מטבול יום של שרץ אדם שנטמא בשרץ וטבל, ומתחילה לא היה האיש אלא ראשון לטומאה, ובכל זאת פוסל הוא את התרומה!

ומקשים: והרי עדיין יש לפרוך את הקל וחומר, מה לטבול יום של שרץ — שכן יכול להיות במינו, בטבול יום, גם אב הטומאה מה שאין כן באוכלים, שלעולם אינם נעשים אב הטומאה!

ומשיבים: כלי חרש יוכיח שאין במינו אב הטומאה ובכל זאת מטמא את התרומה.

ומקשים: הלא אפשר לדחות: מה לכלי חרש שיש בו צד טומאה חמור אחר — שכן מטמא מאוירו, שדבר הנכנס בחללו של כלי חרס טמא — נטמא, ואינו צריך לשם כך מגע ישיר עם המטמא!

ומשיבים: טבול יום יוכיח שיש בו חומרה זו שפוסל תרומה אף שאינו מטמא באויר אלא רק במגע ישיר,

ואם כן חוזר הדין מצד זה לצד זה. שאם רצונך לתת טעם מסויים לחומרה זו יש ראיה מן הדין השני שאין בו צד זה, וכן להיפך; לא ראי זה כראי זה (לא זה דומה לזה) ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שמותרין בחולין, ופוסלין בתרומה, ומכאן נלמד בקל וחומר: כל שכן ככר שני שפוסל בחולין — שפוסל בתרומה. ואותו

דור אחר שסבר רבן יוחנן בן זכאי שיטהרנו, פריך [מקשה] על כך: מה להצד השוה שבהן בטבול יום ובכלי חרס — שכן יש בהן צד חמור, שכל אחת מן החומרות הללו אינה מצויה בכל הטומאות.

ואילו רבן יוחנן בן זכאי עצמו, צד חמור לא פריך [מקשה], שלדעתו קיומו של צד חמור שאינו משותף לשני המקרים אינו נימוק לפרוך קל וחומר.

א אגב כך מביאים אתה ש תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: מנין לרביעי בקודש שפסול על ידי מגע של שלישי לטומאה?

ומפרש: ודין (קל וחומר) הוא. שכך אפשר לומר: מה מחוסר כיפורים (כגון יולדת או זב), שכבר נטהר מטומאתו החמורה על ידי טבילה והערב שמש אך צריך להביא קרבן, ועד שלא יביא קרבן לכפרתו אף שמותר הוא בתרומה — מכל מקום פסול בקודש. דבר שהוא שלישי לטומאה, שפסול בתרומה — אינו דין הוא שיעשה רביעי לטומאה בקודש?

ולמדנו איפוא שלישי לקודש מן התורה, ורביעי מקל וחומר.

ומפרשים: שלישי לקודש מן התורה מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר]: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט). מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אף במקרה שנגע בשני לטומאה ("כל טמא" — כל שיש בו טומאה) ואמר רחמנא [ואמרה תורה] "לא יאכל". רביעי מקל וחומר — כדאמרן [כפי שאמרנו].

אמר ר' יוחנן: הטעם של בריבי (אדם גדול זה), ר' יוסי, איני יודע מה הוא, שהרי קל וחומר זה, תשובתו (דחייתו) בצדו: אוכל הבא, כלומר, הנטמא מחמת מגע טבול יום יוכיח, שפסול בתרומה — ואינו עושה רביעי בקודש.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אבא שאול אומר: טבול יום תחילה לקודש כלומר, נחשב כראשון לטומאה לענין קדשים לטמא שנים (שתי דרגות): את מה שהוא נוגע בו, ואת הדבר שנוגע באותו דבר, ולפסול אחד שהשלישי שנגע בו שהוא רביעי בקודש אינו מטמא אחרים אבל פסול בעצמו מטעם טומאה.

ר' מאיר אומר: טבול יום נחשב כשני לטומאה: מטמא אחד את מה שהוא נוגע בו, ופוסל רק אחד אחריו. וחכמים אומרים: כשם שטבול יום פוסל אוכלי תרומה ומשקי תרומה — כך פוסל אוכלי קודש ומשקי קודש, אבל אינו מטמא אותם לטמא אחרים. ואם כן רואים אנו כי לדעת חכמים טבול יום הפוסל תרומה רק פוסל קדשים, אבל אינו מטמא לטמא אחרים, כלומר, לעשות רביעי בקודש!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ממאי [ממה, מניין] יודע אתה שר' יוסי כרבנן סבירא ליה [כשיטת חכמים סבור הוא]? דלמא [שמא] כשיטת אבא שאול סבירא ליה [סבור הוא] שאמר שטבול יום יכול במגעו לטמא שנים ולפסול אחד!

ודוחים: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שר' יוסי כאבא שאול סבירא ליה [סבור הוא] אם כן לייתיה [שיביא, ילמד אותו] לרביעי בקודש בראיה טובה יותר, מאוכל שבא (שנטמא) מחמת מגע טבול יום.

וכך יאמר: ומה אוכל הבא מחמת טבול יום, שטבול יום גופיה [עצמו] מותר בחולין — אמרת שהוא עושה רביעי בקודש, אוכל