ומדינים כבריח ארמון" (משלי יח, יט)? "אח נפשע מקרית עז" זה לוט שנקרא אחי אברהם ("וישמע אברהם כי נשבה אחיו". בראשית יד, יד ועוד) שפירש מאברהם, "ומדינים כבריח ארמון" שהטיל מדינים (=מדנים, מריבה) בין ישראל לבני לוט כבריחין וארמון, כבריחים שנועלים דלתות ארמון ואין יכולים הנמצאים בחוץ להיכנס פנימה, וכך נאסרו בני עמון ומואב שהם בני לוט מלבוא בקהל ישראל. והוא שנאמר "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג, ד).

ובאותו ענין דרש רבא ואיתימא [ויש אומרים שדרש זאת] ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע" (משלי יח, א)? "לתאוה יבקש נפרד" — זה לוט שנפרד מאברהם, "ובכל תושיה יתגלע" — שנתגלה לבסוף קלונו בבתי כנסיות שקוראים בהם בתורה על מעשיו, ובבתי מדרשות, ששונים בהם את דין צאצאיו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: עמוני ומואבי אסורין לבוא בקהל לשאת אשה מישראל, ואיסורן איסור עולם.

א אגב הדברים האמורים בבנות לוט שעשו זנות מתוך כוונה של מצוה, מביאים מה שאמר עולא: תמר זינתה, שבא עליה יהודה חמיה כזונה (ראה בראשית פרק לח), וגם זמרי בן סלוא זינה עם המדיינית (ראה במדבר פרק כה) ולכאורה מעשיהם שווים, אלא

תמר שזינתה לשם מצוה, להעמיד זרע — יצאו ממנה מלכים מלכי בית דוד, שבאו מפרץ בנה (ראה רות ד, יח-כב) ונביאים כגון ישעיהו. ואילו זמרי שזינה לעבירה — נפלו עליו (בגללו) כמה רבבות מישראל, עשרים וארבעה אלף במגיפה (במדבר כה, ט). ללמד שהכל תלוי בכוונה.

אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה, כלומר, עבירה שנעשית לשם שמים, ממצוה שנעשית שלא לשמה. ומקשים: האם יש לדמות מצוה שלא לשמה לעבירה? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, ואיך אפשר לומר שעבירה לשמה גדולה יותר?

אלא תקן הלשון וכך אימא [תאמר]: עבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה. וראיה לדבר ממה דכתיב [שנאמר]: "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך" (שופטים ה, כד). ופירשו: מאן [מי הן] אלו הנשים שבאהל — שרה רבקה רחל ולאה, ללמד שביאה זו של עבירה שנבעלה יעל לסיסרא לשם שמים, על מנת להרוג אותו בסופו של דבר, היא כמו הביאות שעשו האמהות. ומנין לנו שאכן עברה יעל אותה עבירה?

שאמר ר' יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע (סיסרא) את יעל באותה שעה, שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד

"(שופטים ה, כז) שבכל פעם שנאמר בפסוק זה "כרע" או "נפל" או "שכב" רמז הוא לביאה נוספת שבא עליה. ושואלים: והא קא מתהניא [והרי נהנתה] על כל פנים כמי שעשתה רק לשם שמים מבעילה דיליה [שלו] ולמה משבחה הכתוב? אמר ר' יוחנן: כל טובתן של רשעים, כלומר, דבר טובה שעושים רשעים — אינה אלא רעה אצל צדיקים, ובוודאי שלא נהנתה מדבר זה. ומנין אנו למדים זאת?

שנאמר ללבן הארמי כאשר רדף אחרי יעקב: "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית לא, כד), ויש לשאול: בשלמא [נניח] לדבר רע — שפיר [יפה] ומובן מדוע נצטווה שלא ידבר אתו, אלא טוב אמאי [מדוע] לא ידבר אתו? אלא, לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאפילו טובתו של לבן רעה היא בעיני יעקב. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב גופא [לגופה] של המימרה שנאמרה קודם בקיצור, מביאים אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן. וראיה לדבר — שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק הרשע, שלא עשה לשם שמים אלא כדי לקלל את ישראל — מכל מקום זכה ויצאה ממנו רות שנתגיירה לשם שמים, ואף יצא ממנה דוד מלך ישראל. וכיוצא בדבר אמר ר' יוסי בר' חנינא: רות, בת בנו של עגלון מלך מואב היתה, והוא היה מבניו של בלק מלך מואב.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה, כלומר, שאפילו על אמירת דברים בלשון נקיה מקבל אדם שכר על כך, שאילו הבת הבכירה של לוט דקריתיה [שקראה לו לבנה] מואב, שבשמו נרמז במפורש שנולד לה מן האב אמר ליה רחמנא [אמרה לו התורה] למשה "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט) ונדייק: מלחמה הוא שלא הותרה, אבל צעורי צערינן [לצער, מותר לנו לצער אותם],

ואילו הבת הצעירה דקריתיה [שקראה לו לבנה] בן עמי, שרמזה שהוא בן המשפחה, ולא אמרה במפורש שהוא בן אביה על זרעה. אמר ליה [לו] למשה: "אל תצרם ואל תתגר בם" (דברים ב, יט) לומר: אפילו צעורי [לצער], לא תצערינן [תצערם] כלל.

אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שכן בשכר לילה אחת שקדמתה הבת הבכירה לצעירה וכוונתה היתה למצוה