ודרשו את המשך הפסוק, "ועיניתך" — אמר מר זוטרא: לומר שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה אף הוא יעשה צדקה הרמוזה קודם לכן בפסוק. "לא אענך עוד" — תני [שנה] רב יוסף: לומר שאם הוא מחלק צדקה לאחרים שוב אין מראין לו סימני עניות.

א שנינו במשנה שר' יהודה אומר: מרקם למזרח וכו', מעכו לצפון ועכו כצפון. ומדייקים: למימרא [יש לומר, ללמוד] ולהניח מכאן שעכו לצפונה של ארץ ישראל קיימא [היא עומדת]. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקום אחר, על פיו מתברר שאין עכו בקצה הצפוני של הארץ, ששנינו: היה מהלך מעכו לכזיב, מימינו למזרח הדרך — האדמה טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשר ומן השביעית, משום שחזקתה היא חוצה לארץ, עד שיודע לך מקום שבו היא חייבת, ואילו

משמאלו למערב הדרך — הריהי טהורה משום דין ארץ העמים, וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך מקום שבו היא פטורה. עד היכן? — עד כזיב. ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום (בשם) אביו: עד המקום הנקרא לבלבו. ומכל מקום רואים מכאן שעכו אינה הקצה הצפוני של הארץ.

אמר אביי: רצועה נפקא [יוצאת] מעכו צפונה, ובה נמשך חלק של ארץ ישראל. ושואלים: ויהיב [וכי נותן] התנא סימנא הכי [סימן באופן כזה] לפי הדרך על גבולות הארץ? ומשיבים: אין [כן], וכן קרא נמי יהיב סימנא [הכתוב גם כן נותן סימן] בדרך זו, דכתיב [שנאמר]: "ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה, ומנגב ללבונה" (שופטים כא, יט), ואמר רב פפא: יש להבין את הכתוב "מזרחה השמש" שכוונתו למזרחה של מסלה, משמע שקובעים סימן לפי הדרך.

ב ומביאים סתירה בין שתי ברייתות, תנא חדא [שנה בברייתא אחת]: המביא גט שנכתב בספינה בהיותה בארץ ישראל — הרי הוא כמביא בארץ ישראל ואינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] שהמביא גט שנכתב בספינה בהיותה בארץ ישראל — הרי הוא כמביא בחוצה לארץ!

אמר ר' ירמיה, לא קשיא [אין זה קשה], ואפשר לומר כי הא [זו] כשיטת ר' יהודה היא, הא רבנן [זו כשיטת חכמים] היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ וצמח בו דבר — חייב במעשר ובשביעית, משום שכאשר הוא מגיע לארץ — דינו כארץ ישראל, והרי הוא כצומח בארץ ישראל.

אמר ר' יהודה: אימתי אמרו דבר זה? בזמן שהספינה גוששת, שהיא שקועה עמוק במים ונוגעת באדמה, אבל כשאין הספינה גוששת — פטור. ואם כן, החכם הסבור שהספינה היא כארץ ישראל סבור כדברי חכמים שספינה שבארץ ישראל דינה כארץ ישראל, והסבור שאין הספינה נדונה כארץ ישראל סבור כר' יהודה.

אביי אמר: אפשר לומר כי הא והא [זו וזו] כדעת ר' יהודה היא, ולא קשיא [ואין זה קשה]: כאן בברייתא בה נפסק שדינה כחוצה לארץ — מדובר בזמן שאין הספינה גוששת, כאן בברייתא בה שנינו שדינה כארץ ישראל — הרי זה בזמן שהספינה גוששת.

אמר ר' זירא: אם היה עציץ נקוב המונח על גבי יתדות וצמח בו דבר, בשאלה מה דינו, האם הצומח בו נחשב כצומח בארץ באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן [וחכמים] ביחס לאדמה שבספינה; שהרי לדעת חכמים אדמה זו למרות שאינה נוגעת ממש בארץ, נחשבת בכל זאת כמחוברת לארץ, ולדעת ר' יהודה, לא.

אמר רבא ודחה: דילמא לא היא [שמא אינו כן], כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהודה התם [שם] אלא בספינה,