גיטין כג ע"ב

דף כג - ב

מכלל זה אתה שומע, דעבד כשר להיות שליח להולכה. שהרי עבד כנעני עדיף מעובד כוכבים, כי הוא שייך במצוות. וכשם שהוא כשר לשליחות הולכה, כך הוא כשר לשליחות קבלה, שהרי אין הבדל ביניהם.

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין, שאינו יכול לקדש ולגרש אשה ישראלית, ולכן אינו יכול להיעשות שליח בדבר. ^[65]

מתקיף לה רבי אלעזר: טעמא, כל הטעם לדברי רבי יוחנן שעבד פסול להיות שליח בגט, במילתא דליתיה, משום שהוא דבר שהוא אינו שייך בו. ומשמע מזה, הא במילתא דאיתיה, בדבר שהוא שייך בו, כגון תרומה, שאסור לעבד לאכול טבל, ואם יש לו טבל משל עצמו, כגון שנתנו לו פירות טבל על מנת שלא יהא לרבו רשות בהם, הוא חייב להפריש מהם תרומה, והתרומה תחול כדין, שהרי עבד חייב בכל המצוות שאשה חייבת בהם. והאם נאמר שבגלל שהוא שייך בתרומה, הוא כשר להיעשות שליח להפרשת תרומה?

והא עובד כוכבים, והא כותי, דאיתנהו בתורת תרומה דנפשייה, שהם יכולים להפריש תרומה מפירות של עצמם, דתנן במסכת תרומות: העובד כוכבים והכותי שתרמו משלהם, תרומתם תרומה, והיא אסורה באכילה למי שאינו כהן, שהרי הגוי יכול לעשות הקדש, ולכן הוא גם יכול להפריש תרומה.

ובכל זאת, ותנן במסכת תרומות: עובד כוכבים שתרם פירות של ישראל, אפילו ברשות, שהישראל עשה אותו שליח לכך, אין תרומתו תרומה.

מאי טעמא? לאו, משום דכתיב בתרומה "כן תרימו גם אתם", ודרשינן מייתור "גם", שהוא בא לרבות שגם שליח יכול לתרום.

ומעתה, אנו דורשים היקש מ"אתם" ל"גם": מה "אתם" - ישראל, אף שלוחכם - ישראל, מלמד הכתוב שהגוי אינו כשר לשליחות. והרי עבד כנעני גם כן אינו בכלל ישראל וממילא נתמעט לגמרי מדין שליחות. ומדוע היה צריך רב אסי אמר רבי יוחנן לומר שעבד פסול לשליחות בגט משום שאינו בתורת גיטין וקידושין? ^[66]

ומתרצינן: אמרי דבי רבי ינאי: לא. אלא כך נדרוש את ההיקש: מה "אתם" - בני ברית, מהולים, ובאתם בברית המצוות, אף שלוחכם - בני ברית.

ורק עובד כוכבים נתמעט מכך, אבל עבד כנעני, הוא גם מהול וגם בן ברית, כמו שנאמר "מחוטב עציך עד שואב מימך, לעברך בברית". והוא כשר אמנם לשליחות בכל דבר שהוא שייך בו, כגון בתרומה, ורק בגט הוא פסול, משום שאינו בתורת גיטין וקידושין.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.

ואף על פי ששנינו בברייתא במסכת תרומה: הנותן גט שחרור לשפחתו הכנענית ואומר לה "הרי את שפחה", כלומר שאת עצמך תשארי שפחה, "וולדך יהיה בן חורין" - אם היתה שפחתו עוברה, מעוברת, זכתה לו השפחה לוולדה בשחרור, ויצא הולד לחירות.

הרי ששפחה יכולה לקבל גט שחרור עבור וולדה, בכל זאת, הדין של רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הוא אמת, כדמפרש ואזיל.

ותמהינן: מאי "אם היתה עוברה זכתה לו"?

כלומר, מה קשה מדין השפחה ועוברה על דינו של רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן? והרי הוא מדבר לגבי גט אשה, ומה ענין גט שחרור לגט אשה, שגט שחרור ודאי יכול העבד לקבל עבור אחר, כי הוא שייך בזה לגבי עצמו, והוא "בתורת שחרור", מה שאין כן בגט אשה, שהעבד אינו "בתורת גיטין וקידושין"!?

ומתרצינן: כי אתא רב שמואל בר יהודה, אמר: רבי יוחנן, תרתי אמר!

מלבד הדין האמור לעיל לגבי גט אשה, אמר רבי יוחנן דין נוסף, ועליו הוא הקשה "ואף על פי ששנינו" מגט שחרור.

וכך אמר רבי יוחנן: נראין הדברים שהעבד מקבל גט שחרור לחבירו העבד, ובשליחותו, מיד רבו של חבירו, לפי שכאמור, הוא יכול להיעשות שליח בגט שחרור, שהרי הוא שייך "בתורת שחרור".

אבל לא מיד רבו שלו. אם שניהם היו שייכים לאותו אדון, הוא אינו יכול לקבל גט שחרור עבור חברו מידי רבו, משום ש"יד עבד כיד רבו", ונמצא שהגט לא יצא עדיין מרשות האדון. מה שאין כן מיד רבו של חבירו, שלגבי אותו אדון יש לו לעבד יד לקבל את הגט עבור חברו, שהרי הוא אינו רבו.

ומה שהעבד יכול לקבל גט עבור עצמו, אף על פי שידו כיד רבו, זה מדין "גיטו וידו באין כאחד" שהרי באותו גט הוא משתחרר מרבו. רש"י.

וזה ביאורו של "ואף על פי ששנינו":

ואם לחשך אדם באזניך להקשות, ולומר: הרי זו הלכה שנויה, שגם מיד רבו שלו הוא יכול לקבל גט עבור חבירו, שכך שנינו "אם היתה עוברה, זכתה לו". והרי השפחה זוכה מיד אדונה גט לוולדה -

אמור לו: שני גדולי הדור פירשו את הדבר! ואלו הם: רבי זירא, ורבי שמואל בר בר יצחק. חד אמר: טעם הדבר, הא מני, ברייתא זו של שפחה? - רבי היא, דאמר: המשחרר חצי עבדו קנה העבד אותו חצי ויצא לחירות, והרי הוא חצי עבד וחצי בן חורין, משום שגם לגבי החצי בלבד אנו אומרים "גיטו וידו באין כאחד", ויש לו יד לקבלת הגט. ^[67] ולכן יכולה השפחה לקבל גט מיד אדונה עבור וולדה. וחד אמר, הוא מוסיף ומסיים פירוש הדבר: מאי טעמא דרבי בהא? שהרי השפחה וולדה הם שני גופים ואינו דומה למשחרר חצי עבדו! קסבר רבי: עובר - ירך אמו הוא! וכאשר הוא משחרר את הולד, נעשה כמו שהקנה לה לשפחה אחד מאבריה, והרי הוא כמשחרר חצי עבדו. ^[68]

מתניתין:

שנינו במסכת יבמות, שתיקנו חכמים משום עיגונא, להתיר לאשה להינשא על פי עד אחד המעיד שמת בעלה.

ונאמנים לעדות הזאת גם עדים הפסולים להעיד, ולכן, גם אשה, או קרוב משפחה, ואפילו האשה עצמה יכולה להעיד על מיתת בעלה. מלבד חמש נשים, המנויות להלן, שהן אינן נאמנות להעיד שמת בעלה, כי הן שונאות אותה, ויש חשש שמא יעידו בשקר כדי לקלקל אותה, שתינשא לאדם אחר, ותיאסר עליו ועל בעלה.

משנתנו באה ללמד, שאף אותן הנשים שאינן נאמנות להעיד ולומר שמת בעלה, בכל זאת הן נאמנות להביא לאשה את גיטה מיד בעלה, ואיננו חוששים שמא מחמת שנאה הם יקלקלו אותה, כדמפרש הטעם להלן.

ואלו הן הנשים שאינן נאמנות להעיד על מיתת בעלה של אשה: חמותה, אם בעלה, ובת חמותה, אחות בעלה, וצרתה, אשה אחרת הנשואה לבעלה, ויבמתה, אשת אחי בעלה, ובת בעלה שנולדה מאשה אחרת.

מה בין גט למיתה? מדוע הן נאמנות על הגט יותר מאשר להעיד על המיתה? מפני שבגט הכתב מוכיח, ואנו סומכים בעיקר על הגט עצמו שהיא מביאה עמה, ולא על עדותה בלבד.

האשה עצמה מביאה את גיטה ממדינת הים, ובלבד שהיא צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", כדין כל שליח המביא את הגט ממדינת הים.

גמרא:

ומקשה הגמרא סתירה בין הברייתא למשנה:

והא תניא: כשם שאין נאמנות חמשת הנשים הללו לומר "מת בעלה", כך אין נאמנות להביא את גיטה!

ומתרצינן: אמר רב יוסף, לא קשיא:

כאן בארץ, כאן בחוצה לארץ.

בארץ, דלאו אדיבורה דידה סמכינן, איננו צריכים להסתמך כלל על נאמנותה, שהרי שליח המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", ויש כאן רק שליחות בלבד, מהימנא להביא את הגט.

אבל בחוצה לארץ, דאדיבורה דידה קא סמכינן, שהיא צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" בשעה שהיא מביאה את הגט, לא מהימנא לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", כי שמא היא משקרת כדי לקלקל אותה, שתינשא בגט פסול.

אמר ליה אביי לרב יוסף: אדרבה! איפכא מסתברא.

בארץ, דאי אתי בעל ומערער, ואומר שהוא לא כתב את הגט, משגחינן ביה, אנו מקבלים את ערעורו, שהרי השליח לא אמר על הגט "בפני נכתב ובפני נחתם", והוא לא נתקיים בבית דין, וכיון דאיכא למימר לקלקולא קא מיכוונה, יש לחשוש שמא הגט הוא אכן מזוייף, והיא מתכוונת לקלקל אותה, שלאחר שתינשא לאדם אחר יבא בעלה ויערער על הגט, והערעור יתקבל, והיא תיאסר על שניהם. הלכך לא מהימנא להביא את הגט.

אבל בחוצה לארץ, שהיא אינה יכולה לקלקל לה, שהרי אף אי אתי בעל מערער, לא משגחינן ביה, והגט נשאר כשר, כי הוא כבר נתקיים בבית דין על ידי אמירת השליח "בפני נכתב ובפני נחתם". ^[69] הלכך מהימנא להביא את הגט ולומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ^[70] תניא כוותיה דאביי: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי עקיבא: אשה נאמנת להביא את גיטה ממדינת הים.

ולמדנו זאת מקל וחומר: ומה נשים שאמרו חכמים שאין נאמנות לומר מת בעלה, בכל זאת הן נאמנות להביא את גיטה. היא עצמה, שנאמנת לומר מת בעלה, אינו דין שנאמנת להביא את גיטה.

ונעשה כמי שהקנה לה א' מאיבריה. פירוש וגיטא ואותו אבר שוין כאחד ואע"פ שהמזכה לעבד בעלמא לא קניא הכא קניא ליה אע"פ שאינה יוצאה מרשות האדון וקיימא לן דעבד קונה עצמו בשטר על ידי עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד דא"ר המשחרר חצי עבדו קנה גיטו וחציו נמי באין כאחד.

בארץ דאי אתי בעל ומערער משגחי' ביה איכא למימר לקלקולא קא מתכוונא ולא מהימנא. ואיכא למידק דיאמרו בפ"נ ובפ"נ ואי אתי בעל ומערער נמי לא משגחינן ביה דהא אפילו בארץ אי אמר מהני כדאמרי' בריש פ"ק ולאו קושיא היא דכיון דלא צריכין למימר הכי ושליח אחר לא אמר הכי חיישינן זימנין דלא אמר הכי ואתו למישרי אפומא הלכך בין אמרה בין לא אמרה אינה נאמנת ולא בעו רבנן לתקוני בכולהו שיאמרו כן דלא קיימא תקנתא דרבנן ומחלפן אטו שאר נשים כיון דמהימנא נמי אתו למימר בשאר שלוחים שיהו צריכין לומר כן בארץ ישראל וכל כה"ג לא תקנו רבנן לחצאין. ול"נ בארץ לא מהימנא כשנהגה בדין הארץ הא בארץ שאמרה נאמנת ובחוצה לארץ שלא אמרה כגון אותה מדינה אינה נאמנת.

ומה נשים שאמרו חכמים וכו'. פי' בנשים אלו דר בחוצה לארץ פשיטא ליה טעמיה דאביי. אבל אשה עצמה מספקא ליה בחוצה לארץ שהרי יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר וגבי מת בעלה נמי אינה נאמנת אלא מתוך שאינה יכולה להכחישתו ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחילתה אבל גבי דליכא למימר הכי שהרי יכולה להכחישתו אין חומר בסופה שתהא נאמנת לפיכך הוצרך לרבות לה מק"ו דחמש נשים אבל אשה עצמה בארץ ודאי נאמנת.

אמר ליה אביי אדרבא בארץ דאי אתי בעל מערער משגחינן ביה איכא למימר לקלקולי קא מיכוונה לא מהימנא בחוץ לארץ דאי אתי בעל מערער לא משגחינן ביה ליהמנה. ואם תאמר בחוץ לארץ נמי הא אהני דאפקה מבעלה ודיה בכך ואמאי מהימנינן לה, י"ל דאיהי לא קפדה לאפוקי דמידע ידעי לכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה ולא נתכוונה זו אלא בקלקולה של זו. ואם תאמר כי אתיא תימר בפני נכתב ובפני נחתם וליהמנה אפילו בארץ דהשתא אי אתי בעל לא משגחינן ביה וכדאמרינן לעיל (גיטין ו, ב) לא צריכת ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, י"ל דאין הכי נמי אי אמרת מהימנא והכא במביאה בארץ כדינה קאמר דלא מהימנא. ונ"ל דאפילו אמרה לא מהימנא דאיהי לאו דינא גמירא דכיון דכולהו כי מייתי בארץ לא קפדינן בין אמר בין לא אמר וכי אתי בעל משגחינן ביה אף זו סבורה דאף על פי שאמרה בפני נכתב ובפני נחתם אין בכך כלום ואי אתי בעל אכתי משגחינן ביה וסבורה לקלקל והילכך בין כך ובין כך לא מהימנא. וקיימא לן כאביי דבארץ לא מהימנא אבל בחוצה לארץ מהימנא דהא תניא כותיה, ועוד דמתניתין לאביי כולה בחוץ לארץ ולרב יוסף רישא וסיפא בחוץ לארץ ומציעתא בארץ וכל היכא דאיכא לאוקומי כולה מתניתין בחד גוונא מוקמינן ושפיר דמי.

אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מידי בעלה מפני שאינו בתורת גיטין וקדושין וכבר ביארנו לשיטתנו שהוא הדין להולכה ומ"מ במילתא דאיתיה כשר בשליחות ומעתה אם מנהו שליח לתרום תרומתו תרומה ואין דורשין אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם ישראל כו' אלא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית דעבד בן ברית הוא שהרי חייב באותן המצות שהנשים חייבות בהן ומ"מ נכרי אף במילתא דאיתיה אינו נעשה בו שליח שאינו בן ברית וכן בכותי ומעתה אע"פ שאמרו שהנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה ואסורה לזרים ומפני שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר ועוד שהרי הקדשן הקדש מריבותא דאיש איש מ"מ אם מנהו ישראל לתרום את שלו אינה תרומה שמאחר שאינם בני ברית אינם בני שליחות ואף בשלו יש אומרים שלא אמרו תרומתו תרומה אלא בשמרחו ישראל ומכל מקום עבד כנעני אע"פ שאינו נעשה שליח אם העבד שלה ונתנו הבעל בידו מגורשת מתורת חצרה ובכפות כמו שיתבאר:

העבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו דהואיל וישנו בתורת שיחרור אף הוא נעשה בו שליח אבל לא מיד רבו שלו אם היו שניהם של אדון אחד שהרי ידו כיד רבו ונמצא שלא יצא הגט מרשות אדון ואע"פ שהוא מקבלו לעצמו מיד רבו התם משום דגיטו וידו באין כאחת כמו שהתבאר ומה שאמרו במסכת תמורה כ"ה א' באומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין שאם היתה עיברה זכתה לו האם בקבלתה ונשתחרר העובר אלמא שעבד מקבל לחברו מיד רבו שלו אינה הלכה ולא נאמרה אלא לדעת ר' שאמר המשחרר חצי עבדו קנה ואף זו עובר ירך אמו הוא ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאיבריה ואין זה זוכה לעובר אלא לחצי גופה ואין הלכה כדבריו אלא המשחרר חצי עבדו בשטר לא עשה כלום ומכל מקום בכסף כגון שלקח חצי דמיו על מנת לשחרר חציו קנה והרי הוא חציו עבד וחציו בן חורין וכן שחרר חציו ומכך חציו הואיל ויצא כך העבד לרשותו קנה וכן עבד של שני ששחרר אחד מהם את חלקו קנה ויש פוסקים שאם זיכה לו חציו אחר קנה והוציאוה מתלמוד המערב אלא שאין בה הכרח שלא נאמרה שם אלא לדעת ר':

ולענין כותב לשפחתו הלכה עובר לאו ירך אמו הוא ואם כתב לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין אבל אם כתב לה הרי את שפחה וולדך בן חורין לא זכתה לו ואע"פ שאין עובר ירך אמו ואינו כמשחרר חציה מכל מקום לא זכתה לו אם לצד דבר שלא בא לעולם אם מפני שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו וגדולי המחברים תלו הטעם מפני שהוא כמשחרר חציה ואין נראה כן שהרי עובר אינו ירך אמו שאם כן אף באת בת חורין וולדך עבד לא היו דבריו קיימים וכבר הרגישו בזו גדולי המגיהים:

המשנה השביעית והכונה כשלפניה והוא שאמר אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה חמותה ובן חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח אמר הר"ם כבר ביארנו בט"ו מיבמות מאי זה טעם לא ימנו אלו הנשים באמרם מת בעלה יאמרו בגט ובגט חוצה לארץ לבד שאם בא בעל וערער לא משגחינן ביה וסרה סבה שמא לדבר קלקלה נתכונו:

אמר המאירי אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה שהן חמותה ובת חמותה ובת בעלה וצרתה אפי' היתה נשואה לאחר ויבמתה ר"ל אשת אחיו של בעלה ואפילו היתה אחותה ומפני שחזקתן שהן שונאות זו את זו ומתכונות לקלקלה ולאסרה על בעלה ואע"פ כן נאמנות להביא את גיטה ופירשו בגמרא דוקא ממדינת הים שצריכה לומר בפני נכתב ואין משגיחין עוד בערער הבעל ונמצא שאין כאן חשש קלקול ושמא תאמר נחוש שמא מכל מקום מתכונת היא להוציאה מתחת בעלה וכל שכן בצרתה שמתקנאה בירך חברתה איפשר שאין חוששין לכך אלא להפלגת נקמה וכל עצמן מכוונות לקלקול שתנשא ותאסר על בעלה ובזו אין חשש שהרי אין חוששין לערעורו של בעל ראשון אבל בארץ דלא צריכה למימר בפני נכתב ואתה משגיח לערער הבעל אין נאמנות וזה שאמר מה בין גט למיתה כלומר שנאמנות בזה ולא בזה והשיב שהכתב מוכיח פירושו וראייתה בצדה שהרי גיטה בידה ואין הבעל נאמן בערעורי אחר שנאמר בו בפני נכתב והיה לו לומר כתב ופה מוכיח ר"ל כתב על הגט יפה על דבור בפני נכתב אלא שקצר בלשונו כלומר כתב העשוי בדרך שאין בו ערער והפך הדברים מצינו בענין אחר בשני של יבמות כ"ה א' שהמביא גט ממדינת הים לא ישא את אשתו ודוקא כשמביאו ממדינת הים דאדבורא דידיה סמכינן אבל בארץ ישראל דלאו אדבורא דידיה סמכינן ישא את אשתו וטעם הדברים מפני שבזו לא באו בה מחשש קלקול אלא מסמך עדות ולפיכך אתה צריך לומר בה הפך הדברים:

ולקצת חכמי האחרונים ראיתי שאף בארץ ישראל אם אמרו בפני נכתב נאמנות דהא ליכא למיחש בו לקלקולא וכמ' שאמרו לא צריכת ואי עבדת אהנית וכן בחוצה לארץ שלא אמרה בפני נכתב כגון באותה מדינה הואיל ואיכא חשש קלקול לא מהימנא אלא דנקטינהו האי כדיניה והאי כדיניה ויש לפקפק בה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אמר הר"ם זה אשר אמר שהאשה עצמה תאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזה הב"ד יעשה שליח ויתנו לה זה הגט הנה היא נאמנת בספור זה התנאי ובאמרה בפני נכתב ובפני נחתם ואולם אם לא יהיה השם תנאי בכל אשה שיצא גט מתחת ידה בכל מקום הרי זה מגורשת ואע"פ שהיא לא תכיר עידי הגט ולא תצטרך שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם:

אמר המאירי האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם פירשו בגמרא שזו שהצרכנו לומר בה בפני נכתב ובפני נחתם פירושו בשהתנה הבעל עמה שתהא שלוחת הולכה עד שתגיע לבית דין פלני וכשתגיע לשם תהי אומרת בפניהם בתורת שליחות בפני נכתב והם ימנו שליח ויתנו לך גט זה להתגרש בו ואמר שהיא נאמנת לומר בפניהם שכך התנה בעלה עמה וכן נאמנת לומר בפני נכתב כו' וזהו לשון אחרון הנזכר בה בגמרא אבל אם לא התנה הבעל עליה אלא שנתן לה גיטה והוא יוצא מתחת ידה הרי היא מגורשת ואינה צריכה לומר בפני נכתב ומתירין אותה לינשא אף בלא קיום אחר שהגט בידה כתוב וחתום ואע"פ שלא נתקיים בפנינו אין חוששין שמא זייפתהו שאינה חשודה לקלקל את עצמה ולכשיבא מערער תקיימהו או תצא והוא ששאלו על משנה זו בגמרא אשה מכי מטי גיטא לידא מיגרשה ומה צורך לומר בפני נכתב כו' דאכתי בשליח הוא דתקינו הכי כדי שלא יקלקלה אבל היא עצמה שהגט יוצא מתחת ידה נתגרשה ואפי' רצת לשרפו רשאה שאינה צריכה להביאו בפנינו אלא לראייה ומה צורך להביאו לשם לומר בפני נכתב אלא שתראה את גיטה ותנשא בו ואם תאמר מפני שאם יבא הבעל ויערער לא יהא נאמן בכך אין זה כלום שמ"מ הוא אומר ובלבד שתאמר אלמא שאם לא אמרה כן אינו כלום והלא כל שמוציאה גיטה אינה צריכה לכלום ועוד שכל שאינו בתורת שליחות אין מקום לבפני נכתב ואי משום דבגרשתני נאמנת איפשר דהואיל וגיטה בידה מעיזה ומעיזה והיה סבור לתרצה במקום שאין הגעת הגט לידה מגרשה כגון דאמר לה אל תתגרשי בו אלא בבית דין פלני ולא עמדו הדברים דהא סוף סוף מכי מטי גיטא לידה התם איגרשה והדרא קושיין וכך היה סבור לפרשה כדאמ' לה כי מטית התם אתנחיה אארעא ושקליה ואף זו נדחית שהרי זה טלי גיטיך מעל גבי קרקע הוא שלא אמר כלום כמו שיתבאר ולא מצא מקום לפרשה אלא כשנותנו לה בתורת שליחות ושתהא נאמנת לומר בפני נכתב כו' והוא מכוין בכך לטובתה כלומר עד שאם אמלך לצערך ולערער כך לא ישגיחו בי והיה סבור לפרשה בדאמר לה הוי את שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שלוחה לקבלה והחזיקי בו בתורת קבלה וכיון דהוית שלוחה להולכה תאמר בפני נכתב כו':

אלא שהקשו והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופירשו בה גדולי הרבנים שכל שליחות צריך שבשעה שקיים השליחות יהא ראוי לחזור אצל הבעל לומר קיימתי שליחות שנשתלחתי אצל חבירך אבל זו בשעה שקיימה את השליחות נעשית היא בעלת מעשה ובטל השליחות ואנן בעינן שאף בשעת קיום השליחות יהא נקרא שליח וראוי לחזור מתורת שליחות ויש מפרשים והא לא חזרה אצל הבעל כלומר דכל שליח הולכה במקום בעל קאי והרי אין הבעל יכול לעשות עצמו שליח קבלה וא"כ כל שהוא אומר לה להיות שלוחה לקבלה אינו כלום ופירשה בדאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה שיקבלהו מידך בשבילך ולפי' ראשון הרי לא פסק ממנה דין שליחות הולכה ולפי' שני הרי לא עשאה הוא שליח לקבלה ועמדו הדברים לדעת האומר שאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה לדעת מי שתלה הטעם משום בזיון דבעל כלומר שהוא סבור שלגנותו היא מתכונת ואינו רוצה שתתגרש אלא כשתקבלנו היא מיד שלוחו בזו מיהא מגורשת שאין כאן בזיון שהרי הוא אומר לה כן אבל לדעת מי שתלה הטעם משום חצרה הבאה לאחר מכן כגון שהניחו הבעל בחצרו של ראובן ובאה היא וקנאתו ממנו שכשזרק הוא הגט בחצר הוא עשה החצר כעין שליח הולכה וכשהיא קנאתו עשאתו כעין שליח קבלה וכל שאתה מתיר לה לעשות שליח קבלה לקבלו מיד שליח הולכה שלו אתי לשרויי בחצר הבא לאחר מכן ויש שואלין והרי אין זה דומה לשלוחו שהרי הבעל אין לו בחצר זה כלום ופירשוה שהניחו הבעל בחצרו ומכרו לראובן וחזר ראובן ומכרו לה ולענין המחלקת אנו פוסקים כר' חנינא שאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ואם כן כבר נתפרשה משנתנו ומכל מקום יש פוסקים כרב כמו שיתבאר בפרק התקבל ואתה צריך לחוש לטעם חצרה הבאה לאחר מכן ואתה צריך בביאור משנתינו לישבה בדרך אחרת הנזכר בגמרא והוא שפירשוה דאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח הולכה וקבלי גיטיך מיניה ולא אמרו בפרק שלישי שאין שליח עושה שליח אלא בחלה או נאנס אלא בשליח סתם אבל כל שפירש רשאי ואף לדעת האומר שאין אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה שליח הולכה שאני שבזיון בעל אין כאן שהרי הוא צוה ומשום חצרה ליכא דהא לא מיגרשה עד דמטי לידה וכן יש בה חזרת שליחות אצל הבעל ומכל מקום כשתמנהו צריכה למנותו בפני בית דין ולומר בפניהם בפני נכתב וכו':

וכן פירשוה בדרך אחרת שהזכרנוהו תחלה בפי' המשנה והוא דאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ולישוו שליח וליתבו לך ואע"ג דלא אמר איהו אימא קמי בי דינא צריכה היא לומר כן בפני בית דין כמו שכתבנו בלשון שלפנינו הואיל והיא רוצה להסתלק מן השליחות ולעשות שליח אחר וצריך גם כן בשני לשונות אלו שתאמר כן קודם שתמסרהו לשליח שמשיצא מתחת ידה אינה נאמנת ויש מי שכתב לחלק בין שני לשונות אלו שלפי הלשון הראשון האשה ממנה שליח שני שלא בבית דין שאין השני צריך לומר שליח בית דין אני שהרי האשה יודעת בו ואין לחוש וללשון אחרון אין מקבלין גט מיד שליח שני כמדינת הים עד שיאמר שליח בית דין אני:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה עם כל מה שבא עליה בגמרא ולא נתחדש בה בגמרא עוד דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לא שליח להולכה ולא שליח לקבלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין ומתני' דקתני נכרי לאו למעוטי עבד דעבד ונכרי לענין גיטין וקידושין שוין הם וראיתי כתוב במקצת ספרים עבד דעלמא דלאו דידיה ולאו דידה ולכאורה נ"ל דהיא גירסא יפה דדוקא עבד דעלמא לא חזי למיהוי שליח לא לקבלה ולא להולכה אבל עבד דאשה הוי שליח לקבלה דיד עבד כיד אשה דמיא וכשקבלו העבד כאילו קבלתו האשה ועבד דאיש נמי הוי שליח להולכה דידו כיד רבו דמי וכשנותנו לאשה כאילו רבו נתנו לה אבל לאו מילתא היא דאע"ג דאמרי' דעבד כיד רבו דמיא לא שיהא שלוחו אלא כחצירו דומה ואילו שם הבעל הגט בחצירו ואמר לאשה טלי גיטך מחצרי כלום היא מגורשת גם מיד עבדו נמי אינה מגורשת. ועבד דאשה כחצרה דמי וקי"ל חצר מהלכת לא קנה אך אם היה כפות ואשה עומדת בצדו דומיא דחצרה דבעי' והיא שעומדת בצד חצרה כדאמרי' לקמן בפרק הזורק הוא דהויא מגורשת אבל שתאמר לו האשה קבל לי גיטי בלא כפות ובלא שתעמוד בצדו בתורת שליח אינה מגורשת הלכך גירסא משבשתא היא דבכל עבד אמרי' דאינו נעשה שליח לא לקבלה ולא להולכה ואפילו בעבד דידהו. א"ר יוחנן נראין הדברים שהעבד מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו של חבירו שאינו רבו שלו שלא היו שניהם עבדים לרב אחד דכיון דעבד איתיה בתורת שחרור שלוחא נמי מצי אבל לא מיד רבו שלו אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמיא וכשמסרו בידו לא יצא גט מרשותו דדמי כאילו מונח בתיבתו ואע"ג דעבד מקבל גט לעצמו התם הוא דגיטו וידו באין כא' דשחרורא דידיה הוא אבל לאחרים לא:

מתני' אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה מה בין גט למיתה שהגט כתב מוכיח:

האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

פי' ביבמות בהאשה שלום מפרש למה אלו הנשים שונאות אותה ומתכוונות לקלקלה ובעבור זה אינן נאמנות לומר מת בעלה אבל לגבי גט שכתבו מוכיח והוא ראיה בידם שהבעל נתנו להן הן נאמנות ולכולי האי לא חיישינן שמא הם זייפוהו וכתבוהו שאפילו אם הם זייפוה הרי הן מתקיימות אותו ואי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה כדאמרינן א"כ לא יוכלו לקלקלה ומ"ה הן נאמנות:

והתניא כשם שאין נאמנות לומר מת בעלה כך אין נאמנות להביא גיטה ואסיק אביי בארץ שאינן צריכין לומר כלום ואי אתי בעל ומערער משגחי' ביה איכא למימר לקלקולה מכווני ולא מהימני ושמא הם זייפוהו וכתבו אותו כדי לקלקלה אבל בחו"ל שהן צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם ואי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה שכבר נתקיים הגט על פיהן נאמנות שהרי אינן יכולות לקלקלה וכל זמן שאינן יכולות לקלקלה הרי הן נאמנות ככל הנשים והימנוה רבנן כבי תרי כדין כל שליח:

תניא כותיה דאביי דמוקי מתני' בחו"ל. ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' עקיבא אשה נאמנת להביא גיטה מק"ו ומה נשים שאמרו חכמים אין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה זו שנאמנת לומר מת בעלה אינו דין שנאמנת להביא גיטה:

בתוספות בד"ה אין העבד כו' וא"ת לתני במתני' עבד וכ"ש עובד כוכבים כו' עכ"ל ובמתני' דלעיל גבי כתיבה דקתני חש"ו כשר ה"ה עבד כמ"ש לעיל דה"ה עובד כוכבים וק"ל:

בד"ה לפי שאינו בתורת כו' היינו מטעם חצר עכ"ל ואיירי בכפות דאל"כ חצר מהלכת היא כדמסיק לעיל וק"ל:

ד"ה מה אתם בני ברית וכו' דלר' שמעון לא אצטריך וכו'. משום דאיתא התם דר' שמעון ס"ל דעובר כוכבים ליתיה בתרומה דנפשיה וא"כ אינו בתורת תרומה ולכך לא אצטריך לדידיה למעטו משליחות דתרומה ולא אצטריך גם אתם למעט עובד כוכבים ולומר מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אלא אצטריך גם אתם לרבות שליח דעלמא פי' דשלוחו של אדם כמותו בתרומה ואע"ג דלרבנן איתא התם דשליחות דעלמא ילפינן משליחות דגט ופסח במה הצד ולא אצטריך גם אתם אלא להיקשא לומר מה אתם בני ברית וכו' למעט העובד כוכבים ס"ל לר"ש דשליחות דתרומה לא הוי ילפינן במה הצד משום דגלי לן קרא בתרומה וכתב אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין ה"א ג"כ אתם ולא שלוחכם לכך אצטריך גם לרבות את השליח שיהא כמותו בתרומה והיינו דקא מסיימי התוס' בדבור זה וי"ל דמ"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם וכו' ורצונם לומר לר"ש ילפינן שלוחו של אדם כמותו משלשתן מגט ופסח ותרומה ובתרומה ע"כ עובד כוכבים אינו נעשה שליח מטעם דאינו בתורת תרומה כיון דליתיה בתרומה דנפשיה לר"ש מסתברא דלא מרבינן בעלמא שליחות אלא דומיא דאיתא בתרומה ובתרומה עובד כוכבים אינו נעשה שליח ה"נ בכל התורה:

רש"י בד"ה לאו משום כו' דתרומה מכן תרימו כו' כצ"ל:

גמ' מתקיף לה ר"א כו' וה"ה דמצי להקשות לרב אמי רק מקשה אר"י רביה. ואדלעיל [דיהיב] טעמא דמתני' משום דלאו בר היתירא היא ודאי דאין לו להקשות (ב):

גמ' מאי טעמא לאו משום דכתיב אתם וכו'. ואין להקשות ליתני עבד שתרם אפילו ברשות כ"ש עובד כוכבים דהשתא בס"ד לא ידע סברא לחלק בין עבד לעובד כוכבים וממעט שניהם מאתם וכו' והתוס' שהקשו במתני' ליתני עבד כו' למאי דמסיק הסברא מה אתם בני ברית כו' דיש עדיפיתא לעבד:
במתני' בת חמותו. וה"ה בת חמיה לכאורה ועיין ביבמות:

גמ' אדרבה איפכא מסתברא. יש להעיר לאביי מאי קאמר מה בין גט למיתה כו' החילוק מבואר במיתה יכולה לקלקלה כשיבא הרי ראינו שלא מת ואילו בגט אף שיבא ויערער לא משגיחינן ביה ואינה יכולה לקלקלה א"כ מסתמא קושטא קאמרה כשאר עדים וצ"ל כמ"ש התוס' בד"ה אדרבה דיכולה לקלקלה ע"י עדים וראיה רק לענין א"י עדיפא ח"ל וא"כ התוס' הו"מ להוכיח סברא זו באביי גופא:
עוד קשה בארץ לרב יוסף למה מהימנא הא מקלקלה לפי שעה קודם שבא הבעל [אם תנשא קודם שבא הבעל] ואף שי"ל שהכתב מוכיח שהדברים כנים ולכך עדיף ממיתה וצ"ל סברת רב יוסף כיון שהכתב מוכיח מסתמא כ"ז שאין כאן ערעור מוקמינן הגט בחזקת כשרות אבל בח"ל דמהני הדבור אפילו במקום ערעור במקום ריעותא לא סמכינן אפומייהו דבמקום ריעותא אמרינן דמשקרא משום שרוצה לקלקלה כשיבורר הדבר ע"פ עדים וראיה ולהכי לא מהימנינן להו לחצאין ולא מהימנו כלל:
עוד קשה לאביו בח"ל דאי אתי בעל כו' הא צרתה ויבמתה כוונתן שלא תהיה צרה שלהן א"כ שפיר נוגעת בעדות עדיין לדחותה מלהיות צרה שלהן אף שאינה מקולקלת ונשארת תחת הבעל השני דלא מהימנינן לערעור דבעל ס"ס נשתכרו בעדותן י"ל דכל עצמן פסולין הן משום דמחמת שנאה כוונתן לקלקל שתהיה לבוז לצאת מזה ומזה וכיון דלא אהני מעשיה שתתקלקל ואין לה נקמה בה לא משקרא דאי משום צרה בצרה אם אינה זו יקח אשה אחרת וכ"ה כעין זה ברשב"א:
הו"מ לאוקמי תרוייהו בח"ל וחדא באותה מדינה עיין בר"ן וסוף סוף לא מרווחנא מידי בזה. והכל בא"י וחדא מנייהו אם אמרה קתני [בסיפא] ובלבד שהיא צריכה לומר בפנ"כ ודו"ק [וא"כ יהיה לאביי רישא וסיפא בח"ל ומציעתא בארץ]:

גמ' מק"ו וכו'. ולא עשה ק"ו מה התם שאין כתב מוכיח וכו' דהשתא אין מקום למה שאמר וממקום שבאת וכו' י"ל שרוצה להוכיח שסברת כתב מוכיח הוא סברא שיש בה ממש שהרי נשים שאמרו כו':

ברש"י בד"ה הא במלתא כו' דעבד כאשה כו'. אבל משום דלא יהא אלא עובד כוכבים דתרומתו תרומה דדלמא עבד יש לו קנין בארץ להפקיע כו'. ועוד דנתן טעם אף למ"ד יש קנין לעובד כוכבים כו' וק"ל:

בתוס' בד"ה ונעשה כמי שהקנה כו' תימה כו' ואפילו שחרר כולו כו'. אבל המשחרר חצי עבדו כו' י"ל ע"י אחר ועוד דמשחררו להיות עובד היום לעצמו ולמחר לרבו והשתא היום יש לו יד דמשוחרר לגמרי וק"ל:

רש"י ד"ה מכלל. להיות שליח לגרש. כצ"ל:

תד"ה העובדי כוכבים (בסופו). א"נ בשכר שדה מישראל. כצ"ל:

גמ' ואם לחשך וכו' אמור לו. נ"ב זו מדברי רשבי״ה הוא אם יתמה אדם על ריו״ח תאמר לו כן:

אין העבד נעשה שליח לקבל וכו' לשיטת הר"י מגא"ש צריך להבין איך יליף ר' אמי שליח קבלה ממתני' דמיירי בשליח הולכה וי"ל לשיטת ר"ח בתוס' קדושין מ"א ע"א ד"ה ושלח וכו' דס"ל מחד ושלחה נפקא כולהו א"כ מי שאינו ראוי לקבלה אינו ראוי להולכה ומדכשר להולכה במתני' ש"מ לקבלה נמי כשר. ור' יוחנן ס"ל מתרי ושלחה נפקא כפירש"י שם ולא קבלה והולכה אהדדי א"כ י"ל אינו נעשה שליח להולכה ולקבלה נעשה:

אין העבד נעשה שליח כ' תוס' דלא תנן עבד במתני' משום דהוה רבותא טפי בגוי שדעתו להתגייר וכבר נימול וגם קיבל מצות בפני ג' אך לא טבל דהשתא לא חסר מידי ואפ"ה פסול. ומורי בהפלאה בק"א דספר המקנה סי' ל"ה סעיף וי"ו כתב דע"י עבדו של עצמו יכול לשלוח גט דיד עבד כיד רבו ממש עיין שם. ועיין ש"ס ב"מ צ"ו סוף ע"א ובני אהובה כתב משום דכל דיני דמתני' שחרור שוה לגט משא"כ עבד לגט אינו שליח משא"כ שחרור ואולי נאמר אנן דבנכרי כלול מומר משא"כ בעבד אין מומר בכלל:

שתרמו את שלהן תרומתו תרומה. האריך רש"י דס"ל אין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר ועוד הא כל נכרים נודרים נדרים כישראל. כוונתו מבואר תחלה כתב דתבואתו טבל דאין קנין לנכרי להפקיע ומ"מ עדיין י"ל אין לו תקנה לדבריו כי אינינו יכול להפריש על זה כתב רש"י דכיון שנודרים נדרים ונדבות ממילא תרומתו תרומה. ובזה נדחו דברי אבן עוזר או"ח סי' קפ"ט שרצה להוכיח מרפ"ב דקדושין דמומר בעל ברית הוא דאלת"ה לימא לר' שמעון אתם למעוטי מומר דודאי איתי' בתרומה דנפשי'. ולפע"ד אינינו ודאי נהי תבואתו טבל אבל אפשר הפרשתו אינו מחסר דהא בקרבנות כתיב מכם להוציא המומר א"כ אפשר בתרומה נמי:

מה אתם בני ברית. פירש"י מוהלים ובאים בברית מצות ולקמן פירש"י עבד בא בברית דכתיב מחוטב עציך. הנה באבן עוזר הנ"ל רוצה להוכיח דמומר הוה בעל ברית דבע"ז כ"ז ע"א קאמר איכא בינייהו אשה ולא קאמר איכא בינייהו מומר דהמול ימול איכא ובריתי תשמור ליכא אע"כ הוה בעל ברית. ובמ"כ נתחלף לו ברית בברית התם מיירי מברית מילה ולא מברית תורה דאלו ברית תורה הרי גם אשה בברית תורה בפ' נצבים כי היכי דכתיב מחוטב עציך ה"נ כתיב טפכם נשיכם. אע"כ מברית מילה מיירי התם ומומר נהי ליתא בברית תורה הואיל ופרק עולה והוא בכלל שרש פרה ראש ולענה דכתיב התם. מ"מ בברית מילה איתי' בעל כרחו שהרי אות המילה חתום בבשרו. ולפע"ד כל עצמו לא נתקן לומר בני ברית כלנו יחד אלא להוציא מומר שבחדר בהמ"ז דלהוציא אומות עע"ז הי' סגי שלא לומר כולנו יחד רק יברך אותנו כמו שבירך אבותינו וממילא אימעט מי שאינו מזרע אבותינו ולמה לנו לומר כולנו יחד שנצטרך להוסיף תיבת בני ברית אע"כ משום בני אבותינו שהמירו ואינם בני ברית תורה. ואמנם בני ברית מילה הם ומילתם מילה. וברמ"א יו"ד סי' רס"ד סעיף א' פוסל מילת מומר ולפ"ז אותן האומנים רופאים המחללים שבת בפרהסיא בכתיבה ובהבערת טאבאק והם מוהלים צריך להטיף דם ברית מהתינוק אמנם לפמ"ש אני עני ליתא כי הוא בברית מילה עכ"פ ומ"מ שומר נפשו ירחוק מהם ויראה למצוץ דם אחר מילתם:

מה אתם בני ברית כ' תוס' לר"ש נפקא מיני' ובי' כיון דשליחות מתרומה ילפינן מסתמא לא ילפינן אלא דומיא דתרומה. הקשה פנ"י א"כ אתם למה לי נאמר כן בגט דומיא דגירושין. ולפע"ד זה תליא אי אמרינן בבנין אב דן מינה ומינה או אוקי באתרא ועיין בזה היטיב בכללי שבסוף ספר באר יעקב. ותוס' תי' שפיר דר"ש ס"ל דן מינה ומינה ולא צריך אתם. ור' ינאי דמייתי מאתם היינו למ"ד דן מינה ואוקי באתרא. ולפי זה למאן דסבירא להו דן מינה ומינה וגם דריש אתם ע"כ צ"ל מדן מינה דגט לא הוה ממעטין מומר לשליחות דהרי בר גירושין היא איצטרך אתם למעט מומר שאינו בן ברית:

הקשה פנ"י מנ"ל ללמוד מתרומה שאני תרומה שכן קודש אבל גירושין דחול אפי' נכרי יהיה שליח. ולפע"ד נהי בתחילה הוה ס"ד למיפרך מה להנך שכן חול דהוה ס"ל דיותר יש לעשות שליח לדבר חול מ"מ שוב דמסקינן בקדשי מקדש שכן רוב מעשיהם ע"י שליח חזינן דאדרבא יותר יש לרבות שליחות בקודש יותר מבחול ולא פרכינן ולדעתי בזה טעה רב אשי בב"מ ע"א ע"ב. ומסקינן בדותא היא כסברתי:

ונעשה כמי שהקנה לה א' מאיבריה. הוקשו לרבותינו בעלי תוס' דזה אינו דומה לחצי עבד וחצי בן חורין דגטו וחצי ידו באין כאחת אבל הכא אלו שחרר רגלו והניח גט על ידו מי משתחרר והלא ידו כולו לרבו. ואמנם בחי' למס' חולין בארתי דכח העובר מתפשט כל אבר באבר הדומה ויונק ממנו אע"ג דמסיק התם מבלבל זרעי' דאלת"ה קיטע יוליד קיטע מ"מ כן הוא א"כ בכח יד השפחה יש בה כח יד עובר המשוחרר וגיטו וידו באין כאחד ושם בארה. ועיין רא"ש בשם ה"ג למיכרך גט בכלי ולשלחו ע"י ערל ולכתוב לשליח ישראל שהגאונים פסלו והה"ג מתיר בדיעבד משום דקיי"ל כר"ש בשמות מובהקים והרא"ש לא ידע טעם לאסור לכתחילה. ובהג"א כ' עכ"פ ע"י ב"ד מותר לכולי עלמא שהב"ד יעשה שליח וכן הוא במרדכי והר"ן הקשה מאי שייטי' דר"ש דשמות מובהקים הכא ולדידי נמי קשיא מאי ענין למיכרכי' לגיטא במנא ולומר לגוי הולך מנה לפלוני. והגאון מו"ה אלי' אלפנדרי בס' מכתב מאלי' בשער שליחות סי' י"ג כתב משום דהוה ממנה שליח שלא בפניו והדר דחי דה"ג סובר ממני' שליח שלא בפניו שוב כתב משום דהגוי הוה קוף בעלמא והשליח הנוטלו ממנו ה"ל כטלי מע"ג קרקע וס"ל דכשם דהאשה לא יטלנו מע"ג קרקע ה"נ השליח להולכה ע"ש. וכל זה דוחק ולא מתורצא כל הקושיות הנ"ל ולפע"ד כפשוטו עיקור טעם האיסור דלמא אתי למיסמך על הגוי ולעשותו שליח ממש ע"כ לא מיבעי' אם אומר לו הולך גט זה לפלוני פשיטא איכא למיגזר ששלחנו לאשה ממש. אלא אפי' אומר לו רק הולך כלי זה והגוי אינו יודע שהוא גט מ"מ פסלוהו ר' חנניא גאון. והה"ג מתירו בדיעבד כר"ש דלא חייש בשמות מובהקים דלמא אתי ומיסמך עלייהו אבל לא לכתחלה. וכ' רמ"א שמעולם לא ראה נוהגים כן ולפי הנ"ל אפשר דוקא ע"י שליח גוי המביא בידו ממש איכא למיגזר אבל לשלחו על הדואר אפשר בשעת דחק גדול לא שייך כנ"ל וכבר הארכתי בתשובה:

נאמנת להביא את גטה. חמותה ובת חמותה וכו' בש"ס מפלגינן בין א"י לחו"ל והקשה רשב"א הא עכ"פ מרויחין להוציא שונא מתוך ביתה. ותי' רשב"א דלא מרויח בזה שישא הבעל אחרת. נמצא אין שום נגיעה ולא שום הנאה רק נחשדת והעיד שקר לנקום נקם. והנה עיין שו"ע חו"מ רסי' ל"ג והוא משנה ערוכה. וצ"ל כמ"ש מהרש"ל בתשובה סי' ל"ג דוקא שונא כל דהוא שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה הא דמעיד אבל שונא מוחלט חשוד להעיד שקר ואיהו מייתי ראי' מקושי' תוס' ישנים דמייתי מהרש"ל בחכמת שלמה בסנהדרין ט' ע"ש. וממשנתינו לא מייתי ראי' צ"ל דס"ל דיש לדחות דהכא משום נגיעת הנאת ממון נחשדו אבל לפמ"ש בשם רשב"א דהכא ליכא נגיעה דא"כ מה בין א"י לחו"ל אע"כ משום שנאה נפסלו ש"מ כמהרש"ל. וכבר כתבתי כן על גליון שו"ע שלי:

רש"י בד"ה מכלל דעבד כשר וכי היכי דכשר להולכה כו' עי' מ"ש הר"ן ז"ל בשם רבינו יוסף הלוי דדוקא בשליח לקבלה קאמר רבי יוחנן דאין העבד נעשה שליח ולא בשליח להולכה ע"ש באריכות ואני הוספתי טעם לשבח לשיטת ר"י הלוי ואין כאן מקומו:

תוספות בד"ה אין העבד כו' וא"ת ומתניתין ליתני עבד כו'. ואור"ת דנקיט עובד כוכבים לאשמעינן כו' עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ השתא נמי דנקיט עובד כוכבים לא ידעינן כלל פסולא דעבד דהא איכא למימר דדוקא עובדי כוכבים ממעטינן משום דבעינן שלוחכם בני ברית משא"כ בטעמא דלאו בר גיטין וקידושין לא איכפת לן ואכתי עבד לא ידעינן. אבל למאי דפרישית בסמוך דעובד כוכבים נמי לא שייך למעט אלא מטעמא דלאו בר התירא הוא א"כ ממילא ידעינן דעבד נמי פסול מהאי טעמא גופא ודו"ק:

גמרא מתקיף לה ר"א כו' לאו משום דכתיב אתם אף שלוחכם ישראל ופרש"י ז"ל ומהאי מיעוטא איכא למעוטי נמי עבד. וקשיא לי דלפ"ז משמע דהמקשה ס"ד דעבד באמת אסור לתרום משל ישראל והיאך אפשר לומר כן דהא משנה מפורשת היא ריש מס' תרומות חמשה לא יתרומו ולא קחשיב עבד ודוחק לומר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר. ועוד דאכתי ליתני עבד וכ"ש עובד כוכבים. ובדוחק יש ליישב דלא פסיקא ליה למיתני עבד דהא איתא מיהו בתרומה דנפשיה משא"כ עובד כוכבים נהי דאיתא נמי בתרומה דנפשיה היינו אי איתרמי מילתא שתרם משלו לשם שמים אבל מ"מ מתניתין לא איירי אלא מתרומה של ישראל ובכלל זה תרומת העבד משלו דבכלל ישראל הוא ומצווה ועושה משא"כ לענין תרומת העובד כוכבים שאינו מצווה לא איירי כן נ"ל:

תוספות בד"ה מה אתם כו' וא"ת דבפ"ב דקידושין כו' וי"ל כיון דמ"מ דרשינן שליחות מתרומה כו' מסתמא כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהא בפ' האיש מקדש מסקינן דעיקר שליחות בכל התורה ואפי' בתרומה גופא ילפינן מקדשים וגירושין מבינייהו אלא לענין מיעוטא דבעינן בני ברית הוא דאמרינן בפ' איזהו נשך דילפינן מתרומה וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא. מיהו מצינן למימר דאף לפ"ז שייך תירוץ התוספות כיון דלא ידעינן עיקר שליחות בכל התורה אלא מגירושין וקדשים א"כ מסתברא דעובד כוכבים כיון דליתא בגירושין ממילא לא שייך בכולהו שליחות אע"ג דאפשר דשייך בקדשים אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ לרבנן נמי אמאי לא ממעטינן עבד לשליחות דכל התורה כיון דלא שייך בגירושין תו קשיא לי דאמאי איצטריך לרבנן גם אתם בתרומה למעט עובד כוכבים לא לכתוב שליחות כלל בתרומה ונילף מקדשים ומגירושין וממילא ידעינן למעט עובד כוכבים כיון דליתא בגירושין לפי הסברא שכתבתי דכל מידי דאתיא במה הצד לא מרבינן אלא מידי דשייך בתרוייהו דוקא. לכך נלע"ד דנהי דמסקינן בפרק האיש מקדש דתרומה גופא אתיא מקדשים וגירושין ומשמע דה"ה לכל התורה היינו לענין דלא נכתוב בתרומה אבל לאחר שנכתב שליחות בתרומה משום בני ברית לעולם דילפינן כל התורה מגירושין ותרומה והיינו דנקיט הש"ס בכל דוכתא והתוס' כאן דשליחות ילפינן מתרומה והיינו מתרומה וגירושין. ולפ"ז אף אנו נאמר דמה שכתבו התוס' כאן דמסתמא דלא מרבינן עובד כוכבים כיון דליתא בתרומה היינו כיון דליתא לא בתרומה ולא בגירושין. וממילא דלא מרבינן עובד כוכבים בקדשים דהא לרבי שמעון ילפינן קדשים חטא חטא מתרומה לענין דאין מעילה בקדשי עובד כוכבים וממילא דה"ה דילפינן קדשים מתרומה למעט שליחות דעובד כוכבים וכיון דלא מצינו בשום מקום שריבה הכתוב שליחות העובד כוכבים להדיא ממילא אימעוט משליחות דכל התורה אף לר' שמעון כיון דעיקר שליחות בכל התורה לא ידעינן אלא מגירושין ותרומה ועובד כוכבים ליתא בהנך ואף את"ל דשליחות דכל התורה ילפינן מגירושין וקדשים אפ"ה לא אשכחן שליחות דעובד כוכבים בקדשים ואדרבא ילפינן בג"ש מתרומה דליתא כדממעטינן לענין מעילה. משא"כ עבד אליבא דרבנן נהי דליתא בגירושין אפ"ה מרבינן ליה שפיר בכל התורה כיון דאיתא בתרומה וקדשים וכן לענין עובד כוכבים לרבנן אי לאו דמיעט הכתוב גם אתם בתרומה הו"א דאיתא בתרומה ואע"ג דרבנן ילפי תרומה מקדשים וגירושין מ"מ בקדשים גופא הו"א דשייך ביה שליחות דעובד כוכבים וה"ה לתרומה ומש"ה איצטריך לכתוב גם אתם לרבנן בתרומה ומינה ילפי' לכל התורה דו"ק:

גמרא תניא כוותיה דאביי רשב"א אומר משום ר"ע אשה נאמנת להביא גיטה מק"ו כו' אע"ג דלאביי דוקא בח"ל שייך הק"ו ולא בא"י מ"מ נראה דהא דהאשה נאמנת היינו אפי' בא"י דשם אפי' בלא ק"ו נאמנת דבא"י אין הנאמנות שלה מועיל אלא לענין שאינה צריכה קיום בדליכא עירעור ובהא ודאי לא גרעה מכל הנשים שגיטן יוצא מתחת ידן דנאמנות בדליכא עירעור ואפילו אם קיבלה ע"י שליח ולא אמר בפ"נ כדמשמע בריש מכילתין דדוקא אם יש עוררין יתקיים בחותמיו והכא באשה המביאה גיטה נמי אם יש עירעור הבעל אינה נאמנת בא"י וא"כ אין אנו צריכין ללמוד בתורת ק"ו אלא בח"ל דנאמנת אף בדאתא הבעל ומערער היכא שאמרה בפ"נ והיינו מטעם הק"ו ודו"ק ועיין בסמוך:

דין דאין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אשה ואפי' ריח הגט לא הוי ושאר כל הפסולי' מדברי סופרי' כשרים להביא גט אף בח"ל. ופסולים מן התורה פסולים להביא גט בח"ל. ושנים בכל ענין שרי:

אמר רב אסי א"ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. לפי שאינו בתורת גטין וקדושין. וה"ה שלא נעשה שליח להולכה מהאי טעמא. ואית' בירושלמי דאפי' ריח הגט אין בו וכן פסק הרא"ש. והא דלא תנא במתני' עבד וכ"ש נכרי. תירץ ר"ת דנקט נכרי משום דבעי למיתני נכרי ונתגייר פסול. אע"פ שבאותו שעה הי' בדעתו להתגייר ובידו להתגייר יותר ממה שביד העבד להשתחרר. ופסק הרא"ש דשאר כל הפסולי' מד"ס כשרים להביא את הגט אפי' בח"ל. כמו שמכשירין לעדות אשה אבל פסולי' מן התורה פסולים להביא הגט בח"ל אבל בא"י או שהיו שנים כשרים והיכא שהיו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שמוסרים הגט כתב הרא"ש בשם הרמ"ה דכשרי' וכן מסתבר' דבני כריתות נינהו ואין פסולים אלא משום דחשדינן להו דמחמת רשעם קא מסהדי שיקרא וכיון דעשו תשובה מהימנא. ולא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. מידי דהוה אפתוח ונסתמא. ואם היה מקוים אפי' לא עשו תשובה כשר. דבני כריתות נינהו. ולשקרא ליכא למיחש. ולא כמו שכתב הרמב"ם דאפי' אם הוא מקוים פסול. וכבר השיג עליו הראב"ד. גם כתב הרמב"ם שאם אינו מתקיים בחותמיו ונסמך עליו לבד אינו גט גם זה לא יתכן למה אינו גט היום ולמחר יתקיי' ויהי' כשר ואפי' לא יתקיים מ"מ אינו אלא פסול כאלו לא אמר בפני נכתב כו'. דק"ל כחכמי' דלא אמרינן כל המשנה כו' שהולד ממזר אלא גט פסול הוא וסברת הרמב"ם דאינן ראוי לשליח. ולא ידענא למה מאחר דבר כריתות הוא. ואלו הי' מקויים היה כשר וא"כ השת' אינו אלא פסול. וכבר השיג עליו הראב"ד. והמגדל עוז כתב על כל דבריו שתלמוד ערוך הוא וכבר ידוע דרכו המשתבש כאשר הראיתי לך בפ' החובל סי' יו"ד:

דין דאין שליחות לנכרי לעשותו שליח שיוליך גט. אפי' אמר לו שימנה את ישראל. ואפי' אם נשאת תצא. אבל כששולח גט עם גוי וממנה את ישראל בכתבו לשליח יש להכשיר:

פסק כתבו בה"ג דנכרי לא הוי שליח לגט לקבל' ולהולכה מהו למכרכי לגיטא בחד מנא ומימר לנכרי אמטויי האי מנא לישראל פלוני וליתבי' לאנתתא. והשיב ר' חנינא גאון דלא כשר לו למיעבד הכי דכתיב ונתן בידה או ביד שלוחה ישראל אבל לא ביד נכרי דכי נפק גיטא מידו דבעל בעינא דימטא לידה דאתתא. או ליד ישראל שלוחו במקום הבעל. או ליד שלוחה דשוויתא איתתא גופא דקאי השליח במקומה ורבנן דהשתא אמרי אע"ג דנכרי אייתי להאי גיטא אי יהיב לי' לישראל וישראל יהבה לי' לאיתת' באנפי סהדא ישראל. לכתחלה לא מנסבי לי' בהאי גיטא משום דנכרי לאו בר כריתות הוא. ואי אנסבי' לא מפקינן לה ותמהו עליו הצרפתי' דבודאי אם עשה הישראל הגוי לשליח אפי' אמר לו שימנה הוא את ישראל במקומו שאינו גט כלל, דאין שליחות לנכרי דלאו בר כריתות הוא. וכה"ג אפי' אינסבא תצא. מאחר דאזלה השליחות ונמצא נתינת הגט בטל ובניה ממזרי' אבל היכא דלא עשה הנכרי לשליח הגט אלא כמעשה הקוף בעלמא הוא ומינה בכתבו את ישראל שבאותו מקום לשליח למה יפסול את הגט. וכן פסקו ראבי"ה ורובי' הלכ' למעשה להכשיר בכה"ג. וכן נוהגים באשכנז וצרפת לשלוח הגט וקדושין ע"י נכרי וממנה את ישראל שבאותו מקום בכתבו לשליח אבל למנות גוי להרשאה כתבתי בפרק מרובה סי' י"ג דלא סבירא לן כותי' דר"ת אף שעשה הלכה למעשה:

דין דהעבד מקבל גט להביא מיד רבו של חבירו. אבל לא מיד רבו שלו והמשחרר חצי עבדו לא קנה:

אמר ר' יוחנן נראין הדברי' שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו דכיון דאיתא בתורת שחרור. ולא מיד רבו שלו דיד עבד כיד רבו דמי. וכשנתן גט לא יצא מרשותו עדיין אע"ג דעבד מקבל גיטו היינו משום דגיטו וידו באין כאחד ואם לחשוך אדם לומר הלכה זו שנוי' אם היתה מעוברת זכתה לו. הא מני ר' היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה. וקסבר עובר ירך אמו הוא ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאיבריה. והלכה כר"י אבל מ"מ אין הלכה כר' בהא דהמשחרר חצי עבדו קנה כדאי' לקמן בפרק השולח.

דין דחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה אע"פ שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה בח"ל והוא שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל בח"ל באותה מדינה שאינה צריכה לומר בפ"נ ובפנ"ח לא מהימנא. וכן בא"י שאינה צריכה לומר בפ"נ ולא אמרה אינה נאמנת. אבל אי אמרה שפ"ג גם בא"י נאמנת:

מתני' אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה. חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה. מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח האשה עצמה מביאה גיטה. ובלבד שצריכה לומר בפנ"כ ובפנ"ח ופריך והתני' כשם שאינה נאמנת לומר מת בעלה. כך אין נאמנת להביא גיטה אמר אביי הא דקתני אין נאמנת בא"י דאי אתי בעל ומערער משגיחין ביה דאיכא למימ' לקלקולא קא מכווני והלכך לא מהימנא. מתניתין דקתני נאמנו' להביא גיטה בח"ל דאי אתי בעל ומערער עליו לא משגחינן בי' מש"ה ליכא למימר דלקלקולא קא מכוין ולקלקל בידי' נמי לא חיישינן. דאינה חשודה כ"כ בפרט מאחר דגיטא בידה וכתב מוכיח עליו. והלכה כאביי. כן פסק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכתב הרמב"ן ז"ל דכי אמרינן דבא"י לא מהימנא היינו כשנהגו כדין הארץ הא בארץ שאמר' בפנ"כ ובפנ"ח כיון דאמרי' לעי' דאי אמרה מהני ותו ליכא קלקולא מהימנא. ובח"ל שלא אמרה כגון באותה מדינה אינה נאמנת. ואף שהרשב"א חולק ואומר דאיהו לאו דינא גמר וסבר דאינו מועיל בא"י יותר מה שאמרה בפ"נ ומכוונא לקלקולא. ול"נ דמסתמא אי לאו דידעה האי אתתא דמהני לא הוי אמרה בפני ב"ד בשעת נתינת הגט בפנ"כ שהרי אין דרך לומר בכדי וכן כתב הרמ"ה:

מכלל דעבד כשר. וכי היכי דכשר להבאה להיות שליח להתגרש כך כשר לקבלה להיות שליח להתגרש שאין חילוק טעם ביניהם: הא במילתא דאיתיה. כגון תרומה שאסור לעבד לאכול טבל ואם יש לו טבל שניתן לו ע''מ שאין לרבו רשות בו מפריש תרומה הימנו ותרומתו תרומה דעבד כאשה בכל מצות ותימא נמי דכשר להיות שליח לתרום: שתרמו את שלהן תרומתן תרומה. ואסורה לזרים דסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מקדושת מעשר והקדש העובד כוכבים הקדש כדילפי' (חולין דף יג:) מאיש איש לרבות את העובדי כוכבי' שנודרים נדרים ונדבות כישראל: אפילו ברשותו. של ישראל שעשאו שליח אין תרומתו תרומה: מאי טעמא. אינה תרומה: לאו משום. דשליחות דתרומה דכתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן מדמצי למכתב אתם וכתב גם אתם לרבות שלוחכם ואיתקש שליח לשולחו בהאי קרא למימר דמה אתם בני ישראל אף שלוחכם ישראל ומהאי מיעוטא איכא למעוטי נמי לעבד שתרם את של ישראל ברשות: לא מה אתם בני ברית. מהולים ובאו בברית מצות: אף שלוחכם בני ברית. לאפוקי עובד כוכבים אבל עבד בן ברית הוא דכתיב (דברים כט) מחוטב עציך וגו': ואף ע''פ ששנינו. בברייתא במס' תמורה האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו לעובר בקבלת גט זה להיות משוחרר: מאי אם היתה עוברה. מה ענין שחרור אצל גט אשה דקאמר אע''פ ששנינו הא ודאי בתורת שחרור איתיה: ר' יוחנן תרתי אמר. חדא הא דגט אשה ועוד אחריתי ואמילתא אחריתי קאמר אע''פ והיינו מילתא אחריתי נראין דברים שהעבד מקבל גט שחרור לחבירו: מיד רבו של חבירו. שאין רבו שלו דכיון דעבד איתיה בתורת שחרור שליח נמי מצי מיהוי: אבל לא מיד רבו שלו. אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמי וכשמסרו גט בידו לא יצא גט מרשותו ואע''ג דעבד מקבל גט לעצמו התם הוא דגיטו וידו באים כאחד דשיחרורא דידיה הוא אבל לאחרינא לא: ואם לחשך אדם. באזנך להקשות ולומר הרי שנויה היא שאף מיד רבו שלו מקבלו לחבירו ששנינו אם היתה עוברה זכתה לו אלמא שפחה זו מקבלתו לצורך עוברה מיד רבה: המשחרר חצי עבדו קנה. העבד אותו חצי: וחד אמר. מוסיף ומסיים פירוש הדבר: מאי טעמא דרבי בהא. הא לא חצי עבדו הוא דתרי גופי נינהו: קסבר עובר ירך אמו הוא. והוה ליה כחצי גופה: מתני' חמותה ובת חמותה כו'. בכולהו מפרש ביבמות דסניין לה ומכוונת לקלקלה ואין נאמנות להעידה שמת בעלה: יבמתה. אשת אחי בעלה שונאה אותה ויראה ממנה שמא ימות אחד משני בעליהן בלא בנים ויהו צרות זו לזו: ומה בין גט למיתה. דאמיתה לא מהימנין ואגט מהימנין: גמ' בארץ. שאינה צריכה לומר בפני נכתב: דאי אתי בעל מערער. ואמר לא כתבתיו: משגחינן ביה. שהרי לא נתקיים בבית דין ואיכא למימר שזו מתכוונת לכך שתתקלקל: בחוצה לארץ. שהצריכוה לומר בפני נכתב וזהו קיומו ותו לא חיישינן לערעור ואי מערער לא מהימן:

אין העבד נעשה שליח כו'. וא''ת ומתניתין ליתני עבד וכל שכן עובד כוכבים וללישנא דאמר ר' יוחנן לעיל זו אין תורה ניחא דנקט עובד כוכבים למידק דלענין כתיבה אפילו עובד כוכבים כשר אבל להך לישנא. דמוקי ר' יוחנן כר''א קשה מהך דר' יוחנן דהכא ואור''ת דנקט עובד כוכבים לאשמועי' עובד כוכבים. ונתגייר פסול אע''פ . שבאותה שעה היתה דעתו להתגייר דהוי בעובד כוכבים רבותא טפי מבעבד שאין בידו להשתחרר: לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. והא דמתגרשת בעבד שלה היינו מטעם חצר: העובד כוכבים והכותי שתרמו כו'. פי' בקונט' דקסבר אין קנין לעובד כוכבים ונראה לר''י דאפילו למ''ד יש קנין משכחת לה כשגדלה שליש ביד ישראל וקנה ממנו עובד כוכבים ולא מיפטר מטעם לוקח דתבואת זרעך קרינא ביה כיון שגדלה הרבה ביד עובד כוכבים אי נמי כשזרעה העובד כוכבים ומכרה לישראל וגדלה שליש וחזר וקנאה ממנו ועוד דפי' ר''ת בספ''ק דבכורות (דף יא: ד''ה טבלים) דלא מיפטר לוקח היכא דלקח קודם שנתמרח אי נמי בחכר שדה מישראל חייב הגדל בו בתרומה ואפי' יש קנין לעובד כוכבי': תרומתו תרומה. והא דאמרי' בזבחים בפ' ב''ש (דף מה.) ופ''ק דתמורה (דף ב:) דקדשי עובדי כוכבים אין בהן משום מעילה ומפרש טעמא משום דילפינן חט חט מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל אתיא כר' שמעון דפליג הכא בסיפא ובריש פרק שני דקידושין (דף מא:) מייתי לה: ותנן עובד כוכבים שתרם את של ישראל כו'. הוה מצי לשנויי דאתיא כרבי שמעון דסבר דליתא בתרומה דנפשיה בפרק שני דקדושין (דף מא:) אלא דעדיפא מיניה משני: מה אתם בני ברית. וא''ת דבפ''ב דקידושין (גז''ש) משמע דלרבי שמעון לא איצטריך ליה למידרש מה אתם בני ברית ומוקי לה לדרשא אחריתי וא''כ לדידיה מנא לן הא דקי''ל בכל דוכתי דעובד כוכבים לאו בר שליחות הוא לענין זכיה ורבית בפ' איזהו נשך (ב''מ דף עא:) וי''ל דמ''מ כיון דדרשי' שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן בעלמא אלא דומיא דאתם: מאי טעמא דרבי גרסי'. ולא גרסי' דר' יוחנן דבהערל (יבמות דף עח.) סבר ר' יוחנן דעובר לאו ירך אמו הוא וכן מוכח סוגיא התם: ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאבריה. תימה לר''י היתה עוברה היאך זכתה לו אע''ג דירך אמו הוא כיון דידה היא כיד רבה שלא שיחרר אלא העובר ואפילו שיחרר כולה חוץ מידה לא הוה לה לזכות לו דכשמשחרר כולה יש לה כח לזכות משום דגיטה וידה באין כאחד כדאמרינן בפרק קמא דקידושין (דף כג.): אדרבה איפכא מיסתברא. ורב יוסף סבר דמ''מ יכולה לקלקלה בחו''ל ע''י עדים וראיה שלא שלח לה הגט: