— כקונה בפרוארי (שכונות סמוכות אל) ירושלים. ומבארים את הדברים: חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל — קסבר [סבור] תנא זה: כי כיבוש יחיד שמיה [שמו, נחשב] כיבוש, ומאז שכבש דוד המלך את סוריה ("כיבוש יחיד") — נתקדשה בקדושת ארץ ישראל וחייבת במצוות הארץ.

ועל מה ששנינו בברייתא והרוצה ליכנס לה בטהרה — נכנס, תוהים: והאמרת [והרי אמרת] שעפרה טמא, ואם כן, איך אפשר להיכנס אליה בטהרה? ומשיבים: הכוונה היא באפון שנכנס אליה כשהוא בתוך שידה, או תיבה, או מגדל (מיני ארונות), שכיון שאינו נוגע באדמה עצמה — הרי הוא טהור.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנכנס לארץ העמים (חוצה לארץ) בשידה תיבה ומגדל — רבי מטמא, ר' יוסי בר' יהודה מטהר. ואפילו רבי לא קא מטמא [אינו מטמא] את מי שאינו נוגע באדמה עצמה אלא דווקא בארץ העמים, שגזרו טומאה גם על גושה (עפרה ממש) וגם על אוירה (החלל שלה), אבל סוריא — לכל הדעות, על גושה (עפרה עצמה) גזרו טומאה, על אוירה לא גזרו, ולכן אפשר להיכנס לסוריה בטהרה אם אינו נוגע בקרקע עצמה.

עוד שנינו בברייתא: והקונה שדה בסוריא — כקונה בפרוארי ירושלים. ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר, מה אנו למדים מכאן הלכה למעשה? אמר רב ששת: לומר, שכותבין עליו, על קנין זה, אונו (שטר מכירה) ואפילו בשבת.

ותוהים: בשבת סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! כיצד התירו כתיבה בשבת, שהיא אב מלאכה וחייבים עליה סקילה! ומפרשים: כדאמר [כפי שאמר] רבא בענין דומה: אומר לגוי ועושה, הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא שאומר לגוי לכתוב שטר מכירה על קניה זו ועושה. ואף על גב [ואף על פי] שבדרך כלל אמירה לגוי שבות שגזרו חכמים שלא לעשות דברים שונים משום שיש בהם פגיעה בשביתת השבת, וביניהם לומר לגוי שיעשה מלאכה אסורה בשבת עבור ישראל, והעובר על כך — עובר על דברי חכמים, מכל מקום כאן מכיון שיש בכך משום מצוות ישוב ארץ ישראל — לא גזור רבנן [גזרו חכמים].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: עבד שהביא את גיטו, כלומר, את שטר שיחרורו, וכתוב בו נוסח זה: "עצמך ונכסיי קנויין לך", עצמו (את גופו) — קנה בשטר זה, ונשתחרר, אבל את הנכסים — לא קנה אלא אם כן יתקיים שטר זה בבית דין, כשאר שטרות על פי עדים.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: אם היה כתוב בגט "כל נכסיי קנויין לך", מהו הדין? אמר אביי: מתוך שקנה עצמו כבן חורין, שהרי הוא בכלל הנכסים הנזכרים בשטר — קנה גם את שאר הנכסים.

אמר ליה [לו] רבא: בשלמא [נניח] את עצמו ליקני [יקנה], מידי דהוה [כפי שהוא הדין] לגבי גט אשה שמתגרשת בגט שמביאה בידה, אלא את הנכסים לא ליקני [יקנה], מידי דהוה [כפי שהוא הדין] בקיום שטרות דעלמא [בכלל], שאם אדם מביא שטר רגיל בענייני ממונות שאין לו קיום — אין סומכים על שטר זה. ואף כאן, כיון שאין קיום על שטר השיחרור ועל הכתוב בו — לא יקנה את הנכסים!

הדר [חזר] ואמר אביי אחרי ששמע את דברי רבא: צריכים לומר להיפך, מתוך שלא קנה נכסים — לא קנה גם את עצמו. אמר ליה [לו] רבא: בשלמא [נניח] שאת הנכסים לא ליקני [יקנה], מידי דהוה [כפי שהוא הדין] בקיום שטרות דעלמא [בכלל], אלא את עצמו ליקני [שיקנה] מידי דהוה [כפי שהוא הדין] ביחס לגט אשה, שהאשה יכולה להביא את גיטה ולהעיד עליו!

אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה, בין שכתוב בנוסח "עצמך ונכסיי" ובין שכתוב בנוסח "כל נכסיי", עצמו — קנה, נכסים — לא קנה. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לרבא: כמאן [כדעת מי] אתה אומר דבר זה? כדעת ר' שמעון, דאמר [שאומר] פלגינן דיבורא [מחלקים אנו את הדיבור] שאף על פי שיש לפנינו שטר אחד או עדות אחת בנוסח כולל וסתמי, אין אנו רואים אותם כיחידה אחת מבחינה משפטית, אלא מחלקים — מקיימים חלק ומבטלים חלק.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכותב כל נכסיו לעבדו — יצא העבד ונעשה בן חורין, שהרי אף הוא בכלל הנכסים, אך אם שייר לעצמו קרקע כל שהוא, שלא נתן הכל לעבד — לא יצא גם העבד בן חורין, שאנו אומרים שכיון ששייר משהו, שמא גם את העבד עצמו שייר. ר' שמעון אומר: