עבדך. וירגל בעבדך אל אדני המלך ואדני המלך כמלאך האלהים ועשה הטוב בעיניך" (שמואל ב' כו–כח). "ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה. ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו" (שמואל ב' ל–לא) ומתפרש שאמר לו מפיבושת: אני אמרתי "מתי תבא בשלום" ואתה עושה לי כך? לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי שהביאך בשלום.

והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ובן יהונתן מריב בעל" (דברי הימים א' ח, לד), ותמוה הדבר, שכן וכי "מריב בעל" שמו? והלא מפיבשת שמו! אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו הקדוש ברוך הוא, ובא בתרעומת מדוע ניצל דוד המלך, נקרא בכנוי זה. יצתה (יצאה) בת קול ואמרה לו: נצא בר נצא [מתקוטט בן מתקוטט]. ומסבירים: "נצא" [מתקוטט] — הא דאמרן [זה שאמרנו] שבא בתרעומת בענין דוד. "בר נצא" [בן מתקוטט] — דכתיב [שכן נאמר]: "ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל" (שמואל א' טו, ה), ואמר ר' מני: שעשה מריבה עם הקדוש ברוך הוא על עסקי נחל, שאמר: אם על אדם אחד שנהרג עורפים את העגלה בנחל (ראה דברים כא, א-ט) מדוע יש להרוג את כל העמלקים הללו?

ולענייננו אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת: אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה.

ואמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע בענין מפיבושת לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה בשל ירבעם, ולא גלינו מארצנו.

א אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר ששלמה המלך חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דויד אביו" (מלכים א' יא, ד). ויש להבין: כלבב דוד אביו הוא שלא הוה [היה], ואולם מיחטא נמי [לחטוא גם כן] לא חטא.

אלא מה (כיצד) אני מקיים את דברי הכתוב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים" (מלכים א' יא, ד) — יש להבין כי ההיא שאמרנו מפורשת כדברי ר' נתן. שר' נתן רמי [השליך, הראה סתירה] בדברי הכתובים. שבמצד אחד כתיב [נאמר] "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו", והכתיב [ומצד אחר הרי נאמר]: "כלבב דויד אביו" ומשמע: כלבב דוד אביו הוא שלא הוה [היה], ואולם מיחטא נמי [לחטוא גם כן] לא חטא! אלא יש לומר כי הכי קאמר [כך אמר]: "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים", ואולם הוא לא הלך.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמולך שקוץ בני עמון" (מלכים א' יד, ז), והרי שכן הלך אחר עבודה זרה! ומתרצים: שבקש לבנות ולא בנה.

ומקשים: אם כך מבינים אנו צורה זו של לשון עתיד, אלא מעתה וכי תפרש את דברי הכתוב "אז יבנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל" (יהושע ח, ל) וכי תפרש שבקש לבנות ולא בנה?! אלא ודאי מדובר שבנה, ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] בשלמה, הכוונה שבנה!

אלא יש להבין זאת כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: את הכתוב ביאשיהו "ואת הבמות אשר על פני ירושלם אשר מימין להר המשחה אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתרת שקץ צדונים ולכמוש שקוץ מואב ולמלכום תועבת בני עמון טימא המלך" (מלכים ב' כג, יג).

שיש לתמוה: וכי אפשר שבא המלך הצדיק אסא ולא ביערם, וכן בא המלך יהושפט ולא ביערם, עד שבא יאשיה וביערם? והלא כל עבודה זרה שבארץ ישראל אסא ויהושפט ביערום! אלא מקיש [משווה] ראשונים לאחרונים, מה אחרונים, כלומר, יאשיהו, לא עשו ביעור זה, ונעשה עוד קודם לכן, ואף על פי כן תלה בהן הכתוב לשבח כאילו ביער יאשיהו בתוך שאר עבודה זרה גם במות אלה, אף ראשונים, שלמה, לא עשו את הבמות, ואף על פי כן תלה בהן הכתוב לגנאי כאילו בנה.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "ויעש שלמה הרע בעיני ה'"(מלכים א, יא, ו)! אלא מפני שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא בעצמו.

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: נוח היה לו לאותו צדיק שלמה, שיהא שמש ועובד עבודה קשה לדבר אחר (עבודה זרה) ואל יכתב בו "ויעש הרע בעיני ה'", אף שלא עשה.

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: חטא שלמה היה שבשעה שנשא שלמה את בת פרעה, הכניסה לו אלף מיני זמר, ואמרה לו: כך עושים לעבודה זרה פלונית, וכך עושים לעבודה זרה פלונית, ולא מיחה בה על דיבורים אלה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ואחר זמן עלה ונדבק בו, בקנה, שירטון והצטברה אדמה משנה לשנה, ועל מקום זה נבנה כרך גדול של רומי שהיא המכשיר להעניש בסוף דורות את ישראל.

במתניתא תנא [בברייתא שנו]: אותו היום שהכניס ירבעם שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, נבנה צריף (סוכה קלועה) אחד, שהיה הבית הראשון באותו מקום, וזהו ראשית איטליאה (איטליה) של יון.

ב ואמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר שיאשיהו חטא — אינו אלא טועה, שנאמר: "ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו ולא סר ימין ושמאל" (מלכים ב' כב, ב). אלא מה אני מקיים בדברי הכתוב "וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב' כג, כה), שלכאורה אפשר להבין מכאן שבימיו הראשונים היה חוטא, אלא שאחר כך שב אל ה' — לא תשובה על חטאים ממש עשה, אלא

שכל דין דין שהיה בו הוא הדיין שדן מאז היה בן שמנה שנים כשעלה למלוכה, עד בן שמנה עשרה החזירן להן לאותם שחייב בדין, שחשש שמא בשנות ילדותו לא דן כהלכה. ושמא תאמר כי נטל מזה שזיכהו אז ונתן לזה שחייבו — תלמוד לומר ששב "ובכל מאדו" שמובנו בכל ממונו, וכוונתו: שנתן להם משלו.

ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על דעת רב, שאמר רב: אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו ואחד בדורנו. ושואלים: ומנו [ומי הוא] אחד זה בדורו של רב? ומשיבים: הוא אבא אבוה [אביו] של ר' ירמיה בר אבא. ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה אחא אחוה [אחיו] של אבא אבוה [אביו] של רב ירמיה בר אבא. שאמר מר [החכם]: ר' אבא ואחא אחי הוו [אחים היו].

אמר רב יוסף: ועוד אחד בעל תשובה גדול יש בדורנו. ומנו [ומי הוא]? — עוקבן בר נחמיה ריש גלותא [ראש הגולה]. והיינו [וזהו] המכונה "נתן דצוציתא". אמר רב יוסף: הוה יתיבנא בפירקא, והוה קא [הייתי יושב בדרשת הרגל, והייתי] מנמנם, וחזאי בחילמא דקא פשט [וראיתי בחלומי שפשט המלאך] ידיה וקבליה [ידו וקיבל אותו] את נתן דצוציתא, להראות שחזר בתשובה שלימה.