי הוה קא אזיל מקורטבה לאספמיא ושכיב חיישינן לתרי יצחק או לא אביי אמר חיישינן ורבא אמר לא חיישינן וקיימא לן ודאי כרבא. וכן פסק רבינו ז"ל, ואמאי והא התם כמקום שהשיירות מצויות דמי. דהא מיבעי לן למיחש לכ"ע דלא שייך הכא עיר אחת כלל וכיון דלא הוחזקו לא חיישינן. וזו שאלה שאל הראב"ד ז"ל.
וראיתי בתירוצה סברות רבות. י"א בעדות אשה הקלו משום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה ואין זה כלום ששם מפורש דרבא אפילו בגיטין נמי אמרה וי"א דהתם היינו טעמא דרבא משום דריש גלותא לא שכיח ולא ידיע לן שום דוכתא דממנן ליה אלא בבבל ולא היה שם אלא אחד ובשם מופלג כגון זה לא חיישינן. והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה מדההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא והוה כתוב ביה מצד קולניא מתא אנא אנדרולינאי נהרדעא פטרית ותרכית ית פלונית אינתתי ושלחה אבוה דשמואל להתם ושלחו ליה תבדוק נהרדעא כולה דאנדרולינאי נהרדעא שם מופלג הוא ולא שכיחי ישראל דמסקי שמא הכי ואפ"ה חיישי' אלמא אין סומכין על חזקות הללו וא"ל אם איתא יבדוק כל העולם כולו מיבעי ליה אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה פירש רש"י ז"ל שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאינו ואמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרא דנפקי במחוזא דכתיב בהו נאני בר חבו וחבו בר נאני ומגבה בהו רבה בר אבוה זוזי והא נאני בר חבו במחוזא שכיחי טובא ואפי' הכי מגבינן בהו. פי' ואע"ג דאיכא למיחש לנפילה ולפקדון כיון דלא שכיחי לא חיישינן. ואע"פ שהוחזקו ה"נ כיון דלא שכיחי ריש גלותא לא ניחוש ואע"ג דהתם יוצא מתחת ידו ה"נ איכא חזקה דלא הוחזקו ולא שכיחי.
אבל רש"י ז"ל פי' בהא דנאני דהכי אייתו רבנן ראיה כיון דלענין ממונא אע"ג דהוחזקו לא חיישינן לענין איסורא כי לא הוחזקו מיהא לא ניחוש ולא מחוור דאפוקי ממונא נמי לא מפקינן שזה כלל בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. גם זה הפי' אינו שאין אנדרולינאי בדורות ראשונים שם מופלג ומובהק אע"פ שהוא שם מופלג ומובהק בדורות הללו.
והראב"ד ז"ל פי' ואמר ההוא דיצחק ריש גלותא אע"ג דבמקום שהשיירות מצויות הוה. מ"מ ריש גלותא אינו אלא בבבל וכיון שלא הוחזק בעיר בבל שני יצחק ריש גלותא לא חיישינן אבל באיניש בעלמא בגט במקום שהשיירות מצויות חיישינן לעיר אחת ששמה כשם זו. ואע"פ שבאותה העיר לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ואין חוששין לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת אא"כ הוחזקו שאלמלא היו שם ב' מוחזקים היה ידוע. והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה מדשלחו לאבוה דשמואל יבדוק נהרדעא כולה ש"מ במקום שאין שיירות מצויות הוה ולפיכך לא חששו יותר וא"ל רבא א"ה יבדוק כל העולם מיבעי ליה למימר שאם נמצא במקום שיירות אין לו בדיקה לעולם אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה סתם ולא פירשו ליה שסמכו על חכמתו שהוא מעצמו יאמר שאם נמצא במקום שיירות אין לו בדיקה לעולם וידע נמי כשהצריכו בדיקה באותה עיר לא אמרו אלא כשהוחזקו שם ב' וחכימא ברמיזא. והא דאמרינן התם ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתוב ביה אנא ענן בר חייא נהרדעא פטר ותריך ית איתתיה ובדוק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא שכיח אלא חד ענן בר חייא מחגרא ואתו סהדי וכו' לאו למימר שבמקום שלא הוחזקו יהא צריך בדיקה אלא הוחזקו הוה והצריכו לבדוק כמה היה שם באותו השם ובאיזה ענין היה אם יש לחוש לכולם או אין לחוש כגון שיבואו עדים ויעידו לא חתמנו לזה מעולם או כאותו שאמרו שם גבן הוה בנהרדעא. ולפי זאת הסברא ניחא הא דאמרינן לעיל חיישינן לשתי שוירי ולא חיישינן לשני יוסף בן שמעון באותו שוירי.
ופירוש נאה הוא, אבל לבי מהסס ביה,משום דכיון דליכא למיחש ליצחק ריש גלותא במקום אחר אלא בבבל ודאי ליכא למיחש שאין בבבל שני ראשי גלותא בחד דרא. ועוד דריש גלותא דבבל מידע ידיע אי איכא אי ליכא ואין כאן מקום למחלקות' של אביי ורבא. אלא ודאי מסתברא דחיישינן לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת ולשני שוירי במקום שיירות והא מקום שאין השיירות מצויות שם היה שמת בעיר שאין שיירות דרך שם לעולם דומיא דגיטא דבי כיתנא שאין חוששין אע"פ שבמקום שיירות יש לחוש לכל העולם. ואפילו הכי חייש אביי ורבא לא חייש והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה מדשלחו ליה לאבוה דשמואל יבדוק נהרדעא כולה. והא ודאי במקום שאין שיירות מצויות הוו דמשכחת לה שנמצא בשדה או בסימטא דלא שכיחי רבים שאלו במקום שרבים מצויין שם לא הוה למספקא ליה לאבוה דשמואל דאפילו לכל העולם כולו איכא למיחש כיון שהשיירות מצויות בעיר וא"ל רבא אי הכי יבדוק כל העולם מיבעי ליה שאע"פ שאין שיירות מצויות חיישינן אלא משום כבודו שלחו ליה שלא להחזיקו בטעות. ואין כאן מקום קושיא מדרך הפסק. אבל מדרך הסוגיא לא נתבררו כל הפירושים הנזכרים משום שאין דברי רבא מתחוורים במה שאמר מנא אמינא לה מהנהו שטרי דלאניבר חבו ולא שוין לענין.
לפיכך אני אומר שמחלוקתן של אביי ורבא אפילו במקום שיירות שרבא סבר כיון דשלחו מתם יצחק ריש גלותא הוה אזיל מקורטבא דאלמא העדים שראו אותו במיתתו ראו אותו יוצא מקורטבא אין חוששין שמא ממקום אחר בא לקורטבא ומשם יצא לאספמיא אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ואותו שמעיר קורטבא הוא בדרך אספמיא שהיה הולך שם ואביי לית ליה כאן נמצא וכאן היה. והביא ראיה מגיטא דאנדרוליאני שנכתב בעיר עצמה במקום בן חורין שהי' שם שנקרא קלוניא הוא ואשתו בנהרדעא עומדין ושלחו ליה תבדוק נהרדעא כולה כלומר כל ארץ נהרדעא והיא כמה עיירו' גדולות כל היכא דסגי קבא דנהרדעא כמו שאמרו שם ובדוק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אמרינן בעיר נהרדעא היה וכאן נמצא ולא נחוש אלא לעיר ואבוה דשמואל נמי לא שאל אלא על העיר דודאי צריכה בדיקה אא"כ מוחזקת שאין שם אלא א' אבל לארץ נהרדעא לא שאל ואמרו לו תבדוק ורבא אקשי א"כ תבדוק כל העולם מיבעי ליה משום ששיירות מצויות הי' כיון שחששו לכל ארץ נהרדעא אלא משום כבודו שלחו לו כן שלא להחזיקו בטועה. והיינו דאמר רבא מנא אמינא לה משטרי דנאני בר חבו דאמרינן ברשותו נמצא ושלו היה ה"נ אמרינן בעיר זו נמצאו ומכאן היו ולא חיישינן לנפילה דעלמא כל היכ' דלא הוחזקה ואביי השיב לא דמי דהכא כיון שנפל איתרע לי' ואיכא למיחש לעלמא אבל הכא למאי ניחוש לה וכו' ובעובדא דענן בר חייא דבדוק רבנן אפשר דהוחזקו הוה כדפי' הראב"ד ז"ל. א"נ לנהרדעא ודאי צריך לחוש שהרי משם בא ולא היו שיירות מצויות תדע דהא לא חששו אלא לאותו מחגרא שנמצא שם ולא חששו לכל העולם וזו דרך ארוכה וקצרה, וכבר כתבתיה פעם אחרת במקומה.

הא דאמרינן: איכא דאמרי אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה. תמיהא לי, דהא משמע דרבי זירא לא אמרה בהדיא אלא אנן הוא דמפרשינן הכי, דרבי זירא פליגא אדרבה בהאי, ומי הזקיקם לומר דפליגי, שהרי באותו הלשון שאמרה רבה אמר רבי זירא, ולפיכך נראה לי, דדברי רבה בעצמן הוקשו להן, דאטו מי איכא טעמא משום דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן, ואפילו הוחזק אחד במקום שאין השיירות מצוית לא חיישינן ליה משום דלנפילה דחד לא חיישינן, אם כן לדבריו אפילו הוחזקו שני יוסף בן שמעון נהדר, ואפילו במקום שהשיירות מצויות, דהא לא הוחזקו אחרים אלא זה והשני, ולנפילה דאותו השני לא חיישינן לנפילה, דהא לא חיישינן, אלא אין הכל תלוי אלא בנפילה דרבים, דכיון שכן כל שנמצא במקום שהשיירות מצויות אנו חוששין ליוסף בן שמעון טובא, ושמא רובא, מפני שהשיירות מביאין גיטין של יוסף בן שמעון טובא ולנפילת דרבים חיישינן. ואם תאמר אם כן רבא מאי טעמיה, ורב הונא ורב חסדא היאך קבלו ממנו, יש לומר דכל שאנו רואין דיש אחר דשמו כן הוא ושם עירו אנו חוששין שמא יש אחרים הרבה ומבני השיירות נפל. כן נראה לי.
כל הקטע אין בכת"י.

הא דמוקי ליה רב אשי למתניתין דמצא גיטי נשים ולברייתא דמצא גט אשה כגון דקאמרי נקב יש בצד פלונית, ורבי ירמיה כגון דקאמרי מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. לא פליגי אדרבה ואדרבי זירא, אלא לארווחה למתניתין ולמתניתא דאפילו לזמן מרובה ואפילו שכיחא שיירתא והחזקו בסימנין מובהקין כזה או בעדות כזה, מהדרינן דלא חיישינן דילמא איתרמי גט כזה או עדים כעדים ושמא כשמא.

והא דאמרינן: מהו דתימא ניחוש דילמא איתרמי שמא כשמא [וכו']. לאו למימרא דבלא הוחזקו עסיקינן, אלא הכי קאמר ניחוש דילמא איתרמי דאחתים גברא דשמיה כשמיה מן המוחזקין כאן בגיטו, עדים כעידים שהחתים זה, להכי לא חיישינן.

תנו רבנן אי זהו לאלתר רבי נתן אומר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי. פירש רש"י ז"ל ותחנה. ורבינו תם ז"ל ותסעוד מלשון כלבא ליכול שירותיה, שעל ידי כך כל אחד ממשמש בכליו להוציא מאכל ומתוך שממשמשין בכליהם פעמים שהגט שבתוכן נופל לארץ.

רבי שמעון בן אלעזר אומר כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ויש אומרים שלא שהה אדם שם. תימה בין לרבה בין לרבי זירא דמוקמי מתניתין במקום שהשיירות מצויות, מאי איכפת לן, בין עבר אדם או שהה שם אחר שנפל גט מיד זה, שהרי אין הכל הולך אלא אחר השיירות שכבר עברו, לומר כיון שמקום זה הוא מקום מעבר הרבים חוששין שמא זה שנמצא מאחד מעוברי דרכים נפל שם, וגיטו של זה לא נודע מקומו, אבל במקום שאין השיירות מצויות אפילו לזמן מרובה כשר, דלנפילה דרבים חיישינן ולנפילה דיחידים לא חיישינן. ואם כן, אי בתר השיירות שכבר עברו אזלינן, אפילו לא שהה אדם שם, ואפילו לא עבר אדם שם נחוש לו. ואי משום חשש נפילה של זה שעבר שם או שהה שם, נמצאת אומר, דלנפילה דחד חיישינן, ואפילו במקום שאין השיירות מצויות ניחוש.
ואפילו לרבי נתן נמי דאמר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי זהו לאלתר, מאי שנא עברה לבסוף מלא עברה, כיון שרגילות לעבור שם שיירות, דאמאי ניחוש לנפילת השיירא האחרונה מן הראשונה, ואם לא ניחוש לנפילת הראשונה שכבר עברה, לא ניחוש אף לאחרונה שעברה לבסוף.
וסבור הייתי לומר דלעולם לנפילה דיחידים לא חיישינן ולנפילה דרבים חיישינן, אלא דרבי נתן דאמר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי זהו לאלתר, ולא חיישינן לנפילה דשיירות הראשונות משום דאמרינן אם איתא דמשיירות הראשונות נפל כשעבר זה דרך שם היה מוצאו ועוד דגיטו של זה להיכן הלך, הילכך מאחר שלא נמצא אלא זה לבדו ולא אחר לא עכשיו ולא בשעה שעבר זה שם, ודאי אמרינן שזהו שנפל ממנו. ומיהו כשעבר שם שיירא אחר כך חוששין שמא גט זה שנמצא מן השיירא שחנתה שם או שאכלה שם נפל וגיטו של זה נדרס ונדחף ברגלי הרבים שעברו שם.
ורבי שמעון בן אלעזר סבר, אפילו עבר שם אדם יחידי תולין שכבר היה שם גט זה שנפל מן השיירות הראשונות, ואף על פי שלא מצאו ולא ראוהו שם כשעבר, אין הכל מרגישין בשטרות הנופלין על הארץ, או שהיה בצדי דרכים, ואף על פי שבדקו כל אותו מקום ולא נמצא זולתי זה, אין אומר של זה להיכן הלך, אלא אומר שמא ברגלי העובר ואף על פי שעבר יחידי נדרס ונדחף. ויש אומרים לדריסת הרגל לבד לא חיישינן, אלא אם כן שהה שם דאיכא תרתי דאומר נדחף שלא מדעת או שמא הרגיש בו ומצאו ונטלו בידו, ואף על פי ששאלוהו ולא נמצא בידו לא פלוג רבנן משום חומר עריות, וכדגרסינן בירושלמי הגע עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא מצאו אחר ששמו כשמו, אלא משום חומר הוא בעריות.
אלא שראיתי בגמרא דבני מערבא, דבעון תמן עבר נכרי מהו, נשמעינה מן הדא אבא בר בר חנא אייתי גיטא, אבד מיניה אשכחינה חד סרקיי, אתא עובדא קמוי רבנין ואכשרון, הדא אמר עבר נכרי כשר. נימר סימן הוה ביה, ולא כן תני אין סימן בגיטין כהוא דמר תרתי תלת שורין ברם הכא הא שבו היה נקוד, אלמא, מכאן משמע דטעמא דמילתא לא משום שנדחף ברגלי העוברים הוא, שאם כן מה לי נכרי מה לי ישראלי אלא אם כן נדחוק שמתחילה השואל ומי שהשיבו נשמעינה מן הדא, היו סבורין שהטעם משום חשש נפילה של זה העובר, וכיון שכן עבר נכרי דאינו שייך בהבאת גיטין כשר, ונדחו דבריהם דעובדא דאבא בר בר חנא דאבד גיטא ואשכחינא סרקיי ואכשרו סימן מובהק הוה בו ועליו סמכו והחזירוהו, ולעולם טעמא כדאמרן. וצריך עיון.
ולענין פסק הלכה: הרב בעל ההלכות ז"ל כתב דהלכתא כרבה דסוגין כותיה. וכן כתב רבינו חננאל זצ"ל בפירושיו, ורמינהו בבבא מציעא פרק שנים אוחזין (בבא מציעא יח, ב) מצא גטי נשים וכו', ופריך רבה דהכא שנמצא במקום שהשיירות מצויות דחיישינן שמא מן השיירות נפל והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, ומתניתין דהתם במקום שאין השיירות מצויות דליכא למיחש וכן שמועה זו סלקא. על כן נראה שסובר כרבה. וכן נראה מדעבד רבה עובדא כשמעתיה ומעשה רב, ורבי זירא נמי לא מיפלג פליג עליה בהדיא אלא אנן הוא דאמרינן דאיכא דאמרי אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה וללישנא קמא נמי רבי זירא לא פליג כלל אדרבה אלא אף הוא כרבה אמר דשיירות מצויות והוחזקו דוקא הוא דלא נהדר. וכיון דלחד לישנא רבה ורבי זירא קיימי בחדא שיטתא ורבה עבדה בה עובדא, ורב הונא ורב חסדא נמי לכאורה קבלהו מרבה, מדאמר ליה רב חסדא פוק עיין בה דאורתא בעי לה רב הונא מינך ונפק דק לה מדתנן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר, ולא אשכחן דפליגי עליה ולא דחו לה רב חסדא ורב הונא כדדחי ליה רב עמרם בשילהי פרק קמא דבבא מציעא (יט, ב) היכי פשיט מר איסורא ממונא, שמע מינה דאינהו קבלוה מיניה. והא דאמר ליה רב עמרם היכי פשיט מר איסורא מממונא, הא אהדר ליה התם תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן, והא דאוקמה רב אשי למתני' כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלונית, וכן נמי רבי ירמיה כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, לא מיפלג פליגי אדרבה ורבי זירא אלא לארווחה למילתא בפירוקא ותדע דאם כן לעולם לא נחזיר אפילו במקום ש ין השיירות מצויות ולא הוחזקו אלא בכי האי גונא ונחוש לשני שורין ולשני יוסף בן שמעון דהא אינהו לא אדכרו כלל מקום שהשיירות מצויות וכן נמי לא הזכירו בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון.
והרב אלפאסי ז"ל כתב בפרק קמא דבבא מציעא דכיון דלא איפסקא הלכתא בהא מילתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה שלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן ואף על פי דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר, עד כאן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל.
ולענין מצאו לאלתר כתב אלפאסי ז"ל כאן ראינו לגאון ז"ל שפסק מילתא שלא שהה אדם שם. ומסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכין אנו ליתן סימן מובהק כרב אשי וכו'. והר"ז הלוי כתב וקשיא דידיה אדידיה, דהא איהו פסק בבבא מציעא כלישנא בתרא דרבי זירא אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר. והשיב הראב"ד זצ"ל דרבי זירא גופיה לא אמרה אלא במקום שהשיירות מצויות וכאן אף על פי שעבר אדם שם הואיל וידוע שלא עברה שם שיירא כמקום שאין השיירות מצויות דמי ואם לא הוחזקו יחזור. עד כאן. נמצא לפי דברי רבינו אלפאסי ז"ל דמקום שאין השיירות מצויות והוחזקו כמקום שהשיירות מצויות ולא הוחזקו ושקולין הן, ותמה על עצמך, רבי זירא מאי שנא דנקט כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ליפלוג נמי בין הוחזקו ללא הוחזקו.
והרמב"ם ז"ל כתב דבמקום שהשיירות מצויות אם מצאו עד שלא שהה אדם שם אף על פי שעבר אדם שם והיינו לאלתר, אבל במקום שאין השיירות מצויות והוחזקו כיון שעבר אדם שם אף על פי שלא שהה אדם שם אינו כשר ואם נתגרשה בו הרי היא ספק מגורשת, ולא ידעתי מה הפרש יש לדבריו בין שיירות מצויות להוחזקו אם הכשיר במקום שהשיירות מצויות כל שלא שהה אדם שם אף בשהוחזקו נכשיר בשיעור זה, ואם חששו בשהוחזקו בשעבר אדם שם אף בשיירות מצויות נחוש לו.

זה שכתבנו שבצורבא מרבנן מכשירין אותו בטביעות עינא הא לאיניש אחרינא לא דוקא בכגון מעשה שהוזכר ברבה בר חנא דאירכס ליה גיטא שהיה הגט ביד אחר והרי הוא כאבדה שאין מחזירין אותה בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן אבל בבשרא שנתעלם מן העין ובאיסור אשת איש דעלמא אף כך אדם נאמן בה לעצמו וכמו שאמרו סומא מותר באשתו בטביעות עינא דקלא אבל אטביעות עינא דשליח או דבעל לא סמכינן למישריה בעלמא אלא בצורבא מרבנן ובבשר שנתעלם מיהא אף לעלמא:

ר' ירמיה אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו (אלא) על גט אחר של יוסף בן שמעון כ"א על זה ומכירין שלזה יוסף בן שמעון חתמו פי' מתני' דהתם (בדייתקי) [דדייקי] מינה הא אמר תנו ינתנו בכה"ג מיירי ואע"פ שהשיירות מצויות והוחזקו כשר דתו ליכא למיחש ליוסף בן שמעון אחר שהרי אלו העדים מעידים שלא חתמו על אחר:

רב אשי אמר דקא אמרי עדים נקב יש בו בצד אות פלונית כך כתוב בספרים וה"ג ר"ח ור"י ז"ל אבל המורה גריס דקאמר פי' דאמר האי שליח שאבדו נקב יש בו בצד אות פלונית ואמת ודאי שכך הדין נותן שאם נפל מיד השליח ומצאו אדם אחר ואומר השליח נקב יש בו בצד אות פלונית סימן מובהק הוא ומהימנינן ליה אי נמי אם מצאו השליח לאחר זמן ואין לו בו טביעות עין אלא שהיה לו בו זה הסימן סומך עליו וכשר ולא אמרינן דלמא אחרינא הוא אלא רב אשי לא קאי אמתני' דמתני' קתני לאלתר כשר ואם לאו פסול ורב אשי אתא לתרוצי ההיא מתני' דפ' שנים אוחזין דדייקי' מינה הא אמר תנו נותנים דליכא התם שליח. דקאמרי עדים גרסינן דסמכינן אסימן מובהק ואי אמרי עדים שאנו מכירין אותו בטביעות עין בלא שום סימן כשר שכל עדות העדים בעלמא בטביעות עין [הוא] כגון הא דאמרי כלי זה שביד ראובן של שמעון הוא או פלוני הרג את הנפש וכל כיוצא בזה היאך מעידין כ"א בטביעות עין והרי הכי נמי הכא והאי דבעי' סימן מובהק משום דלא הות להו טביעות עין בגויה ובאו להכירו ע"י סימן זה ואם תימצי לומר דגרסי' דקאמר אין פירושו על השליח דלא קאי שליח התם אלא על הבעל דאמר תנו דאי אמר בעל נקב יש בו בצד אות פלונית סמכי' אההוא סימן ולא חיישינן דלמא אחרינא הוא ואע"פ שהשיירות מצויות והחזקנו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ואי אמר בעל נמי אית לי טביעות עינא בגויה אע"ג דלא יהיב שום סימן נאמן מיגו דאי בעי מצי מיפטרא בגיטא אחרינא. ודוקא בצד אות פלונית דהוי ליה סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא. מספקא ליה סימן אי דאורייתא אי דרבנן פי' מה שאנו מחזירים אבדה בסימנין אם הוא מדאורייתא כדילפי' משמלה (לה) וכדאמרי' באלו מציאות ילפי' נמי גבי גט לאיסורא מהתם או דלמא אינו מן התורה אלא מדרבנן ולא ילפי' איסורא מממונא דלגבי ממונא עביד תקנתא דהפקר ב"ד היה הפקר אבל גבי איסורא לא מצי למיעבד תקנה מ"ה בעינן סימן מובהק ומצאו בחפישה ובדלוסקמא דתנן כשר לא שמכירן ע"י סימנין אלא בטב"ע דאית ליה בגוייהו:

רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא פי' שליח היה באותו גט ונפל ממנו ומצאו אדם אחר אמר אם [סימנא] אית לי סימן בגויה או טביעות עינא [אית לי בגוה] אהדרוה ניהליה אמר לא ידענא אם משום סימנא אהדרוה לי וקסברי סימנין דאורייתא אי משום טביעות עינא ודוקא לצורבא מרבנן אבל איניש בעלמא לא פי' וההוא סימנא דהוה יהיב לא הוה סימן מובהק ואי ק' מהכא מוכח דלא מהדרינן גט לשליח בטביעות עינא כ"א לצורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה והתנן אם מכירו כשר דלמא בטביעות עינא הוא כשר לכל אדם תשובה מתני' השליח מצאו ולא בא בידי אדם אחר והגט יוצא מתחת ידו והוא אומר שיש לו בו טביעות עין וזהו הגט שנפל ממני ומצאתיו הלכך כשר אבל רבה בר בר חנה אמר שמצאו אחר ואין הגט יוצא מתחת ידו אינו נאמן לומר טביעות עין יש לי עליו ולא סמכינן עליה אך אם הוא צורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה דכיון דלא נפיק גיטא מתחת ידיה לא מהימן:

אם מצאו לאלתר כשר: ת"ר איזו לאלתר ר' נתן אומר כל שתעבור שיירא ותשרה פי' אם שהה כשיעור זה הוא אחר זמן ופסול ואם לא שהה כל כך זהו לאלתר וכשר ר"ש בן אלעזר אומר כדי שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם פי' אין הדבר תלוי בשיעור אלא כדי שיהא אדם שומר ורואה שלא עבר אדם שם משעה שעבר השליח הזה שם עד מציאת הגט וי"א שלא שהה אדם שם רבי אומר כדי לכתוב את הגט ר"י אומר כדי לקרותו אחרים אומרים כדי לכותבו ולקרותו פי' בשיעור השהייה פליגי כמה ישהא ויהיה פסול:

ואפי' קרא וכתב ויש בו סימנים מעידים עליו דאמר נקב יש בו בצד אות פלונית ואין מעידים על סימני גופו פי' אע"פ ששהה כדי לכתוב ולקרוא שהוא פסול אם יש בגט סי' מובהק דהיינו נקב יש בו בצד אות פלונית מעיד השליח עליו ונותנים לו אבל בשאר סימני גופו של גט שאינן מובהקין אין סומכין עליהם:

מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת או שמצאו בין כליו ואפילו לזמן מרובה כשר פי' אם מצא הגט קשור בכליו בארץ ומכירם בטביעות עין שהן שלו אע"פ שאין מכיר הגט כשר ואין לחוש לאדם אחר כיון שמצאו קשור בכליו או שמצאו בתוך כליו שבביתו כשר שבודאי זהו שנפל ממנו שלא בא אדם אחר והניחו שם בתוך כליו שבביתו:

בד"ה מעולם לא כו' אמאי מהימנינן ליה לומר שהוא שלו יותר משלא היו אומרים כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דהתוס' דהכא לא ס"ל הך שנויא דלעיל דאיירי דאיכא עדים שנפל הגט מזה הבעל עכ"ל ע"ש והוא דחוק דודאי לעיל לא אסקי אדעתייהו האי תירוצא שכתבו הכא דלא חיישינן שמא משקר אלא כקושייתם דהכא דחיישינן שמא משקר אבל אמאי לא אסקי אדעתייהו הכא כתירוצם דלעיל ואין זה אלא דברי נביאות בדבריהם דלא ס"ל הכא כתירוצם דלעיל אבל הנראה דהכא ליכא לאוקמא בכה"ג שכתבו לעיל דיש עדים שנפל גט זה מן הבעל דאם כן למה ליה למימר דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא ע"כ דהכא לר' ירמיה דלא מפליג בין שיירות מצויות ללא מצויות ע"כ דמוקים לה למתניתין וברייתא אף בשיירות מצויות דהשתא לא מהני (ב) במה שראו עדים שנפל גט מזה הבעל כמ"ש לעיל בהדיא ועוד כיון דהאי תירוצא דר' ירמיה מעולם לא חתמנו כו' קאי נמי אברייתא לא שייך ביה לומר שראו שנפל גט מזה הבעל דהא איהו גופיה מודה דממנה נפל והתוס' לעיל לא כתבו כן אלא אמתניתין כמו שכתבתי לעיל ודו"ק:

בד"ה סימנין דאורייתא כו' אי סימנין דרבנן הא דמהדרינן אבידה מן התורה היינו בעדים כו' עכ"ל וקצת קשה דאימא בסימן מובהק דהוה מן התורה ומהני אפילו בגט כדאמרינן ודוקא בצד אות פלונית כו' ובהך דמייתי לקמן דמצאו קשור בכיס או בארנקי כו' דמדקדק מיניה בפ"ב דיבמות דסימנין דאורייתא ואימא דהיינו סימנים מובהקין ויש ליישב דבכלים כי הני לא שייך סימן מובהק כמו בגט בצד אות פלונית ודו"ק:

ד"ה מעולם לא חתמנו וכו' עד ובקונטרס פי' וכו' עד ולפי זה צ"ל שלא ראו עדים חתימת הגט וכו'. צריך ליישב מאי קאמר ולפי זה דמשמע דוקא לפי' רש"י צ"ל כן הא גם לפי' התוס' צריך ג"כ לומר שלא ראו חתימת ידם דאי ראו מאי קאמר מהו דתימא דלמא מתרמי שמו כשמו ועדים כעדים הא הערים שלפנינו ראו ומכירים חתימת ידם שזהו הגט שחתמו ואנן לא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו כמ"ש התוס' לעיל מזה ויש ליישב דלפי פי' התוס' ה"ק מהו דתימא שמא איתרמו שמו כשמו ועדים כעדים ואותן עדים אחרים חתמו וכתבו ליוסף בן שמעון זה שלפנינו אלא שהוא סבר שהגט הנמצא הוא שלו וגט זה הנמצא ושהעדים שלפנינו מכירים אותו שהוא חתימת ידם אין ה"נ שהוא באמת חתימת ידם אבל לא חתמוהו ליוסף בן שמעון זה שלפנינו אלא ליוסף בן שמעון האחר רק שיוסף בן שמעון זה שלפנינו הואיל והעדים שחתמו על הגט שלו היו שמותיהם כשמות עדי הגט הנמצא סבור הוא שהגט הנמצא הוא שלו לכך הוא אומר שהוא שלו קמ"ל דלא חיישינן להכי אבל לפירוש רש"י שהעדים אומרים שמעולם לא חתמנו אלא ליוסף בן שמעון זה שלפנינו ליכא למימר הכי וק"ל:

רש"י בד"ה מעולם לא חתמנו אלא לאיש זה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מעולם כו' לומר שהוא שלו יותר כו'. נ"ב התוס' דהכא לא ס"ל הך שינויא דלעיל דאיירי דאיכא עדים שנפל גט מזה הבעל ועדיו חתומין כמו על זה דא"כ לא צריכין אנו לנאמנותו מאחר דהני סהדי אמרי שמעולם לא חתמו אלא על גט אחד אם כן בודאי ממנו נפל ודו"ק. (עיין במהרש"א):

שם ולא מהדרינן ליה בטביעת עין כו' כצ"ל:

שם ולפי זה כו' צ"ל כו'. נ"ב אבל בלא פרש"י נהי דראו חתימת העדים והכירו שהוא שלהם מ"מ שמא הוא של אחר והגט שאבד הבעל היה שמא כשמא ועדים כעדים ולא היה דומה לאותה חתימה וק"ל:

בד"ה שתעבור שיירא וכו' כמו כלבא ליכול שירותא כצ"ל. ונ"ב ותימה למה לא הביא כדומה ממש המשרה אשתו ע"י שליש כו':

גמ' ואיכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו כו'. דוחק עצמו לומר דפליג ארבה משום דברבה הכרח לומר כלשון קמא דאי לא"ה קכיא דרבה אדרבה אבל לר' זירא כיון דליכא מכריח יותר נוקי מתני' בלא הוחזקו דהשתא אתיא אף כר"מ ומקרי מוכח מתוכו כיון דלא הוחזקו אע"ג דלענין נפילה חיישינן כמ"ש התוספות לעיל ריש פרקין בד"ה בעידי מסירה רק לפי"ז בלשון ראשון הול"ל טפי כאן שהוחזקו כו' ותרווייהו במצויין כי היכי דליהוי ברייתא מיהו כר"מ מיהו דוקא אסתם מתניתין יש להקפיד לאוקמי כר"מ ולא ברייתא:

גמ' כדי שיהא אדם עומד ורואה כו' הא דלא חיישינן לשיירות מצויות שעברו שם קודם שאבד זה גט שלו ודלמא גט הנמצא עתה מאותן שיירות נפל ומה סברא לתלות בנפילה של יחיד אדם יחידי שעבר שם ואם לא עבר לא תלינן בשיירות רבים שעברו שמה קודם ודוחק לומר דבשיירות הקודמין לא תלינן דא"כ כבר מצא זה אותו הגט דהחוש מכחיש דלפעמים אחרון המאסף מוצא מה שלא מצאו כמה עוברים ושבים וי"ל דידעינן שמזה נפל עכ"פ גט אחד ולהיכן הלך ע"כ זה הנמצא הוא שלו דאילו מאחר נפל למה התעיף עין ואין גט של זה אבל בהלך שם אדם י"ל שלקחו או נדחף ברגליו וכה"ג רק לשון התוספות בד"ה כדי שתעבור כו' כדי לסעוד חיישינן שמא נפל מהם דלמ"ד זה למה (לא) נתלה ג"כ בנפל מאותו שיירא ומ"מ בשיירות ראשונות לא תלאן מה"ט: (ש) ועי' ברשב"א בכל הסברות א# באורך. ולפי"ז י"ל ג"כ טעם למ"ד כדי לקרותו דסתמא דמלתא אדם שמוצא אגרת קוראו [והוא לקחו] וק"ל:

ברש"י בד"ה אירכס לי' שליח הי'. ולא גט דידי' עצמו דלא ניחא לפרש שגירש את אשתו דקשה גירושין:

בתוס' בד"ה בזמן שהבעל מודה כו' והכא שידוע לנו כו'. ר"ל אלמפרע שגירשה כבר אין אנו מאמינים לו רק דוקא באומר שגירשה עכשיו מגו שבידו לגרשה היום וכיון שעתה אינו מגרשה אם פירושו יחזיר שלא בעדים רק אנו נחזיר א"כ למפרע ולהבא שוין דבמה תגבה להבא מלקוחות ועתה אינה מתגרשת ולשעבר אין אנו מאמינים לו ואין שייך לומר על להבא מאמינים לו במגו דהא הוא גופא קאמר דגירשה לשעבר וממנ"פ אין מקום להפסד לקוחות של להבא טפי משלעבר וק"ל ועיין בפרק יש נוחלין ישנו פלוגתא דאמוראי בזה אם אמר גירשתי לשעבר אם פלגינן דיבורא ונאמן להבא במגו ע"ש והתוספות כתבו כאן למ"ד שני ודו"ק. ויש מגמגמין ומפרשין בע"א ודו"ק:

בתוס' בד"ה מעולם וכו' ותימה וכו'. וא"ל כאן דידעינן דמיב"ש זה נפל כמ"ש התוספות לעיל דזה אינו תלוי במה שאמרו מעולם לא חתמנו כו' וסוף סוף מה שאמרו מעולם לא חתמנו אינו מעלה ואינו מוריד מאומה דודאי היו עדים חתומין על גט של יב"ש אחר ומה לי אחרים או אלו ומה הוכחה ע"י שאומרים מעולם כו' שזה הגט הוא של יב"ש זה למאי דס"ד דחשדינן ליה במשקר (ת):

בא"ד לפי"ז צ"ל כו'. אבל לפירוש ראשון א"ש בפשיטות דמעידין העדים בב"ד חתימות ידינו הוא זה ולא חתמנו אלא על גט של יב"ש אחד וקמ"ל דלא חיישינן דלמא אתרמי כו' ובעל הוא דטעו וסבר שגט זה שלו כיון דהעדים שלו נמי היו שמותן ושם אביהן כן סבר שאלו הן ואמר גט זה שלו וקושטא הוא שגט זה של יב"ש אחר הוא ובאמת אין החתימות שוין [וטועה בדדמי] ולכן לא קאמר וחתימה כחתימה דפשיטא דאין לחוש לה וקמ"ל דלא חיישינן לשמא כשמא ועדים כעדים וא"כ טעה לא שייך דיהיה [סובר] שמא דעדים ובע"ד שוין מלתא דאינו ולשקר לא חיישינן א"כ תו ליכא בית מיחוש אבל לפ"ה דאמרי חתמנו ליב"ש זה צ"ל כו' וק"ל:

בתוס' בד"ה כגון דקאמר נקב כו' פ"ה דקאמר השליח כו'. אי קאי אשליח צריך לדחוק משום דהסברת הרומיא היה דמשמע משום דשליח נאמן אף לזמן מרובה ואילו במתני' דוקא לאלתר:

בתוס' בד"ה סימנים דאוריתא כו' היינו בעדים כו'. וה"ה בסימן מובהק וכ"כ בב"מ בתוס' ונקטו עדים משום הוא"ת וק"ל (א) וא"ל דנקטו עדים משום דבה"א דאין מובהקין דרבנן וחזרת אבידה ע"י מובהקין א"כ מאי קמ"ל דמחזירין גט ע"י סימן מובהק למה יגרע מדבר אחר כיון דהוי מדאורייתא מ"ש איסור מממון:

בתוס' בד"ה דוקא צורבא מדרבנן כו' משום דלא מהימן. והכא יש לו הנאה אגר שליחות אבל ידבר ע"ה בהדיה אין לו הנאה ומה בצע שישקר:

בתוס' בד"ה איזהו שלא לאלתר ואית דגרסי איזהו לאלתר. באשר"י לאותו גירסא כדי שלא תעבור שיירא כו' ע"ש:

בתוס' בד"ה מצאו קשור כו'. אפשר דבכיס וטבעת ליכא סימן מובהק כמו נקב בצד אות פלוני דוקא נקרא סימן מובהק וק"ל:

גמרא ודוקא צורבא מרבנן כו'. נל"פ דקאי ג"כ אסימנים דמהימן אפי' לאחר שראהו כמש"כ התוס' ד"ה כגון לגבי עדים:

שם (בסה"ע) דאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית. והא דלא פשטינן מינה דסימנין דרבנן (עי' שבועות (כ) תד"ה איסר דאין דרך משנה וברייתא שיסתפק התנא. וצע"ק מסוכה (לג) דר"פ גופי' מבע"ל ע"ש בפרש"י) דמסיפא איכא למידק איפכא דדוקא ארוך וגוץ דגריעי טובא אבל בסימני מציעי מחזירין:

רש"י ד"ה כגון דקאמר. האי שליח. שליח מאי עבידתי' טפי הל"ל הבעל ועי' לעיל תד"ה ב"ד דר"ה:

תד"ה בזמן. וי"ל דלא מהימן אלא מכאן ולהבא כו'. נראה דאזלי כאן למ"ד שם פלגינן דיבורא. והחילוק הוא דהתם י"ל דגירשה ברגע קודם בואו לפנינו אבל הכא ל"ל כן דהרי אומר שגירשה בגט זה והוא היה אבוד קודם לכן ועדיין צ"ע:

תד"ה מעולם. ואר"י דלעולם לא חשדינן ליה כו'. וצ"ל דזה דבר פשוט מדפריך מאי למימרא:

תוס׳ ד"ה שתעבור וכו' מפרש ר"ת ותשרה. נ"ב כמו המשרה את אשתו ע״י שליש:

רש"י ד"ה מספקא ליה סימנין וכו' והאי דלא אמר קסבר. עי' פ"ק דשבת במאור דף ד ע"א ד"ה למימרא דפשיטא ליה לרבה:

ופליגא אדרבה. ז"ל ש"ע סי' קל"ב ס"ד ואם ראה שעבר אדם שם אפי' לא שכיחי ואפי' היה גוי העובר שם חיישי'. וב"ח וב"ש כ' או או קאמר ומיירי שכיחי ולא הוחזקו ולא שכיחי אבל בתרתי לטיבות' מנ"ל להחמיר בשראה. אלא לפ"ז קשה א"כ בלא ראה רק שיעור כדי שיעבר אדם שם נמי ע"ש ולדידי נלע"ד בשכיחי שייר' אלא הוחזקה לא הוה חיישי' לכוותי'. והנה לכאורה דברי ש"ע שהוא מהטור מוכרחים דהרי כ' רמב"ן בדעת הרי"ף דס"ל דמ"ד לא עבר אדם היינו בהוחזקו ולא שכיחי אבל בלא הוחזקו ושכיחי שייר' מה יועיל לנו שעבר אדם שם ואי משייר' נפרד ובא לכאן זה לא חיישי' כמוכח מאתרא דתרו כתני. אע"כ להך מ"ד נמי מודה היכי דלא הוחזקו ושכיחי לא חיישי' בשיעור שעבר אדם שם ע"ש בביאור. וצ"ל אע"ג דכ' רשב"א די"ל משייר' שעברה נפל והעובר הזה דחפו ברגל. הא חזר רשב"א ודחה זה מהירושלמי דמספקא לי' בגוי העובר ואי משום דחיפת רגלים מה לי גוי מה לי ישראל ע"כ הטעם משום שמזה העובר נפל. וא"כ אי לא הוחזקו ורק משום שכיחי מחמרי' ע"כ לא ניחוש בעבר אדם א' שם. הנה זהו ביאור דעת הרמב"ן אליבא דהרי"ף. ורוב ממש כל הפוסקים מחולקים וס"ל גם בלא הוחזקו ושכיחי נמי חיישי' בעבר או שהה אדם א'. וא"כ ע"כ צ"ל אפי' בלא הוחזק נמי לאדם א' דהרי אפי' שכיחי שיירי הרי לא עבר שייר' ולנפרד משייר' לא חיישי' ולדחיפת רגל נמי לא חיישי' ע"כ חיישי' נמי לכל אדם א'. אלא אי לא שכיח שייר' לא חיישי' שמא עבר אדם א' שם. מה"ת לחוש שעבר הלא שכיחי עוברי אורח במקום זה בשלמא אי הוה הוחזקו. היה לן לחוש למקרה שמא מ"מ עבר אדם כאן אע"ג דלא שכיחי שייר' אבל לא הוחזק ושיירא נמי לא שכיחי לא ניחוש לתרי מיקרי דעבר א' שם והיה לו גט של יב"ש זה לא נחוש. אא"כ שכיחי שיירא אז הוה מקרה א' דעבר א' שכיחי וקרה מקרה שהיה בידו גט של יב"ש. אך אי ראינו באמת שעבר שם אדם א"כ אפי' לא שכיחי ולא הוחזקו חיישי' והדין דין אמת. אלא לפ"ז ע"כ לא ס"ל טעם דדחיפת רגלים וא"כ מה"ת לחוש לנכרי מיהו בירושלמי אפשר דקאי ממסקנא דילי' דחייש לגט פסול וכדרך שפירשתי לעיל דיש לחוש הגוי היה ג"כ במקום כתיבת הגט ולקח לו הגוי הפסול והשליח לקח הכשר ושניהם איבדו שלהם כאן וזה שייך גם בגוי ומשו"ה מספקא לי' לירושלמי ומסיק לאיסור. אבל ש"ס דילן לא חייש לכך כמ"ש לעיל א"כ מה"ת לחוש לגוי. עכנלע"ד לפמ"ש בש"ע סי' קמ"א סעי' ל"ה דיכול לשלוח גט ע"י גוי כמעשה קוף ע"ש והוא ברא"ש לעיל ספ"ב ע"ש א"כ ק' מה בין גוי לישראל. עכנלע"ד דעכ"פ לא שכיח כלל שישלח כהאי גווני ע"י ישראל וכמ"ש רמ"א שם שלא ראה נוהגין כן כיון דאפשר בשליח ישראל אך היינו במקום שהשיירות מצויות ומצויים לו שלוחי ישראל לא שכיח שישלח ע"י ישראל גוי ובירושלמי מיירי בהדי' בשיירו' מצויו' ולא הוחזקו כמ"ש בפני משה שם א"כ שפיר מספקא לי' דגוי רק משום טעם גט פסול. אבל במקום שאין שיירות מצויות ולא מצא הבעל שיירא הולכת דרך שם הוכרח לשלוח ע"י גוי כמעשה קוף א"כ אפי' עבר גוי שם חיישי'. והשתא לפ"ז שביארתי לעיל דש"ע לאו או או קאמר אלא מיירי בלא שכיחי שיירו' ולא הוחזקו תרתי לטיבותא ואפ"ה חיישי' בעבר אדם שם כ' אפי' העובר הוא גוי דכיון דלא שכיח שיירא הוצרך לשלוח גוי. אבל היכי דשכיח שיירי ולא הוחזקו אזי אם שהה בכדי שיעבר אדם שם חיישי' שמא ישראל עבר ולא מהדרי' אבל היכא דראה עבר גוי הרי ראה של עבר ישראל ולגוי לא חיישי' כיון דשכיחי שיירא אין ישראל שולח ע"י גוי ומהדרי' כנלע"ד המשך לשון ש"ע:

רב אשי אמר כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלוני כך גרס רש"י ולא דקאמרי לשון עדים כתוס' אלא דקאמר ופי' דקאי אהשליח דס"ל דאי אאשה לא שייך דיהבה סימן מובהק א"כ זה הוא ולא שייך בזמן שאין הבעל מודה לא יחזיר וכדאמרי' ב"מ כ"ח ע"א לדידה יהבי' ליה. ואי מיירי הבעל יהיב סימן מובהק מאי שייך לומר שמא נמלך ולמה לא נחזיר לו אע"ג דאם הוא עומדת וטוענת שלא נחזיר לו כי ממנה נפל ועדיין לא נפרע כתובתה כברייתא ז"א דהא מתני' מטעם נמלך אתאינן עלה אע"כ השליח מבקש הגט ויהיב ביה סימן מובהק דודאי לא שייך ליב"ש אחר ואפ"ה לא מחזרינן לשליח משום נמלך. והנה התוס' תמהו על זה איך שייך בגט שביד שליח נמלך הא אין מבטלין גט שלא בפני השליח. ובלאה"נ קשה מהיכי תיתי לחוש לנמלך וע"כ צ"ל דמדאיתרע בנפילה אמרינן אילו הי' הגט כראוי לא איבדו השליח אע"כ הבעל ביטלו ולקחו מידו ועתה נפל מיד הבעל ומצאנו והשליח הזה ידע סימני' ורוצה שיחזור לו הגט להוציא להאשה. אע"ג דכתבנו לעיל והוכחנו כן דאין אדם נחשד שאם לא אבד גט מעולם שיאמר אני שליח להביא גט זה לאשה דאע"ג דכ' רשב"א במתני' דאפשר דהשליח אומר שקר שלא להפסיד שכרו או שלא יהי' להבעל תרעומות עליו היינו מי שהי' באמת שליח ואבד גט יש לחוש שיאמר על גט של יב"ש אחר שהוא שלו כדי שלא יפסיד. אבל מי שלא הי' שליח מעולם וישמע שנמצא גט אינו נחשד שיאמר שהוא שליח גט זה לא נימא. מכל מקום הכא שכבר הי' משולח מהבעל ואפשר נמי שהאשה עשאו שליח להבאה וקיבל גט מיד הבעל להוליכו לאשה ושוב נתחרט הבעל ונמלך ונטלו מידו ואבדו ועתה רוצה השליח לגמור שליחותו ויהיב ביה סימן מובהק שהוא יודעו ע"כ אין מחזירין משום שמא נמלך. והנה לקמן ל"ב ע"ב לשיטת תוס' ד"ה התם דיבור ודיבור וכו' ס"ל בעל שביטל הגט אינו יכול לחזור ולגרש בו א"כ בבעל עצמו שייך חששא זו ונאמר מדנאבד ממנו ש"מ כבר ביטלו ועתה חוזר ורוצה לגרש בו ואפילו אמר תנו לא יתנו דאע"ג דלא חשוד לקלקלה משום פשיטי דספרי הכא שכבר כתב הוא הגט הלז חס עליו ורוצה לחזור ולגרש בו אך רש"י פליג התם אהתוס' וס"ל חוזר ומגרש בו כי אינו יכול לבטל גט שכבר נכתב לשמה ע"ש:

ובסמוך בדרבה בר ב"ח אירכס ליה גיטא פירש"י ג"כ דשליח הוה. וכתב מהר"ם שיף דאילו רבב"ח לא הי' מגרש אשתו דקשי' גירושין והוא דוחק דלמא קידש אשה ליומא כדמכריז רב מאן הוה ליומא. ויותר הי' נ"ל דרבב"ח הי' נכדו של חנא ושם אביו לא נזכר עיין ספר יוחסין וא"כ הגט שלו הי' כתוב שמו ושם אביו וגם שם אבי אביו שהורגלו בו והוה משולש ותו ליכא למיחש ליב"ש אחר ע"כ פירש"י שהוא לא הי' בעל דבר אלא שליח ובגט כתוב שם הבעלים. ולקמן פי' רש"י ד"ה כדי שיהי' אדם וכו' משעה שעבר השליח הזה שם וכו' ע"ש פירש"י או השליח היינו משום דהברייתא איזהו לאלתר קאי אלאלתר וזמן מרובה דמשנתינו והתם תנן המביא גט ומיירי בשליח המביא ע"כ פירש"י משעה שעבר השליח וא"ש. אך בב"מ כ"ז ע"ב נפקא מיניה לאהדורי גט אשה בסימנים פירש"י ג"כ אשליח שם צריך יישוב מ"ט לא הניח הדבר בסתמא ומה הי' לו לפרש בשליח שאבד גט והנלע"ד דודאי היכי דשכיח שיירות וגם הוחזקו ב' יב"ש אז הכרת השמות אפילו סימן גרוע לא הוה אך היכי דלא הוחזקו והמבקש הגט אומר סימן כך וכך כתוב בגט ונחוש שמא איתרמי עוד יב"ש אע"ג דלא הוחזקו וכן בהוחזקו ושיירה לא שכיחי ניחוש איתרמי שעבר כאן אותו יב"ש האחר אע"ג דלא שכיחי עוברים ושבים כאן. א"כ מי שמכיר ויודע טרם שרואה ויודע שום דבר מה שכתב בגט ואומר אלו שמות כתובים בו הרי זה ככל סי' אמצעי דאי סימן לאו דאורייתא לא מהדרינן משום דילמא איתרמי סימן כסימן וה"נ דלמא איתרמי שמא כשמא אבל סימן אמצעי מיהא הוה. אע"ג דאפילו אי סמנין דאורייתא מ"מ לא מהדרינן גט בחדא למעליותא היינו משום לעז כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ אבל מדינא ה"ל כמו סימן אמצעי. והנה הסכמת האחרונים בשו"ע א"ע סימן י"ז ובשו"ת הרבה דצירוף ב' סימנין אמצעים הוה סימן מובהק דאורייתא. והשתא לפ"ז בעל העומד לפנינו אפי' כבר ראה השמות שבגט מ"מ הרי אנו מכירים אותו מעיקרא ששמו כמ"ש בגט רק חיישינן דלמא עוד אחד כמותו ומכיון דיהיב עוד סימן אמצעי טרם שראה הגט א"כ ה"ל סימן מובהק ולא נפקא מיני' מידי לאהדורי גט אשה בסי' משו"ה פירש"י דמיירי דהשליח תובעו וכבר יודע שמות הכתובים בגט ואין לו בו אלא סימן אמצעי אחר והא מיבעי לי' אי מהדרינן ע"י סימן אחד אמצעי או לא. ולפ"ז רב אשי דאמר נקב יש בצד אות פלוני לא היה צריך לזה אלא אפילו סימן אמצעי והשליח הגיד שמות הבעלים טרם שראה מה שכתוב בגט דהוה נמי סימן מובהק אלא שלא רצה להאריך רק להודיע דסימן מובהק מהני. והנה תוס' ספ"ק דב"מ היכי פשיט מר איסורא ממונא הקשו ממון חמיר דאין הולכין בו אחר הרוב ותי' גם בחומר א"א אין הולכין אחר הרוב. ודבריהם צ"ע עכ"פ לא עדיף מממון ויהיו איסור וממון שוים ואכתי מאי פריך היכי פשיט מר איסורא ממונא. וי"ל דלפי הנ"ל שיירות ולא הוחזקו הוה סימן אמצעי א"כ לא מקשו תוס' מידי דנהי ממון חמיר מדינא מ"מ משום הפקר ב"ד מהדרינן אבידה בסי' אמצעי משא"כ באיסור לא שייך הפקר ב"ד שפיר פריך ולא מקשו תוס' מידי וצ"ע לכאורה. וצ"ל דקושי' תוס' הי' ע"ד הדרגה אי אמרת בשלמא באיסור דאזלינן בתר רוב לא חיישינן לאיתרמי משום דרובא לאו הכי הוא א"כ נהי בממון דחמיר דלא אזלינן בתר רובא וה"ל למיחש לאיתרמי מ"מ הפקר ב"ד הפקר ועשו ממון כאיסור אך אי נימא באיסור אע"ג דאזלינן בתר רובא מ"מ חיישינן לאיתרמי א"כ לא הוו להו לרבנן להקל כל כך בממון דהרי אפילו בתר רובא לא אזלינן אע"כ גם באיסור מהדרינן בשיירות ולא הוחזקו ושפיר פשיט איסורא מממונא זו היא כוונת קושי' תוס'. וע"ז יפה תי' באשת איש נמי לא אזלינן בתר רובא וא"כ אין לפשוט איסורא דלא שייך בי' הפקר ב"ד מממונא דשייך בי' הפקר ב"ד וק"ל:

סימנים דאורייתא או דרבנן. כ' תוס' והא דמהדרינן אבידה מה"ת היינו בעדים עכ"ל. נקטו לישנא דש"ס ב"מ כ"ז ע"ב וכתבו שם הראשונים בשיטה מקובצת דלא בעי למימר סימן מובהק ביותר דפשיטא דעדיף טפי טובא מעדים ונ"ל משום דעדים היינו שמכירים בט"ע וקמ"ל דתרי לא אמרי בדדמי. ומהרש"א נתקשה בזה ע"ש:

או דרבנן. פירש"י דהפקר ב"ד הפקר וטעמא דתקנתא מפרש התם עכ"ל. הנה התם כ"ח ע"א פריך ש"ס אטעמא דתקנתא מתכריך של שטרות וכ' שם הרא"ש בחד לישנא דע"כ טעמא דתקנה לא ידענו ולפי תי' זה גם בשטרות מהדרינן בסימן אמצעי. אך עוד פירש"י דלעולם משום טעמא דבעל אבידה גופא ניחא לי' ובשטרות לא מהדרינן ותכריך של שטרות מיירי בעדים או ט"ע ע"ש וזה נראה דעת רש"י דשמעתין שכ' טעמא מפרש התם. והנה תוס' בשמעתין ד"ה מצאו וכו' כתבו בחפיסה ודלוסקמא התם מיירי שנותן סי' וכו' ולא חיישי' לשאלה לענין ממון עכ"ל ובספ"ק דב"מ ביארו יותר דכמו שתיקנו להחזיר אבידה ה"נ תיקנו דלא לחוש לשאלה והקשני בשו"ת הגאון מו"ה הירש העללער זצ"ל שהיה אב"ד בק"ק אובן ישן הא בשטרות לא תקנו באבידה ובעי סימן מובהק ביותר וא"כ ניחוש לשאלה. והשבתיו במציאת שטרות איכא ב' חששות חדא דלמא מאחר נפל וזה התובע איננו המלוה ואפי' הלוה מודה לו דלמא קנוניא עשו על המלוה האמת ואמנם לזה מועיל סימן אמצעי מתקנתא דרבנן דבעל אבידה גופא ניחא לי'. אך חשש אחר דילמא מהלוה נפל ואי יהיב המלוה סימן אמצעי וללוה אין סימן מהדרינן למלוה לגבות מהלוה ע"ז פריך ש"ס וכי ניחא ללוה למיהדר למלוה שלו ובהא מסקינן דבכי האי גונא ליכא תקנתא אלא בעי מלוה סימן מובהק באתר או עדים וכל זה פשוט. ועתה נחזי אנן מה שהקשו תוס' ביהיב סימן בחפיסא ניחוש לשאלה לא הוה קשו' להו בטענת המלוה עם לוה שלו ניחוש שהמלוה השאיל החפיסה להלוה שלו והלוה הזה נתן שטר פרוע שפרע להמלוה שמהו בחפיסה שהשאיל מאותו המלוה ואבדו והמלוה יודע סימן החפיסה של עצמו דמנ"ל לתוס' דחיישינן לשאלה דיחיד כזה ולשטות כזה שהלוה יתן שטרותיו הפרועין בחפיסה של מלוה אע"כ קושי' תוס' ניחוש לשאלה נגד חששא מעלמא נפל ולא מזה המלוה ובזה שפיר כ' תוס' דעבדו רבנן תקנתא כי היכי דעבדי תקנתא להחזיר אבידתו וק"ל:

אמר אי סימנא אית לי בגוי' וכו' קשה לי וכי רבב"ח הי' מסופק אם יאמינו לו בט"ע כצורבא מרבנן ולמה להזכיר סימנא כלל וא"נ מחמת עניוה יתירה אמר כן למה לי' לתלמודא לקבוע זה בתלמוד. ע"כ היה נראה לע"ד דרבב"ח היה מסופק דלמא מי שיש לו סימן עם הט"ע מיגרע גרע דאולי ע"י הסימן מדמה בדמיונו שיש לו ט"ע וטועה בדמיונו ואפי' צורבא מרבנן לא יהיה נאמן ע"כ הזכיר בבהמ"ד שיש לו בו תרווייהו ואהדרוהו ניהלי' ולא ידע אי ט"ע ליכא בטועה ע"י הסימן אלא סימנים דאורייתא ובסימן לחוד סגי' או סימנים לאו דאורייתא ובט"ע סגי אפי' היכי דאיכא סימן בהדי' אך בתוס' יבמות קט"ו ע"ב סוף ד"ה קאמר סימן לא משמע כן וכן ברמב"ם:

ודוקא צורבא מרבנן. פירש"י דידע בט"ע ולא משנה בדיבורו עכ"ל משמע דע"ה לא ידע בט"ע וגם משקרי והקשו הראשונים מפרק ג"ה דכולי עלמא אית להו ט"ע דא"כ איך ב"א מותרין בנשותיהם בלילה. וע"ש פירש"י הא דלא מהדרינן אבידה בט"ע לכ"ע משום דגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ע"ש וא"כ צ"ל הא דבני אדם מותרין בנשותיהם בלילה אע"ג דעריות הוא ז"א דאדם לעצמו נאמן והה"נ הכא שליח המוציא גטו שאבד ומכירו בט"ע ואינו שואל אותנו כלל אינו צריך לחוש דלמא לית לי' ט"ע ומדמה שקר נפשו זה אינו צריך לחוש אך אנחנו לא נהדיר לי' ע"י ט"ע אפי' אינו חשוד לשקר ממש חוששין מחמת חמדת הפסד ממון או עריות אומר בדדמי ולזה נתכוון תשו' הריטב"א דמייתי ב"י בא"ע ססי' קנ"ג בבד"ה שלו ע"ש:

דאמרי נקב יש בצד אות פלוני וכו' דאמרי ארוך וגוץ וכו' אין זה מלשון הברייתא דא"כ קשי' דיוקא אהדדי דברישא משמע דוקא נקב שהוא סימן מובהק אבל סימן אמצעי לא ובסיפא משמע דוקא ארוך וגוץ שהוא סימן גרוע אבל סימן אמצעי מעידין. אך הוא תוספת מלשון אמוראי שהוסיפו על הברייתא דלא תפשט מיני' לא סימנים דאורייתא ולא סימנים דרבנן:

מצאו קשור וכו' ביבמות מירמא הא ברייתא אמתני' דאפי' יש בו סימן בגופו ובכליו ולא משני מידי אלא משקלא וטריא בש"ס ממילא מצינו פירוקא לרומי' ובב"מ באיבעי דסימנים דאורייתא לא מייתי כלל הך ברייתא כמו שנתעוררו בתוס'. והי' נלע"ד דעיקור איבעי אי מהדרינן גט אשה בסי' אמצעי נבנה על משנתינו אי כרבה ול"ק דר"ז דמתני' בתרתי לריעותא אבל בשוירי ולא הוחזקו וכן להפוך מהדרינן בלי שום סימן אחר ולא חיישינן לאיתרמי א"כ מהדרינן גם אסימן אמצעי ולא חיישינן לאיתרמי סימן כסימן וסי' דאורייתא. ואי אמרינן כלישנא בתרא דר"ז דלא מהדרינן בחדא למעליותא משום דחיישינן לאיתרמי לא מהדרינן גט אשה בסימן אמצעי משום דחיישינן לאיתרמי והא דמהדרינן בלא שכיחי ולא הוחזקו משום תרי איתרמי לא אמרינן וה"ל סימן מובהק ביותר. ומשו"ה לא הו"מ למיפשט מהך ברייתא דהך ברייתא גופא מיבעי לי' דהא הברייתא קאי אמשנתינו. אך ביבמות רמי מתני' דהתם אהך ברייתא דעכ"פ תיקשי למ"ד מתני' בתרתי לריעותא אבל בחדא לריעותא מחזירין וא"כ סימן דברייתא אמצעים הם וקשה אמתני' דהתם. ומשני התם למ"ד סימנים דאוריי' מתני' חיישינן לשאלה תו לא צריך לפרש יותר דאי סימנים דרבנן ומתני' בחדא למעליותא לא מהדרינן לזמן מרובה עד דאיכא סימן ידעי' דהיינו סימנים מובהקים דעדיפא מחדא למעליותא הקצרתי. וראיתי דבר נכון בס' תורת גיטין שכ' עפ"י מ"ש רמב"ן בחולין ע"ט דאי סימנים לאו דאורייתא חשדינן גם למשקר ואומר הסימן בסומא בארובא או מיחזי חזי ע"ש וא"כ ביבמות אין מעידין אפי' יש סימן בגופו ובכליו דהתם ליכא למיחש למשקר אלא משום איתרמי רמי שפיר מברייתא דהכא דלא חיישינן לאיתרמי אבל האיבעי בגיטין אי מהדרינן גט אשה בסימנים י"ל אאשה קאי דחיישינן למשקרת וליכא למיפשט מברייתא דמצא קשור י"ל הכא בשליח או בעל השואל גט דלא חשוד למשקר רק משום איתרמי משו"ה מהדרינן אבל אשה במשקרת לא מצי למיפשט מהברייתא:

גמרא בזמן שהבעל מודה אפילו לזמן מרובה. וקשיא לי לשיטת הר"ן והנמוק"י שכתבו בפרק האשה שלום לחלק בין נמצא הגט במקום דירת יוסף ב"ש ובין אם נמצא בדרך א"כ מאי מקשה הכא מברייתא אמתני' דהא במתניתין קתני בהדיא המביא גט משמע שאבדו בדרך מש"ה חיישינן משא"כ בברייתא דקתני מצא בשוק איכא לאוקמי שמצאו במקום דירת יוסף ב"ש ומש"ה לא חיישינן ליוסף ב"ש מעיר אחרת ובלא"ה נמי מצי לחלק בין נכתב שם העיר בגט או לא ועיין בבית שמואל סימן קל"ב ס"ק ד' וצ"ע ויש ליישב:

גמרא איכא דאמרי והוא שהוחזקו הוא דלא ניהדר והיינו דרבה וא"ד כו' ופליגי אדרבה. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מהיכי תיתי נאמר דפליגי כיון דר"ז גופא קאמר בהאי לישנא ממש דקאמר רבה ע"ש שהאריך ולענ"ד הקלושה יראה דלק"מ ואדרבה קשיא לי להיפך דהיאך אפשר לומר דר"ז כרבה ס"ל דבהוחזקו ולא שכיחי מהדרינן דהיא גופא תיקשי מנ"ל לר"ז הא מילתא דהא איכא לאוקמי ברייתא בלא שכיחי ולא הוחזקו דוקא ולא תיקשי מאי למימרא דאיצטריך שפיר לאשמעינן דלא חיישינן לשמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי כמו שהקשו התוספות לעיל ותירוצם לא שייך כאן ובשלמא לרבה דדייק לה ממתני' א"ש דאי בלא שכיחי ולא הוחזקו מאי למימרא דהא לא שייך התם חששא דשמא כתב בניסן כמ"ש תוספות לעיל. ואף אם נאמר דלהאי לישנא דר"ז כרבה ס"ל נאמר דאית ליה לר"ז גם כן דההיא דכל מעב"ד איירי דאשתכח בב"ד וא"כ ע"כ בשכיחי ולא הוחזקו מהדרינן אכתי קשה מנ"ל דבהוחזקו ולא שכיח מהדרינן דהא הוחזקו ולא שכיח חמיר טפי כמ"ש לשיטת הרמב"ם והרי"ף והרא"ש ז"ל וכמו שאפרש עוד בסמוך וא"כ אמאי לא מוקי לברייתא נמי כה"ג דכל מעב"ד בשכיחי ולא הוחזקו דהכי משמע לישנא דברייתא דמצא בשוק ושוק מקום שהשיירות מצויות הוא כיון שהוחזקו שניהם בעיר א' כדמשמע לעיל היכא דמזבני כיתנא. ול"ל דאי ברייתא בשכיחי ולא הוחזקו איירי מאי קמ"ל מתני' היא כל מעב"ד ה"ז יחזיר דהא איצטריך ברייתא לאשמעינן דלא חיישינן לשמא כתב בניסן כקושית התוספות. ועוד נראה דאף אם נאמר דלהאי לישנא סובר ר"ז כמ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה דתו לא שייכא חששא דשמא כתב בניסן כמ"ש תוספות אפ"ה מצי לאוקמי ברייתא דשכיחי ולא הוחזקו ולא תיקשי מאי קמ"ל מתני' היא דכמה פעמים מצינו בברייתא מה ששנו חכמים במשנה כ"ש הכא דלא מפורש בהדיא דהא איכא למידחי דאשתכח חוץ לב"ד מש"ה קתני מצא בשוק ועוד דהתם חליצה ומיאונין תנן ואשמעינן ברייתא דאפילו בגיטין דחמיר כמ"ש לעיל בשם התוספות ספ"ק דמציעא. וכ"ש שהוסיף בה דברים דבאין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דאפילו לבעל לא יחזיר. וקושיא זאת גדולה היא בעיני עד שכמעט היה נ"ל מסוגיא זו כסברת הר"ן דהוחזקו ולא שכיחי עדיף משכיח ולא הוחזק אלא דאכתי לא פלטינן מקושיא זאת דמ"מ הו"ל לאוקמי ברייתא בהכי דשכיח ולא הוחזקו כדמשמע לישנא דברייתא מצא בשוק. ועוד דמלבד שכתבתי דשיטת כל הפוסקים דהוחזקו ולא שכיח חמיר טפי. עוד נ"ל להביא ראיה מפורשת לזה מסוגיא דפרק האשה שלום דף קט"ו דאמר רבא דלא חיישינן לתרי יצחק היכא דלא הוחזקו ועביד עובדא בהאי גיטא דאשתכח בנהרדעא דלא צריך למיבדק אע"ג דשכיח שיירא כדמוכח שם מהסוגיא ומפי' התוס' ושם בהאי גיטא דאשתכח בסורא וכתב ביה ענן בר חייא עביד רבא עובדא לחומרא כיון שהוחזק שם עוד ענן בר"ח מחגרא אע"ג דלא שכיח דהא אמר שם דלמא בגמלא פרחא אזיל א"נ בקפיצה וא"כ לא שכיח אע"כ דהוחזקו ולא שכיח חמור משכיח ולא הוחזקו. ואף שיש לחלק ולהאריך בסוגיא זו אלא שאין כאן מקומו מ"מ עיקר הסברא לא נדחית דהוחזקו חמיר משכיח וכך הדעת מכרעת וכשיטת הקדמונים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דלהאי לישנא דר"ז כרבה ס"ל היינו כרבה ועדיפא מדרבה דאילו רבה הוצרך להביא ראיה דלא חיישינן לתרי שוירי מההיא דכל מעב"ד ואילו לר"ז אפשר דהא מילתא פשיטא ליה דבלא הוחזקו לא חיישינן כלל אף במקום דשכיחי שיירות והיינו כדפשיטא ליה לרבא פ' האשה שלום דלא חיישינן לתרי יצחק ומייתי ראיה ממעשה בכל יום דמגבינן ממון בשטרות אפילו בהוחזקו ושכיחי כגון הני שטרי דכתיב בהו חבי בר ננאי אע"ג דאיכא טובא וכוונתו כיון דחזינן דמדאורייתא אפילו בהוחזקו ושכיחי לא חיישינן מדמגבינן ממון א"כ לענין איסורא נהי דבהוחזקו ושכיחי חיישינן מדרבנן מיהא בלא הוחזקו לא שייך לגזור אפילו באיסורא דהו"ל גזירה לגזירה דלא הוחזקו אטו הוחזקו לא אתי למחלף ונהי דרבה הוצרך להביא ראיה על זה אפשר דרבה סובר דבהוחזקו ושכיח חששא דאורייתא היא ושטרות אין ראיה אע"ג דרבה גופא קאמר בריש פירקין שני יוסף ב"ש הדרין בעיר א' מוציאין ש"ח על אחרים היינו משום דליכא למיחש מידי דלנפילה לא חיישינן וליכא למיחש נמי דלמא מסר ליה דרבה סובר דאותיות נקנות במסירה וא"צ להביא ראיה כמו שהוכיחו התוספות פרק האשה שלום מההיא גופא דריש פירקין משא"כ לר"ז אפשר דסובר כרבא בפרק האשה שלום דמייתי ראיה מהנהו שטרי משום דס"ל אין אותיות נקנית במסירה או שצריך להביא ראיה כמ"ש תוספות שם ומדמגבינן בהו ולא חיישינן אלמא דאפילו בהוחזקו לא הוי חששא מדאורייתא וא"כ בלא הוחזקו פשיטא ליה לר"ז דאפילו בגיטין לא חיישינן אלא כל השקלא וטריא דהכא היינו בהוחזקו ולא שכיחי ומייתי שפיר מברייתא דע"כ בהכי איירי דאל"כ מאי קמ"ל ולחששא דשמא כתב בניסן סובר דאין לבעל פירות משעת חתימה וא"כ מוכח דבהוחזקו ולא שכיחי איירי ואע"ג דקתני מצא בשוק אפשר כיון שלא נשתהו שם מקרי לא שכיחי דהא אפילו בשכיחי והוחזקו איכא למ"ד דכל שלא שהה שם מיקרי לאלתר וכ"ש שיש לנו לומר כן דלא מיקרי שיירות מצויות אלא כל שעברה שיירא ונשתהא כנ"ל נכון ללישנא קמא דס"ל דלא פליג ר"ז עליה דרבה אבל האיכא דאמרי סובר כיון דסוף סוף ע"כ דפליג ר"ז עליה דרבה לענין שטרות וכן לענין דאין לבעל פירות משעת חתימה א"כ טפי ניחא לומר דבהנך מודה רבי זירא לרבה והכא הוא דפליג דדוקא בלא שכיח ולא הוחזק מהדרינן דהכי משמע פשטא דאוקימתא דיליה מדמוקי לההיא באין שיירות מצויות אע"ג דקתני מצא בשוק אע"כ דאיירי בלא הוחזקו וא"כ בשוק נמי מיקרי אין השיירות מצויות כיון דאין החששא אלא ליוסף ב"ש ממקום אחר ומהתם להכא לא שכיחי שיירות אף בשוק כך נ"ל נכון ודוק היטב:

תוספות בד"ה בזמן שהבעל מודה. עיין מה שכתבתי בזה בחדושי לב"מ נ"ל כמ"ש התורת חיים שם דמודה היינו נמי למפרע:

בד"ה מעולם לא חתמנו כו' ותימה דא"כ אמאי מהימנינן ליה יותר משלא היו העדים אומרים כלום כו'. פי' דהא לרבי ירמיה ע"כ אם לא אמרו העדים כלום לא מהדרינן אפילו כשהבעל מודה ואומר שהוא שלו וכן בשליח שמצאו בעצמו והיינו משום דר"י חייש שמא מיד אחר נפל אפילו בלא הוחזקו או משום דניחא ליה לאוקמי מתני' וברייתא אף בהוחזקו ושיירות מצויות סוף סוף לא מהימנינן ליה אף אם אומר בבירור שהוא שלו ואם כן מאי מהני כשאומרים העדים מעולם לא חתמנו משא"כ לעיל שכתבו התוס' בד"ה כאן במקום כו' דכיון שידעינן שמזה נפל לא חיישינן לאו משום דמהימנינן ליה שהוא שלו אלא משום דהתם אליבא דרבה ור"ז קיימי דאף בהוחזקו לא חיישינן שמא מיד אחר נפל ג"כ וזה ברור וכ"כ מהרש"א ודברי מהרש"ל ז"ל צ"ע מיהו מ"ש התוס' דאפי' בטביעת עין לא מהדרינן ליה לאו אדר"י קאי אלא מדמסקינן בסמוך דלא מהדרינן בט"ע אלא לצורבא מרבנן וזה דלא כשיטת מהרש"א ז"ל בפ"ק דמציעא אלא כמ"ש שם ודו"ק:

בד"ה כגון דקאמר נקב יש כו' ושליח לא מהימן אלא כשאומר קודם שראהו עכ"ל. והיינו מהטעם שכתבו לעיל דחיישינן דאמר בדדמי כדאמרינן לענין ט"ע דלא מהדרינן אלא לצורבא מדרבנן וה"נ אע"ג דאמר הסימן שמא לא הכיר תחילה כלל בסי' זה ועכשיו אומר הסימן לפי שסובר שהוא שלו אבל א"א לומר שמא לא היה נקב בגט שלו דהא מהיכי תיתי לחשדו כמשקר מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל משמע דנהי דלבעל עצמו לא חיישינן כמשקר היינו משום דאי בעי מגרש לה מעכשיו משא"כ לשליח חשדינן שמא משקר ולענ"ד הדבר צ"ע. מיהו נראה דמ"ש דהשליח לא מהימן כשאומר הסימן לאחר שראהו היינו כשמצאו אחר אבל אם מצאו הוא בעצמו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי כמ"ש התוס' לקמן בד"ה מצאו בחפיסה וכמו שאפרש שם:

גמרא ודוקא בצד אות פלוני כו' אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה סימנין דאורייתא או דרבנן. וקשיא לי ת"ל דאפילו אי הוי סימנין דרבנן אפ"ה אמאי לא מהני כאן דהא אין כאן חשש איסור דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף ב"ש כדאיתא פרק האשה שלום ואף אם נאמר דעיקר אוקימתא דרבי ירמיה ורב אשי היינו לאוקמי מתני' וברייתא בכל גווני אפילו בהוחזקו ושכיחי מ"מ כבר כתבתי דנראה דאפילו הוחזקו ושכיחי לאו חששא דאורייתא הוי כדמוכח מהנהו שטרי דכתוב חבו בר נני בפרק האשה שלום וקי"ל התם כרבא ואם כן מסתמא דרב אשי בתראה הוא ע"כ כרבא ס"ל דאל"כ הוי לן למיפסק כרב אשי והרי"ף פסק שם להדיא כרבא והכא פסק כרב אשי וכתב ג"כ דבעינן דוקא נקב בצד אות פלוני ויש ליישב ולחלק בין סוגיא דהכא ובין סוגיא דפרק האשה שלום ואין כאן מקומו להאריך מיהו יותר נראה דאי סימנין דרבנן לא סמכינן עלייהו באיסור דאורייתא אפילו היכא דחששא מדרבנן משום דלמא אתי למיסמך באיסור דאורייתא כגון היכא שידוע בודאי שנאבדו שני גיטין שוין בשמותיהן ואתי למיסמך אסימנין וראיה לדברי נ"ל ממשנה ערוכה פרק האשה בתרא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף ע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ושקל וטרי הש"ס בטעמא דסימנין דרבנן ומשמע להדיא דאף בפרצוף פנים בלא חוטם אין מעידין אפילו ע"י צירוף הסימנים ובמסכתא בכורות פרק יש בכור איכא שם אוקימתא דמדאורייתא מהני פרצוף פנים בלא חוטם אלא מדרבנן החמירו וא"כ חזינן דאפילו בחששא דרבנן אמרינן דלא מהני סימנים למ"ד סימנים דרבנן והרבה הארכתי בסוגיא זו ביבמות ודעתי להוסיף בקונטרס הכללים אם יגזור ה' עלי בחיים וירבה גבולי בתלמידים. ויתר חידושי סוגיא דשמעתין תמצא בחדושי לב"מ ע"ש:

תוספות בד"ה סימנים כו' וא"ת הא דתנן כו' עכ"ל. ובשלמא אי סימנין דאורייתא א"ש דמתני' מדאורייתא איירי דהא דכתיב עד דרוש אחיך אותו היינו ע"י סימנים וא"כ חייב להכריז אבל בדבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז משום דעדים לא שכיחי שיכירו ע"י ט"ע אבל אי סימנים מדרבנן וא"כ הא דקאמר עד דרוש אחיך אותו היינו ע"י עדים וא"כ מקשה שפיר דדבר שאין בו סימן נמי יכריז ולא ניחא להו לפרש בסימנים מובהקין ומדאורייתא משום דכל הני דקחשיב התם לא הוי סימן מובהק כגון כלי ובתוכו פירות וכיכרות של בע"ה וכיוצא בו ובאמת דהוי מצי לאקשויי בהדיא מהא דתנן מה שמלה שיש בו סימנים וחייב להכריז משמע דמדאורייתא איירי והכי איתא שם להדיא בתוספות ותירצו כמו שכתבו כאן כן נ"ל ומהרש"א ז"ל כתב בע"א:

בד"ה מצאו קשור ותימא דבפרק אלו מציאות כו' והא דלא ניחא להו למימר דההיא איירי בסימן מובהק היינו משום דשם בסוגיא זו דאלו מציאות אכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין סימן מובהק עד לבסוף דאסקה רבא דאל"כ אזלא ליה כל השקלא וטריא דמייתי התם למיפשט האיבעיא וכולהו הוי מצי לאוקמי בסימן מובהק אלא ע"כ דלא אסיק אדעתיה לחלק ואם כן מקשו התוספות שפיר וק"ל:

איכא דאמרי. הא דשני ר' זירא במקום שהשיירות מצויות פסול והוא דהוחזקו דבעינן תרתי כרבה: בשלמא דרבה. דשני לעיל שנויא דידיה אתרתי מתני' חדא דגיטין וחדא דב''מ: מתני' אלימא ליה לאקשויי. דקא ס''ד דאינהו רמינהו אהדדי ומתני' עיקר מברייתא: אלא ר' זירא. דרמי מתניתין אברייתא מאי טעמא לא אמר שינויא דידיה אתרתי מתני' כרבה: אמר לך. ר' זירא מתניתין לא קשיין אהדדי: מי קתני. בבבא מציעא הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה: דלמא אם אמר תנו נותנין ולעולם כדקי''ל. כלומר ודאי על כרחין הא אמר תנו נותנין דייקי' מינה מדתלה טעמא בנמלך עליהן אלא לזמן מרובה מהיכא דייקת דילמא לעולם כדקי''ל בהכשירא דגיטין מצאו לאלתר כשר אבל ברייתא ודאי קשיא דקתני יחזיר לאשה ואי לאלתר והבעל מודה פשיטא למאי ניחוש לה אי לאו דאשמועינן אפילו לזמן מרובה לא איצטריך למיתנייה דבשלמא מתני' לא תנא בה בהדיא האמר תנו נותנין ואצטריך למתנייה משום היא גופא לאשמועינן דלא יחזיר שאני אומר כו': ר' ירמיה אמר. לא מתניתין קשיא ולא ברייתא קשיא דכל הני דאמרינן יחזיר לזמן מרובה: כגון דקאמרי עדים. החתומים בו: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה. ואותו חתמנו לאיש זה התובעו: כגון דקאמר. האי שליח שאבדו נקב יש בצד אות פלונית: ודווקא. נקט רב אשי בצד אות פלונית דהוי סימן מובהק דאין עדות ברורה מזו: מספקא ליה סימנים דאורייתא או דרבנן. הא דאמרי' באלו מציאות (ב''מ דף כז.) שמחזירין אבדה בסימנין ואיבעיא לן התם דאורייתא או דרבנן לרב אשי נמי מספקא ליה הילכך באיסור אשת איש לא סמכינן אסימנין בעלמא דלמא סימנין דרבנן ובממונא הוא דמצו רבנן להפקיע דהפקר ב''ד היה הפקר וטעמא דתקנתא התם מפרש אבל למישרי איסורא לא מצו רבנן לעקור דבר מן התורה והאי דלא אמר קסבר סימנין דרבנן משום דהתם מיבעיא לן ומהכא לא מצינן למיפשט דהא אי נמי מספקא ליה קאסר מספיקא: אירכס ליה. שליח היה: אי סימנא אית לי בגויה אי טביעות עינא אית לי בגויה. אי סימנא בעיתו דאיתיהב לכו אית לי בגויה סימנא ואי בטביעות עינא בעיתו להדורי ניהלי אית לי טביעות עינא בגויה שנתתי עיני בו עד שאני מכירו יפה בלא שום סימן: סימנים דאורייתא. שלא נתן בו סימן מובהק אלא סימנא בעלמא ומדאסמכו אסימנא באיסורא קסברי סימנין לאהדורי אבדתא דאורייתא מוכן תעשה לשמלתו כדאמרינן באלו מציאות (שם): לצורבא מדרבנן. דידע בטביעות עינא ולא משני בדיבוריה: כדי שתעבור שיירא ותשרה. שיעור שתוכל לעבור שיירא שם ולחנות: כדי שיהא אדם כו'. כלומר אין הדבר תלוי בשיעור אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם משעה שעבר השליח הזה שם עד שעת מציאת הגט: כדי שיכתוב את הגט. שיעורא בעלמא נתנו בו: ואפילו שהה ויש בו סימנים. מובהקים: מעידים עליו. סימנים אלו להכשירו: על סימני גופו. של גט כגון ארוך או גוץ שאין אלו כלום שיש כאלה הרבה: מצאו קשור בכיס או בארנקי. ומכיר את הכיס ואת הארנקי:

בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה. וא''ת כיון דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן והוא מודה שגירשה אפי' אין הגט שלה ניתן לה לראיה בעלמא ומאי פריך ויש לומר דלא מהימן אלא מכאן ולהבא מיגו שיכול עכשיו לגרשה ולא תטרוף פירות אלא מכאן ואילך אבל למפרע לא כשאומר גירשתיה מזמן הכתוב בגט כדאמרי'. ' ביש נוחלין (ב''ב קלד:) והכא שידוע לנו שלא בא לידה עכשיו זה הגט בתורת גירושין אינו נאמן מכאן ולהבא יותר מלמפרע ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בחזרה זו אפי' לא נתגרשה עדיין ולא חיישינן שמא מאחר נפל אפי' לזמן מרובה: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף ב''ש. מתוך הלשון משמע שיודעין שלא חתמו אלא על א' אבל אין מכירים מי הוא אותו יוסף ב''ש ותימה דא''כ אמאי מהימנין ליה לומר שהוא שלו יותר משלא היו אומרים העדים כלום שלא היה נאמן לומר שהוא שלו ולא מהדרינן ליה בטביעות עין דחיישינן שמא הוא משקר ואומר ר''י דלעולם לא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה דמשום להרויח פשיטי דספרא לא היה מקלקלה דהא בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ולא חיישינן להכי ולהכי כשאומרים העדים שלא חתמו אלא על גט אחד והוא אומר שעל שלו חתמו נאמן אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סבור שהוא שלו לפי שאין יודע שיש יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אע''פ שאינו מכיר ובקונטרס פי' כגון דקאמרי עדים החתומים בו מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של שם זה ואותו חתמנו לאיש זה התובעו ולפ''ז צריך לומר שלא ראו עדים חתימת הגט שאם ראו ואומרים שהוא כתב ידם ולזה חתמו פשיטא שיחזיר ולא היה צריך להשמיענו דהא ודאי לא חיישי' דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וחתימה כחתימה ובשינויא נמי אינו מזכיר חתימה כחתימה: כגון דקאמר נקב יש בצד אות . פלונית. פי' בקונטרס דקאמר השליח ואית ספרים דגרסי דקאמרי עדים וי''ל דעדים מהימני אפילו כשראוהו כבר ושליח לא מהימן אלא כשאומר כן קודם שראהו: סימנין דאורייתא או דרבנן. אי סימנין דרבנן הא דמהדרינן אבדה מן התורה היינו בעדים ורבנן הוא דעבוד במציאה תקנתא להחזיר בסימנין וא''ת והא דתנן בפרק אלו מציאות (ב''מ דף כז.) דדבר שיש בו סימן חייב להכריז ושאין בו סימן הרי אלו שלו. ואפי' מדרבנן למה הוא שלו יכריז וזה יביא עדים דמן התורה מה לי זה ומה לי זה כיון דבעי עדים כך ימצא עדים בזה כמו בזה וי''ל דע''י סימן מכירים העדים בטביעות עין ועוד דע''י סימן שואלים אם יש שמכיר אותו דבר שיש בו סימן כך וכך דע''י כך ימצא עדים אבל כשאין בו סימן אין יודע היאך לישאל ומתייאש: ודוקא צורבא מדרבנן. אומר רבינו תם דעם הארץ נמי ידע בטביעות עינא כדאמרינן בפרק גט פשוט (ב''ב דף קסח.) האי צורבא מדרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה ובפרק גיד הנשה (חולין דף צו.) נמי מוכח דכ''ע אית להו טביעות עינא והא דלא מהדרינן לעם הארץ בטביעות עינא משום דלא מהימן: איזהו שלא לאלתר. ואית דגרסי איזהו לאלתר ויש ליישב דברי התנאים לשתי הגרסות: שתעבור שיירא ותשרה. מפרש רבינו תם ותשרה לשון סעודה כמו שירותא (תענית דף יא:) דמתוך שמוציאים כליהם כדי לסעוד חיישינן שמא נפל מהם: מצאו קשור בכיס או בארנקי כו'. בפרק בתרא דיבמות (דף קכ.) מדקדק מכאן דסימנין דאורייתא ותימה דבפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כז.) איבעיא לן אי סימנין דאורייתא או דרבנן ולא מייתי לה ואומר ר''י דבמסקנא דיבמות דמייתי תנאי ומסיק דכולהו סברי דסימנים דרבנן איכא לפרושי דהך ברייתא נמי סברא הכי וכגון שיש עדים שהכיס והטבעת שלו או שמצאו בעצמו ומכיר שהן שלו ונאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי ומעיקרא דהוה בעי למידק מינה דסימנין דאורייתא הוה משמע ליה דאיירי כשמצאו אחר ומהדרינן ליה ע''י סימן זה:

דף כז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד