גיטין כב ע"ב

דף כב - ב

רבי אליעזר [בן שמוע, התנא] היא, דאמר: עדי מסירה כרתי, שעדי המסירה הם עיקר הגט, ואי אפשר לגרש בלעדם, וגם כאשר האשה באה לינשא, היא צריכה להביא את אותם העדים שהגט נמסר בפניהם. ^[50] הלכך אין לחשוש שמא האשה תזייף את הגט, ותשמיט ממנו תנאי שהיה כתוב בו, שהרי עדי המסירה חייבים לקרוא את הגט בשעת מסירתו, ואם יש בו תנאי, הם יזכרו אותו.

אבל לדעת רבי מאיר, שעדי חתימה כרתי, ואין צריך כלל בגט עדי מסירה, אין האשה צריכה להביא את עדי החתימה כאשר היא באה להינשא, אלא היא מציגה את הגט, ומאשרת את חתימת העדים על ידי עדים המכירים את החתימות. ולכן יש לחשוש שמא נכתב בגט איזה שהוא תנאי, והיא יכולה לזייף אותו, מבלי שיכירו בכך. ^[51] ואמר רבי אלעזר: לא הכשיר רבי אלעזר גט שנכתב על נייר מחוק ודיפתרא, אלא לאלתר, בו ביום שנמסר היא יכולה להביא אותו לפני הבית דין [עם עדי המסירה], ויתירו אותה להינשא, שהרי באותו יום עדיין זוכרים העדים את תוכנו.

אבל מכאן ועד עשרה ימים, לא!

דחיישינן דילמא הוה ביה תנאה, שמא היה כתוב בגט איזה שהוא תנאי, וזייפתיה, והיא מחקה אותו וזייפה את הגט, והרי העדים כבר שכחו מהתנאי.

ורבי יוחנן אמר: אפילו מכאן עד עשרה ימים הוא כשר. דאם איתא דהוה ביה תנאי, מידכר דכירי. שגם לאחר זמן רב עדיין זוכרים העדים את תוכנו.

ואמר רבי אלעזר: לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגט, שאינו נועד אלא להתיר את האשה להינשא, והיא יכולה להביא את הגט מיד לבית הדין, והם יתירו אותה, ושוב לא תצטרך להציג את הגט, שכיון שהותרה בבית דין, יש קול לדבר, וזוכרים אותו.

אבל בשאר שטרות, שנועדו לזמן ארוך לגביית חובות, לא! הם אינם כשרים ליכתב על דבר שיכול להזדייף. כי המלוה עשוי להוציא את השטר לאחר זמן רב, כאשר עדי המסירה כבר שכחו ממנו, ואנו מסתמכים על עדי החתימה בלבד, ^[52] והוא מזייף את תוכנו, ומשאיר רק את עדי החתימה במקומם.

דכתיב בספר ירמיה על שטרי מכר "ונתתם בכלי חרש, למען יעמדו ימים רבים", הרי שהשטר צריך להיות עשוי מדבר הראוי לעמוד ולהתקיים. ^[53]

ורבי יוחנן אמר: אפילו בשאר שטרות הכשיר רבי אלעזר על דבר שיכול להזדייף, על אף שלא יוכלו להשתמש בשטר כזה רק לאלתר. כי רק בגט סובר רבי יוחנן שהעדים זוכרים גם כעבור זמן רב, ולא בשאר שטרות שיש בהם הרבה תנאים [תוספות].

ומקשינן: והכתיב "למען יעמדו ימים רבים", ומשמע שהשטר אינו כשר אלא אם כן הוא יכול לשמש גם לזמן רב!? ומתרצינן: התם, עצה טובה קמשמע לן ירמיה, שישימו את השטר בכלי חרש, כדי שיוכל לעמוד ימים רבים. והוא הדין שיכתבו על דבר שאינו מזדייף, כדי שיוכל לשמש לימים רבים. ולא שהוא תנאי בכשרות השטר, אלא שגם שטר שאינו משמש אלא רק לאלתר, הרי הוא כשר.

מתניתין:

הכל כשרין לכתוב את הגט, ואפילו חרש שוטה וקטן.

האשה כותבת את גיטה, ומקנה אותו לבעלה, והוא חוזר ונותנו לה לשם גירושין. ^[54]

והאיש כותב את שוברו, שטר הראיה שהאשה נותנת לבעלה על פרעון הכתובה, הוא יכול לכתוב במקומה ולמוסרו לאשה שתחתים עליו עדים ותחזיר לו.

שאין קיום הגט, אלא בחותמיו! ויתבאר בגמרא.

גמרא:

והוינן בה: כיצד מכשירה המשנה את החרש שוטה וקטן לכתוב גט? והא לאו בני דיעה נינהו, ואינם יודעים לכתוב את הגט לשמה!?

ומתרצינן: אמר רב הונא:

לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא. פי' אפילו בא לתבוע לאלתר ועדים מעידין שלא זייף ולא הוסיף כלום לא דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים ואם אינו כן כמזויף מתוכו הוא ופסול.
ואיכא למידק מהא דתניא (קדושין כ"ו ע"א) כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך או נתונה לך הרי היא מכורה ונתונה וחרס יכול להזדייף הוה ולא קנה. ויש מפרשים תפתר בשחקק לו על החרס.
ורבינו תם ז"ל מפרש ההיא דומיא דגיטין הוא שאינה עומדת אלא לקנות באותו שטר כחזקת נעל וגדר ופרץ כל שהוא שלא יהא הלה יכול לחזור בו ומשום הכי קני לאלתר בעידי מסירה כר' אלעזר אבל לר' מאיר לא קני דבעינן עידי חתימה בכל השטרות בין בגיטין בין בקידושי שטר כדפירש בפ"ב דקדושין וה"ה לשטר קנין וה"נ אמרינן במס' סנהדרין בההיא מתניתא דחתימי עליה תרי גיסי זיל אקנייה ניהליה בעידי מסירה כר"א וה"נ מוכר במסכ' כתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ד ע"ב).
אלא הא קשיא היכי אמא ר' אלעזר לא אמר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לה והא ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים והא ודאי בשאר שטרות הוא דאלו בגט לא גבי ביה ואפילו הוציאה גט ואין עמה כתובה שגובה כתובה לא בגט גביא שהרי מזמן כתיבה היא גובה ואפילו בעידי גירושין והכי אמרינן עלה בפ' המגרש (גיטין דף פ"ו ע"ב) יסבר רב בשאר שטרות לא. והא קתני גובה מנכסים משועבדים.
וא"ל כי אמר ר"א בשטר שיכול להזדייף אמר כן מפני שהעדים טועין ושוכחין התנאי שבו אבל כשאינו יכול להזדייף אפילו מכאן ועד עשרה שנים מכירים הם שזהו השטר שנמסר בפניהם וכיון שאינו יכול להזדייף אין לחוש בו.
ואיכא למימר מתני' בדאיכא עידי חתימה. ומשום הכי פסל ר"א מכאן ועד עשרה ימים דילמא סמכי אעידי חתימה ולא רמי אנפשייהו ולא דכרי ומיהו לאלתר כשר דאינהו ידעי ולא גזרינן לאלתר אטו עשרה ימים שהרי לאלתר הוא עשוי להיתרה כבר ובשאר שטרות אפילו לאלתר פסולים מפני שאינן ראויים לעמוד ימים רבים מפני שעידי מסירה סומכין על חתימתו ואינן זוכרין. אבל ליכא עידי חתימה כיון שהן יודעין שהן צריכים לו לעולם רמו אנפשייהו והיינו מתני' וגובה מנכסים משועבדים וקרו' לזה פי' רש"י ז"ל כאן. וכי תימא מנ"ל לר"א לאוקמה מתני' בדאיכא עידי חתימה איכא למימר א"כ לת"ק מאי איריא על הנייר מחוק אפילו אינו מחוק פסול ולא דייק דהא בשטרא פרסאה אקשינן בפ"ק והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף והכא לא סמכינן אעידי חתימה דהא כותים הם והדיוטות ולא סמכי אינשי אכותים ודילמא סברי דכשר בערכאות.

דכתיב ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. פי' הראוי לעמוד ימים רבים נקרא ספר מקנה שגובין בו ולא שאינו ראוי. ולמאי הלכתא ודאי למעוטי האי והכי קא"ל רחמנא בחוב בספר שאינו יכול להזדייף והעד בעידי מסירה למען יהיו ראויים לעמוד ימים רבים.

ור"י התם עצה טובה קמ"ל. פיר' לאו למימרא דלר"י אינו ראוי לעמוד ימים רבים דהא ר"י גופיה אמר אם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי אלא משום דקשה ליה קרא דכתיב וכתוב בספר למען יעמדו ומפרק התם עצה טובה קא משמע לן שיחתום שם עדים ממש כדי שלא יהא צריך לאחר ימים רבים לחזר אחר עידי מסירה שמא ימותו בגולה ובעידי חתימה וודאי כתב שאינו יכול להזדייף בעינן.

לא על נייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף. כלומר הוא על נייר מחוק ועדיו על החלק דאז יכול להזדייף, אבל הוא ועדיו על המחוק כשר דמאי אמרת מחיק ליה פעם שנית וכתיב ביה מאי דבעי הא אמרינן בבבא בתרא (קסד, א) דלהכי לא חיישינן דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

וחכמים מכשירים מאן חכמים רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי. פירש רש"י ז"ל דמאן דאמר עידי מסירה עיקר הבאה לינשא על ידי גט צריכה להביא עדים שנמסר לה בפניהם, ובודאי דלאו בכל גיטין דעלמא קאמר דאף רבי אלעזר מודה בגט שכתוב בדבר שאינו יכול להזדייף דבקיום הגט מתירין אותה לינשא וכדתנן (לקמן גיטין פו, א) רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם כלומר שאם הלכו להם עדי מסירה משיאין אותה בקיום הגט. אלא בגט הכתוב על דבר שיכול להזדייף קאמר. עוד פירש אבל לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה בפנינו עדים החתומים בו אם יש מכיר בחתימתן ואי הוה תנאה וזייפתיה ליכא דידעי. ולא מיחוור, דמשמע דסבירא ליה דלרבי מאיר אי הוו אתי סהדי קמן ומסהדי עליה דלא זייפתיה כשר, וליתא, דלרבי מאיר הא בעינן שיהא מוכיח מתוך עדי החתימה כדכתבינן בריש מכילתין וכדמוכח לקמן (גיטין כד, א) גבי כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה וכאן כיון שאין מוכיח מתוך החתימה אף כשיבואו ויעידו הם בכך אין בכך כלום, ומיהו אפשר שרש"י ז"ל דעתו בזה כדעת רבינו תם ז"ל שאמר שאף לרבי מאיר לא בעינן מוכיח מתוך הגט כמו שאני עתיד לכתוב גבי כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה, אבל ר"י ז"ל סבור כסברא הראשונה שכתבתי ולפי דבריו הכא הכי פירושא רבי אלעזר היא אבל לרבי מאיר לעולם פסול אף אם יבאו עדים עצמן לפנינו דעדי חתימה ממש בעינן.

ואמר ר' אלעזר לא הכשיר רבי אלעזר אלא לאלתר. כלומר ביומו אבל מכאן עד עשרה ימים לאו דמנשו סהדי וחיישינן דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה. ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן עד עשרה ימים דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי. ונראה דקיימא לן בהא כרבי יוחנן לקולא דרבי אלעזר תלמידו הוה ולית הילכתא כתלמיד במקום הרב.

ואמר ר' אלעזר לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא. ופירש רש"י ז"ל משום דקיימי לגוביינא ודילמא מפיק ליה לזמן מרובה ושמא זייף כתב העליון וכתב העדים עומד במקומו ואנן סמכינן אעדי השטר ונמצא גובה בשטר מזוייף. ואינו נראה, חדא דלעולם בכתב שיכול להזדייף אין סומכין על עדי החתימה, דק"ל דהא דרבי אלעזר אפילו בגיטין קאמר דלא הכשיר ר"א אלא לאלתר ומשמע דמאי דקא מכשר בגיטין דהיינו לאלתר קא פסיל בשאר שטרות. ור"י ז"ל פירש דבשאר שטרות דבעינן כתב שיכול לעמוד ימים רבים כדכתיב למען יעמדו ימים רבים, ורבי יוחנן אמר אפילו בשאר שטרות נמי מכשר כלומר ואפילו מכאן ועד עשרה ימים כעין שהכשיר בגט דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי וקרא דלמען יעמדו ימים רבים לא למעט שטר שאינו ראוי לעמוד ימים רבים אלא עצה טובה קא משמע לן שיכתוב בדבר שאינו יכול להזדייף ולהחתים עליו עדים שאם ימותו עדי מסירה או ילכו להם דתסגי ליה בקיום חותמיו. ולפי פירוש זה הא דפרכינן לעיל (גיטין יא, א) והא בעינן כתב שאינו יכול לזדייף אתיא כר' אלעזר ודלא כרבי יוחנן וקיימא לן בהא כר' אלעזר מדאקשינן אליביה ופרקינן לה בדאפיצא. ועוד יש לי לפרש דאף רבי יוחנן לא הכשיר בשאר שטרות דתנאיהן מרובין אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דכיון דרגילי למיכתב בהו תנאין הרבה דלמא זייף חד מינייהו ולא דכירי ליה סהדי מה שאין כן בגט דלא רגילי למיכתב בהו תנאין מרובין. והשתא איכא למימר דהא דאמרינן בפרק קמא והא בעינא כתב שאינו יכול להזדייף אתיא אף כרבי יוחנן, ואם כן נראה לומר דאף רבי יוחנן מכאן ועד עשרה ימים הוא דמכשיר אף בשאר שטרות דעד עשרה ימים מידכר דכירי סהדי אבל לזמן מרובה לא דכירי. וההיא דרבא דלעיל (שם) דאמר מגבי ביה מבני חרי אפילו לזמן מרובה משמע מדלא קאמר מגבי ביה לאלתר אי נמי עד עשרה ימים, ואי נמי הוה ליה לומר במה דברים אמורים מכאן ועד עשרה ימים אבל לא לזמן מרובה. וכולה שמעתין דהכא דוקא בדבר שיכול להזדייף אבל בדבר שאינו יכול להזדייף כולי עלמא מודו דאפילו בשאר שטרות ואפילו לזמן מרובה אכשורי מכשר ר' אלעזר וכדאיתא לקמן בפרק המגרש. ואם תאמר לר' אלעזר דאמר לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ואפילו לאלתר והתניא (קידושין כו, א) כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך קנה אף על פי שהחרס דבר שיכול להזדייף הוא, יש מתרצים דהכא במאי עסקינן בשחקק על החרס דאינו יכול להזדייף, ויש מתרצים דההוא שטר הקנאה הוא ולא שטר ראיה ואינו עשוי לעמוד ימים רבים והוה ליה כגט והילכך קנה.
בכת"י: גזירת הכתוב היא ואפילו לאלתר לא מכשרינן ליה אלא אם כן ראוי לעמוד ימים רבים.

והא לאו בני דעה נינהו. כלומר ולרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי בעינן כתיבת הגט לשמה דכי כתיב וכתב אכתיבת הגט הוא דכתיב, ונראה דמשום דאוקימנא רישא כרבי אלעזר דהיינו אין כותבין במחובר לקרקע משמע ליה דהא נמי כרבי אלעזר אתיא ומשום הכי קא פריך להדיא והא לאו בני דעה נינהו, ואוקמה רב הונא בגדול עומד על גביו ומזהירו לכתוב לשמה וכיון שכן יהבי דעתייהו וכתבין אדעתין, ובכתיבת תורף קאמר דהכל כעשרין לכתוב את הגט עיקרו של גט משמע דהוא ניהו תורף, ועוד מדמקשינן והא לאו בני דעה נינהו כלומר ואנן לשמה בעינן משמע ודאי אכתיבת תורף קיימינן ועלה קא משני רב הונא בגדול עומד על גביו. והכא משמע דעמידת אחרים על גביו חשבינן לה כונה ולא משמע הכי בחולין (יב, ב) גבי וכלן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה דאקשינן עלה מאן תנא דלא בעי כונה לשחיטה בחולין וכו' ושם הארכתי בה בסייעתא דשמיא.

זה שביארנו שמאחר שאמרו עידי מסירה כרתי לא חששנו בגיטין לכתב היכול להזדייף כמו שביארנו במשנה לא סוף דבר לאלתר אלא אפילו מכאן ועד עשרה ימים או לאחר כמה הואיל ומ"מ נמסר בפני עדים ועידי מסירה מעידין עליו לפנינו ואין חוששין שמא תנאי היה בגט וזייפתהו ושכחו העדים שאין הדבר מצוי להיות העדים שוכחין תנאי שבגט ושמא תאמר והיאך יעלה על הדעת להיות שם תנאי והרי כל הגט שיש תנאי בתוכו פסול שאין זה כריתות פירושו לאחר התורף כמו שיתבאר והזהר שלא תחוש למה שהקשו בחדושין והלא אף לר' אלעזר עדים חותמין מפני תקון העולם דילמא מיתי עדי מסירה וכו' וא"כ פעמים שימותו עידי מסירה והיא מקיימתו בעידי חתימה ושמא זייפה שאין זה כלום שאין אנו מכשירין בכתב היכול להזדייף אלא כשנמסר בעידי מסירה ושעידי מסירה עדין לפנינו ומעידין עליו ואע"פ שעידי חתימה חתומים בתוכו אין אומרין בכגון זה מזויף מתוכו וכן כתבוה גדולי הדורות לפי מה שהעידו תלמידיהם:

ויש חולקין לפסוק דוקא לאלתר כר' אלעזר ואין הדברים נראין שהרי ר' אלעזר תלמידו של ר' יוחנן היה וכדאיתא בתמורה פרק מערימין ומ"מ דוקא בגיטין שהדבר מצוי שהיא הולכת מיד לבית דין להתירה ומאחר שהדבר מצוי כן אפי' נשתהת כמה מכל מקום לב עדים על כך עד שיעשה כדי שיעידו בכוון לפני בית דין אבל שאר שטרות אפי' תבע לאלתר ושעדים מעידים שלא זייף פסול דאנן בעינן שטר הראוי לעמוד ימים רבים הואיל ועקר עשייתם לשהיה מרובה ואע"פ שהוא תובע לאלתר לא חלקו בשטרות ואע"פ שבזו פסקנו כר' אלעזר והוא תלמיד אצל ר' יוחנן סוגייאות הרבה שבתלמוד מכריחות בדבר זה ובצירוף הסברא שהיא מראה פנים לדברים אלו ואע"ג דלענין עידי מסירה כרתי אמרה ר' אלעזר אף בשטרות אע"פ שיש שאין פוסקים כמותו בשטרות בזו מיהא ר"ל בענין כתב שאין יכול להזדייף אף ר' אלעזר לא הכשירה בשטרות ומה שהכשירו בכתב על הנייר או על החרס שדי מכורה לך יש מפרשים אותה בחקק ואין צורך בכך שלא נאמרו הדברים אלא בשטר העשוי לקנין כחזקת נעילה וגדירה שלא יהא הלה יכול לחזור ומשום הכי קונה בה לאלתר בעידי מסירה כר' אלעזר ואף ר' אלעזר מודה בה שהרי כעין גיטין היא הואיל ואינו עומד לראייה ומ"מ ר' מאיר חולק שלא להכשיר בעידי מסירה אף בשטר קנין שהרי אף בגיטין ובקדושין שטר מצריך לעידי חתימה כמו שהתבאר בשני של קדושין מ"ח א' וכן הדין בשטר קנין והוא שאמרו במסכת סנהדרין כ"ח ב' בההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי זיל אקנייה ניהליה בעידי מסירה כר' אלעזר ואף בפרק מי שהיה נשאוי צ"ד א' בשמועת שני שטרות היוצאין ביום אחד יראה כן:

חכמי הדורות שאלו היאך איפשר שלא אמרה ר' אלעזר בשטרות והלא אמרו ר' אלעזר אומר אעפ"י שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים ומדקאמר גובה מנכסים משועבדים אלמא בשטרות קאמ' דאלו בגט אע"פ שהוא סבת הגובינה מכל מקום בכתבה היא גובה ואפי' אין עמה כתבה שהרי מזמן הכתבה היא גובה ואף בלא גט גובה בעידי גירושין ולא היה אומר על זה גובה בה מנכסים משועבדים וכמו שאמרו על זה באחרון של מסכתא זו ומי סבר רב בשאר שטרות לא והא קתני גובה מנכסים משועבדים ומכל מקום אינה קושיא שלא אמרוה אלא לענין עידי מסירה אבל לא לענין כתב היכול להזדייף וזהו עקר הדברים ומכל מקום הם תירצוה דכי פסיל ר' אלעזר בשטרות בדאיכא עידי חתימה דסמכי עלייהו ולא רמו עידי מסירה אנפשייהו ולא דכירי הואיל וארך הזמן אבל כי ליכא עידי חתימה מכשירין אף בשטרות אף לאחר כמה והדברים זרים:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן שהאשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו אמר הר"ם אין ספק כי כבר התבאר ממה שקדם [ששם] גט נופל על כל שטר והשטרות כלם יקראו גיטין ותרגום ספר כריתות גט פטורין אבל הם יקראו גט אשה על הרוב גט בסתם ולא יפול בזה ספק לפי שעצם הענין יורה אי זה הדבור בגט אשה או בזולתה ואמר בכאן בגט אשה שהוא מותר שיכתוב או' מי שאין לו דעת בתנאי שיהא גדול עומד על גביו ויכתוב הטופס לבד ויכתוב בו כונת תורף הגט והוא שם האיש ושם האשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם ושלא יכתוב הנכרי לכתחילה טופס הגט אפי' גדול עומד על גביו לפי שהוא אדעתא דנפשיה כתוב וכבר כתב התורף ומתנאי הגט ר"ל כתיבה לשמה כמו שיתבאר בזאת המסכתא:

אמר המאירי הכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן ושאלו בגמרא והא לאו בני דעה נינהו כלומר ואין בכתיבתם כתיבה לשמה ומאחר שביארנו דעידי מסירה כרתי ודאי כתיבה שלא לשמה פוסלת ושלא כדעת ר' מאיר שאמר עידי חתימה כרתי וכתב לה דכתיב בקרא אחתימה וכמו שאמרו בשמו אפי' מצאו בשוק חתמו ונתנו לה כשר אלא אף כתיבה שלא לשמה פוסלת דהואיל ועידי מסירה כרתי וכתב לה דכתוב בקרא אכתיבה קאי וא"כ כתיבת חרש שוטה וקטן לאו לשמה היא ופירשה רב הונא בגדול עומד על גביו ומותר בכך אף לכתחילה שהרי אף בתורף נמצאו אלו כותבין על דעת הגדול ופירשו בגמרא שהנכרי כתיבתו פוסלת אף בישראל עומד על גביו שמ"מ הואיל וגדול הוא לדעת עצמו הוא כותב ואף בנכרי קטן כן שלא חלקו חכמים ואחר כך אמרו בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ורוב פוסקים מפרשים שלא באו דברי רב יהודה לחלוק על דבריו של רב הונא כלל אלא שבא לתרץ משנתנו בדרך אחרת אף בשאין גדול עומד על גביו והוא בשיור תורף ר"ל מקום האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם וכתבם גדול פקח ואף לכתחלה מותר ומ"מ בנכרי אסור לכתחלה אלא שבדיעבד בשיור תורף כשר למדת שבגדול פקח עומד על גביו כותבין חרש שוטה וקטן את הגט לכתחלה אף התורף ובנכרי פסול וכל שאין גדול עומד על גבן בתורף פסול בכלן ובטופס מותר לכתחלה בחרש שוטה וקטן והנכרי דוקא דיעבד ועבד כנעני דינו כגוי לענין זה הואיל ואינו בתורת גיטין וקדושין וכן הוא דעת גדולי המחברים אלא שיש חולקים בזו להכשיר בו אף בתורף כדין אשה שהרי בנכרי אלו היה כותב לשמה היינו מכשירין ומשומד לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ויש פוסקים לשיטה זו שאף חרש שוטה וקטן טופס לכתחלה לא אלא שבדיעבד כשר על הדרך שכתבנוה למעלה במחובר וכן כתבוה גדולי הדורות ואע"פ שבראשון של חולין י"ב ב' אמרו דמאן דבעי כונה בשחיטה פוסל שחיטת חרש שוטה וקטן אף באחרים רואים אותם התם מפני שהקטן אינו שוחט על דעתם וכונת קטן לאו כונה היא אבל זו הקטן כותב על דעת הגדול כך כתבוה גדולי הדורות ואף גדולי הרבנים כתבו שהגדול אומר לו כתוב כך וכך:

זו היא שטתנו ומ"מ יש מפרשים שדברי רב יהודה באו להוסיף על של רב הונא שאף בגדול עומד על גבן דוקא בשיור תורף ולדעתם חרש שוטה וקטן בגדול עומד על גבן כותב טופס לכתחלה ובדיעבד כשר בשיור תורף ובתורף מיהא פסול אף בעומד על גביו דמחשבה דגדול לא מהניא בתורף ונכרי אף בעומד על גביו אינו כותב טופס לכתחלה ואף לשון גדולי המחברים נראה שבא לשיטה זו ובתלמוד המערב ראייה לזו שאמרו שם הכל כשרים כו' אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו ר' יוחנן בעי וכתב לה לשמה כלומר ומה תועלת בפקח שעל גביו אלא שהאחרים מפרשים דר' יוחנן לדעת ר' מאיר קא בעי לה כלומר ומה צורך לגדול עומד על גבן אחר שהחתימה לשמה ואף הם מביאים ראיות אחרות אלא שאינם כדאי:

ושמא תאמר תפוק לי דחרש שוטה וקטן ונכרי לאו בני שליחות נינהו וכתיבת הגט צריך שתעשה על יד הבעל או שלוחו מ"מ כל עיקרו של זה אינו אלא משום לשמה ומעתה אין אנו אחראין אלא שיעשה לדעתו שכל שכתבו מעצמו אין זו כתיבה לשמה והוא שאמרו בראשון של זבחים סתמא שלא לשמה משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא ולא באו בה מטעם וכתב הוא או שלוחו:

האשה כותבת את גיטה כלומר יכולה לכתוב את גיטה ושתהא מקנתהו לבעל שיחתימהו אחר כן שיתנהו לה או שימסרהו לה בפני עדים וכן האיש כותב את שוברו על דרך זה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה ואם יש שם עידי מסירה אין קיום הענין אלא בהם ואף עידי מסירה הוא קורא חותמיו מפני שרוב חותמי הגט בפניהם הוא שמוסרין אותו והם הם עידי מסירה שאף לר' אלעזר רוב גיטין חותמין בהם מפני תקון העולם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי אמר הר"ם אין מותר לעבד להביא את הגט לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין ואין מותר לעבד שיכתוב גם כן גט לכתחלה ואם כתב גוי או עבד טופס הגט וכתב הישראל תורף הגט הרי זה גט כשר לפי שאנחנו נרצה לשמה בתורף לבד ואמר סומא לא יביא גט כאשר הוא שליח להולכה בחוצה לארץ לפי שהוא לא ישער שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזכרנו אלו הענינים ונשלימהו דע ששלוחי הגט על שלשה פנים אחד מהם שיביא הגט ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזה אמנם יהיה שליח הולכה והשני שיתן לך הבעל הגט כתוב ויאמר לו הבא גט זה לאשתי או שתהיה האשה כבר שלחו שיביא לה גיטה ויתן לה הבעל גט כתוב ואמ' לי הבא לה הענין אחד הנה זה גם כן נתקיים בחותמיו ויתנו לה ותתגרש בו אחר הבאתו כמו שביארנו וזה השליח יקרא גם כן שליח הולכה והשלישי שתמנה האשה שליח יקבל לה גיטה ותשים ידו כידה וכאשר הגיע הגט לידו תהיה מגורשת וזה יקרא שליח קבלה ולא נפסל הסומא זולת באופן הראשון לבדו:

אמר המאירי הכל כשרים להביא את הגט ר"ל להיות שלוחים להולכה חוץ מחרש שוטה וקטן והסומא והנכרי חרש שוטה וקטן מפני שאינם בני דעה וכבר אמרו מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת והנכרי מפני שאינו בן תורה ר"ל דלא שייך בגיטין וקדושין ואין אדם נעשה שליח במלתא דלא שייך בה וכל אלו אינם שלוחים להולכה ואין צריך לומר לקבלה ומ"מ סומא פירשו בגמרא שלא נאמר פיסולו אלא במביאו ממדינת הים מפני שאין יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם הא כל שאינו צריך לומר בפני נכתב אין פוסלין אותו מצד שאינו יודע למי נותנו וממי נוטלו שהרי מכירן הוא בטביעות עינא דקלא דאי לאו הכי היאך סומא מותר באשתו בלילה ומעתה כל שליחות של קדושין מיהא כשר וכן כתבוה רוב פוסקים שהרי אף קדושי שטר אין בהם מקום לבפני נכתב וכו' כמו שביארנו בפרק ראשון ושמא תאמר ואף במביאו ממדינת הים הא מצי שמע קן קולמוסא ומגלתא ודומיא דהוא בבית וסופר בעליה אין זה כלום שמכל מקום היאך היא יודע שזהו שמסרו לו וכן אם הוא גט אשה או גט חוב ומפי אחרים אינו רשאי לומר בפני נכתב וכו':

ועבד לא הוזכר במשנתנו ובגמרא פירשו שאינו נעשה שליח לקבלה ואמרו עליה בתלמוד המערב שאפי' עבר וקבל אינו כלום והוא שאמרו שם מעשה היה באחד שקבל וכהנת היתה לא חשו חכמים לריח הגט ומ"מ לענין הולכה נראין הדברים שכך הוא דינו שהרי הטעם מפני שאינו בתורת גיטין וקדושין ר"ל שאין קדושין וגיטין שלו כלום וטעם זה אין בו חלוק בין הולכה והבאה לקבלה ועוד שהרי בגמרא שאלוה לקבלה ופשטוה ממשנתנו שעסוקה בהולכה ואף בתלמוד המערב אמרוה כן והוא שאמרו אתא עובדא קומי ר' אמי בעבד שהביא גט והכשיר אמר ליה ר' בא הא תני ר' חייא עבד שהביא גט פסול אמר ר' אמי אילולא ר' בא כבר היינו מתירים אשת איש וכן פסקוה גדולי המחברים ושלא כדברי רבותיהם ומ"מ הרבה מן האחרונים ראיתי שמכשירין בעבד בהולכה מפני שאינו אלא שליחות בעלמא ולא כשליחות קבלה שידו כידה וזה אין לו יד לגירושין ואף ממשנתנו הם מדקדקים כן שלא פסל בהולכה אלא נכרי וקצת גאוני ספרד כתבוה כן וראשון עקר:

קבל הקטן והגדיל בשעה שנתנו לה וכן שוטה ונשתפה נכרי ונתגייר פסול וכל שכן חרש ונתפקח שהרי לא שמע כלום בשעה שקבלו וכן הדין בסומא ונתפתח היה פקח בשעת קבלתו ונתחרש וחזר ונתפקח בשעת נתינתו לידה הואיל וסופו ותחלתו בדעת כשר וכן בכלם ומ"מ בפתח ונסתמא אין צריך לחזר ונתפתח ובלא חזרת פתוח כשר אף במביאו ממדינת הים שהרי מכל מקום יכול הוא לומר בפני נכתב כו' והאי דנקטיה במתניתין אגב אחריני הוא דנסבה וזהו שאמר כל שתחלתו וסופו בדעת ולא אמר כל שתחלתו וסופו בכשרות ואע"ג דמ"מ סומא פסול הוא בכל עדיות ובכולהו עדיות בעינן תחלתו וסופו בכשרות והרי זה צריך להעיד בפני נכתב נראה דמדאקלו בה להימוניה לשליח לחודיה לאו עדות גמור הוא והאמינוהו גם כן בכך מאחר שראהו נכתב בפניו ובלבד שלא יצא מתחת ידו ויש מתרצין שאף בשאר עדיות לא נפסל אלא משום דלא מצי מכוין בארעא מדת המצרים ובגלימא מדת אורך ורוחב ובנסכא מדת משקלותיה אבל דבר שאינו צריך לראותו כגון בפני הלוה פלני לפלני מנה או בפני חבל פלני את פלני אינו צריך לחזרת פתוח ונמצא הדין שוה בגט ובשאר עדיות ויש שואלים מ"מ הו"ל למיתני כל שתחלתו וסופו בכשרות משום נכרי דהא לאו משום דעתא אתינן עליה עד שמוכיחים מכאן דבנכרי לא בעינן תחלה וסוף בכשרות וישראל שנשתמד אע"פ שלא עשה תשובה כשר הואיל וקבל העדות בעדו ישראל והדברים זרים ואין ראוי לקבלם וודאי לא תלוי הדבר בדעת אלא משום סומא על הדרך שביארנו אבל ודאי משומד אינו בן ברית ואינו לא בעדות ולא בשליחות כלל וכן כתבוה גדולי הדורות והם דברים שאין בהם ספק:

ולענין מה שנראה ממשנתנו שאין הקטן הקטן נעשה שליח יש לפקפק ממה שאמרו בראשון של קדושין י"ט א' אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושין ואי לאו דהויא שלוחת אביה היכי מיקדשה אלא ודאי שלוחת אביה היא ונמצא שיש שליחות לקטן וכן בשני שבו מ"ד ב' אמרו קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב ואע"פ שלדעתנו אין הלכה כן מ"מ מה תאמר לדעת החוששים לה כמו שביארנו שם ועוד שמכל מקום סוגיית הדברים מוכחת שיש שליחות לקטן ותירצו אחרוני הרבנים דבהנהו לאו מתורת שליחות אלא דהוה ליה כמאן דאמר תן דינר לפלני ותהא בתי מקודשת לך או תנם לכלב ומ"מ טעם זה אינו מספיק אלא למקדש בכסף אבל לשטר וביאה לא ומתוך כך תירצו גדולי הדורות דבהנהו שליחותא דידה על כרחא הוא נעשה שמאחר שאביה מקדשה על כרחא כל שהוא כן אין כאן שליחות אלא הכרח גמור אבל זו שבמשנתנו שבקטן אינו נעשה שליח אלא מדעתו דעת קטן אינו כלום ולפיכך פסול להבאת הגט וזהו שאמרו שם קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא הגיע לידה מגורשת והיה עולה על דעתנו באותה סוגיא להעמידה ביש לה אב ואעפ"כ הגיע לידה מגורשת הואיל ועל כרחה הוא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מתני' הכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן. בגמ' פריך והא לאו בני דעה נינהו:

האשה כותבת את גיטה פי' ומקנתו לבעל וחוזר ומוסרו לה לשם גירושין והאיש כותב את שוברו פי' שובר פירעון כתובה שהאשה היה לה לכותבו ולמוסרו לו להיות לו לראייה:

שאין קיום הגט אלא בחותמיו:

הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן סומא ונכרי פי' דגבי שליחות איש (בעל) [כתיב] ולא קטן ובשליחות נפקא לן בפ"ב בקידושין בשמעתא קמייתא מויקחו איש שה לבית אבות דאחד לוקח לכולן. נכרי נמי לאו בר התירא נינהו דאין להן תורת גיטין וקדושין ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני:

קבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח סומא ונתפתח שוטה ונשתפה נכרי ונתגייר פסול אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו לדעת כשר:

והא לאו בני דעה נינהו פי' ורחמנא אמר וכתב לה לשמה והני לית להו כונה אמר רב הונא והוא שיהא גדול עומד על גביו. פי' ור' אלעזר הוא דאמר עדי מסירה כרתי והאי וכתב לה על כתיבת הגט קאמר ובעי' דליהוי לשמה וכיון דגדול עומד על גביו ואומר להן כתבוהו לשם פלוני ופלונית כשר א"ל רב נחמן אלא מעתה נכרי וישראל עומד על גביו הכי נמי דכשר וכ"ת הכי נמי והתניא נכרי פסול נכרי אדעתא דנפשיה קעביד פי' ולא מהני ביה ישראל עומד על גביו ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ור' אלעזר הוא וסיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עדי מסירה דרוב גיטין נמסרין בפני החותמין:

תוס' בד"ה אבל בשטרות כו' דלמה יש לנו לטעות ולסמוך על עדי חתימה בדבר כו' עכ"ל היינו לר"א ודאי דליכא לטעות בזה כיון דלא איכפת ליה בעדי חתימה אבל לר"מ כיון דעדי חתימה עיקר איכא למטעי ביה ואי הוה ביה [תנאה] וזייפתיה ליכא דידע כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בא"ד והא דפריך והא כתיב למען יעמדו כו' עכ"ל ר"ל כיון דלר"י מדכר דכירי אפי' בשטרות מאי קשיא ליה מלמען יעמדו וגו' ותירצו דס"ד דקרא יתירא הוא למעוטי שטרות ומשום דלא דכירי וק"ל:

בא"ד והא בעינן ראוי כו' ואפילו לאלתר אין להכשיר כו' עכ"ל ומשום גזירת הכתוב כמ"ש לעיל אבל לא משום דלמא לא מפיק עד זמן ארוך וישכחו כו' כפרש"י דהא דחו פירושו לעיל וק"ל:

בא"ד כיון דהך דשמעתין ודפרק בתרא ענין אחד כו' עכ"ל ר"ל ואין חילוק בין יכול להזדייף דהכא ובין אין עליו עדים דהתם וק"ל:

בד"ה והא לאו כו' לר"א פריך דר"מ לא כו' עכ"ל והיינו משום דלעיל מיניה ברישא וחכמים מכשירין מתוקמא נמי כר"א כמ"ש הרא"ש וק"ל:

בא"ד ותיפוק ליה דלאו בני כריתות נינהו ומה צריך נמי לאתויי ברייתא דעובד כוכבים פסול כו' עכ"ל ק"ק דאדרבה תקשי להו טפי דמאי פריך מברייתא דעובד כוכבים אחש"ו הא עובד כוכבים לאו בני כריתות נינהו ומש"ה פסול ודו"ק:

בא"ד ומהני אפילו בשוטה טפי מבחליצה כיון דלא הוי אלא מדרבנן כו' עכ"ל ומיהו מה שכתבו לפירוש ראשון לחלק בין גדול עומד על גביו לראייה בעלמא ובין עומד ע"ג להתלמד קאי דלא תקשי מהך דחולין וק"ל:

בא"ד ואי לא בעינן שליחות כו' דאילו חש"ו כשרים בגדול עומד ע"ג כו' עכ"ל ומיהו מתני' לא מתוקמא כר"א ובעומד על גביו מכח הך דיוקא מדקא פסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר והיינו כר"מ וק"ל:

בא"ד ונקט חש"ו וה"ה עובד כוכבים א"נ כו' עכ"ל זה עד סוף הדבור מלתא באנפי נפשיה הוא לכל הפירושים וק"ל:

ע"ב תוס' ד"ה והא לאו בני דעה נינהו וכו' עד ואמר בגמרא מאן תנא דלא בעי כוונה בשחיטה וכו'. ר"ל א"כ ש"מ דאפילו בעומדים ע"ג לא מהני למ"ד דבעי כוונה וה"ה הכא לר"א דבעי כתיבה לשמה לא מהני כי גדול עומד ע"ג אלא ודאי לר"מ פריך הכא ולא לר"א זה אינו התם וכו' וכן כל הני וא"ת שמקשו והא לאו בני שליחות נינהו והא לאו בני כריתות נינהו ר"ל דאי פריך הכי לר"מ הוי אתי שפיר דלדידיה החתימה היא הכריתות ולא הכתיבה ואי אתיא כר"א צריך ליישב כל הני קושיות:

בא"ד דוכתב לאו אבעל קאי. ר"ל דאי הוי אמרי' דוכתב קאי אבעל היינו צריכין לומר ע"כ דהא דמכשרינן בגם כשכתבו הסופר או אחר לא מכשרינן אלא מטעם שליחות:

שם ומאי צריך נמי לאתויי ברייתא דעובר כוכבים פסול. ר"ל פשיטא דפסול בלא שום ראיה מטעם דלאו בן כריתות הוא:

שם ומשמע ליה דאתיא כר"מ מדלא נקט לפסול אלא עובד כוכבים וכו'. ר"ל דאי אתיא כר"א אפי' חש"ו נמי פסולים אפי' בגדול עומד על גביו אי בעינן שליחות ועכ"פ שוטה פסול לר"א אפילו בגדול עומד על גביו כדבסמוך אלא ודאי ר"מ היא:

תוס' בד"ה והא כו' דאילו חרש וקטן כו' דסלקא דעתיה כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה ימים רבים כו' אלמא בעינן דבר הראוי לעמוד כו'. וזה אינו ראוי לעמוד דלמא ישכחו עידי מסירה את הדברים וסמכינן אחתימה כפי' רש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה אבל בשטרות כו' דלמה יש לטעות כו'. לר"א [וכ"כ מהרש"א ע"ש] דבשלמא לעיל בר"א דלמא היה תנאי וזייפו לא קשה דה"נ קאמר באמת דלזמן מרובה אין לנו לסמוך עליו דאעידי חתימה אין לסמוך כיון שיכול להזדייף ואעידי מסירה אין לסמוך דלמא שכחו ור' יוחנן סבר דיש לסמוך אעידי מסירה דמידכרי אבל הכא לר"א דבשטרות לא אפילו לאלתר אף דמידכרי משום גזירה כו' הקשו דלמה יש לטעות כו' ואם ישכחו עידי מסירה לזמן ארוך יאמרו אין אנו יודעין ואז ודאי לא נסמך אעידי חתימה ודו"ק:

בא"ד והא דפריך והא כתיב כו'. נתחבטו בקישורו ואם נאמר לפרש"י פריך והא כתיב כו' דדוקא עד עשרה ימים מידכר דכירי ולא אפילו לזמן מרובה ועיין ברשב"א ולזה פריך שפיר הא דרך שטרות לעמוד ימים רבים וא"כ אף לאלתר יש לפסול משום דלמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך וכו' וכפרש"י ואמאי לא גזור ר"י אבל לפירוש ר"י דר"י לטעמיה כו' דלא מחלק בין י' ימים ליותר א"כ מאי פריך דמ"מ מי דחק לפר"י לומר כן הוי ליה לחלק ג"כ בין י' ימים ליותר ואם נאמר דלפרש"י דוקא בגיטין מידכר דכירי ולא בשאר שטרות היינו סברת הועוד י"ל [דמתרץ בזה גם לפירוש ר"י] ונראה דלפרש"י פריך לר"י אע"ג דמדכר דכירי עד זמן מרובה מ"מ נגזור דלמא ימותו עידי מסירה או ילכו למדה"י וסמכינן אעידי חתימה (פ) דאף דבעשרה ימים אין לחוש לזה (צ) מ"מ לזמן מרובה יש לחוש להך חששא אבל להתוס' דאין מקום לגזור מאי פריך (ק) ולזה כתבו דר"י לטעמיה ולא כפשוטו דטעמא דר"א משום גזה"כ ור"י משמע ליה דעצה טובה קמ"ל משום דקושטא הוא דלר"י מידכר דכירי וגזירה [דשמא יסמכו] לא שייך להתוס':
לר"א לזמן ארוך פוסל כפשוטו משום דלמא שכחו אבל לאלתר פסול משום גזירת הכתוב ור"י מכשיר בשטרות ואפילו לזמן ארוך כדבגיטין ודו"ק:

בא"ד וא"ת לר"א וכו' הניחא לפי' רש"י הכא יש לגזור דלמא יסמוך אעידי חתימה אבל התם באין עליו עדים לא שייך למיגזר זה ומ"מ אינו מקושר היטב ודו"ק. והסברת הקושיא י"ל למה יהיה כשר באין עליו עדים הא בעינן ראוי להתקיים ימים רבים והתם אינו ראוי כיון דאין עליו עדים ועידי מסירה במהרה ישכחו ותירצו דלעולם לא ישכחו שזה השטר נמסר לפניהם וכיון שאינו יכול להזדייף ראוי שפיר לעמוד ולהתקיים:

בא"ד ויש מפרשים דאין חילוק וכו'. ר"ל לאפוקי הוי"ל של וא"ת דשאני אין עליו עדים וכו' אבל (מ"מ) הכא בדבר שיכול להזדייף כו' רק לענין דבר שאינו יכול להזדייף ואין עליו עדים נמי הדין כך [דפסול לר"א אמורא] וק"ל:

בתוס' בד"ה והא לאו כו' לר"א פריך. ומשמע ליה להש"ס דאתיא כר"א דקי"ל כוותיה בגיטין אע"ג דסתם מתני' ר"מ מ"מ ע"כ הוה מחלוקת לעיל בדיפתרא ר"א ור"מ ואח"כ סתם דהכא והלכה כסתם ואנן קי"ל כר"א בהא וק"ל:

בא"ד אלא ראיה בעלמא כו'. ובהכי מדויק לישנא התם אחרים רואין אותו והכא נקיט עומד ע"ג וק"ל:

בא"ד התם אונתן סמוך וכו'. אע"ג דקושיא שניה שם הוא מונתן מ"מ א"ש היטב דפירוש ונתן הוא יתן ובתחלה מקשה מהוא דלאו הוא הנותן ואף שיהיה שוה כמה וכמה מ"מ הוא אינו הנותן ומשני אקנויי אקני ליה רבנן והוי שפיר הוא הנותן ואח"כ מקשה מיתן אע"ג דהוא הנותן מ"מ נותן לא אתי שפיר שהרי סתם גט אינו שוה פרוטה דנייר קטן בעלמא הוא ומשני דלמא לשון נתינה אגט קאי תדע דשלחו מתם וכו' וק"ל:

בא"ד אבל קשה כו' עובדי כוכבים כו'. דא"ל הואיל ואם נתגייר דגירות מלתא אחריתא הוא ונעשה יהודי:

בא"ד ומה צריך נמי לאיתויי כו'. כך ישבתי הלשון [מקושית מהרש"א] דבדאמר ליה ר"נ כו' תחלה והתניא כו' למאי משני כו' וממילא מאי פריך דלישני עובד כוכבים פסול משום כריתות ואף להדר ביה ר"נ כו' והתניא כו' דלא מצי למימר פסול דעובד כוכבים משום כריתות דמ"מ הקושיא במקומה עומדת דמתני' דהכא ס"ל עובד כוכבים כשר מדפסול בהבאה כו' וצריך לשנויי ר"א הוא וכו' מ"מ מאי דוחקיה לאקשויי מכח ברייתא ליקשי מכח סברא פשוטה והא לאו בני כריתות וכו':

בא"ד ועוד אומר ר"י כו'. לפי"ז צ"ל סברא מאי דגזרינן טפי כתיבה אטו חתימה לענין לשמה מלענין בני כריתות ושליחות ולפי הועוד אומר ר"י אין אנו מוכרחים לתירוצים דלעיל רק ג"כ יכולים להיות ולזה לא נקטו לפסיקה אלא שוטה וכתבו אבל לר"א דבעי כתיבה מדאורייתא לשמה לא מהני בשוטה גדול עומד ע"ג וכו' ובחרש וקטן יכול לומר הכי והכי וכן בסמוך כתבו אי בעי שליחות ואי לא בעי שליחות וכו' משמע דמסופקין בוי"ל דלא בעי שליחות בכתיבה אבל תירוצא דהוו בני כריתות הואיל ואם הגדיל כו' משמע דנשאר קיים (ר) גם חילוק דאחרים רואין וגדול עע"ג נשאר דאף שי"ל הא דחולין משום דשחיטה דאורייתא להכי פריך מאן האי תנא דלא בעי כונה כו' והכא דרבנן מ"מ תיקשי מחליצה דהוי נמי דאורייתא ולא פסול [חרש וקטן] מטעם כוונה וק"ל ועכ"פ עיקר כוונת הועוד אומר ר"י משום דבתר דאוקי כר"מ פריך והא ודאי עובד כוכבים לדעתיה וכו':

בא"ד ונקיט עובד כוכבים לרבותא כו'. אם פסילא דעובד כוכבים נמי משום דלאו בני כריתות א"כ ליכא רבותא בהאי דבן דעת וכו'. ונאמר דוי"ל דבמידי דלא בעי שליחות ועדות אין לפסיל משום בני כריתות נשאר קיים ורבותא דבן דעת קאי עכ"פ לענין שליחות (ש) כדמסיימו וה"ה חרש שוטה וקטן אי בעי שליחות כו' דלענין לשמה סוף סוף אדעתא דנפשיה קעביד (ת):
עוד שם ונקיט עובד כוכבים לרבותא. משום דלהאי פירושא עיקר קושיא והתניא עובד כוכבים פסול דמשמע ליה דאתיא כר"מ מדנקיט עובד כוכבים ולא חרש שוטה וקטן א"כ היאך משני הא מני ר"א וכו' אבל לפירוש ראשון אתיא כל הסוגיא לר"א וכו' וק"ל:

בא"ד ועוד נראה כו'. ולפי"ז הדרינן לכל התירוצים הראשונים דמ"ש אי אתיא סוגיא כר"א דכתיבה דאורייתא או כר"מ וס"ל נמי כתיבה דאורייתא לס"ד:

בא"ד והשתא כו' ומסיק ר"נ כו'. כל זה הוא נמי לתירוץ ראשון [של ר"י] ודו"ק:

בא"ד וה"ה עובד כוכבים כו'. מכ"ש עובד כוכבים שהוא בן דעת:
בסה"ד ופריך והא ודאי עובד כוכבים כו'. כוונתם לפי"ז דפריך מעיקרא גם לר"מ משום דס"ד דא #ידיה נמי כתיבה דאורייתא ומשני לי' הא ר"א דע"כ ר"ל אבל ר"מ ס"ל דא"צ כתיבה לשמה ומאי פריך [והא ודאי כו' אבל לפירוש הראשון פריך] בפשיטות טפי דהכל קאי אליבא דר"א ולא הוזכר כלל לר"מ אכתי ואפ"ל עוד בענין אחר דלאידך פירושא י"ל בניחותא והא ודאי כו' כפירוש רש"י בלשון ראשון ואמר ר"נ הוא מלתא [בפ"ע] אבל השתא צ"ל בהכרח תירוצם כו' (א) ודו"ק:

רש"י ד"ה אלא לאלתר. ביום שנמסר לה. עמש"כ לעיל (יח) בס"ד:

תד"ה אבל. ופירושו דחוק דלמה יש לנו לטעות כו'. כצ"ל:

רש"י (בסה"ע) ולא ידעי כו'. כצ"ל:

תד"ה והא. אלא לפי של"נ לגירושי דידיה. כצ"ל:

בא"ד ואי לא בעינן שליחות כו' דאילו חרש וקטן כשרים בגדול עומד ע"ג ומיהו שוטה כו'. עיין מהרש"א דמשמע שהיה לפניו גי' משובשת אשר לא תתכן:

תד"ה אבל בשטרות. דאל"ה קרא למאי את'. ק"ל דא"כ גם לר"א יקשה דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי ממילא יכול להזדייף מדינא פסול. א"כ קרא למען יעמדו ימים רבים למאי את' למעוטי. וכעין זה הקשו תוס' כאן בסוף דבריהם. וצ"ע:

בא"ד כיון דהך דשמעתין ודפ' בתרא ענין אחד. לענ"ד נראה דאין זה ענין א' דר"א דהכא ס"ל באמת ע"מ כרתי בכל שטרות אלא דבשאר שטרות לא מהני ע"מ לחוד משום דלא מקיים למען יעמדו ימים רבים ולזה בעי ג"כ ע"ח דעי"ז יוכל לעמוד ימים רבים אבל מ"מ עיקר השטר נעשה ע"י ע"מ ובעי ג"כ ע"ח (לפ"מ דצדדו התוס' לעיל (דף ד ע"א) דבשטר מכר ומתנה בעי ע"מ דוקא לראיה) וגם נ"מ לקולא דבב' יב"ש בעיר א' דאם ע"ח כרתי השטר פסול דאינו מוכח מתוכו אבל אם ע"מ כרתי אלא דבעי ע"ח משום למען יעמדו ממילא גם בב' יב"ש כשר. ואלו רב דאמר הלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות היינו דבשטרות אין הדין דע"מ כרתי אלא דע"ח כרתי וא"כ לא בעי כלל ע"מ. וגם בב' יב"ש השטר פסול כיון דאינו מוכח מתוכו. וא"כ הוא ב' ענינים. ונכון הוא בעזה"י. ויעויין ברשב"א בחידושיו שכ' תחלה על פלוגתא דמכאן ועד י' ימים דקיי"ל בהא כר"י דהוא רבי' דר"א ואח"כ בפלוגתא דשאר שטרות כ' דקיי"ל כר"א בהא מסתמא דאמרי' לעיל דפרכי' והא בעי כתב שא"י להזדייף והיינו כר"א. ותמהני לפ"ע דס"ל להרשב"א עתה לפי הצד דלר"י דמכשיר מכאן ועד י' ימים גם בשטרות כשר מכאן ועד י' ימים דלענין זה אין חילוק בין גיטין לשאר שטרות ע"ש שכ' אח"כ לדחות הראיה מסוגיא דלעיל די"ל דגם לר"א בשטרות פסול מכאן ועד י' ימים. וצ"ל דפירכת הש"ס לעיל דמה דמכשיר סתמא אפילו עד י' ימים ע"ש. אבל בתחלה ס"ל להרשב"א דאפי' בשטרות כשר עד י' ימים. וקשה לי מאד דא"כ האיך אפשר למפסק לענין עד י' ימים כר"י הא כיון דמוכח מסתמא דלעיל דקיי"ל לענין שטרות כר"י. ממילא מוכח דקיי"ל גם לענין מכאן ועד י' ימים כר"א דאל"כ ממילא עומד לימים רבים ואמאי פסול בשטרות. וצלע"ג:

אבל בשטרות לא. מ"ש תוס' אפי' הקונטרס למה יש לנו לטעו' כבר כ' פ"י דבלקוחות חיישינן טפי. אך מה שלא פי' רש"י כפשוטו שהוא פסול מעיקור קרא דלמען יעמדו ימים רבים היינו כנ"ל דיש בכלל זה הוא על המחק ועדיו על הנייר שעומד ימים רבים רק חיישי' לב"ד טועין ומדינא דקרא כשר רק מגזירת חכמים:

ור' יוחנן אמר אפי' בשטרות. כתב תוס' וכן דעת הפוסקים דגם לר"י דוקא לאלתר אבל לא לזמן מרובה ובזה ניחא דקאמר דיפתרא לכתוב גט ולא שטרות. עיין רא"ש והקשה פנ"י אכתי לימא דיפתרא לכתוב שטרי קנין שדי מכורה לך. ומ"ש קצה"ח סי' מ"ב סוף סק"א דגט דמתני' דשבת היינו שטרי קנין. ודבריו תמוהים כיון דדוקא שטרי קנין ולא גטי נשים דבעי טפי לא ה"ל למיתני כדי לכתוב גט סתם. אבל האמת יורה דרכו דדיפתרא נהי שהכתב שעליו אינו עומד ימים רבים מפני שיכול לזייפו וצריכא ע"מ לפנינו מ"מ הדיפתרא עצמו מתקיים ימים רבים וכשתצטרך לאינסובי' בי' ותביא ע"מ לפנינו ע"י הגט שבידה יזכרו שהיא המגורשת וכמו שכ' תוס' כמה פעמים שע"י הגט זוכרין ומשו"ה רגילים לכתבו על דיפתרא ולא על חרס ועלה של זית שאינו מתקיים משא"כ שטרי קנין ושטרי קידושין נמי מלבד שטר הקנין שדי מכורה לך עוד צריך שטר אחר לראי' וכן היו בירמי' ב' שטרות א' ספר המקנה דמיני' ילפי' בקדושין ב' ע"א דקרקע נקנה בשטר ועוד שטר הראי' לעמוד ימים רבים כמבואר שם להדי' וכן בקידושין כותבין עוד שטרי פסיקתא לראי' והמקנה והקידושין אינו אלא לרגע כמימרא למסרו ליד ובזה נגמרו הקנין והקידושין א"כ כותבי' על נייר וחרס ועלה של זרעים וכדומה ולא על דיפתרא ופשוט:

אפי' בשאר שטרות נמי. כבר כתבתי המסקנא דעדים לא דכירי. וצ"ל הא דקיי"ל בשו"ע חו"מ סי' כ"ח סי"ג דסהדי מידכר דכירי אפי' טפי משיתין שנין והוא ש"ס ערוך כתובות כ' ע"ב ממשנה מפורשת י"ל היינו עד המעיד כך היה קודם שבעים שנה לא נאמר דילמא אתה טועה בדמיונך אלא בודאי רמי נפשי' ומידכיר. אבל הכא חיישינן שמא לא יזכור התנאי ושכח שסבר שלא היה בו תנאי ובאמת היה בו אבל כל שאמר נאמן אבל מה שאינו אומר אמרי' לא ראינו אינו ראי' כלומר מה שאינך יודע שמא שכחת. ולפ"ז צ"ל ה"נ בעדות של שבעים שנה שמכר פלוני שדהו לפלוני אם טוענים המוכרים בתנאי והעד אומר בלא תנאי חיישינן שמא שכח וצ"ע. והנה הרמב"ם פ"א מגירושין הלכה י"ח כתב הרחיק העדים ב' שטין מן הכתב כשר והשיג עליו הראב"ד דהוה מזויף מתוכו דאתי למסמך עליהו ועי' בהג"ה אשר"י מבואר ההשגה ביותר ביאור ע"ש ולפע"ד צל"ע קצת מה יכולה לזייף באותן ב' שיטין דניחוש שתוסף שם תנאי א"כ הרי מעכבת גירושין שלה ולמה ניחוש לזה עיין לעיל י"ז ע"ב תוס' ד"ה גזי' לזמן וכו' אלא אומר ר"י וכו' ע"ש. והנה הא דחיישינן הכא לזיוף דידה יש ב' חילוקים א' התם יריאה למחוק הזמן כיון שניכר המחיקה משא"כ הכא תסמוך עצמה שלא יהיה ניכר כיון שיכול להזדייף ועוד בה שנית התם אמרינן דתקינו זמן ולא נימא מה הועילו בתקנתן דהועילו והועילו דלא שכיח שתמחוק כיון דלהצלה דידה קאתי. אבל הכא עכ"פ לא נתיר א"א לעלמא דילמא מחקה תנאי. אבל בשייר ב' שיטין וכי יש לחוש שתוסף תנאי לרע לה שאפי' תוסף תנאי לחייב בעלה בכך וכך. ואם לאו לא יהי' גט א"כ הבעל לא יקיים התנאי ויהי' הגט בטל. וצ"ל דחיישינן אחר זמן שכבר אכלה פירות ומכרה תעשה קנוניא עם הבעל ותכתוב בהני שיטין שהגט לא ניתן ביום הכתיבה כמבואר בש"ע א"ע סי' קכ"ז סעיף ג' עיין ונמצא מפסיד הלקוחות וס"ל לראב"ד אפילו ליכא חשש בת אחותו פסלינן גט משום הפסד הלקוחות אך כמה פוסקים לא ס"ל הכי וכן כ' פנ"י לעיל סוף שמעתין דנכתב ביום ע"ש ודעת הרב"י נראה דהרמב"ם סובר כן עיין ב"ש סי' קכ"ז ס"ק מ"ז וא"ש פסק הרמב"ם:

הכל כשרין לכתוב את הגט. הקשה פנ"י הא קטן קני ולא מקנה ואיך יקנה להבעל הגט. פי' כוונתו אפי' נותן הבעל נייר ודיו וקולמוס מ"מ אומן קונה בשבח כלי והקטן קונה ולא מקנה. והנה כבר כתבתי לעיל שאין כאן שבח כלי אדרבא מקלקל הנייר ששוב אינו ראוי לשום דבר אלא לצור ע"פ צלוחית כ"א לאיש זה ולאשה זו ולזו קנה הקטן בשבח כלי אע"ג דמ"מ צריך לשלם לו שכרו כמי ששוכר פועל לשבור חביות ולסתור בנין מ"מ שבח כלי אין כאן. אך מ"מ יש מקום לקושי' פנ"י למאן דמוקי מתני' בטופס לחוד והתורף כותב גדול א"כ בכתיבת הטופס אין כאן קלקול שהרי ראוי לכל אדם וקנה הקטן בשבח הטופס. וא"כ כשנותן הגט לאשתו אין הטופס שלו ופשיטא שצריך שיהי' גם הטופס של בעל וצ"ע לכאורה. עכנלפע"ד אעפ"י שהתירו טופס שלא לשמה משום תקנה היינו טופס שנכתב סתם אבל אם נכתב לשם רחל לא התירו לנתקו לשם לאה דבזה ליכא תקנה והשתא כיון שהקטן כותב הטופס לשם זה המגרש שוב אינו שוה כלום. אע"ג דקטן אין לו מחשבה מ"מ מחשבה עם מעשה יש לו להחמיר כמ"ש רמב"ם פ"א מפהמ"ק הל' ויו ע"ש ויבואר עוד לפנינו אי"ה:

אפי' חרש שוטה וקטן. לקמן בהבאה תנן חוץ מחשו"ק ונכרי ומדשביק נכרי במשנתינו יש לדון דכשר דהל"ל חוץ מנכרי. וי"ל להיפך דפרט חשו"ק ומאי דלא פרט פסול ולזה נתכוונו תוס' ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו וכו' שכתבו דלא תיקשי אדדייק מדפסול נכרי וכו' וזה היה בנינו של ר"נ לאו מילתא היא דאמרי וכו' ומ"מ ר"ה ורב יהודה לא חשו לקושי' דידי מדיוקא דמתני' וכבר כתב בזה רשב"א ולפע"ד י"ל הנה בש"ע פוסל מומר להבאת הגט משום דלא מהימן אבל במקוים בחותמיו כשר וקשה הא לאו בן ברית הוא כמ"ש תוס' בסנהדרין ע"ו ע"ב ופסול לשליחות וכ"כ ב"ש. וקושי' זו הקשה מג"א סי' קפ"ט סק"א ע"ש. ואבן עוזר שם תי' דאעפ"י שאינו בן ברית מ"מ כשר לשליחות דאמרינן מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל אפי' אינו בן ברית ובעבד אמרינן כשר לשליחות דמה אתם בני ברית והעבד בן ברית הוא אעפ"י שאינו ישראל בחד סגי או ישראל או בן ברית ובספר בני אהובה תי' דמומר הוה שפיר בן ברית בדיני דאורייתא אלא בלשון בני אדם לא נקרא בן ברית ע"כ בסנהדרין ע"ו ע"ב מלשון שהתרו בו צריכין לומר בן ברית הוא. נמצא לדעתם מומר כשר לשליחות הגט ודתנן הכל כשרים להביא גט חוץ מנכרי אין מומר בכלל. והא"ש לא בעי למיתני במשנתינו חוץ מנכרי ה"א אבל מומר כשר כמו נכרי דאידך מתני' דאין מומר בכלל וז"א דמשנתינו משום שלא לשמה ולענין זה גם המומר פסול ע"כ הניח הדבר בסתם אפי' חשו"ק ותו הכל פסול ומומר בכלל פיסול ולק"מ קושי' ר"נ וצ"ל ס"ל מומר לא הוה בעל ברית ופסול לשליחות ולא ס"ל כסברת אבן עוזר הנ"ל ע"כ הדר פי' ודייק ממתני' אבל רב הונא ורב יהודה דהילכתא כוותיה ס"ל מומר כשר לשליחות וא"ש. א"נ ר"נ ס"ל נכרי דלקמן במתני' בחו"ל ומשום בפ"נ מומר נמי פסול להעיד:

האשה כותבת את גיטה. כתב הר"ן ואח"כ מקנה הגט לבעל ולא הוה הפסק בין כתיבה לנתינה משום דלא חסר מעשה בגופו של גט ולא הוה דומיא דוכתב שהוא שינוי מעשה בגופו. וכתב בית מאיר שמצא בס' כתיבת יד מהגאון מו"ה יצחק הורוויץ זצ"ל שהיה אב"ד בק"ק פ"ב דקשי' לי' מחולין פ"ד ע"א ושפך וכיסה יצא זה יצא שמחוסר פדיה והרי פדיון אינו מעשה בגופו של דם אלא כמו קנין בעלמא ומה לי שמקנה לו הגט או שפודה הקדשים בכספו ואפ"ה הוה הפסק בין שפיכה לכסוי. וכתב בית מאיר שהיא קושי' גדולה ועצומה ויש לדחוק דשפיכה איננו שחיטה אלא זילת הדם ופדיון הוה כמו זילת הדם משא"כ וכתב מעשה כתיב' הוא מעשה רב בעי' ההפסק ג"כ שיהי' מעשה רב ע"ש. ולפע"ד לק"מ דבתמורה ג' ע"ב אר"י לתנא לא תיתני מומר בכלל לאו שאין בו מעשה משום דבדיבורו איתעביד מעשה פירש"י שנעשה מחולין קדשים עכ"ל פי' והוה דומה ללאו דחסימה דמעשה רב כזה ושינוי גדול בגוף הבהמה הוה מעשה כמו חוסם שור בדישו. וא"כ פדיון שנעשה מקדשים חולין הוה מעשה רב ושינוי גדול בגוף הבהמה משא"כ הקנין שמקנת האשה לבעלה הגט אין בו שום מעשה בגוף הגט. ודע לעיל כ' תוס' ד"ה יצא זה שמחוסר קציצה וכו' אעפ"י שצריך ליתן לה בפסיקת היניקה לא חשיב בהכי מחוסר קציצה עכ"ל והנה ידוע דלפעמים בעציץ גדול וכבד מאד כמו עציץ של אילנות ואתרוגים והדסים וכדומה שהגבהתו מהקרקע קשה הרבה יותר מתלישת עלה של זית וכדומה ואפ"ה לא חשיב מחוסר קציצה ועלה של זית חשיב מחוסר קציצה. היינו טעמא נמי עלה של אילן נשתנה בגופו מעיקרא מחובר והשתא תלוש משא"כ עציץ אעפ"י שפוסק יניקתו לפי שעה ובשבת חייב משום תולש מ"מ לא נשתנה דלשעה קלה מחזירו למקומו והרי הוא כתחילתו משא"כ תלישת עלה מן האילן הוה שינוי בגופו שאינו חוזר:

והא לאו בני דיעה נינהו. הקשו תוס' לימא לאו בני שליחות נינהו אלא מכאן שאין צריך שליחות דהוה כאילו כתיב וכתב הסופר. פי' רא"ש דסתמא לאו כל אדם מצי למיכתב גט וא"כ הוה מקרא חסר וכתב הכותב ונתן הבעל. ודע והבן כל מה שאמרו חז"ל פלוני בר שליחות או אינו בר שליחות היינו ר"ל בר שליחות כמותו או אינו בר שליחות כמותו אבל שליח אפי' קוף יכול להיות שליח אלא שאינו כמותו. נפקא מיני' היכא שהקפידה תורה שהבע"ד בעצמו יעשה אלא שאנו אומרים שלוחו הוה כמו עצמו. לזה בעי' דין שליחות דאל"ה לא הוה כמותו אבל היכי שאמרה תורה שישלח שליח כגון משלוח מנות זה סגי' אפי' ע"י קוף וכל הפסולים והבן זה כי כבר טעו בו גדולים וטובים ממני ע"כ כיון דכתיב וכ' הסופר אפי' ע"י קוף יכול לכתוב לולי משום שלא לשמה אבל לא מטעם שליחות. והנה הרא"ש כתב בפשיטות דגם לר"מ בחתימת עדים לא בעי שליחות כמו לר"א בכתיבה ומשו"ה מייתי נמי מלקמן פ"ג ע"ב כבר עשו עדים שליחותן ע"ש. אך תוס' לא כתב מזה כלום אדרבא לעיל ט' ע"ב גבי אעפ"י שחותמיהן גוים כתבו בפשיטות דלאו בני שליחות משמע עדים בעי' שליחות וכבר הרגיש הרב"י בסתירת תוס' בזה. ולא נחית הרב"י לחלק בין כתיבה לחתימה. ולפע"ד בודאי למאן דמפרש בדר"מ וכתב וחתם עדים יחתמו כדמשמע לשון ש"ס לקמן בשמעתין לא חתימת עדים א"כ בודאי גם עדים לר"מ לא בעי שליחות כמו סופר לר"א. אך אית דמפרשי וכתב כתב יד הבעל לא מטעם כתיבה אלא ע"י שהוא כותב ניכר כתיבת ידו אפי' לא חתם שמו או אחר כותב והוא עצמו חותם ומזה לבד מיירי קרא אלא ממילא אם ב' עדים חותמים ה"ל כאילו חתם הוא עצמו אבל קרא לא מיירי מהכי וכ"כ רש"י לקמן פ"ו ע"א עיין היטיב וא"כ לאותו שיטה עדים משום שליחות הוא ואפי' אי לר"א לא בעי שליחות לכתיבה מ"מ לר"מ בעי שליחות לחתימה וזהו דעת התוס' דלענין חתימת עדים לר"מ פשיטא להו לעיל ט' ע"ב דבעי שליחות ולענין כתיבה כתב בשמעתין דלא בעי שליחות ואפי' לועוד אמר רבי שבתוס' לא ברירא לי' דבעי שליחות משא"כ בעדים ומשו"ה לא מייתי מהך דלקמן ס"ג ע"ב כבר עשו עדים שליחותן דלר"מ עכ"פ בעי' שליחות לעדים. אך הרא"ש קאי לאידך שיטה וכתב דקרא היינו חתימת עדים ממש ולא בעי שליחות וכשתרצה לעמוד על עיקרן של דברים תעיי' בחי' רשב"א קידושין ס"ה ע"ב אשר הארכתי בו לעיל ריש מכילתין בעזה"י. והנה לועוד אר"י בתוס' פליגי הס"ד עם המסקנא דהוה ס"ל לר"מ בעי נמי כתיבה לשמה מדרבנן אין רחוק בעיני בהא פליגי דלס"ד ולרבא דאיתיבי' לר"נ וכתב לה לשמה הוה ס"ל לר"מ וכתב היינו הבעל יכתוב מטעם חתימה אלא שאם אין הבעל כותב ורק עדים חותמים נמי די. וכיון שעכ"פ וכ' דקרא היינו כתיבת הבעל ובעי לשמה מדאורייתא שהוא במקום חתימה. א"כ אי אירע נמי אחר כותב ועדים חותמים ראוי לגזור מדרבנן שיהיה כתיבה לשמה. אמנם ר"נ השיב לרבא לא כן הוא אלא לא כתיבת הגט בתורת חתימה אלא חתימת עדים ולא מיירי תורה מכתיבה כלל ולא גזרו בי' רבנן ע"כ אפי' מצאו באשפה כשר לכתחלה. וכתב תוס' דלא שייך בר כריתות היכי דליכא משום עדות ולא שליחות וראי' ממילה. ביאר הדברים בודאי היכי דאיכא הקישא וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכן בציצית לר"ת כל שישנו בראיתם אותו וזכרתם ישנו בועשו להם וכן בלולב להגהת מיימ' כל שישנו בושמחתם לפני ה' אלקיכם ישנו בולקחתם לכם משא"כ במילה אי לאו דכתיב המול ימול לא הוה לן היקשא זו היא כוונת תוס' וכ"כ בית מאיר אלא שלא תי' א"כ בגט נמי הא כתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה וכ"כ רש"י לעיל ט' ע"ב אלא שכ' שם ג"כ בשארי שטרות אי לאו דהיו נכרים מצווה על הדינים הי' פסולין משום כל שישנו. וכתבתי לעיל שם דכוונתם דכתב בירמי' החתום והגלוי החתום היינו השטר והגלוי היינו הנפק ב"ד א"כ י"ל כל שישנו בהנפק ב"ד דמצווה על הדינים ישנו בחתום וכל שאינו בהנפק אינו בחתום ע"כ הוצרך לומר דב"נ מצווה על הדינין ושייך בהו הנפק לדדהו בב"ד דידהו וא"כ א"ש אבל להתוס' בשמעתין קשה. וי"ל כיון דוכתב אסופר קאי והסופר אינו הנותן גט לא שייך לומר היקשא מתרי גברי. ואע"ג וקשרתם וכתבתם ג"כ הסופר כותב מ"מ הוא גם קושר ושייך היקשא. אבל הכא בגט אפשר שהכותב היינו הסופר לא יתן גט לעולם לאשתו א"כ לא שייך כל שישנו. ולפ"ז בעדים תליא בהנ"ל אי קרא וכתב וחתם חתימת עדים קאמר לא שייך בי' היקשא ולא בעי עדים בר כריתות אלא רש"י לעיל דבעי בר כריתות בעדים ס"ל וכתב אחתימת הבעל קאי וכמ"ש לעיל ושייך היקשא. והנה כ' תוס' למאי דלא בעי שליחות מ"מ בעי' ציווי הבעל דאל"ה לא הוה לשמה ופי' כך הוא גז"ה אפילו הכותב ת"ח ויודע לכוון מ"מ כל שלא ציוה הבעל אין כוונתו כונה אפי' אשה עצמה כותבת את גיטה לא הוה לשמה עד שיצוה הבעל ודלא כב"ח שמסופק בזה וכ"כ והסביר פר"ח. ועלה בדעתי דבר ובקשתי לי חבר ומצאתי לי רב גדול הגאון בית מאיר וכן בס' גט פשוט די"ל ג"כ דזהו הטעם מי שאינו בר כריתות כך היא גז"ה מי שאינו שייך באותו דבר אין לשמה שלו כונה ואפי' מכוון כך הוא הענין. ובזה נ"ל ליישב קושי' תוס' במס' ע"ז כ"ז ע"א למה לי טעמא בנכרי משום וקשרתם תיפוק לי' משום שלא לשמה ותי' משום אשה וקטן נקטי' ולהנ"ל היינו בכלל שלא לשמה כל שאינו בר אותו ענין אין כוונתו כונה במידי דסתמי' לאו לשמה קיימא. נמצא לפ"ז איכא בגוי ב' פסולין חדא שאינו מכוון לשמה ועוד אפי' מכוון אין כוונתו כונה כיון דלאו בר הכי הוא והיינו דכ' רמב"ם מומר ונכרי פסולים משום שלא לשמה ועבד כגוי משום שאינו בר כריתות ונלאו כל המפרשים לעמוד על כוונתו ולהנ"ל א"ש בנכרי איכא תרי טעמים דלשמה חדא שאינו מכווין ובזה מומר שוה לו אבל לא עבד כי יש עבד כשר כטבי עבדו של ר"ג ומכוון לשמה ואיתא בגוי טעמא אחרינא משום דלאו בר הכי ואין כוונתו לשמה שלו כונה ובזה אין מומר שוה לו אבל עבד שוה לו וצדקו דברי רמב"ם. ועיין במס' סופרים דמייתי מרדכי סוף הל' קטנות שבש"ך יו"ד סי' רפ"א סק"ח הארכתי במקום אחר:

וכתב תוס' הא דממעט בחליצה קטן מאיש היינו משום דב"ד מזהירין ועיין רשב"א חולין י"ב בשם רבינו יונה דנפקא אי לאו איש ה"א קטן שהגיע לכלל פעוטות הוה בר כונה איצטריך איש. אל תטעה לומר דבגט דלא כתיב איש מועיל קטן שהגיע לכלל פעוטות חלילה לא כן אלא רבינו יונה ס"ל בחליצה לא בעי כוונת מצוה לשמה אלא כוונת קנין וכשהגיע לפעוטות בר קנין הוא הוה סד"א דמהני משו"ה איצטרך אבל היכי דבעי כוונה לשמה לא ס"ד ועיין תשו' חכם צבי סי' א' מסופק בכוונת חליצה וע"ש שייך לדשמעתין. וכתב עוד שם רבינו יונה דעע"ג לא מהני אלא מידי דשייך בי' שליח פי' אפי' אינו צריך שליחות מ"מ שייך בי' שליח מהני עע"ג זהו שלוחי לכתוב וזהו שלוחי לכוון אבל מה דלא שייך בי' שליחות לא ע"ש באר היטיב וצ"ע א"כ בגוי מ"ט לא מהני עע"ג זה יכתוב וזה יכוון וצ"ל משו"ה פירש"י בשמעתין שמא גמר בלבו לשם אחר עכ"ל. דהרי הכותב מקלקל כוונת העע"ג כצ"ל. ואדרבינו יונה קשה מחולין ל"א ע"ב אלימא דאנסה חברתה וטבלה וכו' והרי טבילה א"א ע"י שליח ואפ"ה מהני כוונת חברתה ולק"מ התם הכונה על המטביל ולא על הטובל שהרי מטבילין כלים וקטנים בני יומן וה"ה גדולה שאנסה חברתה סגי בכוונה המטביל לא משום שליחות דהטובלת אלא דאשה המטבלת היא הבע"ד וק"ל. והקשה ב"ש ע"א ע"ב לקמן מתני' הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו אי לר"א כתיבה בעי ולא חתימה אי לר"מ בהיפוך ומה שתי' ר' יהודה היא צ"ע תינח לר"ש. להילכתא מאי איכא למימר. עיין לעיל ג' ע"ב תוס' ד"ה דתנן וכו'. אבל הנלע"ד דלק"מ כיון שציוה לסופר כתוב ולא ציוה לו להחתים עדים וא"כ עכ"פ נפסל מדרבנן משום מזוייף מתוכו דהוה עדים שלא לשמה. נמצא הכותב הזה ששלחו בעל לכתוב ושלא ברשותו החתים עדים ופסלו. שינה בשליחות לא מיבעי למ"ד דבעי' שליחות בכתיבה אלא אפי' למ"ד לא בעי שליחות מ"מ אי שינה מדעת בעלים הרי הגט בטל מה"ת בלי ספק וזה ברור לפע"ד. והנה כתב תוס' דקטן אפשר שיגדל ושוטא שישתפה עיין לקמן פ"ה ע"א אתי' לכלל הוה. ועיין תשובת נוב"י תנינא סימן א' ותמיה שלא זכר שעכ"פ הקטן אינו בעל כונה לכתוב תפלין לשמה ולרמב"ם אפי' עע"ג לא מהני עיין טור או"ח סי' ל"ב. אמנם בנכרי פשיטא להתוס' דלא שייך עביד דאתי. ועיין לקמן כ"ג ע"ב תוס' ד"ה אין העבד וכו' שכתבו שעתה דעתו להתגייר וע' תוס' כתובות נ"ח ע"ב ד"ה לאחר שאתגייר וכו' בסוף הדיבור שכ' דשחרור הוה עבידי דאתי ששמע מרבו שדעתו לשחררו ע"ש וכן בגירות כששמענו ממנו שרוצה להתגייר וק"ו משחרור דהמשחיר עבדו עובר בעשה. וכן הוא ש"ס ערוך ביבמות ל"ה ע"א כיון דדעתה לאיגיורי וכן בכתובות ספ"ב כיון דדעתי' לאיגיורי וכו' נמצא לכאורה גם נכרי יקרא בר כריתות. מיהו אעפ"י למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם י"ל גוי הוה עבידא דאתי אך למ"ד אין אדם מקנה מצינו גירות גרע טפי בקדושין ס"ב סוף ע"א ע"ש גר לאו בידו מי יימר דמזדקק לי' תלתא. והטעם כתבו ראשונים משום דקשים גרים לישראל. וי"ל בזה קושי' מהרש"א אתוס' דהקשו אהא ודאי נכרי אדעתי' דנפשי' קעביד ולא הקשו אקושי' ר"נ לר"ה וכ"ת ה"נ והתניא די"ל ר"ה ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ומיחשב גירות עבידי דאתי משא"כ ר"נ ואין להאריך בחידודים. ועוד להתוס' ביבמות יכול לקבל מצות בפני ג' קודם טבילה ואח"כ יטבול וא"כ משכחת לי' בגוי שכבר מל וכבר איזדקקו לי' תלתא ומחוסר טבילה ואיהו עבידא דאתא טפי מקטן ושוטה ומ"מ לא הוה בר לשמה לפע"ד:

תוספות בד"ה אבל בשטרות לא פי' בקונטרס כו' ופירושו דחוק דלמה יש לטעות כו' עכ"ל. מיהו יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דעיקר החששא שמא יבא לטרוף מהלקוחות והם לא ירגישו שיש שם שום זיוף ויסמכו אעידי חתימה וא"כ יגבה שלא כדין דבכה"ג אמרינן פרק גט פשוט גבי שובר גבי לקוחות ליכא ולפ"ז אין מקום לקושיית התוספות שהקשו מאי שנא משטר שאין עליו עדים דהתם לא שייך האי חששא כלל דהא בשטר שאין עליו עדים לעולם לא יכול לגבות כלל מלקוחות אלא ע"י שיביא עידי מסירה לפנינו ובאמת שהתוספות לא הקשו אלא לפי שיטתם ופירושם כאן מיהו מה שהקשו מכתב על החרס שייך אף לפירש"י ז"ל ובביאורי לח"מ סימן מ"ב הארכתי בזה:

משנה הכל כשירים לכתוב הגט אפילו חש"ו. כבר כתבתי בסוגיא דיכילנא למיפסל לכולהו גיטי דיש להקשות היאך מכשרינן בכתב קטן דהא בעינן מיהא וכתב שהגט יהא משל הבעל וכיון דקי"ל קטן קנויי קני אקנויי לא מקני א"כ לא הוי כתיבה משל הבעל ואף כשהקלף הוא משל הבעל אפ"ה משמע לעיל בסוגיא דטבלא וזקן אחד שהכתיבה בעצמו צריך להיות משל הבעל. מיהו למאי דמוקמינן בשייר מקום התורף לא קשה מידי וכן למאי דמוקמינן כר"מ דוכתב דקרא אחתימה קאי משא"כ לשיטת רש"י ותוספות דלשינויא קמא דגדול עומד על גביו היינו כר"א קשיא. ויש ליישב דלא שייך קניית קטן בכה"ג דמסתמא אינו רוצה לזכות בגט ע"י הכתיבה שלו ועיין מ"ש לעיל באריכות:

רש"י בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו ולא ידעי לכתוב לשמה עכ"ל. ויש להקשות לפירש"י ותיפוק ליה דלאו בני שליחות ובני כריתות נינהו דלכאורה נראה משיטת רש"י ז"ל לעיל דף ט' ע"ב דלרש"י דרשה גמורה היא וכתב ונתן מי שישנו בכלל נתינה ישנו בכלל כתיבה וא"כ לרבי אליעזר ע"כ אכתיבה קאי ומשו"ה מפרש רש"י כי מוקמינן לערכאות כר"א דאיירי שכתבו סופר ישראל וע"כ לא איירי שם משום לשמה כמו שכתבתי לעיל באריכות דלרש"י ז"ל בערכאות לא אמרינן אדעתא דנפשייהו עבדי אע"כ משום כריתות איירי וא"כ למאי דמפרש רש"י ז"ל הסוגיא דהכא אליבא דר"א למה לא הזכיר פסולא דלאו בני כריתות ואף אם נאמר דלענין שליחות סובר כשיטת התוס' בפירוש ראשון דלא בעינן ולענין כריתות נמי נחית לשיטתם דחש"ו מיקרי בני כריתות אכתי קשה לענין עובדי כוכבים. והנלע"ד בזה כשנדקדק עוד בל' רש"י בסמוך בד"ה והוא שיש גדול עומד על גביו כו' דקסבר ר"ה מתני' ר"א היא ולשונו תמוה שאין זה ענין למילתא דרב הונא ואדרבה בלשון המקשה היה לו לפרש כן דלר"א פריך לכך נראה דרש"י ז"ל סובר דהמקשה ודאי קשיא ליה אליבא דכ"ע ואמתני' דלעיל סמיך דהא מתניתין דמחובר נמי פליגי אמוראי אי איירי בשייר מקום התורף ואליבא דר"א ואפ"ה פסול לכתחלה אף בטופס או דמיתוקמא כר"מ וגזיר לכתחלה תורף אטו חתימה ובשמעתין משמע בפשיטות דמתניתין דמחובר ומתניתין דהכא מיתוקמא אליבא דחד תנא ומשו"ה דחיק הש"ס בסמוך לומר אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ולפ"ז מקשה הכא בפשיטות והא לאו בני דיעה נינהו דאי כר"א אפילו טופס אין לכתוב לכתחלה מכ"ש תורף דמ"ש ממחובר ועוד דלקמן גבי טופסי גיטין פסיל ר"א להדיא אפילו בטופס שלא לשמה ואי כרבי מאיר נמי קשיא מיהא תורף אמאי מכשיר בחש"ו טפי ממחובר. נמצא דלפ"ז אין כאן מקום להקשות מבני כריתות דלר' מאיר פשיטא דלא שייך לגזור תורף אטו חתימה לענין בני כריתות דהא חש"ו לאו בני חתימה נינהו ולאו בני עדות נינהו אפילו בשאר שטרות וכמו שאפרש בלשון התוספות בשיטת ר"י ז"ל וכן לר"א נמי לענין טופס אטו תורף לא שייך לגזור לענין בני כריתות כמו שאפרש בסמוך גבי שייר מקום התורף ובשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל לקמן משו"ה מפרש דוקא הקושיא לענין לשמה שייך לגזור בכתיבת טופס שלא לשמה דאתי למיטעי ולומר חתימה נמי לא בעינן לשמה היכא שחתמו גדול משא"כ למאי דשני רב הונא בגדול עומד על גביו משמע לרש"י ז"ל דתו לא מתוקמא כר"מ דא"כ היאך יהיב טעמא למילתא שאין קיום הגט אלא בחותמיו דא"כ משמע דלא בעינן גדול עומד על גביו ואליבא דר"מ לא שייך לומר דאמציעתא קאי כיון דקושטא דמילתא לדידיה הכי הוא שקיום הגט בחותמיו ואם כן היאך נקיט לישנא דאיכא למיטעי לומר דארישא נמי קאי דלא בעינן עומד על גביו משא"כ אליבא דר"א מיתוקמא שפיר דאמצעיתא קאי ובהאי שינויא דגדול עומד על גביו כ"ש דלא שייך לגזור טופס אטו תורף לענין בני כריתות כמו שאפרש לקמן בעזה"י ודו"ק:

תוספות בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו לר"א פריך דר"מ לא חייש כו' עכ"ל. הא דפשיטא להו דאף למאי דס"ד מעיקרא פשיטא דר"מ לא חייש היינו דעכשיו סברי התוספות דהא דאמרינן בשמעתין אמר רב נחמן אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה מימרא באפי נפשה היא ולא נסתפק בה שום אדם ומש"ה הוכרחו לפרש כולהו סוגיין אליבא דר"א דוקא דקשיא להו משליחות וכריתות ומה שהכריחם לפרש בפשיטות דההיא דר"נ מילתא באפי נפשה היא נראה שהוציאו כן מדמקשינן בריש מכילתין בפשיטות דף ג' ע"ב ממימרא דר"נ אמילתא דרבה ואי ס"ד דההיא דר"נ דוקא מחמת קושיא היא לא הוי מקשה עלה דרבה דלמא רבה כאינך אמוראי דהכא סבר דמוקי למתניתין דהכא כר"א ואין הכרח לדר"נ אע"כ דמימרא באפי נפשה היא וליכא מאן דפליג מיהו לשיטת ר"י ז"ל בסוף הדיבור דע"כ ההיא דר"נ לאו מימרא באפי נפשיה היא אלא מחמת קושיא העלה כן ולא תיקשי לשיטת ר"י מההיא דריש מכילתין שכבר כתבתי בריש מכילתין שם ליישב בטוב טעם עיין עליו. מיהו לפי סברת התוספות עכשיו דהא דמצאו באשפה מימרא באפי נפשה היא א"כ ע"כ הא דאמר ר' נחמן גופא בסמוך לאו מילתא היא דאמרי מדקא פסיל לעובד כוכבים הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר היינו לענין אוקימתא דמתניתין בלבד הדר ביה דא"א לאוקמי מתני' כר"א דפסיל בעובד כוכבים אלא כר"מ דמכשיר אבל בהא דמכשיר ר"מ בעובד כוכבים מעיקרא נמי הוי ידע לה מההיא דמצאו באשפה ודו"ק. ובעיקר פירושם שכתבו דלר"א פריך כתב מהרש"א ז"ל בשם הרא"ש ז"ל היינו דהמקשה סמיך אסוגיא דלעיל במחובר דמוקמינן לה כר"א ונראה מכוונתו דאע"ג דאיכא דמוקי למתניתין דמחובר כר"מ מ"מ הכא פריך להנהו דמוקי כר"א. אבל עדיין קשיא לי א"כ דאסוגיא דלעיל סמיך הא אוקימנא לעיל בהדיא בשייר מקום התורף וליכא למימר דהמקשה סבר דאף בשייר מקום התורף אין להכשיר מיהא לכתחלה כדגזרינן במחובר לכתחלה טופס אטו תורף הא ליתא דא"כ אין מקום לכל השקלא וטריא של התוספות לענין שליחות ובני כריתות ומקשו נמי אמאי מכשרינן בעובדי כוכבים ואי ס"ד דבשייר מקום התורף איירי אין כאן מקום קושיא דאי לאו דעובד כוכבים אדעתיה דנפשיה עביד לא הוי פסלינן בעובד כוכבים בטופס וכמו שאבאר עוד באריכות והנלע"ד דפשיטא להו דהכא אכתי לא איירי בשייר מקום התורף מסוגית הש"ס והמקשה גופיה נהי דאסוגיא דלעיל סמיך והתם בשייר איירי היינו משום דקתני אין כותבין במחובר והדר קתני כתבו אלמא דרישא בטופס וסיפא בתורף משא"כ מתני' דהכא לא משמע ליה להמקשה לאוקמי בשייר מדקתני סתמא כתבו ודוקא הנהו אמוראי דלקמן מוקי לה בשייר ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד ולהכי נמי בפ' מצות חליצה ממעט חרש כו' עכ"ל. ויש לדקדק למה הוצרכו לכך דהא שם בפ"ק דחולין כתבו התוספות בשם הירושלמי דדוקא בכתיבת הגט הוי מחשבת הקטן מחשבה גרועה ולא הוי כמעשה משום שזה כותב וזה מגרש אבל היכא שגוף המעשה מתייחס להקטן הוי כמעשה גמור דפשיטא לן שם בחולין דמהני בקטן וא"כ ה"נ כיון דבחליצה החליצה בעצמה מתייחסת להקטן הוה ליה כמעשה גמור דמהני וחרש נמי משמע דהוי כקטן כדאיתא ריש פרק מי שהחשיך וביבמות בדוכתי טובא. מיהו התוס' קושטא דמילתא נקטו דמה שהב"ד מזהירין אותן הוי כגדול עומד על גביו ומהני אף בלא טעם הירושלמי. אמנם מ"מ צריכין אנו לשיטת הירושלמי לפי פירוש התוספות דאלת"ה תיקשי למאי דמסקו התוספות דגיטין עדיף מחליצה דשוטה פסול בחליצה אף בעומד על גביו ובגיטין כשר אף בשוטה א"כ להנהו אמוראי דמוקי בסמוך דוקא בשייר מקום התורף ומשמע מלשון התוספות דעומד ע"ג לא מהני תיקשי אמאי לא מהני באמת בחרש וקטן מיהא במכ"ש דחליצה ולמאי דכתיבנא א"ש דהנהו אמוראי דלקמן סברי כשיטת הירושלמי דחליצה עדיף מגיטין משום דהו"ל כמעשה אבל בשוטה דלא שייך האי טעמא דאין לו מעשה כדמוכח שם בחולין משו"ה פסול אבל בגיטין שזה כותב וזה מגרש פסול בשלשתן בתורף דגדול עומד ע"ג לאו מילתא היא לדידהו ודוקא לרב הונא דאמר גדול עומד ע"ג מהני קשיא להו להתוס' א"כ אמאי מכשיר בשוטה דהא פסול בחליצה אף ע"ג דהב"ד עומדין ע"ג אע"כ דלרב הונא גיטין עדיף מחליצה דלא כשיטת הירושלמי אבל הנהו אמוראי ע"כ סברי כשיטת הירושלמי. וכה"ג צריך לפרש בשיטת ר"י ז"ל בסמוך דלפירושו הא דגיטין עדיף מחליצה לענין שוטה היינו אליבא דר"מ דלשמה דגיטין מילתא דרבנן היא משא"כ לר"א וא"כ תיקשי להנהו דמוקי כר"א ובשייר דוקא אמאי בעינן שייר בחרש וקטן דנהי דלר"א מילתא דאורייתא היא אפ"ה הא מכשרינן בחליצה אלא ע"כ דאינהו סברי דחליצה עדיף מגיטין היכא דשייך מעשה מה שא"כ בשוטה פסול הכא והכא ודו"ק:

בא"ד וא"ת ואכתי הא לאו בני שליחות נינהו כו' עד ועוד פיר"י. כל זה נמשך דוקא לשיטתם דאדר"א פריך ומשמע להו נמי דלענין כתיבת התורף איירי כל השקלא וטריא דרב הונא ודרב נחמן משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שאכתוב בסמוך דרב הונא נמי איירי לענין טופס וכבר כתבתי דאפשר שהיא שיטת רש"י ז"ל וכמו שאפרש עוד לקמן אם כן אין מקום לכל האי שקלא וטריא דלעולם דבעינן שליחות ובני כריתות אלא בטופס לא איכפת לן וכמו שאבאר. והרמב"ם ז"ל כתב להדיא דבעינן שליחות ובני כריתות דמהאי טעמא החמיר לענין כתיבת עבד משום דלאו בר שליחות ובר כריתות הוא ולקמן אפרש בהרחבת הביאור:

בא"ד ונראה דלא שייך לפסול כו' או חתימה לר"מ כו' אבל כתיבה לר"א כו' אין לפסול כו' עכ"ל. ויש לדקדק אכתי אמאי לא גזר ר"א כתיבה אטו חתימה דהא שמעינן לר"א דגזר חתימה אטו כתיבה כמ"ש התוספות לעיל דף ד' בד"ה מודה ובשלמא לשיטת רבינו תם לעיל דף ד' שכתב דעידי חתימה לא מהני מן התורה אלא שתקנו חכמים עידי חתימה עם עידי מסירה א"כ תו לא משכחת פסולא דאורייתא בחתימה אלא מדרבנן גזירה משום כתיבה א"כ פשיטא דהכא לא שייך לגזור כיון דבחתימה גופא כשר אבל לשיטת הרבה פוסקים דקיימי כשיטת הרי"ף ז"ל דמדאורייתא מהני נמי עידי חתימה לחוד א"כ אמאי לא גזרינן לר"א כתיבה אטו חתימה לחוד בלא ע"מ דהוה ליה פסולא דאורייתא. מיהו לפמ"ש בשמעתין בלשון רש"י ז"ל אתי שפיר דלענין בני כריתות לא שייך לגזור כתיבה אטו חתימה דהא הני דלא בני כריתות נינהו היינו חש"ו ועובד כוכבים ועבד בלא"ה כ"ע ידעי דלאו בני עדות נינהו ואינן חותמין בשום שטר וק"ל:

בא"ד ועוד אור"י דמצינן למימר דסוגיא כו' עכ"ל. הא דנאיד ר"י מפירוש ראשון של התוס' דהוי אליבא דהילכתא כר"א נראה לענ"ד דאף למאי דמספקא ליה לר"י אי בעינן שליחות בכתיבת גיטין מ"מ פשיטא ליה דבעינן כריתות דסבר ר"י ז"ל דלא תליא הא בהא אלא כשיטת רש"י ז"ל דמוכתב ונתן ילפינן מי שישנו בכלל כתיבה ותו לא שייכא ראיית התוס' ממילא ואם כן מדשקיל וטרי התלמוד לענין כתיבת עובד כוכבים אלמא דלא מיתוקמא כר"א אלא כר"מ דלר"א ודאי פסול משום דלאו בר כריתות הוא וכן מה שכתבו התוס' מעיקרא לחלק דגיטין עדיף מחליצה לענין שוטה לא משמע ליה לר"י אלא לעולם שוטה פסול אף בעומדים ע"ג בכל פסולי דאורייתא וא"כ ע"כ למאי דס"ד עכשיו דלענין תורף איירי כמו שכתבתי תו לא מיתוקמא כר"א אבל להנהו אמוראי דמוקי בשייר כבר כתבתי דאינהו סברי דחליצה עדיף מגיטין לענין חרש שוטה וקטן כשיטת הירושלמי. ונ"ל עוד לפיר"י דעכשיו לא צריכין נמי לחלק בההיא דכולן ששחטו ואחרים רואין אותן לומר דרואין אותן לא חשיב כעומדין ע"ג ואפ"ה מדייק התם שפיר מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה דאי ס"ד דבעי כוונה תיקשי אמאי מכשרינן שחיטת שוטה הא לגביה לא מהני עומד ע"ג באיסורי דאורייתא כדמוכח מחליצה וזה ברור ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל נמצא שכל זה הכריחו לר"י ז"ל לפרש שיטה אחרת דכל הסוגייא דרב הונא ור"נ איירי אליבא דר"מ ודו"ק:

בא"ד וס"ד לר"מ נמי בעינן כו' דגזרינן כתיבה כו' וה"ה דחש"ו פסולין אי בעינן שליחות עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק מאי מספקא ליה לר"י אי בעינן שליחות לפי פירושו עכשיו תיפשוט ליה מדידיה א"כ אכתי מאי מהני לרב הונא אפילו אליבא דר"מ גדול עומד ע"ג דאכתי לאו בני שליחות נינהו וכיון דס"ד עכשיו דלר"מ גזרינן כתיבה אטו חתימה לענין לשמה ה"נ ליגזור לענין דבעינן בני שליחות אלא שכבר כתבתי דבכה"ג לא שייך לגזור כתיבה אטו חתימה כיון דבלא"ה א"א לחתום אפילו בשאר שטרות מאן דלאו בר שליחות הוא כגון חש"ו ועובד כוכבים ועבד דהא לאו בני עדות נינהו ודוקא לענין לשמה דשייך אפילו בכשרים ואינו נוהג אלא בגיטין מש"ה ס"ד דלר"מ נמי גזרינן כתיבה אטו חתימה וק"ל:

בא"ד וכן משמע דאפילו לר"מ ס"ד דבעי כו' דהא לבתר דאוקי כו' פריך והא ודאי עובד כוכבים כו' עכ"ל. הנראה מזה דר"י ז"ל מפרש בלשון שני שכתב רש"י ז"ל דההיא והא ודאי עובד כוכבים בלשון קושיא איתמר ועלה שני ר"נ ואמר אומר היה ר"מ ולא דמימרא באפי נפשה היא ובזה אתי שפיר דלא תיקשי לפיר"י דרב הונא ס"ד דר"מ בעי כתיבה לשמה מדרבנן ועלה שקיל וטרי ר"נ אי איתא לדרב הונא עד דמסיק הדר אמר לאו מילתא דאמרי דמדקא פסיל לעובד כוכבים כו' ולמה הוצרך לכך ותיפוק ליה דמעיקרא נמי הוי קים ליה לר"נ דאפי' מצאו באשפה כשר ולמאי דפרישית ניחא דר"נ לא קים ליה במילתא דר"מ מעיקרא אלא מחמת קושיא דעובד כוכבים העלה כן וכ"ש ללשון שני של פיר"י ז"ל פשיטא דההוא דמצאו באשפה לאו מימרא באפי נפשה היא וק"ל:

בא"ד ועוד נראה דהשתא ס"ד דלר"מ נמי בעינן כתיבה לשמה מדאורייתא כו' עכ"ל. נמצא דלפי שיטה זו הדרא קושיא לדוכתא לענין שוטה אמאי מכשרינן הכא בגדול עומד ע"ג טפי מחליצה וצריך לפרש כמ"ש התוספות לעיל דגיטין עדיף מחליצה ודלא כמ"ש בשיטה ראשונה של ר"י ז"ל דנחית לשיטת הירושלמי וכן כל השקלא וטריא שכתבו התוס' לעיל לענין בני שליחות ובני כריתות עדיין במקומו לפירוש זה האחרון כמו לראשון משא"כ לפירוש האמצעי וא"כ יש לדקדק מה הרווחנו בזה הפירוש השלישי טפי מהפירוש הראשון אלא דאיכא למימר דלישנא דשמעתא משמע להו עכשיו כפירוש זה האחרון מדלא הזכיר בגמ' אי איירי אליבא דר"א או אליבא דר"מ עד לקמן וא"כ משמע דמעיקרא איירי הכל אליבא דכו"ע וע"כ היינו משום דס"ד דר"מ ור"א לא פליגי לענין כתיבה עד דאסיק ר"נ לקמן מחמת קושיא דלר"מ מצאו באשפה כשר ולאו מימרא באפה נפשה היא וק"ל:

בא"ד ונקיט חש"ו וה"ה עובד כוכבים אי נמי לא נקיט עובד כוכבים כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל שכל זה הוא לכל הפירושים של התוס' ע"ש ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דאגב חורפיה ושיטפיה לא דק שפיר דלא מיבעיא דלפר"י האמצעי לא מצי קאי דלא מצינן כלל לאוקמי מתניתין נמי כר"מ דא"כ תיקשי שוטה אמאי מכשיר הכא טפי מחליצה דהא לר"א הוי מדאורייתא וכן למה שנסתפק ר"י אי בעינן שליחות א"כ פשיטא דלא מיתוקמא מתניתין כר"א וכ"ש לפמ"ש דלפר"י האמצעי פשיטא ליה דבעינן בני כריתות א"כ בלא"ה לא מצי למינקט במתניתין עובד כוכבים אליבא דר"א דלאו בני כריתות נינהו. אלא דנראה לענ"ד ברור דדברי התוס' כאן לא מצי קאי נמי לפירוש ראשון של התוס' כיון דלההיא פירושא ע"כ דההיא דמצאו באשפה מימרא באפי נפשה היא וא"כ בלא"ה הא דנקיט חש"ו לאו רבותא היא כלל אלא עיקרא דמילתא אסיפא דמתני' סמיך דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו וא"כ לא שייך למידק כלל דליתני נמי עובד כוכבים דאדרבא אפילו חש"ו משנה שאינה צריכה היא לר"מ אבל לפירוש האחרון של התוספות דמעיקרא ס"ד דלר"מ נמי בעינן מדאורייתא כתיבה לשמה עד דמסיק רב נחמן מחמת קושיא דמצאו באשפה כשר ולענין שוטה סברי עכשיו כמו לפירוש הראשון א"כ דייקו שפיר דהו"ל למיתני עובד כוכבים דהא לא שמעינן כלל לההיא מילתא דמצאו באשפה אלא מדפסיל לעובד כוכבים לענין הבאה ולא מההיא דאין קיום הגט כדמוכח לפי זה הפירוש דר"נ גופיה הוי ס"ד דעובד כוכבים פסול לר"מ אי לאו מתני' דלקמן. וא"כ קשיא להו שפיר אמאי לא תנא לעובד כוכבים להתירא וע"ז מסקו דהיינו משום דמתוקמא נמי כר"א ודו"ק:

דין הכל כשרים לכתוב את הגט חש"ו כמבואר בסימן שאחר זה. האשה כותבת את גיטה והוא שהקנית מעיקרא הקלף לבעלה:

מתניתין הכל כשרים לכתוב הגט אפילו חש"ו. האשה כותבת גיטה והאיש כותב את שוברו וכתב הר"ן ותמהני האיך, אשה כותבת גיטה והא צריכה הקנאות האשה לבעלה בין כתיבה לנתינה דהא כתבתי לעיל דבאשה כותבת גיטה לא אקנו בו רבנן מידי והוי ליה מחוסר כתיבה הקנאה ונתינה, וליכא למימר דכשקנאת' הקלף לבעל מעיקרא עסקינן דהא לעיל פשטינן מינה בעיין דמוחזקין בטבלה שהיא שלה וגט כתוב עלי' והרי היא יוצאת מתחת ידה מהו דמשמע דאנן לא ידעינן במלתא מידי אלא חזקה טבלה שלה ושהיא יוצאה מתחת ידה. ועוד דאי בנתינה קודם כתיבה עסקינן ודאי דבקיאה היא בהלכות גט וידעה לאקנויי. ומתוך הדחק יש לי לומר דהקנאה כיון שאינה מעשה בגופו של גט דומי' דקציצה לא מקרי מחוסר מעשה דדומי' דכתיבה בעינן כיון דכתיב וכתב ונתן עכ"ל ולא אדע מה אשיב דבר דאדרבה מאחר דאיירי שכבר הקנית הקלף לבעל וזולתו לא יתכן מש"ה פשט שפיר כמש"ל סימן כ"ו אבל אי לא הקנית מקודם פשיטא דלא הוי הגט כלום. שהרי לא נכתב על שלו ולא מקרי וכתב והכל כדפרישית לעיל:

ר' אלעזר היא. דאמר חתימת הגט אינה מן התורה ולא סגי למיתביה בלא עדי מסירה דאינהו הוא דעבדי כריתות דעל כרחיך בעינן עדים דילפינן (לקמן דף צ.) ערוה דבר דבר מממון והלכך לא חיישינן לדלמא מזייפא דהא אמרן צריכי למיקרייה ואי הוה ביה תנאה אינהו ידעי ומ''ד עדי מסירה עיקר הבאה לינשא צריכה להביא עדים שנמסר לפניהם אבל לר' מאיר דאמר לא בעינן עדי מסירה איכא למיחש לזיופא דמאן דסמיך אעדי חתימה אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה לפנינו עדים החתומים בו אם יש מכירים בחתימתן ואם יש תנאה וזייפתיה ליכא דידע: אלא לאלתר. שהביאתו לב''ד ביום שנמסר לה להודיע שהיא גרושה ויתירוה לינשא דכיון דהאידנא הוה ובעידי מסירה לא חיישינן לזיופא: וזייפתיה. וכבר שכחוה העדים: אלא בגיטין. דאינן עשויין אלא להתירה ויכולה להביאו לב''ד לאלתר ויתירוה ושוב אינה צריכה לגט דכיון שהותרה בב''ד יש זכרון וקול לדבר: אבל בשטרות. דקיימי לגוביינא ודילמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך וישכחו עדי מסירה את הדבר וסמכי' אעדי חתימה והוא מזייף כתב העליון וחותם העדים עומד במקומו: ימים רבים. אלמא בעינן דבר הראוי לעמוד ולהתקיים והאי קרא בירמיה בשטרי מכר: מתני' ואפי' חרש שוטה וקטן. בגמ' מפרש לה: כותבת את גיטה. ומקנתו לבעל וחוזר ומוסרו לה לגירושין: שוברו. שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכותבו ולמוסרו לו להיות לו לראיה: גמ' והא לאו בני דיעה נינהו. ולא ידעו לכתוב לשמה:

אבל בשטרות לא. פי' בקונטרס דקיימי לגוביינא ודילמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך וישכחו עדי מסירה את הדבר וסמכינן אעדי חתימה והוא מזייף כתב העליון וחותם העדים עומד במקומו ופירושו דחוק דלמה יש לנו לטעות ולסמוך על עדי חתימה בדבר שיכול לזייף ונראה לרבינו יצחק דטעמא משום דגזירת הכתוב הוא דלא מכשרי בשטרות אפילו לאלתר דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים ורבי יוחנן אמר אפילו בשטרות דר' יוחנן לטעמיה דאפילו עד עשרה ימים . מידכר דכירי והא דפריך והא כתיב למען יעמדו ימים רבים היינו משום דסלקא דעתין דקרא למעוטי שטרות קאתי דאי לאו הכי למאי אתא ומשני לעצה טובה אתא ועוד י''ל דדוקא בגיטין קאמר רבי יוחנן דעד עשרה ימים דכירי אבל בשטרות שיש רוב תנאים לא דכירי ודוקא לאלתר מכשיר והשתא פריך שפיר והא בעינן ראוי לעמוד ימים רבים ואפילו לאלתר אין להכשיר וא''ת לר' אלעזר דאמר אבל בשטרות לא מאי שנא מאין עליו עדים דתנן בפ' בתרא (לקמן פו.) דלר' אלעזר גובה מנכסים משועבדים והיינו בשטרות כדפי' בקונטרס וי''ל דשאני אין עליו עדים כיון דכתוב על דבר שאינו יכול לזייף והעדים מכירין לעולם שטר המסור לפניהם ואם היו מזייפין שום דבר היה ניכר הזיוף אבל עוד קשה דבהדיא תניא בפ''ק דקדושין (דף כו.) כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה אלמא מכשיר ר' אלעזר אף בשטרות דבר שיכול להזדייף וי''ל דהא דקאמר הכא אבל בשטרות לא ה''מ בשטרות העומדים לראייה אבל שטר מכר ומתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוי כמו גיטא וי''מ דאין חילוק בין דבר שיכול להזדייף לאין יכול בעדי מסירה לר''א והכא הכי פירושו לא הכשיר ר''א כו' כלומר ר''א איירי ודאי בכל שטרות ולא הכשיר היינו דלא ס''ל כוותיה אלא בגיטין ולא בשטרות כדאמר רב בפ' בתרא (לקמן פו:) הלכה כר' אלעזר בגיטין ומפרש התם דר''א איירי אף בשטרות ורב סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ואין נראה דא''כ הוה ליה למינקט הכא כלישנא דנקט ר''א גופיה בפרק בתרא (גז''ש) הלכה כר''א בגיטין כיון דהך שמעתין ודפ' בתרא ענין אחד ועוד דהוה ליה לאיתויי התם פלוגתייהו דרבי יוחנן ור''א דהכא ועוד אמאי פריך אר' יוחנן טפי והכתיב למען יעמדו ימים רבים לכ''ע הוה ליה למיפרך דכולהו מודו דר''א לא פליג בין גיטין לשטרות: והא לאו בני דיעה נינהו. לר' אלעזר פריך דר' מאיר לא חייש בכתיבה לשמה ומשני כשגדול עומד על גביו והא דתנן בפ''ק דחולין וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן כו' ואמרי' בגמ' (שם יב:) מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה כו' התם מיירי כשאינו מלמדו לכוין לשחוט אלא ראיה בעלמא אבל הכא מיירי שגדול עומד על גביו ומלמדו ומזהירו לעשות לשמה ולהכי נמי בפ' מצות חליצה. (יבמות קד:) ממעט מחליצה חרש וחרשת לפי שאינן בני קריאה וקטן משום דאיש כתוב בפרשה אבל מטעם דלאו בני כוונה נינהו לא פסיל להו אע''ג דאמר התם דחליצתו פסולה עד שיתכוונו שניהם משום דב''ד מזהירין אותן לעשות לשמה והוי כגדול עומד על גביו ומיהו הכא בגדול עומד על גביו כשר אפי' בשוטה משום דמוכחא מילתא דקא עביד לשמה שכותב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה אבל לענין חליצה אמרו בתוספתא דיבמות (פי''א) דשוטה לאו בר חליצה הוא אע''פ שב''ד מלמדין אותו דלא מינכרא מילתא דעביד לשמה כמו גבי גט וא''ת ואכתי הא לאו בני שליחות נינהו מאי מהני דגדול עומד על גביו וי''ל דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר והא דאמרינן לקמן (דף עא:) צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו לאו משום שליחות אלא משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא כדאמרינן בריש זבחים (דף ב:) והא דאמר בריש כל'. הגט (לקמן כד:) ואי כתב רחמנא וכתב הוה אמינא למעוטי האי פירוש כתב לגרש את . אשתו ונמלך דלאו איהו קא כתיב לה לא משום דהבעל צריך לכתוב אלא לפי שלא נכתב לגירושי דידהו אלא לאחר והא דאמר לעיל (דף כ.) יכילנא למיפסל לכולהו גיטא מ''ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ליה התם אונתן סמיך דבעינן שיכתוב בציוויו ויתן והכא אפילו נכתב בציוויו לא יהיב לה מידי דשלה הוא וא''ת והא לאו בני כריתות נינהו וי''ל דחשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות אבל קשה דמשמע דלא פסיל עובד כוכבים אלא משום דלדעתא דנפשיה קא עביד ותיפוק ליה דלאו בני כריתות נינהו ומה צריך נמי לאיתויי ברייתא דעובד כוכבים פסול ונראה דלא שייך למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו במידי דלא בעי שליחות ולא לשם עדות דבמידי דשליחות הוא דאמרי' לקמן הכי דאין העבד נעשה שליח כו' או חתימה לר' מאיר שהיא לשם עדות פריך לעיל בפ''ק (ד' י:) גבי גיטין שחותמיהן עובדי כוכבים והא לאו בני כריתות נינהו אבל כתיבה לר''א דלא לשום עדות ולא לשם שליחות הוא אין לפסול משום דלאו בני כריתות נינהו דהא לא פסלי בפ''ב דע''ז (ד' כז.) מילה בעובד כוכבים משום דלאו בני מילה נינהו ועוד אומר רבינו יצחק דמצינן למימר דסוגיא זו אליבא דר''מ וס''ד דלר''מ נמי בעינן כתיבה לשמה מדרבנן דגזרי' כתיבה אטו חתימה ומוקי לה רב הונא בגדול עומד על גביו ומהני אפילו בשוטה טפי מבחליצה כיון דלא הוה אלא מדרבנן אבל לר' אלעזר דבעי כתיבה מדאורייתא לשמה לא מהני בשוטה גדול עומד על גביו כמו בחליצה ופריך רב נחמן מברייתא דקתני עובד כוכבים פסול ומשמע ליה דאתא כר' מאיר מדלא נקט לפסול אלא עובד כוכבים ומשני דעובד כוכבים לדעתיה דנפשיה הוא דקא עביד ופסול אפי' גדול עומד על גביו אפילו לרבי מאיר הדר אמר רב נחמן כו' וברייתא דקתני עובד כוכבים פסול רבי אלעזר היא ונקט עובד כוכבים לרבותא דאע''פ שהוא בן דעת יותר וה''ה דחרש שוטה וקטן דפסולין אי בעינן שליחות ואי לא בעינן שליחות נקט עובד כוכבים דפסול בכל ענין דאילו חרש שוטה וקטן כשרים בגדול עומד על גביו ומיהו שוטה ודאי פסול כמו בחליצה וכן משמע דאפילו לר' מאיר ס''ד דבעי כתיבה לשמה מדרבנן דהא לבתר דאוקי נמי מתניתין כר' מאיר פריך והא ודאי עובד כוכבים לדעתא דנפשיה קא עביד ועוד נראה דהשתא ס''ד דאפי' ר' מאיר בעי כתיבה לשמה מדאורייתא ובחתימה הוא דפליגי רבי מאיר סבר דוכתב דקרא קאי אחתימה נמי ור' אלעזר סבר דאכתיבה לחודה קאי מדפריך רבא לרב נחמן וכתב לה לשמה מאי לאו כתיבת הגט כו' משמע דרבא היה בא להעמיד דברי רב הונא דאפילו כתיבה בעי ר' מאיר מוכתב ולפי זה פסול נמי כתיבה במחובר והא דתנן לעיל תלשו וחתמו ונתנו לה כשר מיירי כששייר מקום התורף והשתא פריך והא לאו בני דעה נינהו לכו''ע ומסיק רב נחמן דברייתא דקתני עובד כוכבים פסול כר' אלעזר ומתניתין רבי מאיר דלא בעי כתיבה לשמה ונקט חרש שוטה וקטן והוא הדין עובד כוכבים אי נמי לא נקט עובד כוכבים משום דרישא אתיא נמי כר' אלעזר ולדידיה דוקא חש''ו כשרין בגדול עומד על גביו אבל סיפא דדייקינן מדפסיל עובד כוכבים לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר אתיא כרבי מאיר ואתי שפיר דלא תיקשי אדדייק מדפסיל לעובד כוכבים לענין כו' אדרבה לידוק מדלא תני ליה ברישא דפסול אלא משום דרישא אתיא נמי לר' אלעזר כמו לרבי מאיר ופריך והא ודאי עובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד והוה ליה ליפסל לרבי מאיר לכל הפחות מדרבנן בגדול עומד על גביו: