הא [זו] למה לי לומר כלל? שכן השתא [עכשיו] הרי יש לומר חמירתא [בהלכה חמורה] אמר רב שגם אם היו שתי כתי עדים שכל אחת מהן דיה לחייבו בנזירות, נחלקה עדותן, קילתא [בהלכה קלה] בשני עדים של כת אחת, שאין בכל אחד מהם לחייבו בנזירות, אלא רק כשהם יחד לא אמר?! ומובן שבכת אחת הרי זו כהכחשת עדות! אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל]: אין הכחשה במונה. שכיון שאחד מונה מספר מסויים, והשני מספר גדול יותר — אין כאן דין הכחשה, אלא ודאי נכלל המספר הקטן במספר הגדול.

א משנה מי שאמר "הריני נזיר" ושמע זאת חבירו ואמר אחריו "ואני", והיה שם עוד אחד ואמר אחריו "ואני" — הרי כולם נזירים. אם הותר הראשון מנדרו על ידי חכם — הותרו כולן. ואולם אם הותר האחרון — האחרון מותר וכולם אסורין. אמר אדם "הריני נזיר", ושמע חבירו ואמר "פי כפיו ושערי כשערו" — הרי זה נזיר.

אמר אדם "הריני נזיר", ושמעה זאת אשתו ואמרה "ואני" — אם רוצה מיפר הוא את נדר הנזירות שלה, ומכל מקום שלו קיים, שהרי אין נדרו תלוי בנדרה. אמרה האשה "הריני נזירה" ושמע בעלה ואמר "ואני" — אינו יכול להפר את נדרה, שכן על ידי כך נמצא שהוא מיפר גם את נדרו שלו, שהרי תלוי נדרו בשלה. אם אמר לאשתו "הריני נזיר ואת", כלומר, גם את תהיי נזירה, ואמרה "אמן", שאכן מקבלת היא נדר זה על עצמה — מיפר את שלה, ושלו קיים. אבל אם אמרה האשה "הריני נזירה ואתה" ואמר "אמן" — אינו יכול להפר את נדרה.

ב גמרא יתיב [ישב] ריש לקיש קמיה [לפני] ר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר [וישב ואמר] בהסבר המשנה: מה ששנינו שכולם נזירים — והוא דווקא כשהתפיסו כולן את נדרם בפרק זמן ששיעורו תוך כדי דיבור לדברי הקודם להם. ומסבירים: וכמה הוא תוך כדי דיבור — כדי שאלת שלום, וכמה הוא כדי שאלת שלום — כדי שאומר שלום תלמיד לרב, שאומר לו "שלום עליך רבי".

אמר ליה [לו] ר' יהודה נשיאה לריש לקיש: תוב [שוב] לא שבקת רווחא לתלמידא [הנחת רווח לתלמיד] שיתפיס בנזירות, כגון שעבר רבו במקום באותה שעה שחבירו קיבל עליו נזירות. שכיון שצריך הוא לומר לו שלום, שוב אינו יכול להיות נזיר, שהרי זה לאחר כדי דיבור, ואילו במשנה אין מחלוקת בזה!