ולנו במקומן בגלגל.

א גמרא פרשת סוטה מנלן [מניין לנו] שנאמרת בכל לשון? — דכתיב, [שנאמר]: "ואמר הכהן לאשה" (במדבר ה, כא) כוונתו — בכל לשון שהוא אומר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: משמיעין אותה את הסוטה, בכל לשון שהיא שומעת, על מה היא שותה, ובמה היא שותה. על מה נטמאת, ובמה היא נטמאת.

ופרטי הדברים: על מה, באיזה סיבה, היא שותה — על עסקי קינוי וסתירה, ובמה היא שותה — במקידה (כלי פשוט) של חרש.

על מה היא נטמאת — על עסקי שחוק וילדות. ובמה היא נטמאת שצריכים להסביר לה — שיש הבדל אם נטמאה בשוגג או במזיד. באונס [או] ברצון. וכל כך למה מרבים להסביר לה — כדי שלא להוציא לעז על מים המרים, כדי שתדע שאם חטאה באונס או בשוגג אין המים בודקים אותה.

וידוי מעשר מנלן [מניין לנו] שהוא בכל לשון? — דכתיב [שנאמר]: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג), ויליף [ולומד] בגזירה שווה "אמירה" "אמירה" מסוטה — לומר שאף וידוי מעשר נאמר בכל לשון שהוא אומר.

אמר ליה [לו] רב זביד לאביי: ולילף [ושילמד] אמירה מלוים, ויאמר כך: מה להלן בלויים, ברכות וקללות שאמרו, היה זה בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש!

ענה לו אביי: דנין מקום שנאמרה בו לשון "אמירה" גרידתא [בלבד] ממקום שנאמרה בו "אמירה" גרידתא [בלבד], ואין דנין מקום שנאמרה בו "אמירה" גרידתא [בלבד], כגון וידוי מעשר, ממקום שנאמר בו "ענייה" ו"אמירה" ("וענו הלויים ואמרו". דברים כז, יד), שיש לכך משמעות מיוחדת.

שכך תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר: ראוי שיהא אדם אומר שבחו של עצמו בקול נמוך וגנותו בקול רם.

ולמדים שאומר שבחו בקול נמוך מן וידוי המעשר שלא נאמרה בו לשון "וענית", ובוידוי זה אומר שעשה הכל כראוי. גנותו בקול רם — ממקרא ביכורים, ששם מספרים על מאורעות וצרות שאירעו לאומה ובגנות לבן הארמי שמוצאנו ממנו, ושם נאמר "וענית ואמרת" שהכוונה לקול רם.

ומקשים: וגנותו אומר אדם בקול רם?! והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי עצמו: מפני מה תקנו תפלה בלחש — כדי שלא לבייש את עוברי עבירה שמתוודים על חטאיהם בשעת התפלה. וראיה לדבר שאין מביישים אותם, שהרי לא חלק (הבדיל) הכתוב מקום שונה לעבודת הקרבן בין חטאת לעולה, כדי שלא יהא ניכר שהוא חוטא ומביא חטאת ולא יתבייש בכך, ומכאן שגם גנותו אומר בלחש!

ומתקנים: לא תימא [אל תאמר] גנותו בקול רם, אלא אימא [אמור] צערו בקול רם. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה) — צריך המצורע להודיע צערו לרבים שהוא טמא, ורבים מבקשים עליו רחמים. וכן כל מי שאירע בו דבר של צער צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.

גופא [לגופה] של אותה מימרה שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: מפני מה תיקנו תפלה בלחש — כדי שלא לבייש את עוברי עבירה. וראיה לדבר: שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה.

ושואלים: ולא? האם אין הבדל מקום? והא איכא [והרי יש] הבדל מקום לגבי זריקת דמים שאינם ניתנים באותו מקום, שדם חטאת ניתן למעלה ממחצית גובה המזבח, ודם עולה למטה ממחצית גובהו! ומשיבים: התם [שם] כהן הוא דידע, [שיודע] אבל אחרים שאינם עומדים שם אינם יודעים.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] הבדל אחר הניכר לעין: חטאת היא נקבה, ועולה היא זכר, ורואים אם כן לפי סוג הבהמה אם מביא חטאת או עולה! ומשיבים: התם מיכסיא [שם בחטאת מכוסה היא] באליה ואין מבחינים אם זכר או נקבה.

ומקשים: תינח [נניח] דבר זה לגבי כבשה שמביא לחטאת, שכיון שיש לה אליה גדולה הריהי מכסה את איברי המין, אבל אם מביא לחטאתו שעירה שאין לה אליה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: אם מביא שעירה התם איהו דקא מיכסיף נפשיה, [שם הוא שמבייש את עצמו], דאיבעי ליה לאיתויי [שצריך היה לו להביא] כבשה אם רוצה היה להסתיר את הדבר וקא מייתי [ומביא] שעירה ואין לדאוג לבושתו.

ושואלים: חטאת הבאה על עבודה זרה דלא סגי דלאו [שלא די בקרבן אחר שאינו] שעירה שהרי בחטאת זו מפורש שיש להביא שעירה דווקא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי ניכר שהוא מביא חטאת! ומשיבים: התם [שם] מכיון שהחטא חמור ביותר מוטב שניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה [יתבייש וילך כדי שיתכפר לו] חטאו גם על ידי בושתו.

ב קרית (קריאת) שמע שהיא נאמרת בכל לשון מנלן [מניין לנו]? — דכתיב [שנאמר] "שמע ישראל" (דברים ו, ד), ומשמעו בכל לשון שאתה שומע.

תנו רבנן [שנו חכמים]: קרית שמע נקראת ככתבה בלשון הקדש, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: בכל לשון.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? — אמר קרא [הכתוב]: "והיו הדברים האלה" (דברים ו, ו), ומשמע: בהווייתן יהו, כפי שהם כתובים, בלשונם.

ורבנן [וחכמים] על מה הם מבססים דבריהם? אמר קרא [הכתוב] "שמע", והכוונה היא: בכל לשון שאתה שומע.

ושואלים: ורבנן נמי [וחכמים גם כן], הא כתיב [הרי נאמר] "והיו"! ומשיבים: הכתוב ההוא בא ללמד שלא יקראנה למפרע, מסוף הפרשה לתחילתה, אלא כסדר שהיא כתובה.

ושואלים: ורבי הלכה זו שלא יקראנה למפרע מנליה [מניין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת לו] ממה שיכול היה להיאמר "דברים" ונאמר "הדברים", לומר: הדברים האלה בצורתם זו. ורבנן [וחכמים]: הדיוק "דברים" "הדברים" לא משמע להו [נשמע להם] ואינם סבורים שאפשר ללמוד ממנו.

ושואלים: ורבי נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר] "שמע"! ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [צריך אותו] להלכה זו: להשמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, שצריך אדם לשמוע את הדברים שהוא אומר, ואם אומר בלחש בלא לשמוע כלל — אינו יוצא. ורבנן סברי לה [וחכמים סבורים באותה] הלכה כמאן דאמר [כמי שאומר]: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו — יצא, ולכן מפרשים הם את "שמע" לענין השפה.

ושואלים: לימא קסבר [האם לומר שסבור] רבי