וחכמים אוסרין לעשות כן.

ותניא [ושנויה ברייתא] שלדעת ר' אליעזר יכול לתת באמצע אף עיסה ששיעורה כביצה, המטמאת אוכלים אחרים.

סברוה [חשבו] אותם חכמים שרצו להוכיח מכאן את דעת ר' אליעזר כי אידי ואידי [זה וזה], בין במשנה ובין בברייתא מדובר בעיסה שהיתה ראשונה לטומאה, ועוד הניחו כי חולין הטבולין לחלה (שהם בגדר טבל, שצריכים להפריש מהם חלה) לא כחלה דמו [נחשבים] לענין טהרתם, אלא כחולין גמורים.

ועל סמך הנחות אלה מציעים: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה חלוקים] ר' אליעזר וחכמים, דמר סבר [שחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: אין שני עושה שלישי בחולין, ולכן גם אם מניח בצק טהור ששיעורו כביצה באמצע, ועל ידי כך נטמאת החתיכה מחמת העיסה הטמאה ונעשית שני לטומאה, מכל מקום אינה יכולה לטמא את העיסה האחרת, שאין שני עושה שלישי בחולין.

ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: שני עושה שלישי בחולין, ולכן אוסרים לחבר את העיסה הטמאה והטהורה.

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: דכולי עלמא [לדעת הכל] אפשר לומר שאין שני עושה שלישי בחולין, והכא [וכאן] בענין חולין הטבולין לחלה קמיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: כחלה דמו [נחשבים] וחלה דינה כתרומה, ששני לטומאה פוסל את השלישי ולכן הם אוסרים, ומר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לא כחלה דמו [נחשבים], ומתיר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] חולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו [נחשבים] ואין שני עושה שלישי בחולין והכא [וכאן] בשאלה אחרת, האם מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל קמיפלגי [חלוקים הם].

מר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ולכן יכול לתת באמצע אפילו כביצה מעיסה טהורה ואינו חושש במה שהיא נטמאת, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.

א שנינו במשנה: בו ביום דרש רבי עקיבא לגבי תחום שבת, שלמד הלכות אלה מדין ערי הלויים, ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי דרש את הפסוק לענין אחר.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה באיזה עקרון חלוקים הם]? ומשיבים: מר סבר [חכם זה, ר' עקיבא, סבור]: תחומין של שבת דאורייתא [מן התורה הם], ומוצא לכך ראיה בכתוב, ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, סבור] שתחומים הם רק דרבנן [מדברי סופרים], ולכן דורש את הפסוק לענין אחר.

תנו רבנן [שנו חכמים], בו ביום דרש ר' עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם (החליטו) לומר שירה. וכיצד אמרו שירה — כגדול המקרא את הלל ומוציא את הרבים ידי חובה, והן הקהל עונין אחריו ראשי פרקים של ההלל, כגון "הודו לה' כי טוב". כיצד? משה אמר "אשירה לה'" (שמות טו, א) והן אומרים "אשירה לה'", משה אמר "כי גאה גאה" והן אומרים אחריו שוב "אשירה לה'".

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: ישראל קראו את השירה כדרך שנוהגים בקטן המקרא את הלל, והן הקהל, עונין אחריו כל מה שהוא אומר לפי שאינו מוציאם ידי חובה, והם צריכים לומר הכל בעצמם. כיצד? משה אמר "אשירה לה'" והן אומרים "אשירה לה'", משה אמר "כי גאה גאה" והן אומרים "כי גאה גאה".

ר' נחמיה אומר: נהגו כסופר (חזן) הפורס (פותח) על ברכות קריאת שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה ואומר את המילים הראשונות של הברכה והן עונין אחריו ומשלימים.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? — ר' עקיבא סבר: "לאמר" (שמות טו, א), המבטא חזרה על מה שנאמר, מתייחס רק אמילתא קמייתא [על הדבר הראשון] "אשירה לה"', שהוא שנאמר על ידי הכל.

ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי סבר: "לאמר" — אכל מילתא ומילתא [על כל דבר ודבר]. ור' נחמיה סבר: "ויאמרו" (שמות טו, א) כוונתו — דאמור כולהו בהדי הדדי [שאמרו כולם יחד], ואילו "לאמר" בא לומר שפתח משה ברישא [בתחילה] ורק אחר כך השלימו כולם.

תנו רבנן [שנו חכמים], דרש ר' יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם (החליטו) לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו, ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה — עולל הגביה צוארו, ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב), שנאמר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עז" (תהלים ח, ג).

היה ר' מאיר אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים — שנאמר על שירת הים