ארבע, מצוות נפרדות לכל מצוה ומצוה, ארבע וארבע שבכלל שבפרט הרי שמונה, שמונה ושמונה של "ברוך" ושל "ארור" הרי שש עשרה. וכן בסיני, וכן בערבות מואב שנאמר: "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה... בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב" (דברים כח, סט), וכתיב [ונאמר]: "ושמרתם את דברי הברית הזאת" וגו' (דברים כט, ח). נמצא כי בכל המקומות יחד כרת עימם ארבעים ושמונה בריתות (שלוש פעמים שש עשרה) על כל מצוה ומצוה.

ר' שמעון מוציא ממנין זה את הר גריזים והר עיבל, שלא נאמרו שם אלא חלק מן המצוות, ומכניס אהל מועד שבמדבר.

ומעירים שחולקים הם בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה] דתניא [ששנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר: כללות (צוויים כלליים) נאמרו בסיני ופרטות (פרטי המצוות) באהל מועד. ר' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו (נאמרו פעם שלישית) בערבות מואב. ור' שמעון סבור כר' עקיבא רבו, שיש למנות את הר סיני ואהל מועד כשני מקומות שבהם ניתנו כל המצוות.

ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות.

ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום (בשם) ר' שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (כמניינם של בני ישראל במדבר), שכל אחד מישראל קיבל על עצמו את דברי הברית לעצמו וכערב לכל ישראל.

אמר רבי: לדברי ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום (בשם) ר' שמעון, אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין דברי ר' שמעון איש כפר עכו ודברי רבי? שנראה שבא רבי להוסיף דברים ואין התוספת בדבריו ברורה. אמר רב משרשיא: ערבא וערבא דערבא [ערב וערב לערב] של חבירו איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת רבי כל אחד לא רק ערב לחבירו אלא אף ערב לשמירת אותה ערבות שחלה על חבירו, ונמצא מספר הבריתות מוכפל במספר כל ישראל פעם נוספת.

א דרש ר' יהודה בן נחמני מתורגמניה [מתורגמנו] של ר' שמעון בן לקיש: כל הפרשה כולה של ברכות וקללות לא נאמרה אלא בנואף ונואפת, שהרי נאמר שם

"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" וגו' (דברים כז, טו), וכי ב"ארור" בלבד סגי ליה [די לו]? והרי הוא כופר בעיקר! אלא: זה הבא על הערוה והוליד ממנה בן ממזר, והלך הבן שלא יכול היה לבוא בקהל לבין אומות העולם ועבד עבודה זרה — ארורין אביו ואמו של זה שכך גרמו לו. וכך כל האמור בקללות מתייחס רק לעבירות הנובעות מתוך הניאוף.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל" (דברים יא, כט), מה תלמוד לומר? אם ללמד שתהא ברכה על הר גריזים וקללה על הר עיבל — הרי כבר נאמר "אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים" (דברים כז, יב), וכתיב ונאמר] "ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל" (דברים כז, יג)! אלא להקדים אמירת הברכה לאמירת הקללה.

יכול יהיו כל הברכות קודמות לקללות — תלמוד לומר: "ברכה" ו"קללה" בלשון יחיד — ברכה אחת קודמת לקללה, ואין כל הברכות קודמות לקללות, אלא לפי הסדר; ברכה וקללה, ברכה וקללה.

ולהקיש ברכה לקללה, לומר לך: מה קללה נאמרה בלוים — אף ברכה בלוים, ומה קללה בקול רם — אף ברכה בקול רם, ומה קללה בלשון הקודש — אף ברכה בלשון הקודש. ומה קללה בכלל ופרט — אף ברכה בכלל ופרט, ומה קללה אלו ואלו על שני ההרים עונין ואומרים "אמן" — אף ברכה אלו ואלו עונין ואומרים "אמן".

ב משנה ברכת כהנים כיצד היתה נעשית? — במדינה (מחוץ למקדש) אומר אותה שלש ברכות, שמפסיקים בין פסוק לפסוק והקהל עונה "אמן" ביניהם, ובמקדש אומר אותה כברכה אחת והעם עונה אחר כולן "ברוך ה' אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם", כדרך שאומרים במקדש. במקדש אומר את השם