למימרא [לומר] שלא הוה ביה [היה בו] מעשה אלא דיבור בלבד, ואף על פי כן — יכול החכם להתירו.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: אמר "קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שנשאל עליו" — נשאל על הנדר הראשון, ואחר כך נשאל על השני להתיר את זה שנשאל בפניו. ולפי מה שאמרנו אמאי [מדוע]? אי בעי [אם רוצה] — על האי ניתשיל ברישא [יישאל על זה בתחילה], ואי בעי [ואם רוצה] — על האי ניתשיל ברישא [יישאל על זה בתחילה]!

ומשיבים: מי [האם] הוא יודע הי [איזה] נדר נקרא ראשון והי [ואיזה] נקרא שני? והרי אין הדבר ברור מלשון הברייתא.

מתיבי [מקשים] עוד: "קונם שאיני נהנה והריני נזיר לכשאשאל עליו" — נשאל קודם על נדרו להתיר הנאה, ואחר כך נשאל על נזרו שחל עליו משנשאל. ואמאי [ומדוע]? אי בעי [אם רוצה] — על נדרו ניתשיל ברישא [יישאל בתחילה] ואי בעי [ואם רוצה] — על נזרו ניתשיל ברישא [יישאל בתחילה]! וכיון שאין אומרים כן, משמע שאין החכם יכול להתיר את הנדר אלא אם כן חל כבר. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחתה שיטה זו.

א משנה בראשונה היו אומרים: שלש נשים יוצאות מבעליהן בגט בעל כרחו ונוטלות את מה שמגיע להן על פי הכתובה, והן: אשת כהן האומרת לבעלה "טמאה אני לך", שאומרת שנאנסה, ונאסרה בכך על בעלה. וכן אשה האומרת לבעלה "שמים ביני לבינך" כלומר, טוענת טענה שאי אפשר להוכיחה, אלא היא ידועה לקדוש ברוך הוא בלבד, שאומרת שבעלה אינו בא עליה כראוי. וכן זו שנדרה "נטולה אני מן היהודים", שאוסרת עליה כל תשמיש, ובכלל זה של בעלה.

חזרו לומר, כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר שרוצה בו, ולשם כך תהא מקלקלת על בעלה על ידי אמירה כזו, ויוצאת ממנו וכתובתה בידה, שהאומרת "טמאה אני לך" — תביא ראיה לדבריה שאכן נאנסה. האומרת "השמים ביני לבינך" — יעשו בית הדין וידונו בדבר דרך בקשה ולא יכפו על הבעל לגרש. והאומרת "נטולה אני מן היהודים" — יפר לחלקו, חלק האיסור שלו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים אם תתגרש.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] לפי מסקנת הדברים במשנה שאלה זו: אשת כהן שאמרה לבעלה "טמאה אני", מהו שתאכל בתרומה? האם מאמינים לה לגבי ענין זה, ואוסרים עליה לאכול בתרומה משום זונה? רב ששת אמר: אוכלת בתרומה, כדי שלא תוציא לעז על בניה. שאם תיאסר באכילת תרומה, ייחשב הדבר כחיזוק לטענתה, ויניחו האנשים שבאמת נאנסה, ויוציאו לעז על בניה שאינם כהנים כשרים. רבא אמר: אינה אוכלת, כי אפשר לה דאכלה [שתהא אוכלת] חולין, ומוטב לחשוש לדבריה שאינה רשאית עוד לאכול בתרומה.

אמר רבא: ומודה רב ששת שאם נתארמלה (נתאלמנה) מבעלה הכהן שאינה אוכלת עוד תרומה. שכן מידי [כלום] הוא טעמא [הטעם] שהיא אוכלת בתרומה כשהיא נשואה אלא משום שלא תוציא לעז על בניה. אם נתארמלה ונתגרשה אמרי [אומרים אנשים]: השתא דאיתניסא [עכשיו הוא שנאנסה] שהדבר אירע לאחר שיצאה מבעלה, ולא יבואו להלעיז על הבנים שנולדו לה קודם לזה.

ג אמר רב פפא: בדיק לן [בדק, בחן, אותנו] רבא בשאלה זו: אשת כהן שנאנסה ויש בדבר עדים, האם יש לה כתובה או אין לה כתובה? וצדדי השאלה, האם לומר כי כיון שאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי [נחשב] ואנוסה אשת כהן יוצאת מבעלה בעל כרחה כמו אשת ישראל שזנתה מרצונה, לכן אין לה כתובה. או דילמא מצי אמרה ליה [שמא יכולה לומר לו]: אנא הא חזינא [אני הרי ראוייה] מצד עצמי להמשיך בנישואין, שהרי אילו היתה נשואה לישראל לא היתה נאסרת על בעלה באונס,